16 ביולי 2016 היה לפני שש שנים

הבוקר קפץ לי זיכרון בפייסבוק לפוסט שכתבתי לפני שלוש שנים, כשסגרנו פה שלוש שנים.

"זה היום", אמרתי לעצמי, קצת מופתעת וקצת לא. אני זוכרת היטב את התאריך, את הטיסה, את המעבר. אפילו חשבתי על זה לפני כמה ימים שתכף מגיע התאריך שממנו אני סופרת, ואנחנו פה תכף שש שנים. אבל הבוקר זה לא היה לי בראש. עלמה כבר שבוע וחצי בקמפ, עוד שבוע וחצי טו-גו. תמר מצטרפת אליה מחרתיים. היתה לי הרבה עבודה השבוע והרבה עריכות. אני ורם ופיצה נוסעים לחופשה קצרצרה בעוד יומיים כדי לא להיות לבד בבית הריק כשהבנות יהיו בקמפ וצריך לארוז. הראש שלי היה מלא בדברים אחרים. אבל הנה. הגיע התאריך. והנה, חלפה עוד שנה.

קראתי את הפוסט שכתבתי בפייסבוק, ונכנסתי ללינק לפוסט בבלוג. עברו שלוש שנים ואני מרגישה כמעט אותו הדבר, איך זה יתכן? איך הזמן טס בדברים מסויימים וכמעט עומד במקום במובן הזה? אני עדיין לא מרגישה שייכת לפה, ובו זמנית עדיין לא רוצה לחזור ארצה.

מה כן השתנה? רם הפך לאיש צוות בבית חולים, וקיבל קידום גדול לפני שנה ולפני כמה ימים קידום גדול עוד יותר. סומכים עליו פה, ורוצים אותו פה, ומוכנים להשקיע בו כדי שישאר.

לי יש הרבה עבודה. טפו טפו, אני מלמדת שני חוגים בשבוע, שלושה סמסטרים בשנה. יש לי לקוחות חוזרים, שאני מצלמת את האחות/האח בבת מצווה, יש לי ברית של ילד שני באותה משפחה בסוף החודש (או אחרי שהתינוק יוולד סופסוף). יש לי פניות לצילומים מפה לאוזן (ופייסבוק) בלבד, ומסורות של התנדבות בבית-הספר שאני מצלמת בכל שנה.

הבנות סיימו כיתה ה' וג' לפני כמה ימים. הכי טובות בשכבה שלהן בעברית, ועדיין צריכות לעשות שיעורי בית בעברית בסופשבוע ובחופש, כי ההורים שלהן מכריחים אותן. אוהבות מאוד את הארץ ואת המשפחה אבל מרגישות – בייחוד תמר (8.5) שזה הבית, כאן, בקנדה. זה לא גורע מההתרגשות לנסוע לבקר בארץ או מהציפייה לביקורים הנדירים כאן. רוב המשפחה שלנו בארץ והן מתגעגעות מאוד, ואחרי ביקור בארץ מאוד קשה לחזור לשגרה ולעכל את הוויתור הגדול על הקרבה למשפחה. אבל אחרי כמה ימים השגרה – כמו שגרה, משתלטת חזרה על החיים, והיומיום מנצח.

כל החברים שהיו לי כאן חזרו בשלב זה או אחר ארצה (ומשפחה אחת עזבה לניו-יורק). כולם. הכרנו חברים חדשים, חברים טובים ויקרים לנו מאוד, אבל המצב הזה שמישהו נקרע ממני ומהחיים שלי בבת אחת, ביום בהיר אחד (ביום מעונן סביר להניח כי זו וונקובר) הוא לא משהו שהתרגלתי אליו. אני בטוחה גם שאני מתחברת ומתמסרת לחֲבֵרוּת יותר לאט עם הזמן. כי כל הזמן יושבת שם בקצה החברות הפרידה שמחכה לנו. השאלה – מי יחזור קודם? אנחנו או אתם?

השבוע צילמתי משפחה מקסימה שהגיעה לטיול מישראל. צילמתי להם את החתונה לפני 14 שנים, והשבוע הם הגיעו לוונקובר, וחצי בספונטניות דפי הציעה "אם אנחנו כאן, אולי תעשי לנו צילומי משפחה?" זה היה כיף ממש. כששוחחנו היה לי מעניין לראות קצת את העיר דרך העיניים שלהם. "לא קשה פה עם כל השקט? זה באמת כל-כך רגוע?" שאלו דפי ויונתן. כן, זה באמת כל-כך רגוע. דפי כתבה לי אחר כך שהיא היתה נטרפת מהשעמום והשקט. אז כן, שקט.

מכבדים פה את הפרטיות ואת המרחב האישי. זה מאוד נעים שלא מתערבים לי בעניינים בהערות ברחוב, ומצד שני קשה לי עדיין להתקרב לאנשים לא ישראלים. גם מי שאני מחשיבה כחברה לקח לי הרבה יותר זמן להבין את הגבולות האישיים שלה, מה מתאים לה.

שקט פה ורגוע, אתרי החדשות לא משדרים לי לחץ. אני קוראת גם Ynet בכל יום, אבל מרגישה שיש לי את הפספקטיבה לראות כמה במשך שנים החדשות בארץ הלחיצו אותי. כולנו בארץ חיים בדריכות, הרף מאוד גבוה, החדשות מגבירות את המתח. גיליתי שגם פה קורים דברים אבל משדרים אותם אחרת. ולא, זה לא שאין להם חדשות ולכן כותבים על מזג-האוויר. יש פה בעיות קשות של הומלסים, יש פה מדינה מדרום (ארצות הברית, המדינה שכל-כך נערצת על-ידי ישראל) שיש בה נערים שרוצחים ילדים בבתי-ספר בכל כמה חודשים, גם כאן יש בעיות כלכליות ואקלימיות שמשפיעות על כל התושבים. כאן לא מפרטים בחדשות על איך מישהו נרצח ומראים תמונה מטושטשת קלות שאני אחלום עליה בלילה. כאן מדברים על האקלים כי הוא חשוב לכולנו, כי זה חשוב לפנות זמן לדון בזה ברמה המדינית. וכי יש להם משאבים – זמן וכסף – לעסוק בזה.

