הבית הכחול

בשנים האחרונות גיליתי שאני אוהבת להיות בבית. אני אוהבת לצאת ולהפגש עם חברים, אוהבת ללכת להסתובב בעיר, מרגישה מחוייבת לצאת לעשות ספורט. אבל אם זה תלוי בי, סביר להניח, שבבוקר פנוי – אשאר בבית. מזל שיש לי גם עבודה לעשות מהבית, כך שזה מסתדר לי עם האישיות.

 גלית לוינסקי הבית מבחוץ

יש לנו בית לא גדול, מה שנקרא פה 3 Bedroom – פה סופרים רק את חדרי השינה. חדר שינה של רם ושלי,  חדר השינה של הבננות, וחדר עבודה/משחקים/אורחים/בלגאן. חוץ מזה יש מטבח די גדול עם פינת אוכל קטנה וסלון. אנחנו גרים בקומה העליונה, מתחתינו מושכרות שתי דירות חדר.

מתאים למידותינו.

לא לתמיד, אבל למידות העכשיויות שלנו.

חוץ מזה שלמי יש כוח לעבור.

אני מעדיפה להצטמצם ולצטופף ולהפטר מרהיטים אם צריך, ולא לעבור.

מחזיק מפתחות גלית לוינסקי
צרור המפתחות שלי והמחזיק שאומר הכל (ותודה לשין שקנתה לי מחזיק מפתחות תואם אופי)

אחרי שגרתי המון שנים בבית אחד – בדירה במעגל, היה לי מאוד קשה להפרד. אבל יש משהו מאוד נעים במעבר לבית ריק, במיוחד מעבר כזה קיצוני של יבשת אחרת – כי נכנסים לבית באמת ריק. לא לקחנו איתנו מהארץ הרבה, בגדים, ספרים, כמעט כלום. זה היה שיעור יפה בפרידה מחפצים, בלחשוב מה צריך ומה סתם נשאר איתי מכוח האינרציה, בלקחת רק את מה שיש לו ערך שימושי.

זה היה מאוורר. הגענו לבית עם ארונות ריקים, מעט רהיטים שקיבלנו מאחותי וחברותיה, רק הריהוט המינימנלי ההכרחי שרם קנה באיקאה.

שלוש וחצי שנים אחר כך: ארונות עולים על גדותיהם, מליון חפצים שאין להם מקום, יותר מדי בגדים/קופסאות איחסון/צעצועים/תיקים/מזכרות/פיצ'פקעס.

ובדיוק השבוע רם אמר לי – אולי אנחנו צריכים לעבור לבית גדול יותר.

פצצה.

כי מבחינתי כאמור, עדיף לוותר על ספה מאשר לארוז שוב את כל חפצי ולנדוד, גם אם זה שני רחובות מערבה.

וגם – זה אישור בעיני לכך שאנחנו אוגרים יותר מדי. אם צריך עוד מקום, ואנחנו נותרנו עדיין אותה כמות האנשים במשפחה – סימן שאגרנו יותר מדי חפצים. ומי זה אגרנו? אני. והבנות. טוב אותן אי אפשר להאשים, הן נקשרות לכל פיסת נייר שציירו עליה, ולכל קופסת קורנפלקס שנגזרה והוכרזה כ"בית ליוניקורן". ואני שומרת. אולי נצטרך? אולי פעם אוהב שוב את התיק הזה? אולי אחזור ללבוש מידה 36?

ופחות נעים בבית כשהוא מבולגן. והבלגאן גם ממלא לי את המוח, קשה לי לעבוד בחדר לא מסודר, לא כל שכן להסתובב בבית שיש בו חפצים ללא מקום קבוע. מדי פעם אני מסתערת על הבלגאן ואומרת לבנות: אם זה על הרצפה, סימן שאת לא צריכה את זה. אולי אני צריכה לעשות את הגבול הזה גם לעצמי: אם אין לחפץ הזה מקום של קבע (במגירה או קופסא של עוד מאותו סוג או נושא) סימן שאני לא צריכה את זה.

