כמה ימים לפני יום ההולדת ה-45 שלי, לפני כמעט חמישה חודשים, קיבלתי אימייל מחברתי למד, (ליאורה בשבילכם) שכותרתו: "מתנת יומולדת מוקדמת".

פתחתי את האימייל, ואת הקובץ המצורף, ובלב פועם ראיתי את האיור המושלם, המרגש, החמוד, היפהפה שלמד ההו-כה-מוכשרת איירה אותנו.

משפחתנו בהרכב מלא, כולל את פיצה התינוקת, מתוך המסורת (שתי תמונות זה מסורת?) של צילומים בלבן וחום עם פיצה.

כל כך התרגשתי, שמיד הדפסתי לי אותו על סתם נייר A4 במדפסת הביתית ותליתי מעל שולחן העבודה שלי.

ועכשיו, לפני שבועיים, סופסוף התפנתי מהקיץ העמוס מאוד שהיה לנו (טיולים, ביקורים וחופשות שזלגו עד אמצע הסתיו), ויותר מזה – סופסוף מצאתי מסגרת שאני אוהבת וראויה למעמד, ונתתי את הקובץ להדפסה מקצועית.

כמעט בדיוק ליומולדת שלך למד (:

עכשיו האיור המשפחתי שלנו מקבל את פני הנכנסים לבית, וסופסוף הוא קיבל את מקום הכבוד לו הוא ראוי.

למד – תודה על האיור המקסים, אני כל כך אוהבת אותו!

ומזל טוב יקרה שלי. אני מאוד מאוד מאוד אוהבת אותך, עד הירח ובחזרה, ומתגעגעת.

והנה אנחנו בלבן וחום באמצע נובמבר, פיצה כבר ענקית בת שבעה חודשים, אנחנו קצת יותר (:

הנה הפוסטים שכתבתי עלינו – גימל ולמד: על הרילוקיישן של למד באמריקה (ובעיקר על החברות שלנו), על הביקור של למד בוונקובר, על הביקור שלי את למד בניו-יורק

והנה פוסטים על הצילומים בלבן כאן, וכאן וכאן, וכאן וכאן (מצטלמים כל שנה, זה הרבה), על הצילום השנתי של תמר, ושל עלמה, על הצילום החודשי של הבנות, והצילומים בכל תחילת שנת הלימודים כאן, וכאן. את כל הפוסטים של ההשוואות, אלו ונוספים אפשר למצוא בקטגוריה "השוואות" פה בבלוג.

באמצע החיים

ובאמצע הקורונה

נסעתי לבקר את למד בניו-יורק.

ארבעה ימים עמוסים בחוויות, מוזיאונים, הצגה בברודווי, שיטוט בסנטרל פארק, ביקור בספריה העירונית, כמה חנויות מוזיאון נהדרות, כמה שוקי אוכל מקורים ושוק אמצע השבוע פתוח, הרבה הליכה ברגל, הרבה נסיעות בסאבווי, כמה סנדוויצ'י אבוקדו מנצחים (גיליתי שכמון הולך מעולה עם אבוקדו!), ארוחת בוקר משולשת עם רימון, עוגיות שוקולד צ'יפס משלושה מקורות שונים, קצת חנויות, המון לגו, פארק ברוקלין ברידג' נהדר אחד, והרבה הרבה (הרבה) דיבורים.

מרגע שנפגשנו בברוקלין בשמונה בבוקר ביום רביעי, ועד שישבנו לחכות למונית שתגיע לאסוף אותי לשדה התעופה ביום ראשון בבוקר פשוט לא סתמנו את הפה. על מה דיברנו כל הזמן הזה? איך עוד יש לנו על מה לדבר אחרי כמה ימים רצופים ביחד? לא ברור. אבל גם בחמש בבוקר כשלמד אירחה לי חברה בעודי מחכה למונית המשכנו לפטפט בעיניים טרוטות.

בסך הכל ארבעה ימים, וטיסות, והרגשתי כאילו אני ביקום מקביל.

גיליתי כמה שכיף לנסוע לבד. לפעמים.

וכמה יפה השכונה שלמד גרה בה, ושברוקלין יפה ומגניבה ומעניינת, וגם מאוד גדולה וגם מגוונת.

וכמה נהנתי להסתובב לבד בשכונה. ולראות מקרוב איך החברים שלי חיים, לאיזה בית-ספר הילדים הולכים, ואיפה הם קונים לחמניות, ואיך השוקו בבית-קפה הקרוב, ואיך הם עושים קניות באיקאה בלי שיש להם אוטו. איפה יש את הפיצה הטובה והמקום עם העוגת-גבינה-ניו-יורק-סטייל המומלצת, והבייגלים השווים ביותר.

