למה אין כזה דבר תמיכה מרחוק?

כי מה זה משנה שאני רוצה לתמוך מפה, מהקצה השני של העולם?

למי זה עוזר שאני קוראת Ynet מבוקר עד ערב, ואחרי שכבר קראתי את "כל האינטרנט" והקשבתי לכל  הפודקאסטים אני שמה לי גלגל״צ, כדי שאם תהיה אזעקה אני אוכל להתקשר להורים שלי לבדוק שהם התעוררו, ולהכנס לוואטסאפ המשפחתי לראות שכולם בסדר, ולכתוב לכל החברות שלי ״את בסדר? אתן בחדר מדרגות?" ולקבל תמונה של חברה אהובה מחבקת את הילדונת שלה, כמעט ישנה, ובמבט מבועת נשענת על קיר חדר המדרגות?

ואם רם התכונן ללכת לצעדת תמיכה בישראל פה בוונקובר, בערב שבועות בצהריים, וברגע האחרון החלטנו להצטרף כולנו – כי חייבים להיות רבים יותר מההפגנה הפרו-פלסטינאית שהיתה ביום הקודם, ועם הפחד הגדול שלי מהאנטישמיות שהרים ראשו בעוז אחרי שהרביצו ליהודי בהפגנה בטורונטו, המארגנים הבטיחו שיש תמיכה מהמשטרה ואנחנו נשמור על הבנות רחוק מהכביש ונחזיק להן את היד למקרה שצריך פתאום לברוח, ונפקח שבעים עיניים לאורך כל הדרך, אבל נשתדל להראות ולהשמע כדי שיסקרו את זה בתקשורת, כי זו הדרך היחידה שאפשר אם כבר במשהו לתמוך מרחוק,

מה זה יעזור?

זה לא יעזור.

אבל אם בבית ספר היהודי, בכיתה ד׳ המורות לא יודעות איך לספר לילדים מה קורה עכשיו בישראל – אני אספר, ואסביר, יום אחרי יום. והבנות שלי ידעו את כל הסיפור וגם את המורכבות שלו, וכן, גם על הצד הפלסטינאי אספר, ועל כמה שהם מסכנים, ששולט בהם אירגון טרור והורס להם את התקווה לחיים, ואוסיף גם שהתססה באל-אקצה ומצעד דגלי ישראל בתוך הרובע המוסלמי הוא אסון שמתעתד לקרות, והתגרות מיותרת. וגם שזה עוזר לביבי לסכל את הקמת ממשלת השינוי שנגוזה עוד לפני שהוקמה, הן שומעות, כי התסכול הגדול שלנו צריך לצאת איכשהו, והן פה, רואות אותנו ומבינות.

וגם את זה שאמא שלהם עומדת ובוכה כשהיא קוראת חדשות אני לא אסתיר,

כי זה מה שיש. זה כנראה להיות ישראלי בתפוצות. לחיות עם לב חצוי, עם געגועים שצובטים את הלב ודאגה יומיומית למה שקורה בארץ שלי, ומנגד הקלה עצומה שהבנות שלי לא זוכרות איך נשמעת אזעקה.

שהן אמנם לא נרדמות בלילה מרוב דאגה, אבל לפחות לא מתעוררות מאזעקות.

ב-16 ליולי 2016 נסענו לרילוקיישן לשנתיים.

היום אנחנו סוגרים את השנה השלישית.

קראתי עכשיו את הפוסטים שכתבתי לפני, ובחודשים הראשונים כאן. מסקנה ראשונה: פעם כתבתי יותר טוב. כנראה שכמו שהעניין של הציבור בבלוגים דועך, גם יכולת הכתיבה וההתמסרות שלי בשלבי נסיגה.

מסקנה שניה: קפצנו למים של הרילוקיישן, שזה היה קשה ומאתגר ומפחיד מאוד, והבעיה העיקרית היא שהמים נעימים.

במובנים רבים יותר "קל" לחיות פה. לא בגלל השכר – רם עבד פה שלוש שנים בשכר של מתמחה והרוויח פחות מבארץ, ואני רק עכשיו התחלתי להרוויח שכר לעמלי (וכמות העבודה עוד לא קרובה לזו שעבדתי בארץ). המיתוס הזה שכולם עושים רילוקיישן כדי להתעשר הוא מיתוס שמופרך מיד כשמגלים את מחיר המחייה בוונקובר.

קל יותר כי יותר רגוע. כי יש זמן לנשום. כי הסביבה פחות ביקורתית. כי לא "נכנסים" לך לחיים. כי שקט ברחוב בלילה כאילו אנחנו גרים במושב, ואנחנו גרים בלוק אחד מאחד הרחובות הראשיים בעיר. כי מקבלים אותך לבית-ספר היהודי בלי לבדוק מה רמת (או אם בכלל) היהדות שלך. כי אנשים מתאמצים להיות נעימים.