אני רוצה לחיות בבית שאני יודעת בדיוק מה יש בו, ואיפה למצוא את מה שאני צריכה בשתי דקות מקסימום. לא רוצה שוב לאגור דברים ולגלות אותם אחרי 10 שנים כשאני אורזת את הבית (כמו מגוון חפצים ש"אולי אני אצטרך" שמצאתי בבוידעם כשארזתי את הבית במעגל).

באנו לרילוקיישן של שנתיים. ארזנו בית וחפצים שנאספו בעשרות שנים למחסן אחד קטן. אנחנו באמצע השנה הרביעית כרגע. מדי פעם אני נזכרת באיזה חפץ שנשאר בארץ ואומרת לעצמי – חבל שלא לקחתי אותו. איך לא לקחתי אותו?! אבל את רוב הדברים – ארגזים על ארגזים שעומדים צפופים במחסן אחד קטן בהרי ירושלים – סביר להניח שאמסור ברגע שאפתח את הארגז. חוץ מהאלבומים והספרים שלי. אליהם אני באמת מתגעגעת.

 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
הבית הכחול בחורף
 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
הבית הכחול בקיץ

אז מה זה הבית הזה? איפה זה "הבית"? כמה בכיתי כשעזבתי את הבית שלי ברחוב המעגל. אהבתי אותו אהבת אמת, ומעבר לכך שהדירה היתה של סבתא שלי והיו לי זכרונות ילדות רחוקים ממנה, כשהיא היתה שלי היא הפכה לבית. הבית האמיתי הראשון שלי אחרי בית ההורים. וכשנכנסנו לכאן, הדירה ששכרנו בוונקובר, ששכרנו אותה מתמונות באינטרנט, בלי להיות בה פיזית אפילו פעם אחת, דירה שצבועה בחום בהיר עם מטבח כהה וארונות קיר קנדיים – מי בכלל חשב שארגיש פה אי פעם בבית.

וכן. הבית הכחול הוא ממש בית.

כי אני רגילה אליו.

כי נוח לי פה.

ובעיקר כי המשפחה שלי פה. אז זה הבית.

ובשבועות הקרובים יהיו פה שינויים – שינויים (קלים) בעיצוב הבית. אבל למרות שאני לא אוהבת שינויים – אני מתרגשת. אפשר גם בתוך הקבוע והמוכר להתחיל משהו חדש. וכנראה שזה בדיוק הזמן לפנות קצת מקום בבית (ובלב) וליצור לי קצת יותר מרווח נשימה בתוך הבית.

 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
שלג ותכול
 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
הבית הכחול בקיץ
 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
הבית הכחול באביב, בשבועיים האלה שבהם הלילך שלנו פורח
 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
הבית הכחול בשלג
 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
הרחוב שלנו בשלג האחרון
 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
האביב היפהפה

 

 

ואז הגיעה למד

הם עברו רק לפני שלושה חודשים לניו-יורק

היו קצת עיכובים בירוקטיים בשדה, החזקתי אצבעות שעה רצוף עד שזה הסתדר והיא רצה ועלתה למטוס

היתה טיסה של חמש וחצי שעות

כולם אמרו שיבואו, וחלק באמת באו. אבל זה נורא רחוק, ועשר שעות הפרש זמנים זה ג׳ט-לג מהשטן, ולפחות קונקשיין אחד, והטיסות יקרות, וונקובר זה קצה העולם. באמת שאני מבינה כי הכל נכון.

אבל אז הגיעה למד.

וזו היתה אחת המתנות היפות ביותר שקיבלתי בחיים. בחיי.

שלושה ימים שלמים עם חברתי האהובה והיקרה.

פטפוטים אל תוך הלילה. מניקור-פדיקור. הליכה במפל של גשם לסיבוב על רחוב מיין – אבל לנו לא ממש אכפת כי היא הגיעה וזה קורה וזה אמיתי.

וסיפורים וחוויות וקשיים ובעיות וכיף לדבר וכיף גם לשתוק והכי כיף ביחד. כי היא הגיעה. עד אלי, לוונקובר! אני מתחילה לדמוע רק מלהקיש את המילים. זה באמת קרה!

ואז הגיעה למד.

