"לא חייכתי כי הצלמת לא היתה אמא שלי"

בשבוע שעבר היו הצילומים השנתיים בבית-הספר.

הצילומים האישיים – בהם כל תלמיד מצטלם בנפרד, לא הצילום הכיתתי שנעשה לקראת סוף השנה. לקראת הצילומים ההורים מקבלים התראה, ויום קודם תזכורת, כך שכל הילדים יוכלו לבוא במדים נקיים ומסודרים, לסדר את השיער, ולבנים מזכירים לחבוש כיפה.

בבוקר הבננות בחרו תסרוקת, והלכו במיטב מדיהן לבית-הספר.

אחר-הצהריים כשהבננות נכנסו לאוטו שאלתי אותן על היום שהיה, ואיך היו הצילומים. שאלתי אותן באיזה שתי עמידות ביקשו מהן לעמוד (אני כבר זוכרת מהשנים הקודמות), והן הדגימו לי באוטו. הראשונה – ככה עם הידיים על המתניים, והעמידה השניה – כך עם יד אחת. בעוד תמר מדגימה אני רואה שהיא מחייכת בחצי חיוך בלבד, חיוך עם פה סגור, חיוך ממש לא תמרולי. "אבל לא חייכת ככה? חייכת חיוך אמיתי, נכון?" שאלתי את תמר בתקווה. ״כן חייכתי ככה״ ענתה התמרול. ״אבל למה?״ שאלתי, ״כי התביישתי, כי זה לא אמא שלי היתה הצלמת״.

צילום אישי בבית הספר

ועם המשפט הזה נזרקתי בבת-אחת לעוד סיפור מיתולוגי משפחתי, סיפור ששמעתי כמה פעמים כילדה. אני, גלית, פעוטה ביום צילומים בגן טלמונה. מגיע צלם ומצלם את כל הילדים, ורק אני לא מחייכת בתמונות, כועסת. ״למה לא חייכת?״ שאלו אותי הורי כשקיבלו את התמונות בתוך תיקיית קרטון מהודרת נוסח שנות ה-80. ״כי לא אבא היה הצלם, ואני אוהבת שרק אבא מצלם אותי״.

אבא שלי רופא, אבל הוא צלם חובב שאוהב לצלם מאז שהיה נער, כשקיבל את מצלמת הבוקסה הראשונה שלו, ועד היום. הוא היה זה שצילם אותנו תמיד – את המשפחה, הטיולים, האירועים המיוחדים וגם כך סתם, את החיים. אני צלמת, והאנשים שאני הכי אוהבת לצלם הן הבננות שלי. הן כל-כך רגילות להיות מצולמות שהן מחייכות, נעמדות, או מתעלמות לחלוטין – תלוי במצב הרוח שלהן (ובמה שאני מבקשת). בנות של צלמת. ולמרות שזו השנה השלישית של תמר בבית-הספר ונקובר-תלמוד-תורה, מתברר שלרגעים היא עדיין מתביישת. מודעת לעצמה לחלוטין, היא בחרה לא לזכות את הצלמת ב״חיוך אמיתי״.

מזל שבתמונה השניה היא כבר השתחררה.

אולי היא כבר הכירה את הצלמת.

להנאתכם התמונות החמודות שניתן להזמין מהן, השנה ובשנתיים הקודמות:
ולגבי זכויות היוצרים שאני מפרה פה: הזמנו ושילמנו על תמונות. התמונות המופיעות פה להמחשה של חבילת האפשרויות שמקבלים כדי להזמין עותקים (ובאתר שלהם יש עוד מליון רקעים ואפשרויות). כל זכויות הצילום שמורות לחברת Mylifetouch.ca

הבלוג מראיינת מומחית אורחת: שרון גולדמן על התנדבות

כשרם חזר מהמספרה בשבת האחרונה הוא סיפר לנו על הספרית שלו – "בחורה כזו מגניבה, כולה קעקועים ותספורת ועניינים, סיפרה לי שהיא לומדת פיתוח קול או משהו כזה. וככה תוך כדי שיחה היא אומרת – בימי ראשון אני במספרה, בימי שלישי אני לומדת, בימי שני יש לי את ההתנדבות שלי…"

וגם השכן שלנו מלמטה- ג'יימס, בחור צעיר, רווק, שיש לו נגריה. ניפגשנו למטה בגינה שלנו והוא שאל על החופש, וכשרם שאל איך עבר החופש שלו הוא אמר משהו כמו "סבבה, היינו פה, קצת התנדבתי פה בשכונה – בניתי פרגולה לגינה הקהילתית, היינו בים, כאלה".

כנראה ששנתיים וחצי זה מעט זמן פה, כי אנחנו עדיין מופתעים.

כשהתחילה שנת הלימודים הראשונה של הבנות פה בוונקובר, בבית-הספר היהודי נתתי את מספר כרטיס האשראי שלי, כתנאי להתנדבות של 12 שעות שנתיות. אם אני לא עומדת בשעות ההתנדבות אליהן אני מחוייבת – בסוף השנה בית-הספר ימשוך מחשבוני 300 דולר, או את הסכום היחסי לפי השעות שכן תרמתי. בתחילה, כמובן, התקוממתי. 'אני כבר תרמתי מספיק בחיים שלי', חשבתי ביני לביני, 'אני שירתתי שנתיים בצבא ועוד חצי שנה של"ת בנח"ל', 'הייתי מדריכה בצופים', 'תרמתי דם' ועוד מגוון קיטורים בסגנון 'תרמתי בעבודה'. פשוט לא הבנתי את זה. למה? למה בית-ספר פרטי שעולה עשרות אלפי דולרים בשנה לכל תלמיד צריך גם את ההתנדבות שלי?!

אחרי ההתנגדות הראשונית, ובעיקר הלחץ של 'מה אני אצטרך לעשות ועם מי אני אצטרך לדבר בשביל זה', התחלתי להבין שיש המון אפשרויות להתנדבות בבית-הספר, מגזירת ניירות כדי לעזור למורות, דרך טיגון לביבות בחנוכה, קישוטים בחגים, ליווי טיולים, עזרה ברכישת מצרכים ועוד ועוד. תכל'ס מלבד האפשרויות האלה שמתפרסמות כמעט בכל שבוע במיילים שבית הספר שולח, כמעט כל אחד יכול למצוא איזו התנדבות שמתאימה לו. אני פניתי למורות של הבנות, ואחר כך לאחראית על קשרי החוץ והמדיה, סיפרתי שאני צלמת והצעתי את שרותי. מאז צילמתי לבית הספר עשרות שעות בהתנדבות (הרבה מעבר ל-12 שאליהן אני מחוייבת בכל שנה), ליוותי טיולים, ציירתי שלטים והכנתי סנדוויצ'ים. "טוב, את לא ממש עובדת" בטח תאמרו לעצמכם. אבל זה לא עובד ככה.

