חצי חיים

היום, ה15/2/19, תמר בת חמש וחודשיים, ואנחנו פה בוונקובר שנתיים ושבעה חודשים.

ישראל קנדה גלית לוינסקי

שזה בדיוק חצי מהחיים שלה.

לא פלא אם כך שהיא לא מוכנה לדבר על לחזור לישראל.

לא מוכנה לחשוב על זה.

אפילו לא ממש רוצה לנסוע לבקר.

ואם כבר הנושא עולה היא מסבירה שהיא תחזור לוונקובר לפני שתתגייס לצבא. כי היא לא רוצה למות במלחמה.

תודה באמת.

כאילו לא קשה להיות ישראלים גם ככה (:

ישראל קנדה גלית לוינסקי ישראל קנדה גלית לוינסקי

אגב – השלט תלוי בצד הפנימי של הדלת, כמו ישראלים טובים שמפחדים מאנטישמיות (או מזה שהשלט ירטב בגשם האינסופי). פוסטים אחרים בנושא סיכומים ברילוקיישן: חצי שנה, שנה, שנה וחצי כאן.

הבלוג (ואני) היינו בחופשת מולדת

הבלוג (ואני, והבננות) היינו בחופשת מולדת קצרצרה, כי אפילו שזה היה טיפה פחות משבועיים, הג'ט לג כרסם כדרכו בכמה לילות וימים ראשונים.

אז מה היה לנו?

היתה שמש, והיה קצת גשם, והרבה אובך

היה חומוס, היו מצות, ומדפים מכוסים נייר בסופר

היו חמציצים, ולימון מהעץ שבגינה, והיו מליון מתנות שחלקן לא נפתחו מרוב עומס

היה חוף ים מהמם, וחברים ברחבי הארץ, וגם פקקים בכל מקום

היה ליל הסדר, וארוחת חג, והרבה משפחה, והיה גם ערב פרידה של שלוש נשים קרירות מ"אורנה ואלה"

היה פיקניק משפחתי, מפגש משפחתי, בת-מצווה. והיו גם ערבים שקטים עם חברים בבית

היה עמוס ומעייף, והיה גם רגוע ונעים בבית עם ההורים

היו לבננות אלף מפגשים ועיסוקים, וגם אחר-הצהריים אחד פנוי לצפות בסרטי וידאו משפחתיים, ולעלעל באלבומים

היו שטויות עם סבא וסבתא, וכדורגל עם בני-דודים, ולק בקניון, ולהרגיש בבית בכמה בתים, אבל היה גם "אמא, מתי חוזרים הביתה? אמרת שבאים רק לכמה ימים"

היה קצר מדי. לא הספקתי להתגעגע לוונקובר. ומצד שני היה מתיש ומיציתי כבר בשבוע הראשון.

ככה (בערך) זה נראה:
ביקור בישראל גלית לוינסקי
זמן שקט
ביקור בישראל גלית לוינסקי
סבא רוני והלימון
ביקור בישראל גלית לוינסקי
סבא רוני ממשיך עם הלימון
ביקור בישראל גלית לוינסקי
יש לכם את אותות חוש ההומור. בול.
ביקור בישראל גלית לוינסקי
העיקר שכולם מרוצים
איה ותמר. סיפור אהבה.
ביקור בישראל גלית לוינסקי
איה ותמר. חוף דור
ביקור בישראל גלית לוינסקי
קר במים! מה חשבתם?! סוף מרץ, בכל זאת

ביקור בישראל גלית לוינסקי

ביקור בישראל גלית לוינסקי
"מלאך בשלג" גרסת ישראל
ביקור בישראל גלית לוינסקי
תמרול סופרת במחבואים
ביקור בישראל גלית לוינסקי
טבע פראי נוסח דרום תל-אביב
ביקור בישראל גלית לוינסקי
הבננות צופות בסרט החתונה שלנו. קטעים.
ביקור בישראל גלית לוינסקי
היו לנו כמה חובות – דברים שצריך לחפש באלבומים בארץ
ביקור בישראל גלית לוינסקי
תמרול, אורי ויונתן גיבורי על. או אבירים.
ביקור בישראל גלית לוינסקי
סבים ונכדה קורצים
ביקור בישראל גלית לוינסקי
בנות דודות
ביקור בישראל גלית לוינסקי
והעיקר: היה גם חומוס. הצלחנו.
וככה היה הביקור שלנו בפסח בשנה שעברה: ביקור מולדת 2017

חומוס

הדבר היחיד שאני מתגעגעת אליו בארץ הוא חומוס. חומוס טוב, עם פלאפל טרי ולא מלוח מדי, סלט קצוץ דק דק, וחמוצים. במלח.