וכן, אין פה מלחמות. איזה כיף להם שאין.

רם ואני עברנו השבוע את מבחן האזרחות שלנו בקנדה. למדנו ביחד (בעיקר כי רם, שהוא למוד לימודים כרופא, רצה לוודא שאני – שלא ישבתי ללמוד מטקסט מאז שסיימתי את בצלאל – אתיישב על התחת ואקרא את החומר). גילינו שקנדה, שמכה על חטא יום ביומו על הפשעים שעוללה לעמים הילידים (מי שפעם קראו להם אינדיאנים), התנהגה בגזענות עוד הרבה פעמים לאורך ההיסטוריה. נגד הסינים (מס לראש), אוקראינים אחרי מלחמת העולם ה-1 (כליאה במחנות), נגד היפנים אחרי מלחמת העולם ה-2 (גירוש), נגד היהודים שברחו מאירופה (בזמן מלחמת העולם השניה). הופתענו לגלות שחוברת לימוד של 60 עמודים שמלמדת על ההיסטוריה של קנדה מאז שגילו אותה האירופאים, מבנה השלטון, הגאוגרפיה והתרבות, בתוך החוברת הזו שמכילה יותר מדי שמות ותאריכים לשנן, כתוב גם כל המידע הזה – על פשעי הגזענות לעמים אחרים. זו מדינת הגירה, כמו שהיא גאה להיות אחת מחבר העמים הבריטי היא גאה להיות רבת לאומים ועמים. וגם מודה בפשעים שלה בריש גלי. בחוברת הלימוד הרשמית לאזרחות, כדי שכולם ידעו לא לחזור על הטעויות.

יהיה מוזר לקבל עוד אזרחות מלבד האזרחות הישראלית שלי. אזרחות שלא נולדתי אליה אלא בחרתי בה באופן אקטיבי.

אחרי שש שנים, מתברר שאפילו זה – עוד לא זמן לסיכומים. אני לא מתחייבת להיות תושבת, גם אחרי שנקבל (בתום תהליך הבירוקרטיה המייגע) את האזרחות. אני לא מוותרת על הזכות להיות אזרחית ישראל.

כמו בפוסט מלפני שלוש שנים אסיים בתמונות מקנדה דיי שלנו לאורך (חלק) מהשנים:

Canada Day Galit Lewinski
קנדה-דיי הראשון שלנו כאן, ברוקיז הקנדיים, יולי 2017
Canada Day Galit Lewinski
קנדה דיי בטופינו. יולי 2018
goodbye 2020 Galit Lewinski
קנדה דיי 1 ביולי 2020. אני ותמר היינו אמורות להיות בטיסה לישראל. במקום זה עשינו מטוס ב"כאילו"
גלית לוינסקי
צילום: אלי עצבה. קנדה דיי בוונקובר עם חברים טובים, 2022
פוסטים קודמים בנושא הרהורי ברילוקיישן: על ההכנות לרילוקיישן (בירוקרטיה דאגה ועוד קצת סידורים), "אתם לא תחזרו" (על המחשבות של חברים לקראת הרילוקיישן שלנו), רשמים ראשונים מוונקובר (על הימים הראשונים פה), בין תיירים לדיירים (על השבועות הראשונים פה), הרילוקיישן כלידה (הרהורים ארבעה חודשים אחרי), געגועים לישראל (חצי שנה לרילוקיישן), שנה כאן (כשעוד הייתי צעירה ואופטימית), שנה וחצי למנאייק (כשחשבנו שאנחנו נשארים שלוש שנים וזו נקודת החצי), להיות ישראלית בתפוצות (עוד הרהורי רילוקיישן), חצי חיים (על נקודת החצי של תמר, שנתיים וחצי בארץ ושנתיים וחצי פה), שלוש שנים and counting (לפני שלוש שנים). למה תמיד הפרידות קשות? (ארבע שנים ובדידות) והפוסט שכתבתי לפני שנה – על חמש שנים.

איך טסתי 45 שעות בשביל להיות בארץ 60 שעות בקושי

בסוף אוגוסט הוחלט בארץ שמי שמגיע מ"מדינה ירוקה" לא צריך בידוד. וזה היה הסימן שחיכיתי לו מאז מרץ – סימן שאני צריכה לקנות כרטיס ולהגיע לביקור בארץ. בקנדה עדיין יש חובת בידוד של שבועיים לנכנסים מכל מדינות העולם, לכן חיכיתי ששבועיים מצד אחד ירדו. למה? כי להעלם לחמישה שבועות (לפי החישוב של שבועיים בידוד בארץ+שבוע ביקור+שבועיים בידוד בקנדה בחזרה) זה יותר קשה לאירגון מלהיות הורה לא מתפקד במשך שלושה שבועות, שלא לדבר על עבודה – שלי וגם של רם בתור ההורה האחראי השני.

כמעט שלושה שבועות התלבטתי אם ומתי לנסוע. בעיקר חששתי ש"חלון ההזדמנויות" הזה יסגר פתאום ברגע שרמת התחלואה פה בקנדה תעלה והיא כבר לא תחשב "מדינה ירוקה". אבל בארץ הכריזו על סגר מלפני ראש השנה ומספרי הנדבקים כבר גירדו את ה-7000. לבוא ממדינה שמתמודדת בהצלחה יחסית עם הקורונה – מבחינה בריאותית, חברתית וכלכלית, לישראל בדיוק בחגים זה להכניס ראש בריא למיטה חולה. ליטרלי.

