יש לנו חלון גדול בסלון, ועל סף החלון, יש מן מדרגה כזו – ספסל.

כמה פשוט וחכם, להרחיב ככה את סף החלון. כך החלון הוא לא רק בשביל להציץ החוצה, אלא מקום ישיבה, ומשחק וגם מנוחה, וכל זאת תוך התבוננות נוחה פנימה והחוצה בו זמנית.

זה המקום האהוב עלי בבית.

וגם על הבנות.

זה מקום מצויין לצפיה ברחוב, במיוחד אם קורה שם משהו מעניין.

יש לנו חלון בסלון.

החלון הכי גדול בבית.

הוא פונה לכיוון דרום. בימים של שמש היא נכנסת בעד הזכוכית ומחממת את כל הבית.

דרכו אפשר לראות את הרחוב.

דרכו אפשר לראות את הגינה הקטנה שלנו, ואת הנדנדה על העץ.

דרכו אפשר להביט בעצים.

דרך החלון בסלון אני רואה את עונות השנה המתחלפות. את השלג הראשון. את עץ הדובדבן פורח בוורוד. את השלכת. את הגינה הפורחת בצבעים עליזים.

הבנות קיבלו טושים מיוחדים לזכוכית, ולאורך השנים מעטרות את חיינו.

לאחרונה עלמה התחילה לכתוב לכל הרחוב את קורותינו על החלון. רק הפוך.

שפת החלון רחבה, מעין ספסל ארוך. כשרק עברנו לבית הכחול פחדתי שהבנות יפלו למטה. אבל אי אפשר היה למנוע מהן לטפס. הצבנו שם שרפרף, שיהיה להן קל לטפס ולרדת. והחלון תמיד סגור כשהן שם.

המושב על שפת החלון זה המקום הכי יפה בבית.

ואני, מתברר, אוהבת להיות בתוך הבית.

הספסל הזה, המדרגה של שפת החלון היא מקום מצויין למשחקים, לעציצים שלי, ליצירות האמנות של הבנות.

וגם לחנוכיה בחנוכה כמובן.

בכל פעם שאני עוברת ורואה את הבנות משחקות של על שפת החלון אני עוצרת להסתכל על היופי הזה. השמש שמאירה אותן. האור האחורי בשיער.

צריך לאמץ את רעיון הספסל לכל בית שנגור בו. הספסל שבפתח החלון.

קיץ 2016

חורף 2018

עוד פוסטים על עונות השנה בוונקובר: עונות השנה על הנדנדה, עונות השנה בגינה שלנו, על סימני הסתיו, על הסתיו הראשון שראיתי, על החורף הראשון, על השלג הראשון, על האביב הראשון ועל האביב בכלל

אני מעירה את הבננות בשבע בבוקר, בחוץ חושך מצרים.

"בוקר טוב" אני אומרת, וגוללת את הוילון. מנורת הרחוב היחידה בבלוק מאירה באור קלוש.

רוב הזמן מעונן. המון גשם, ביומיים האחרונים שלג. מדי כמה ימים מפציעה השמש ומאירה, וגם אם זה רק לכמה דקות אפשר ממש להרגיש איך היא מאירה את האנשים מבפנים. לא רק אני, כולם מרגישים את זה. פתאום אפשר לראות אנשים מסתובבים בחוץ, הולכים ברגל. לא רק מתתקדמים ממקום למקום.

כשאני אוספת את תמר מהגן, ב-15:20 הגננת נפרדת לשלום ומאחלת "Have a nice evening".  תודה. גם לך.

בכל שנה כשמזיזים את השעון לשעון חורף אני באבל, לפחות יומיים אני מרגישה את זה, חזק. בסך הכל שעה, אבל הנה היום מתקצר עוד קצת, ויותר מהר.

עכשיו יש פה אור בערך בין שמונה בבוקר לארבע וחצי אחר-הצהריים, אבל כבר בשלוש וחצי אפשר להרגיש שהשמיים מתקדרים, מאפירים, מתקרבים לאדמה.

