איך גיליתי את היהדות בגולה

השבוע תמר לקחה מהספריה ספר. (הספריות עדיין סגורות אבל אפשר להזמין ולבוא לאסוף)

על יהדות בגולה גלית לוינסקי

הסיפור הוא על בקסטר החזיר שרצה להיות כשר. הכל התחיל באי-הבנה: בקסטר חשב שבשביל להיות אורח בארוחת שבת (שעליה סיפר זקן חביב שעשה לו ממש חשק) הוא צריך להיות כשר. הוא מנסה בדרכים שונות להפוך לכשר אבל ללא הצלחה, כי חזיר לא יכול להיות כשר! עד שהוא פוגש רַבָּה (רבי אישה) שמסבירה לו שהוא צריך להיות כשר רק אם אוכלים אותו, והוא מוזמן לארוחת שבת ונהנה מאוד. הסוף.

על יהדות בגולה גלית לוינסקי
יש בספר גם הרבה מלפפונים חמוצים, חלה וקיגל כמאכלים יהודיים מסורתיים
על יהדות בגולה גלית לוינסקי
בקסטר החזיר מחפש מוצרים יהודיים
על יהדות בגולה גלית לוינסקי
הרבה מלמדת את בקסטר על כשרות

כמה דברים שלא היו יכולים לעבור בארץ היו כאן, בעשרים העמודים המאויירים של ספר ראשית-קריאה זה?

הדמות הראשית – חזיר. בארץ היה לנו צעצוע  של טרקטור נוסע שנקנה ב"שילב". בצעצוע היה חוואי שנהג בטרקטור וגרר עגלה מלאה חיות: תרנגולת מקרקרת בלחיצה, סוס צוהל בלחיצה, כבשה פועה, פרה גועה וכמובן היפופוטם שנוחר בלחיצה בקול של חזיר – כי לא ימכרו צעצוע עם חזיר בישראל והרי היפופוטם הוא חיית משק הגיונית לגמרי.

הרַבָּה האישה. היא לא רבנית (אשת הרב) אלא רַבָּה שמסבירה לחזיר במאור פנים את חוקי התורה. לא רק שאין הדרת נשים וילדות מהספר, מובן ומקובל שיש גברים ונשים, ילדים וילדות מאויירים. (קופת-חולים כללית, תנובה – תלמדו).

העלילה הפלורליסטית. אצלינו בגולה לא כולם יהודים, ולכן כשהחזיר הולך לתחנת האוטובוס הוא פוגש כל מני אנשים מכל מני תרבויות. מן הסתם החזיר עצמו אינו יהודי, אבל היהודים הנחמדים מזמינים אותו להתארח בביתם לארוחת שבת.

הנמשל: יש אוכל כשר, לא מקום כשר או אדם כשר. (ההפך מכל מקום הסעדה אפשרי בארץ).

הספר נחתם במכתב להורים:

"Encourage hachnasat orchim in your family. Talk with your children about showing kindness toward those left out because of shyness, an unusual appearance, being new, or any other reason. Share the fact that everyone eventually feels different from others in some way. Encourage your children to leave a welcome card on a new child's desk at school or tape an original drawing to a neighbour's mailbox; ask your children to accompany you to the door when guests arrive at your home."

בקיצור: קבלו את האחר, פיתחו את ביתכם לזר, ובעיקר למדו את ילדכם איך להיות אנשים טובים (Kind באנגלית, אין בדיוק תרגום לזה): לברך שכנים חדשים, להשאיר פתק משמח לילד חדש בכיתה וכד'.


אני ישראלית.

גדלתי בבית ישראלי, ששומר את המסורת היהודית לפי הגרסה המשפחתית החילונית הפרטית שלנו: חוגגים את כל החגים אבל לא צמים ביום כיפור, יום השבת נועד למנוחה, האזנה לתקליטים, פעולות בצופים ובעיקר לטיולים בארץ ולנסיעה לים. את נרות שבת היינו מדליקים בילדותי אני ואבא שלי דווקא. ככה זה עבד לנו.

כשהגענו לקנדה והבנות התחילו ללכת לבית-ספר יהודי שמחתי שיהיו חשופות לעברית וחששתי מ"דתיות יתר". מה זה אומר שהן לומדות תפילות בכיתה? כיוון שזה כל-כך זר לי מיד התחלתי לדאוג. בגיל שלוש תמר היתה שרה לעצמה "שמע ישראל" בשרותים. עלמה למדה תפילות שבת וברכות כבר בכיתה א', והיתה שואלת אותי אם אני זוכרת את המילים. ואני, שמעולם לא למדתי לברך את ברכת המזון הייתי שולחת אותה לשאול את המורה.

