ניו-יורק עם ילדות

מיד, אחרי הביקור בישראל, בדרך חזרה לוונקובר, עצרנו לשבוע בניו-יורק. זה היה מתוכנן (קנינו כרטיסים מראש) אבל הטיול הכי-פחות-מתוכנן שלנו עד כה. היה אמור להיות לרם כנס שם, התלבטנו אם זה יתאים לנו להשאר, החלטנו ללכת על זה, בסוף הכנס ירד מהפרק ו -כך יצא – שהיינו שבעה ימים בניו-יורק, אחרי שבועיים בביקור בארץ.

זה לא פוסט עצות או טיפים.

מי אני שאייעץ לאחרים?! בשלב הזה של חיי המשפחתיים הבנתי כבר שכל משפחה שונה, כמו שכל ילדה שלנו שונה, כמו שכל אחד מאיתנו שונה וכו' וכו'.

אז זה לא פוסט עצות, רק חוויות, סובייקטיביות, שלנו.

ועכשיו אחרי ההקדמה וההתראה:

שבוע בניו-יורק, עם ילדות

תקופה: סוף אפריל תחילת מאי. מזג-אוויר, קריר, גשום, רוח. ויום אחד כמעט שרבי.

מגבלות: חדר די עלוב במלון, כמו שחדר במחיר סביר+ נראה בניו-יורק. ג'ט-לג.

גילאים: שני מבוגרים, שתי ילדות בנות 7.5 ו-5.

מה עושים? (או כרוח הפוסט ללא עצות – מה עשינו?)

בניו-יורק, כמו שטיילנו בפעמים קודמות כמבוגרים בניו-יורק, נמצאים כל היום מחוץ למלון. גם כך החדר קטן וצפוף (ומלא מזוודות מלאות מתנות מישראל) וגם כי – הגענו עד הנה וכו'.

ומה אם מזג-האוויר לא מאפשר? – הולכים למקומות סגורים כמו מוזיאון הטבע, והספריה הציבורית (אם אתם רוצים באמת המלצות – אלה שתי ההמלצות העיקריות שלי. הספרייה היתה מפתיעה בכמה שהיא יפה ומעניינת, ומוזיאון הטבע – היו חסרות לנו כמה שעות בשביל בכלל להתחיל למצות. הקדשנו לו זמן קצר מדי.)

ניו יורק צילום גלית לוינסקי
מוזיאון הטבע

ומה אם יוצאת השמש במפתיע? מנצלים את מזג-האוויר היפה לתצפית ספונטנית מהאמפייר-סטייט-בילדינג, יוצאים לשיט לפסל החירות, הולכים על ההיי-ליין, הולכים לטייל בשכונות השונות, הולכים לסיבוב בסנטרל פארק.

מה אוכלים? מוצאים מקום חביב קרוב למלון שאפשר "לסגור" בו ארוחות בקלות, ויש לכל אחד מאיתנו משהו לאכול בו. עדיף בית קפה או מזנון (לנו היה מעבר לכביש Bread and Butter – מזנון שיש בו ארוחות לאורך כל היום, כל סוגי המזון וברמה גבוהה, ובעיקר, הייתרון שלא צריך לחכות לשירות אלא קונים, אוכלים, הולכים). לאורך היום אפשר לקנות ברחוב (נקניקיות, בייגלים, אוכל בפוד-טראקס) ולהצטייד בירקות ופירות בסופר או בדוכנים מדי כמה ימים. כמובן שיש אינסוף אפשרויות בכל מקום שנמצאנו בו, אבל הכי שמחנו (רם ואני) למצוא סניף של "מזנון" של אייל שני, בצ'לסי מרקט. חבל שלא הספקנו לעבור שם שוב לאיזה פיתה.

ניו יורק צילום גלית לוינסקי
חוטפים חטיף על הדרך

מה עושים עם הג'ט-לג? כיוון שאנחנו למודי ג'ט-לג מכל הביקורים ונקובר-ישראל (הפרש של 10 שעות), אנחנו כבר יודעים מראש מה הולך להיות. יודעים, ובכל זאת מתבאסים בכל פעם מחדש. ג'ט-לג הוא הרי השטן, בעיקר עם בנות צעירות שלא מצליחות להעסיק את עצמן ומעירות את כל שאר המנסים לישון (אמרה במירמור), במיוחד בחדר פצפון בניו-יורק. אז קמנו מוקדם (לא נורא – הכל נפתח מוקדם, זאת הרי ניו-יורק) ונרדמנו מוקדם (אפשר לקחת מונית בשעת דחק כשכולם גמורים מעייפות, למרות שיש לנו כרטיס שבועי לסאבווי). וגם פרשנו לישון שנ"צ ג'ט-לג פעם אחת. העיקר לא להלחץ, זאת רק עייפות.