בכל יום – בערך בתשע בבוקר – אני אופטימית. בכל יום מחדש. אני מרגישה שכל היום לפני, "היום אני אספיק", היום אני אעשה", "היום אני אכין". בערך באחת וחצי אני כבר מציאותית ורואה שמה שלא קרה עד עכשיו סביר שלא אספיק היום. בשלוש אני יוצאת לקחת את הבנות מבית-הספר, וזהו, בחמש נגמר היום. "אמא, כבר ערב?" תמרול שואלת. חושך בחוץ, מרגיש כמו אמצע הלילה. שלוש פעמים בשבוע האחרון תמרול נרדמה באוטו, או בבית, סתם אחר הצהריים. ואחרי שהן הולכות לישון, בשמונה בערב, יש עוד שעות ארוכות של לילה. אני מספיקה הרבה, אבל הכל מרגיש מאוחר בלילה.

היום הקצר בשנה.

כמה שאני שונאת את כמויות החושך האלה. ממחר הימים יתחילו להתארך. בהתחלה לא נרגיש את זה, בחודש-חודשיים הראשונים. בסוף פברואר כבר נתחיל לשים לב שאנחנו לא נוסעות באור השחר לבית-הספר בבוקר. אחר-כך אני אראה שעוד יש דמדומים כשנגמרים החוגים אחר-הצהריים. מפה לשם כבר יהיה אור עד עשר בלילה, שזה הדבר הכי מעודד בעולם. מחכה בקוצר רוח.

בקנדה גיליתי איך נראות ארבע עונות השנה.

בישראל תמיד צחקנו שיש רק קיץ וחורף. אין עונות מעבר. קיץ-קיץ-קיץ, חם-לוהט-גיהנום, ואז יום אחד מתחיל לרדת גשם. לפחות בגוש דן זה ככה. רק כשגרתי בירושלים הרגשתי את הצורך להתעטף בסריג לפנות ערב, או ללבוש מכנס ארוך וחולצה קצרה (ולא רק קצר). בגנים של הבנות הן למדו על "סימני הסתיו" ושרו שירים על חלזונות ואפודות, זה היה הסתיו היחידי שהרגשתי. והאביב? פריחה משגעת, אלרגיה (לאלרגים), ותוך שבועיים שוב מתחיל הקיץ.

כאן לעומת זאת, יש ארבע עונות. הן מרגישות שונות זו מזו, ונראות בהחלט שונות: וכאן, לראשונה בחיי, גם יש לנו גינה קטנטונת מחוץ לבית, והיא מיקרוקוסמוס של כל השינויים העונתיים שנראים בעיר:

קיץ

הקיץ חמים, לעיתים ממש חם. הוא מלווה בגשם, אבל לא בכל יום, ולפעמים עוברים אפילו שבועות בין מטר למטר, ואז מותר אפילו להשקות את הגינה. השנים האחרונות נחשבו שחונות בוונקובר, ועקרונית לא מקובל (ואפילו אסור לדעתי) להשקות גינות פרטיות, אלא רק לפי הנחיות ברורות. הדשא ליד הבריכה הציבורית למשל, הלך והצהיב במהלך הקיץ, וככה זה, לא משקים.

הקיץ צבעוני, הגינות הפרטיות מלאות צבע, פרחים, עצים ושיחים. ברחבי העיר תלויים עציצים מעמודי התאורה מלאים בפריחה מהממת. בגינה שלנו (אותה מטפחת בעלת הבית במסירות) צומחים שיחים ופרחים, והיא פונה לכיוון דרום ולכן שטופת שמש במשך רוב שעות היום. ממש חם לשהות בה אפילו.

