המלצה על יצירת מחול: פרחקיר

פרחקיר / להקת המחול ענבל פינטו ואבשלום פולק

פרחקיר
צילום: רותם מזרחי
פרחקיר
צילום: רותם מזרחי

מחול, יותר מכל סוג אמנות אחר, אני לא יודעת לנתח, לרפרר, לפרש.

רק לחוות.

התחושות שעלו בי בזמן הצפייה ב"פרחקיר" במוזיאון תל-אביב: התפעמות. התרגשות. השתאות למול היופי הויזואלי הזה – התלבושות המרהיבות, הרקדנים המוכשרים. סקרנות. המוזיקה עדינה ומיוחדת, נבנית לאט, כמו פעימה מדיטטיבית, עד למקצב סוחף, לפעמים מצחיק אפילו. יצירה מרובדת ומפתיעה. הרקדנים מהפנטים בריקוד אחיד או נפרד, וביכולת ליצור נבדלות בתנועת גוף קטנה. היצירה מספרת מספר סיפורים במקביל. ובעיקר, מייצרת חוויה רב חושית לצופה.

ממליצה כל כך, מקווה שהיצירה תבוצע שוב, ואוכל לצפות בה שוב בעצמי.

פרחקיר
צילום: רותם מזרחי

המלצה על תערוכה: תנועה ציבורית/"אוסף לאומי"

בעצם לא מדובר בתערוכה, אלא בפרפורמנס של "תנועה ציבורית" שמתרחש בחלל של מוזיאון תל אביב. ששה מחברי "תנועה ציבורית", לבושים מדים לבנים, מבצעים כיאורגרפיה שנעה בין ריקוד, אלים לעיתים, לתנועות מסדר צבאיות. הפרפורמנס מתרחש בין גלריות שונות של המוזיאון, לבין הארכיון התת קרקעי שלו, ולחלל בדמות "בית דיזינגוף" שהוקם במיוחד בתוך מבנה מוזיאון תל אביב.

הפרפורמנס ("מיצג") "אוסף לאומי" מתייחס לנושאים שבין אמנות, לאומיות ופוליטיקה, וזאת על ידי שימוש ב"הצבעה" או דוגמאות להקשרים שבין הנושאים.

המיצג מתייחס לנושאים שבין אמנות ללאומיות, כמו חשיבות יצירות אמנות כנכס לאומי, ומה קורה כשאיום בטחוני מאיים לפגוע ביצירות אלה (אלו יצירות יורדו למרתף בעת משבר בטחוני? מה סדר העדיפויות במצב כזה?). בחלק מהמיצג הצופים צועדים בעקבות המציגים בתוך מרתפי המוזיאון, מקום אסור לכניסה למבקר בדרך כלל. בחלק אחר המציגים מסירים את אחת התמונות מקיר המוזיאון (ומיד נעתקת נשמתינו – הצופים. הרי אסור לגעת בציורים!).

חלק עיקרי במיצג מתייחס להכרזת העצמאות ב-"בית דיזינגוף" ע"י דוד בן גוריון ב-ה'באייר תש"ח. במוזיאון נבנה שיחזור מדוייק של האולם ששימש כמוזיאון תל-אביב הראשון, בבית דיזינגוף. בגלל מחסור באולם מתאים בגודלו בתל אביב הכרזת המדינה היתה בעצם שם, בתוך המבנה הראשון של מוזיאון תל אביב, הקומה התחתונה של ביתו הפרטי של מאיר דיזינגוף. את קירות השיחזור מקשטים הציורים המקוריים שקישטו את קירות המוזיאון בעת ההכרזה ב-48'.

אוסף לאומי

בימינו את קירות "בית דיזינגוף" מעטרות רפרודוקציות של הציורים המקוריים (שנמצאים במוזיאון). ביום העצמאות האחרון צילמתי ב-"בית דיזינגוף" את אירוע "אנו מכריזים בזאת" של אירגון בינה, שבו מסכמים מרצים שונים את הדיון והלימוד של פסקה נוספת של מגילת העצמאות, כטקסט מכונן שניתן לניתוח ופירוש עכשווי. הייתי במקום הכרזת המדינה ממש לא מזמן, ואכן "תנועה ציבורית" שיחזרו את החדר במדוייק. ב-"בינה" מתייחסים מחדש לתוכן של מגילת העצמאות. ב-"תנועה ציבורית" מתייחסים לנראות, ולקשר הסמלי בין המקום שבו הוכרזה המדינה, לאמנות ולציורים הספציפיים שהיוו את הרקע להכרזת העצמאות. שוב הקשר בין אמנות ללאום.

אני ממליצה להזדרז ולהזמין מקומות לתאריכים הספורים שנותרו לפרפורמנס הזה. קודם כל בגלל שהוא יפה, ומרשים, ומרגש, ועשוי היטב. ושנית בגלל שהוא מסביר כמעט ללא מילים את כל מה שניסיתי להסביר פה, באופן ברור וחד, ומעניין וסוחף הרבה יותר מההסבר המסורבל שלי! זאת עבודה מצויינת!

אני מתנצלת על איכות התמונות, השתמשתי בזמן המיצג במצלמת הטלפון בלבד.