מה עם ברודווי? הזמנו כרטיסים להצגת "אלאדין" מראש. כן, המחירים גבוהים מאוד, ולא קנינו באותו היום  בטיימס-סקוור כרטיסים מוזלים כמו שתמיד עשינו, אבל – מתברר שיש גם הצגות צהריים. ובצהריים – כידוע, יש פחות עייפות מהג'ט-לג. רעיון גאוני של רם! ארבעתינו נהננו כל-כך. וגם נשארנו לפגוש את השחקנים ביציאה האחורית של התיאטרון. מה פתאום? כי תמר ביקשה, ורם שאל אם אפשר. ומתברר שכן, אפשר! (מזל שיש מי שמלמד אותן שרק צריך לשאול והן לא לוקחות דוגמא ממני).

ניו יורק צילום גלית לוינסקי
איזה חמודים השחקנים. באמת!

איך מתניידים? הרבה ברגל, הרבה בסאבווי (כרטיס שבועי לשני המבוגרים, שתי הילדות בחינם – כך לפחות האישה בדלפק בתחנת הסאבווי טענה, למרות שזה היה נראה לנו מאוד תמוה), קצת באוטובוס (זה אותו כרטיס) קצת במוניות. הסאבווי בניו-יורק הוא מקום מאוד מלחיץ עם ילדים, מתברר. אם הרחובות צפופים ועמוסי טיפוסים מוזרים, אז הסאבווי הוא תמצית הצפיפות והמוזרות. התחנות מאוד מלוכלכות, והרכבות צפופות. גם בוונקובר יש רכבת תחתית, אפשר היה לחשוב שנהיה רגילים, אבל עומס הנתיבים, והצפיפות – אי אפשר להשוות. הכי מלחיץ – לעמוד על הרציף בזמן שהרכבת (לא זו שאנחנו צריכים) חולפת במהירות. כיוון שבביקור הראשון שלי עם רם בניו-יורק הופרדנו פעם אחת על-ידי דלתות הסאבווי שנסגרו בנינו (והיינו צריכים לתאם בסימנים איפה ניפגש אחר-כך וכל זה בשתי שניות לפני שהרכבת התחילה לנסוע) הבננות ידעו בדיוק מה עליהן לעשות כשנכנסים לתחנת סאבווי. (לתת יד ולא לעזוב אותנו עד שיוצאים חזרה לרחוב).

ניו יורק צילום גלית לוינסקי
הסאבווי בניו-יורק. תקפידו לעמוד רחוק, ואל תשכחו אלכו-ג'ל לאחר כך

ומה קורה כשמתעייפים מלטייל? כמו בכל טיול שלנו (גם כתבתי את זה בחוצלארץ עם בננות), אנחנו משתדלים (משתדלים מאוד, לא תמיד יוצא) להתחשב בכל המשתתפים. זה אומר שאם הולכים למוזיאון, נחפש תצוגה שמעניינת את כולם. אם מחליטים על חצי יום הליכה ברחובות, נשלב בו גם שעה בגן שעשועים. ואם מתעייפים? מתגמשים.