אז איך זה עובד? כדי לנסות לפצח את החידה של רוח ההתנדבות הקנדית לישראלי הממוצע גייסתי את אחותי, שרון גולדמן (אותה חלקכם מכירים מהפוסט הקודם על הבית היפה ביותר בוונקובר), הפעם על תקן ישראלית/קנדית. שרון גרה עם משפחתה בקנדה כ-17 שנים, חמש מתוכן בטורונטו והשאר בוונקובר. היא מתנדבת באופנים שונים כבר 17 שנים, ויותר מכך, לפני יומיים, בפגישה השנתית של ה-JCC הוענק לה פרס מטעם המחלקה לתרבות ישראלית של המרכז הקהילתי היהודי על התנדבות יוצאת דופן לאורך השנים.

מה זו התנדבות בקנדה? ראיון עם שרון גולדמן.

שרון, תעזרי לנו להבין, למה בכלל אנשים מתנדבים פה?

ש: הגישה פה בצפון אמריקה היא שחלק ממה שאנחנו עושים בחיים היא תרומה כדי ליצור קהילה, קהילה היא לא מובנית, והיא לא מובנת מאליה, צריך ליצור אותה. בעצם כדי ליצור לנו תחושת שייכות. יש כל מני חלקים כאן שאני מרגישה שייכת אליהם, וכדי להיות שייכת את תורמת מזמנך, וגם תורמת כסף.
בית-הספר הוא אחת מהקהילות שאנחנו שייכים אליה. כך גם ה-JCC – המרכז הקהילתי, ויש קהילות יותר שכונתיות, ובלימודים או מקום העבודה, וכד'.

איפה את תורמת?

ש: אני תורמת לבית הספר של הבנות שלי (בית הספר היהודי והתיכון היהודי), ל-JCC (המרכז הקהילתי היהודי) , ולפדרציה היהודית. לפעמים תורמת כסף לארץ.

למה חייבים להתנדב? מה עושה מי שעובד במשרה מלאה?

ש: בבתי-הספר הפרטיים צריך להתנדב, גם בתיכון היהודי צריך לתת 12 שעות, גם בבתי ספר פרטיים אחרים. הרבה אנשים מוצאים את הזמן, הם מתאמצים. אנשים אחרים מעדיפים לתרום את הכסף (ה-300 דולר). לחלק מהאנשים 12 השעות שהם מתנדבים שוות יותר מ-300 דולר. הם לאו דווקא מתנדבים בגלל הכסף. הם גם מתנדבים בעוד מקומות, לא רק בבית-הספר שמחייב אותם.
בעיני יש בזה את הנתינה, את מקדמת את האינטרסים שלך וגם מרגישה שייכת למשהו.
זה משהו שאם לא בא מהבית ומהקהילה –  מחנכים לזה בבית-הספר כחלק מההתנהלות היומיומית. צדקה, תרומות, Food Bank, שני דולר פה ושם.
בקהילה היהודית זה חלק מהערכים שלנו – צדקה, עזרה לזולת. בית הספר מלמד את זה.

איך בית הספר מלמד את הילדים לתרום?

ש: כמו שתמר אוספת כסף לצדקה בכל יום שישי, ובסוף השנה שעברה הלכו כל ילדי הגן עם הגננות לסופר וקנו אוכל לנזקקים בכסף שאספו. בכל חודש יש יום איסוף מזון לנזקקים היהודים, יש יום של איסוף מעילים ובגדי חורף, טואלטיקה, גרביים וכד'. בדרך כלל זה לנזקקים מהקהילה היהודית, אבל השבוע דווקא אספו כסף שמטרתו שליחת ילדים באוגנדה ללימודים בבית-ספר. (הערת הבלוג – תשאלו את עלמה: היא לא יודעת איפה זה אוגנדה אבל יודעת להסביר בדיוק שכל ילד עולה 50 דולר למדינה לשנת לימודים).
זה ברמה היומיומית. בכל שבוע יש משהו. מעבר לקופסא של הקרן -קיימת שיש בכל כיתה. בכיתות הגבוהות יש את "חסד קלאב" שהם בעצם מתנדבים לעזור בקהילה שלהם – בתוך בית הספר. לעזור לילדים הצעירים מהם בתור בקפיטריה, לשמור בחצר, לעזור בספריה. הם גם אחראים על איסוף התרומות והמזון לפוד-בנק. גם כל עניין החונכות – לכל ילד בכיתה ז' יש חניך בכיתה א'. (הערת הבלוג: עלמה בכיתה ב' והיא חונכת של ילדה בגן חובה, בכיתה של תמר. בכל שבוע יש לכל הכיתה זמן חונכות, וכל ילד וילדה מקריאים סיפור, משחקים או עושים פעילות עם החניך שלהם).

בכיתות הגבוהות (ו', ז') יש שיעור בנושא, קוראים לו "תיקון עולם אין אקשן". השיעור הוא לגיל בני המצווה, והם לומדים על ההתבגרות של עצמם ביחס למשפחה ולקהילה. הם לומדים גם על החובות והזכויות שלהם כשהם גדלים, ועל האחריות שלהם. הם מתנדבים באיסוף מזון לנזקקים, וגם הולכים לעזור בבית תמחוי בדאון טאון. (הערת הבלוג: בוונקובר יש בעיה קשה של מחוסרי בית, בעיקר בדאון טאון).
לקראת סיום בית הספר, בכיתה ז' עובדים על פרוייקט גדול, MVP (Mitzvah Volunteer Program). פרוייקט של כיתה ז' שבו מלמדים אותם את המשמעות של להתבגר – המקום שלהם בעולם ומה יכולים לעשות בשביל אנשים אחרים. זה הפרוייקט המסכם. כל ילד צריך לבחור עמותה וללמוד עליה ולהציג אותה בפני החברים לכיתה ולאסוף כסף בצורה משותפת (על ידי בקשת תרומות,  עבודה בכל מני דברים – כמו למכור עוגיות, לימונדה, לעשות גראז' סייל, לעשות בייביסיטר ולתרום את הכסף,  או לתרום מהכסף שהם מקבלים לבר/בת-מצווה). בסוף כל התהליך הילדים מחליטים איך לחלק את הכסף בין העמותות. הבת הצעירה שלי הרצתה ואספה כסף לעמותה הנקראת Obakki שאוספת כסף במטרה לדאוג למים נקיים וחפירת בארות בכפרים מרוחקים באפריקה.
בבית הספר התיכון יש Rec-Week שבו כל שכבה הולכת להתנדב במשהו שבוע שלם, לחלק מרק בבתי תמחוי, וכד', כל בית-ספר עושה את זה ברמה מסויימת. בבתי ספר ציבוריים זה קצת אחרת יש כמות שעות שהם צריכים לתרום בהתנדבות.