ואת כל זה מלווה זמזום קבוע של דבורים. הגינה מלאה דבורים. תכל'ס בקיץ האחרון התרגלנו כל כך לראות דבורים שהם הפכו ל"זבובים של קנדה" מבחינתינו. לעומת זאת כשתמר ראתה זבוב לפני כמה שבועות היא נכנסה לכזאת היסטריה… דקות ארוכות ניסיתי לשכנע אותה ש"זבוב לא עושה שום דבר".

הגענו לוונקובר בשיא הקיץ, והוא היה יפה וצבעוני וריחני. בילינו בגינה שלנו שעות רבות (עד שמתנו מחום ונכנסנו למאוורר שבפנים…). משחקים בבועות סבון, ציור על המדרכה בגירים, נדנוד בנדנדה (כשחוברה לעץ שמול הבית), ושיחות של הבנות עם הארנב הדמיוני שגר בקצה הצפוני של הגינה, בין השיחים.

סתיו

ואז הגיע הסתיו. הסתיו בוונקובר כל-כך יפה, שלעיתים חשבתי שאולי הוא אפילו יותר יפה מהקיץ. אמנם ירד המון גשם (המון אפילו יחסית לוונקובר) ונשבו רוחות סוערות, אבל העיר השתנתה כל הזמן. בתוך שבועות בודדים העיר הפכה מירוקה לחומה-כתומה-צהובה-אדומה, כל העלים נשרו ונשארו רק עצים ערומים, וערמות של עלים מרקיבים בצידי הכביש.

יצאנו לטייל ברחובות הסמוכים, נהנים מערמות העלים הנושרים, אוספים, סופרים, משווים עלים. לקחנו עלים הביתה לייבש בין דפי הספרים, כדי לזכור את הצבעוניות המדהימה הזו.

כל נסיעה בעיר לוותה בקריאות התפעלות שלי מהיופי הזה. ובכל יום הדרך לבית הספר נראתה קצת אחרת.

קרה שראיתי עץ מלא עלים כתמתמים-ורדרדים, ועד שהספקתי לחזור עם המצלמה אחרי הגשם – נשרו כל העלים במשב רוח חזק אחד.

וגם הגינה שלנו השירה עליה, העץ שעליו תלויה הנדנדה הפך ערום, והעלים שנותרו על השיחים בגינה החליפו צבעים ונשרו. השמיים הפכו אפורים, נהיה לאט לאט יותר קר, והימים התקצרו והתקדרו.

הסתיו פה מתחיל כל כך צבעוני ויפה, והופך חשוך ואפור. גם שעות האור חשוכות יותר, מבעד למסך העננים. כשבירכו אותי "Have a good night" בשעה שלוש בצהריים, ובאמת מרגישים את תחילת הדמדומים  – חשבתי בעצב – כמה שהיום קצר, כמה שהחושך ארוך, כמה שאני מתגעגעת לישראל.

ואז הגיע החורף.

חורף

החורף נפל עלינו באיטיות כמו שלג. השלג התחיל לרדת בתחילת דצמבר, ולא עזב אותנו במשך חודשיים. אומרים שזה היה החורף המושלג ביותר בוונקובר בשלושים שנה האחרונות, ואנחנו חווינו אותו במלוא הדרו.

ירד שלג, אבל בעיקר לא נמס במשך שבועות. היו טמפרטורות נמוכות, ולא ירד כמעט גשם. בגלל זה השמיים היו בהירים במשך ימים רבים. השלג שהצטבר הפך לקרח, ואנחנו ניצלנו את השלג לכל הפעילויות האפשריות: בניית אנשי שלג, אכילת שלג, החלקה על מזחלת, וסקי בהרים.