מוקדי תיירות: לפסל החירות ידענו שאנחנו חייבים לשוט, וגם לטייל לרגליו, כי הבנות למדו עליו בבית הספר ומבחינתן ניו-יורק = פסל החירות. כדאי לקנות מראש כרטיסים, להגיע מוקדם, ולקחת בחשבון שגם בשבוע הכי אוף-סיזן בשנה, יש תור של שעה למעבורת. קחו בחשבון, לא אמרתי לוותר. האמפייר-סטייט-בילדינג היה בבלוק של המלון שלנו, אז לשמחתינו ביום שבו יצאה השמש הגענו ממש מוקדם והצלחנו לעלות לתצפית בראש הבניין בלי תור משמעותי. לכיכר טיימס הלכנו מספר פעמים, בעיקר כי בפעם הראשונה הבנות היו כל-כך עייפות שלא נראה לנו שהתרשמו מספיק מהטירוף, אז חזרנו לשם שוב, לוודא שהן מבינות את גודל השגעת. ולגבי הסיבוב באוטובוס התיירים עם הגג הפתוח…. לא חשבתי שבחיים יתפסו אותי על אוטובוס כזה בניו-יורק ("הייתי פה כבר חמש פעמים" "אנחנו כבר יודעים בעצמינו לאן כדאי ללכת בניו-יורק""הכי כיף להרגיש את העיר ברגליים" – מגוון תירוצים שחשבתי ואמרתי) אבל הבננות מאוד מאוד רצו לעלות עליו. וכך מצאנו את עצמינו בנסיעה של כמעט שלוש שעות בפקקים של מנהטן, על גג של אוטובוס פתוח לרוח הקרה, מאזינים לשירים והסברים על העיר. היה מאוד נחמד (וגם גילינו, ברבע שעה האחרונה, שיש את כל ההסבר בעברית באחד מערוצי השמע).

ניו יורק צילום גלית לוינסקי
באוטובוס התיירים

ולגבי התאמת הטיול לכולנו: שאני אהיה בניו-יורק ולא אלך לחנות הספרים סטראנד?! זה בסדר אם הבננות ישארו עם רם בנתיים לשחק בגן השעשועים ביוניון-סקוור. זה בסדר אם אני צריכה זמן בחנות אדידס ובנתיים השאר מחכים (עלמה עם המצלמה שלה, רם עם הטלפון, תמר רוקדת). זה בסדר אם נלך לחנות של ה-NBA כי רם רוצה. זה גם בסדר אם הבננות התעייפו ונוותר על ההליכה ברגל לליטל-איטלי. אי אפשר הכל.

אין ברירה, נצטרך לחזור שוב!

חיכיתם, קראתם, הייתם סבלניים, ועכשיו התמונות:

ניו יורק צילום גלית לוינסקי
שיט במעבורת לפסל החירות. כולנו חמושות במצלמות

ניו יורק צילום גלית לוינסקי

ניו יורק צילום גלית לוינסקי
גם פה אי אפשר אפילו לצלם מבלי שמישהו יעבור. כל כך הרבה תיירים!
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
טיימס-סקוור
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
בגן החיות, סנטרל פארק
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
אביב בניו-יורק
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
תצפית מהאמפייר-סטייט-בילדינג
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
מנהטן מונחת לרגלינו
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
בספרייה העירונית

ניו יורק צילום גלית לוינסקי

ניו יורק צילום גלית לוינסקי
בספרייה העירונית – הבובות המקוריות של כריסטופר רובין, בהשראתן כתב א.א.מילן את ספרי פו-הדב
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
אין כמו לקרוא פו-הדב ליד פו-הדב המקורי
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
בספריה העירונית
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
מחוץ לספריה העירונית, גילינו שבהשראת הספריה הזו נכתב "אריה הספריה" (אולי)
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
מחוץ לספריה העירונית
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
חנות הצעצועים FAO Schwartz עברה מקום, אבל הפסנתר עבר איתה
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
איזה תיירים!!!
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
אביב בסנטרל פארק

ניו יורק צילום גלית לוינסקי

ניו יורק צילום גלית לוינסקי
האמפייר-סטייט-בילדינג. ביום שהראש שלו יצא מהעננים

ניו יורק צילום גלית לוינסקי

ניו יורק צילום גלית לוינסקי
סנטרל פארק
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
חרד קטן וצפוף. לבננות זה בכלל לא הפריע

ניו יורק צילום גלית לוינסקי

 

ניו יורק צילום גלית לוינסקי
The Vessel
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
The Vessel – מיצג ענק פתוח לציבור, לא לבעלי פחד גבהים. בתמונה- הבננות מולי
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
The Vessel
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
המשפחה המצלמת – על ה-High Line
ניו יורק גלית לוינסקי
המשפחה המצלמת – מקרוב
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
High-Line
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
הפיתה המדוברת מ"מזנון"
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
צריך הפסקות למשחק בפארק. וושינגטון סקוור
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
עלמה מלמדת את תמר על המאנקי-בארס. מה השם של מאנקי-בארס בעברית? באמת עוד לא מצאנו תשובה לשאלה

ניו יורק צילום גלית לוינסקי

ניו יורק צילום גלית לוינסקי
קצת פירות בים הפחמימות של טיול בחו"ל
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
אה, וגלידה. לאיזון
ניו יורק צילום גלית לוינסקי
האם גלידה אמריקאית הומצאה באמריקה?