והיא היתה איתנו, ובילתה זמן עם הבנות, וארוחת ערב משפחתית עם כולנו אצל אחותי, והיינו בבית וטיילנו בחוץ.

ואפילו השמש יצאה לכבודה, אחרת איך אפשר להסביר את הגשם האינוסופי של השבועות האחרונים, שנגמר  במבול לא אופייני, ולמחרת השמש הגיחה במלוא יופיה – לתת לנו זמן לטייל ולהשוויץ ביופי של העיר הנפלאה הזו שאנחנו גרים בה, כדי שגם למד תראה ותאמין: כן, מהמם פה כשהשמש יוצאת, כן, רואים את ההרים מלאי ההוד מכל מקום, כן, זו עיר משגעת, לא סתם אני מאוהבת בה.

והיא הגיעה, וכל הסיפורים קרמו עור וגידים כי היא ראתה את המקומות, ופגשה את האנשים. והכירה את החיים שלי, של כאן.

היא הגיעה, למד.

והלכנו לתצפיות וטיילנו בפארק וצפינו בהופעה של מיכה שטרית, ואכלנו, וטעמנו, וצחקנו, ושרנו פרוזן בצעקות באוטו, כמו שאפשר באמת רק איתה.

כולנו חיכינו. עלמה ואני ובקושי החזקנו מעמד מרוב ציפייה. אני לא ישנתי כמה לילות קודם, עלמה התחילה להתחבר איתה רק מהסיפורים של לפני, ומרגע שהגיעה למד עלמה לא משה מצידה ולא עזבה את ידה. עושה את מה שהלב שלי מרגיש כבר שנים.

היא הגיעה.

והלכנו לשיעור סקי ראשון, אני ולמד, שלמרות כל החששות והקיטורים לפני – נהננו ממנו בטירוף, והיינו נשארות עוד על ההר אלמלא השלג שהתחיל להצטבר לנו על הריסים. רק בזכותך למד. שלוש שנים של נסיונות שכנוע של המשפחה שלי שמככבים בסקי לא עזרו. ולא פרשתי אחרי חמש דקות, להפך. היה סופר כיף (וחם!) ובואי נודה בזה – כיכבנו! אני עדיין לא מאמינה שזה קרה, השרירים התפוסים מזכירים לי שזה היה אמיתי.

ואז היא נסעה.

שלושה ימים. סופשבוע ארוך. כל-כך מהר נגמר. קסם שהיה ולא היה.

מזל שיש תמונות. אני כמעט לא צילמתי, אבל זכיתי לראות את העיר דרך העיניים שלך. היה סופשבוע של אושר.

!תודה על המתנה הגדולה הזו.

למד באה לונקובר

ונקובר דרך העיניים של למד: יפה יותר ממה שזכרתי

למד בונקובר למד בונקובר למד בונקובר למד בונקובר למד בונקובר למד בונקובר למד בונקובר

ונקובר דרך העיניים של למד
איזו תמונה מהממת!
ונקובר דרך העיניים של למד
אנחנו צופים בשעון הפלא של גאסטאון. עוד רגע הוא "יירק" עלינו ע"פ תמר
למד בונקובר
גאסטאון מוארת. כל-כך הרבה זמן לא הייתי פה בערב!

ביקור משמח דרך המצלמה שלי:

כדורי שוקולד
ועוגיות ב-13 דקות
עלמה מצאה לה חברה חדשה

יש פה מישהו עם סבלנות למשחקים

ביקור בונקובר גלית לוינסקי

מה זו השמש הזאת?! אנחנו לא רגילות

וההיילייט המפתיע של הביקור:

צילם: רם
כוכבות חדשות בשמי הבאני-היל
הפוסט הקודם על למד כובשת את אמריקה כאן.

אני, שתי ילדות ו- Snow Day אחד

Snow day זו הגרסת הקנדית ל"המורה חולה יש שיעור חופשי" של ילדותינו.

אני: בננות יש היום Snow Day, הודיעו שבית-הספר סגור.

עלמה: יש! אפשר אייפד?