ואכן היה קר. לא טורונטו פה, לא מונטריאול, ובטח לא קלגרי. אבל יחסית למה שאני מכירה – היה קר. הטמפרטורות נשארו קרובות לאפס (מלמטה) במשך כל היום, וירדו בלילה. מה שכן – בדיוק חשבתי על זה – שזה היה החורף הראשון בחיי שלא היה לי קר כל הזמן. בחוץ לבשתי מעיל טוב, מחמם, ונעלתי נעליים מחממות, לבשתי כפפות וחבשתי כובע, כך שלא היה לי קר (חוץ מבידיים שזו נקודת התורפה שלי), גם לא בשהיה ארוכה בחוץ. ובבית – כל הזמן חמים ונעים אצלינו (גם לפני שנכנסים למקלחת, גם כשהולכים לישון). צריך לחשוב איך לייבא את החימום התת רצפתי הזה ארצה.

השלג הזה, הלבן הגדול והרך שמכסה את הכל, פנורמה לבנה ושקטה – זה יופי בל יתואר. העיר מלאה פארקים ודשאים גדולים, כל שניים-שלושה בלוקים יש פארק, והכל היה מכוסה מצע שלג לבן, שלא יכולתי להפסיק להתפעל ממנו. גם כשהוא הפך לקרח קשה וחלק, והתעייפתי מלנהוג רק בכבישים ראשיים מחשש להחלקה. היופי הלבן עוצר נשימה.

וגם הגינה שלנו כוסתה שלג למשך חודש וחצי. כשהשלג התחיל להנמס לבסוף, וחלוקי הנחל שבגינה החלו לבצבץ – נזכרנו שיש צמחים מתחת לכל השלג הזה. נראה שהזמן קפא מלכת מתחת לשלג. הצמחים ישנו שנת חורף, וחיכו ערומים, אך חיים, מתחת.

אביב

והנה הגיע האביב.

כשהגיע ה-21 למרץ (היום הראשון לאביב) חשבתי לי שהתאריך הזה כל כך שרירותי, הרי כל הזמן משהו כמו 8 מעלות, ולא מפסיק לרדת גשם. בארץ זה היה נחשב חורף. מה אביב?!

אבל עצי העיר הערומים החלו להאיר בהילה צבעונית – ורדרדה, או צהבהבה, או ירקרקה, ומקרוב, בגינה שלנו, אפשר לראות ניצנים.

אז יצאנו לצלם ניצנים בגינה שלנו – עלמיק תמרול ואני – ולמרות שבמבט ראשון כל הגינה נראית חומה ורטובה, בהתבוננות מקרוב, רואים שהאביב הגיע. השיחים הרדומים החלו מנצים בירוק בהיר וחדש. כמה ניצנים מרימים ראש בקצות הענפים הריקים.

בין השיחים שקרסו מכובד השלג שהיה, החלו לבצבץ ניצני פרחים: אירוסים, וסוג של רקפות. חלק מהעצים בגינה האחורית החלו להנץ, ואפילו לפרוח טיפ-טיפה.

ולתוך הבית נכנסה דבורה.

והגשם לא מפסיק לרדת.

 הערה: התמונות צולמו ב-22/3/17

מצלמת את האביב

מצלמת את האביב

אני בטוחה שעוד אצלם את האביב במלוא תפארתו, ובנתיים אנחנו נוסעים לקבל את פני האביב בישראל, בפסח. ננשום קצת פריחה, נהנה מהשמש, ונחזור לאביב שמתעורר פה לאט.

שיהיה חג אביב שמח!

