16 ביולי 2016 היה לפני שש שנים

הבוקר קפץ לי זיכרון בפייסבוק לפוסט שכתבתי לפני שלוש שנים, כשסגרנו פה שלוש שנים.

"זה היום", אמרתי לעצמי, קצת מופתעת וקצת לא. אני זוכרת היטב את התאריך, את הטיסה, את המעבר. אפילו חשבתי על זה לפני כמה ימים שתכף מגיע התאריך שממנו אני סופרת, ואנחנו פה תכף שש שנים. אבל הבוקר זה לא היה לי בראש. עלמה כבר שבוע וחצי בקמפ, עוד שבוע וחצי טו-גו. תמר מצטרפת אליה מחרתיים. היתה לי הרבה עבודה השבוע והרבה עריכות. אני ורם ופיצה נוסעים לחופשה קצרצרה בעוד יומיים כדי לא להיות לבד בבית הריק כשהבנות יהיו בקמפ וצריך לארוז. הראש שלי היה מלא בדברים אחרים. אבל הנה. הגיע התאריך. והנה, חלפה עוד שנה.

קראתי את הפוסט שכתבתי בפייסבוק, ונכנסתי ללינק לפוסט בבלוג. עברו שלוש שנים ואני מרגישה כמעט אותו הדבר, איך זה יתכן? איך הזמן טס בדברים מסויימים וכמעט עומד במקום במובן הזה? אני עדיין לא מרגישה שייכת לפה, ובו זמנית עדיין לא רוצה לחזור ארצה.

מה כן השתנה? רם הפך לאיש צוות בבית חולים, וקיבל קידום גדול לפני שנה ולפני כמה ימים קידום גדול עוד יותר. סומכים עליו פה, ורוצים אותו פה, ומוכנים להשקיע בו כדי שישאר.

לי יש הרבה עבודה. טפו טפו, אני מלמדת שני חוגים בשבוע, שלושה סמסטרים בשנה. יש לי לקוחות חוזרים, שאני מצלמת את האחות/האח בבת מצווה, יש לי ברית של ילד שני באותה משפחה בסוף החודש (או אחרי שהתינוק יוולד סופסוף). יש לי פניות לצילומים מפה לאוזן (ופייסבוק) בלבד, ומסורות של התנדבות בבית-הספר שאני מצלמת בכל שנה.

הבנות סיימו כיתה ה' וג' לפני כמה ימים. הכי טובות בשכבה שלהן בעברית, ועדיין צריכות לעשות שיעורי בית בעברית בסופשבוע ובחופש, כי ההורים שלהן מכריחים אותן. אוהבות מאוד את הארץ ואת המשפחה אבל מרגישות – בייחוד תמר (8.5) שזה הבית, כאן, בקנדה. זה לא גורע מההתרגשות לנסוע לבקר בארץ או מהציפייה לביקורים הנדירים כאן. רוב המשפחה שלנו בארץ והן מתגעגעות מאוד, ואחרי ביקור בארץ מאוד קשה לחזור לשגרה ולעכל את הוויתור הגדול על הקרבה למשפחה. אבל אחרי כמה ימים השגרה – כמו שגרה, משתלטת חזרה על החיים, והיומיום מנצח.

כל החברים שהיו לי כאן חזרו בשלב זה או אחר ארצה (ומשפחה אחת עזבה לניו-יורק). כולם. הכרנו חברים חדשים, חברים טובים ויקרים לנו מאוד, אבל המצב הזה שמישהו נקרע ממני ומהחיים שלי בבת אחת, ביום בהיר אחד (ביום מעונן סביר להניח כי זו וונקובר) הוא לא משהו שהתרגלתי אליו. אני בטוחה גם שאני מתחברת ומתמסרת לחֲבֵרוּת יותר לאט עם הזמן. כי כל הזמן יושבת שם בקצה החברות הפרידה שמחכה לנו. השאלה – מי יחזור קודם? אנחנו או אתם?

השבוע צילמתי משפחה מקסימה שהגיעה לטיול מישראל. צילמתי להם את החתונה לפני 14 שנים, והשבוע הם הגיעו לוונקובר, וחצי בספונטניות דפי הציעה "אם אנחנו כאן, אולי תעשי לנו צילומי משפחה?" זה היה כיף ממש. כששוחחנו היה לי מעניין לראות קצת את העיר דרך העיניים שלהם. "לא קשה פה עם כל השקט? זה באמת כל-כך רגוע?" שאלו דפי ויונתן. כן, זה באמת כל-כך רגוע. דפי כתבה לי אחר כך שהיא היתה נטרפת מהשעמום והשקט. אז כן, שקט.

מכבדים פה את הפרטיות ואת המרחב האישי. זה מאוד נעים שלא מתערבים לי בעניינים בהערות ברחוב, ומצד שני קשה לי עדיין להתקרב לאנשים לא ישראלים. גם מי שאני מחשיבה כחברה לקח לי הרבה יותר זמן להבין את הגבולות האישיים שלה, מה מתאים לה.

שקט פה ורגוע, אתרי החדשות לא משדרים לי לחץ. אני קוראת גם Ynet בכל יום, אבל מרגישה שיש לי את הפספקטיבה לראות כמה במשך שנים החדשות בארץ הלחיצו אותי. כולנו בארץ חיים בדריכות, הרף מאוד גבוה, החדשות מגבירות את המתח. גיליתי שגם פה קורים דברים אבל משדרים אותם אחרת. ולא, זה לא שאין להם חדשות ולכן כותבים על מזג-האוויר. יש פה בעיות קשות של הומלסים, יש פה מדינה מדרום (ארצות הברית, המדינה שכל-כך נערצת על-ידי ישראל) שיש בה נערים שרוצחים ילדים בבתי-ספר בכל כמה חודשים, גם כאן יש בעיות כלכליות ואקלימיות שמשפיעות על כל התושבים. כאן לא מפרטים בחדשות על איך מישהו נרצח ומראים תמונה מטושטשת קלות שאני אחלום עליה בלילה. כאן מדברים על האקלים כי הוא חשוב לכולנו, כי זה חשוב לפנות זמן לדון בזה ברמה המדינית. וכי יש להם משאבים – זמן וכסף – לעסוק בזה.

וכן, אין פה מלחמות. איזה כיף להם שאין.