אבל פה גם גיליתי שיש יהדות אחרת. יהדות בה יש פחות דגש על ההגדרה "דתיים" או "חילונים". יהדות בה מלמדים בבית-הספר את המשמעות של "צדקה", "הכנסת אורחים", "דרך ארץ". לא כמילים אלא כעידוד להתנהגות. להיות "מנטש". ובבית ספר אף אחד לא בודק "מיהו יהודי". מי שנרשם ללימודים הוא יהודי מספיק.

לפני יומיים צילמתי עלייה לתורה בבית כנסת קונסרבטיבי בוונקובר. התקבלתי בסבר פנים יפות, אישה-צלמת-במכנסיים. לא הרגשתי לרגע שאני עושה משהו לא בסדר, או שאני נכנסת לבית-כנסת "שלהם" או שאני צריכה להתאים את עצמי. הרגשתי ברוכה-הבאה.

זה לא שאני הופכת דתיה פתאום. אני לא מאמינה באלוהים וזה מכשול משמעותי. אני גם לא מתיימרת להכיר את הדת מעבר למעט שמוגש לפני. אני כן שמחה להרגיש שדווקא פה היהדות מקבלת אותי כמו שאני, לא שופטת אותי על מראה או לבוש, ושמלמדים את הבנות שלי שדרך ארץ חשובה הרבה יותר מחוקי הדת למינהם.

בימים אלו בהם אנשים כה רבים נאבקים להכרה בשוויון שלהם בעצם היותם בני אדם – לא צריך ללכת רחוק. יש את הכל כבר אצלינו מתברר. בעיקר אם משאירים את כל הלכלוך וההתלהמות והשחיתות בחוץ (והגזענות הטבעית שלנו), ומסתכלים בעיניים תמימות רק ביופי שיש בדת הזו.

שלוש שנים and counting

ב-16 ליולי 2016 נסענו לרילוקיישן לשנתיים.

היום אנחנו סוגרים את השנה השלישית.

קראתי עכשיו את הפוסטים שכתבתי לפני, ובחודשים הראשונים כאן. מסקנה ראשונה: פעם כתבתי יותר טוב. כנראה שכמו שהעניין של הציבור בבלוגים דועך, גם יכולת הכתיבה וההתמסרות שלי בשלבי נסיגה.

מסקנה שניה: קפצנו למים של הרילוקיישן, שזה היה קשה ומאתגר ומפחיד מאוד, והבעיה העיקרית היא שהמים נעימים.

במובנים רבים יותר "קל" לחיות פה. לא בגלל השכר – רם עבד פה שלוש שנים בשכר של מתמחה והרוויח פחות מבארץ, ואני רק עכשיו התחלתי להרוויח שכר לעמלי (וכמות העבודה עוד לא קרובה לזו שעבדתי בארץ). המיתוס הזה שכולם עושים רילוקיישן כדי להתעשר הוא מיתוס שמופרך מיד כשמגלים את מחיר המחייה בוונקובר.

קל יותר כי יותר רגוע. כי יש זמן לנשום. כי הסביבה פחות ביקורתית. כי לא "נכנסים" לך לחיים. כי שקט ברחוב בלילה כאילו אנחנו גרים במושב, ואנחנו גרים בלוק אחד מאחד הרחובות הראשיים בעיר. כי מקבלים אותך לבית-ספר היהודי בלי לבדוק מה רמת (או אם בכלל) היהדות שלך. כי אנשים מתאמצים להיות נעימים.

מצד שני קשה יותר. אחרי שלוש שנים הרבה קשרים עם חברים בארץ מתרופפים. קשה לבקר בארץ רק פעם בשנה (ובביקור הזה להספיק לראות הכל, לפגוש את כולם וגם לנסות להנות. זה בדרך כלל לא עובד אצלי ביחד). קשה מאוד להיות רחוקים כל-כך מהמשפחה. זה מרחק מאוד גדול, ותחושת אזלת היד כשאת רק רוצה לחבק את הבנאדם, ובמקום זה צריך להתקשר, מתסכלת. קשה לבסס קשרים על שיחות טלפון, להבין ניואנסים, להפגין רגשות בוואטסאפ, לחייך למצלמת וידאו.