זה כ"כ טבוע ומצופה מאנשים פה, שיש אוניברסיטאות שזה חלק מדרישות הקבלה שלהן. בשביל להתקבל צריך לא רק ציונים, צריך לכתוב חיבורים ולהראות שאת בנאדם שמעבר ללשבת וללמוד, עושה דברים בשביל להעשיר את עצמו ואת הסביבה. כך למשל באונטיברסיטת UBC.

נתת לבת שלך לתרום את הכסף שהיא קיבלה לבת-המצווה שלה?!

ש: לגבי תרומת הכסף של הבת -מצווה – הלכתי לפני כמה שנים להרצאה בבית-הספר על איך ללמד ילדים על משמעות הכסף וחיסכון. הסבירו שאת צריכה לדבר עם הילד להחליט מראש איך כדאי לחלק את הכסף שיש לו: נגיד אחוז מסויים לביזבוזים, אחוז לחיסכון, ואחוז לצדקה. הבת שלי גייסה לפרוייקט כסף מחברים ומכרים שלהם הסבירה על האגודה, היא גם מכרה סליים בבית-הספר ואספה את הכסף, וכן, גם תרמה מהכסף שלה.

לילדים יש גם את האפשרות של Toony Birthday, יש לזה כל מני גרסאות. בעיקרון הרעיון הוא שליומולדת של ילד האורחים – ילדי הגן או הכיתה לא קונים מתנה אלא נותנים שני טוניס (טוני הוא מטבע של שני דולר קנדי) אחד הילד אוסף וקונה מתנה לבחירתו, ואת הטוני השני הוא משתמש לתרומה לאגודה לבחירתו. זה מלמד את הילדים גם להעריך את המתנה שהם מקבלים, במקום אוסף של מתנות קטנות שהן הרבה פעמים מיותרות או חסרות ערך, גם מלמד על להמנע מפזרנות בתרבות השפע והקפיטליזם, וגם שאם יש לך כסף לעצמך, חשוב לתתן גם למי שאין לו. (הערת הבלוג: עוד לא הצלחתי לשכנע את בנותי הפרטיות לעשות יומולדת טוני, למרות שהן הוזמנו להרבה כאלה. הפשרה שהגענו אליה היא סכום כסף קטן מהדודים במקום כמה מתנות. עלמה קנתה לעצמה נעליים מאירות בסכום הזה, ואת החצי השני תרמה לסאני היל – מרכז לשיקום והתפתחות הילד בוונקובר).

איפה את מתנדבת? תני לנו דוגמאות של אופנים שאפשר להתנדב פה

ש: היו שנים שהתנדבתי לעזור למורה לעברית בבית-הספר היהודי – התחייבות של פעם בשבוע. לימדתי עברית. בכיתה של הבת האמצעית שלי, משום מה במשך שנתיים לא היתה העשרה בעברית, והמורה איפשרה לי להוציא ילדים ולעשות העשרה. היינו קוראים ביחד בעיתון 'ינשוף' – קיצור החדשות בעברית קלה, עבדתי לפי תכנית הלימודים. לא חושבת שזה קיים כבר.

אני מתנדבת בשני בתי-הספר של הבנות שלי את ה-12 שעות בכל אחד שאני מחוייבת לתת. חוץ מזה היו שנים שהייתי בוועדה של ה-Pac (אירגון ההורים שמארגן פעילויות חברתיות בבית הספר) אני מתנדבת הרבה שנים בוועדה של חוג ריקודי-העם בJCC, בוועדה של יום העצמאות של הפדרציה היהודית. כל הדברים האלו חייבם מתנדבים כי אחרת זה לא יקרה. אי אפשר להסתמך על כוח האדם המינימלי של האגודות האלה, אם רוצים משהו שמעבר צריך לתת מעצמך. כל הוועדות האלה זה אנשים שמתכנסים ונותנים רעיונות והרבה פעמים הם צריכים לבצע את זה בעצמם אחר-כך. למשל בריקודי-עם יש את פסטיבל הריקוד שהוא גולת הכותרת של החוג. בפסטיבל יש הופעות של כל הרפרטואר של הריקודים שלמדו ומזמינים קבוצות אורחות (מחו"ל – מישראל, מקסיקו, ארצות הברית) וצריך לארח אותם, להסתובב איתם, ארוחת ערב, מסיבות ופעילויות. – יש לכך סיבסוד מהפדרציה אבל נעזרים באנשים פרטיים כי בלי זה זה לא ילך. הרבה פעמים אירחנו בבית נערות ממדינות אחרות שבאו לתקופה של פסטיבל הריקוד, או נערים ונערות שבאו למחנות הקיץ מישראל. גם ביום-העצמאות  – בכל שנה מארגנים את המופע הגדול של ערב יום-העצמאות, אבל צריך לדאוג גם לאמנים עצמם, חברי הוועדה הם אלו שמסיעים אותם, דואגים לאוכל ולדברים טכניים.

Choices – צ'ויסיס, זו השנה השניה שאני מתנדבת והשנה הייתי הקו-צ׳ר (= אחת משלוש האחראיות על האירוע). צ'ויסס הוא ערב לנשים בלבד, המורכב מארוחת-ערב ושתי הרצאות. הרצאה אחת של מישהי מהקהילה שהושפעה מהפדרציה או שהפדרציה עזרה לה והשניה של מישהי מבחוץ – בכל מני נושאים שמתקשרים ליהדות או לפדרציה. (הערת הבלוג: זהו אירוע מאוד חגיגי המשלב מינגלינג עם נשות הקהילה, לאפשרות לכל מני תרומות קטנות להגרלות, ושתי הרצאות. השנה – בגלל שאחותי היהתה בין המארגנות – גם אני הייתי. ההרצאה הראשונה היתה של חברת הקהילה שנפגעה קשה בפיגוע בירושלים ב-1997, והשניה היתה הרצאה של בת של ניצולת מלחמת העולם השניה, פולניה שהצילה יהודים והוכרה כחסידת אומות העולם, שתי ההרצאות היו מרגשות ומעוררות השראה ומחשבה).

צ'ויסס הוא אירוע מאוד גדול, יש מאחורינו את הפדרציה, לא היינו עושים את זה בלעדיהם. מה זה האירוע? ערב שחוגג את הבחירה של כל אישה לתרום לפדרציה היהודית. בעצם כל האירוע הוא תרומה. צריך לתרום כדי לקנות כרטיס כניסה, ומחוייבים לתרום סכום כבר בשלב ההרשמה. בכל שנה מגיעות 500 נשים, והן תורמות גם במהלך הערב באמצעות הרשמה להגרלות על פרסים. זה אירוע של הפדרציה, ולמרות המחיר היקר של כרטיס הכניסה, צ'ויסס בסופו של דבר מכניס סכום אפסי לעומת הכסף שהפדרציה אוספת בכל השנה.