רם ואני עברנו השבוע את מבחן האזרחות שלנו בקנדה. למדנו ביחד (בעיקר כי רם, שהוא למוד לימודים כרופא, רצה לוודא שאני – שלא ישבתי ללמוד מטקסט מאז שסיימתי את בצלאל – אתיישב על התחת ואקרא את החומר). גילינו שקנדה, שמכה על חטא יום ביומו על הפשעים שעוללה לעמים הילידים (מי שפעם קראו להם אינדיאנים), התנהגה בגזענות עוד הרבה פעמים לאורך ההיסטוריה. נגד הסינים (מס לראש), אוקראינים אחרי מלחמת העולם ה-1 (כליאה במחנות), נגד היפנים אחרי מלחמת העולם ה-2 (גירוש), נגד היהודים שברחו מאירופה (בזמן מלחמת העולם השניה). הופתענו לגלות שחוברת לימוד של 60 עמודים שמלמדת על ההיסטוריה של קנדה מאז שגילו אותה האירופאים, מבנה השלטון, הגאוגרפיה והתרבות, בתוך החוברת הזו שמכילה יותר מדי שמות ותאריכים לשנן, כתוב גם כל המידע הזה – על פשעי הגזענות לעמים אחרים. זו מדינת הגירה, כמו שהיא גאה להיות אחת מחבר העמים הבריטי היא גאה להיות רבת לאומים ועמים. וגם מודה בפשעים שלה בריש גלי. בחוברת הלימוד הרשמית לאזרחות, כדי שכולם ידעו לא לחזור על הטעויות.

יהיה מוזר לקבל עוד אזרחות מלבד האזרחות הישראלית שלי. אזרחות שלא נולדתי אליה אלא בחרתי בה באופן אקטיבי.

אחרי שש שנים, מתברר שאפילו זה – עוד לא זמן לסיכומים. אני לא מתחייבת להיות תושבת, גם אחרי שנקבל (בתום תהליך הבירוקרטיה המייגע) את האזרחות. אני לא מוותרת על הזכות להיות אזרחית ישראל.

כמו בפוסט מלפני שלוש שנים אסיים בתמונות מקנדה דיי שלנו לאורך (חלק) מהשנים:

Canada Day Galit Lewinski
קנדה-דיי הראשון שלנו כאן, ברוקיז הקנדיים, יולי 2017
Canada Day Galit Lewinski
קנדה דיי בטופינו. יולי 2018
goodbye 2020 Galit Lewinski
קנדה דיי 1 ביולי 2020. אני ותמר היינו אמורות להיות בטיסה לישראל. במקום זה עשינו מטוס ב"כאילו"
גלית לוינסקי
צילום: אלי עצבה. קנדה דיי בוונקובר עם חברים טובים, 2022
פוסטים קודמים בנושא הרהורי ברילוקיישן: על ההכנות לרילוקיישן (בירוקרטיה דאגה ועוד קצת סידורים), "אתם לא תחזרו" (על המחשבות של חברים לקראת הרילוקיישן שלנו), רשמים ראשונים מוונקובר (על הימים הראשונים פה), בין תיירים לדיירים (על השבועות הראשונים פה), הרילוקיישן כלידה (הרהורים ארבעה חודשים אחרי), געגועים לישראל (חצי שנה לרילוקיישן), שנה כאן (כשעוד הייתי צעירה ואופטימית), שנה וחצי למנאייק (כשחשבנו שאנחנו נשארים שלוש שנים וזו נקודת החצי), להיות ישראלית בתפוצות (עוד הרהורי רילוקיישן), חצי חיים (על נקודת החצי של תמר, שנתיים וחצי בארץ ושנתיים וחצי פה), שלוש שנים and counting (לפני שלוש שנים). למה תמיד הפרידות קשות? (ארבע שנים ובדידות) והפוסט שכתבתי לפני שנה – על חמש שנים.

שלג על עירי

בחופשת החורף הזו קיבלנו מתנה גדולה. ביקור משפחתי של שבועיים: סבתא דליה (אמא של רם), מעיין (אחות של רם) ונגה, אסף ואיה (האחיינים שלי, בני-הדודים של הבננות, הילדים של מעיין ויאיר) הגיעו לבקר אותנו. מישראל הגשומה ומוכת הקורונה הישר לוונקובר הגשומה ומוכת הקורונה, רק אחרת.

קיבלנו מתנה ענקית של ביקור חם ואוהב וצפוף (אבל צפיפות טובה, מזל שעברנו לא מזמן לבית הרבה יותר גדול ויש לנו מקום לארח בכיף), אוכל טוב, חברה משובחת, חברים אהובים לחיבוקים ומשחקים, ומנוחה לגעגועים העזים לפחות לשבועיים (הבעיה שאחרי ביקור תמיד מתגעגעים הרבה יותר… זה המצב שלנו כרגע).

אז הצלחנו לא להדבק בקוביד

לעשות מסיבת תחילת השנה האזרחית ולקפוץ משמחה ב12 בלילה

ללכת למוזיאון, להחליק על הקרח, לנסוע לדאונטאון, ללכת לראות אורות קריסמס בואן-דוזן ועל הר גראוס

ולחגוג לתמר יומולדת 8 בהיקף משפחתי (הרבה יותר רחב מהרגיל שלנו)

שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
יומולדת 8 לתמר בחברת נציגות נאותה משני הצדדים
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
יומולדת 8 עם הבת דודה האהובה ביותר ועוגת גלידה – כיאה לילידת דצמבר
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
טוב שיש לנו הרבה מקום בבית כי הכי כיף ככה
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
מזל שתמר שמרה את המיטת קומותיים (:
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
הרבה זמן קריאה ומשחקים בבית
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
אין כמו פיתה מהארץ
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
זמן טוב לטאקי
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
Happy New Year

שלג על עירי צילום גלית לוינסקי שלג על עירי צילום גלית לוינסקישלג על עירי צילום גלית לוינסקי

שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
אין, אין על הילדים האלה!

ולשמחת כולנו ירד מלאאאאא שלג. קיווינו שהמשפחה תקבל את חוויית השלג המלאה, וכן כך היה. אומרים שירד הכי הרבה שלג בלילה אחד בוונקובר כמו שלא ירד מאז 1996. או 1966. לא בקיאה בפרטים, אבל מבחינתי זה היה הכי הרבה שלג שירד בלילה אחד מאז שהגענו הנה, ואז באמת היה השלג הכי קשה שוונקובר חוותה (מאז 1966? בואו לא ניתפס לפרטים), ובעיקר היה זה החורף שהשאיר אותי בטראומה מנהיגה בשלג ובקרח מאז ולעולם לדעתי. אבל שוין, הפעם היינו בחופש! לא חייבים לנהוג!