כשסיפרתי בישראל שאני עוברת לגור בקנדה כולם הזהירו אותי מהקור. בעיני רוב הישראלים קנדה מוכרת כמדינה קפואה, ש"החיים מתנהלים מתחת לאדמה", החורף ממש ארוך וקשה וכו'. אבל קנדה היא ענקית, ואנחנו עברנו לוונקובר, האיזור ה"חמים" ביותר במדינה. את ונקובר תיארו לי "כמו ירושלים – שלג פעם בשנתיים בממוצע, לא תמיד מצטבר". באמת בכל הפעמים שבאתי פה לביקור (וזה תמיד קרה בחורף, כיאה לצלמת אירועים) לא כל כך ירד שלג, ואם ירד הוא לא נשאר יותר מכמה ימים. ודווקא בחורף הזה – החורף הראשון שלנו כאן – זכינו לחורף שהוכרז כ"חורף הכי קשה בשלושים שנה האחרונות". גם כאן אף אחד לא ממש מאמין לתחזית, וכשירד השלג הראשון כולם חשבו שיימס עד הצהריים. כולנו הופתענו שהשלג המשיך לרדת גם בימים הבאים. עוד יותר הופתעו המקומיים שהוא לא נמס, וכשבמשך חודש לא פינו את הכבישים, כבר דובר על "מחדל עירוני". הוונקוברים לא רגילים לחורף כזה, לא מפנים פה את הכבישים משלג (מלבד הראשיים), אף אחד אפילו לא מחליף את צמיגי הרכב לצמיגי חורף. הכמויות הגדולות של השלג שירד, בצירוף טמפרטורות נמוכות שלא נתנו לשלג להינמס + מחסור בכל העיר במלח ואתים לפנוי השלג – יצר חודש ויותר של קרח על הכבישים, אנשים מחליקים על המדרכות, רכבים מחליקים על הכביש, וגם הקנדים המנומסים (שלא מתלוננים בדרך כלל על שום דבר) התחילו לקטר.

אבל אנחנו ישראלים, ולא הפסקנו להתפעל מהיופי הלבן הטהור הזה. ומאחר ומעולם לא גרנו במקום שיורד בו כל כך הרבה שלג , ממש מחוץ לבית, עשינו כל מה שאפשר בכדי להנות מהלבן הלבן הזה.

10 דברים שאפשר לעשות בשלג:

1. לשחק בשלג. ביום הראשון שהתחיל לרדת שלג נשארנו בבית ולא הלכנו לגנים. רם היה בכנס, ואני עוד לא ידעתי שהרבה יותר קל לנהוג כשיורד שלג, מאשר אחר כך כשהוא קופא והופך לקרח על הכביש. אניוויי, נשארנו בבית, ושיחקנו בחצר של הבית שלנו. זאת אומרת הבנות שיחקו ואני בעיקר צילמתי, כששלושתנו מתמוגגות מהפלא הזה.
2. לבנות איש שלג. אולף הוא כמובן ההשראה, אבל אפשר לאלתר. אף מגזר ועיניים ממטבעות שוקולד או מענפים, איש שלג קטן או אשת שלג ענקית שאפשר לשבת לה על הכתפיים, הכל הולך.
   

   

   

   

3. להחליק על השלג בעזרת ניילון או מזחלת. גם מחסור במזחלות היה פה, אז לקח קצת זמן עד שהצלחנו לקנות אחת. בנתיים הלכנו להחליק בפארק הקרוב לביתינו (חמש דקות הליכה. זה אותו פארק שהבנות התרחצו במזרקות שלו בקיץ) וכשרצינו להחליק במדרון אמיתי, נסענו להר הסמוך (חצי שעה נסיעה) – הר סימור. שם מחליקים על אמת!

   

   

   

   

   

   נדנדה מקרית בדרך

   

   

   

4. לצאת לטיול. העיר הזו כל כך יפה בכל עונות השנה, והטבע פה ממש קרוב. ביום יפה כ-ו-ל-ם יוצאים החוצה. גם בשלג.

   

   

   

5. לעשות סקי. גיסי לימד את רם, ורם רצה ללמד את עלמה (תמר ואני פחות נהנות מהקור ופחות נענות לאתגר). אבל קבענו לה שיעור סקי עם מדריך. בנתיים, עד שהשיעור התחיל יצאנו החוצה כדי שהיא תנסה להתרגל למגלשיים, ותתנסה קצת. תוך שלוש דקות (בדוק, על השעון) היא החליקה את הגבעונת שעליה מתקיימים השיעורים הראשונים, ונהנתה עד השמיים. כשהמדריך התחיל את השיעור הוא לא האמין שזו הפעם הראשונה שלה. כל השיעור הוא ניסה ללמד אותה לעצור, להאט, והיא רק רצתה להמשיך. "She has the need for speed!" הוא סיכם.

