למד נוסעת לאמריקה

למד (ליאורה בשבילכם), חברה שלי מכיתה ז'

חברות שהתחילה כמו שחברויות בגיל כזה מתחילות. או אולי כמו שרק החברות שלנו התחילה.

שתי ילדות כותבות מכתבים בכתב סתרים, מספרות זו לזו סיפורים על גארפילד וזיגי, משאירות פתקים ומעטפות בתיבת הדואר אחת של השניה.

שתי ילדות שמתבגרות, ועוברות את מיני הזוועות של התיכון ביחד, חולמות, ממציאו, מדברות את העולם שלהן.

אחר כך היו שנים של רוקסן, ולהמציא ריקודים על הטריבונות בבית ספר, ולצאת לרקוד בשישי בקולוסאום,  כי איתך לא התביישתי לרקוד

ולהדריך ביחד בצופים

ולראשג"ד יחד. רק איתך. צוות ז' בנות!

משרטטות דגמים של מתקנים למחנה הגדול באמצע הלילה על ה"בום".

וצבא. ועבודה. ואת בממר"ם ואני מתדלקת בתחנת דלק. וחברים. וצלילה. ואילת. ואת מתחתנת. ואני ורם מתחילים לצאת. ואז נולד נועם. ואז ואז ואז.

חברות על פני 30 שנה, לא פחות.

ואת כתבת את זה לפני שנסעתי, הרבה יותר טוב ממני, ובכל פעם שאני נתקלת בזה אני לא עוצרת את הדמעות:

טקסט גלית לוינסקי

טקסט גלית לוינסקי

ובשלוש שנים האחרונות על פני שתי יבשות. ואין מצב שאני בארץ ולא רואה אותך. אין מצב. כי תמיד השיחה ממשיכה מאיפה שהיא הפסיקה, ותמיד היא עמוקה תוך שתי דקות, ותמיד את רואה אותי כמו שאני, אפילו יותר ממה שאני מבינה.

חברות אמת. למד וגימל. זה ממך הרי.

ועכשיו את נוסעת לרילוקיישן. מצטרפת אלי ליבשת. אמריקה!

ודווקא היום, יותר מתמיד אני דואגת – מתי נתראה עכשיו? את הרי לא תחכי לי בבית בפסח עם צלחת של תמרים ופטפוטים עד אמצע הלילה כשהג'ט לג מכריע.

מרחק 5.5 שעות טיסה. זה הכל.

מתי את באה לבקר?


קבלי רצף תמונות אישיות מדי: (או שנאמר, מזל שאין לי פה אלבומי ילדות)

גלית לוינסקי חיבוק גלית לוינסקי גלית לוינסקי גלית לוינסקי

בדרך כלל אני לא מאלה שכותבת ברכות אישיות (מדי) בפייסבוק, אבל יאללה, זה הבלוג שלי, מותר.

Be Happy!

בעקבות איחולי ״אושר ועושר״ למינהם (רם ואני חגגנו עשר שנות נישואין בשבוע שעבר), ובעקבות שאלות ששמעתי את רם שואל את תמר (הוא מושפע ממבחני אוטיזם שלמד בהתמחות, ומדי פעם בודק על הבנות שלנו דברים שלמד) חשבתי –
אז מה זה האושר הזה, המדובר? כל-כך ערטילאי ותמיד בלתי מושג.

באנגלית זה הרבה יותר קל. אין אושר*, יש Happiness. הרבה יותר פשוט. במקום ״מה גורם לך להיות מאושר?״ פשוט "מה משמח אותך?"

שאלתי את מקורבי שתי שאלות: מה משמח אותך?״ ו״איך זה מרגיש להיות שמח?״ (הישר ממבחני הספקטרום האוטיסטי הבינלאומיים ADOS). ולהלן התשובות:

תמר, בת 4.5: זאת שאלה מאוד קשה. קשה לי לענות על זה. כשתמר (חברה מהגן) רוצה לשחק איתי. כשמרני (הגננת) אומרת שעשיתי משהו טוב. איך זה מרגיש? שאני לא יכולה להפסיק לחייך.