אחת על אחת: מוזיאון תל אביב

כבר סיפרתי כאן על ימי הכיף שאני עושה פעם ב- עם עלמיק, רק שתינו, יום חופש, אחת על אחת.

אז יום הכיף האחרון שאני ועלמיק עשינו היה במוזיאון תל-אביב. אני מאוד אוהבת את המוזיאון הזה, ואפילו התערוכה הראשונה שעלמיק ראתה בחייה היתה בו :  התערוכה הראשונה שהוציאה אותי מהבית אחרי תקופת "יובש" ארוכה היתה של מורי הנערץ שרון יערי – "זנק אל עצמך". תערוכה מרגשת ומרתקת. זו גם היתה התערוכה הראשונה של תמרול (בנפרד, הבאתי אותה כשהיא היתה בת חודשיים בלבד כי הייתי חייבת לראות את התערוכה שוב ועם אחותי)

אבל סטיתי מהנושא.

העניין הוא שבמוזיאון תל-אביב תמיד יש תערוכות "לכל המשפחה" (=לילדים) מושקעות ומעניינות כל כך, שההנאה מובטחת (מובטחת? לעלמיק לא היה בכלל מצברוח, אבל אני נהנתי), וכשמגיעים באמצע השבוע מבלים די לבד ואפשר ממש להנות מכל האביזרים. הפעם התערוכה היתה "על קווי הדמיון" – תערוכה קבוצתית בנושא קוים.

וחוץ מזה סופסוף הצלחתי להציץ באגף החדש של המוזיאון (בושה, הוא קיים כבר שנתיים) ולהתפעל ממנו.  עלמיק ואני התפעלנו יחד ממיצג חפצים שתלויים כמובייל מתקרת המבנה (זהו מיצב מדהים שנבנה במיוחד לחלל הזה, של טום פרידמן), עלמה חלצה נעליים בתערוכה של מחמוד קייס, טיילנו קצת בגן הפסלים, ואני הספקתי לרפרף על התערוכה של הצלם רוברט קאפה. (האמת שבתערוכה הזאת עלמיק ממש לא "הפריעה", היתה עסוקה בללכת סביב הספסל ולהסתכל מרחוק, ואני התבוננתי בצילומים. משום מה ניגש אלי עובד מוזיאון לנזוף בי שעלי לשמור עליה לידי. ראיתי שמסתובבים בין הקבוצות המודרכות כמה דוברי אנגלית בחליפות עם מדריך פרטי (תורמים פוטנציאליים?) אבל עדיין זה לא הצדיק את החוצפה שלו. בדיעבד הייתי צריכה להתלונן (המוזיאון הוא גם לילדים! בטח ובטח לילדים שלא מפריעים לאחרים להתבונן במוצגים. וזו כבר בושה אמיתית).

כהרגלינו קינחנו בארוחה טובה הפעם ב"דובנוב 8" – בית קפה שאני מכירה היטב משנים של לימודי קרמיקה ב"מרכז מאירהוף לאמנות".

בקיצור ממליצה בחום לבילוי זוגי חורפי, אחד על אחד, בשבת או באמצע השבוע. ואם מישהו יעיר לכם לשמור על ילדכם קרוב מבלי שהוא מפריע כלל, תמחו גם בשמי.

איך שגלגל מסתובב לו

בחמש-שש שנים האחרונות אני ואמא שלי הולכות לקורס קדרות-אבניים.

קרמיקה

כשאמא שלי יצאה לפנסיה החלטנו שזו הזדמנות טובה ללכת יחד לחוג/קורס כלשהו. התחלנו בהרצאות בנושא ספרות עברית שהתקיימו בכל יום רביעי אחרי הצהריים. אחרי שלושה עשר מפגשים ברצף שבהם נמנמתי בהרצאות (ואני דווקא מאוד אוהבת ספרות עברית, זה לא אני, זאת השעה) הבנו שאנחנו צריכות משהו יותר אקטיבי. "לעשות משהו עם הידיים".

במקביל במסגרת הסבת אקדמאים להוראת אומנות – תואר שעשיתי ב"מדרשה", נדרשתי להשלמת נקודות בסדנאות אמנות. וככה הגעתי לאבניים. (וגם להדפס אבל על זה בפוסט אחר).

במשך חמש שנים (או יותר, כבר קשה לספור) למדנו אצל שולה מילר בסדנאות של מוזיאון תל-אביב (מרכז מאירהוף שלאחרונה הודיעו שעומד להסגר ולשנות ייעוד לגני ילדים)

אבל השנה החלטנו לעשות מעשה ולהחליף אווירה ומורה וככה התגלגלנו לסטודיו של רועי מעיין.

איזה כיף! התחלה חדשה, אווירה נהדרת, מורה חדש: מפרגן, מחמיא, מאתגר.

לראשונה זה (כמה אמרנו? חמש? שש?) שנים אני עובדת על פרוייקט חדש ומאתגר. סדרה של כלים מעוטרים בהדפסים מצילומים שלי. לא יכולה כבר לחכות שיצאו מהתנור! (קצת כמו לחכות לפיתוח של נגטיב, אבל בדרך הישנה. לחכות ולחכות. לערבב. לחכות. עוד מעט ולחומר המקבע….)