תמר: יש! אפשר אייפד?

snow Galit Lewinski
הנוף מהחלון האחורי
snow Galit Lewinski
הנוף מהחלון של הסלון

כעבור שעה:

עלמה: אמא, אפשר שמישהו יבוא אלינו? אפשר לעשות משהו עם מישהו? אפשר פליידייט? אפשר לנסוע למישהו?

אני (בשקט): חשבתי שנלך לעשות מזחלות בפארק.

שתיקה.

אני (מחפשת פתרון שיתאים לשתינו – עלמה אוהבת החברה ואני הסמי-מיזנטרופית): אין לנו חברים שגרים קרוב. יודעת מה אולי סוזנה והבנות שלה ירצו לבוא לפארק גם.

עלמה: ייייששששש!!!! כןןןןן!!!!

* * * * *

כעבור 10 דקות:

אני: קבעתי ב-10:30 עם סוזנה מהכדורגל והבנות בפארק.

עלמה: יייששששש! (מתחילה להכין לעצמה ארוחת בוקר ולהתכונן)

תמר: (באמצע משחק) לאאאאא. אני לא רוצה ללכת. למה אף אחד לא שואל אותי?! אתם לא יודעים שבדיוק הבטחתי לדמבו יום כיף איתי.

אני לעלמה: תנסי לשכנע את אחותך שיהיה כיף, תעשי לי טובה.

 * * * * *

כעבור שעה, לבושות במיטב בגדי הסקי, מוכנות עם ציוד להכנת איש-שלג ושתי מזחלות. יוצאות החוצה לכמות שלג שלא נראתה פה מזמן:

עלמה: יה איזה כיף! אמא תצלמי אותי!!

תמר: מממממ… טועמת שלג מפינות שונות בגינה.

אני: וואו אתן מוכרחות לראות מה הולך פה בחצר האחורית. רגע רגע אני חייבת לצלם.

snow Galit Lewinski
באמת ירדה כמות מטורפת של שלג
snow Galit Lewinski
צלמת מצלמת צלמת
snow Galit Lewinski
תראו כמה שלג הצטבר על השולחן!
snow Galit Lewinski
פוזות של שלג
snow Galit Lewinski
האם השלג של השכנים טעים יותר?

כעבור רבע שעה:

אני: בואו כבר בנות, אמרנו להם שנהיה שם ב10:30 ואנחנו עוד לא בחצי הדרך

עלמה: נכון נכון בואו.

תמר: רגע אני רק חייבת לטפס על גבעת השלג הזאת. ווהו!! יה איזה מגניב. תראו איך אני עולה! ווהוו! אמא תצלמי אותי. וואו ואיזה כיף על גבעת השלג הזאת. ווהו!

snow Galit Lewinski
זה הרחוב שלנו. אולי עכשיו אתם מבינים למה אני מעדיפה לא לנהוג
snow Galit Lewinski
גבעת שלג ראשונה
snow Galit Lewinski
גבעת שלג שניה
snow Galit Lewinski
שלג תמר ועמוד חשמל

כעבור רבע שעה:

אני (מזיעה מרוב שכבות, אבל מאבדת תחושה באצבעות הרגליים) : מפטפטת עם סוזנה בפארק

עלמה ותמר: גולשות עם החברות במדרון המתון. מתהפכות, צורחות, נהנות, עולות חזרה בריצה לראש המדרון וגולשות שוב. מנשנשות את השוקולד צ'יפס שהביאו בתור עיניים לאיש שלג ולכיבוד.

snow Galit Lewinski
הפארק האהוב עלינו. חמישה בלוקים מהבית
snow Galit Lewinski
חמישים גוונים של עננות
snow Galit Lewinski
פינוקיו חכה לי
snow Galit Lewinski
העיגול הזה – זו השמש
snow Galit Lewinski
אין כמו מגלשות שלג בפארק
snow Galit Lewinski
כמה בננות יכולות להכנס על מזחלת שלג אישית אחת?
snow Galit Lewinski
אושר צרוף

snow Galit Lewinski

כעבור שעה ומשהו:

סוזנה (באנגלית): עוד חמש דקות הולכים. קפאו לי האצבעות בידיים.