לפני שנה וחצי למד קפצה לבקר אותנו בוונקובר לביקור נהדר ומלא חוויות ושמחה, וכשנפרדנו למד הציעה שאחזיר לה ביקור. אז לא באמת חשבתי שאני אעשה את זה, כי אני לא אוהבת לנסוע לבד באופן כללי ומפחדת מהבירוקרטיה האמריקאית באופן ספציפי, אבל עשיתי את זה וזה היה שווה כל רגע של בירוקרטיה מסורבלת ובדיקות קורונה מציקות.

נהנתי מכל רגע, ממש מכל דקה, ואני כל-כך שמחה שבאתי. וגם לא מאמינה שזהו, נגמר.

ועכשיו לתודות:

תודה לרם שעודד אותי לנסוע, תמך, הזמין לי כרטיסים ודאג לסידורי הנסיעה וגם לכל תפעול הבית והבנות בזמן שאני נסעתי לי לבלות.

תודה ללמד, ניב, נועם וגלי על אירוח חמים ונעים, על הסיורים וההסברים, על הארוחות ובעיקר על שפתחתם לי את הבית והלב ונתתם לי הרגשה של קבלה מרצון, ושל אירוח לא מתאמץ.

ובעיקר תודה ענקית ללמד שעזרת לי לקפוץ למים ולבוא למרות החששות שלי, להתמודד עם שדי הבירקרטיה הפרטיים שלי ולהקטין אותם למימדים האמיתיים שלהם. ותודה על ארבעה ימים עמוסי חוויות גדולות וקטנות, ומנוחה, והליכה, ושיחות אינסופיות (עדיין לא ברור על מה).

סתיו בניו-יורק, מתי בפעם הבאה?

ועכשיו – טה טה טה טה – לתמונות:

ועכשיו נקנח בתמונות מהטלפון שלי, פרידה ראויה מהאייפון 8 שזכה להיות שוב בניו-יורק, רגע לפני שקניתי לו יורש. אין מה לעשות, התמונות החווייתיות ביותר הן תמיד בטלפון:

פוסטים קודמים בנושא ביקורים הדדיים ומחשבות נוספות: כאן כתבתי על הביקור של למד בוונקובר, רגע לפני הקורונה, כאן למד סיכמה את אותו ביקור, וכאן כתבתי על המעבר של למד ומשפחתה לניו-יורק, וזה הביקור הקודם שלי בניו-יורק, כשנסענו כולנו.

מה שהכי קשה בכל הסיפור הזה של הרילוקיישן, זה שאחרי שעוברים את השנה הראשונה והקשיים של ההתחלה, ואחרי ההתאקלמות, ולימוד האנגלית של הבנות, וההסתגלות לחיים במדינה עם בירוקרטיה שונה וכללים תרבותיים שונים, ואחרי שלומדים לנהוג לפי חוקי תנועה שונים ובעיר שונה ומתרגלים לקרוא חדשות מהארץ בשעות הפוכות, ולדבר בטלפון עם הארץ בשעות לא נוחות, ואחרי שכבר מתחילים להתמצא ולהבין את הכללים הבלתי כתובים, ולהרגיש מספיק נוח, ולהתחיל לעבוד במקצוע שלך ולהתחיל להרוויח כסף (ולא רק להודות לכל מי שלוקח אותך לעבוד בהתנדבות) ולהתרגל לתמצת את כל האהבה שלך לאנשים בארץ לשבועיים – שלושה גג של ביקור, ולמלא כל יממה שם ב-18 שעות של מפגשים וחוויות כדי להספיק למלא את מצברי-ישראל כמה שיותר שיחזיקו אותך עד לפעם הבאה, ולהנות מהשגרה של החיים ולא רק מההתרגשות של חוויות חדשות –

מה שהכי קשה זה שבסוף כבר יש לך חברים, אפילו חברים טובים, ואז הם עוזבים.

