הבלוג (ואני) היינו בחופשת מולדת

הבלוג (ואני, והבננות) היינו בחופשת מולדת קצרצרה, כי אפילו שזה היה טיפה פחות משבועיים, הג'ט לג כרסם כדרכו בכמה לילות וימים ראשונים.

אז מה היה לנו?

היתה שמש, והיה קצת גשם, והרבה אובך

היה חומוס, היו מצות, ומדפים מכוסים נייר בסופר

היו חמציצים, ולימון מהעץ שבגינה, והיו מליון מתנות שחלקן לא נפתחו מרוב עומס

היה חוף ים מהמם, וחברים ברחבי הארץ, וגם פקקים בכל מקום

היה ליל הסדר, וארוחת חג, והרבה משפחה, והיה גם ערב פרידה של שלוש נשים קרירות מ"אורנה ואלה"

היה פיקניק משפחתי, מפגש משפחתי, בת-מצווה. והיו גם ערבים שקטים עם חברים בבית

היה עמוס ומעייף, והיה גם רגוע ונעים בבית עם ההורים

היו לבננות אלף מפגשים ועיסוקים, וגם אחר-הצהריים אחד פנוי לצפות בסרטי וידאו משפחתיים, ולעלעל באלבומים

היו שטויות עם סבא וסבתא, וכדורגל עם בני-דודים, ולק בקניון, ולהרגיש בבית בכמה בתים, אבל היה גם "אמא, מתי חוזרים הביתה? אמרת שבאים רק לכמה ימים"

היה קצר מדי. לא הספקתי להתגעגע לוונקובר. ומצד שני היה מתיש ומיציתי כבר בשבוע הראשון.

ככה (בערך) זה נראה:
ביקור בישראל גלית לוינסקי
זמן שקט
ביקור בישראל גלית לוינסקי
סבא רוני והלימון
ביקור בישראל גלית לוינסקי
סבא רוני ממשיך עם הלימון
ביקור בישראל גלית לוינסקי
יש לכם את אותות חוש ההומור. בול.
ביקור בישראל גלית לוינסקי
העיקר שכולם מרוצים
איה ותמר. סיפור אהבה.
ביקור בישראל גלית לוינסקי
איה ותמר. חוף דור
ביקור בישראל גלית לוינסקי
קר במים! מה חשבתם?! סוף מרץ, בכל זאת

ביקור בישראל גלית לוינסקי

ביקור בישראל גלית לוינסקי
"מלאך בשלג" גרסת ישראל
ביקור בישראל גלית לוינסקי
תמרול סופרת במחבואים
ביקור בישראל גלית לוינסקי
טבע פראי נוסח דרום תל-אביב
ביקור בישראל גלית לוינסקי
הבננות צופות בסרט החתונה שלנו. קטעים.
ביקור בישראל גלית לוינסקי
היו לנו כמה חובות – דברים שצריך לחפש באלבומים בארץ
ביקור בישראל גלית לוינסקי
תמרול, אורי ויונתן גיבורי על. או אבירים.
ביקור בישראל גלית לוינסקי
סבים ונכדה קורצים
ביקור בישראל גלית לוינסקי
בנות דודות
ביקור בישראל גלית לוינסקי
והעיקר: היה גם חומוס. הצלחנו.
וככה היה הביקור שלנו בפסח בשנה שעברה: ביקור מולדת 2017

סרט. כי אם אפשר ויש איך, לא צריך הרבה למה

לפני שנה וקצת במשך יומיים אינטנסיביים בחופשת פסח צילמנו ("הילדים") את ההורים שלנו לסרט עליהם. לא לכבוד יומולדת עגול ולא לכבוד איזה יום נישואין נושא משקל של מתכת, אלא בשבילנו – לנו ולהם. רצינו לראיין אותם על סיפורי הילדות שלהם, וקצת על ההיסטוריה המשפחתית, על איך החיים נראו אז בתקופת קום המדינה, בתקופת הפדאיון, והצנע, על הילדות במושב והחיים בקיבוץ ובעיר, ועל עצמם – הצעירים. זה לא ״חיים שכאלה״, אלא רצף סיפורים מהחיים.

שכרנו מצלמה ומיקרופונים, ואני ושין כמו ייקיות אמיתיות רשמנו טיים-ליין של כל הצילומים, ובמשך יומיים ארוכים, אינטנסיביים ומלאי דמעות צילמנו סרט.