גלי, בת 17: משמח אותי שאני בבית, וסיימתי את כל החובות לבית-הספר, ואני יכולה לא לעשות כלום, או לראות סרט. אז אני מרגישה רגועה, מרגישה שאני יכולה לנשום.

ליאה, בת 41: צמחים, בעלי חיים, וילדים. לאו דווקא בסדר הזה.

טלי, בת 38, אחרי חודש וחצי ראשונים ברילוקיישן באתונה: מה שמשמחים אותי זה דווקא הדברים הקטנים שבארץ הם כל-כך מובנים מאליהם, ופה הם אתגר, כמו כשמצאתי אבקת אפיה בסופר ואפיתי עוגה, זה ממש עשה לי את היום. ביוון אין כמעט גינות ציבוריות, וביום שמצאתי גינה עם מתקנים ודשא הייתי בעננים… לא הפסקתי לדבר על זה שבוע, וצילמתי לכל מי שאני מכירה. מה שמצחיק (או עצוב) בהתחלות זה שאת יכולה להיות בהיי ממשהו דבילי כמו נייר טואלט רך או חלב באחוז הנכון (מפני שהכל מכוסה במותגים יווניים לא מוכרים), ואז מיד אחר-כך להתבאס שאני לא מוצאת בשום מקום מגפיים לבן שלי לחוג גינון. כמובן שיש גם דברים מהותיים שקשורים בהצלחת הילדים בגנים והשתלבות בקהילה הישראלית ובכלל באיזור אבל זה כבר "כבד יותר".

רם, בן 40: כשדברים פתאום מסתדרים לי. כשאני רואה את הבנות עושות משהו שמפתיע אותי ומצחיק אותי. כשאת צוחקת ומשוחררת. כשמחמיאים לי, או כשאני זוכה להערכה. איך זה גורם לי להרגיש? קל. משוחרר. נינוח.

זהבית, בת 42: תני לי לסיים אימון משמח ואז אענה לך בשמחה (: מה שכרגע עולה לי בראש זה שוקולד (הגורם המשמח שלי כרגע). רגע, שוקולד הוא החיים אבל יש עוד דברים משמחים, למשל: ג'ינס מחמיא שיושב עלי טוב משמח אותי וגורם לי להרגיש צעירה וחתיכה. בילוי משוחרר עם חברות, עם הרבה צחוקים ומינימום פילטרים מטעין אותי באנרגיה לכמה ימים. אימון ספורט אנרגטי ממלא אותי בשמחה ובתחושת סיפוק גדולה. בילוי כייפי עם הילדים, יציאה למסעדה עם ירדן (בן הזוג) והיכולת לדבר ולאכול ברצף בלי שאיזה ילד יצטרך ממני משהו – מאוד משמח אותי. כשאני שמחה אני מרגישה קלילה, גבוהה, כאילו אין לי דאגות. מחייכת הרבה, מרגישה כל-יכולה.

ליאורה, בת 40: משמחות אותי הפתעות קטנות ולא צפויות. איך זה גורם לי להרגיש? ההרגשה היא כמו התפשטות חמימות נהדרת בבטן וחיבוק בלתי נראה מבחוץ.

גלית, בת 41: אני שמחה כשהבנות שלי מצחיקות אותי. לא דיגדוגים וכאלה (כי אני נורא רגישה) אלא שהן אומרות משהו מפתיע או חכם או מצחיק, או כשאנחנו מנהלות שיחה מעניינת. שהן מחבקות אותי פתאום. לפעמים זה גם מעציב אותי אם זה באמצע ריב ואני מבינה שהגזמתי והן מחבקות כדי למצוא נחמה בעצמן. אני שמחה כשאני אחרי עבודה שעשיתי טוב. כשאני שמחה אני מרגישה היי כזה: נשימה עמוקה שאני מרגישה בכל הגוף, עד קצות האצבעות.

