?למה תמיד הפרידות קשות

מה שהכי קשה בכל הסיפור הזה של הרילוקיישן, זה שאחרי שעוברים את השנה הראשונה והקשיים של ההתחלה, ואחרי ההתאקלמות, ולימוד האנגלית של הבנות, וההסתגלות לחיים במדינה עם בירוקרטיה שונה וכללים תרבותיים שונים, ואחרי שלומדים לנהוג לפי חוקי תנועה שונים ובעיר שונה ומתרגלים לקרוא חדשות מהארץ בשעות הפוכות, ולדבר בטלפון עם הארץ בשעות לא נוחות, ואחרי שכבר מתחילים להתמצא ולהבין את הכללים הבלתי כתובים, ולהרגיש מספיק נוח, ולהתחיל לעבוד במקצוע שלך ולהתחיל להרוויח כסף (ולא רק להודות לכל מי שלוקח אותך לעבוד בהתנדבות) ולהתרגל לתמצת את כל האהבה שלך לאנשים בארץ לשבועיים – שלושה גג של ביקור, ולמלא כל יממה שם ב-18 שעות של מפגשים וחוויות כדי להספיק למלא את מצברי-ישראל כמה שיותר שיחזיקו אותך עד לפעם הבאה, ולהנות מהשגרה של החיים ולא רק מההתרגשות של חוויות חדשות –

מה שהכי קשה זה שבסוף כבר יש לך חברים, אפילו חברים טובים, ואז הם עוזבים.

חלק מהישראלים פה באים עם איזשהו חוזה עבודה או ויזה זמנית (כמונו) ואז הם יודעים לכמה זמן פחות או יותר באו, והם עוזבים בסיום החוזה או הויזה. יש כאלה שנדמה שהם פה מאז ומעולם (בקיצור הגיעו לפנינו) והם ״חוזרים״ אבל לא יודעים מתי. המרכאות לא נכתבו בזלזול חלילה, הן מסמלות ציטוט. גם אנחנו ״חוזרים״ – כך אנחנו אומרים לעצמינו ולכל מי ששואל, אבל בנתיים תאריך החזרה משתנה ונדחה משנה לשנה. יש את אלה שכבר הרבה שנים פה, ולא מתכננים לחזור, והסוג האחרון הוא של מי שחיפש כבר מהארץ איך לעבור, והצליח להשיג ויזה או חוזה עבודה כי רצה לעזוב את ישראל. הם לא מתכננים לחזור.

החודש אנחנו סוגרים פה ארבע שנים, וכמות הפרידות בימים האחרונים שברה שיאים. מי שהקורונה שיבשה לו את תאריך החזרה המתוכנן, מי שהקורונה האיצה תהליך ארוך של פרידה, ומי שהקורונה חידדה את היתרונות והחסרונות – כולם התרכזו לשבועיים של פרידות ועזיבות, והותירו אותי עצובה.

מי היה מאמין שבארבע שנים אספיק להתחבר ככה לאנשים? אז להפתעתי לא דרושות לי ארבע שנים. היו לי כאן חברויות שהתחילו ביום אחד ומיד הפכו ״רציניות״, והיו הכרויות שהתחילו לפני ארבע שנים ואף פעם לא הבשילו לחברות. אבל יש כאן בקהילה הזו סוג של ערבות הדדית ותמיכה שכנראה לא נמצאת בקהילה דומה במספרה בארץ. למה אני מתכוונת? במספרים – גרים פה כמה אלפי ישראלים (במטרו-ונקובר = ונקובר וסביבתה) ולא כולם משתמשים במוסדות היהודיים או בקבוצות הפייסבוק הישראליות. אז איך מכירים? מכירים בדרך-כלל האחד דרך השני, או שמישהו חדש שמגיע פונה ומבקש עזרה ואז נפגשים, או אפילו במקרה (כך הכרנו שתי משפחות שקרובות לנו במיוחד – מלגשת בגינה לאנשים שמדברים עברית).

אין משפחה בסביבה (חוץ מלמעטים שזכו – כמוני), ובאין החברויות ותיקות-השנים מהארץ – אנחנו הופכים למשפחה ולחברים האחד של השני. את ארוחות השבת אנחנו עורכים ביחד, את החגים חוגגים ביחד, את קבוצות התוכן אנחנו חולקים (יש פה כמה אירגונים מהתנדבות שמייצרים תוכן ופונים לקהילה), את שאלות ה״איפה קונים״ ו״מישהו מכיר״ חולקים בפייסבוק ובקבוצות נוספות. הרוב המוחלט של חברי פה הם ישראלים (ושתי משפחות מעורבות). יש לנו משפחה אחת שאני יכולה להגדיר כ״חברים״ והם קנדים אסלים.

