ארון חורף

באחד מימי החופש האחרונים החלפתי לבנות ארון קיץ-חורף. זה לקח לי יום שלם.

פה בונקובר לא ממש מחליפים בין ארון קיץ לחורף, כי בחורף חם בבית ובחוץ מאוד קר, ובקיץ חם אבל לפעמים קריר ולפעמים יורד גשם. לכן עיקר העבודה הוא למיין מה מהבגדים כבר קטן מדי, מה שקטן על עלמה להעביר לשקיות ולשמור לתמר, מה שקטן על תמר להעביר לחברים ולחברות ולארץ, מה ראוי לשמירה ומה הולך לתרומה, להעלות את בגדי ה"קיץ-קיץ" (גופיות ומכנסיים קצרים) ולהוריד את בגדי ה"חורף-חורף" (פליסים וטרנינגים עבים). ובכל זאת, זה לקח לי יום שלם. למה? כי יש להן כל-כך הרבה בגדים!

יש להן כל-כך הרבה בגדים, שכל מי שבמקרה רואה את הארון שלהן לא יכול שלא להתפלא. גם אני המומה.

לזכותי יאמר ש-90% מהבגדים שלהן משומשים (יד שניה, עברו דרך עוד ילדה אחת עד ארבע ילדות קודם). הרוב הגדול היה של האחייניות הקנדיות שלי, הובא ארצה על ידי אחותי בביקוריה, והוחזר איתנו לפה כשעברנו (חוסר יעילות שכזו, אבל מי יכול היה לדעת). אחוז קטן יותר מאחייניות שלי מהארץ ומחברות, המון בגדים מכל הקולקציות של "מותק" הדס הול שהיא גם חברה וגם מוכשרת אש, ואחוז קטן אך איכותי, הם בגדים שהיו שלי ושל אחותי לפני 40 ומשהו שנה ועדיין משמשים את הבנות שלי.

החולצה הזו למשל בת יותר מ-45 שנה, אבל מי סופר:

והנה אני והבננות שלי בחולצת Rainbow (כמו שתמר קוראת עכשיו לכל דבר צבעוני):

זאת אני!
אני רוכבת על גע-גע הברווז. סוף שנות ה-70 הכתומות
עלמיק רוכבת על בימבה-ג'וק

תמרול פשוט כזו רזונת שהיא יכולה ללבוש דברים שאני ועלמיק לבשנו בגיל שנתיים

וזה הבגד הכי נעים שיש. כותנה אוורירית כזו, ממש כיף:

וזו שוב אני! הישר מהאלבום
עלמיק מתגלגלת
תמרול והפופיק

אותה חולצה בהפרש של 40 שנה פלוס מינוס:

ולבגדים האלה, לצערי, לא מצאתי הוכחות באלבומי הילדות שלנו…

ולגבי המחשבות על החינוך הרע שריבוי בגדים כזה נותן – המצפון שלי שקט. הבנות שלי יודעות לשמור על הבגדים שלהן, הן יודעות שהבגדים הם לא חד-פעמיים. הן לא לובשות בגדים מוכתמים, לא כי אני זורקת אותם חלילה, אלא כי אני עומלת על ניקויים. הן יודעות שמה שנקרע או נפרם אני מתקנת. בקיצור אני מקווה שלא, אבל נראה לי שאני מעבירה להן את השריטה הזו גם. הרי לא סתם הבגדים שלי שרדו 40 שנה… (מזל שיש את אמא שלי להאשים).

מתנה ללב

מתברר שיומולדת ארבעים יכול להיות יומולדת משמח, עם רגעים כייפיים, מילים טובות, חברה מעולה, ומזכרות לכל (שאר) החיים.

מתברר שהיום של היומולדת יכול להיות ״סתם אחלה יום״, לקום בבוקר לחיבוקים ונשיקות מהבנות האהובות בתבל, ולקבל כל מני ברכות ומתנות קטנות שהן חשבו שישמחו אותי. מתברר שאפשר לעשות ״סיבוב״ עם אחותי ברחוב שאנחנו הכי אוהבות להסתובב בו בעיר, לקנות לעצמי תבנית שרציתי מלא זמן והתקמצנתי, לדבר עם כל הדברים בעולם, לשבת לקשקש בבית קפה ולחזור לאחר-הצהריים נעים עם הבננות שלי. מתברר שפתחו גלידריה ממש לידינו ואפשר פשוט לקפוץ לשם ולטעום את הטעמים המוזרים שהם מכינים שם במקום.