גיא, בן 40: מה משמח אותי? מוזיקה. איך זה מרגיש? משחרר.

עלמה, בת 7: אני שמחה כשאני על הבמה וכשאני נורא מתרגשת. כשאני רואה שמש, וכל העולם שמח בשבילי. זה מרגיש לי טוב, מיוחד מכל הימים. כשהבקעתי גול נורא התרגשתי ורציתי לקפוץ מעל כל השחקניות בקבוצה.

עינת, בת 41:  מה משמח אותי?
הילדים שלי.
לחוות דברים מחדש איתם.
לישון כפיות.
להיות קרובה לטבע.
לטייל בעולם.
ללכת לים.
פגישה עם חבר קרוב.
לתכנן מסיבת יום-הולדת לילד.
להכין הפתעה באמת מרגשת למישהו קרוב ומיוחד.
זמן משפחתי איכותי, אפילו ארוחות חג!
נעליים חדשות.
אוכל טוב.
בית נקי.
לשמוע את אופיר (בן זוג) מנגן.
לתכנן טיול.
לעזור להגשים למישהו פנטזיה (בעבודה וגם בחיים).
לייצר יופי.
אנשים נחמדים שפוגשים באמצע הדרך. 

ואיך זה מרגיש? כמו שקט. הרגשה שכל הקולות האחרים נחלשים ואין מקום אחר שהייתי רוצה להיות בו עכשיו בעולם.

אסתר, בת 75: מה משמח אותי? דבר ראשון המשפחה שלי. הילדים, הנכדים, שאני רואה אתכם. ולדעת שהכל בסדר ושכולם בריאים ושמחים ושעושים דברים שמשמחים אתכם. וגם כמובן שאנחנו כאן, ושאני יכולה לנסוע לטייל עם אורי. איך זה מרגיש שאני שמחה? אני פשוט נהנית, זה עושה לי מצב-רוח טוב.

שרון, בת 48 (היום): אני שמחה כשהילדים שלי שמחים. ברור שגם מהדברים ה"גדולים" – כשהילדות שלי נולדו, כשהבת שלי עברה היום את מבחן הנהיגה שלה מאוד מאוד שמחתי. אבל גם מרגעים "קטנים", כשיש שקט, כשהבית נקי, כשראיתי היום מהאוטו שלשמיים היה צבע מדהים ועם כל העלים הצבעוניים של השלכת. אלה רגעים שאני שמחה בהם. כשאני שמחה אני מרגישה שהלב שלי מתמלא בהתרגשות.

רוני, בן 67: מאוד משמח אותי לראות, לשחק ולהשתובב עם הנכדים, ולשכוח מטרדות היום.

ליטל, בת 31: משמח אותי: לראות את חן וגינס משתובבים (בן-הזוג והכלב) לטייל בטבע, לחייך לאנשים סתם ככה ברחוב, ושהם מחייכים אלי בחזרה…ערב רגוע בבית עם מוזיקה טובה ויין. איך זה מרגיש להיות שמחה? זה מרגיש ממש טוב. תחושה עילאית, שאת על גג-העולם, מרגיש שיש לי מלא לתת לסובבים אותי כשאני שמחה… מרגישה שאני צריכה להתעכב על הרגע הזה ולנצור אותו ולהוקיר תודה.

נגה, בת 19: משמח אותי להיות Kind (לא מצאנו מילה מקבילה בעברית). שגאים בי. שאני שלמה עם עצמי. איך אני מרגישה? Lighter, בלי כוח משיכה.