השבוע חברים טובים שלנו חוזרים ארצה. הם חלמו תמיד לחזור לישראל, עוד מאז שהגיעו לוונקובר כזוג צעיר ללא ילדים וללא מקצוע. כשהכרנו אני זוכרת שהילה אמרה: ״אני כבר לא מתחברת עם מי שמגיע לפה רק לשנתיים!״, אבל פליידייט אחד ארוך במיוחד – כשהאבות לקחו את בנותינו הבכורות לסקי ואני ותמר נשארנו אצל הילה ודניאל לדאבל פליידייט – כנראה שבר את הבטחתה.

אני יכולה לספור על כף יד אחת את הנשים שממש חדרו לליבי פה בוונקובר, חברות אמיתית, לא רק בגלל הנסיבות המשותפות. בשבוע הבא אוכל לומר ששלוש מהן כבר לא גרות פה. אחת עברה לפני שבועיים לגור בניו-יורק ושתיים חזרו ארצה.

ארבע שנים. עם כל שנה שעוברת נהיה קצת יותר קשה לחזור, ונהיה קצת יותר בודד להשאר.

משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי
משפחת גרנות, רגע לפני שעוזבים את ונקובר
משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי
זהו, גלי מיצתה

משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי

פוסטים קודמים בנושא ותק ברילוקיישן: על ההכנות לרילוקיישן (בירוקרטיה דאגה ועוד קצת סידורים), "אתם לא תחזרו" (על המחשבות של חברים לקראת הרילוקיישן שלנו), רשמים ראשונים מוונקובר (על הימים הראשונים פה), בין תיירים לדיירים (על השבועות הראשונים פה), הרילוקיישן כלידה (הרהורים ארבעה חודשים אחרי), געגועים לישראל (חצי שנה לרילוקיישן), שנה כאן (כשעוד הייתי צעירה ואופטימית), שנה וחצי למנאייק (כשחשבנו שאנחנו נשארים שלוש שנים וזו נקודת החצי), להיות ישראלית בתפוצות (עוד הרהורי רילוקיישן), חצי חיים (על נקודת החצי של תמר, שנתיים וחצי בארץ ושנתיים וחצי פה), שלוש שנים and counting (לפני שנה).

איך גיליתי את היהדות בגולה

השבוע תמר לקחה מהספריה ספר. (הספריות עדיין סגורות אבל אפשר להזמין ולבוא לאסוף)

על יהדות בגולה גלית לוינסקי

הסיפור הוא על בקסטר החזיר שרצה להיות כשר. הכל התחיל באי-הבנה: בקסטר חשב שבשביל להיות אורח בארוחת שבת (שעליה סיפר זקן חביב שעשה לו ממש חשק) הוא צריך להיות כשר. הוא מנסה בדרכים שונות להפוך לכשר אבל ללא הצלחה, כי חזיר לא יכול להיות כשר! עד שהוא פוגש רַבָּה (רבי אישה) שמסבירה לו שהוא צריך להיות כשר רק אם אוכלים אותו, והוא מוזמן לארוחת שבת ונהנה מאוד. הסוף.

על יהדות בגולה גלית לוינסקי
יש בספר גם הרבה מלפפונים חמוצים, חלה וקיגל כמאכלים יהודיים מסורתיים
על יהדות בגולה גלית לוינסקי
בקסטר החזיר מחפש מוצרים יהודיים
על יהדות בגולה גלית לוינסקי
הרבה מלמדת את בקסטר על כשרות

כמה דברים שלא היו יכולים לעבור בארץ היו כאן, בעשרים העמודים המאויירים של ספר ראשית-קריאה זה?

הדמות הראשית – חזיר. בארץ היה לנו צעצוע  של טרקטור נוסע שנקנה ב"שילב". בצעצוע היה חוואי שנהג בטרקטור וגרר עגלה מלאה חיות: תרנגולת מקרקרת בלחיצה, סוס צוהל בלחיצה, כבשה פועה, פרה גועה וכמובן היפופוטם שנוחר בלחיצה בקול של חזיר – כי לא ימכרו צעצוע עם חזיר בישראל והרי היפופוטם הוא חיית משק הגיונית לגמרי.

הרַבָּה האישה. היא לא רבנית (אשת הרב) אלא רַבָּה שמסבירה לחזיר במאור פנים את חוקי התורה. לא רק שאין הדרת נשים וילדות מהספר, מובן ומקובל שיש גברים ונשים, ילדים וילדות מאויירים. (קופת-חולים כללית, תנובה – תלמדו).