חלק מהישראלים פה באים עם איזשהו חוזה עבודה או ויזה זמנית (כמונו) ואז הם יודעים לכמה זמן פחות או יותר באו, והם עוזבים בסיום החוזה או הויזה. יש כאלה שנדמה שהם פה מאז ומעולם (בקיצור הגיעו לפנינו) והם ״חוזרים״ אבל לא יודעים מתי. המרכאות לא נכתבו בזלזול חלילה, הן מסמלות ציטוט. גם אנחנו ״חוזרים״ – כך אנחנו אומרים לעצמינו ולכל מי ששואל, אבל בנתיים תאריך החזרה משתנה ונדחה משנה לשנה. יש את אלה שכבר הרבה שנים פה, ולא מתכננים לחזור, והסוג האחרון הוא של מי שחיפש כבר מהארץ איך לעבור, והצליח להשיג ויזה או חוזה עבודה כי רצה לעזוב את ישראל. הם לא מתכננים לחזור.

החודש אנחנו סוגרים פה ארבע שנים, וכמות הפרידות בימים האחרונים שברה שיאים. מי שהקורונה שיבשה לו את תאריך החזרה המתוכנן, מי שהקורונה האיצה תהליך ארוך של פרידה, ומי שהקורונה חידדה את היתרונות והחסרונות – כולם התרכזו לשבועיים של פרידות ועזיבות, והותירו אותי עצובה.

מי היה מאמין שבארבע שנים אספיק להתחבר ככה לאנשים? אז להפתעתי לא דרושות לי ארבע שנים. היו לי כאן חברויות שהתחילו ביום אחד ומיד הפכו ״רציניות״, והיו הכרויות שהתחילו לפני ארבע שנים ואף פעם לא הבשילו לחברות. אבל יש כאן בקהילה הזו סוג של ערבות הדדית ותמיכה שכנראה לא נמצאת בקהילה דומה במספרה בארץ. למה אני מתכוונת? במספרים – גרים פה כמה אלפי ישראלים (במטרו-ונקובר = ונקובר וסביבתה) ולא כולם משתמשים במוסדות היהודיים או בקבוצות הפייסבוק הישראליות. אז איך מכירים? מכירים בדרך-כלל האחד דרך השני, או שמישהו חדש שמגיע פונה ומבקש עזרה ואז נפגשים, או אפילו במקרה (כך הכרנו שתי משפחות שקרובות לנו במיוחד – מלגשת בגינה לאנשים שמדברים עברית).

אין משפחה בסביבה (חוץ מלמעטים שזכו – כמוני), ובאין החברויות ותיקות-השנים מהארץ – אנחנו הופכים למשפחה ולחברים האחד של השני. את ארוחות השבת אנחנו עורכים ביחד, את החגים חוגגים ביחד, את קבוצות התוכן אנחנו חולקים (יש פה כמה אירגונים מהתנדבות שמייצרים תוכן ופונים לקהילה), את שאלות ה״איפה קונים״ ו״מישהו מכיר״ חולקים בפייסבוק ובקבוצות נוספות. הרוב המוחלט של חברי פה הם ישראלים (ושתי משפחות מעורבות). יש לנו משפחה אחת שאני יכולה להגדיר כ״חברים״ והם קנדים אסלים.

השבוע חברים טובים שלנו חוזרים ארצה. הם חלמו תמיד לחזור לישראל, עוד מאז שהגיעו לוונקובר כזוג צעיר ללא ילדים וללא מקצוע. כשהכרנו אני זוכרת שהילה אמרה: ״אני כבר לא מתחברת עם מי שמגיע לפה רק לשנתיים!״, אבל פליידייט אחד ארוך במיוחד – כשהאבות לקחו את בנותינו הבכורות לסקי ואני ותמר נשארנו אצל הילה ודניאל לדאבל פליידייט – כנראה שבר את הבטחתה.

אני יכולה לספור על כף יד אחת את הנשים שממש חדרו לליבי פה בוונקובר, חברות אמיתית, לא רק בגלל הנסיבות המשותפות. בשבוע הבא אוכל לומר ששלוש מהן כבר לא גרות פה. אחת עברה לפני שבועיים לגור בניו-יורק ושתיים חזרו ארצה.

ארבע שנים. עם כל שנה שעוברת נהיה קצת יותר קשה לחזור, ונהיה קצת יותר בודד להשאר.

פוסטים קודמים בנושא ותק ברילוקיישן: על ההכנות לרילוקיישן (בירוקרטיה דאגה ועוד קצת סידורים), "אתם לא תחזרו" (על המחשבות של חברים לקראת הרילוקיישן שלנו), רשמים ראשונים מוונקובר (על הימים הראשונים פה), בין תיירים לדיירים (על השבועות הראשונים פה), הרילוקיישן כלידה (הרהורים ארבעה חודשים אחרי), געגועים לישראל (חצי שנה לרילוקיישן), שנה כאן (כשעוד הייתי צעירה ואופטימית), שנה וחצי למנאייק (כשחשבנו שאנחנו נשארים שלוש שנים וזו נקודת החצי), להיות ישראלית בתפוצות (עוד הרהורי רילוקיישן), חצי חיים (על נקודת החצי של תמר, שנתיים וחצי בארץ ושנתיים וחצי פה), שלוש שנים and counting (לפני שנה).