נעמה, בת 40: דברים שגורמים לי שמחה:
השעות לפני שקורה משהו שאני מחכה לו.
לראות את הילדים שלי משחקים ביניהם ושקועים בעולם שלהם.
לראות את הבן שלי מצייר.
הרגע שנוסעים לכיוון הבית שבו גדלתי, עוברים את יוקנעם ושדות העמק נפרשים לפני.
לנהוג ולשמוע מוזיקה ממש כיפית. לשיר באוטו.
לשבת עם חברה ממש טובה לקפה.
לגמור לכתוב פוסט שאני ממש אוהבת בבלוג שלי.
פרק חדש בסדרה אהובה.
גבעות מכוסות אלונים ואלוֹת.
לצלם את הילדים שלי ושל אחותי בלוקיישן האהוב עלי על המדרגות בחצר של ההורים.
להקריא לילדים שלי ספר שגדלתי עליו ושהם רוצים עוד פרק, ועוד אחד.
שוקולד עם אגוזים (שלמים!)
שדות תעופה.
שנ"צ.
איך זה מרגיש להיות שמחה?
זה מרגיש כמו כיווץ נעים בבטן. כיווץ של התרגשות, ציפיה.
לפעמים הידיעה שמשהו טוב עומד לקרות היא כמעט יותר נעימה מהמשהו הטוב שקורה.
זה מרגיש כמו רצון לצהול בקול רם, ואני גם עושה את זה הרבה פעמים.

הילדים שלי קוראים לזה "קול של אוגר". זה ציוץ שמחה כזה ששמור לרגעים שמחים במיוחד.

עלמה מחייכת צילום גלית לוינסקי
ותודה לכל המשתתפים, החמודות והחמודים, שענו לי בשמחה. שתהיו שמחים!
* לגבי המילה "אושר" באנגלית: יש את Bliss אבל אני לא רואה כתבות בירחוני נשים בסגנון "וואט יז בליס"…

נלי, פרנסיס ואני, שותות תה ומדברות על השפה העברית

היום היה לי מפגש משעשע עם שתי נשים – נלי ופרנסיס.

הכל התחיל במייל שקיבלתי ערב אחד בשבוע שעבר. זה היה בדיוק (אבל בדיוק) כשאני ורם סיימנו שיחה נוספת של "יחסינו (עם קנדה) לאן". זה הרי דבר ידוע, וכתוב בכל פוסט שני של קבוצות פייסבוק מהסוג של "נשים ברילוקיישן" שלמתלווה לרילוקיישן (במקרה זה – אני – כי עבודתו של רם היא הסיבה הרשמית למעבר שלנו) יותר קשה. נפשית. יש לזה כל מני סיבות. לחלק מאיתנו יותר קשה מכיוון שאנחנו משאירות את הקריירה מאחור והופכות ל"עקרות בית" לתקופה. לחלקינו קשה בגלל השפה. לחלק מהנשים בגלל התרבות השונה – קשה למצוא חברות אמיתית. לחלקינו קשה עם הארעיות – הידיעה שהכל זמני, גם החברויות פה זמניות. לחלק  מאיתנו קשה עם תחושת הזרות, או יותר נכון – חוסר השייכות. לחלק קשה עם הצורך ליצור לעצמך עולם תוכן משל עצמך, בזמן ששאר המשפחה (בן-הזוג והילדים) נמצאים במסגרות שונות. על חלקינו משפיע מזג האוויר. אני חושבת שיש את כל החלקים האלה בי…   אז שוב דיברנו על זה, על השנה שחלפה ועל החודשים שנותרו, ורם אמר: "אני חושב שאת צריכה לצאת יותר מהבית, ולפגוש אנשים דוברי אנגלית". זה היה בהקשר של כל הקשיים הנ"ל. בעודי רוטנת איזה משפט סיום לשיחה, משהו כמו "השאלה אם אני בכלל רוצה לפגוש אנשים, יש לי את החברות הישראליות שלי" או משהו בסגנון, קיבלתי מייל מנלי.