לקח שנה (מטעמים שונים), ובפסח האחרון, בערב אחד על סלט פירות וטישו, ישבנו בני משפחת לוינסקי הגרעינית וצפינו בסרט.

ישבנו וצפינו וצחקנו והקשבנו וראינו, ואפילו דמענו.

וכמו שאיתמר העורך אמר: "אם גרמתי לייקים לבכות, אני עשיתי את שלי." ובאמת איתמר אתה עשית את שלך, ובגדול!

ברט אמאבא
צילום: מור ארקדיר
סרט אמאבא 2
צילום: מור ארקדיר
סרט אמאבא 3
צילום: מור ארקדיר
סרט אמאבא 4
צילום: מור ארקדיר
סרט אמאבא 8
צילום: מור ארקדיר

הסרט יצא נהדר.

וכמו באוסקר, גם לסרט משפחתי אחד יש צוות שלם שעומד מאחוריו:

בזכותכם – ליאת מלחי ודרור גינצברג, שנתתם את הרעיון, והזכרתם לי ש״אין זמן כמו עכשיו״.

בעזרתך- נועה רענן, שעזרת לנו להפוך את הרעיון לבר-ביצוע, הסברת איך עושים, ואיך מראיינים, ומה כדאי לשאול ואיזה פריימים לצלם, ויותר מכל אלה – נתת את המוטיבציה.

ובתודות לסריקות שלך – ערן אקרמן, שסרקת לנו תמונות מאלבומים בני מאה שנים (וגם פחות) באיכות וביעילות (ובעיקר בנחמדות! איזה כיף לעבוד עם אנשים טובים).

במיוחד בזכותך – איתמר שאול, שקיבלת שבע ומשהו שעות של חומר גלם והפכת אותן בעריכת קסמים לסרט מרגש ומצחיק ומעניין ומשמח, ומלא אהבה והיסטוריה, והקשבת לכל ההגהות הקטנוניות שלנו, וחיפשת והשקעת, ושוב חיפשת, עד שמצאת את השיר המדוייק והקטע ההיסטורי המתאים ביותר. ופשוט שימחת אותנו, שהוצאת אותנו לאור. תודה.

ובעיקר בעיקר – בזכותכם, אמא ואבא, ששיתפתם פעולה בלב שלם, פתחתם את ליבכם ועניתם לנו על כל השאלות, האישיות, המביכות, אלו שהתשובות לא קלות עליהן – בלי ממש להבין ״למה צריך את זה״. כמו שאמרת אבא: "ביקשתם, אז אנחנו עושים את זה בשבילכם – הילדים". ובזכותכם יצא לכם אחלה הסרט. שלכם.

תודה למור ארקדיר על תמונות ״מאחורי הקלעים״ המבריקות, שמתארות במינימום את מה שהלך שם ביומיים האינטסיביים האלה, ועל התמיכה והסיוע בתחילת הדרך.

סרט אמאבא 7
צילום: מור ארקדיר

לאתר של איתמר שאול: צלם ועורך וידאו. (מומלץ בחום!) לאתר של ערן אקרמן: שירותי צילום, סריקות ועיבוד תמונה.

ביקור מולדת

נסענו ל-15 ימי חופשה בארץ, בפסח ושבוע אחרי.

קצת קשה לקרוא לזה חופשה כי בשבועיים האלה הספקנו:

לחגוג ליל הסדר עם הצד שלי, להנות מארוחת חג עם הצד של רם, מפגשים עם דודים, בני דודים, חברים. מפגש של "החבר'ה" עם הילדים, מפגשים עם חברות שלי שאוהבות את הבננות, מפגשים עם חברים אצלם, מפגש עם חברים בפארק, וחברים לצאת בערב לבד. תור לשיננית, ותור לספר שלי. ים וים וחוף. נסיעה לשני לילות במלון עם המשפחה שלי, סופשבוע ביתי עם הצד של רם. נסיעה לבני דודים בטבעון לבנות, שלושה ימי הולדת משפחתיים, ביקורים של הבנות בגנים הקודמים שלהם, מפגש בפארק של הגרעין שלי, ומפגש של בנות המחזור של בית הספר היסודי.

היה מעייף,

אבל ממש ממש כיף.

נהננו מהאיחוד המשפחתי. הבננות נחתו ישר לזרועות הפתוחות של הסבאסבתא משני הצדדים, ונהנו משבועיים של פינוקים ותשומת לב אינסופית.