למד (ליאורה בשבילכם), חברה שלי מכיתה ז'

חברות שהתחילה כמו שחברויות בגיל כזה מתחילות. או אולי כמו שרק החברות שלנו התחילה.

שתי ילדות כותבות מכתבים בכתב סתרים, מספרות זו לזו סיפורים על גארפילד וזיגי, משאירות פתקים ומעטפות בתיבת הדואר אחת של השניה.

שתי ילדות שמתבגרות, ועוברות את מיני הזוועות של התיכון ביחד, חולמות, ממציאות, מדברות את העולם שלהן.

אחר כך היו שנים של רוקסן, ולהמציא ריקודים על הטריבונות בבית ספר, ולצאת לרקוד בשישי בקולוסאום,  כי איתך לא התביישתי לרקוד

ולהדריך ביחד בצופים

ולראשג"ד יחד. רק איתך. צוות ז' בנות!

משרטטות דגמים של מתקנים למחנה הגדול באמצע הלילה על ה"בום".

וצבא. ועבודה. ואת בממר"ם ואני מתדלקת בתחנת דלק. וחברים. וצלילה. ואילת. ואת מתחתנת. ואני ורם מתחילים לצאת. ואז נולד נועם. ואז ואז ואז.

חברות על פני 30 שנה, לא פחות.

ואת כתבת את זה לפני שנסעתי, הרבה יותר טוב ממני, ובכל פעם שאני נתקלת בזה אני לא עוצרת את הדמעות:

ובשלוש שנים האחרונות על פני שתי יבשות. ואין מצב שאני בארץ ולא רואה אותך. אין מצב. כי תמיד השיחה ממשיכה מאיפה שהיא הפסיקה, ותמיד היא עמוקה תוך שתי דקות, ותמיד את רואה אותי כמו שאני, אפילו יותר ממה שאני מבינה.

חברות אמת. למד וגימל. זה ממך הרי.

ועכשיו את נוסעת לרילוקיישן. מצטרפת אלי ליבשת. אמריקה!

ודווקא היום, יותר מתמיד אני דואגת – מתי נתראה עכשיו? את הרי לא תחכי לי בבית בפסח עם צלחת של תמרים ופטפוטים עד אמצע הלילה כשהג'ט לג מכריע.

מרחק 5.5 שעות טיסה. זה הכל.

מתי את באה לבקר?

קבלי רצף תמונות אישיות מדי: (או שנאמר, מזל שאין לי פה אלבומי ילדות)

בדרך כלל אני לא מאלה שכותבת ברכות אישיות (מדי) בפייסבוק, אבל יאללה, זה הבלוג שלי, מותר.

היום היה לי מפגש משעשע עם שתי נשים – נלי ופרנסיס.

הכל התחיל במייל שקיבלתי ערב אחד בשבוע שעבר. זה היה בדיוק (אבל בדיוק) כשאני ורם סיימנו שיחה נוספת של "יחסינו (עם קנדה) לאן". זה הרי דבר ידוע, וכתוב בכל פוסט שני של קבוצות פייסבוק מהסוג של "נשים ברילוקיישן" שלמתלווה לרילוקיישן (במקרה זה – אני – כי עבודתו של רם היא הסיבה הרשמית למעבר שלנו) יותר קשה. נפשית. יש לזה כל מני סיבות. לחלק מאיתנו יותר קשה מכיוון שאנחנו משאירות את הקריירה מאחור והופכות ל"עקרות בית" לתקופה. לחלקינו קשה בגלל השפה. לחלק מהנשים בגלל התרבות השונה – קשה למצוא חברות אמיתית. לחלקינו קשה עם הארעיות – הידיעה שהכל זמני, גם החברויות פה זמניות. לחלק  מאיתנו קשה עם תחושת הזרות, או יותר נכון – חוסר השייכות. לחלק קשה עם הצורך ליצור לעצמך עולם תוכן משל עצמך, בזמן ששאר המשפחה (בן-הזוג והילדים) נמצאים במסגרות שונות. על חלקינו משפיע מזג האוויר. אני חושבת שיש את כל החלקים האלה בי…   אז שוב דיברנו על זה, על השנה שחלפה ועל החודשים שנותרו, ורם אמר: "אני חושב שאת צריכה לצאת יותר מהבית, ולפגוש אנשים דוברי אנגלית". זה היה בהקשר של כל הקשיים הנ"ל. בעודי רוטנת איזה משפט סיום לשיחה, משהו כמו "השאלה אם אני בכלל רוצה לפגוש אנשים, יש לי את החברות הישראליות שלי" או משהו בסגנון, קיבלתי מייל מנלי.