ושלג, אין מה לומר, זה אחד הדברים הכי יפים שהטבע נתן לאדם. יפה לראות אותו יורד – נופל בחתיכות עבות ואיטיות מהשמיים, מרחף לו ונושר. מקסים לראות שלג בחוץ – ערמות רכות של לבן שמכסות את כל העולם בשמיכה לבנה. כיף לשחק בו – לבנות אנשי שלג או לקפוץ עליו, להעיף שלג באוויר או לגלוש בו (כיף למי שלא אכפת לו מאיברי גוף קפואים ומכחילים. אני מוציאה יד מהכפפה רק בשביל לצלם. גם ככה בטמפרטורות סבירות האצבעות שלי סגולות, אז עד כאן. אבל שאר הציבור נהנה).

ומבחינתינו זו היתה מתנה כפולה. כי בנוסף לחוויה של לגור ביחד ולשחק ביחד מהבוקר עד הערב, לקרוא ספרים ביחד, לשיר, ליצור, להמציא, לבשל, לאפות, לבלות 24 שעות ביממה ביחד ולתת אחד לשני תשומת לב כמו שאפשר לקבל רק ממשפחה –

קיבלנו את המתנה של לראות את הכל בעיניים חדשות – של תיירים. כולנו עדיין מתפעלים מהיופי של העיר הזו והטבע שמקיף אותה. כולנו מתלהבים מהשלג הראשון ובטח כשיורדת כזו כמות נכבדת של שלג. אבל בזכותכם – דליה, מעיין, נגה, אסף ואיה – נסענו לראות גם את השלג בסכר קליבלנד, את פארק קווין אליזבת' המושלג, יצאנו לגלוש על מזחלות בקנזינגטון פארק עם הנוף המדהים, נסענו לטראוט לייק לבדוק מה עושים הברווזים כשהאגם קפוא (התשובה – נוחתים על הקרח ומחכים שיפשיר כך נראה) ולחוף הים של ג'ריקו ביץ' לראות איך נראה חול-ים מכוסה בשלג. וזה היה פשוט מדהים. כיף לראות את כל המקומות היפים האלה בעיניים סקרניות, כאילו להתבונן בפעם הראשונה.

צילום גלית לוינסקי שלג בוונקובר
כשהשלג מתחיל לרדת בחלוני
צילום גלית לוינסקי שלג בוונקובר
הרחוב החדש שלנו בשלג
צילום גלית לוינסקי שלג בוונקובר
ימים של קריסמס
צילום גלית לוינסקי שלג בוונקובר
ש ל ג ! נגה והשלג
צילום גלית לוינסקי שלג בוונקובר
איש שלג ראשון לעונה. נגה ועלמה בונות את הבסיס
צילום גלית לוינסקי שלג בוונקובר
איש שלג ראשון לעונה. תמר ואסף ממשיכים בבטן

שלג בקווין אליזבת' פארק:

צילום גלית לוינסקי שלג בוונקובר
נוף מהאגדות, חמש דקות מהבית

צילום גלית לוינסקי שלג בוונקובר שלג גלית לוינסקי

שלג בוונקובר גלית לוינסקי
תמר ואסף גולשים על השלג (פעם ראשונה מני רבות)
שלג בוונקובר צילום גלית לוינסקי
עלמה ואסף
שלג בוונקובר צילום גלית לוינסקי
עלמה ואסף הגולשים הצעירים
שלג בוונקובר צילום גלית לוינסקי
הנוף של וונקובר מקווין אליזבת' פארק.

התמונה הנ"ל היא חלק ממסורת של צילום הנקודה הזו בקווין אליזבת' פארק בעונות השנה המשתנות. הוספתי אותה גם שם. (אפשר לראות פה בלינק)

שלג בוונקובר צילום גלית לוינסקי שלג בוונקובר צילום גלית לוינסקי שלג בוונקובר צילום גלית לוינסקי

ספניש בנקס – ככה נראה חול ים מכוסה בשלג
שלג בוונקובר צילום גלית לוינסקי שלג בוונקובר צילום גלית לוינסקי שלג בוונקובר צילום גלית לוינסקי

שלג צילום גלית לוינסקי
גם דמבו ובנסון הגיעו איתנו לחוף

תצפית על גשר האריות ונורת' ונקובר
שלג על עירי צילום גלית לוינסקישלג על עירי צילום גלית לוינסקי

טראוט לייק או: "לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא?"

שלג על עירי צילום גלית לוינסקי

שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
נגה ורם צפים על האגם
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
מחליקים על השלולית

קנזינגטון פארק: הפארק עם הנוף הכי יפה והכי קר בוונקובר

שלג על עירי צילום גלית לוינסקי

שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
ו… שוב פעם מזחלות שלג
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
כווולם עם המזחלות שלהם
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
Go Alma!
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
עלמה נגה ואסף גולשים

ואז קמנו לבוקר כזה, אחרי שהצטברה כמות של 20 ס"מ שלג בלילה אחד:

שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
החצר של הבית שלנו
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
כשיורד כל-כך הרבה שלג ולא מפנים את הכבישים אפשר לעשות מזחלות ברחוב
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
שיירה של זוחלים
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
מנוחה על שמיכה של שלג

קליבלנד דאם- סכר קליבלנד

שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
סכר קליבלנד
סכר קליבלנד צילום גלית לוינסקי
כדי לסבר את העין, סכר קליבלנד ביום קיץ
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
חייבים לצלם!
סכר קליבלנד צילום גלית לוינסקי
טוב אם כבר מצאתי תמונות מיום קיץ בסכר קליבלנד. אוגוסט 2016
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
טעימות

שלג על עירי צילום גלית לוינסקי

שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
תשלמו לי אני לא נשכבת על השלג מבחירה

הם נסעו לפני שבוע ויומיים בחזרה. מאז האריכו פה את חופשת החורף לילדי וונקובר בגלל הקוביד, ורק היום, אחרי שלושה שבועות, הבננות חזרו ללימודים. אנחנו מתגעגעים מאוד מאוד מאוד. ואיך לומר, לא יצאנו לשלג מאז. אולי הבנות, כשבאו חברים. אני מסתכלת על השלג מבפנים ומחכה לשמש שתציץ ותמלא לי שוב את הלב.

החיים מביקור לביקור. ביקור שלנו בארץ. ביקור שלכם פה.

פוסטים קודמים של ישראלית בשלג: השלג הראשון שלנו כאן שהיה היפה מכל, עשרה דברים שאפשר לעשות בשלג, ארבע עונות בגינהה-21 בדצמבר – היום הראשון של החורף, השלג האחרון לעונה, ואחד האהובים עלי ביותר – אני, שתי ילדות, ו-Snow Day אחד.