ניו יורק צילום גלית לוינסקי

ניו יורק צילום גלית לוינסקי
וזה הסוף. מנוחה לרגליים בסוהו.

טיול בעקבות עצמינו

עוד כזוג צעיר רם ואני כבר הבנו שסוג הטיול החביב עלינו הוא ״טיול בעקבות עצמינו״. גילינו שאנחנו מאוד אוהבים לנסוע לחו״ל, לטייל, ולהכיר מקומות חדשים. ואז גילינו גם שאנחנו עוד יותר אוהבים לחזור למקומות אהובים.

כן, נכון, במקום חדש יש תמיד את תחושת הראשוניות שאינה חוזרת, את תחושת ה״גילוי״, ההכנה בדקה התשעים של מסלול, הקריאה בספר או בדפים שהדפסנו מראש מכל מקום – על ההיסטוריה, חיפוש המלצות, שוטטות והגעה למקומות מזדמנים, היציאה להרפתקה. אבל אז יש את היציאה לעיר או מקום שכבר היינו בו, שאנחנו יודעים שאנחנו אוהבים, והפגישה מחדש במקומות מוכרים ואהובים. ״אה! הנה הגלידריה שאכלתי בה גלידה בטעם שוקולד ואגס, הכי טעימים שטעמתי בחיים, אני חייבת לאכול פה עכשיו שוב!״, ״על המדרגות האלה ישבנו, אתה זוכר? ומישהו הפריח פה בועות סבון"… אינסוף כאלה.

כך היינו שוב ושוב ברומא, מטיילים "בעקבות עצמינו", כך נסענו לטיול בקובה – בעקבות רם, בניו-יורק – בעקבות עצמינו, וגם פה, בקנדה, אנחנו מוצאים שאנחנו כבר חוזרים לטייל "בעקבות עצמינו".

נסענו כל המשפחה לקליפורניה בחופשת החורף הראשונה שלנו פה, לפני שנתיים. כ-ו-ל-ם כאן נוסעים לחפש את השמש עם בוא קריסמס וחופשת החורף. הוואי ומקסיקו הם היעדים המבוקשים ביותר על ידי הוונקובראים, אבל אפשר להדרים קצת פחות (טיסה של שעתיים וחצי) ולהגיע ללוס אנג'לס.

בסוף דצמבר 2016 ביקרנו בקליפורניה ביחד לראשונה. נסענו לסן-דייגו לכמה ימים והתאהבנו בה (ממש ממש). אחר כך בילינו יומיים סוערים (גם נפשית וגם מבחינת מזג האוויר הגשום) בדיסנילנד וקינחנו בג'ושוע-טרי נשיונל פארק (שהיה מדהים). השנה, כשחשבנו שהנה-אנחנו-תכף-חוזרים-לישראל-וחייבים-להספיק-עוד-דיסני-אחרון סגרנו תאריכים לביקור נוסף בארץ השמש. סוף דצמבר, בדיוק שנתיים אחרי, נסענו ל"טיול בעקבות עצמינו" לדיסנילנד ולסן-דייגו.

דיסנילנד. המקום הכי קפיטליסטי, הכי מרצ׳נדייז. הכי בזבזני. ״שיתנו להם אישור פשוט להדפיס שטרות, בשביל מה כל הטרחה?!״ לחש לי רם ממול אחד הדוכנים לממכר משהו-בצבע-מוגזם במחיר מופקע בדיסנילד.

דיסנילנד. המקום הכי מושקע, הכי משוגע, הכי מקפיד על הפרטים הקטנים והגדולים. אין חלון בקומה השניה בצד, בבית הנידח ביותר בקצה ״טון-טאון״ שאין בו וילון בדוגמא מתאימה לצבע המסגרת. אין נורה אחת במצעד שמהבהבת או שרופה. אין עובד אחד, אפילו האדם שמכוון את התור במתקן הכי נידח שלא מברך את הבננה שעוברת שם בשלום ושואל אותה בחיוך "האו אר יו פרינסס"? אם כבר שילמנו כל-כך הרבה, זה המקום לקבל את החוויה המלאה.