מה היא הפדרציה היהודית ומדוע בכלל אנחנו צריכים לתרום כסף (וזמן) לכל הגופים האלה?

ש: הפדרציה היהודית היא ארגון גג שהתפקיד שלו להיות מאחורי הקהילה היהודית בתפוצות ולעזור בקשרים בין הקהילה לארץ ובתרומות לארץ. הפדרציה נרתמת גם לעזרה לקהילות אחרות לא רק ליהודים (למשל אסון ההוקי הגדול שהיה בקנדה לפני כשנה). יש קשרים בין הפדרציות של צפון אמריקה.

הפדרציה עוזרת גם לנזקקים יהודים בעיר – גם לנזקקים באופן חד פעמי – מי שפתאום נפל עליו משהו והוא זקוק לעזרה, וגם עזרה קבועה. הפדרציה היא זו שמסבסדת טיולים של בתי הספר היהודיים לארץ, ועוזרת בכלל לקיום של בתי-הספר היהודיים ומחנות הקיץ היהודיים. הפדרציה היא זו שעוזרת בסבסוד שכר הלימוד הגבוה למי שלא משתכר מספיק.

לכל הגופים האלה – הפדרציה, בתי-הספר היהודיים, אירגוני הנוער, ק.ק.ל – יש מערך שלם של אירגון תרומות. יש קמפיין איסוף תרומות שנתי לכל גוף בנפרד, ובתקופה שגוף אחד מריץ קמפיין – לא יהיה קמפיין לגוף אחר. יש  אנשים שזה התפקיד שלהם – נשלחים מיילים, וגם פונים ישירות לאנשים, והכל כדי לעודד תרומות. כל הארוחות היוקרתיות – כמו למשל ארוחת הספורט – מגייסת כסף לJCC, יש ארוחת ערב חגיגית לגיוס כספים לבית-הספר. אלו ארוחות שכרטיס הכניסה שלהן עולה מאות דולרים, ומטרתן תרומה בלבד.
למשל שיפוץ בית הספר היהודי – שיפוץ שארך שנתיים ועלה למעלה מעשרים מליון דולר, כולם מתרומות של הקהילה. כולנו תרמנו (הערת הבלוג: גם אנחנו תרמנו איזה סכום שהתחלק בח"י דולרים. קמפיין איסוף הכספים לשיפוץ ובניית האגף החדש המשיך כדי לכסות את סכום ההשקעה, למרות שהגענו לוונקובר בדיוק כשהאגף החדש בבית-הספר נפתח! זכינו).

סיכום וראיית העולם הישראלית, שהפכה לקנדית

ש: כשהגעתי הנה בהתחלה, לא הבנתי (כמו ישראלים אחרים) שבית-הספר, בית-הכנסת, המרכז הקהילתי היהודי ואפילו מחנות-הקיץ לא יתקיימו בלי תרומות של אנשים פרטיים. תרומות של זמן ושל כסף. זו האחריות של כל היהודים ששייכים לקהילה. אני לא הבנתי את זה בהתחלה כי בארץ זה לא ככה.
בהתחלה הרגשתי שכל הזמן יש "איזה משהו". שוב מבקשים מבית-הספר עוד שני דולר, עוד שעות התנדבות, עוד תרומות של מוצרי מזון. בארץ יש יותר הרגשה של "תרמתי בעבודה". זה טבוע בתרבות שלנו. למרות שגדלנו בבית שכן תורמים ל'אגודה למען החייל' ול'אגודה למלחמה בסרטן', ומתנדבים במשמר-האזרחי.
פה אני מרגישה שזה שלי, ואני רוצה שזה יקרה אז אני צריכה לעודד את זה ככל יכולתי. אני רוצה אמנים מובילים שיופיעו ביום-העצמאות, אני רוצה שיהיה חוג לריקודי-עם, אני רוצה שתהיה פדרציה ובית-ספר יהודי וחוגים – אז אני צריכה לתת מעצמי. לכן אני גם הולכת לכל ההופעות של האמנים שמגיעים לכאן מהארץ להרצות או להופיע. אם הם הגיעו עד הנה, אני יכולה לקנות כרטיס ולהגיע להופעה שלהם.
וזה לא רק בקהילה היהודית – זה כך גם בשכונה ובעיר.

הערת הבלוג: בארץ גם התנדבתי בגנים של עלמה ושל תמר, למרות שאי אפשר להשוות בין כמות השעות שהתנדבתי בארץ לזו שאני מתנדבת פה. האם זה בגלל שיורידו לי 300 דולר אם לא אתרום 12 שעות התנדבות? אולי בגלל שבארץ זה בכל מקרה "שלנו", אני פחות מרגישה שאני צריכה "להתאמץ"? אולי בגלל שכאן, בגולה, בקהילה יהודית פצפונת, אני מרגישה "שייכת" לקהילה, יותר מבכל שכונה שגרתי בה אי-פעם בישראל?

תודה רבה לשרון שעזרה לי קצת לנסות להסביר את התופעה המוזרה הזו של התנדבות בקנדה, מקווה שהצלחנו לסקרן אתכם.

ועכשיו כמה תמונות משעשעות, אחרי כל המלל הזה:
דמי כיס ותרומה גלית לוינסקי
דמי הכיס של עלמה מחולקים לפי נושאים

הבית הכי יפה בוונקובר

כשאחותי וגיסי ראו את הבית לראשונה, בשנת 2011, הוא היה שייך לזוג מבוגר, והיה ידוע בתור "הבית הירוק". צבוע בצבעוניות קנדית קלאסית מבחוץ – ירוק, בורדו וחום. מבפנים הבית, בן ה-100 שנה (נבנה ב-1912) היה כהה ואפלולי, קירותיו בצבעי חום-ירוק, עם חיפויי עץ כהה על הקירות הפנימיים, אופייניים לבניה קנדית של לפני מלחמת העולם הראשונה. הם היו צריכים הרבה דמיון ו"ויז'ן", בשביל לראות את הפוטנציאל הגלום בו.

את שיפוץ המטבח וחדרי השירותים והמקלחת ביצעו אנשי מקצוע לפני שבני המשפחה נכנסו להתגורר בבית. את כל השיפוץ הפנימי – שיוף וצביעת כל העץ – רצפה, מדרגות וחיפויי קיר, צביעת הקירות וכל 'הלבשת הבית' עשו שרון ורן בעצמם, ובעיקר אחותי היקרה והמוכשרת. במשך חודשים היא עברה חדר-חדר וצבעה, ליקטה והתאימה רהיטים וחפצים לאופי של החדר והבית. כל חדר של הבנות קיבל כיוון משלו, בשיתוף הילדה ועם שידרוגים והתאמות בעקבות שינויי טעם והתבגרות. מצחיק לראות שמאז שצילמתי את התמונות, כבר השתנה קצת העיצוב, גם בחדרי הבנות, וגם חפצים שהוחלפו בשאר החדרים.