העלילה הפלורליסטית. אצלינו בגולה לא כולם יהודים, ולכן כשהחזיר הולך לתחנת האוטובוס הוא פוגש כל מני אנשים מכל מני תרבויות. מן הסתם החזיר עצמו אינו יהודי, אבל היהודים הנחמדים מזמינים אותו להתארח בביתם לארוחת שבת.

הנמשל: יש אוכל כשר, לא מקום כשר או אדם כשר. (ההפך מכל מקום הסעדה אפשרי בארץ).

הספר נחתם במכתב להורים:

"Encourage hachnasat orchim in your family. Talk with your children about showing kindness toward those left out because of shyness, an unusual appearance, being new, or any other reason. Share the fact that everyone eventually feels different from others in some way. Encourage your children to leave a welcome card on a new child's desk at school or tape an original drawing to a neighbour's mailbox; ask your children to accompany you to the door when guests arrive at your home."

בקיצור: קבלו את האחר, פיתחו את ביתכם לזר, ובעיקר למדו את ילדכם איך להיות אנשים טובים (Kind באנגלית, אין בדיוק תרגום לזה): לברך שכנים חדשים, להשאיר פתק משמח לילד חדש בכיתה וכד'.


אני ישראלית.

גדלתי בבית ישראלי, ששומר את המסורת היהודית לפי הגרסה המשפחתית החילונית הפרטית שלנו: חוגגים את כל החגים אבל לא צמים ביום כיפור, יום השבת נועד למנוחה, האזנה לתקליטים, פעולות בצופים ובעיקר לטיולים בארץ ולנסיעה לים. את נרות שבת היינו מדליקים בילדותי אני ואבא שלי דווקא. ככה זה עבד לנו.

כשהגענו לקנדה והבנות התחילו ללכת לבית-ספר יהודי שמחתי שיהיו חשופות לעברית וחששתי מ"דתיות יתר". מה זה אומר שהן לומדות תפילות בכיתה? כיוון שזה כל-כך זר לי מיד התחלתי לדאוג. בגיל שלוש תמר היתה שרה לעצמה "שמע ישראל" בשרותים. עלמה למדה תפילות שבת וברכות כבר בכיתה א', והיתה שואלת אותי אם אני זוכרת את המילים. ואני, שמעולם לא למדתי לברך את ברכת המזון הייתי שולחת אותה לשאול את המורה.

אבל פה גם גיליתי שיש יהדות אחרת. יהדות בה יש פחות דגש על ההגדרה "דתיים" או "חילונים". יהדות בה מלמדים בבית-הספר את המשמעות של "צדקה", "הכנסת אורחים", "דרך ארץ". לא כמילים אלא כעידוד להתנהגות. להיות "מנטש". ובבית ספר אף אחד לא בודק "מיהו יהודי". מי שנרשם ללימודים הוא יהודי מספיק.

לפני יומיים צילמתי עלייה לתורה בבית כנסת קונסרבטיבי בוונקובר. התקבלתי בסבר פנים יפות, אישה-צלמת-במכנסיים. לא הרגשתי לרגע שאני עושה משהו לא בסדר, או שאני נכנסת לבית-כנסת "שלהם" או שאני צריכה להתאים את עצמי. הרגשתי ברוכה-הבאה.

זה לא שאני הופכת דתיה פתאום. אני לא מאמינה באלוהים וזה מכשול משמעותי. אני גם לא מתיימרת להכיר את הדת מעבר למעט שמוגש לפני. אני כן שמחה להרגיש שדווקא פה היהדות מקבלת אותי כמו שאני, לא שופטת אותי על מראה או לבוש, ושמלמדים את הבנות שלי שדרך ארץ חשובה הרבה יותר מחוקי הדת למינהם.

בימים אלו בהם אנשים כה רבים נאבקים להכרה בשוויון שלהם בעצם היותם בני אדם – לא צריך ללכת רחוק. יש את הכל כבר אצלינו מתברר. בעיקר אם משאירים את כל הלכלוך וההתלהמות והשחיתות בחוץ (והגזענות הטבעית שלנו), ומסתכלים בעיניים תמימות רק ביופי שיש בדת הזו.

שלוש שנים and counting

ב-16 ליולי 2016 נסענו לרילוקיישן לשנתיים.

היום אנחנו סוגרים את השנה השלישית.

קראתי עכשיו את הפוסטים שכתבתי לפני, ובחודשים הראשונים כאן. מסקנה ראשונה: פעם כתבתי יותר טוב. כנראה שכמו שהעניין של הציבור בבלוגים דועך, גם יכולת הכתיבה וההתמסרות שלי בשלבי נסיגה.

