מתרגשת כמו באחד בספטמבר

עלמה לא נרדמה אתמול בלילה. היא אמרה שהיא מרגישה את כל ההתרגשות, השמחה, הדאגה, העומס הרגשי של החודשיים האחרונים עם הביקור בישראל והמעבר דירה פה – "בבטן" היא אמרה והראתה לי איפה בדיוק.

תמר הכינה לעצמה את הילקוט החדש, עם תיק האוכל החדש ליד דלת הכניסה, ובין שני החדרים על הרצפה, הבנות הכינו את המדים, התחתונים, הגרביים ואפילו את הגומיות לשיער. שהכל יהיה מוכן לקראת היום הראשון ללימודים.

זה היה חופש ארוך, הכי ארוך שאני זוכרת. תמיד הוא ארוך כי הן יוצאות לחופש בשבוע האחרון של יוני, וחוזרות ביום שני שאחרי לייבור-דיי (שיוצא תמיד בסופ"ש הראשון של ספטמבר) אבל הפעם בגלל ראש השנה בית הספר היהודי נהנה מעוד שלושה ימי חופש, והילדים חזרו ללימודים ב-13 לספטמבר. 82 יום בסך הכל.

החופש הזה קצת הזכיר לי את החופש הגדול הראשון שלנו כאן, שלי ושל הבננות, ביולי 2016, כשהגענו עם שמונה מזוודות ועגלה, ורם חיכה לנו בבית מוכן אבל חצי ריק. אחרי שבילינו את חצי יולי בארץ עדיין נשארו שבעה שבועות לחופש בבית חדש, עיר חדשה, מדינה חדשה. אני זוכרת כמה התרגשנו לקראת תחילת הלימודים בבית ספר החדש ובשפה חדשה. אני זוכרת גם שבילינו המון המון זמן ביחד שלושתינו. זו היתה לי הפעם הראשונה שאין לבנות גן או קייטנה או משהו למשך כל-כך הרבה זמן ברצף.

אז להבדיל, את החופש הזה העברנו באינטנסיביות מוגזמת: חמישה שבועות ביקור בארץ, בחזרה לתשעה ימי אריזה בג'ט-לג, מעבר דירה, פריקה מהירה של שישים ומשהו הארגזים (כי באו לאסוף אותם אחרי שבוע), ואז נותרו לנו עדיין כמעט ארבעה שבועות. אבל כבוגרות קורונה וסגר לא לקחנו את זה יותר מדי קשה. עלמה הלכה לקייטנת תפירה קצרה, יצאנו להכיר את השכונה, ניסינו לפגוש כמה שיותר חברים כל עוד מותר, סידרנו את הבית והחדרים וכמהנו לקצת שגרה.

איזה מזל שהבנות לא עברו בית ספר. הן ספרו את הימים בגעגועים עזים, מחכות לרגע שיחזרו לכיתות, למורים, לשגרה. קיבלנו את החלוקה לכיתות החדשות בסוף שבוע שעבר ולשתי הבננות יש לפחות חברה טובה אחת איתה בכיתה. השנה נפתחת עם מעט מאוד איסורים ביחס לשנה שעברה. כל דבר שמותר שוב לעשות מתקבל בשמחה גדולה, שום דבר כבר לא מובן מאליו. מותר לאכול בקפיטריה. מותר להפגיש ילדים משכבות שונות. מותר לקיים טקסים. צריך לעטות מסכות – לא נורא. את השבועות שהרשו ללכת בלי מסכות במקומות סגורים פה בקנדה גם ככה פספסנו, היינו בישראל או בבידוד או במעבר. לא הספקנו להתרגל וכבר חזרו להנחיה של עטיית מסכות.

עלמה מתחילה היום כיתה ה'. תמר מתחילה היום כיתה ג'. שנת הלימודים השישית שלהן במערכת החינוך היהודית הקנדית. שיהיה לכולנו בהצלחה, ובהנאה, שילמדו, וישמחו, וימצאו מקום לביטוי עצמי, ויהיו גאות בעצמן.

ויש מסורות שנשארות איתנו, גם בבית החדש:

חזרה ללימודים גלית לוינסקי
שתי ילדות גדולות הולכות לבית הספר

חזרה ללימודים גלית לוינסקי

לפוסטים קודמים על תחילת שנת הלימודים: שתהיה יפה ושונה השנה 2020 לימודים בשנת קורונה בשנה שעברה, כל עוד הולך לו בן ואב בעקבותיו 2019, ספירת המלאי 2018, סיום החופש הגדול 2017, סיום החופש הגדול 2016, היום הראשון בגן 2015

סוכת שלום

היא לא כשרה

ואין לה סכך

היא בכלל במטבח

אבל היא סוכת השלום שלנו, מלאה שמחה ואור ואהבה,

ועצם בנייתה שימח את כולנו כל-כך שמיד רצינו לשבת בה, ולשחק, ולהזמין את כל האושפיזין שנמצאים בעיר

אז לכל מי שרוצה לשבת בסוכה חמימה, בלי סכך אבל עם קישוטים, בלי ארבעת המינים אבל עם תופינים, בלי צבע שנוזל על הסדינים מהגשם, אבל עם הסברים והדגמות של תמר על איך לגזור Snow Flake מנייר

אתם ברוכים הבאים!