מתברר שזה משמח כשבערב במסעדה שיצאנו אליה מחכים עוד שלושה זוגות של חברים טובים (ובתוכם אחותי וגיסי) וכולם פשוט רוצים להעביר ערב בחברה טובה ואווירה נעימה, באכילת אוכל איטלקי משובח ובמצב רוח טוב.

מתברר שהאזניים המתאימות שמעו את הווישליסט שלי ופינקו אותי בדברים שאפשר לבקש רק ליומולדת ארבעים, ״יומולדת של גדולים״ (סיר סיר למשל)…

מתברר שברכות של חברות טובות בוואטסאפ יכלות לעשות לי טוב על הלב לכמה ימים, עד כדי כך שאני ארצה לשמור אותן.

מתברר שאין כמו ארבעה ימים עם אחותי בסן-פרנסיסקו בשביל להרגיש טוב, גם עם הגיל. צעירה אבל עם  אמצעים (הרי באיזה עשור קודם יכולתי להרשות לעצמי לנסוע / יכולתי להנות ככה מכל העולמות / היו לי אנשים שממש חיכו לי שאחזור וישנו בלילה עם חולצת הפיג׳מה שלי מרוב געגועים?!)

מתברר ש״האנשים שלי״ כבר מכירים אותי. הם יודעים איך לשמח אותי (גם כשאני טוענת שאני לא רוצה שום הפתעות, ורוצה ארוחה רק לשנינו במסעדה. האנשים הרלוונטיים יודעים לא להבהל ממני, כי נהנתי בטירוף), להזמין לי את הדברים המתאימים ביותר (סיור שוקולד בסן-פרנסיסקו למשל), לקחת אותי למקומות המגניבים ביותר (מישהו אמר סן-פרנסיסקו כבר בפוסט הזה??) וגם, לא לשכוח לפרוט על הנים הנוסטלגי.

הגיסות, הגיס והחותנים שלי ידעו בדיוק למי לפנות כדי לגרום לי לדמוע מהתרגשות באמצע ארוחת ערב בחצי-עמידה במטבח של זרים, שלושה שבועות אחרי יום-הולדתי. בשיתוף פעולה מדוייק (אוי לא, כתבתי מדוייק בפוסט. גם אני נפלתי בטרנד. אבל מה אני אעשה?! יש תואר-השם קולע יותר במקרה הזה?!) אז בשיתוף פעולה נדיר ומדוייק (!!!) בין גיסתי מעיין לנעמה אורבך המוכשרת בטירוף, נרקחה לי המתנה המושלמת לפריטה על הנים הנוסטלגי המפותח שלי: קיבלתי ״רגעים בקופסא״: אוסף גלויות המכנס אינספור רגעים חשובים או מצחיקים או מרגשים או משמחים. תמונות מהחיים שלי מהשנים האחרונות, שאפשר ממש להחזיק ביד. זהו אוסף מקיף ומרגש של עשרות תמונות שאני צילמתי, מודפסות כגלויות. רק לשבת להתבונן ולהתמוגג.

נעמה "חיטטה" בבלוג שלי ושלפה במיומנות תמונות שמכילות את כל מה שאני אוהבת, כל מי שאני אוהבת. כל תמונה מזכירה לי אירוע אחד או מיליון רגעים, כל תמונה מצחיקה או משמחת או מכווצ׳צ׳ת לי את הלב.

כל תמונה בול.

המתנה הזאת היא אני.

תודה למעיין, שרון, גל, יאיר, רוני ודליה, שאתם מכירים אותי ככה בשביל לקלוע בול. תודה על האהבה שאני מרגישה בכל פעם שאני מעיפה מבט בקופסא הזו שמונחת לי ליד המיטה. תודה שבאתם עד לכאן כדי להביא לי אותה (: ככה זה הרבה יותר כיף לקבל מתנה…

ותודה לנעמה ש״הגשמת״ לי את המתנה המעולה הזו, משלב הליקוט המשובח (כמעט נפלתי שוב ל״מדוייק״. בעיה, זה שוב הכי מתאים) ועד להפקה היפהפיה.

שימחתם אותי כל כך! תודה.

ככה המדף שלי ליד המיטה נראה
אלה רק חלק מהרגעים שלי

וזה הפוסט שכתבתי לפני שנה על המחשבות על גיל ארבעים. בנתיים אני מרוצה.