חומוס גלית לוינסקי חומוס גלית לוינסקי

חומוס, ואנשים.

לא מתגעגעת ללחץ, לחדשות שמקיפות אותך מכל-עבר, לתחושה שכל הזמן "צריך להיות בעניינים" ולקרוא/להקשיב/לצפות במידע העדכני ביותר. לא מתגעגעת לצפיפות באיזורי קניות, לריח הסיגריות ברחוב, לאלימות בכביש. ממש לא.

אני מתגעגעת ליקרים לי: להורים שלי, למשפחה שלי מכל הצדדים, לחברים המאוד-טובים שמכירים אותי שנים ושהשיחה איתם מתחילה מיד מאיפה שהפסיקה, גם אם זה היה מזמן. להם אני מתגעגעת מאוד.

אולי אני מתגעגעת גם לתל-אביב. ולים.

אני מתגעגעת לקרבה שהבננות מרגישות למשפחה שלהן. לטבעיות של להיות עם סבא וסבתא. לאהבה והחברות עם בני-הדודים. למובן-מאליו שבזה, להיות עם הדודות שלהן, לראות את הבננות שלי מרגישות אצלם בבית.

אני מתגעגעת להרגשת השייכות. ההרגשה ש"מכירים אותי". שמעריכים אותי כצלמת. שאני לא צריכה לשווק את עצמי, הקשר קיים, הם כבר מכירים. אני עובדת. יש לי קיום מקצועי בעולם.

כנראה שאני מתגעגעת. מתגעגעת לעוד כמה דברים חוץ מחומוס.

אבל בגלל זה אני כל-כך אמביוולנטית לגבי הביקור בארץ בחופשת הפסח. אני בטוחה שיהיה אושר גדול להפגש עם בני-המשפחה והחברים. אני אתרגש ואשמח והלב שלי יתפוצץ מרגשות. הבננות יהנו וירגישו בבית. אולי אני אפילו אספיק לאכול חומוס לפני שהחג יכנס.

אבל אני יודעת גם שאני לא אספיק להרגיש "שייכת". ביקור של שניים-עשר יום, של ג'ט-לג, וחג, ופקקים, ובלגאן של פסח. ולא תמיד כשפוגשים חברה אחרי שנה השיחה ממשיכה מאיפה שהסתיימה. לא תמיד האינטימיות נוצרת מיד. לא תמיד החברוּת מתגברת על העייפוּת. וכל דקה שהבננות לא "מבלות זמן איכות" עם מישהו היא דקה מבוזבזת, כי תכף נגמר וטסים בחזרה. וצריך להספיק גם כמה סידורים ורופאים ומסמכים ודברים שיש לי רק בארץ. וכל רגע בפקק הוא רגע פחות בשיחה עם חברה, פחות חוויות וזכרונות לבננות.

אני לא רוצה להתאכזב.

אני לא רוצה לאכזב.

אני עייפה מראש. וזה עוד לפני שהתחילו ה-24 שעות של הטיסות.

חומוס גלית לוינסקי
עלמה בת שנתיים וחצי. ככה זה כשגרים דקה מפלאפל אורדע ("פלאפל אביתר" כי הוא בבעלות "אביתר" מ"קרובים-קרובים")
חומוס גלית לוינסקי
זו בכלל קובה שסבתא דליה הכינה. אבל זה הולך טוב עם חומוס

חומוס גלית לוינסקי

עכשיו כבר יש לי תאבון…

חומוס גלית לוינסקי
מנגבת מלידה. רמת-גנית אסלית

בנות דודות בנות שלוש

זה מפתיע,

ששתי ילדות

בנות דודות

שפעם היו נפגשות רק אחת לשבוע-שבועיים (מפאת המרחק טבעון-רמת גן) ועכשיו רק אחת לכמה חודשים (מפאת המרחק ישראל-קנדה)

חברות כל-כך טובות.