למה לבוא? כי לא ראיתי את ההורים שלי שנה. מראש השנה שעבר. כי אני מתגעגעת אליהם ברמות שקשה לתאר. כי אני מרגישה את החוסר הזה בגוף. כי אין לדעת מתי אני שוב אוכל לנסוע פתאום בעולם שאי אפשר לתכנן בו יותר דבר.

למה לא לבוא? כולם, כולל ההורים שלי המליצו לי לדחות את הביקור לאחרי הסגר. אחרי שישתפר. אחרי שהמספרים המשוגעים של הנדבקים ירדו. כשיהיה אפשר לפחות לנסוע בארץ אם כבר אני מגיעה. תכלס', רק רם, אחותי, ושתי חברות שלי שדווקא גרות בניו-יורק הבינו למה דווקא עכשיו ולמרות הכל.

החששות העיקריים שלי היו:

1. אני לא רוצה להדביק את ההורים שלי בקורונה. זה הסיוט הכי גדול שלי.

2. אני לא רוצה להדבק בקורונה. נשמעת כמו חרא מחלה.

3. אני לא רוצה "להתקע" בארץ. עדיף שלא אפגוש אף אחד שמתגלה כחולה מאומת כדי לא להכנס לבידוד. עדיף גם שלא אדבק באיזו שפעת עונתית פשוטה כי אני צריכה לחזור בטיסה.

ההורים שלי בקבוצת סיכון בגלל גילם, ולמרות שאין בארץ חובת בידוד החלטתי לבקר אותם באופן שישמור עליהם ככל האפשר. אמנם אני בריאה למיטב ידיעתי, אבל המעבר בשלושה שדות-תעופה ושני מטוסים הדאיג אותי מאוד. אני לא אהיה זו שתביא להורים שלי את הקורונה – ויהי מה.

התכוננתי לביקור הזה כמו אל מבצע צבאי. אם לפני כל ביקור בארץ אני עסוקה בלחפש מתנות ולהצטייד בשוקולדים ורשימת קניות ותכניות לביקור, הפעם קניתי מסכות רפואיות, קניתי כמה סוגי אלכוג'ל (נוזל וספריי), שכרתי חדר בשכונה של ההורים שלי, הזמנתי קניות בישראל שיגיעו לפני – כדי שלא אצטרך להכנס לשום חנות (ספרים בעברית וקרם עיניים אם לדייק) ובעיקר עשיתי הכנה נפשית.

הכנה הנפשית להורי ולהורים של רם, ולכל מי שהתכוון לבוא לפגוש אותי למרות הסגר – הסבר על איך אני מתכוונת לעשות את זה: שאני לא אשן בבית של אף אחד אלא באייר-בי-אן-בי, שאני לא אוכלת עם אף אחד באותו חדר, שאני לא נוסעת עם אף אחד במכונית (חוץ מנהג מונית מנתב"ג ולנתב"ג בחלונות פתוחים) שאני לא אגע באף אחד, שאני אכנס לבית של הורי רק אם החלונות פתוחים לגמרי, שכל מי שפוגש אותי, גם אם זה בתוך הבית – יעטה מסכה. שזה יהיה רק ככה. שזה יהיה רק בדרך שלי, או שלא בכלל.

אבל ההכנה הנפשית העיקרית היתה לעצמי. כאן בקנדה קל לי לשמור על ההנחיות. כאן יש שיתוף פעולה של הציבור ושל הממסד. גם כאן, כמו בארץ, כל אחד מפרש את ההנחיות לפי הבנתו, אבל חששתי שבארץ אני אסחף אחרי ה"זה שום דבר" הכללי ואגמיש את החוקים. ועם כל הכבוד, אם בארץ יש אלפי נדבקים ביום, סיכוי גבוה שאני אפגוש אחד מהם, אפילו בסגר, ולא, אני ממש לא רוצה להדבק בחרא הזה. לא להדביק, אבל גם לא להדבק.

אחרי חצי שנה של שמירה על מרחק חברתי וכללי היגיינה, לטוס עם אנשים נוספים במטוס צפוף, לאכול אוכל בישיבה צפופה ליד זרים, להוריד את המסכה בשביל להצטלם במעבר דרכונים – הכל מרגיש כאילו טבלתי את היד עד המרפק בצלחת פטרי ענקית. המודעות לכל שיעול של אדם אקראי במטוס, לכל אדם שהוריד מסכה לסנטר ומתעכב להעלות אותה, לכמות חפצים שאני צריכה לגעת בהם בדרך לאסלה בשרותים… רק מהדאגה לא הצלחתי לישון.

אז אני אגלה לכם את הסוף של הסיפור. בסוף אזרתי את האומץ והגעתי. וביליתי שלושה ימים חמים אך נעימים עם הורי, ואפילו ראיתי חברה טובה ומשפחה שבאו להפגש בגינה למרות הסגר. הספקתי ללכת להליכה עם אבא שלי, ולאכול פשטידת תפוחי-אדמה שאמא שלי הכינה לי, ולצייר כמה שעות טובות איתה. ונהנתי לשוחח עם ההורים, ולהיות איתם ביחד בבית (במרחק, ועם חלון פתוח) ופשוט להיות ביחד – לא דרך מסך או טלפון.