מצד שני קשה יותר. אחרי שלוש שנים הרבה קשרים עם חברים בארץ מתרופפים. קשה לבקר בארץ רק פעם בשנה (ובביקור הזה להספיק לראות הכל, לפגוש את כולם וגם לנסות להנות. זה בדרך כלל לא עובד אצלי ביחד). קשה מאוד להיות רחוקים כל-כך מהמשפחה. זה מרחק מאוד גדול, ותחושת אזלת היד כשאת רק רוצה לחבק את הבנאדם, ובמקום זה צריך להתקשר, מתסכלת. קשה לבסס קשרים על שיחות טלפון, להבין ניואנסים, להפגין רגשות בוואטסאפ, לחייך למצלמת וידאו.

ואחרי שלוש שנים קשה לא להרגיש שייכת לפה (כי אין מה לעשות, זה לוקח הרבה יותר משלוש שנים) וכבר לא להרגיש שייכת לארץ. אני קוראת כל יום Ynet, ובכל יום מרגישה – אני לא מאמינה שזו הארץ שלי, לא יכול להיות שזה מה שקורה למדינה שלי. מקריאת חדשות בלבד החיים נראים הרבה יותר גרוע מהמציאות.

הבעיה שמרחוק, המדינה לא מעוררת בי שום געגוע. אני מתגעגעת לאנשים. מאוד. לפעמים הגעגוע תופס בגרון וממש מרפה את הגוף. אבל אני לא מאמינה שאחרי שלוש שנים אני לא מתגעגעת – ארצה. כמעט. הייתי בטוחה לגמרי שאחרי שנתיים – מקסימום שלוש, הגעגועים יכריעו אותי.

אני מתגעגעת למדינה של היַלְדוּת שלי, של טבע ואנשים והגיון ותחושה של מדינה שאוהבים וסומכים עליה. כולם. כולנו.

אני מתגעגעת ללהרגיש חלק. הבעיה שמכאן יותר קשה לבחור להרגיש חלק מזה.

יש את המצקצקים שעכשיו אומרים "ידענו שהם לא יחזרו". אז לא, אנחנו עדין לא "לא חוזרים".

אנחנו נשארים. בנתיים, עוד שנה.

בלב קרוע ממחשבות על איפה כדאי להזדקן (משבר גיל ה-42?) ואיפה נכון לגדל את הילדים.

קנדה דיי יולי 2019, בוונקובר

קנדה דיי, יולי 2019, בוונקובר. עלמה הקימה דוכן צמידים

פוסטים נוספים בנושא הרהורי רילוקיישן: על ההכנות לרילוקיישן (בירוקרטיה דאגה ועוד קצת סידורים), "אתם לא תחזרו" (על המחשבות של חברים לקראת הרילוקיישן שלנו) רשמים ראשונים מוונקובר (על הימים הראשונים פה), בין תיירים לדיירים (על השבועות הראשונים פה), הרילוקיישן כלידה (הרהורים ארבעה חודשים אחרי), געגועים לישראל (חצי שנה לרילוקיישן), שנה כאן (כשעוד הייתי צעירה ואופטימית), שנה וחצי למנאייק (כשחשבנו שאנחנו נשארים שלוש שנים וזו נקודת החצי), להיות ישראלית בתפוצות (עוד הרהורי רילוקיישן).

היום, ה15/2/19, תמר בת חמש וחודשיים, ואנחנו פה בוונקובר שנתיים ושבעה חודשים.

שזה בדיוק חצי מהחיים שלה.

לא פלא אם כך שהיא לא מוכנה לדבר על לחזור לישראל.

לא מוכנה לחשוב על זה.

אפילו לא ממש רוצה לנסוע לבקר.

ואם כבר הנושא עולה היא מסבירה שהיא תחזור לוונקובר לפני שתתגייס לצבא. כי היא לא רוצה למות במלחמה.

תודה באמת.

כאילו לא קשה להיות ישראלים גם ככה (:

אגב – השלט תלוי בצד הפנימי של הדלת, כמו ישראלים טובים שמפחדים מאנטישמיות (או מזה שהשלט ירטב בגשם האינסופי). פוסטים אחרים בנושא סיכומים ברילוקיישן: חצי שנה, שנה, שנה וחצי כאן.

תובנות משיחות עם חברים, כמה ימים לפני נסיעה לחו"ל לשנתיים.

הדס: תהיי עצמך. תלכי עם האוברול, תלבשי מה שבא לך. לאף אחד לא אכפת שם. סוף סוף תהני מהחופש להיות את. רק כאן כולם ביקורתיים, כולם מסתכלים אחד על השני. אנחנו חיים פה בצפיפות ובלחץ. לא סתם לכולנו יש תסביכי משקל / תסביכי שיער / תסביכי בכלל. אתם לא תחזרו. להמשיך לקרוא ←