הבית שלהם הוא בית במראה מאוד "קנדי" קלאסי – בעיקר מבחינת המבנה והחלוקה, עם השפעה מודרנית, וישראלית, ועם הרבה טעם אישי. הוא מתפתח ומשתנה כל הזמן, חפצים נודדים בין חדרים, ולעיתים מאוחסנים עד שיגיע שוב זמנם "לצאת לאור". הוא בית חי ונושם, משתנה. יש בו מן העתיק –  כמו למשל זגוגיות החלונות העדינות אשר הן מקוריות מתחילת המאה הקודמת, ומן המודרני והחדש לגמרי. אני מאוד מאוד אוהבת את הטעם של אחותי המשלבת בין ישן וחדש, בין טרנדי לקלאסי באופן כל-כך נעים לעין, חם וביתי. בקיצור, אני אמנם משוחדת כי אני אוהבת את בעלי הבית, אבל כאחת שראתה את ההתפתחות וההשקעה העצומה בכל פרט קטן – אני יכולה לומר – זה הבית הכי יפה בוונקובר! לפחות לטעמי, אבל יש לי טעם מעולה (:

אחותי גם אוהבת לחדש בעצמה חפצים ורהיטים, הרבה מהרהיטים בבית היא קנתה בחנויות יד שניה או גראז' סיילים, שייפה, צבעה, וריפדה בעצמה. כן גם רוב הכריות בבית היא תפרה, כשיש עיטורים על הקירות היא עשתה אותם במו ידיה, ועוד ועוד. המון עבודת יד (והערכה לעבודות יד של אחרים) יש בבית הזה.

הצטרפו אלי לסיור בבית, בכל חדר תראו כמה תמונות "לפני" והרבה תמונות "אחרי". אפשר להגדיל כל תמונה בלחיצה!

הבית מבחוץ

כך הבית נראה מבחוץ לפני שצבעו אותו, צבוע בירוק בקבוק וחום:

הבית נצבע בגווני אפור-לבן -שחור. את המדרגות שרון צובעת בעצמה מדי קיץ. אחרי החורף האכזרי פה צריך לחדש את הצבע, בכל שנה מחדש. כך הבית נראה כיום:

בית ונקובר גלית לוינסקי
הבית באביב
בית ונקובר גלית לוינסקי
הבית בסתיו
בית ונקובר גלית לוינסקי
בכניסה לבית נטוע עץ מייפל שהופך לאדום יפהפה בסתיו

המסדרון

ניכנס לבית דרך הדלת הראשית, הדלת המקורית מלפני 100 ומשהו שנים, למסדרון שמוביל מימין ומשמאל לחדרי המשפחה, הסלון, המטבח והחדר של הבת הבכורה. בקצה המדרגות המובילות לקומת המגורים.

נתחיל בתמונות ה"לפני":

וכך הוא נראה כיום:

בלוג גלית לוינסקי
מסדרון צר וארוך, וגם בו יצירת אמנות של אמן פרסט ניישן (אינדיאני מה שנקרא) קנדי
בלוג גלית לוינסקי
צלחת מאויירת על ידי האמנית ליאת יניב
בלוג גלית לוינסקי
שרון שייפה וצבעה מחדש את עץ המדרגות

חדר המשפחה

משמאל, מעבר לדלת הזכוכית ישנו חדר המשפחה (חדר הטלויזיה בעברית מדוברת), וכך הוא נראה לפני:

בלוג גלית לוינסקי
חדר המשפחה – דיירים קודמים

ועכשיו:

בלוג גלית לוינסקי בלוג גלית לוינסקי

בלוג גלית לוינסקי
חדר המשפחה, שימו לב לציור העדין בזהב על הקיר. עבודת יד של שרון.

בלוג גלית לוינסקי

בלוג גלית לוינסקי

הסלון

ממול לחדר המשפחה, מימין למסדרון ישנו הסלון. כל החדרים מופרדים בדלתות בינהם.

כך הוא נראה אצל הדיירים הקודמים:

ואחרי הרבה מאמץ, צביעה, עיצוב ושינויים, כך הסלון נראה כיום:

בית בלוג גלית לוינסקי
הסלון, מבט מפינת האוכל
סלון צילום גלית לוינסקי
הסלון, מבט ימינה מהכניסה לבית

סלון צילום גלית לוינסקי סלון צילום גלית לוינסקי

סלון צילום גלית לוינסקי
הסלון, מבט מפינת האוכל הסמוכה
סלון צילום גלית לוינסקי
מבט מהסלון אל פינת האוכל, אפשר לסגור דלתות הזזה מעץ כדי להפריד בין החדרים
סלון צילום גלית לוינסקי
מבט מהסלון לחדר המשפחה משמאל ולפינת האוכל מימין

סלון צילום גלית לוינסקי

סלון צילום גלית לוינסקי
חלון מקורי מעל הספריה
סלון צילום גלית לוינסקי
גזע עץ עתיק ששוייף ונצבע. הגולדמנים אוהבים לאסוף פיסות זרוקות של טבע הביתה: ענפים, איצטרובלים שנשרו, גזעים שנוסרו והושארו ביער.
סלון צילום גלית לוינסקי
ברקע צילום "הגולשות" שלי, גם לי יש אותו בסלון בישראל
סלון צילום גלית לוינסקי
מדפי הספריה, שילוב של עבודות יד, עבודות אמנות וטבע

סלון צילום גלית לוינסקי סלון צילום גלית לוינסקי

סלון צילום גלית לוינסקי
מנורה שהגיעה "עם הבית". עקרונית בקנדה מקובל להשכיר (ולמכור) בתים עם אהילים, מוטות וילונות וכו'.

פינת האוכל

מהסלון נמשיך לחדר הבא, הצמוד אליו: פינת האוכל. גם פינת האוכל נשארה כחדר בפני עצמו, עם דלת כניסה. כשהגודלמנים אוכלים ומארחים הם מביאים את האוכל מהמטבח הסמוך. כל-כך שונה מהבניה הישראלית, מה"חלל הפתוח"! אחרי שמתרגלים יש לכך המון יתרונות.
גם בפינת האוכל היה חיפוי עץ כהה על הקירות, בנוסף לקורות העץ שבתקרה. בבחירה אמיצה החדר הפך את פניו לחלוטין כשהעץ שוייף ונצבע בלבן. ראיתי את החדר הזה לפני שנים ב"לפני". אי אפשר לתאר כמה שנראה קטן יותר, צפוף יותר וקודר הרבה יותר מעכשיו.