אבל ביום השלישי אחרי יממה של הודעות סותרות בתקשורת, מירי רגב הודיעה שמי שקנה כרטיס טיסה לפני 14:00 יטוס, ויצומצמו הטיסות היוצאות בשבוע הקרוב. אז לפני שאייר-קנדה יחליטו שאין להם מספיק נוסעים ואני לא אוכל לקנות כרטיס, או ששוב מישהו שקורא לעצמו הנהגה בארץ ישנה את דעתו החלטתי שגם שלושה ימים זה ביקור, ואת יום-כיפור אני כבר אעשה בקנדה.

זו היתה החלטה משותפת שלי עם הורי. גם הם חשבו שלהשאר תלויה בהחלטות שמשתנות כל רגע זה מיותר, ושחוץ מלהגיע כדאי שיהיה לי גם איך לחזור. אני לא מתחרטת על זה שבאתי, וגם לא על זה שהחלטתי לחתוך באמצע את הביקור ולברוח ב'מטוס המנוסה' (קראתי לו כך משום שהמטוס היה מלא לחלוטין. נראה לי שעוד אנשים החליטו שעדיף לצאת מלהתקע). גם לא על השבועיים שאני יושבת פה לבד בחדר בזמן שהבית מתנהל לו מאחורי הדלת.

זה היה שווה את זה.

רק החיבוק, החיבוק שנותר תלוי בנינו ולא ניתן למימוש היה קשה משדימיינתי. ראיתי אותם סופסוף, אחרי שנה, אבל לא יכולתי לחבק אותם כשנפרדנו מחוץ למונית. רק דמענו במרחק שני מטר.

אני כבר שבוע פה בבית, מה שאומר שאני יכולה לנשום לרווחה שבאמת לא הבאתי איתי קורונה לאף אחד בישראל. עוד שבוע בדיוק אחבק את הבנות שלי בכל הכוח, ואדמיין שזה פיצוי על החיבוק ההוא. חיבוק הפרידה שלא מומש.


ככה זה נראה ממקום מושבי המרוחק בסלון:

צילום גלית לוינסקי
החדשות בארץ מבאסות. וכל הזמן יש חדשות.
צילום גלית לוינסקי
כיף לראות אותם גם אם ממרחק
צילום גלית לוינסקי
הנוף ממקום מושבי בסלון
צילום גלית לוינסקי
לפחות ציירנו ביחד כמה שעות טובות.

ככה זה נראה מהחדר בו אני מתבודדת:

צילום גלית לוינסקי
מביאים לי אוכל לתא
צילום גלית לוינסקי
אנחנו אוכלים ביחד את ארוחת הערב, אני מחוץ לחדר והם הביאו שולחן מחוץ למטבח

חצי חיים

היום, ה15/2/19, תמר בת חמש וחודשיים, ואנחנו פה בוונקובר שנתיים ושבעה חודשים.

ישראל קנדה גלית לוינסקי

שזה בדיוק חצי מהחיים שלה.

לא פלא אם כך שהיא לא מוכנה לדבר על לחזור לישראל.

לא מוכנה לחשוב על זה.

אפילו לא ממש רוצה לנסוע לבקר.

ואם כבר הנושא עולה היא מסבירה שהיא תחזור לוונקובר לפני שתתגייס לצבא. כי היא לא רוצה למות במלחמה.

תודה באמת.

כאילו לא קשה להיות ישראלים גם ככה (:

ישראל קנדה גלית לוינסקי ישראל קנדה גלית לוינסקי

אגב – השלט תלוי בצד הפנימי של הדלת, כמו ישראלים טובים שמפחדים מאנטישמיות (או מזה שהשלט ירטב בגשם האינסופי). פוסטים אחרים בנושא סיכומים ברילוקיישן: חצי שנה, שנה, שנה וחצי כאן.

הבלוג (ואני) היינו בחופשת מולדת

הבלוג (ואני, והבננות) היינו בחופשת מולדת קצרצרה, כי אפילו שזה היה טיפה פחות משבועיים, הג'ט לג כרסם כדרכו בכמה לילות וימים ראשונים.

אז מה היה לנו?

היתה שמש, והיה קצת גשם, והרבה אובך

היה חומוס, היו מצות, ומדפים מכוסים נייר בסופר

היו חמציצים, ולימון מהעץ שבגינה, והיו מליון מתנות שחלקן לא נפתחו מרוב עומס

היה חוף ים מהמם, וחברים ברחבי הארץ, וגם פקקים בכל מקום

היה ליל הסדר, וארוחת חג, והרבה משפחה, והיה גם ערב פרידה של שלוש נשים קרירות מ"אורנה ואלה"

היה פיקניק משפחתי, מפגש משפחתי, בת-מצווה. והיו גם ערבים שקטים עם חברים בבית

היה עמוס ומעייף, והיה גם רגוע ונעים בבית עם ההורים

היו לבננות אלף מפגשים ועיסוקים, וגם אחר-הצהריים אחד פנוי לצפות בסרטי וידאו משפחתיים, ולעלעל באלבומים

היו שטויות עם סבא וסבתא, וכדורגל עם בני-דודים, ולק בקניון, ולהרגיש בבית בכמה בתים, אבל היה גם "אמא, מתי חוזרים הביתה? אמרת שבאים רק לכמה ימים"

היה קצר מדי. לא הספקתי להתגעגע לוונקובר. ומצד שני היה מתיש ומיציתי כבר בשבוע הראשון.

ככה (בערך) זה נראה:

ביקור בישראל גלית לוינסקי
זמן שקט

ביקור בישראל גלית לוינסקי
סבא רוני והלימון

ביקור בישראל גלית לוינסקי
סבא רוני ממשיך עם הלימון

ביקור בישראל גלית לוינסקי
יש לכם את אותות חוש ההומור. בול.

ביקור בישראל גלית לוינסקי
העיקר שכולם מרוצים

איה ותמר. סיפור אהבה.