המצעד בדיסנילנד דצמבר 2016
המצעד בדיסנילנד דצמבר 2016
דיסנילנד צילום גלית לוינסקי
עלמיק צופה במצעד דצמבר 2016
דיסנילנד צילום גלית לוינסקי
תמרול, צופה במצעד דיסנילנד 2018
דיסנילנד צילום גלית לוינסקי
צופים במצעד בדיסנילנד דצמבר 2018
דיסנילנד צילום גלית לוינסקי
הכי כיף לנופף ולהרגיש שנופפו לך בחזרה

בסבב הקודם בדיסנילנד תמרול היתה בדיוק בת שלוש, וכשהגענו לפארק נרטבנו לגמרי מהגשם שלא הפסיק לרדת. בצהריים תמר ורם הלכו לנוח במלון. "שילמנו כל-כך הרבה כסף בשביל להגיע עד לכאן ואתם הולכים לישון? באמצע היום?!" שאלתי את רם. כן. בטיול עם ילדים צריך לפעמים ללכת בקצב של הילדים. שעתיים  אחר-כך תמר ורם חזרו רעננים, יבשים ומוכנים להמשך ההרפתקה בדיסנילנד (ואפילו מצוידים בבגדים, נעליים ותחתונים יבשים בשבילינו – שנשארנו). ביום השני בפארק כבר הכרנו קצת יותר את האיזורים השונים והמתקנים. כל אחד מאיתנו בחר מתקן אהוב במיוחד, ואז כולנו עשינו אותו שוב ("איטס-א-סמול-וורלד" היה שלי, "כוסות-התה" של תמר, "פו-הדב" של עלמה, "דמבו הפיל המעופף" של רם נדמה לי). שוב אפשר לראות את ההנאה שלנו מחזרתיות.
בביקור השנה כבר למדנו והחכמנו. סגרנו על שלושה ימים בפארקים, יומיים בדיסנילנד ובינהם יום בקליפורניה אדוונצ'ר (הפארק שממול). אנחנו לא אוהבים למהר, וגם לא רוצים להספיק "כמה שיותר" מתקנים. יום בדיסנילנד הוא יום מאוד מעייף! גילינו שאם באים מוקדם (אפילו אחרי 9) מספיקים לפחות שני מתקנים ללא תור (שאפשר לעשות בהם מיד סיבוב נוסף, אז כדאי להחליט מראש לאן ללכת ולצעוד נחושים ישר לשם), שבאיזורים של הילדים הצעירים יש פחות תור, שבקליפורניה אדוונצ'ר יש אחלה דברים לעשות ומשמעותית פחות אנשים, ובעיקר – שלא מפסידים כלום אם מסיימים את היום אחר הצהריים וחוזרים לטבילה בבריכה במלון (16 מעלות אבל זה לא הפריע לבנדיטים שלי). מחר יש עוד יום, ועדיף להתחיל אותו בחיוך.

מה שכן, גם הבנות כבר נהנות מהפורמט של "טיול בעקבות עצמינו". הראתי להן את התמונות מהביקור הקודם בסן דייגו, והן מאוד רצו להגיע ל"אולד טאון" כי יש שם סוכריות על מקל ענקיות!

סוכריות גלית לוינסקי
סוכריה ענקית בסן-דייגו 2016
סוכריות גלית לוינסקי
סוכריה ענקית בסן-דייגו 2018
סוכריה סן דייגו גלית לוינסקי
הגשמת חלום הסוכריות, סן-דייגו 2018

יש גם משהו מאוד נעים בלהגיע למקום ולחוות מחדש את החוויה. בסן-דייגו לא הלכנו רק למקומות שכבר היינו בהם, ובטח לא חזרנו לכל האתרים. כיף לחזור על חוויה מעניינת ולראות אותה ב"עיניים חדשות", בוגרות או מבינות יותר. בביקור האחרון, כשעלינו שוב על נושאת המטוסים "מידווי" חוץ מלהכנס למטוסים ולשבת בתא-הטייס שלהם ירדנו גם לסיור בקומות השינה ובחדרי הפיקוח, פגשנו קצינים במיל' ששירתו על הספינה הזו וסיפרו לנו מחוויותיהם. יתרון נוסף הוא שכולנו מבינים אנגלית טוב יותר מאשר לפני שנתיים והבננות יכלו להשתתף בשיחה ולשאול שאלות.