ביקור בארץ

ביקור בארץ
סבתא ונינה

המפגש בין בני הדודים שלא התראו תשעה חודשים היה חלק כמו לחם בחמאה – הן ישר התחברו ופנו לשיחות / משחקים, כאילו רק אתמול שיחקו על אותו שטיח. תמר ואיה שנפרדו בנות שנתיים פלוס – נפגשו באהבה גדולה וישר נזכרו שהן בעצם החברות הכי טובות. גם עלמה ובני הדודים הגדולים יותר – משני הצדדים, נכנסו ישר לעניינים, כאילו לא הפרידו בנינו אוקיינוס ו-14 שעות טיסה עד לפני יום. זה היה מקסים.

ביקור בארץ

ביקור בארץ

ביקור בארץ

ביקור בארץ

גם המפגשים עם החברים היו מרגשים, הילדים עם הבננות – חבורה צוהלת ושמחה, ואנחנו נהננו מהחברה. האמת שאחד המפגשים האלה צלצל לי חזק בפעמון הגעגוע. לקח לי זמן להבין מה בדיוק התעורר שם במפגש הזה, הרי בכלל לא ידעתי שאני מתגעגעת. אני חושבת שזה היה להרגשה הזו, "של בית". של להכנס לחבורה שאני מכירה שנים, ומרגישה ישר שיש לי את המקום שלי, אפילו בבית שלהם.

ביקור בארץ

נסעו לטייל (קצת) והיה כיף להיות טיפה תיירים (ממש טיפה. התבאסנו מהפקקים כמו הישראלי המצוי). אפילו נהננו ממזג האוויר ההפכפך. כל הזמן צחקו עלינו שרק אנחנו בלבוש קצר. מתברר שגם הקרירות היא יחסית…

ביקור בארץ
קצת על צמחי ארצנו

ביקור בארץ

ביקור בארץ ביקור בארץ

ביקור בארץ

ונסעתי לטייל קצת בתל-אביב אהובתי, קצת סידורים לבד, ובוקר שישי אחד עם אמא, כמו פעם.

אחד הימים החביבים ביותר היה ביקור נוסטלגי שלי עם הבננות ברחוב ביאליק ברמת גן, השכונה בה גרנו בישראל. נופפנו לשלום לבית שלנו ברחוב המעגל מבחוץ. הלכנו לכיכר אורדע לראות את היונים. ביקרנו בגנים של עלמה ותמר, בגן נטע ובגן הורדים. כשפגשתי את קרן הגננת הקודמת של עלמה ברחה לי דמעה בלתי נשלטת… ניגבנו חומוס בחומוסיה שהיתה לנו מתחת לבית (לזה באמת התגעגעתי!), והתענגנו על כל ביס. קינחנו בארטיק במכולת של מאיר, שהתרגש לשמוע שהבננות זוכרות את שמו (ברור, לא?! הן מכירות אותו מהיום שהן נולדו)… וכמובן קנינו נעליים. לאורך כל הדרך פגשנו פרצופים מוכרים, והחלפנו חיבוקים עם יקירים שהופיעו פתאום. באמת, רק בישראל (תכלס – רק בביאליק ….)

ביקור בארץ
ביקור מרגש בגן הקודם של עלמה
ביקור בארץ
חומוס. התגעגעתי!
רק בישראל. השולחן ליד מכולת זבל
ביקור בארץ
הילדה יודעת לנגב מלידה
ארטיק במכולת

ובערבים יצאתי עם חברים שלי (רם חזר אחרי שבוע לוונקובר), ולמרות העייפות, הרגיש כאילו המשכנו את השיחה בדיוק מאיפה שנקטעה לפני תשעה חודשים. עם כולם אני מדברת בטלפון, אבל עם השעות ההפוכות וכל התירוצים, זה לא אותו הדבר. למרות זאת אני יודעת שכדאי להתאמץ. עם השנים זה לא ישאר ככה, ואני לא רוצה לוותר על החברויות האלה.

ביקור בארץ
חברים שהם כמו משפחה

ביקור בארץ

אפילו הספקתי שני מפגשים היסטוריים: איחוד (מסויים) של גרעין "ברכה" בפיקניק משפחתי מהמם בפארק הירקון, ומפגש פסגה של בנות מחזור לב' (נדמה לי) בית ספר "וייצמן" (בית הספר היסודי שלי) שהיה אחד הערבים המצחיקים והכייפיים בחיי, נשבעת. שניהם היו באותו יום, כך שניתן לתאר את המסחטה הרגשית שהלב שלי עבר ביום הזה.