עוד סתיו

סוף אוקטובר. הסתיו בשיאו. העלים הופכים צהובים, כתומים, אדומים, חומים. הגשם יורד כמעט בלי הפסקה, ורוחות אוקטובר נושבות. בלילה אני מתעוררת מהגשם, לפעמים מהרוח הנושבת בחוזקה, ולפעמים סתם מתעוררת ולא יודעת למה.

זה הסתיו השישי שלי בוונקובר. לפני שהגעתי הנה לא ראיתי סתיו. אני זוכרת שבגן בארץ עלמה למדה למנות את סמני הסתיו על אצבעות ידיה הקטנות – אפודה, ענן, חילזון, נחליאלי, חצב.

כאן הכרתי סימני סתיו חדשים. הדלעות שנמכרות מחוץ לסופר. מתחיל להיות קר ואנחנו מפעילים את החימום בבית. הימים המעוננים תמיד. גשם, שמתחיל אי שם בספטמבר ומרגיש כאילו הוא ממשיך ברצף עד מאי. אני מרגישה צורך להכין את המרק הראשון לעונה. בסופר יש שורות של קופסאות ממתקים, כולם קונים ומצטיידים לקראת האלווין. למה נתחפש השנה? אני מעלה מהגראז' את קופסת התחפושות הענקית ואנחנו מפשפשות בה וממציאות תחפושות. הבנות תולות את כל הקישוטים ששמרנו מהשנים הקודמות לקראת האלווין. עם מי נלך לעשות טריק-אור-טריט? מתי נספיק לגלף דלעות השנה?

בסוף כל אוגוסט, כשאני רואה את העלים הנושרים הראשונים על המדרכה אני חושבת בליבי – תכף יבוא הסתיו. אוי לא, כבר נגמר הקיץ? כי הקיץ פה חטוף וקצר, והסתיו יפה כל-כך ולא נורא קר, סתיו נהדר מקושט בצבעי שלכת מרהיבים. אבל הסתיו מבשר את בוא החורף. החורף הוא קר וחשוך. שעות מעטות של אור, ושעות רבות וארוכות של חושך. אני לא אוהבת את החורף. אני מפחדת לנהוג בשלג (ולכן לא ממש נהנית ממנו), שונאת שקר לי, ומתעצבת מהחושך.

העונות מתחלפות, השנים חולפות ואנחנו עדיין כאן.
לתמיד? לעכשיו? איפה יהיה לנו יותר טוב? כל בחירה היא ויתור. למה אי אפשר להציץ רגע לסוף הסיפור ולדעת מה היא הבחירה הנכונה?

וידאו מהמם של השלכת פה בשכונה בוונקובר (לא אני צילמתי אלא משפחה אהובה עלי מאוד שלא מעוניינת בקרדיט. האם יש אנשים בעולם שלא אוהבים להיות מפורסמים ברשת? הכצעקתה?!)

עונות השנה בפארק קווין אליזבת, מנקודת התצפית אל הדאון טאון וההרים בצפון:

עונות השנה גלית לוינסקי
קיץ 2016
עונות השנה גלית לוינסקי
סתיו 2017
עונות השנה גלית לוינסקי
חורף 2020
קווין אליזבת בחורף צילום גלית לוינסקי
חורף 2021
עונות השנה גלית לוינסקי
סוף החורף, מרץ 2019
עונות השנה גלית לוינסקי
חורף 2020
עונות השנה גלית לוינסקי
סוף הקיץ, 2018
עונות השנה גלית לוינסקי
סתיו 2019
עונות השנה גלית לוינסקי
סוף הקיץ, 2021
עונות השנה גלית לוינסקי
סתיו 2017
עונות השנה גלית לוינסקי
חורף 2013

פוסטים קודמים על הסתיו היפהפה בוונקובר:

כאן הבנות מצטלמות בסתיו בשנה שעברה, וכאן לפני שנתיים. וכאן על צבעי העלים בסתיו, וזה ב2018,  זה הסתיו בשנה הראשונה שלנו פה (וואו, כמה קטנות הן היו), עונות השנה בגינה שלנו, ועונות השנה על הנדנדה שממול הבית. כאן על עונות השנה בחלון בסלון, כאן כתבתי על ההאלווין הראשון שלנו.

 

מתרגשת כמו באחד בספטמבר

עלמה לא נרדמה אתמול בלילה. היא אמרה שהיא מרגישה את כל ההתרגשות, השמחה, הדאגה, העומס הרגשי של החודשיים האחרונים עם הביקור בישראל והמעבר דירה פה – "בבטן" היא אמרה והראתה לי איפה בדיוק.

תמר הכינה לעצמה את הילקוט החדש, עם תיק האוכל החדש ליד דלת הכניסה, ובין שני החדרים על הרצפה, הבנות הכינו את המדים, התחתונים, הגרביים ואפילו את הגומיות לשיער. שהכל יהיה מוכן לקראת היום הראשון ללימודים.

זה היה חופש ארוך, הכי ארוך שאני זוכרת. תמיד הוא ארוך כי הן יוצאות לחופש בשבוע האחרון של יוני, וחוזרות ביום שני שאחרי לייבור-דיי (שיוצא תמיד בסופ"ש הראשון של ספטמבר) אבל הפעם בגלל ראש השנה בית הספר היהודי נהנה מעוד שלושה ימי חופש, והילדים חזרו ללימודים ב-13 לספטמבר. 82 יום בסך הכל.

החופש הזה קצת הזכיר לי את החופש הגדול הראשון שלנו כאן, שלי ושל הבננות, ביולי 2016, כשהגענו עם שמונה מזוודות ועגלה, ורם חיכה לנו בבית מוכן אבל חצי ריק. אחרי שבילינו את חצי יולי בארץ עדיין נשארו שבעה שבועות לחופש בבית חדש, עיר חדשה, מדינה חדשה. אני זוכרת כמה התרגשנו לקראת תחילת הלימודים בבית ספר החדש ובשפה חדשה. אני זוכרת גם שבילינו המון המון זמן ביחד שלושתינו. זו היתה לי הפעם הראשונה שאין לבנות גן או קייטנה או משהו למשך כל-כך הרבה זמן ברצף.