את נלי ובנה פגשנו פעם אחת לפני כחודשיים במוזיאון המדע, ביום של ליקוי החמה. הבנות ואני הגענו קצת באיחור לראות את הליקוי, וכבר לא נותרו משקפיים מיוחדים. נלי הציעה לנו להשתמש במשקפיים שהיו להם, וכשראתה שאני מצלמת דרך המשקפיים היא כל-כך התלהבה מהתוצאה שביקשה שאשלח לה את התמונות. החלפנו כתובות מייל, באותו יום שלחתי את התמונות והיא הודתה לי. ופתאום, כעבור חודשיים, קיבלתי ממנה אימייל נוסף. באימייל היא סיפרה לי שיש לה חברה שמתעניינת בשפה העברית, והיא זכרה שהבת שלי דיברה עברית אז היא חשבה עלי, האם נוכל להפגש?

כעבור מספר תכתובות (14 למען הדיוק. בקנדה מאוד מקובל לתקשר באמצעות אימייל, יותר מאשר בטקסט/וואטסאפ/שיחת טלפון, זה מאוד מייגע בעיני) נפגשנו הבוקר בבית-קפה הקרוב לביתי. נלי ופרנסיס הגיעו קצת באיחור (הן הגיעו משתי ערים סמוכות, רק אני הגעתי בהליכה של חמש דקות מהבית) והתנצלו בלי סוף. אחרי שהזמנו קפה ותה והתיישבנו התחלנו לדבר על הנושא שלשמו התכנסנו: השפה העברית. מתברר שפרנסיס החלה להתעניין בעברית, משום שהיא ראתה בחלומה "אותיות עבריות מנצנצות". היא עובדת כמטפלת במסאז' ונעזרת בטיפול ברפואה סינית ובצמחי-מרפא בעבודתה. היא למדה טיפול בצמחי-מרפא לפני כ-15 שנה אבל לא קיבלה תעודה. היא יודעת לכתוב בקליגרפיה סינית כבר שנים רבות. לאחרונה היא החלה להתעניין וללמוד על הקשר הרוחני בין הכתב לנפש, וזה מה שהביא אותה להתעניין בכתב העברי.

נלי ופרנסיס, הגיעו מהונג-קונג לפני כ-28 שנים, בנפרד. הן הכירו והתחברו כאן בוונקובר. שתיהן מדברות  אנגלית במבטא, פרנסיס עוברת לעיתים קרובות לסינית ומסבירה דבר-מה לנלי, וזו מתרגמת ומסבירה לי באנגלית. ישבנו ושוחחנו כשעתיים. נלי הראתה לי ספר ששאלה מספריה לצורך הפגישה, ופרנסיס חשבה שהכותרת שלו כתובה בעברית (מה שלא היה נכון. גם לא ארמית לדעתי כי בטח הייתי מזהה). הראתי להן ספר בעברית בטלפון (באפליקציה "עברית". איך לא חשבתי להביא ספר אמיתי?!) וכתבתי להן את אותיות הא'-ב'. סיפרתי להן על האותיות, כיוון הכתיבה, זכר ונקבה, ניקוד. הן סיפרו לי שבסינית יש 5000 סימנים, ציורים, שבשילובים בינהם ניתן לכתוב מילים שונות. סיפרו שגם בסינית קוראים מימין לשמאל (אבל קודם מלמעלה למטה), ושרק בהוצאות ספרים בשנים האחרונות שינו את ההדפסה משמאל לימין, חוץ מבטיוואן. פרנסיס הראתה לי שבספר כתוב הסבר על כתיבת המילה "יהוה", וכשכתבתי אותה היא מאוד התרגשה. הסברתי לה שכשלומדים תנ"ך בישראל מלמדים שאסור לבטא את המילה הזו כי היא "קדושה" ושתיהן נזעקו שהן גרמו לי לבטא אותה בקול למרות האיסור. הסברתי להן שזה בסדר, שאני לא דתיה, והן אמרו שגם הן לא.