והפרידה היתה שוב קשה, הרבה דמעות זלגו ביום האחרון.

ולא הספקתי להתגעגע לכאן, לוונקובר.

אבל חזרנו לאביב פורח ושמיים כחולים. ולשקט שלנו. זה טוב.

ולא הכל התערער לי (כמו שחששתי מראש), אני עדיין יודעת איפה הבית, ואיפה העכשיו שלי. אבל אני מרגישה שההדים של הביקור בארץ עוד לא שככו. שהרגשות הסותרים עוד יצופו. מי אני כאן? איפה נגור כשנחזור? מתי נחזור? והשאלה שכל כך הרבה אנשים בארץ שאלו אותי: "למה לחזור?"

הרחוב שלנו באביב

אין כמו הים בארץ

אין כמו הים בארץ.

ואין כמו המשפחה, והמשפחתיות, והארוחות שישי – ארוחות שבת, בייביסיטר של סבאסבתא, ביקורים ספונטניים של חברים, ההורים קופצים, "בואו נשאר כבר לכל השבת אצל ההורים", האוכל של אמא שלי, האוכל של אמא של רם, החגים ביחד, מרחק פסיעה מחברים, חלב מהשכנים, שכנים שהם חברים, שכנים שהם בייביסיטר, החברים מהגן, נפגשים בגינה אחה"צ, קובעים בוואטסאפ עם חברים מהגן, ארוחות ערב ספונטניות עם חברים, רושמים במכולת, מרחק יריקה מכל חנות שצריך, קניות סופר באינטרנט, "אמא תתקני לי את החולצה", "מתי תבואו? לא נפגשנו משבת ועלמיק כבר מתגעגעת"….

הים בארץ

השבוע קיבלנו את ההזמנה הרשמית. רם התקבל ל- Fellowship (תת התמחות) בונקובר. תאריך תחילת עבודה: 1/7/16. תאריך מעבר שלנו: יוני-יולי 2016. תאריך תחילת התרגשות: תכף.

תאריך תחילת לחץ: ע כ ש י ו !

אז איך הים בונקובר?

משפחת ספיר משחזרת

את משפחת ספיר אני מכירה כבר כמה? 9 שנים? צילמתי אותם בשתי חתונות ובריתה. וגם נשארנו קצת בקשר – חלקנו גן לילדים, שמחנו להיפגש בחתונות של חברים (שלהם שאני ואלי צילמנו), עשינו לייקים בפייסבוק…

כך ששמחתי מאוד כשפנו אלי לצילומי השבט ("צילומי מישפוחה") לכבוד יום ההולדת העגול של אבא ספיר.

צילמתי את המשפחה והילדים בכל מני שילובים – מבויימים "לשים על המזנון" וטבעיים בשביל הכיף, וגם, על הדרך, סיכמנו שנעשה כמה שיחזורים לתמונות ילדות שלהם.

אין מה לומר, הם באו מוכנים: התמונות שזקוקות לשחזור סרוקות ומוכנות על האייפד, בגדים מתאימים לתמונות, ובעיקר הרבה מצב רוח טוב וחוש הומור בריא. שלושת האחים (עודד, בועז ויעל) ידעו בדיוק איזה תמונות חשוב להם לשחזר ומה יצחיק את המשפחה. הם נכנסו לדמויות (של עצמם כילדים) ועשו לי את העבודה ממש קלה. הלוקיישן שנבחר היה גן העלייה השניה – גן שמזכיר להם את ילדותם בגבעתיים, וכל התמונות שוחזרו שם. בגלל שהוחלט מראש שלא נשתמש בבית האמיתי שהיה להם, אלא נצטלם רק בחוץ, השיחזורים התמקדו בלבוש, תנועות גוף, הבעה, זווית צילום, והקומפוזיציה של התמונה.

צריך הרבה הומור (וגם הומור עצמי), סבלנות, שיתוף פעולה בין האחים, השקעה לא מבוטלת של זמן חיפושים בארכיון המשפחתי והשקעה של זמן בכלל.

אבל כשרואים את התוצאה…. אפילו אותי (מה אפילו, אני מתה על דברים כאלה) זה מרגש.