מסקנה שניה: קפצנו למים של הרילוקיישן, שזה היה קשה ומאתגר ומפחיד מאוד, והבעיה העיקרית היא שהמים נעימים.

במובנים רבים יותר "קל" לחיות פה. לא בגלל השכר – רם עבד פה שלוש שנים בשכר של מתמחה והרוויח פחות מבארץ, ואני רק עכשיו התחלתי להרוויח שכר לעמלי (וכמות העבודה עוד לא קרובה לזו שעבדתי בארץ). המיתוס הזה שכולם עושים רילוקיישן כדי להתעשר הוא מיתוס שמופרך מיד כשמגלים את מחיר המחייה בוונקובר.

קל יותר כי יותר רגוע. כי יש זמן לנשום. כי הסביבה פחות ביקורתית. כי לא "נכנסים" לך לחיים. כי שקט ברחוב בלילה כאילו אנחנו גרים במושב, ואנחנו גרים בלוק אחד מאחד הרחובות הראשיים בעיר. כי מקבלים אותך לבית-ספר היהודי בלי לבדוק מה רמת (או אם בכלל) היהדות שלך. כי אנשים מתאמצים להיות נעימים.

מצד שני קשה יותר. אחרי שלוש שנים הרבה קשרים עם חברים בארץ מתרופפים. קשה לבקר בארץ רק פעם בשנה (ובביקור הזה להספיק לראות הכל, לפגוש את כולם וגם לנסות להנות. זה בדרך כלל לא עובד אצלי ביחד). קשה מאוד להיות רחוקים כל-כך מהמשפחה. זה מרחק מאוד גדול, ותחושת אזלת היד כשאת רק רוצה לחבק את הבנאדם, ובמקום זה צריך להתקשר, מתסכלת. קשה לבסס קשרים על שיחות טלפון, להבין ניואנסים, להפגין רגשות בוואטסאפ, לחייך למצלמת וידאו.

ואחרי שלוש שנים קשה לא להרגיש שייכת לפה (כי אין מה לעשות, זה לוקח הרבה יותר משלוש שנים) וכבר לא להרגיש שייכת לארץ. אני קוראת כל יום Ynet, ובכל יום מרגישה – אני לא מאמינה שזו הארץ שלי, לא יכול להיות שזה מה שקורה למדינה שלי. מקריאת חדשות בלבד החיים נראים הרבה יותר גרוע מהמציאות.

הבעיה שמרחוק, המדינה לא מעוררת בי שום געגוע. אני מתגעגעת לאנשים. מאוד. לפעמים הגעגוע תופס בגרון וממש מרפה את הגוף. אבל אני לא מאמינה שאחרי שלוש שנים אני לא מתגעגעת – ארצה. כמעט. הייתי בטוחה לגמרי שאחרי שנתיים – מקסימום שלוש, הגעגועים יכריעו אותי.

אני מתגעגעת למדינה של היַלְדוּת שלי, של טבע ואנשים והגיון ותחושה של מדינה שאוהבים וסומכים עליה. כולם. כולנו.

אני מתגעגעת ללהרגיש חלק. הבעיה שמכאן יותר קשה לבחור להרגיש חלק מזה.

יש את המצקצקים שעכשיו אומרים "ידענו שהם לא יחזרו". אז לא, אנחנו עדין לא "לא חוזרים".

אנחנו נשארים. בנתיים, עוד שנה.

בלב קרוע ממחשבות על איפה כדאי להזדקן (משבר גיל ה-42?) ואיפה נכון לגדל את הילדים.

Canada Day Galit Lewinski
קנדה-דיי הראשון שלנו כאן, ברוקיז הקנדיים, יולי 2017
Canada Day Galit Lewinski
קנדה דיי בשנה שעברה, בטופינו. יולי 2018
פוסטים נוספים בנושא הרהורי רילוקיישן: על ההכנות לרילוקיישן (בירוקרטיה דאגה ועוד קצת סידורים), "אתם לא תחזרו" (על המחשבות של חברים לקראת הרילוקיישן שלנו) רשמים ראשונים מוונקובר (על הימים הראשונים פה), בין תיירים לדיירים (על השבועות הראשונים פה), הרילוקיישן כלידה (הרהורים ארבעה חודשים אחרי), געגועים לישראל (חצי שנה לרילוקיישן), שנה כאן (כשעוד הייתי צעירה ואופטימית), שנה וחצי למנאייק (כשחשבנו שאנחנו נשארים שלוש שנים וזו נקודת החצי), להיות ישראלית בתפוצות (עוד הרהורי רילוקיישן).