ספר החופש הגדול

באחד הימים האחרונים של החופש, כשכבר חלפו הקייטנות, עברו הביקורים, ונגמרו לי הרעיונות מה לעשות  בחופש, הצעתי לבננות שנעשה ביחד ספר: "ספר החופש הגדול". שנחשוב על דברים שעשינו, ונצייר אותם.

יוצרות את "ספר החופש הגדול"

10 שבועות, 10 סופי שבוע, ימי קיץ יפים וחמים, ימים סגריריים, ימי עשן בלתי נסבל שהסתיר את ההרים.

שתי קייטנות, ביקור משפחתי גדול ומרגש, נסיעה שלי לקליפורניה, טיולים קטנים באיזור, טיול גדול ברוקיז, סופשבוע בקמפינג, סופשבוע ארוך באי גבריולה.

הספקנו לנסוע יחד באופניים, לשוט בסירה, לשוט במעבורת לאי סמוך, לנסוע במכונית ובקרוואן. אה, כן, והבננות רכבו על סוסים.

לנו בבית שלנו, לנו אצלינו אנשים (ארבעה נוספים היה השיא), לנו שני לילות במלון, שני לילות באוהל, ואחד עשר לילות בקרוואן.

הספקנו די הרבה, אין מה לומר. חיינו כאילו זה החופש האחרון שלנו כאן…

אז זה מה שעשינו בקיץ האחרון:

טיילנו ברוקיז בקרוואן. טיול של אחד-עשר יום שחלמנו עליו חודשים והוא ענה על כל הציפיות ומעבר להן.

אירחנו במשך אחד-עשר יום את כל משפחת משאל. אלה היו ימים כייפיים, משמחים, מרגשים ומצד שני עתירי קשיים אובייקטיביים ותקלות מבאסות, מלאי חוויות וגם אכזבות.

תמרולי ציירה את כל בני המשפחה על גשר קפילנו

שתי הבנות היו בקייטנה של שבועיים ב-JCC', עלמה היתה בקייטנת אופניים של חמישה ימים.

חובשת קסדה גם בציור

חגגנו יומולדת 40 לי, יומולדת 39 לרם, ויומולדת 6 לעלמה בחברת אחד עשר בני משפחה! הישג אדיר למי שחי בחו"ל.

טיילנו בארבעה אגמים באיזור שלנו, שלושה מתוכם בפעם הראשונה.

ביקרנו בדאון-טאון ונקובר שוב ושוב ושוב ושוב. גאס-טאון וקנדה-פלייס וסטנלי-פארק, שופינג בננות ברחוב רובסון.

הלכנו ל"שעת סיפור" בספרייה, וכמה פעמים לחנויות ספרים מגניבות.

ראינו הצגה תחת כיפת השמיים ("מרי-פופינס"), לנו שני לילות תחת כיפת השמיים (טוב, נו – תחת כיפת האוהל).

לשאלתכם מה האיש מצד ימין למטה עושה? הוא על המנגל

אכלנו מליון גלידות, יותר מדי ג'אנק-פוד, הרבה מאפים שאפינו בעצמינו, והמון במבה מהארץ.

קנינו בריז. אכלנו אוכמניות, פטל אדום, פטל שחור, דובדבנים, ותותים. הלכנו לקטיף פירות יער.

עשינו סדנת פיסול בפימו משפחתית, צבענו חולצות, ציירנו על חולצות, אפילו ציירנו על כביש (במסגרת מסיבת בלוק שנקלענו אליה במקרה).

עשינו סידורים יחד, דואר, בנק, קניית מדים לבית הספר, ויותר מדי פעמים הלכנו לסופר.

היינו בשלושה פסטיבלי רחוב, אחד מהם היה מצעד הגאווה.

הלכנו לים, לבריכה, למזרקות מים.

אפילו הספקתי לעבוד. ממש קצת ובכל זאת: צילמתי צילומי משפחה (אחת), צילומי בוק בר/בת מצווה (שניים), עיצבתי שני אלבומים ושני לוחות שנה. מתי? בלילות.

ביקרנו באקווריום, במוזיאון לאמנות, במוזיאון המדע.

ראינו ליקוי חמה.