הנה הצצה ל"לפני":

כשהחלו לשפץ את הבית שרון ורן גילו תוך ארון הבילט-אין שאריות עיתונים משנת 1915. קפסולת זמן ממש.

והנה המהפך העצום שהחדר הזה עבר:

בית בלוג גלית לוינסקי
פינת האוכל, מוארת ונעימה
בית בלוג גלית לוינסקי
פינת האוכל, מבט מהסלון מבעד לדלתות ההזזה
בית בלוג גלית לוינסקי
פינת האוכל, מבט מהסלון הסמוך

בית בלוג גלית לוינסקי

בית בלוג גלית לוינסקי
מבט מפינת האוכל אל עבר הסלון, כל חיפויי הקיר נצבעו לבן
בית בלוג גלית לוינסקי
ההסקה שנשארה נצבעה ברוב החדרים בצבע זהב והפכה לתוספת דקורטיבית
בית בלוג גלית לוינסקי
הארונות המקוריים, בצביעה חדשה

בית בלוג גלית לוינסקי

בית בלוג גלית לוינסקי
המקום האהוב על כולנו, ובעיקר הבנות של שתי המשפחות לשבת, לקרוא ולשוחח

המטבח

בקצה המסדרון ישנו המטבח.

המטבח הירוק/צהוב של "לפני":

המטבח נצבע לבן, ושינה לחלוטין את פניו. זהו החדר הכי מואר בבית, והוא נעים ומזמין ומשדר ניקיון ורעננות גם באמצע בישול ארוחה.

בלוג גלית לוינסקי
המטבח. צילום שרון גולדמן.
בלוג גלית לוינסקי
המטבח. צילום: שרון גולדמן

חדר השינה של נגה

בקצה המסדרון, מול המטבח יש פניה לחדר רחצה ושרותים (שמפאת אורכו של הפוסט לא אכניס אותם, למרות שהם מאוד יפים), וכניסה לחדר השינה של הבת הבכורה – נגה.

כך הוא נראה אצל הדיירים הקודמים:

וכך הוא נראה היום: שילוב צבעים מנצח, חדר נעים, בהיר ושימושי.

חדר, צילום גלית לוינסקי
החדר של נגה, מבט מהמסדרון

חדר, צילום גלית לוינסקי

חדר, צילום גלית לוינסקי
חלק מהארונות בנויים מאחורי דלת בקיר, כך במקור
חדר, צילום גלית לוינסקי
מבט מהמיטה לדלת הכניסה
חדר, צילום גלית לוינסקי
השולחן לא מסודר כל-כך בדרך כלל. בכל זאת בעלת החדר כבר לומדת באוניברסיטה!
חדר, צילום גלית לוינסקי
קיר תמונות אישיות
חדר, צילום גלית לוינסקי
אור חלון יפהפה
חדר, צילום גלית לוינסקי
ציור שאני ציירתי ונתתי לחדר הראשון של נגה, כשהיא נולדה
חדר, צילום גלית לוינסקי
שידת איקאה פשוטה ששרון ונגה צבעו

החדר של גלי

בראש המדרגות, בכניסה לקומה השניה, צמוד לחדר הרחצה השני (שגם אליו לא אתייחס מפאת אורכו של הפוסט) נמצא החדר של הבת האמצעית – גלי. החדר בצבעי שחור/לבן.
ככה הוא נראה אצל הדיירים הקודמים:

את הקיר הזה הזיזו כדי להגדיל את חדר הרחצה הצמוד. זה הפך לקיר השחור

וכך החדר היפה הזה נראה היום:

חדר שחור-לבן צילום גלית לוינסקי
קיר צבוע כלוח שחור. גם הוא השתנה לאורך השנים
חדר שחור-לבן צילום גלית לוינסקי
חדר שחור/לבן
חדר שחור-לבן צילום גלית לוינסקי
חדר בשחור-לבן

חדר שחור-לבן צילום גלית לוינסקי

חדר שחור-לבן צילום גלית לוינסקי
משמאל לקיר השחור יש "נוק" קטן – פינת התבודדות קטנטנה, עם כריות על הרצפה. החלל הזה נוצר כתוצאה מהזזת קיר חדר הרחצה הסמוך
הנוף מהחדר של גלי הכי יפה בבית

חדר השינה של ההורים

זה החדר האחרון ששרון טיפלה בו, כמובן. ראשית היא קילפה צבע ושיפצה וצבעה חדר-חדר, קודם את החדרים של הבנות, אחר כך את הסלון, פינת האוכל וחדר המשפחה, ובסוף בסוף, הגיעה לחדר הזה, חדר השינה. גם הוא היה ירקרק במקור, ונצבע לבן בעבודת עץ מפרכת.
כך הוא נראה כשהבית נקנה:

ותראו איזה חדר מדהים הוא עכשיו:

חדר שינה צילום גלית לוינסקי
חדר השינה, מבט מהמסדרון
חדר שינה צילום גלית לוינסקי
חדר השינה שהוא גם פינת עבודה של שרון

חדר שינה צילום גלית לוינסקי חדר שינה צילום גלית לוינסקי

חדר שינה צילום גלית לוינסקי
על הקיר צילום מהנשיונל פארק ג'ושוע טרי, אותו צילמה: שרון גולדמן
חדר שינה צילום גלית לוינסקי
תמונה של אמא שלי אסתר, אמא צעירה לבתה הבכורה שרון. צילם: אורי לוינסקי
חדר שינה צילום גלית לוינסקי
שידה שידיותיה הוחלפו
חדר שינה צילום גלית לוינסקי
"התמונה האבודה" של סבי-אבי, מהפוסט על התמונה האבודה
חדר שינה צילום גלית לוינסקי
הארון המדהים שכל בחורה חולמת עליו. החיסרון היחידי שלו – הוא שקוף ולכן חייב להיות מסודר
ספרי מסלולים נטע דגני שרון גולדמן צילום גלית לוינסקי
על השולחן היו מונחים ספרי הטיולים של "מסלולים" (באמת!) של נטע דגני ושרון גולדמן
חדר שינה צילום גלית לוינסקי
עוד פורטרט של אבא שלנו כילד – הפעם על כלי קרמיקה שהכנתי בסדרה של הפורטרטים, כל כלי הקרמיקה על השולחן הם עבודת יד שלי או של אמא שלי
חדר שינה צילום גלית לוינסקי
רקמה בדואית שהיתה בחדר ילדותה של שרון בישראל

החדר של נטע

אחרון חביב , בקצה המסדרון, הוא החדר המקסים של נטע – הבת הצעירה. הוא היה בכלל מן מחסן אצל הדיירים הקודמים, והפך בכישרון רב לחדר יפהפה. את המיטה בנו שרון ורן בעצמם, את ספסל הישיבה ליד החלון שרון ריפדה לפי בקשתה של נטע. קיר העיגולים נצבע על ידי שרון, לפי הצבעים שנטע בחרה. לחדר מחובר חדרון קטנטן שנטע משנה את יעודו מדי כמה חודשים. כשהיתה יותר צעירה הוא היה חדר משחקים ויצירה, עכשיו הוא יותר בסגנון "פינת זולה". בקיצור החדר מבטא את טעמה האישי המשתנה של מתבגרת, והוא מקסים.