יש לי הדפס של אבא שלי בסלון

אחרי "בצלאל" הלכתי ללמוד ב"מדרשה", במסלול הסבת אקדמאים להוראת אומנות. (כל מי שמכיר אותי יודע שיש לי פחד קהל נוראי, ולא ברור איך חשבתי לרגע שאוכל לעמוד מול כיתה שלמה וללמד – או למה התמדתי בזה וסיימתי את התואר, אבל שויין). ונדרשתי להשלים "נקודות אקדמיות" בסדנאות אומנות. בקיצור, ככה התגלגלתי ללמוד סדנת הדפס, שהיתה סדנה מרגשת, מלמדת, מעשירה, ומהנה מאוד מאוד. אני עדיין מחכה ליום שאחזור לעסוק בהדפס רשת. (ככה גם התחלתי ללמוד קדרות, אבל על זה בפוסט אחר).

כצפוי כל ההדפסים שלי היו מבוססי צילומים.

הדפס

לתרגיל הגמר עשיתי הדפס על פי תמונה של אבא שלי מגיל 5. אני לא מתיימרת להיות אובייקטיבית, אבל לדעתי (הסובייקטיבית) זאת תמונה מקסימה. תמונה שובת לב, יפה, רכה, – ואני יכולה להתבונן בה דקות ארוכות.

אורי בן 5

מזל, כי בשבע השנים האחרונות ההדפס הזה תלוי בסלון שלי.

הדפס סלון

הדפס סלוןהדפס סלון

פורים 1#: פורים בברלין

סבתא אילזה נולדה וגדלה בברלין.

מצאנו שלוש תמונות מקסימות של אילזה הילדה ואחיה ארנסט.

מימין: 1911. באמצע: 1913. משמאל: 1914
מימין: 1911. באמצע: 1913. משמאל: 1914

 מאחור נרשם בכתב יד השנה בה צולמה כל תמונה: 1911, 1913, 1914. נראה ששלושתן צולמו בסטודיו לצילום, עם רקע ותלבושות. אולי האמצעית לא (הרקע התמונה זו הוא של קיר ולא רקע מצוייר כמו באחרות, והבגדים נראים בגדי חג של אותה תקופה).

הצילום שלי פה ממש לא עושה עימן חסד. ההדפסה, החדות, עומק הגוונים… גם סריקה לא היתה מעבירה את היופי הזה של הדפסת מגע (?) על נייר-נייר, לא כל שכן צילום דרך הזכוכית. תצטרכו לדמיין (או לקפוץ לראות).

לזכר צילומי הסטודיו המסורתיים של פעם.

(ולמי שרוצה כאלה גם היום: מפרגנת לאלה פאוסט: חברה מהלימודים וקולגה, ולאלי מעייני כמובן)

עברה את גיל ההתבגרות

כל פעם שאמא שלי מדברת על הגיל שלה היא צוחקת ואומרת "אני כבר עברתי את גיל ההתבגרות" ומוסיפה "בשנה-שנתיים". (כל מי שמכיר את אסתר עכשיו בטוח מחייך לעצמו. )

אז בסוף שנות החמישים אמא שלי באמת היתה בגיל ההתבגרות.

אני לא יודעת מי צילם את התמונה הזאת, אבל היא תמונה יפהפיה בעיני. כל כך לא אופיינית לצילום במצלמה ביתית בתקופה הזאת (או בכל תקופה): תוך כדי תנועה, מתוך המים. ולמרות הקומפוזיציה המושלמת – נראית לא מבויימת בכלל. כמעט כאילו לא היתה שם מצלמה או צלם.

רגע אחד.

ועבר.

הבית שלנו: החדר של הבנות

אני גרה כבר עשר שנים בדירה שהיתה של סבתא שלי ברמת גן. לפני כמה שנים מצאנו באחד הארגזים אקורדיון תמונות כזה, של תמונות של חדרי הבית משנת 1953. כמה חודשים אחרי שסבתא אילזה עברה לדירה היא הביאה חברה צלמת שתיעדה איך החדרים נראים (כדי לשלוח לחו"ל ו"להשוויץ", או יותר נכון "תראו איך הסתדרתי, אני חיה בישראל אבל יש לי הכל").

לקחנו כל תמונה כזו, מסגרנו ותלינו בכניסה לכל חדר.

החדר של הבנות

החדר של הבנות היה הקליניקה של סבתא אילזה שהיתה גניקולוגית.

החדר של הבנות החדר של הבנותהחדר של הבנותהחדר של הבנות