אז להבדיל, את החופש הזה העברנו באינטנסיביות מוגזמת: חמישה שבועות ביקור בארץ, בחזרה לתשעה ימי אריזה בג'ט-לג, מעבר דירה, פריקה מהירה של שישים ומשהו הארגזים (כי באו לאסוף אותם אחרי שבוע), ואז נותרו לנו עדיין כמעט ארבעה שבועות. אבל כבוגרות קורונה וסגר לא לקחנו את זה יותר מדי קשה. עלמה הלכה לקייטנת תפירה קצרה, יצאנו להכיר את השכונה, ניסינו לפגוש כמה שיותר חברים כל עוד מותר, סידרנו את הבית והחדרים וכמהנו לקצת שגרה.

איזה מזל שהבנות לא עברו בית ספר. הן ספרו את הימים בגעגועים עזים, מחכות לרגע שיחזרו לכיתות, למורים, לשגרה. קיבלנו את החלוקה לכיתות החדשות בסוף שבוע שעבר ולשתי הבננות יש לפחות חברה טובה אחת איתה בכיתה. השנה נפתחת עם מעט מאוד איסורים ביחס לשנה שעברה. כל דבר שמותר שוב לעשות מתקבל בשמחה גדולה, שום דבר כבר לא מובן מאליו. מותר לאכול בקפיטריה. מותר להפגיש ילדים משכבות שונות. מותר לקיים טקסים. צריך לעטות מסכות – לא נורא. את השבועות שהרשו ללכת בלי מסכות במקומות סגורים פה בקנדה גם ככה פספסנו, היינו בישראל או בבידוד או במעבר. לא הספקנו להתרגל וכבר חזרו להנחיה של עטיית מסכות.

עלמה מתחילה היום כיתה ה'. תמר מתחילה היום כיתה ג'. שנת הלימודים השישית שלהן במערכת החינוך היהודית הקנדית. שיהיה לכולנו בהצלחה, ובהנאה, שילמדו, וישמחו, וימצאו מקום לביטוי עצמי, ויהיו גאות בעצמן.

ויש מסורות שנשארות איתנו, גם בבית החדש:

חזרה ללימודים גלית לוינסקי
שתי ילדות גדולות הולכות לבית הספר

חזרה ללימודים גלית לוינסקי

לפוסטים קודמים על תחילת שנת הלימודים: שתהיה יפה ושונה השנה 2020 לימודים בשנת קורונה בשנה שעברה, כל עוד הולך לו בן ואב בעקבותיו 2019, ספירת המלאי 2018, סיום החופש הגדול 2017, סיום החופש הגדול 2016, היום הראשון בגן 2015

חמש שנים and counting

יצא שאת תאריך החמש שנים שלנו בוונקובר ציינתי (בראש שלי) בעיצומו של ביקור בן חמישה שבועות בארץ, בדיוק חודש לפני מעבר דירה. מעבר דירה בתוך ונקובר הכוונה.

לא, ממש לא האמנתי כשרגלי דרכה בבית הכחול שלנו לפני חמש שנים שהשנים יחלפו ככה מהר, ובמקום לארוז מזוודות ולחזור ארצה נארוז ארגזים ונעבור בית.

חמישה השבועות של החופשה שלנו בארץ עברו בנעימים (אם מתעלמים מהחום הכבד של יולי אוגוסט ומהלחות של איזור המרכז), באינטנסיביות שביקור משפחתי אחרי שנתיים ומשהו של ביטולי טיסות יכול לייצר, ובהרבה פיצויים על חיבוקים וירטואליים וגעגועים קשים.

התכוננו לחופשה הזו בעיקר בהכנה נפשית לחום (וקצת רכישת כפכפים ומכנסיים קצרים), לבידודים (בסוף רק הבנות התבודדו עשרה ימים) ולשעמום (איכשהו חשבתי שישעמם לי. ברקמה שלי לא נגעתי בכלל, והמחשב לא נפתח לצפייה בנטפליקס אפילו פעם אחת!)

מה שמפתיע זה שלא התגעגעתי לוונקובר. לקראת סוף הביקור התעייפתי מאוד מהאינטנסיביות, מלפגוש כל יום אנשים ומלא לישון ולאכול בבית שלי. אבל לא התגעגעתי. מאוד מוזר. כל הזמן הרגשתי שאני לא מספיקה- לבלות זמן איכות עם ההורים שלי, להפגש עם חברות שלי, להיות ביחד. פשוט התעייפתי. אבל אם היו לי כמה ימי מנוחה הייתי בכיף ממשיכה עוד שבועיים. אולי בגלל המעבר הצפוי לא התחשק לי לחזור. אולי בגלל חוסר היכולת להפסיק להתבונן מהצד, ותוך כדי להרגיש שאני מתבוננת על עצמי.

ועכשיו, שלושה ימים אחרי שחזרנו, בעיצומו של ג׳ט לג שהפרש של עשר שעות יכול לייצר – אנחנו אורזים את הבית שלנו, עוד שבוע עוברים.

למה עוברים? כי גדלנו בחמש שנים והבית לא גדל. כי עלמה רוצה חדר משלה, כי כנראה הגיע הזמן שיהיה לנו שולחן אוכל ראוי לאירוח. ובעיקר כי לא הצלחנו להחליט איפה נבלה את שארית חיינו (בואו נתחיל עם באיזו יבשת) אז בנתיים נשכור משהו יותר מרווח.

הבית החדש שלנו לא כחול ואין לו גינה פורחת וגם לא עץ מתאים לתליית נדנדה והוא לא במרחק הליכה מהאיזור הכי מגניב של רחוב מיין.

אבל בבית החדש יש חדר לעלמה, יש מרפסת אחורית עם דשא קטן, ויש מקום לשולחן אוכל גדול. ויש מזגן! מצרך חשוב מאוד בגלי החום שפקדו את איזורינו לאחרונה.

גם בו יש חדר אורחים.

כדי שתבואו.