   

   

   

   את שיעורי הסקי צריך להזמין שבועות וחודשים מראש. יש פה שלושה הרים, ובהם אתרי סקי מאוד פופולאריים ומוצלחים (כך אמרו לי, אני לא מבינה בזה כלום). אז בהחלה נסענו להר סימור ("זה ה"עזה של ההרים" הסביר לנו אחד הישראלים פה). בפעם השניה נסענו להר סייפרס שהוא כבר אתר סקי אולימפי ובעל שם עולמי (וגם יותר יקר). כיאה לניסיון שני בהתחלה היה לעלמיק יותר קשה, אבל אחרי כמה נפילות היא נהנתה מאוד.

   

   

   

   נחל באמצע האתר

   

   מנסה לקחת סיבוב

   

   

6. להחליק על הקרח. אפשר להחליק על הקרח בכל עונות השנה, ואפילו במחיר שווה לכל נפש (כמו הבריכות הציבוריות פה, גם ההחלקה על הקרח במרכזים הקהילתיים זולה עד גיחוך. 3 דולר למבוגר, עוד 2 דולר לשכירת מחלקיים). נראה מתאים יותר לעשות את זה בחורף, כשגם ככה אנחנו במיטב המעילים/כובעים/כפפות. הבננות שלי שונאות את זה. ניסינו פעמיים, נראה אם ננסה שוב. הן מבינות את פוטנציאל הכיף, אבל זה לא כיף להן. לא נורא, יש מספיק בילויים אחרים.
   

   ילדה מרוצה. לא מההחלקה, מרוצה כי יורדים מהזירה

   

   בנות דודות עוזרות לעלמה ללמוד

   

7.  לאכול שלג. תחביב  מוזר שהבננות שלי אימצו. אני לא יכולה להסביר את התופעה. 
8. להשאר בבית ולהסתכל על השלג. לשחק בבית, לאפות, לצפות בסרטים, לחגוג יומולדת חצי. השלג הוא תפאורה נהדרת, אבל כשהוא הרבה זמן בחוץ, איך לומר – התחלנו להתרגל אליו. הבנות כבר מזמן התרגלו, ואפילו אני ורם הפסקנו להתפעל ולהגיד כל כמה דקות "תראה איזה יופי!" או "תסתכלי על הר גראוס, כמה שלג ירד עליו הלילה!". הרבה פחממות עברו כאן בחודשיים האחרונים.
9. להמשיך את החיים כרגיל. נכון, קשה לנהוג. נכון, התחבורה הציבורית גם לא תמיד עובדת. נכון, יש מחסור במלח בכל הפרובינציה (ולא חשבו על להביא מפרובינציה אחרת? כזו שיש בה בכל חורף שלג? איפה הישראלי שירים את הכפפה ויעשה פה מליונים). נכון, אפילו הקנדים מקטרים. אבל צריך להמשיך ללכת לעבודה ולגן, ובגן ממשיכים לצאת בכל יום לשחק בחצר (חוץ מביום אחרי שילד החליק ושבר את היד וביום אחרי שמורה החליקה וקיבלה זעזוע מוח. בשאר הימים.) ולנסוע לחוגים ולעשות קניות. הקנדים גם חזרו כבר לרכוב על אופניים. אבל אחרי חודש וחצי עם שלג וקרח, ואז שוב שלג ושלג וקרח, (לא מאמינה שאני אומרת את זה:)
10. מיצינו. מתי מתחיל האביב?

לפני יומיים ירד השלג הראשון שלנו כאן!

בשש בבוקר כשעלמיק קמה לעשות פיפי הלכתי לחלון לראות אם החזאים צדקו הפעם. הם צדקו. פתיתי שלג גדולים ורכים נשרו מהשמיים, לבנים ויפים כמו שרק שלג יכול להיות.