ביקור בישראל גלית לוינסקי
איה ותמר. חוף דור

ביקור בישראל גלית לוינסקי
קר במים! מה חשבתם?! סוף מרץ, בכל זאת

ביקור בישראל גלית לוינסקי

ביקור בישראל גלית לוינסקי
"מלאך בשלג" גרסת ישראל

ביקור בישראל גלית לוינסקי
תמרול סופרת במחבואים

ביקור בישראל גלית לוינסקי
טבע פראי נוסח דרום תל-אביב

ביקור בישראל גלית לוינסקי
הבננות צופות בסרט החתונה שלנו. קטעים.

ביקור בישראל גלית לוינסקי
היו לנו כמה חובות – דברים שצריך לחפש באלבומים בארץ

ביקור בישראל גלית לוינסקי
תמרול, אורי ויונתן גיבורי על. או אבירים.

ביקור בישראל גלית לוינסקי
סבים ונכדה קורצים

ביקור בישראל גלית לוינסקי
בנות דודות

ביקור בישראל גלית לוינסקי
והעיקר: היה גם חומוס. הצלחנו.

וככה היה הביקור שלנו בפסח בשנה שעברה: ביקור מולדת 2017

חומוס

הדבר היחיד שאני מתגעגעת אליו בארץ הוא חומוס. חומוס טוב, עם פלאפל טרי ולא מלוח מדי, סלט קצוץ דק דק, וחמוצים. במלח.

חומוס גלית לוינסקי חומוס גלית לוינסקי

חומוס, ואנשים.

לא מתגעגעת ללחץ, לחדשות שמקיפות אותך מכל-עבר, לתחושה שכל הזמן "צריך להיות בעניינים" ולקרוא/להקשיב/לצפות במידע העדכני ביותר. לא מתגעגעת לצפיפות באיזורי קניות, לריח הסיגריות ברחוב, לאלימות בכביש. ממש לא.

אני מתגעגעת ליקרים לי: להורים שלי, למשפחה שלי מכל הצדדים, לחברים המאוד-טובים שמכירים אותי שנים ושהשיחה איתם מתחילה מיד מאיפה שהפסיקה, גם אם זה היה מזמן. להם אני מתגעגעת מאוד.

אולי אני מתגעגעת גם לתל-אביב. ולים.

אני מתגעגעת לקרבה שהבננות מרגישות למשפחה שלהן. לטבעיות של להיות עם סבא וסבתא. לאהבה והחברות עם בני-הדודים. למובן-מאליו שבזה, להיות עם הדודות שלהן, לראות את הבננות שלי מרגישות אצלם בבית.

אני מתגעגעת להרגשת השייכות. ההרגשה ש"מכירים אותי". שמעריכים אותי כצלמת. שאני לא צריכה לשווק את עצמי, הקשר קיים, הם כבר מכירים. אני עובדת. יש לי קיום מקצועי בעולם.

כנראה שאני מתגעגעת. מתגעגעת לעוד כמה דברים חוץ מחומוס.

אבל בגלל זה אני כל-כך אמביוולנטית לגבי הביקור בארץ בחופשת הפסח. אני בטוחה שיהיה אושר גדול להפגש עם בני-המשפחה והחברים. אני אתרגש ואשמח והלב שלי יתפוצץ מרגשות. הבננות יהנו וירגישו בבית. אולי אני אפילו אספיק לאכול חומוס לפני שהחג יכנס.

אבל אני יודעת גם שאני לא אספיק להרגיש "שייכת". ביקור של שניים-עשר יום, של ג'ט-לג, וחג, ופקקים, ובלגאן של פסח. ולא תמיד כשפוגשים חברה אחרי שנה השיחה ממשיכה מאיפה שהסתיימה. לא תמיד האינטימיות נוצרת מיד. לא תמיד החברוּת מתגברת על העייפוּת. וכל דקה שהבננות לא "מבלות זמן איכות" עם מישהו היא דקה מבוזבזת, כי תכף נגמר וטסים בחזרה. וצריך להספיק גם כמה סידורים ורופאים ומסמכים ודברים שיש לי רק בארץ. וכל רגע בפקק הוא רגע פחות בשיחה עם חברה, פחות חוויות וזכרונות לבננות.

אני לא רוצה להתאכזב.

אני לא רוצה לאכזב.

אני עייפה מראש. וזה עוד לפני שהתחילו ה-24 שעות של הטיסות.

חומוס גלית לוינסקי
עלמה בת שנתיים וחצי. ככה זה כשגרים דקה מפלאפל אורדע ("פלאפל אביתר" כי הוא בבעלות "אביתר" מ"קרובים-קרובים")

חומוס גלית לוינסקי
זו בכלל קובה שסבתא דליה הכינה. אבל זה הולך טוב עם חומוס

חומוס גלית לוינסקי

עכשיו כבר יש לי תאבון…

חומוס גלית לוינסקי
מנגבת מלידה. רמת-גנית אסלית

בנות דודות בנות שלוש

זה מפתיע,

ששתי ילדות

בנות דודות

שפעם היו נפגשות רק אחת לשבוע-שבועיים (מפאת המרחק טבעון-רמת גן) ועכשיו רק אחת לכמה חודשים (מפאת המרחק ישראל-קנדה)

חברות כל-כך טובות.

זה מפתיע, וגם שובה-לב ומרגש לראות אותן משחקות, בעולם שהוא רק שלהן, ששתיהן שותפות שוות בו, והוא מעניין את שתיהן. לראות אותן משוחחות, ושרות, ורוקדות וחולקות, כאילו נפגשו רק אתמול, ולא לפני חמישה חודשים. לשמוע אותן מדברות בטלפון: כל אחת מדברת על נושא אחר, אבל הן מקשיבות ומתאמצות להבין, וממשיכות לבקש לדבר אחת עם השניה.