את נלי ובנה פגשנו פעם אחת לפני כחודשיים במוזיאון המדע, ביום של ליקוי החמה. הבנות ואני הגענו קצת באיחור לראות את הליקוי, וכבר לא נותרו משקפיים מיוחדים. נלי הציעה לנו להשתמש במשקפיים שהיו להם, וכשראתה שאני מצלמת דרך המשקפיים היא כל-כך התלהבה מהתוצאה שביקשה שאשלח לה את התמונות. החלפנו כתובות מייל, באותו יום שלחתי את התמונות והיא הודתה לי. ופתאום, כעבור חודשיים, קיבלתי ממנה אימייל נוסף. באימייל היא סיפרה לי שיש לה חברה שמתעניינת בשפה העברית, והיא זכרה שהבת שלי דיברה עברית אז היא חשבה עלי, האם נוכל להפגש?

כעבור מספר תכתובות (14 למען הדיוק. בקנדה מאוד מקובל לתקשר באמצעות אימייל, יותר מאשר בטקסט/וואטסאפ/שיחת טלפון, זה מאוד מייגע בעיני) נפגשנו הבוקר בבית-קפה הקרוב לביתי. נלי ופרנסיס הגיעו קצת באיחור (הן הגיעו משתי ערים סמוכות, רק אני הגעתי בהליכה של חמש דקות מהבית) והתנצלו בלי סוף. אחרי שהזמנו קפה ותה והתיישבנו התחלנו לדבר על הנושא שלשמו התכנסנו: השפה העברית. מתברר שפרנסיס החלה להתעניין בעברית, משום שהיא ראתה בחלומה "אותיות עבריות מנצנצות". היא עובדת כמטפלת במסאז' ונעזרת בטיפול ברפואה סינית ובצמחי-מרפא בעבודתה. היא למדה טיפול בצמחי-מרפא לפני כ-15 שנה אבל לא קיבלה תעודה. היא יודעת לכתוב בקליגרפיה סינית כבר שנים רבות. לאחרונה היא החלה להתעניין וללמוד על הקשר הרוחני בין הכתב לנפש, וזה מה שהביא אותה להתעניין בכתב העברי.

נלי ופרנסיס, הגיעו מהונג-קונג לפני כ-28 שנים, בנפרד. הן הכירו והתחברו כאן בוונקובר. שתיהן מדברות  אנגלית במבטא, פרנסיס עוברת לעיתים קרובות לסינית ומסבירה דבר-מה לנלי, וזו מתרגמת ומסבירה לי באנגלית. ישבנו ושוחחנו כשעתיים. נלי הראתה לי ספר ששאלה מספריה לצורך הפגישה, ופרנסיס חשבה שהכותרת שלו כתובה בעברית (מה שלא היה נכון. גם לא ארמית לדעתי כי בטח הייתי מזהה). הראתי להן ספר בעברית בטלפון (באפליקציה "עברית". איך לא חשבתי להביא ספר אמיתי?!) וכתבתי להן את אותיות הא'-ב'. סיפרתי להן על האותיות, כיוון הכתיבה, זכר ונקבה, ניקוד. הן סיפרו לי שבסינית יש 5000 סימנים, ציורים, שבשילובים בינהם ניתן לכתוב מילים שונות. סיפרו שגם בסינית קוראים מימין לשמאל (אבל קודם מלמעלה למטה), ושרק בהוצאות ספרים בשנים האחרונות שינו את ההדפסה משמאל לימין, חוץ מבטיוואן. פרנסיס הראתה לי שבספר כתוב הסבר על כתיבת המילה "יהוה", וכשכתבתי אותה היא מאוד התרגשה. הסברתי לה שכשלומדים תנ"ך בישראל מלמדים שאסור לבטא את המילה הזו כי היא "קדושה" ושתיהן נזעקו שהן גרמו לי לבטא אותה בקול למרות האיסור. הסברתי להן שזה בסדר, שאני לא דתיה, והן אמרו שגם הן לא.