חופשה בישראל גלית לוינסקי
אין כמו הים בארץ. צילם: רם משאל
חופשה בישראל גלית לוינסקי
החופש עם הסנדלים והתלתלים
חופשה בישראל גלית לוינסקי
בכנרת
חופשה בישראל גלית לוינסקי
תיירים אמיתיים
אורזים בית גלית לוינסקי
פרידה מהבית הכחול כשהפריחה בשיאה, כמו שהיתה כשהגענו הנה לפני חמש שנים
אורזים בית גלית לוינסקי
ג'ט לג
אורזים בית גלית לוינסקי
פרידה ממיטת קומותיים
אורזים בית גלית לוינסקי
אורזים במרץ
אורזים גלית לוינסקי
מחר עוברים
פוסטים קודמים בנושא ותק ברילוקיישן: על ההכנות לרילוקיישן (בירוקרטיה דאגה ועוד קצת סידורים), "אתם לא תחזרו" (על המחשבות של חברים לקראת הרילוקיישן שלנו), רשמים ראשונים מוונקובר (על הימים הראשונים פה), בין תיירים לדיירים (על השבועות הראשונים פה), הרילוקיישן כלידה (הרהורים ארבעה חודשים אחרי), געגועים לישראל (חצי שנה לרילוקיישן), שנה כאן (כשעוד הייתי צעירה ואופטימית), שנה וחצי למנאייק (כשחשבנו שאנחנו נשארים שלוש שנים וזו נקודת החצי), להיות ישראלית בתפוצות (עוד הרהורי רילוקיישן), חצי חיים (על נקודת החצי של תמר, שנתיים וחצי בארץ ושנתיים וחצי פה), שלוש שנים and counting (לפני שנתיים). למה תמיד הפרידות קשות? (ארבע שנים ובדידות)
פוסטים קודמים על ביקורים בישראל: פסח 2017, מחשבות לקראת הביקור בפסח 2018, פסח 2018פברואר 2019, פסח 2019, ספטמבר 2020 ביקור באמצע מגפה.

?למה תמיד הפרידות קשות

מה שהכי קשה בכל הסיפור הזה של הרילוקיישן, זה שאחרי שעוברים את השנה הראשונה והקשיים של ההתחלה, ואחרי ההתאקלמות, ולימוד האנגלית של הבנות, וההסתגלות לחיים במדינה עם בירוקרטיה שונה וכללים תרבותיים שונים, ואחרי שלומדים לנהוג לפי חוקי תנועה שונים ובעיר שונה ומתרגלים לקרוא חדשות מהארץ בשעות הפוכות, ולדבר בטלפון עם הארץ בשעות לא נוחות, ואחרי שכבר מתחילים להתמצא ולהבין את הכללים הבלתי כתובים, ולהרגיש מספיק נוח, ולהתחיל לעבוד במקצוע שלך ולהתחיל להרוויח כסף (ולא רק להודות לכל מי שלוקח אותך לעבוד בהתנדבות) ולהתרגל לתמצת את כל האהבה שלך לאנשים בארץ לשבועיים – שלושה גג של ביקור, ולמלא כל יממה שם ב-18 שעות של מפגשים וחוויות כדי להספיק למלא את מצברי-ישראל כמה שיותר שיחזיקו אותך עד לפעם הבאה, ולהנות מהשגרה של החיים ולא רק מההתרגשות של חוויות חדשות –

מה שהכי קשה זה שבסוף כבר יש לך חברים, אפילו חברים טובים, ואז הם עוזבים.

חלק מהישראלים פה באים עם איזשהו חוזה עבודה או ויזה זמנית (כמונו) ואז הם יודעים לכמה זמן פחות או יותר באו, והם עוזבים בסיום החוזה או הויזה. יש כאלה שנדמה שהם פה מאז ומעולם (בקיצור הגיעו לפנינו) והם ״חוזרים״ אבל לא יודעים מתי. המרכאות לא נכתבו בזלזול חלילה, הן מסמלות ציטוט. גם אנחנו ״חוזרים״ – כך אנחנו אומרים לעצמינו ולכל מי ששואל, אבל בנתיים תאריך החזרה משתנה ונדחה משנה לשנה. יש את אלה שכבר הרבה שנים פה, ולא מתכננים לחזור, והסוג האחרון הוא של מי שחיפש כבר מהארץ איך לעבור, והצליח להשיג ויזה או חוזה עבודה כי רצה לעזוב את ישראל. הם לא מתכננים לחזור.

החודש אנחנו סוגרים פה ארבע שנים, וכמות הפרידות בימים האחרונים שברה שיאים. מי שהקורונה שיבשה לו את תאריך החזרה המתוכנן, מי שהקורונה האיצה תהליך ארוך של פרידה, ומי שהקורונה חידדה את היתרונות והחסרונות – כולם התרכזו לשבועיים של פרידות ועזיבות, והותירו אותי עצובה.

מי היה מאמין שבארבע שנים אספיק להתחבר ככה לאנשים? אז להפתעתי לא דרושות לי ארבע שנים. היו לי כאן חברויות שהתחילו ביום אחד ומיד הפכו ״רציניות״, והיו הכרויות שהתחילו לפני ארבע שנים ואף פעם לא הבשילו לחברות. אבל יש כאן בקהילה הזו סוג של ערבות הדדית ותמיכה שכנראה לא נמצאת בקהילה דומה במספרה בארץ. למה אני מתכוונת? במספרים – גרים פה כמה אלפי ישראלים (במטרו-ונקובר = ונקובר וסביבתה) ולא כולם משתמשים במוסדות היהודיים או בקבוצות הפייסבוק הישראליות. אז איך מכירים? מכירים בדרך-כלל האחד דרך השני, או שמישהו חדש שמגיע פונה ומבקש עזרה ואז נפגשים, או אפילו במקרה (כך הכרנו שתי משפחות שקרובות לנו במיוחד – מלגשת בגינה לאנשים שמדברים עברית).

אין משפחה בסביבה (חוץ מלמעטים שזכו – כמוני), ובאין החברויות ותיקות-השנים מהארץ – אנחנו הופכים למשפחה ולחברים האחד של השני. את ארוחות השבת אנחנו עורכים ביחד, את החגים חוגגים ביחד, את קבוצות התוכן אנחנו חולקים (יש פה כמה אירגונים מהתנדבות שמייצרים תוכן ופונים לקהילה), את שאלות ה״איפה קונים״ ו״מישהו מכיר״ חולקים בפייסבוק ובקבוצות נוספות. הרוב המוחלט של חברי פה הם ישראלים (ושתי משפחות מעורבות). יש לנו משפחה אחת שאני יכולה להגדיר כ״חברים״ והם קנדים אסלים.

השבוע חברים טובים שלנו חוזרים ארצה. הם חלמו תמיד לחזור לישראל, עוד מאז שהגיעו לוונקובר כזוג צעיר ללא ילדים וללא מקצוע. כשהכרנו אני זוכרת שהילה אמרה: ״אני כבר לא מתחברת עם מי שמגיע לפה רק לשנתיים!״, אבל פליידייט אחד ארוך במיוחד – כשהאבות לקחו את בנותינו הבכורות לסקי ואני ותמר נשארנו אצל הילה ודניאל לדאבל פליידייט – כנראה שבר את הבטחתה.