זה מפתיע, וגם שובה-לב ומרגש לראות אותן משחקות, בעולם שהוא רק שלהן, ששתיהן שותפות שוות בו, והוא מעניין את שתיהן. לראות אותן משוחחות, ושרות, ורוקדות וחולקות, כאילו נפגשו רק אתמול, ולא לפני חמישה חודשים. לשמוע אותן מדברות בטלפון: כל אחת מדברת על נושא אחר, אבל הן מקשיבות ומתאמצות להבין, וממשיכות לבקש לדבר אחת עם השניה.

ובזמן שכל השאר עסוקים, המבוגרים בעניינים שלהם, בני הדודים הגדולים בריבים ויחסים של גדולים,

הן אחת עם השניה. זה יותר ממספיק, זה כל מה שהן רוצות.

ביום הראשון לביקור בישראל, אחרי שלא נפגשו 9 חודשים

בביקור בוונקובר, אחרי שלא נפגשו ארבעה חודשים

שיחה קלה על גלידה

תמר ואיה, בנות 3+ ו-3++. הלוואי ותמיד תרגישו כל-כך קרובות.

וככה זה נראה בעבר הקצת-יותר-רחוק: (לפני שעברנו לוונקובר, תכל'ס)

ביקור מולדת

נסענו ל-15 ימי חופשה בארץ, בפסח ושבוע אחרי.

קצת קשה לקרוא לזה חופשה כי בשבועיים האלה הספקנו:

לחגוג ליל הסדר עם הצד שלי, להנות מארוחת חג עם הצד של רם, מפגשים עם דודים, בני דודים, חברים. מפגש של "החבר'ה" עם הילדים, מפגשים עם חברות שלי שאוהבות את הבננות, מפגשים עם חברים אצלם, מפגש עם חברים בפארק, וחברים לצאת בערב לבד. תור לשיננית, ותור לספר שלי. ים וים וחוף. נסיעה לשני לילות במלון עם המשפחה שלי, סופשבוע ביתי עם הצד של רם. נסיעה לבני דודים בטבעון לבנות, שלושה ימי הולדת משפחתיים, ביקורים של הבנות בגנים הקודמים שלהם, מפגש בפארק של הגרעין שלי, ומפגש של בנות המחזור של בית הספר היסודי.

היה מעייף,

אבל ממש ממש כיף.

נהננו מהאיחוד המשפחתי. הבננות נחתו ישר לזרועות הפתוחות של הסבאסבתא משני הצדדים, ונהנו משבועיים של פינוקים ותשומת לב אינסופית.

ביקור בארץ

ביקור בארץ
סבתא ונינה

המפגש בין בני הדודים שלא התראו תשעה חודשים היה חלק כמו לחם בחמאה – הן ישר התחברו ופנו לשיחות / משחקים, כאילו רק אתמול שיחקו על אותו שטיח. תמר ואיה שנפרדו בנות שנתיים פלוס – נפגשו באהבה גדולה וישר נזכרו שהן בעצם החברות הכי טובות. גם עלמה ובני הדודים הגדולים יותר – משני הצדדים, נכנסו ישר לעניינים, כאילו לא הפרידו בנינו אוקיינוס ו-14 שעות טיסה עד לפני יום. זה היה מקסים.

ביקור בארץ

ביקור בארץ

ביקור בארץ

ביקור בארץ

גם המפגשים עם החברים היו מרגשים, הילדים עם הבננות – חבורה צוהלת ושמחה, ואנחנו נהננו מהחברה. האמת שאחד המפגשים האלה צלצל לי חזק בפעמון הגעגוע. לקח לי זמן להבין מה בדיוק התעורר שם במפגש הזה, הרי בכלל לא ידעתי שאני מתגעגעת. אני חושבת שזה היה להרגשה הזו, "של בית". של להכנס לחבורה שאני מכירה שנים, ומרגישה ישר שיש לי את המקום שלי, אפילו בבית שלהם.

ביקור בארץ

נסעו לטייל (קצת) והיה כיף להיות טיפה תיירים (ממש טיפה. התבאסנו מהפקקים כמו הישראלי המצוי). אפילו נהננו ממזג האוויר ההפכפך. כל הזמן צחקו עלינו שרק אנחנו בלבוש קצר. מתברר שגם הקרירות היא יחסית…

ביקור בארץ
קצת על צמחי ארצנו

ביקור בארץ

ביקור בארץ ביקור בארץ

ביקור בארץ

ונסעתי לטייל קצת בתל-אביב אהובתי, קצת סידורים לבד, ובוקר שישי אחד עם אמא, כמו פעם.

