טיול קטן עם מים (בריכת הנופרים, שמורת דן, עין השופט, רמת הנדיב)

איך זה ש-90% מהטיולים עם הילדים בארץ נגמרים בסוף ב"טיול עם מים"?!

אולי בגלל שכל כך חם פה.

אולי בגלל שמים זו תמיד אטרקציה. "זה לא סתם טיול! יש גם זמן לשחק במים!" (ככה כל טיול קצרצר הופך ליום שלם).

אולי בגלל שכשהיינו ילדים כשרצו לפתות אותנו לטייל היו אומרים ש"בסוף המסלול יש מים!" גם אם היה מדובר באיזה גב מעופש ומלא חרקים. "ישששש! יש מים! אפשר לפחות לטבול את הרגליים."

שמורת נחל דן

אולי בגלל שגדלנו בתחושה שאין בארץ מים. ישראלים אוהבים להסתכל על מים. (ואוהבים להסתכל על מים בחו"ל ולקלל. "שיתנו לנו רבע מהמים שלהם! יש להם פה מים כמו זבל!")

ואני בכלל שונאת לטבול במים קפואים. גם בשיא החום (פולניה). אז הם טובלים ואני מצלמת.

התמונות צולמו ב: בחודשים האלה: (למי שמתעניין במזג האוויר)

שמורת נחל עין השופט, פברואר 2014 / בריכת הנופרים – מקורות הירקון, אפריל 2015 / שמורת תל דן, יולי 2015 / רמת הנדיב, ספטמבר 2015

בריכה בגיגית

כתבתי כאן מזמן על רחצה בים לכבוד פתיחת עונת הרחצה. אבל ים? בריכה? יוני-יולי-אוגוסט זאת עונת הגיגיות הרשמית בישראל. או לפחות בסביבה הקרובה לי.

כי ללכת לים או לבריכה מצריך הכנה מוקדמת, ציוד, אוכל, מצופים, חיתולי-ים, גלגל-ים, מגבות, לונגי, צעצועי-מים, צעצועים לחול, כסף לארטיק, מציל או לפחות עזרה בלשמור על שתי בננות שובבות, לסחוב הכל הלוך-חזור, לרוץ לעשות פיפי עם אחת בזמן שהשניה מנסה שיטות חדשות לריצה על סף הבריכה, להספיק להתקפל בזמן כדי שלא ירדמו באוטו, לשטוף את החול, לסחוב את כל הציוד בחזרה לאוטו… לעומת בריכה בגיגית שזה מה שזה:  גיגית, מים, ילדה שמחה.

בימי הקיץ הקשים אצלינו במרפסת

בגיגית

בחצר או על הדק אצל סבא וסבתא

כשנפגשים עם חברים

צריך למלא גיגית או שתיים במים פושרים

קצת צעצועי-מים

והכי חושב: אוכל! (שלוקים/ בננה/ ענבים/ אבטיח/ ואפילו ארוחת ערב שלמה עובד)

בגיגית

וזהו. הצלחנו להעביר אחר הצהריים נוסף של חום בלתי סביר…

מתכוננת על יבש
מתכוננת על יבש

נ.ב היו לי תמונות גיגית נוספות נ ה ד ר ו ת שלא השתמשתי בהן כדי לא לחשוף עירום ילדים ברשת. בהמשך לדיון בנושא…