חמש הבנות: Nooooo!

snow Galit Lewinski
רכבת גרסת השלג

snow Galit Lewinski snow Galit Lewinski

כעבור רבע שעה:

אני וחמש בנות צועדות חזרה לבית שלנו לפליידייט וארוחת-צהריים. סוזנה נוהגת באוטו שלה בנונשלנט כאילו היא לא חוצבת דרך בעשרים ס"מ שלג בתולי שגלגל מכונית לא נגע בו. אני מסתכלת בה בהערצה. טוב היא נולדה פה – אני מנחמת את עצמי. אני יודעת לחנות במקביל בתל-אביב.

snow Galit Lewinski
יאללה הביתה

snow Galit Lewinski

snow Galit Lewinski

כעבור שעתיים, שני מתקני ייבוש מלאים ציוד שלג בשלבי רטיבות משתנים, כל כריות הספה מרצפות את ריצפת הסלון, כל הברביות פזורות בסיטואציות משחק שונות, הבנות לבושות במיטב בגדי-הבלט שיש, אחרי מרק תירס וספגטי עם כדורי בשר לחמש בנות ושתי אמהות –

סוזנה: צריך לסדר אנחנו הולכות

אני: עלמה ותמר צריך לעשות חוברת בעברית ולהתאמן על הפסנתר

עלמה ותמר ושלוש חברותיהן: Nooooo

* * * * *

ערב, בית משפחת משאל:

רם: מחר אולי שוב יהיה Snow day. צריך לראות כמה שלג ירד בלילה.

אני: הלוואי ויהיה ואני לא אצטרך לנהוג לבית-הספר

עלמה: אני רוצה שיהיה בית-ספר ואני אוכל לפגוש את החברים שלי

תמר: אני נשארת בבית

* * * * *

בוקר: המייל המודיע אם בית-הספר נפתח היום או לא מגיע בסביבות 6:00 בבוקר.

רם מתנדב לקחת את הבנות היום לבית-הספר, אני אסע באוטובוס.

עלמה: יש היום בית ספר? יש! יש היום מסיבת טו' בשבט ויש לי ג'ים ויש דרמה ויש לי בהפסקה מפגש של Earth savers

תמר: ללללאאאאא. לא הספקתי לשחק בברביות בכלל. יש להן מסיבה. אני לא יכולה לבוא לבית-ספר.

snow Galit Lewinski

כעבור שעה:

רם, עלמה ותמר נסעו לבית הספר

אני יושבת לכתוב פוסט על ה-Snow day. כבר עברתי את כל שלבי האבל (שאין יום חופש)

הפחד (לנהוג, ומה יהיה מחר?)

ההתפעמות מהשלג שבחוץ (מחזה עוצר נשימה, מצד שני הבטיחו שהיום ירד גשם, והנה שוב יורד שלג. מה יהיה מחר???)

וההשלמה (בסוף השבוע אני מצלמת בת-מצווה. אני אצטרך למצוא איך להגיע לשם).

ושהיה יום טוב ולבן לכולנו

* * * * *

snow Galit Lewinski
איש שלג בסופשבוע הקודם, רגע לפני שנמס השלג

snow Galit Lewinski snow Galit Lewinski

פוסטים קודמים של ישראלית בשלג: השלג הראשון שלנו כאן שהיה יפה מכל, עשרה דברים שאפשר לעשות בשלג, ארבע עונות בגינה, ה-21 בדצמבר – היום הראשון של החורף, השלג האחרון לעונה.

קשת בענן

בשיטוטי הסתיו שלי מצאתי את הצבעוניות הזו, המרהיבה, של הסתיו.

וכל תמונה היא עולם

פוסט סתווי נוסף לשנה זו,

טקסטורות של סתיו, בכל צבעי הקשת

שבוע שני ברצף כי הסתיו הוא (כמעט) העונה הכי יפה פה ואני חייבת לשתף.

וזה הסתיו בפוסט הקודם, וזה בשנה שעברה,  זה הסתיו בשנה הראשונה שלנו פה (וואו, כמה קטנות הן היו), עונות השנה בגינה שלנו, ועונות השנה על הנדנדה. שממול הבית.