וסתם פגשנו חברים, אצלינו, אצלם, בפארק הקרוב אלינו, בפארק יותר רחוק, בפארק חדש שנפתח.

שיחקנו שעות בגינה מחוץ לבית.

ובכל זאת, למרות שהיה עמוס, ומעייף, ולעיתים קרובות קשה (לי) הזמן טס.

עבר לי מהר מדי.

היום בבוקר. עלמה עולה לכיתה א, תמר לגן טרום-חובה
הקישורים המופיעים בטקסט מובילים בדרך כלל לפוסטים קודמים בנושא. אפשר לקרוא עוד על חוויותינו בוונקובר בקטגוריה "ונקובר היר ווי קאם". וככה זה נראה בקיץ שעבר.

זהו, נגמר החופש

שבעה וחצי שבועות של חופש. חופש אמיתי, שלי ושל הבננות שלי. חופש של לקום מאוחר בבוקר, לא למהר לצאת, לאכול ביחד ארוחת בוקר מאוחרת, ולהתחיל את היום. כל יום עשינו "משהו" מחוץ לבית, לפעמים רק הלכנו לגינה הקרובה, לפעמים נסענו לטייל. לפעמים רק אנחנו, לפעמים עם שין אחותי ונטע, לפעמים עם חברים חדשים שהכרנו. רוב הימים היתה שמש או לפחות היה נעים. לפעמים ירד גשם. בכל יום בילינו גם שעות רבות בבית, עם הצבעים והדפים והלגו והפליימוביל והמגנטים והתחפושות והבובות. ולמדנו להסתדר רק אנחנו, לא השתעממנו לרגע. ואם השתעממנו מיד הוצאנו "משהו" חדש מהארון. עוד משחק או פאזל או חרוזים. או החלפנו דיסק במערכת והתחלנו לרקוד. והבננות שלי למדו לשחק המון ביחד, אחת עם השניה. והמון לבד. וגילו שגם לשבת להסתכל מהחלון זה מעניין, במיוחד כשיש טרקטור שמתקן את הביוב בדיוק ממול. ואני למדתי לבשל ולאפות כשיש לידי בננות, ולמדתי שהן בעצם יודעות להעסיק את עצמן, ויכולות לחכות בסבלנות, ומסוגלות להבין ש"עכשיו אני עסוקה" ואפילו ש"עכשיו אני נחה קצת". ונחנו בכל יום בצהריים. מי שנחה בשינה, ומי שעיינה בספרים במיטה ומי שסידרה בשקט את המטבח או ישבה קצת ליד המחשב.נגמר החופש נגמר החופש נגמר החופשנגמר החופש

נגמר החופש
"מחנה"

ובכל יום הספקנו גם לעשות סידורים כשצריך (ללכת לסופר, לדואר, למתנ"ס), וגם לעשות דברים של כיף (אפילו אם זה רק להכנס לחנות פליימוביל או להפריח בועות סבון בגינה שלנו). גם להיות ביחד, וגם לתת מרווח וזמן אחת לשניה. וכל החששות שלי של אף-פעם-לא-הייתי-איתן-כל-כך-הרבה-זמן-רצוף-ביחד-איך-אני-אסתדר-איך-אני-אבשל-כל-יום-שתי-ארוחות-ואצליח-לעשות-סידורים-ואיך-הן-לא-ישתעממו-בלי-חברים-משפחה-סבתות-גן-חוגים-ואיך-אני-לא-אאבד-את-זה-אחרי-שבוע-הרי-אני-בנאדם-חסר-סבלנות – ——התפוגגו.

נגמר החופש
בגינה שלנו
נגמר החופש
בטלפון עם ישראל

gal_3332 gal_3516

זה לא שהיתה רק אידיליה, כל אחת מאיתנו איבדה סבלנות באיזשהו שלב, וגם "הפרדנו כוחות" מדי פעם, ופעם אחת ממש ביקשתי מרם ש"יקח אותן בוקר שלם כי אני חייבת טיפה זמן לעצמי לעצמי לבד לבד לבד לבד בלי אף אחד לידי לנשום לבד דחוף", אבל אחרי שעתיים וחצי של הסתובבות לבד ברח' גרנוויל חזרתי לעצמי ולהנות. כן. נהננו ביחד.