אני יכולה לספור על כף יד אחת את הנשים שממש חדרו לליבי פה בוונקובר, חברות אמיתית, לא רק בגלל הנסיבות המשותפות. בשבוע הבא אוכל לומר ששלוש מהן כבר לא גרות פה. אחת עברה לפני שבועיים לגור בניו-יורק ושתיים חזרו ארצה.

ארבע שנים. עם כל שנה שעוברת נהיה קצת יותר קשה לחזור, ונהיה קצת יותר בודד להשאר.

משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי
משפחת גרנות, רגע לפני שעוזבים את ונקובר
משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי
זהו, גלי מיצתה

משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי

פוסטים קודמים בנושא ותק ברילוקיישן: על ההכנות לרילוקיישן (בירוקרטיה דאגה ועוד קצת סידורים), "אתם לא תחזרו" (על המחשבות של חברים לקראת הרילוקיישן שלנו), רשמים ראשונים מוונקובר (על הימים הראשונים פה), בין תיירים לדיירים (על השבועות הראשונים פה), הרילוקיישן כלידה (הרהורים ארבעה חודשים אחרי), געגועים לישראל (חצי שנה לרילוקיישן), שנה כאן (כשעוד הייתי צעירה ואופטימית), שנה וחצי למנאייק (כשחשבנו שאנחנו נשארים שלוש שנים וזו נקודת החצי), להיות ישראלית בתפוצות (עוד הרהורי רילוקיישן), חצי חיים (על נקודת החצי של תמר, שנתיים וחצי בארץ ושנתיים וחצי פה), שלוש שנים and counting (לפני שנה).

איך גיליתי את היהדות בגולה

השבוע תמר לקחה מהספריה ספר. (הספריות עדיין סגורות אבל אפשר להזמין ולבוא לאסוף)

על יהדות בגולה גלית לוינסקי

הסיפור הוא על בקסטר החזיר שרצה להיות כשר. הכל התחיל באי-הבנה: בקסטר חשב שבשביל להיות אורח בארוחת שבת (שעליה סיפר זקן חביב שעשה לו ממש חשק) הוא צריך להיות כשר. הוא מנסה בדרכים שונות להפוך לכשר אבל ללא הצלחה, כי חזיר לא יכול להיות כשר! עד שהוא פוגש רַבָּה (רבי אישה) שמסבירה לו שהוא צריך להיות כשר רק אם אוכלים אותו, והוא מוזמן לארוחת שבת ונהנה מאוד. הסוף.

על יהדות בגולה גלית לוינסקי
יש בספר גם הרבה מלפפונים חמוצים, חלה וקיגל כמאכלים יהודיים מסורתיים
על יהדות בגולה גלית לוינסקי
בקסטר החזיר מחפש מוצרים יהודיים
על יהדות בגולה גלית לוינסקי
הרבה מלמדת את בקסטר על כשרות

כמה דברים שלא היו יכולים לעבור בארץ היו כאן, בעשרים העמודים המאויירים של ספר ראשית-קריאה זה?

הדמות הראשית – חזיר. בארץ היה לנו צעצוע  של טרקטור נוסע שנקנה ב"שילב". בצעצוע היה חוואי שנהג בטרקטור וגרר עגלה מלאה חיות: תרנגולת מקרקרת בלחיצה, סוס צוהל בלחיצה, כבשה פועה, פרה גועה וכמובן היפופוטם שנוחר בלחיצה בקול של חזיר – כי לא ימכרו צעצוע עם חזיר בישראל והרי היפופוטם הוא חיית משק הגיונית לגמרי.

הרַבָּה האישה. היא לא רבנית (אשת הרב) אלא רַבָּה שמסבירה לחזיר במאור פנים את חוקי התורה. לא רק שאין הדרת נשים וילדות מהספר, מובן ומקובל שיש גברים ונשים, ילדים וילדות מאויירים. (קופת-חולים כללית, תנובה – תלמדו).

העלילה הפלורליסטית. אצלינו בגולה לא כולם יהודים, ולכן כשהחזיר הולך לתחנת האוטובוס הוא פוגש כל מני אנשים מכל מני תרבויות. מן הסתם החזיר עצמו אינו יהודי, אבל היהודים הנחמדים מזמינים אותו להתארח בביתם לארוחת שבת.

הנמשל: יש אוכל כשר, לא מקום כשר או אדם כשר. (ההפך מכל מקום הסעדה אפשרי בארץ).

הספר נחתם במכתב להורים:

"Encourage hachnasat orchim in your family. Talk with your children about showing kindness toward those left out because of shyness, an unusual appearance, being new, or any other reason. Share the fact that everyone eventually feels different from others in some way. Encourage your children to leave a welcome card on a new child's desk at school or tape an original drawing to a neighbour's mailbox; ask your children to accompany you to the door when guests arrive at your home."

בקיצור: קבלו את האחר, פיתחו את ביתכם לזר, ובעיקר למדו את ילדכם איך להיות אנשים טובים (Kind באנגלית, אין בדיוק תרגום לזה): לברך שכנים חדשים, להשאיר פתק משמח לילד חדש בכיתה וכד'.


אני ישראלית.

גדלתי בבית ישראלי, ששומר את המסורת היהודית לפי הגרסה המשפחתית החילונית הפרטית שלנו: חוגגים את כל החגים אבל לא צמים ביום כיפור, יום השבת נועד למנוחה, האזנה לתקליטים, פעולות בצופים ובעיקר לטיולים בארץ ולנסיעה לים. את נרות שבת היינו מדליקים בילדותי אני ואבא שלי דווקא. ככה זה עבד לנו.

כשהגענו לקנדה והבנות התחילו ללכת לבית-ספר יהודי שמחתי שיהיו חשופות לעברית וחששתי מ"דתיות יתר". מה זה אומר שהן לומדות תפילות בכיתה? כיוון שזה כל-כך זר לי מיד התחלתי לדאוג. בגיל שלוש תמר היתה שרה לעצמה "שמע ישראל" בשרותים. עלמה למדה תפילות שבת וברכות כבר בכיתה א', והיתה שואלת אותי אם אני זוכרת את המילים. ואני, שמעולם לא למדתי לברך את ברכת המזון הייתי שולחת אותה לשאול את המורה.

אבל פה גם גיליתי שיש יהדות אחרת. יהדות בה יש פחות דגש על ההגדרה "דתיים" או "חילונים". יהדות בה מלמדים בבית-הספר את המשמעות של "צדקה", "הכנסת אורחים", "דרך ארץ". לא כמילים אלא כעידוד להתנהגות. להיות "מנטש". ובבית ספר אף אחד לא בודק "מיהו יהודי". מי שנרשם ללימודים הוא יהודי מספיק.