ובזמן שכל השאר עסוקים, המבוגרים בעניינים שלהם, בני הדודים הגדולים בריבים ויחסים של גדולים,

הן אחת עם השניה. זה יותר ממספיק, זה כל מה שהן רוצות.

ביום הראשון לביקור בישראל, אחרי שלא נפגשו 9 חודשים

בביקור בוונקובר, אחרי שלא נפגשו ארבעה חודשים

שיחה קלה על גלידה

תמר ואיה, בנות 3+ ו-3++. הלוואי ותמיד תרגישו כל-כך קרובות.

וככה זה נראה בעבר הקצת-יותר-רחוק: (לפני שעברנו לוונקובר, תכל'ס)

ביקור מולדת

נסענו ל-15 ימי חופשה בארץ, בפסח ושבוע אחרי.

קצת קשה לקרוא לזה חופשה כי בשבועיים האלה הספקנו:

לחגוג ליל הסדר עם הצד שלי, להנות מארוחת חג עם הצד של רם, מפגשים עם דודים, בני דודים, חברים. מפגש של "החבר'ה" עם הילדים, מפגשים עם חברות שלי שאוהבות את הבננות, מפגשים עם חברים אצלם, מפגש עם חברים בפארק, וחברים לצאת בערב לבד. תור לשיננית, ותור לספר שלי. ים וים וחוף. נסיעה לשני לילות במלון עם המשפחה שלי, סופשבוע ביתי עם הצד של רם. נסיעה לבני דודים בטבעון לבנות, שלושה ימי הולדת משפחתיים, ביקורים של הבנות בגנים הקודמים שלהם, מפגש בפארק של הגרעין שלי, ומפגש של בנות המחזור של בית הספר היסודי.

היה מעייף,

אבל ממש ממש כיף.

נהננו מהאיחוד המשפחתי. הבננות נחתו ישר לזרועות הפתוחות של הסבאסבתא משני הצדדים, ונהנו משבועיים של פינוקים ותשומת לב אינסופית.

ביקור בארץ

ביקור בארץ
סבתא ונינה

המפגש בין בני הדודים שלא התראו תשעה חודשים היה חלק כמו לחם בחמאה – הן ישר התחברו ופנו לשיחות / משחקים, כאילו רק אתמול שיחקו על אותו שטיח. תמר ואיה שנפרדו בנות שנתיים פלוס – נפגשו באהבה גדולה וישר נזכרו שהן בעצם החברות הכי טובות. גם עלמה ובני הדודים הגדולים יותר – משני הצדדים, נכנסו ישר לעניינים, כאילו לא הפרידו בנינו אוקיינוס ו-14 שעות טיסה עד לפני יום. זה היה מקסים.

ביקור בארץ

ביקור בארץ

ביקור בארץ

ביקור בארץ

גם המפגשים עם החברים היו מרגשים, הילדים עם הבננות – חבורה צוהלת ושמחה, ואנחנו נהננו מהחברה. האמת שאחד המפגשים האלה צלצל לי חזק בפעמון הגעגוע. לקח לי זמן להבין מה בדיוק התעורר שם במפגש הזה, הרי בכלל לא ידעתי שאני מתגעגעת. אני חושבת שזה היה להרגשה הזו, "של בית". של להכנס לחבורה שאני מכירה שנים, ומרגישה ישר שיש לי את המקום שלי, אפילו בבית שלהם.

ביקור בארץ

נסעו לטייל (קצת) והיה כיף להיות טיפה תיירים (ממש טיפה. התבאסנו מהפקקים כמו הישראלי המצוי). אפילו נהננו ממזג האוויר ההפכפך. כל הזמן צחקו עלינו שרק אנחנו בלבוש קצר. מתברר שגם הקרירות היא יחסית…

ביקור בארץ
קצת על צמחי ארצנו

ביקור בארץ

ביקור בארץ ביקור בארץ

ביקור בארץ

ונסעתי לטייל קצת בתל-אביב אהובתי, קצת סידורים לבד, ובוקר שישי אחד עם אמא, כמו פעם.

אחד הימים החביבים ביותר היה ביקור נוסטלגי שלי עם הבננות ברחוב ביאליק ברמת גן, השכונה בה גרנו בישראל. נופפנו לשלום לבית שלנו ברחוב המעגל מבחוץ. הלכנו לכיכר אורדע לראות את היונים. ביקרנו בגנים של עלמה ותמר, בגן נטע ובגן הורדים. כשפגשתי את קרן הגננת הקודמת של עלמה ברחה לי דמעה בלתי נשלטת… ניגבנו חומוס בחומוסיה שהיתה לנו מתחת לבית (לזה באמת התגעגעתי!), והתענגנו על כל ביס. קינחנו בארטיק במכולת של מאיר, שהתרגש לשמוע שהבננות זוכרות את שמו (ברור, לא?! הן מכירות אותו מהיום שהן נולדו)… וכמובן קנינו נעליים. לאורך כל הדרך פגשנו פרצופים מוכרים, והחלפנו חיבוקים עם יקירים שהופיעו פתאום. באמת, רק בישראל (תכלס – רק בביאליק ….)

ביקור בארץ
ביקור מרגש בגן הקודם של עלמה

ביקור בארץ
חומוס. התגעגעתי!

רק בישראל. השולחן ליד מכולת זבל

ביקור בארץ
הילדה יודעת לנגב מלידה

ארטיק במכולת

ובערבים יצאתי עם חברים שלי (רם חזר אחרי שבוע לוונקובר), ולמרות העייפות, הרגיש כאילו המשכנו את השיחה בדיוק מאיפה שנקטעה לפני תשעה חודשים. עם כולם אני מדברת בטלפון, אבל עם השעות ההפוכות וכל התירוצים, זה לא אותו הדבר. למרות זאת אני יודעת שכדאי להתאמץ. עם השנים זה לא ישאר ככה, ואני לא רוצה לוותר על החברויות האלה.