ומחר זה נגמר. מחר בבוקר מתחיל הגן. בהדרגה, מחר זו רק ההיכרות, אבל ממחר זה שוב לקום-מוקדם-להתלבש-צחצוח-לאסוף-שיער-מהר-מהר-מהר-למה-את-מתעכבת-אנחנו-מאחרות-לקחת-תיקים-נו-תנעלי-כבר-אנחנו-מאחרות-תאכלו-בדרך-אין-זמן-איזה-מזל-לא-איחרנו! כמו שהיה בכל יום בשנת הלימודים האחרונה.

ויותר מכך, ממחר זו התחלה חדשה, אמיתית, לכולנו. ואני מתאפקת כבר כמה ימים לא להדאיג אותן, לא להעביר להן את החששות שלי, את הדאגות שלי בשבילן, אבל אני באמת מאוד דואגת. איך יהיה לתמר שנסגרת בעצמה כשנכנסת למסגרת חדשה בגן חדש שכולם מדברים בו אנגלית והיא לא ראתה אותו מעולם, ולא מכירה אף חבר או חברה? איך יהיה לעלמה שכל כך אוהבת לספר ולהסביר ולחשוב בקול רם – כשהיא לא יכולה להתבטא באנגלית בכלל? האם היא תשתתק בגלל זה? או תרגיש מתוסכלת? האם תמר תסכים בכלל ללכת לגן? או שתכעס עלי על ה"בגידה"? ואם עלמה שכל כך מתרגשת להתחיל גן חדש מחר תרצה להמשיך ללכת לגן גם אחרי היום הראשון – שהיא תבין כמה הוא שונה ממה שהיא מכירה?

כ ו ל ם אומרים לי שיהיה בסדר, שילדים "תופסים בצ'יק את האנגלית" ש"בחנוכה קורה נס חנוכה והילדים פותחים את הפה ומדברים אנגלית", שזה "ה-גיל לעבור כי עכשיו הם כמו ספוג". בסדר בסדר הבנתי. אני יודעת שיהיה בסדר, ואפילו שיהיה מצויין. אבל יש שלושה חודשים עד חנוכה ושלושה חודשים – 90 יום – של קושי זה המון. אני מקווה שאיכשהו להן הנס יקרה כבר עכשיו, והן יסתגלו מהר, ויהיו סבלניות להבין מה קורה סביבן, ויכירו חברים ולא יהיו בודדות. ושאני אהיה סבלנית. ולא אהיה בודדה.

הנה, הוצאתי הכל. גם כל הדמעות כבר יצאו (הן ישנות, זה זמן טוב, אני לא צריכה לדאוג שאני מפילה עליהן  את הדאגות שלי). התיקים כבר מוכנים, הבגדים מקופלים ליד המיטה. לכל אחת מחכה עוגיית שוקולד צ'יפס טרייה בתיק האוכל החדש, לעידוד.

Wish us luck!

נגמר החופש
היום הראשון בגן. ספטמבר 2016
ככה זה נראה הבוקר. וככה זה נראה ביום הראשון לגן ספטמבר 2015

נהייתה לה פה חבורה

מפה לשם, כחלק מהמעבר שלנו לונקובר, נהייתה לה פה חבורה.

הן תמיד הסתדרו טוב הבננות שלי, אוהבות-משחקות-כועסות-מתנצלות-ממשיכות, אבל תמיד היה מאוד ברור מי הגדולה, המנוסה, המלמדת, המוותרת, האחראית והבוגרת, שיש לה חברים משלה ועניינים חשובים לארגן (עלמיק בת החמש) ומי הקטנה, הברדקיסטית, הדעתנית, ששרה כל הזמן ברקע ובלי ששמים לב הולכת ומפרקת לעלמה את המבנים ומשחקת לה בדברים, וחוטפת ומבקשת מיד "סליחה" באופן מאוד לא אמין (תמרול בת השנתיים וחצי).

ברור שזה גם בגלל שהיינו חודש בבית בלי אבא לפני ההגעה לכאן, רק הבנות, "צוות משאל*" ומאוד מאוד התקרבנו. היינו המון ביחד בשלבים מרגשים, מלחיצים, ולעיתים קשים (סיום אריזות, ניתוח בקע לתמרול, מעבר לבית של סבא וסבתא, הטיסה שסבתא ליוותה אותנו עד לונדון אבל משם היינו רק שלושתינו).