כך החדר נראה לפני שהבית שופץ:

ו -טדאאם! ככה החדר נראה היום:

חדר נערה צילום גלית לוינסקי

חדר נערה צילום גלית לוינסקי
קיר העיגולים. זה לא טפט, שרון ציירה אותם אחד אחד
חדר נערה צילום גלית לוינסקי
זהו אינו טפט!
חדר נערה צילום גלית לוינסקי
החדר מואר גם בחלון מאורך וגם בחלון בגג
חדר נערה צילום גלית לוינסקי
זהו חדר עם גג משופע, עליית גג בצד ימין מאחורי הוילון החדר הנסתר של נטע
חדר נערה צילום גלית לוינסקי
לכיוון דלת הכניסה
חדר נערה צילום גלית לוינסקי
מפת העולם ונעצים המסמנים איפה בנות הבית ביקרו

חדר נערה צילום גלית לוינסקי חדר נערה צילום גלית לוינסקי חדר נערה צילום גלית לוינסקי

חדר נערה צילום גלית לוינסקי
פרוייקט הפולרויד של נטע

ולמי ששרד עד כאן, הנה הדובדבן שבקצפת. שרון הלכה לארכיון המרכזי של ונקובר ומצאה תמונות של הבית כשגרו בו בעליו הראשונים. התמונות צולמו בשנת 1916 ו-1926.

זה הרגע בו חובבי נוסטלגיה כמוני מחסירים פעימה.

City of Vancouver Archives, CVA1426-3 – 1916
City of Vancouver Archives, CVA1426-6 – 1926
City of Vancouver Archives, CVA1426-4 – 1926
בית צילום גלית לוינסקי
עכשיו התמונות מעטרות את מסדרון הכניסה לבית

תודה לכם שבאתם איתי לביקור הזה, ותודה מיוחדת למשפחת גולדמן שהכניסה אותי (ואתכם) לסיור בביתם המשגע. הבית האהוב עלי!

It's biking season / זה זמן האופן

הנה שוב הגיע הזמן בשנה לקייטנת אופניים.

לא שזה חובה, אבל עלמה רצתה כבר "To go on the road" – לרכוב על הכביש, ותמר רצתה כמו עלמה (והאמת שמאז שתמר למדה בקלות רבה לרכוב היא לא ממש רצתה להמשיך עם העניין הזה, בעיקר כי פחדה להתחיל ולעצור).

שוב הבננות הלכו לחמישה ימי קייטנת אופניים במחיר מוגזם לחלוטין.

שוב ביליתי את הימים שלפני הקייטנה בדאגות וחרטות,

ושוב הן הפתיעו אותי לטובה.

תמר נהנתה, וכמו שאפשר לסמוך עליה – עשתה רק, אבל רק מה שהיא רצתה, ומתי שהיא רצתה. בסוף היום הראשון לקייטנה תמר אמרה לי: "החלטתי שאני רוכבת היום רק אחרי לאנצ'!", והמדריכה שלה ניסחה זאת כך: "היא לא רצתה לרכוב כל היום, אמרה שהיא מפחדת. ניסיתי בכל הדרכים האפשריות, הבטחתי מדבקות, לימדתי אותה. בסוף פתאום הפנתי את הראש וראיתי שהיא רוכבת בטור שלנו". הגיון תמרולי.

ועלמיק – רכבה כל יום לשני פארקים רחוקים, חצתה כבישים ראשיים… אלוהים, יותר טוב לא לדעת. חזרה בכל יום מאובקת ותשושה ממאמץ, אבל בוגרת בעוד כמה שנים.

ונקובר ואופניים, אי אפשר להפריד בינהם.

קייטנת אופניים גלית לוינסקי
ה"פרייד" – מצעד בסוף היום האחרון לקייטנה בו הילדים מציגים את יכולותיהם לקול עידודם של ההורים והמדריכים. תמר באופניים הקטנים ביותר בקבוצה
קייטנת אופניים גלית לוינסקי
תמרול מדגימה רכיבה עם יד אחת על הקסדה ב"פרייד"
קייטנת אופניים גלית לוינסקי
תמרול מדגימה "שולדר צ'ק" – בדיקה מעבר לכתף

קייטנת אופניים גלית לוינסקי

גאווה צרופה

קייטנת אופניים גלית לוינסקי
רוכבות הביתה אחרי הקייטנה. ימים ארוכים ומעייפים ומלאי חוויות.
קייטנת אופניים גלית לוינסקי
תמרול זוממת עקיפה
קייטנת אופניים גלית לוינסקי
רוכבות הביתה
קייטנת אופניים גלית לוינסקי
שתי ילדות גאות

אגב, לרכב או לרכוב? בדקתי אצל האקדמיה ללשון עברית ואז חזרתי ותיקנתי את כל הפוסט. שתדעו: לרכוב!

וכאן הפוסט משנה שעברה על העיר והאופניים, שתבינו את השגעון וההגיון שמאחוריו.

BlackBird

תמר בלרינה Blackbird צילום גלית לוינסקי

היום הציפור שלי עלתה להופיע במופע סוף-השנה של חוגי אמנויות הבמה ב-JCC.

הציפור – תמרול, תכף בת 4.5, עם עוד שבע חברותיה לחוג הבלט, עלו לרקוד לצלילי BlackBird של הביטלס, על במה מול קהל של 300 איש.

כבר סיפרתי פה על המקום שנותנים לעמידה מול קהל בצפון אמריקה?

זה מאוד מקובל, שבסיום השנה בכל חוגי הריקוד, השירה והנגינה מסיימים בהופעה גדולה. ההורים רוכשים כרטיסים למופע, בנוסף לתשלום עבור תלבושות ייעודיות, ומגיעים לפרגן לצאצאים המופיעים.

גם בבית הספר עולים מופעים לחגים, מופע גדול באביב (Spring Musical), מופע של התזמורת, ומופעי סיום. אני יודעת שגם בארץ מופיעים על במות בבית-הספר, בחגים ובחוגים מסויימים. אבל כשעלמה סיימה חוג בלט ברמת-גן המופע היה באולם הספורט ומול ההורים בלבד.