אחד הימים החביבים ביותר היה ביקור נוסטלגי שלי עם הבננות ברחוב ביאליק ברמת גן, השכונה בה גרנו בישראל. נופפנו לשלום לבית שלנו ברחוב המעגל מבחוץ. הלכנו לכיכר אורדע לראות את היונים. ביקרנו בגנים של עלמה ותמר, בגן נטע ובגן הורדים. כשפגשתי את קרן הגננת הקודמת של עלמה ברחה לי דמעה בלתי נשלטת… ניגבנו חומוס בחומוסיה שהיתה לנו מתחת לבית (לזה באמת התגעגעתי!), והתענגנו על כל ביס. קינחנו בארטיק במכולת של מאיר, שהתרגש לשמוע שהבננות זוכרות את שמו (ברור, לא?! הן מכירות אותו מהיום שהן נולדו)… וכמובן קנינו נעליים. לאורך כל הדרך פגשנו פרצופים מוכרים, והחלפנו חיבוקים עם יקירים שהופיעו פתאום. באמת, רק בישראל (תכלס – רק בביאליק ….)

ביקור בארץ
ביקור מרגש בגן הקודם של עלמה
ביקור בארץ
חומוס. התגעגעתי!
רק בישראל. השולחן ליד מכולת זבל
ביקור בארץ
הילדה יודעת לנגב מלידה
ארטיק במכולת

ובערבים יצאתי עם חברים שלי (רם חזר אחרי שבוע לוונקובר), ולמרות העייפות, הרגיש כאילו המשכנו את השיחה בדיוק מאיפה שנקטעה לפני תשעה חודשים. עם כולם אני מדברת בטלפון, אבל עם השעות ההפוכות וכל התירוצים, זה לא אותו הדבר. למרות זאת אני יודעת שכדאי להתאמץ. עם השנים זה לא ישאר ככה, ואני לא רוצה לוותר על החברויות האלה.

ביקור בארץ
חברים שהם כמו משפחה

ביקור בארץ

אפילו הספקתי שני מפגשים היסטוריים: איחוד (מסויים) של גרעין "ברכה" בפיקניק משפחתי מהמם בפארק הירקון, ומפגש פסגה של בנות מחזור לב' (נדמה לי) בית ספר "וייצמן" (בית הספר היסודי שלי) שהיה אחד הערבים המצחיקים והכייפיים בחיי, נשבעת. שניהם היו באותו יום, כך שניתן לתאר את המסחטה הרגשית שהלב שלי עבר ביום הזה.

והפרידה היתה שוב קשה, הרבה דמעות זלגו ביום האחרון.

ולא הספקתי להתגעגע לכאן, לוונקובר.

אבל חזרנו לאביב פורח ושמיים כחולים. ולשקט שלנו. זה טוב.

ולא הכל התערער לי (כמו שחששתי מראש), אני עדיין יודעת איפה הבית, ואיפה העכשיו שלי. אבל אני מרגישה שההדים של הביקור בארץ עוד לא שככו. שהרגשות הסותרים עוד יצופו. מי אני כאן? איפה נגור כשנחזור? מתי נחזור? והשאלה שכל כך הרבה אנשים בארץ שאלו אותי: "למה לחזור?"

הרחוב שלנו באביב

סטיב הקופאי

"How are you today?" שואלת אותי הקופאית בסופר.

"Fine, Thank you" אני ממלמלת ומשפילה מבט.

"Have a good Weekend" היא מברכת אותי כשאני אוספת את השקיות והולכת לכיוון דלת היציאה.

עוד לא התרגלתי לשיחות עם הקופאים בסופר כאן, בקנדה.

"סטיב הקופאי מהסופר אמר לי מה כדאי לשתות כדי להתגבר על כאב הגרון" מבשרת לי אחותי המצוננת. "הוא הסביר לי בדיוק מה החשיבות של כל אחד מהמרכיבים בתה עם דבש לימון וג'ינג'ר, למה כל אחד עוזר". וכל זה בשיחה של שלוש דקות מעל המוצרים שהיא קנתה הבוקר ב-SAFE WAY.

עוד לא התרגלתי לכך שכל האנשים כאן חביבים, פותחים בשיחה ומתעניינים בשלומי.