הלכתי מיד להעיר את עלמיק, שתראה את היופי הזה. בנתיים תמרול הצטרפה ונצמדה גם היא לחלון.

התחלנו את הבוקר לאט. מסתכלות בחלון, מהופנטות ללבן שכיסה את הכל. ציפינו שכשהבוקר יעלה והשמש תאיר היא תמיס את השלג ונוכל לצאת לבית הספר, ובנתיים לבשנו בגדים חמים ויצאנו לשחק בשלג.

ההתרגשות היתה רבה. כמובן שראינו כבר שלג בחיים. בצבא גרתי בקיבוץ אל-רום שברמת הגולן, ועוד ארבע שנים בירושלים (במהלך לימודי הצילום שלי), ובחרמון, ובביקורים בטורונטו ובניו-יורק… עלמה ראתה פה בוונקובר, ובניו-יורק, ותמרול ראתה קרח כשהלכנו להחליק על הקרח (: (רם היה בכנס בקליפורניה אז הוא לא נכלל בספירה).

אבל זה לא כמו לחיות במקום שיורד בו שלג. לצאת לחצר שלנו ולשחק בשלג. לבנות איש שלג "משלנו" ולהשגיח עליו מהחלון שלא יקחו לנו אותו. לקחת קצת שלג מהחצר ושים בפריזר "כי רציתי לקחת קצת ולהביא הביתה".

באותו יום לא הפסיק לרדת שלג, ואנחנו כבר נשארנו בבית ולא נסענו לבית ספר. מצטערת, אני ישראלית וגם ככה הנהיגה פה עדיין מאתגרת אותי, בטח ובטח לנהוג בשלג (כשאני לא מוכרחה).

התחזית לסופשבוע: שלג, 2 מעלות. הפעם אני כבר מאמינה לחזאים.

ולא, לכל מי שתוהה: לא כל קנדה "קפואה", לא "חיים פה מתחת לאדמה", אין לי מה "להתחיל להתרגל". זאת ונקובר. היא מזכירה את ירושלים מבחינת מזג אוויר (נגיד, אם בירושלים היה יורד כל הזמן גשם). לרוב האנשים אין צמיגי חורף למכוניות. מה שכן – בית הספר במדיניות "יציאה לחצר בכל מזג אוויר", וזה דווקא הגיוני לאור החורף הממושך פה. אז אני כבר נהגתי בקרח (מלחיץ), והבננות יצאו לשחק בשלג בהפסקות בגן. אין ספק שאנחנו אוספים לנו חוויות לחזור איתן לארץ…

פברואר. כל היום אני שומעת ברדיו את הפזמון: "דרום – אדום, דרום – אדום, חג הכלניות בצפון הנגב".

צריך לנסוע ל"דרום אדום" אני אומרת לרם.

כי תכף יגמר.

לפני שנתיים נסענו, והמראה המלבב של מרבדי הכלניות הפורחים, ממלאים את שדה הראייה מקצה לקצה…

היה באמת משובב נפש.

תמרולי בת חודשיים

אבל כנראה במודע או שלא, לא מצאנו את ההזדמנות. בין השבתות שרם עובד, לשבתות הגשומות, ולשאר הפעילויות המשפחתיות, איכשהו זה לא יצא. אמרנו שניסע בשישי, כדי לא להכנס לפקקים המטורפים שיש שם בשבת, אבל לא הצלחנו לתאם עם שאר החברים. אמרנו שנקום ממש מוקדם כדי לא להתקע בפקקים, אבל בשבת בבוקר – אין סיכוי שנצליח לקום מוקדם. בקיצור: כך או כך, הרעיון של שעתיים בפקקים בשביל לראות כלניות (עד כמה שהן יפות ואדומות) ניקר כל הזמן וסיכל את התכנית.