ביקור בארץ
חברים שהם כמו משפחה

ביקור בארץ

אפילו הספקתי שני מפגשים היסטוריים: איחוד (מסויים) של גרעין "ברכה" בפיקניק משפחתי מהמם בפארק הירקון, ומפגש פסגה של בנות מחזור לב' (נדמה לי) בית ספר "וייצמן" (בית הספר היסודי שלי) שהיה אחד הערבים המצחיקים והכייפיים בחיי, נשבעת. שניהם היו באותו יום, כך שניתן לתאר את המסחטה הרגשית שהלב שלי עבר ביום הזה.

והפרידה היתה שוב קשה, הרבה דמעות זלגו ביום האחרון.

ולא הספקתי להתגעגע לכאן, לוונקובר.

אבל חזרנו לאביב פורח ושמיים כחולים. ולשקט שלנו. זה טוב.

ולא הכל התערער לי (כמו שחששתי מראש), אני עדיין יודעת איפה הבית, ואיפה העכשיו שלי. אבל אני מרגישה שההדים של הביקור בארץ עוד לא שככו. שהרגשות הסותרים עוד יצופו. מי אני כאן? איפה נגור כשנחזור? מתי נחזור? והשאלה שכל כך הרבה אנשים בארץ שאלו אותי: "למה לחזור?"

הרחוב שלנו באביב

סטיב הקופאי

"How are you today?" שואלת אותי הקופאית בסופר.

"Fine, Thank you" אני ממלמלת ומשפילה מבט.

"Have a good Weekend" היא מברכת אותי כשאני אוספת את השקיות והולכת לכיוון דלת היציאה.

עוד לא התרגלתי לשיחות עם הקופאים בסופר כאן, בקנדה.

"סטיב הקופאי מהסופר אמר לי מה כדאי לשתות כדי להתגבר על כאב הגרון" מבשרת לי אחותי המצוננת. "הוא הסביר לי בדיוק מה החשיבות של כל אחד מהמרכיבים בתה עם דבש לימון וג'ינג'ר, למה כל אחד עוזר". וכל זה בשיחה של שלוש דקות מעל המוצרים שהיא קנתה הבוקר ב-SAFE WAY.

עוד לא התרגלתי לכך שכל האנשים כאן חביבים, פותחים בשיחה ומתעניינים בשלומי.

נכון, המוכרת בחנות ששואלת אותי לשלומי רק עושה את עבודתה. נכון, הטלר בבנק חייב להיות נחמד ולאחל לי המשך יום נעים אחרי שאני מפקידה צ'ק. נכון, המלצרית במסעדה דואגת לעצמה לטיפים כשהיא מתעניינת איך עבר עלינו יום השבת עד כה. ואני יודעת שבארץ תמיד אומרים על האמריקאים כמה שהם "צבועים".  שההתעניינות הזאת לא אמיתית. לא "באמת" אכפת להם מה שלומך, או שיהיה לך סופשבוע נעים.

או שאנחנו פשוט ציניים.

נכון, הקנדים שומרים על פרטיותם, שומרים על המרחב הפרטי שלהם – לא מקובל להתקרב יותר מדי, לא מקובל לפנות בשאלות אישיות, וצריך להזהר לא להעלות נושאים שנחשבים "אישיים" (כסף, דעה פוליטית, גזע, לאום, נטייה מינית – זה ברור, אבל גם כל נגזרת כללית של אחד הנושאים האלה). הם יכולים לחכות בתור שעות בלי לפצות פה, ותמיד זה יהיה בתור מסודר ומרווח. הם לא קולניים, לא וולגריים, ומאוד מנומסים. הם קנדים "קרים ונוקשים" (ככה לפחות אנחנו הישראלים חושבים עליהם). אבל חלק מהחינוך שלהם הוא להיות חביבים זה לזה. הם מתאמצים להיות נעימים. הכוונה לאנשים ה"רגילים" – לא אלה ש"מנסים למכור לי" או שעבודתם היא לתת שירות. הם פותחים בשיחה, גם אם היא שיחה של שני משפטים על מזג האוויר. הם מחייכים, גם אם זה חיוך קטן מעבר למתקנים בגן שעשועים. הם לא נכנסים לדברים של האחר, גם אם הוא הוא זר ומתקשה למצוא את המילים.

אני לא רוצה לקטר על הארץ. אני אוהבת את ישראל. ואני לא צריכה לומר את המובן מאליו (עקיפות בתור, דיבור תוקפני ללקוחות, חוסר סבלנות) בשביל להדגיש את ההבדל בין ההתנהלות בארץ להתנהלות הקנדית הטיפוסית. ואני מכירה בעל-פה את התירוצים שלנו הישראלים (אנחנו חיים במדינה חמה וצפופה, משכורות הרעב בארץ, אנחנו עם חם-מזג, אנחנו יודעים יותר טוב).

אבל מתברר שזה באמת יותר נעים. יותר נעים לקנות בלי שעוקפים אותי בתור, ושהקופאית פונה אלי בחביבות ולא כאילו אני הארנק שמעל לערמת מוצרים שצריך להקליד. דווקא נחמד להכנס לחנות ושמברכים אותי לשלום, ולא (כמו שפגשתי לא פעם בארץ) נותנים לי לחכות שהמוכרת תתפנה מענייניה בטלפון. בוודאי יותר קל לנהוג שלא מצפצפים ושמחכים בסבלנות שאשתלב בכל פעם שאני מנסה לעבור נתיב.