וגם בגלל שהגענו הנה לחופשת קיץ ארוכה בלי גן, בלי חברים, בלי כמעט ילדים שאנחנו מכירים (מכירים את הבנות של אחותי שעם כל הכבוד גדולות ועסוקות בענייניהן חוץ מבלשחק איתנו, ופוגשים ילדים דוברי אנגלית בגינה. הבנות מדברות איתם עברית, ועלמה רצה אלי כל רגע לבקש תרגום: "אמא – איך אומרים בואי אחרי?" "איך אומרים זאת היא תמר?" שפה זה לא ממש מכשול בין ילדים, אבל זה תמיד רק לזמן קצר ואז הם הולכים).

גם בגלל שחסר להן חברה, שתי ילדות שנמצאות בגן מגיל שמונה חודשים כל אחת, תמיד במסגרות עם הרבה ילדים, אוהבות חברה, רגילות לשחק בקבוצה גדולה, ופתאום הן רק שתיים.

וגם בגלל שהן גדלו ויש להן הרבה נושאים משותפים: שתיהן אוהבות יצירה (עלמה כותבת ומציירת, תמר גוזרת כל דבר שהיא מניחה עליו יד), שתיהן אוהבות לרקוד ולשיר, לבנות במגנטים, לשחק בפליימוביל (שהיה במקור של עלמה עד שתמרול גילתה את הדרך להגיע אליו). שתיהן אוהבות לשחק בבובות, לשמוע סיפורים, לראות תכניות באייפד. ומה שלא שתיהן אוהבות האחת מלמדת את השניה.

חבורה
אחות קטנה אחות גדולה

חבורה חבורה חבורה חבורה

חבורה

מפה לשם, מאז שהגענו לפה, הן הפכו לחבורה. הן משחקות המון ביחד: ממציאות, בונות, מפרקות, מכינות ספרים מאויירים, מכינות לי אוכל דמיוני. סביב לשולחן האוכל יש להן הווי שלהן, שכולל בדיחות פנימיות. במושב האחורי של האוטו יש כל הזמן שיחות, שירים (וריבים), וגם באמבטיה שוטפות אחת את השניה ומטפלות בלוויתן המתנפח שלהן. חלק מאלה תמיד היו. לאחרונה פשוט יש להן עולם שלם משל עצמן: "עלמה אני צריכה פיפי! תביאי לי את השרפרף!" – אני שומעת את תמרול צועקת מהשרותים. "בואי תמר, אני אנעל לך את הכפכפים" – מארון הנעליים בכניסה. "בואי נבנה ביחד חללית" – מחדר העבודה/משחקים. "אני יכולה למרוח אותך" – מורחות בקרם שיזוף אחת את השניה. "בואי נעשה לאמא ואבא הפתעה" – זוממות משהו בחדר השני.חבורה

חבורה
מתקשטות במדבקות לקראת היציאה מהבית
חבורה
תעלול המנוחה על הרצפה ולא במיטות
חבורה
עלמה חותכת לתמר פנקייקים
חבורה
תחביב ידוע לאסוף מקלות

חבורה

חבורה
חולה רקדנית ורופאה רקדנית
חבורה
מכינות ברכת יומולדת לאבא

ואז המלעיל של ה'חבורה' מרים ראשו, כשהן נכנסות אלינו לחדר בצעד איטי, מתאמצות לא לחייך: "אנחנו לא רוצות לנוח היום צהריים" (אחרי שהסתודדו בחדר ואזרו אומץ ביחד), או כשהן זוממות תעלול מרגש במיוחד: "אמא אל תבואי רגע לחדר" (מחליפות בגדים או מחליטות לסדר את הבלגאן בחדר). זה כבר יותר מ"אחיות טובות". הן קרטל.

חבורה

כבר כתבתי שאחת מהמטרות שלנו ברילוקיישן הזה היא להיות ביחד. הן כבר גילו את ה"ביחד" הזה, ולי זה מחמם את הלב.

*"צוות משאל" – כשאנחנו מנסים לגייס אותן לאיזו משימה, לתקתק עניינים או לעמוד באתגר, אנחנו מזכירים להן שאנחנו צוות. "צוות משאל".