סוכת שלום גלית לוינסקי
שלט הכניסה מעשה ידי תמר להתפאר

סוכת שלום גלית לוינסקי

סוכת שלום גלית לוינסקי
סוכה מניאטורית שתמרול בנתה סביב עבודה שעשתה בכיתה
סוכת שלום גלית לוינסקי
תמר מוכנה להעביר הדגמה בגזירת "סנואו פלייק" לכל המעוניינים
סוכת שלום גלית לוינסקי
אין כמו להתאמן בקריאה בסוכה

סוכת שלום גלית לוינסקיסוכת שלום גלית לוינסקי

אז מי בא לסוכתינו היפה?

סוכת שלום גלית לוינסקי

פוסטים נוספים על חג סוכות: בשנה שעברה – סוכות בחרוזים, סוכה במרפסת הבית שלנו בארץ.

חג סוכות שמח

חגים חגים חגים

אין יותר מיומיים ברצף לימודים

קשה לבננות להתרגל לבית-הספר ולמורים.

הקיץ רק התחיל, ותוך שניה הוא נגמר

לא מאמינה שגם הקיץ השלישי שלנו פה חלף-עבר,

זה לקח אמנם עשרה שבועות,

ושתי קייטנות

ביקור של ההורים (של רם)

וטיסה משפחתית לשוויץ גם,

והנה גם הקיץ הזה תם.

הבננות למדו שחיה וגם רכיבה על אופניים

אני העברתי (בחישוב מהיר) 25 שעות בבהייה במים

לא שאני מתלוננת, ללמוד כישורי-חיים זה חשוב

חבל שלא שחיתי גם בנתיים, זה מה שעצוב.

אני גרועה בחרוזים, לא יודעת מה עבר לי בראש כשהתחלתי,

אולי כי יש לי בלגאן בפנים, ועוד לא חזרתי לשגרה לה ייחלתי.

טוב לנו ביחד – לי ולבנות, אנחנו כבר רגילות

אפילו עלמה התרגלה שלא צריך כל היום בחוץ לבלות

"מה עושים היום?" היא עדיין שואלת כל בוקר בתקווה

אבל לקראת הצהריים היא מבינה שכדאי להתפשר על קפיצה לגינה הקרובה

אמא שלה מוציאה תסכולים באפייה ובבישול

כל המקרר מלא באוכל חצי-אכול

אפשר גם לאפות ביחד, אפייה זה אחלה תחביב

ואפשר תמיד להחליט על איזה פרוייקט מגניב.

היום למשל הכנו סוכה, בחדר של הבננות אמנם

אבל זה לקח לנו חצי יום לנקות, לסדר ולתלות שרשראות וקישוטים שם

הלכנו גם ליער, לפעילות של ישראלים בטבע לכבוד סוכות

ואתמול היה לעלמה משחק ראשון של קבוצת הכדורגל-בנות.

הנה, אנחנו גם יוצאות מהבית, מה אתם רוצים?!

הלכנו בשבוע שעבר לקולנוע, ראינו סרט (ואחר-כך אכלנו סרטים)

ואז הגיע יום כיפור, עם הבית-כנסת והאווירה של הצום

וזה בכלל החג השנוא עלי, אני רק מחכה שיגמר כבר היום

בקיצור, אני שמחה, יש לי בנות נפלאות, אני מעריכה את השיניים והאגוזים

לא מתלוננת, לא לא, ועוד יש לי כמה חרוזים

פשוט עם כל יום שעובר, ועוד ספרים, ויצירה, ובישולים

כבר מזמן נגמרו לי הרעיונות, הסבלנות, והעצבים

ובסוף היום אין לי כוח אפילו לערוך תמונות, שזה מצב מאוד נדיר

אז במקום אני מעבירה ברשתות-החברתיות פרק זמן בלתי סביר.

לא דיבתי בטלפון עם חברות מהארץ כבר חודשים,

"תכף לא ישארו לך חברות" הקולות בראשי לוחשים.

מפוסט אחד בשבוע בשגרה, ואחד בשבועיים בחופשה

התדרדרתי ל-17 יום מהפוסט האחרון – פשוט בושה!

מה זה חיים פרטיים?! זה אוברייטד – זה ידוע

אנחנו נהנות, והכל טוב, נתגעגע לחופש הזה הרי בעוד שבוע…

סוכה בתוך החדר גלית לוינסקי
יש כמה שרשראות שתלויות פה כרגע, (נכון רונית?!)

חג סוכות שמח!