אחר כך, כנראה בתמורה למידע שאני סיפקתי – פרנסיס אחזה בפרקי-ידי ומדדה לי דופק, בכל יד בנפרד. היא שאלה אותי כמה שאלות על הרגשתי הכללית, כאבי ראש ומערכת העיכול. היא ייעצה לי לשתות תה עם ג'ינג'ר בבית (ולא תה עם נענע כמו שהזמנתי) כי ג'ינג'ר לפי הרפואה הסינית הוא חומר "חם" והוא יחמם אותי. הציעה לי מגוון מאכלים עתירי ברזל לטיפול בכבד שלי שלדעתה הוא לא במצב טוב, והבטיחה שאם אתמיד בדיאטה הזו (במיוחד 3-5 ימים אחרי סיום המחזור) תוך שלושה חודשים המצב שלי ישתפר. מצב-רוחי יהיה יותר טוב, הידיים יחזרו להיות חמות, עור הפנים יהיה יותר מבריק, צבע הציפרניים יותר וורוד, ויהיה לי פחות קר, מבפנים.

אני נתתי לה שיעורי בית, בסגנון חוברות העבודה שיש לעלמה ללימוד עברית: כתבתי את הא'-ב' תוך סימון כיוון הכתיבה, וביקשתי ממנה שתתרגל.

פרנסיס קיבלה שיחת טלפון מאחד המטופלים שלה והיתה צריכה ללכת, ונלי שנשארה התנצלה שוב ושוב על ה"בוטות" של חברתה, שככה מבלי לבקש רשות ערכה לי בדיקה ונתנה לי עצות. נלי חששה שנפגעתי מהישירות של חברתה. הסברתי לה שלהפך, ישירות אני מבינה עוד מהבית, את הנחמדות והנימוס הקנדי לפעמים אני לא מבינה. כשאני מקבלת כאן אימייל, מרוב מילות נימוס ותיאורים חיוביים לפעמים אני לא מבינה מה העיקר – מה הם מנסים בעצם לבקש? להגיד? באיזו נימה זה נכתב? היא הסבירה לי שהם – הסינים, הרבה יותר ישירים, ואמרתי לה שגם אנחנו – הישראלים. מצד שני היא בכל זאת חשה צורך לבקש שוב ושוב סליחה ולהצדיק את הכוונה הטובה של פרנסיס. טוב, בכל זאת 28 שנים פה.

נפרדנו בחיבוק, ובהבטחה להפגש בפעם הבאה עם הילדים (אני לא זוכרת בכלל את הבן שלה מפגישתינו החטופה, והיא זוכרת היטב את תמר, בטח בזכות התלתלים), ובפעם הבאה נאכל ביחד דים-סאם, במקום שנלי תבחר.

מי היה מאמין?! עלי? גלית לוינסקי, הרצינית, האנטיפתית, הסגורה, הביישנית, זאת שלא מחייכת (כל אלה תיאורים ששמעתי אינספור פעמים במהלך החיים בישראל). הישראלית.

אתם יודעים למה? כי אם לא עכשיו, אי מתי.

שני חברים

שני חברים יצאו לדרך, בים-בם-בום

שני חברים

אחד קיבל מכה בברך, בים-בם-בום

אחד קיבל מכה בברך, בים-בם-בום

שני חבריםשני חברים

לא בדיוק אבל בערך, בים-בם-בום

שני חברים

אמר חברו, לא נורא חבר, ישנן צרות גדולות יותר

תמרול ושולי, זוג הישר מפרסומות של בנטון.

חברים עוד מהבטן, חברים ממצב שכיבה חסרי אונים על מזרן הפעילות, חברים לזחילה, לעמידה, לצעד הראשון. חברי אמת: חוטפים-מרביצים-מושכים-בוכים-חולקים-צוחקים-מדברים עוד לפני שיש ממש מילים.

שאול ברוידא ותמר משאל: אחים לשוד!*

שני חברים יוצאים לדרך

* אצלינו במשפחה קוראים לתמרול "שודדת" בגלל שהיא כזאת אקטיבית-סקרנית-שובבה-חסרת פחד ותמיד נמצאת פסע ממעשה שובבות "שעוד רגע יגמר באסון". היחיד שבאמת משתווה לה הוא שולי, ג'ינג'י אמיתי בשיער ובאופי.

מזל טוב לנועה, ניר ושולי להולדת השודד החדש!