לפני יומיים צילמתי עלייה לתורה בבית כנסת קונסרבטיבי בוונקובר. התקבלתי בסבר פנים יפות, אישה-צלמת-במכנסיים. לא הרגשתי לרגע שאני עושה משהו לא בסדר, או שאני נכנסת לבית-כנסת "שלהם" או שאני צריכה להתאים את עצמי. הרגשתי ברוכה-הבאה.

זה לא שאני הופכת דתיה פתאום. אני לא מאמינה באלוהים וזה מכשול משמעותי. אני גם לא מתיימרת להכיר את הדת מעבר למעט שמוגש לפני. אני כן שמחה להרגיש שדווקא פה היהדות מקבלת אותי כמו שאני, לא שופטת אותי על מראה או לבוש, ושמלמדים את הבנות שלי שדרך ארץ חשובה הרבה יותר מחוקי הדת למינהם.

בימים אלו בהם אנשים כה רבים נאבקים להכרה בשוויון שלהם בעצם היותם בני אדם – לא צריך ללכת רחוק. יש את הכל כבר אצלינו מתברר. בעיקר אם משאירים את כל הלכלוך וההתלהמות והשחיתות בחוץ (והגזענות הטבעית שלנו), ומסתכלים בעיניים תמימות רק ביופי שיש בדת הזו.

שלוש שנים and counting

ב-16 ליולי 2016 נסענו לרילוקיישן לשנתיים.

היום אנחנו סוגרים את השנה השלישית.

קראתי עכשיו את הפוסטים שכתבתי לפני, ובחודשים הראשונים כאן. מסקנה ראשונה: פעם כתבתי יותר טוב. כנראה שכמו שהעניין של הציבור בבלוגים דועך, גם יכולת הכתיבה וההתמסרות שלי בשלבי נסיגה.

מסקנה שניה: קפצנו למים של הרילוקיישן, שזה היה קשה ומאתגר ומפחיד מאוד, והבעיה העיקרית היא שהמים נעימים.

במובנים רבים יותר "קל" לחיות פה. לא בגלל השכר – רם עבד פה שלוש שנים בשכר של מתמחה והרוויח פחות מבארץ, ואני רק עכשיו התחלתי להרוויח שכר לעמלי (וכמות העבודה עוד לא קרובה לזו שעבדתי בארץ). המיתוס הזה שכולם עושים רילוקיישן כדי להתעשר הוא מיתוס שמופרך מיד כשמגלים את מחיר המחייה בוונקובר.

קל יותר כי יותר רגוע. כי יש זמן לנשום. כי הסביבה פחות ביקורתית. כי לא "נכנסים" לך לחיים. כי שקט ברחוב בלילה כאילו אנחנו גרים במושב, ואנחנו גרים בלוק אחד מאחד הרחובות הראשיים בעיר. כי מקבלים אותך לבית-ספר היהודי בלי לבדוק מה רמת (או אם בכלל) היהדות שלך. כי אנשים מתאמצים להיות נעימים.

מצד שני קשה יותר. אחרי שלוש שנים הרבה קשרים עם חברים בארץ מתרופפים. קשה לבקר בארץ רק פעם בשנה (ובביקור הזה להספיק לראות הכל, לפגוש את כולם וגם לנסות להנות. זה בדרך כלל לא עובד אצלי ביחד). קשה מאוד להיות רחוקים כל-כך מהמשפחה. זה מרחק מאוד גדול, ותחושת אזלת היד כשאת רק רוצה לחבק את הבנאדם, ובמקום זה צריך להתקשר, מתסכלת. קשה לבסס קשרים על שיחות טלפון, להבין ניואנסים, להפגין רגשות בוואטסאפ, לחייך למצלמת וידאו.

ואחרי שלוש שנים קשה לא להרגיש שייכת לפה (כי אין מה לעשות, זה לוקח הרבה יותר משלוש שנים) וכבר לא להרגיש שייכת לארץ. אני קוראת כל יום Ynet, ובכל יום מרגישה – אני לא מאמינה שזו הארץ שלי, לא יכול להיות שזה מה שקורה למדינה שלי. מקריאת חדשות בלבד החיים נראים הרבה יותר גרוע מהמציאות.

הבעיה שמרחוק, המדינה לא מעוררת בי שום געגוע. אני מתגעגעת לאנשים. מאוד. לפעמים הגעגוע תופס בגרון וממש מרפה את הגוף. אבל אני לא מאמינה שאחרי שלוש שנים אני לא מתגעגעת – ארצה. כמעט. הייתי בטוחה לגמרי שאחרי שנתיים – מקסימום שלוש, הגעגועים יכריעו אותי.

אני מתגעגעת למדינה של היַלְדוּת שלי, של טבע ואנשים והגיון ותחושה של מדינה שאוהבים וסומכים עליה. כולם. כולנו.

אני מתגעגעת ללהרגיש חלק. הבעיה שמכאן יותר קשה לבחור להרגיש חלק מזה.

יש את המצקצקים שעכשיו אומרים "ידענו שהם לא יחזרו". אז לא, אנחנו עדין לא "לא חוזרים".

אנחנו נשארים. בנתיים, עוד שנה.

בלב קרוע ממחשבות על איפה כדאי להזדקן (משבר גיל ה-42?) ואיפה נכון לגדל את הילדים.

Canada Day Galit Lewinski
קנדה-דיי הראשון שלנו כאן, ברוקיז הקנדיים, יולי 2017
Canada Day Galit Lewinski
קנדה דיי בשנה שעברה, בטופינו. יולי 2018
פוסטים נוספים בנושא הרהורי רילוקיישן: על ההכנות לרילוקיישן (בירוקרטיה דאגה ועוד קצת סידורים), "אתם לא תחזרו" (על המחשבות של חברים לקראת הרילוקיישן שלנו) רשמים ראשונים מוונקובר (על הימים הראשונים פה), בין תיירים לדיירים (על השבועות הראשונים פה), הרילוקיישן כלידה (הרהורים ארבעה חודשים אחרי), געגועים לישראל (חצי שנה לרילוקיישן), שנה כאן (כשעוד הייתי צעירה ואופטימית), שנה וחצי למנאייק (כשחשבנו שאנחנו נשארים שלוש שנים וזו נקודת החצי), להיות ישראלית בתפוצות (עוד הרהורי רילוקיישן).