ולפעמים אני עומדת משתאה בתור בסופר, שמתעכב עוד קצת כי הקונה לפני שקועה בשיחה עם הקופאית על הילדים שלה (של הקופאית) שבאו לביקור לכבוד החג. אני תוהה: האם הן חברות? מה יש להן לדבר כל כך הרבה? אבל אז הקונה מסיימת לשלם, והקופאית פונה אלי ושואלת גם אותי: "How are you today?"

ואני מבינה, שאם גם אני הייתי קנדית, הייתי יכולה עכשיו לפתח איתה שיחה של שתי דקות, עד שהיא תסיים לארוז לי את המוצרים, כמעט על כל נושא שגרתי, ואז לצאת ולהמשיך את היום. בנעימות.

קנדים מחכים לאוטובוס. זה תור הדבר הזה. תור מסודר ומרווח. לחצו להגדלה.

חתונות מהעולם

חתונות מהעולם
אלה התמונות המקוריות אגב, משנת 2001

פעם, לפני שנים רבות, (הרבה לפני שנכנסתי לעולם צילום האירועים) בביקור הראשון שלי את אחותי בקנדה, נסענו לבקר באוטווה הקפואה (הידעתם?! Ottawa היא בירת קנדה). מכוסים במיטב המעילים, צעיפים, כובעים, וכפפות, אני ונגה אחייניתי (שהיתה  אז בת שנתיים בערך) הבטנו בעיניים כלות בבניין העירייה ממנו יצא זוג שהרגע נישא, עם כל השושבינות, כדי להצטלם בחוץ. כולנו התבוננו במחזה, מהופנטים. אני ונגה הסתכלנו בהשתאות, מי משמלת הכלה היפה (בגזרת כתפיות מבד סטן מבריק) ומי מהטירוף של העמידה בטמפרטורה של מינוס כמה מעלות, בינואר, בשמלת כלה (בגזרת כתפיות מבד סטן מבריק).

אחר כך סיימתי את לימודי הצילום ב"בצלאל" והתחלתי לצלם אירועים (חתונות בעיקר) עם אלי מעייני. במהלך השנים צילמתי כ-800 חתונות (+-), ואני עדיין מתרגשת מהחופות, עדיין מתבוננת בעיניים כלות בשמלות. לשמחתי לא הפכתי לצינית, ואני יכולה עדיין להינות עם הזוג, ולהתרגש איתם.חתונות מהעולם

מדי פעם, כשמצלמים זוג לפני חתונתם ("בצילומי -חוץ") נפגשים עם זוגות נוספים. אני תמיד חשבתי ש"הזוג שלנו" מוצלח יותר, אבל אין ספק שזה מצחיק / מטופש לראות את הטרפת באיזורי-הצילומים המפורסמים (לא רק "נווה צדק", "הנמל" ו"התחנה". הרבה מהם ידועים רק לצלמים ובכל זאת יש תור לצילום ליד עץ מסויים, או חירב'ה עם גרפיטי שמצטלם טוב…). זאת פשוט סיטואציה מצחיקה…

חתונות
מלבישים כלה. ברור שמעיין (השמאלית) היא הכלה שלי!

חתונות
נו מי "הזוג שלנו"?

גם היום, כשאני מטיילת בחו"ל ורואה חתן וכלה מצטלמים אני עוצרת משתאה. מצד אחד זה בדיוק כמו בארץ. מצד שני מגולמת בהצצה קצרצרה בסיטואציה הזו תרבות שלמה של ארץ אחרת. מעניין "איך זה אצלם" עובר לי בראש.

חתונות מהעולם
חתונה שראיתי בסידני אוסטרליה

חתונות מהעולם
חתונה שראיתי בסידני אוסטרליה

חתונה בפריז צרפת
צילומי חתונה שנתקלנו בהם בפריז צרפת

חתונות מהעולם
צילומי חתונה שראיתי באיטליה

חתונות מהעולם
חתונה שראיתי באיטליה. הזוג חומק פנימה מכניסה נפרדת. כ-30 מוזמנים סה"כ! איזו הקלה

וכיוון שכולם במשפחתי יודעים שאני חובבת חתונות, אם בגלל המקצוע שלי, ואם סתם מתוך סקרנות, מדי כמה חודשים בן משפחה מתחשב חושב עלי ושולח עבורי תמונת חתונה ממקום טיוליו בחו"ל. טוב שיש לי עוד כמה צלמים במשפחה ששולפים את המצלמה ברגע הנכון.

חתונות מהעולם
תמונה שאבא שלי צילם בליטא 

חתונות מהעולם
תמונות שרן גולדמן צילם ביפן

חתונות מהעולם
תמונות שרן גולדמן צילם ביפן

חתונות מהעולם
תמונות שרן גולדמן צילם ביפן

צילומי זוג בהוואי
צילומי זוג בהוואי, שוב בזכות משפחת גודלמן

בתקופה האחרונה תמר מאוד בעניין של "להיות כלה". יש לה קשת-הינומה שהיא מסתובבת איתה בבית, היא קוראת לעצמה "כלה" ודורשת מאיתנו לשתף עם זה פעולה ("לדוגמא: "תמר, בואי לאכול" – "אני לא תמר, אני כלה!"). לכן, אי אפשר לתאר את ההתרגשות כשראינו זוג-חתן-כלה-אמיתי מצטלם בפארק בסתיו. הבנות רצו אל הזוג כדי לראות מקרוב את התופעה. הן אמנם התביישו להתקרב ממש, אבל עמדו מהופנטות והסתכלו.צילומי זוג בסטנלי פארק צילומי זוג בסטנלי פארק

ואולי בעוד כמה שנים, עד שתמר תחליט אם היא רוצה להתחתן או לא, כל התופעה הזו כבר תפוג מהעולם…

או שלא.

תמרול כלה
תמרול כלה