זה הסתיו עם הענן

יצאנו לתפוס קצת סתיו

גילינו אוצר בלתי נדלה של יופי

Trout lake

באמת שאין לי מילים. או כמו שאומרים: תמונה שווה אלף מילים. אולי אפילו יותר במקרה הזה.

 וזה הסתיו בשנה שעברה,  זה הסתיו בשנה הראשונה שלנו פה (וואו, כמה קטנות הן היו), עונות השנה בגינה שלנו, ועונות השנה על הנדנדה. שממול הבית.

Prizes, prizes, a quarter only!""

אתמול תמרול החליטה שהיא צריכה להקים דוכן, ולמכור בו "פרסים".

רעיון הדוכן עולה פה מדי פעם, זה הרי עובד חזק בצפון אמריקה וכבר יצא לנו לראות ולקנות בדוכני ילדים. הבנות רצו פעם להקים דוכן לממכר לימונדה (מסמסנו את זה, למרות שקניתי תרכיז לימונדה למקרה שזה יצוץ שוב. הלימונים פה יקרים להחריד, אין מצב ללימונדה טבעית!) ובקנדה דיי האחרון עלמה הקימה בפיקניק שהיינו בו דוכן ללימוד שזירת צמידים.

הפעם הרעיון, והביצוע היה של תמר. תמרול הכינה שלטים, לקחה משטח שיהיה הדוכן, הכינה ארנק (בלי) כסף, ואספה מגוון שטויות ופיצ'עפקעס ש"היא לא צריכה יותר" לטענתה, לדוכן שלה. "בכמה כסף תמכרי כל דבר?" שאלתי אותה. "בשבעה דולר". ענתה תמרול בהחלטיות אופיינית. "שבעה דולר? זה המון כסף. מה דעתך על 25 סנט? ככה כל ארבעה קווטרס שתקבלי יהיה לך דולר שלם אחד". – הסברתי. משום מה שזה שכנע אותה.

אתמול בסוף לא הלכנו להקים את הדוכן. היה יום ארוך ולא היה לנו כוח אחרי הצהריים, וגם – שכנענו אותה – מטפטף בחוץ, אף אחד לא יעבור ברחוב שלנו ויקנה. היום, לעומת זאת, כבר היה ברור שהדוכן הזה חייב לצאת לפועל. הדוכן הזה קום יקום! וכך היה:

אחרי-הצהריים הלכנו ל'יום ללא מכוניות' באחד הרחובות בעיר. יום ללא מכוניות זה יום מימי סוף-השבוע הקיציים, ובו יש דוכנים לממכר דברים, לאורך בלוקים רבים. סוגרים את הרחוב למכוניות, וכולם באים להסתובב בין הדוכנים, להאזין להופעות חיות, לקנות דברים, לטעום בחינם, לקבל פרסים והפתעות שיווקיות, וכו'. בכל סופשבוע בקיץ יש רחוב אחר, מהרחובות הראשיים בעיר שסגור למעין פסטיבל חד פעמי כזה. Rain or Shine! – בכל מזג אוויר.

למזלינו כבר לא ירד גשם כשהגענו. מצאנו כיסא זרוק בדרך, ועליו תמר הקימה את הדוכן שלה. מיד עלמה התגייסה למשימה והתחילה "לשווק" את הדוכן של תמר. שתיהן אחזו בשלטים שתמר הכינה וקראו לעוברים ושבים לבוא ולרכוש משהו מה"פרסים" שלהן.

"Prizes, prizes, a quarter only!" צעקה עלמה בגרון ניחר. בגלל המוזיקה מהופעה חיה לידינו בקושי מישהו שמע אותה. תמרול בחרה דווקא לרקוד כאסטרטגיה שיווקית. היא פיזזה ליד הדוכן והצביעה עליו תוך כדי ריקוד. אחרי כמה דקות אחת הפקחיות של הפסטיבל באה להסביר, בהתנצלות, שהדוכן חייב לעבור רחוק יותר, מעבר לרחוב הראשי. "זה כל-כך חמוד" היא אמרה, "אבל אסור". הזכרנו לתמר שלא שילמנו עבור הקמת הדוכן שלה לעירייה ולכן צריך להעביר אותו הצידה. היא קיבלה את זה דווקא בהבנה.

