לפני שמונה שנים התחתנו. בהתחלה בשישי בבוקר עם רב וקומץ קטן של משפחה וחברים בגינה של ההורים של רם, ושבוע אחר כך, ביום שישי במסיבה וחתונה אזרחית ב"חגיגה בכפר".

זה היה ביום שישי בצהריים, מיד לאחר יום כיפור. אוקטובר, חגים, אווירה טובה. יום שמש מקסים.

ידעתי שזה יהיה ב"חגיגה בכפר" עוד הרבה לפני שרם הציע לי נישואין. צילמתי שם חתונות ואירועים שהיו קטנים ומקסימים בצורה יוצאת דופן. ידעתי גם מי יהיה הדיג'יי (איתמר גבע), הצלם (אלי מעייני כמובן) ואפילו ראיתי את השמלה שלי בעיתון (מדדתי עוד שמלות אבל חזרתי לזו ששבתה את עיני. אז עוד אפרת ליכטנשטט עיצבה שמלות וזכיתי להתחתן בשתיים של "ליכטנשטט"). בכל זאת – צלמת אירועים. אספתי לי במשך השנים רשימת "רק לא" כל כך ארוכה שלא הייתי צריכה להתלבט מה "כן".

חתונה קטנה, שישי בצהריים, "חגיגה בכפר", אסתי זקהיים חיתנה אותנו, ושבעה מבני משפחתינו וחברינו בירכו אותנו ב"שבע הברכות". האוכל היה מעולה (איך לא, "חגיגה בכפר". שנים נהנתי לעבוד שם ולא ויתרתי אף פעם על הפסקת אוכל), המוזיקה – הרבה אייטיז, והאווירה – כמו חתונה בחצר של ההורים (אם להורים שלי היתה חצר. גדולה. בכפר הס נגיד). בקיצור היה ממש כיף.

לפני שנתיים בערך שמעתי שהמקום נסגר. במשך שנים ריחף מעליו צו סגירה, כמו על גני אירועים רבים באיזור השרון. הצו נדחה ונדחה, ולבסוף המקום באמת נסגר.

לא יכולתי להתאפק ובאתי לראות אותו אחרי כמה חודשים. אי אפשר להאמין. נכון, זה רק מקום, עסק, אבל בכל זאת, מוזר. הסתובבתי בין ה"טאבון" ל"תנור העישון" ול"קליפטיקו" (?), בין הרחבה הקטנה של הריקודים והדשא עליו עמדו השולחנות וסידורי הפרחים העדינים שרונית שזרה בעצמה.

סתם. מוזר.

בהריון של תמר, ובטח עוד בהריון של עלמה, הייתי צלמת אירועים במשרה מלאה. זאת אומרת: הרבה הרבה אירועים, צילומי חתונות משלב האיפור בצהריים ועד השעות הקטנות של הלילה, חתונות כמה ערבים בשבוע, ובשאר הערבים פגישות, עריכות, עבודה על המחשב…וכל זאת עם העייפות ו(אצלי) בעיקר הבחילות של ההריון.

עלמה מציצה

להמשיך לקרוא ←

את משפחת ספיר אני מכירה כבר כמה? 9 שנים? צילמתי אותם בשתי חתונות ובריתה. וגם נשארנו קצת בקשר – חלקנו גן לילדים, שמחנו להיפגש בחתונות של חברים (שלהם שאני ואלי צילמנו), עשינו לייקים בפייסבוק…

כך ששמחתי מאוד כשפנו אלי לצילומי השבט ("צילומי מישפוחה") לכבוד יום ההולדת העגול של אבא ספיר.

צילמתי את המשפחה והילדים בכל מני שילובים – מבויימים "לשים על המזנון" וטבעיים בשביל הכיף, וגם, על הדרך, סיכמנו שנעשה כמה שיחזורים לתמונות ילדות שלהם.

אין מה לומר, הם באו מוכנים: התמונות שזקוקות לשחזור סרוקות ומוכנות על האייפד, בגדים מתאימים לתמונות, ובעיקר הרבה מצב רוח טוב וחוש הומור בריא. שלושת האחים (עודד, בועז ויעל) ידעו בדיוק איזה תמונות חשוב להם לשחזר ומה יצחיק את המשפחה. הם נכנסו לדמויות (של עצמם כילדים) ועשו לי את העבודה ממש קלה. הלוקיישן שנבחר היה גן העלייה השניה – גן שמזכיר להם את ילדותם בגבעתיים, וכל התמונות שוחזרו שם. בגלל שהוחלט מראש שלא נשתמש בבית האמיתי שהיה להם, אלא נצטלם רק בחוץ, השיחזורים התמקדו בלבוש, תנועות גוף, הבעה, זווית צילום, והקומפוזיציה של התמונה.

צריך הרבה הומור (וגם הומור עצמי), סבלנות, שיתוף פעולה בין האחים, השקעה לא מבוטלת של זמן חיפושים בארכיון המשפחתי והשקעה של זמן בכלל.

אבל כשרואים את התוצאה…. אפילו אותי (מה אפילו, אני מתה על דברים כאלה) זה מרגש.

שלושה ימים אחרי החתונה שלי, בתיאום מראש, שלוש שמלות כלה נשלפו משלושה בוידעמים, ושלוש נשים בכפכפים ושיער מרושל לבשו אותן וירדו להצטלם למטה, בין הבניינים.

לפעמים יודעים כשתמונה היסטורית נוצרת.

ואני לא צינית בכלל.