נכון, המוכרת בחנות ששואלת אותי לשלומי רק עושה את עבודתה. נכון, הטלר בבנק חייב להיות נחמד ולאחל לי המשך יום נעים אחרי שאני מפקידה צ'ק. נכון, המלצרית במסעדה דואגת לעצמה לטיפים כשהיא מתעניינת איך עבר עלינו יום השבת עד כה. ואני יודעת שבארץ תמיד אומרים על האמריקאים כמה שהם "צבועים".  שההתעניינות הזאת לא אמיתית. לא "באמת" אכפת להם מה שלומך, או שיהיה לך סופשבוע נעים.

או שאנחנו פשוט ציניים.

נכון, הקנדים שומרים על פרטיותם, שומרים על המרחב הפרטי שלהם – לא מקובל להתקרב יותר מדי, לא מקובל לפנות בשאלות אישיות, וצריך להזהר לא להעלות נושאים שנחשבים "אישיים" (כסף, דעה פוליטית, גזע, לאום, נטייה מינית – זה ברור, אבל גם כל נגזרת כללית של אחד הנושאים האלה). הם יכולים לחכות בתור שעות בלי לפצות פה, ותמיד זה יהיה בתור מסודר ומרווח. הם לא קולניים, לא וולגריים, ומאוד מנומסים. הם קנדים "קרים ונוקשים" (ככה לפחות אנחנו הישראלים חושבים עליהם). אבל חלק מהחינוך שלהם הוא להיות חביבים זה לזה. הם מתאמצים להיות נעימים. הכוונה לאנשים ה"רגילים" – לא אלה ש"מנסים למכור לי" או שעבודתם היא לתת שירות. הם פותחים בשיחה, גם אם היא שיחה של שני משפטים על מזג האוויר. הם מחייכים, גם אם זה חיוך קטן מעבר למתקנים בגן שעשועים. הם לא נכנסים לדברים של האחר, גם אם הוא הוא זר ומתקשה למצוא את המילים.

אני לא רוצה לקטר על הארץ. אני אוהבת את ישראל. ואני לא צריכה לומר את המובן מאליו (עקיפות בתור, דיבור תוקפני ללקוחות, חוסר סבלנות) בשביל להדגיש את ההבדל בין ההתנהלות בארץ להתנהלות הקנדית הטיפוסית. ואני מכירה בעל-פה את התירוצים שלנו הישראלים (אנחנו חיים במדינה חמה וצפופה, משכורות הרעב בארץ, אנחנו עם חם-מזג, אנחנו יודעים יותר טוב).

אבל מתברר שזה באמת יותר נעים. יותר נעים לקנות בלי שעוקפים אותי בתור, ושהקופאית פונה אלי בחביבות ולא כאילו אני הארנק שמעל לערמת מוצרים שצריך להקליד. דווקא נחמד להכנס לחנות ושמברכים אותי לשלום, ולא (כמו שפגשתי לא פעם בארץ) נותנים לי לחכות שהמוכרת תתפנה מענייניה בטלפון. בוודאי יותר קל לנהוג שלא מצפצפים ושמחכים בסבלנות שאשתלב בכל פעם שאני מנסה לעבור נתיב.

ולפעמים אני עומדת משתאה בתור בסופר, שמתעכב עוד קצת כי הקונה לפני שקועה בשיחה עם הקופאית על הילדים שלה (של הקופאית) שבאו לביקור לכבוד החג. אני תוהה: האם הן חברות? מה יש להן לדבר כל כך הרבה? אבל אז הקונה מסיימת לשלם, והקופאית פונה אלי ושואלת גם אותי: "How are you today?"

ואני מבינה, שאם גם אני הייתי קנדית, הייתי יכולה עכשיו לפתח איתה שיחה של שתי דקות, עד שהיא תסיים לארוז לי את המוצרים, כמעט על כל נושא שגרתי, ואז לצאת ולהמשיך את היום. בנעימות.

קנדים מחכים לאוטובוס. זה תור הדבר הזה. תור מסודר ומרווח. לחצו להגדלה.

חתונות מהעולם

חתונות מהעולם
אלה התמונות המקוריות אגב, משנת 2001

פעם, לפני שנים רבות, (הרבה לפני שנכנסתי לעולם צילום האירועים) בביקור הראשון שלי את אחותי בקנדה, נסענו לבקר באוטווה הקפואה (הידעתם?! Ottawa היא בירת קנדה). מכוסים במיטב המעילים, צעיפים, כובעים, וכפפות, אני ונגה אחייניתי (שהיתה  אז בת שנתיים בערך) הבטנו בעיניים כלות בבניין העירייה ממנו יצא זוג שהרגע נישא, עם כל השושבינות, כדי להצטלם בחוץ. כולנו התבוננו במחזה, מהופנטים. אני ונגה הסתכלנו בהשתאות, מי משמלת הכלה היפה (בגזרת כתפיות מבד סטן מבריק) ומי מהטירוף של העמידה בטמפרטורה של מינוס כמה מעלות, בינואר, בשמלת כלה (בגזרת כתפיות מבד סטן מבריק).