צילום גלית לוינסקי
נחושות
צילום גלית לוינסקי
דוכן ג'אנק, בנינו
צילום גלית לוינסקי
מליון אנשים חולפים, הדוכן הקטנטן בצד הוא שלנו

ואז, הלא יאמן קרה. לאט לאט, פעם שתי בחורות, פעם אישה עם ילד, פעם בחור צעיר, ניגשו לדוכן וקנו. כל אחד דיבר קצת עם הבננות, הן הסבירו על הפריטים השונים, הציעו, הסבירו מה עבודת יד של תמר, מה כדאי למדוד, ואנשים קנו עוד ועוד דברים. והם לא שילמו קווטר. חלק השאירו דולר, חלק חמישה דולר. הם לא הסכימו לקחת עודף, למרות שאנחנו (ההורים) ניסינו לשכנע. בכל-זאת, הפיצ'פקעס שתמר לא צריכה הם לא באמת "פרסים". לא נעים…

חוץ משני אנשים, שרם הלך בסתר ונתן להם מטבע של קווטר, וביקש בלחישה שיקנו משהו מהבנות שלו (כדי שנתקדם כבר עם העניין הזה) – וכל אחד מהם השאיר כמובן הרבה יותר כסף מהקווטר הסודי – ניגשו איזה 15 אנשים מיוזמתם לדוכן הזה.

נכון שהבנות מאוד חמודות, אבל אין מה לומר, גם הקנדים האלה הם משהו.

צילום גלית לוינסקי
זה היה נראה בלתי אפשרי בהתחלה
צילום גלית לוינסקי
הלקוחות הראשונות הגיעו!
צילום גלית לוינסקי
הארנק מתחיל להתמלא במטבעות

צילום גלית לוינסקי

תוך משהו כמו 45 דקות, הבנות הרוויחו 20 דולר ומכרו כמעט את כל סחורתן. מרוצות עד הגג הן נכנסו לחנות מכולת סמוכה וקנו לעצמן ארטיקים, שכר לעמלן.

בדרך הביתה תמר התחילה לגלגל רעיונות לעוד דוכנים. דוכן לימונדה, דוכן מאכלים ש"אני אכין לבד ואת – עלמה תמכרי. אני יודעת להכין כמה דברים ממש טעימים". ועוד ועוד. הראש הפיננסי שלה התחיל לעבוד. היא כבר מתכננת את המיזם הבא.

צילום גלית לוינסקי
הדוכן ההוא, בצד בצד בצד, שם.
צילום גלית לוינסקי
איזה אנשים נחמדים, באמת
צילום גלית לוינסקי
בשלב שהן עשו מבצע: קנו אחד, קבלו שניים בחינם
צילום גלית לוינסקי
תמר רוקדת כאסטרטגיית שיווק
צילום גלית לוינסקי
עלמה נחושה להשיג לקוחות
צילום גלית לוינסקי
תמר מנסה למכור קופת צדקה שקיבלה

צילום גלית לוינסקי

שיאללה, כמה כסף!
צילום גלית לוינסקי צילום גלית לוינסקי

צילום גלית לוינסקי
ארטיק שנקנה בכסף שהרווחת – פשוט טעים יותר

שלוש שנים and counting

ב-16 ליולי 2016 נסענו לרילוקיישן לשנתיים.

היום אנחנו סוגרים את השנה השלישית.

קראתי עכשיו את הפוסטים שכתבתי לפני, ובחודשים הראשונים כאן. מסקנה ראשונה: פעם כתבתי יותר טוב. כנראה שכמו שהעניין של הציבור בבלוגים דועך, גם יכולת הכתיבה וההתמסרות שלי בשלבי נסיגה.

מסקנה שניה: קפצנו למים של הרילוקיישן, שזה היה קשה ומאתגר ומפחיד מאוד, והבעיה העיקרית היא שהמים נעימים.

במובנים רבים יותר "קל" לחיות פה. לא בגלל השכר – רם עבד פה שלוש שנים בשכר של מתמחה והרוויח פחות מבארץ, ואני רק עכשיו התחלתי להרוויח שכר לעמלי (וכמות העבודה עוד לא קרובה לזו שעבדתי בארץ). המיתוס הזה שכולם עושים רילוקיישן כדי להתעשר הוא מיתוס שמופרך מיד כשמגלים את מחיר המחייה בוונקובר.