עץ

טיול קטן בחורף: גן החיות התנ"כי

היעד: גן החיות התנ"כי / ירושלים

המטרה: יום כיף משפחתי, כולל הכל: נסיעה ברכבת, אוכל, צפייה בחיות, נמנום בדרך הביתה.

המועד: אחד הימים הקרים בפברואר 2014 (לא חייבים דווקא ביום קר. מומלץ להתחשב במזג האוויר כמובן. במקרה שלנו פשוט נאלצנו להתחשב בחופש מהעבודה יותר מבמזג האוויר. ככה לקחנו תינוקת רמת גנית בת חודש וחצי לטייל יום שלם בחוץ בקור הירושלמי. זה מחשל!)

אמצעים: שתי עגלות, תיק מלא כריכים, מים, חיתולים ובגדי חורף. והרבה הרבה מצב רוח טוב!

המסקנה: גן החיות התנ"כי הוא אחד מגני החיות היפים שהייתי בהם (בעולם! אני לא משווה רק לספארי, למרות הפטריוטיות הרמת-גנית). הוא בנוי על צלע הר (לכן כדאי להביא עגלה למקרה שאחת הבננות צריכה לנוח), צופה על נוף מרהיב. אזורי המחייה של בעלי החיים בנויים בשיטה של גני החיות המודרניים, בהם בעלי החיים מסתובבים באיזור המדמה את סביבת החיים הטבעית שלהם, ללא כלוב (בלי סורגים בקיצור, שימוש באיזורים המגודרים בזכוכית או הגבהה/הנמכה של איזור שלם). גן החיות הזה מכיל חיות מגוונות ומעניינות, ובגלל שהגענו באמצע השבוע (ובחורף) היינו כמעט לבד, בלי צפיפות ותור. יכולנו לשוטט חופשי (תרתי משמע).

בקיצור! מומלץ בחום (אולי באמת עדיף להגיע בפעם הבאה בקיץ….)

עץ משפחה

לפני מליון שנה (בסביבות ה-50 ) אבא שלי קיבל מקרוב משפחה מחקר בנושא עץ המשפחה שלנו. צד אחד – הצד של אמא של אבא שלי (סבתא אילזה) נחקר והגיע עד המאה ה-17. אבא שלי המשיך במשך תקופה לחקור ולהרחיב את עץ השורשים הזה.

על בריסטול מגולגל, כתוב בכתב ידו של אבי (באותיות לטיניות ברובו), וחלקו בדפים המודפסים במכונת כתיבה, נח לו עץ השורשים של משפחת לוינסקי בתוך ארון במשך שנים.

לכבוד יום ההולדת ה-75 של אבא שלי החלטנו להוציאו אל האור – לעצב, להדפיס ולמסגר אותו ולתת לו במתנה. גם אם לרגע קט חשבתי שאוכל לעשות זאת בעצמי, לשמחתי החלטנו לפנות לרוית כהן – ארכיטקטית, מעצבת פנים, מעצבת גרפית, ומעצבת אלבומים, שאני מכירה כבר המון שנים. רוית הפכה את עץ השורשים למיצג מרגש של משפחתיות, וכמו שהיא תמיד עושה: באיפוק ובטעם משובח.

לצורך החלק ה"עיצובי" עברתי בסתר על מאות מכתבים, איגרות, מסמכים, ותעודות שונות ששמורות בבית הורי (מסמכים היסטוריים בני מאות שנים, שמחזיקים מעמד יותר טוב מכל תעודה שקיבלתי בחיי. הגרמנים יודעים לייצר ניירות שמחזיקים יותר מאנשים. זה ידוע). סרקנו ומיינו מסמכים ותמונות עתיקות, ורוית ביד אמן עיצבה לנו עץ משפחה מרהיב שיזכר לדורות (תרתי משמע).

מצגת זאת דורשת JavaScript.

לא יודעת אם רואים בתמונה, אבל בנוסף ל-16 דורות מתועדים, מצורפות תמונות של בני המשפחה שלנו, סבא וסבתא שלי, הורי סבתי, סבא של אמי, וגם סבא וסבתא של סבתא אילזה שלי מהמאה ה-19 (התמונה השמאלית ביותר משמאל, צולמה ב-1860)

דורות על דורות של רופאים.

שורשים עמוקים ועלווה רחבה.

עץ השורשים תלוי אחר כבוד על הקיר המרכזי בפינת האוכל בבית הורי.

עיצוב גרפי: רוית כהן-שי 0544918332