ואחרי שלוש שנים קשה לא להרגיש שייכת לפה (כי אין מה לעשות, זה לוקח הרבה יותר משלוש שנים) וכבר לא להרגיש שייכת לארץ. אני קוראת כל יום Ynet, ובכל יום מרגישה – אני לא מאמינה שזו הארץ שלי, לא יכול להיות שזה מה שקורה למדינה שלי. מקריאת חדשות בלבד החיים נראים הרבה יותר גרוע מהמציאות.

הבעיה שמרחוק, המדינה לא מעוררת בי שום געגוע. אני מתגעגעת לאנשים. מאוד. לפעמים הגעגוע תופס בגרון וממש מרפה את הגוף. אבל אני לא מאמינה שאחרי שלוש שנים אני לא מתגעגעת – ארצה. כמעט. הייתי בטוחה לגמרי שאחרי שנתיים – מקסימום שלוש, הגעגועים יכריעו אותי.

אני מתגעגעת למדינה של היַלְדוּת שלי, של טבע ואנשים והגיון ותחושה של מדינה שאוהבים וסומכים עליה. כולם. כולנו.

אני מתגעגעת ללהרגיש חלק. הבעיה שמכאן יותר קשה לבחור להרגיש חלק מזה.

יש את המצקצקים שעכשיו אומרים "ידענו שהם לא יחזרו". אז לא, אנחנו עדין לא "לא חוזרים".

אנחנו נשארים. בנתיים, עוד שנה.

בלב קרוע ממחשבות על איפה כדאי להזדקן (משבר גיל ה-42?) ואיפה נכון לגדל את הילדים.

Canada Day Galit Lewinski
קנדה-דיי הראשון שלנו כאן, ברוקיז הקנדיים, יולי 2017
Canada Day Galit Lewinski
קנדה דיי בשנה שעברה, בטופינו. יולי 2018
פוסטים נוספים בנושא הרהורי רילוקיישן: על ההכנות לרילוקיישן (בירוקרטיה דאגה ועוד קצת סידורים), "אתם לא תחזרו" (על המחשבות של חברים לקראת הרילוקיישן שלנו) רשמים ראשונים מוונקובר (על הימים הראשונים פה), בין תיירים לדיירים (על השבועות הראשונים פה), הרילוקיישן כלידה (הרהורים ארבעה חודשים אחרי), געגועים לישראל (חצי שנה לרילוקיישן), שנה כאן (כשעוד הייתי צעירה ואופטימית), שנה וחצי למנאייק (כשחשבנו שאנחנו נשארים שלוש שנים וזו נקודת החצי), להיות ישראלית בתפוצות (עוד הרהורי רילוקיישן).

חצי חיים

היום, ה15/2/19, תמר בת חמש וחודשיים, ואנחנו פה בוונקובר שנתיים ושבעה חודשים.

ישראל קנדה גלית לוינסקי

שזה בדיוק חצי מהחיים שלה.

לא פלא אם כך שהיא לא מוכנה לדבר על לחזור לישראל.

לא מוכנה לחשוב על זה.

אפילו לא ממש רוצה לנסוע לבקר.

ואם כבר הנושא עולה היא מסבירה שהיא תחזור לוונקובר לפני שתתגייס לצבא. כי היא לא רוצה למות במלחמה.

תודה באמת.

כאילו לא קשה להיות ישראלים גם ככה (:

ישראל קנדה גלית לוינסקי ישראל קנדה גלית לוינסקי

אגב – השלט תלוי בצד הפנימי של הדלת, כמו ישראלים טובים שמפחדים מאנטישמיות (או מזה שהשלט ירטב בגשם האינסופי). פוסטים אחרים בנושא סיכומים ברילוקיישן: חצי שנה, שנה, שנה וחצי כאן.

"אתם לא תחזרו"

תובנות משיחות עם חברים, כמה ימים לפני נסיעה לחו"ל לשנתיים.

הדס: תהיי עצמך. תלכי עם האוברול, תלבשי מה שבא לך. לאף אחד לא אכפת שם. סוף סוף תהני מהחופש להיות את. רק כאן כולם ביקורתיים, כולם מסתכלים אחד על השני. אנחנו חיים פה בצפיפות ובלחץ. לא סתם לכולנו יש תסביכי משקל / תסביכי שיער / תסביכי בכלל. אתם לא תחזרו. להמשיך לקרוא