אולי בגלל שתמר כל-כך התרגשה וספרה את הימים עד להופעה כבר שבוע,

אולי בגלל שהיא עשתה חזרות בבית, ולימדה את עלמה את התנועות,

אולי בגלל שהיא התאמצה לכתוב בעצמה את המילים של השיר ולתת במתנה למורה שלה לריקוד,

אולי בגלל שזה החוג הראשון שהיא השתתפה בו אי-פעם, ואפילו לא ידעתי אם היא תתמיד, בטח לא אם היא תסכים לעמוד על הבמה ולרקוד מול קהל,

אולי בגלל שהיא ציפור בת ארבע-כמעט-וחצי

אולי בגלל שהיא רקדה כל-כך יפה

אולי בגלל החיוך הנבוך-גאה שלה על הבמה

אולי בגלל כולם ביחד

לא הפסקתי לדמוע מרגע שהתחיל להתנגן הצליל הראשון, ועד מחיאות הכפיים הסוערות של הקהל.

תמר בלרינה Blackbird צילום גלית לוינסקי
אפשר ללחוץ על התמונה להגדלה!

תמר בלרינה Blackbird צילום גלית לוינסקי

מפאת צנעת הפרט של שאר הילדות אני לא מוסיפה פה תמונות ווידיואים, אבל אני מצרפת את השיר. תעצמו עיניים ותדמיינו את הדבר הכי מתוק שראיתם, ככה זה בדיוק היה.

אביב ארוך וצבעוני

בעוד בארץ האביב "קצר וחטוף ושובר את הלב"* בין פסח לימי-זיכרון ועצמאות, שטפונות וברד לא צפוי… פה בונקובר האביב ארוך, צבעוני וממלא את הלב. אמנם גם באביב יורד המון גשם, אבל הנה הגיע מאי, והרי ידוע ש- "April showers bring May flowers".

אז יצאנו תמרול ואני להסתכל על האביב מסביב לבלוק שלנו , חמושות במצלמות (אני במצלמה ותמרול בטלפון, עלמה העדיפה להשאר לשחק אצל השכנים).

ואלה קצת מהתמונות שלי:

אביב גלית לוינסקי

אביב גלית לוינסקי

ואלה קצת מהתמונות של שתמרול צילמה:

למחרת המשכנו מחוץ למרכז הקהילתי, כשחיכינו לעלמה שהיתה בחוג. ריח הפריחה היה משגע, אבל לא הצלחנו למצוא בדיוק את המקור שלו. הרחנו אחד אחד את כל סוגי הפרחים שהיו שם (בעיקר צבעונים), והריח לא היה מהם.

אביב גלית לוינסקי אביב גלית לוינסקי

אביב גלית לוינסקי אביב גלית לוינסקי

אביב גלית לוינסקי
פיקניק על הספסל ליד המרכז הקהילתי
אביב גלית לוינסקי
וזה הנוף שמולנו. Douglas Park

חלף שבוע, היו עוד כמה ימי שמש, וגם ימי גשם, וזהו, פריחת הדובדבן ברחוב שלנו הסתיימה ונשרה. מעכשיו ועד סוף הקיץ יפרחו אחד אחד כל העצים והשיחים, כל אחד בתורו בפריחה יחודית ומרשימה, ואחר-כך יפנה את קדמת הבמה לתפרחת של צמח אחר. היום פורח אצלינו בגינה הלילך. בשבוע הבא בוודאי כל פרחיו ינשרו וצמח אחר יפרח באופן מרהיב. וחוזר חלילה.

הספקנו לתפוס עוד אחר-הצהריים אחד של דובדבן פורח ברחוב שלנו:

אפילו לעונות השנה יש כאן פנאי.

אביב גלית לוינסקי
אביב, נדנדה ולילך. עץ הדובדבן הפך ירוק בנתיים.
"קצר פה כל-כך האביב" / דויד גרוסמן*
פוסטים נוספים שכתבתי בנושא אביב בונקובר: עונות השנה על הנדנדה, איך יודעים שבא אביב?, ארבע עונות בגינה שלנו

הרגשות שלי כואבות

שנה וחצי אחרי שעברנו לוונקובר והבנות התחילו לשמוע אנגלית, ולהבין שיש שפות שונות בעולם.

שנה אחרי שתמר פתחה את הפה ואמרה לראשונה משפט באנגלית (ואני התחלתי לדמוע מהתרגשות… כל-כך דאגתי כבר שהילדה לא מדברת. בכלל. שותקת בגן.)

הגיע השלב הבא.

השלב שבו כל משפט שהבננות אומרות מכיל לפחות מילה אחת באנגלית.

השלב שהן לפעמים בוחרות לשחק בינהן באנגלית.

השלב שבו הן מתחילות באופן אוטומטי לספר על מה שקרה בבית-ספר ובגן באנגלית (כי זה קרה באנגלית הרי).

השלב שהן מתרגמות משפטים שהן חושבות באנגלית לעברית משובשת.

זה מתבטא למשל בשאלות שבנויות הפוך:

תמר: "איזה מסעדה אנחנו הולכים ל?" (What restaurant are we going to)

עלמה: "איך זה נראה כמו?" (How does it look like)

ממשיך למגוון שיבושים:

עלמה: "זה מה שדיברתי על" (This is what I was talking about)

תמר:  "זה הכאיב לי את האזניים" (It hurts my ears)

עלמה: "האם אני נכונה?" (Am I right)

תמר: "אם מישהו לוקח Hair-cut" (שואלת על מישהו שמסתפר)

עלמה: "חלק דברים היו שם" (Some things were there)

תמר: "אם הם יזוזו לגרמניה אנחנו נתגעגע אליהם" (Move to Germany)

עלמה: "בוא על פה" (Come over here)

תמר: "אבא אני Abasick כי אני מתגעגעת אלייך" (שיבוש של Homesick)

עלמה: "אני טובה" (כששואלים אם רוצה עוד משהו לאכול –  I’m good)

תמר: "תשימי לי את זה בגודל הצודק" (Right size)

עלמה: "בטוח" (נגיד: הכל בסדר? בטוח For sure)

תמר: "פעם צעקתי בשבילכם" (I called for you)

עלמה: "אם אתה נוגע בו אתה יכול להכין מישהו חולה" (Make someone sick)

תמר: "מכין את הבטן שלי כואבת", "מה מכין את זה מאוד ארוך?" (Makes my Tummy hurt, What makes it so long)

עלמה: "תשאל את אמא לבוא" (Ask Ima to come)

תמר: "אתה בדרך שלי" (You're in my way)

עלמה: "ראו אותו על הטלויזיה" (They saw him on TV)

תמר: "ג'וליאנה היא ארבע אני הייתי שלוש" (She's four, I was three)

עלמה: "אין לי רעיון" (I have no idea)

תמר: "משהו רץ פנימה על הרגל שלה" (Something ran over her leg)

והחמוד מכל…

תמר: "הרגשות שלי כואבות" (You hurt my feelings)

reading Galit Lewinski

וכאן תוכלו לקרוא על: איך לומדים אנגלית בשלושה חודשים (או שלא…)