קל יותר כי יותר רגוע. כי יש זמן לנשום. כי הסביבה פחות ביקורתית. כי לא "נכנסים" לך לחיים. כי שקט ברחוב בלילה כאילו אנחנו גרים במושב, ואנחנו גרים בלוק אחד מאחד הרחובות הראשיים בעיר. כי מקבלים אותך לבית-ספר היהודי בלי לבדוק מה רמת (או אם בכלל) היהדות שלך. כי אנשים מתאמצים להיות נעימים.

מצד שני קשה יותר. אחרי שלוש שנים הרבה קשרים עם חברים בארץ מתרופפים. קשה לבקר בארץ רק פעם בשנה (ובביקור הזה להספיק לראות הכל, לפגוש את כולם וגם לנסות להנות. זה בדרך כלל לא עובד אצלי ביחד). קשה מאוד להיות רחוקים כל-כך מהמשפחה. זה מרחק מאוד גדול, ותחושת אזלת היד כשאת רק רוצה לחבק את הבנאדם, ובמקום זה צריך להתקשר, מתסכלת. קשה לבסס קשרים על שיחות טלפון, להבין ניואנסים, להפגין רגשות בוואטסאפ, לחייך למצלמת וידאו.

ואחרי שלוש שנים קשה לא להרגיש שייכת לפה (כי אין מה לעשות, זה לוקח הרבה יותר משלוש שנים) וכבר לא להרגיש שייכת לארץ. אני קוראת כל יום Ynet, ובכל יום מרגישה – אני לא מאמינה שזו הארץ שלי, לא יכול להיות שזה מה שקורה למדינה שלי. מקריאת חדשות בלבד החיים נראים הרבה יותר גרוע מהמציאות.

הבעיה שמרחוק, המדינה לא מעוררת בי שום געגוע. אני מתגעגעת לאנשים. מאוד. לפעמים הגעגוע תופס בגרון וממש מרפה את הגוף. אבל אני לא מאמינה שאחרי שלוש שנים אני לא מתגעגעת – ארצה. כמעט. הייתי בטוחה לגמרי שאחרי שנתיים – מקסימום שלוש, הגעגועים יכריעו אותי.

אני מתגעגעת למדינה של היַלְדוּת שלי, של טבע ואנשים והגיון ותחושה של מדינה שאוהבים וסומכים עליה. כולם. כולנו.

אני מתגעגעת ללהרגיש חלק. הבעיה שמכאן יותר קשה לבחור להרגיש חלק מזה.

יש את המצקצקים שעכשיו אומרים "ידענו שהם לא יחזרו". אז לא, אנחנו עדין לא "לא חוזרים".

אנחנו נשארים. בנתיים, עוד שנה.

בלב קרוע ממחשבות על איפה כדאי להזדקן (משבר גיל ה-42?) ואיפה נכון לגדל את הילדים.

Canada Day Galit Lewinski
קנדה-דיי הראשון שלנו כאן, ברוקיז הקנדיים, יולי 2017
Canada Day Galit Lewinski
קנדה דיי בשנה שעברה, בטופינו. יולי 2018
פוסטים נוספים בנושא הרהורי רילוקיישן: על ההכנות לרילוקיישן (בירוקרטיה דאגה ועוד קצת סידורים), "אתם לא תחזרו" (על המחשבות של חברים לקראת הרילוקיישן שלנו) רשמים ראשונים מוונקובר (על הימים הראשונים פה), בין תיירים לדיירים (על השבועות הראשונים פה), הרילוקיישן כלידה (הרהורים ארבעה חודשים אחרי), געגועים לישראל (חצי שנה לרילוקיישן), שנה כאן (כשעוד הייתי צעירה ואופטימית), שנה וחצי למנאייק (כשחשבנו שאנחנו נשארים שלוש שנים וזו נקודת החצי), להיות ישראלית בתפוצות (עוד הרהורי רילוקיישן).