אז טיילנו במקומות אחרים, וראינו כלניות אחרות.

בתל-חדיד ראינו כלניות פורחות מלא-העין.

ובגלל שהגר היתה איתנו קיבלנו שיעור גם על שאר הפרחים והצמחים שניקרו בדרכינו

למדנו על רקפות, מרגניות, סביונים, חרציות, חרדל, צבר, אירוסים, ועוד שיחים ועצים שונים.

חם-קר איפה התותים

אירוסים

הילדים במנוסה

מה זה? נמלה?

כן גם פה יש כלניות

ובגלל שלא עמדנו בפקקים היינו שמחים ורגועים והיה לנו זמן לשחק בכדור,

לעשות פיקניק,

ולהתמלא בתותים.

שוד זוללת את כל התותים

מה צריך יותר?!

היעד: גן החיות התנ"כי / ירושלים

המטרה: יום כיף משפחתי, כולל הכל: נסיעה ברכבת, אוכל, צפייה בחיות, נמנום בדרך הביתה.

המועד: אחד הימים הקרים בפברואר 2014 (לא חייבים דווקא ביום קר. מומלץ להתחשב במזג האוויר כמובן. במקרה שלנו פשוט נאלצנו להתחשב בחופש מהעבודה יותר מבמזג האוויר. ככה לקחנו תינוקת רמת גנית בת חודש וחצי לטייל יום שלם בחוץ בקור הירושלמי. זה מחשל!)

אמצעים: שתי עגלות, תיק מלא כריכים, מים, חיתולים ובגדי חורף. והרבה הרבה מצב רוח טוב!

המסקנה: גן החיות התנ"כי הוא אחד מגני החיות היפים שהייתי בהם (בעולם! אני לא משווה רק לספארי, למרות הפטריוטיות הרמת-גנית). הוא בנוי על צלע הר (לכן כדאי להביא עגלה למקרה שאחת הבננות צריכה לנוח), צופה על נוף מרהיב. אזורי המחייה של בעלי החיים בנויים בשיטה של גני החיות המודרניים, בהם בעלי החיים מסתובבים באיזור המדמה את סביבת החיים הטבעית שלהם, ללא כלוב (בלי סורגים בקיצור, שימוש באיזורים המגודרים בזכוכית או הגבהה/הנמכה של איזור שלם). גן החיות הזה מכיל חיות מגוונות ומעניינות, ובגלל שהגענו באמצע השבוע (ובחורף) היינו כמעט לבד, בלי צפיפות ותור. יכולנו לשוטט חופשי (תרתי משמע).

כיף ברכבת

העיקר שיש מה לאכול

דובי קטנה באה לבקר את החיות

עלמיק הפילה את המוצץ שלה לתוך המתחם של העופות הטורפים

באותו יום נעדרו מהעבודה קוף חולה סכרת ולביאה מתאבלת על בן זוגה שעבר לגן חיות אחר. באמת.

בקיצור! מומלץ בחום (אולי באמת עדיף להגיע בפעם הבאה בקיץ….)

 היעד: פרדס קרוב לבית. (לא אגלה איפה כדי שלא כולכם תבואו לשם בשבת הבאה…. רמז: פעם גר שם המפוזר)

אורך הטיול: עד הצהריים.

מטרה: לראות פרדס, להכיר פירות הדר, לטייל בטבע קצת, לבלות זמן איכות עם סבא (:

מטרות משניות (של חלקינו): למצוא כמה שיותר מקלות, להתיז בשלוליות, לרדוף אחרי פרפרים, לגעת בזחלים, לנסות לטפס על עמודים ועצים, לקטוף פרחים ולשים מאחורי האוזן (או בתוכה).

מצגת זאת דורשת JavaScript.

אגב, לפני שלושים שנה: היו הרבה יותר פרדסים אבל זה נראה ממש אותו הדבר…

מצגת זאת דורשת JavaScript.