על נושאת מטוסיפ גלית לוינסקי
על "מידוויי". 2016
על נושאת מטוסיפ גלית לוינסקי
על "מידוויי". 2018

תמרול רצתה לנסוע לחוף הים ב'לה-הויה', כי היא זכרה מהתמונות שיש שם כלבי-ים, ובעיקר כי אפשר לטבול שם במים. געגועים כאלה לים לא נראו מאז השיר "חופים". לא שינה לה מזג-האוויר הסגרירי, העננים, וגם לא הרוח הקרה. הציפור התעקשה להכנס לטבול בים. עלמה ואני נותרנו על הספסל למעלה – נהנות להביט, לצלם (ולנדנד את השן המתנדנדת – עלמה).

לה הויה גלית לוינסקי
עלמה מצלמת כלבי-ים, לה-הויה 2016
לה הויה גלית לוינסקי
עלמה מצלמת כלבי-ים ותמר מזדעזעת מהריח, לה-הויה 2018
לה הויה גלית לוינסקי
חייבות קצת חול בכפות הרגליים, לה-הויה 2016
לה הויה גלית לוינסקי
תמרול בין האמיצים שטבלו במים, לה-הויה 2018
לה הויה גלית לוינסקי
תמרול במרכז התמונה, נהנית מכל רגע קפוא ורטוב

בערב האחרון, חגגנו את סיום הטיול (ואת קריסמס-איב, רוב המקומות היו סגורים) בגלידת ג׳יררדלי, בעודינו מלקקים גלידה בגביעי זכוכית עשינו ״סבב סיכום״. כל אחד מאיתנו בתורו סיפר ממה נהנה בטיול. בין הדברים שעלו היו ״שהשן שלי ממש מתנדנדת״, ״מהמצעד בדיסנילנד״, ״מהגלידה״, ״מההופעה שמותר לרקוד״, ״מהכל בדיסנילנד״, ״מההר בדיסנילנד, למרות שמאוד פחדתי הוא היה ממש כיף״, ועוד ועוד. כיף שהבננות נהנו, כיף שגם אנחנו נהננו. זה מאוד משמח לראות אותן משחקות ביחד ללא לאות שבעה ימים ברצף.

נשיקה גלית לוינסקי

מצאו את ההבדלים

שש שנים

תמרול אחת

שלושים ושלושה קילו (על שלושתינו)

הרבה שערות לבנות

כמה קמטים

Nikon D700 / Nikon D850

וגדר

בלג'יו איטליה צילום גלית לוינסקי
בלג'יו, אגם קומו, איטליה, עלמה ואני יולי 2012
בלג'יו איטליה צילום גלית לוינסקי
בלג'יו, אגם קומו, איטליה, עלמה תמר ואני, אוגוסט 2018

וגם אלף שנות אור

(אבל את זה ממש קשה לראות).

 

צילומים: רם משאל. התמונות צולמו בבלג'יו / אגם קומו / איטליה

אלבום הולנד

בשעה טובה עוצב, הודפס, הגיע – אלבום הטיול שלנו להולנד.

אלבום הולנד

כן כן…. חזרנו לפני 10 חודשים בדיוק מהטיול. אבל למי יש זמן להכין אלבום? ועוד לעצמי? (תמיד דוחים ודוחים את הדברים הפרטיים, איכשהו העבודה ומטלות היומיום תמיד באים ראשונים. בגלל זה תמיד אמרתי לכלות גרפיקאיות או חובבות העיצוב שיתנו לנו לעצב להן את אלבום החתונה כי אחרי שעובר האירוע אף אחד לא באמת מתפנה לעשות לעצמו אלבום….)

אז הכנתי אותו בין לבין במשך חודשים, והעיקר – הוא הגיע! איזה כיף!

אלבום הולנד אלבום הולנד אלבום הולנד אלבום הולנד אלבום הולנד אלבום הולנד הולנד 012 אלבום הולנד אלבום הולנד

כי אין כמו לשבת לראות אלבום באמת.