אחר כך סיימתי את לימודי הצילום ב"בצלאל" והתחלתי לצלם אירועים (חתונות בעיקר) עם אלי מעייני. במהלך השנים צילמתי כ-800 חתונות (+-), ואני עדיין מתרגשת מהחופות, עדיין מתבוננת בעיניים כלות בשמלות. לשמחתי לא הפכתי לצינית, ואני יכולה עדיין להינות עם הזוג, ולהתרגש איתם.חתונות מהעולם

מדי פעם, כשמצלמים זוג לפני חתונתם ("בצילומי -חוץ") נפגשים עם זוגות נוספים. אני תמיד חשבתי ש"הזוג שלנו" מוצלח יותר, אבל אין ספק שזה מצחיק / מטופש לראות את הטרפת באיזורי-הצילומים המפורסמים (לא רק "נווה צדק", "הנמל" ו"התחנה". הרבה מהם ידועים רק לצלמים ובכל זאת יש תור לצילום ליד עץ מסויים, או חירב'ה עם גרפיטי שמצטלם טוב…). זאת פשוט סיטואציה מצחיקה…

חתונות
מלבישים כלה. ברור שמעיין (השמאלית) היא הכלה שלי!
חתונות
נו מי "הזוג שלנו"?

גם היום, כשאני מטיילת בחו"ל ורואה חתן וכלה מצטלמים אני עוצרת משתאה. מצד אחד זה בדיוק כמו בארץ. מצד שני מגולמת בהצצה קצרצרה בסיטואציה הזו תרבות שלמה של ארץ אחרת. מעניין "איך זה אצלם" עובר לי בראש.

חתונות מהעולם
חתונה שראיתי בסידני אוסטרליה
חתונות מהעולם
חתונה שראיתי בסידני אוסטרליה
חתונה בפריז צרפת
צילומי חתונה שנתקלנו בהם בפריז צרפת
חתונות מהעולם
צילומי חתונה שראיתי באיטליה
חתונות מהעולם
חתונה שראיתי באיטליה. הזוג חומק פנימה מכניסה נפרדת. כ-30 מוזמנים סה"כ! איזו הקלה

וכיוון שכולם במשפחתי יודעים שאני חובבת חתונות, אם בגלל המקצוע שלי, ואם סתם מתוך סקרנות, מדי כמה חודשים בן משפחה מתחשב חושב עלי ושולח עבורי תמונת חתונה ממקום טיוליו בחו"ל. טוב שיש לי עוד כמה צלמים במשפחה ששולפים את המצלמה ברגע הנכון.

חתונות מהעולם
תמונה שאבא שלי צילם בליטא 
חתונות מהעולם
תמונות שרן גולדמן צילם ביפן
חתונות מהעולם
תמונות שרן גולדמן צילם ביפן
חתונות מהעולם
תמונות שרן גולדמן צילם ביפן
צילומי זוג בהוואי
צילומי זוג בהוואי, שוב בזכות משפחת גודלמן

בתקופה האחרונה תמר מאוד בעניין של "להיות כלה". יש לה קשת-הינומה שהיא מסתובבת איתה בבית, היא קוראת לעצמה "כלה" ודורשת מאיתנו לשתף עם זה פעולה ("לדוגמא: "תמר, בואי לאכול" – "אני לא תמר, אני כלה!"). לכן, אי אפשר לתאר את ההתרגשות כשראינו זוג-חתן-כלה-אמיתי מצטלם בפארק בסתיו. הבנות רצו אל הזוג כדי לראות מקרוב את התופעה. הן אמנם התביישו להתקרב ממש, אבל עמדו מהופנטות והסתכלו.צילומי זוג בסטנלי פארק צילומי זוג בסטנלי פארק

ואולי בעוד כמה שנים, עד שתמר תחליט אם היא רוצה להתחתן או לא, כל התופעה הזו כבר תפוג מהעולם…

או שלא.

תמרול כלה
תמרול כלה