אחר כך, כנראה בתמורה למידע שאני סיפקתי – פרנסיס אחזה בפרקי-ידי ומדדה לי דופק, בכל יד בנפרד. היא שאלה אותי כמה שאלות על הרגשתי הכללית, כאבי ראש ומערכת העיכול. היא ייעצה לי לשתות תה עם ג'ינג'ר בבית (ולא תה עם נענע כמו שהזמנתי) כי ג'ינג'ר לפי הרפואה הסינית הוא חומר "חם" והוא יחמם אותי. הציעה לי מגוון מאכלים עתירי ברזל לטיפול בכבד שלי שלדעתה הוא לא במצב טוב, והבטיחה שאם אתמיד בדיאטה הזו (במיוחד 3-5 ימים אחרי סיום המחזור) תוך שלושה חודשים המצב שלי ישתפר. מצב-רוחי יהיה יותר טוב, הידיים יחזרו להיות חמות, עור הפנים יהיה יותר מבריק, צבע הציפרניים יותר וורוד, ויהיה לי פחות קר, מבפנים.

אני נתתי לה שיעורי בית, בסגנון חוברות העבודה שיש לעלמה ללימוד עברית: כתבתי את הא'-ב' תוך סימון כיוון הכתיבה, וביקשתי ממנה שתתרגל.

פרנסיס קיבלה שיחת טלפון מאחד המטופלים שלה והיתה צריכה ללכת, ונלי שנשארה התנצלה שוב ושוב על ה"בוטות" של חברתה, שככה מבלי לבקש רשות ערכה לי בדיקה ונתנה לי עצות. נלי חששה שנפגעתי מהישירות של חברתה. הסברתי לה שלהפך, ישירות אני מבינה עוד מהבית, את הנחמדות והנימוס הקנדי לפעמים אני לא מבינה. כשאני מקבלת כאן אימייל, מרוב מילות נימוס ותיאורים חיוביים לפעמים אני לא מבינה מה העיקר – מה הם מנסים בעצם לבקש? להגיד? באיזו נימה זה נכתב? היא הסבירה לי שהם – הסינים, הרבה יותר ישירים, ואמרתי לה שגם אנחנו – הישראלים. מצד שני היא בכל זאת חשה צורך לבקש שוב ושוב סליחה ולהצדיק את הכוונה הטובה של פרנסיס. טוב, בכל זאת 28 שנים פה.

נפרדנו בחיבוק, ובהבטחה להפגש בפעם הבאה עם הילדים (אני לא זוכרת בכלל את הבן שלה מפגישתינו החטופה, והיא זוכרת היטב את תמר, בטח בזכות התלתלים), ובפעם הבאה נאכל ביחד דים-סאם, במקום שנלי תבחר.

מי היה מאמין?! עלי? גלית לוינסקי, הרצינית, האנטיפתית, הסגורה, הביישנית, זאת שלא מחייכת (כל אלה תיאורים ששמעתי אינספור פעמים במהלך החיים בישראל). הישראלית.

אתם יודעים למה? כי אם לא עכשיו, אי מתי.

לימוד האותיות בעברית

סתיו בונקובר

שני חברים יצאו לדרך, בים-בם-בום

אחד קיבל מכה בברך, בים-בם-בום

אין רגע דל עם שני אלה

אחד קיבל מכה בברך, בים-בם-בום

לא בדיוק אבל בערך, בים-בם-בום

אמר חברו, לא נורא חבר, ישנן צרות גדולות יותר

תמרול ושולי, זוג הישר מפרסומות של בנטון.

חברים עוד מהבטן, חברים ממצב שכיבה חסרי אונים על מזרן הפעילות, חברים לזחילה, לעמידה, לצעד הראשון. חברי אמת: חוטפים-מרביצים-מושכים-בוכים-חולקים-צוחקים-מדברים עוד לפני שיש ממש מילים.

שאול ברוידא ותמר משאל: אחים לשוד!*

* אצלינו במשפחה קוראים לתמרול "שודדת" בגלל שהיא כזאת אקטיבית-סקרנית-שובבה-חסרת פחד ותמיד נמצאת פסע ממעשה שובבות "שעוד רגע יגמר באסון". היחיד שבאמת משתווה לה הוא שולי, ג'ינג'י אמיתי בשיער ובאופי.

מזל טוב לנועה, ניר ושולי להולדת השודד החדש!