בסוף השבוע האחרון נחגג פה יום המשפחה, מה שהופך אצלינו בבית-הספר למעין "חופשת אמצע הסמסטר" של חמישה ימים. (בתי הספר של הפרובינציה לוקחים תמיד יום השתלמות אחד לפני, בית הספר שלנו יום השתלמות אחד אחרי, וסופשבוע ארוך. סה"כ חמישה ימים, שישי-שלישי). במקביל ירד השלג הראשון של העונה, היה סופשבוע קר וביתי, וניצלנו אותו לפעילות משפחתית נהדרת שתכננו כבר כמה ימים לפני.

בהשראת מחברת הראיונות של נעמה מגשימת מתנות (שקראתי עליה לפני שנה וסימנתי לי בראש שאנחנו חייבים לעשות כזו מחברת בחופשה המשפחתית הבאה עם הסבים, שלא קרתה בנתיים בגלל הקורונה) ופוסט מרגש במיוחד של מיכל מיאסניק שקראתי לאחרונה (על ראיונות ומשחקים משותפים בזום לנכדי רילוקיישן עם הסבים שבארץ) בנינו ראיונות משלנו לסבאסבתא של הבננות.

הרי אין מה לחכות, אנחנו כאן והם שם כבר יותר משנה, ובנתיים הגעגועים גוברים והפגישה הפיזית רק נדחית ונדחית. הזמנו את ארבעת הסבים/סבתות לארבעה מפגשי זום, כל אחד בנפרד, לפי לוח זמנים שהבנות בנו. לפני כל מפגש עלמה ותמר ישבו וכתבו שאלות שעניינו אותן. השאלות נעו על ציר רחב משאלות על העבר – הילדות של הסבים, לימודים בבית הספר היסודי, מתי הכירו את בן/בת הזוג, עד שאלות על ההווה – היומיום בתקופת הקורונה, וגם כל מני העדפות ותחביבים.

הרעיון היה לשאול אותם על עצמם, מתוך המחשבה שאמנם אנחנו מדברים הרבה בטלפון, אבל בדרך כלל הסבים שואלים את הבנות עליהן, והן מספרות על העיסוקים שלהן ומראות דברים שהן בוחרות ולא ההפך. הפעם לתת במה לכל סבא/סבתא בעצמם ולשמוע מהם על עצמם. במה הם עסוקים? מה מעניין אותם? מה הם אוהבים? מה הם אהבו לעשות / לשחק / ללמוד?

עלמה (בת 9.5) הכינה לכל אחד מהארבעה שאלות אישיות, המתאימות לבנאדם הספציפי. בעקבות כל ראיון שעבר השאלות השתנו קצת, לפעמים היא בחרה לשאול את אותה שאלה כמה אנשים. שאלות לדוגמא של עלמה: מי היתה החברה הכי טובה שלך כשהיית ילדה? האם אהבת ממתקים כשהיית ילדה? מה רצית להיות כשהיית קטנה? האם אהבת ללמוד בבית הספר? באיזה גיל עברת דירה? מה אתה לוקח איתך לעבודה? יש יום בשבוע שאתה אוהב? האם היית באיזושהי מלחמה? באיזה גיל טסת במטוס בפעם הראשונה? איך הרגיש לטפל בי? באיזה מקומות מגניבים היית בחיים שלך? יש לך משהו ברפואה ללמד אותי? איזה תפקיד אהבת לשחק במשחק כדורגל?

מעניין לראות רק מהשאלות שהיא כתבה מה שמעסיק את עלמה בעצמה. גם רם ואני נכחנו בראיונות, וגם האחות של המראיינת וכך גם אנחנו זכינו לשמוע סיפורים, וללמוד דברים חדשים שלא ידענו על ההורים שלנו. הבנות נדהמו לשמוע שסבא רוני טס לחו"ל לראשונה כשהוא היה בן שלושים ומשהו, נגעלו לשמוע שסבתא אסתר שתתה ביצים חיות אם הן נשברו כשהובילה את הביצים של התרנגולות מהמשק לצרכנייה, התעניינו לשמוע שסבתא דליה חזרה להיות חברה של החברה הכי טובה שלה מהתיכון, אחרי ארבעים שנה, ולמדו שסבא אורי מאוד מתגעגע ללמד סטודנטים.

תמר (בת 7) בנתה בהתחלה לארבעתם את אותו ראיון, אבל לקראת הראיון של סבא אורי היא החליטה לשנות אותו קצת. שאלות שחזרו אצל תמר היו: איך הרגישה תקופת נער (=תקופת הנעורים)? איך הרגיש לטפל בתינוקות?  מה המאכל האהוב עליך? מה המספר האהוב עליך? מה האות האהובה? והשלב המבדח במיוחד – שלב השאלה הקצרה, שאחרי כמה שאלות כולם נכנסו אליו וענו: – קר/חם? – פה/אף? – מיץ/שוקו? – כחול/לבן? – בית/חווה? – פס/משובץ? – בד/מסטיק? ("מה? מה או מסטיק? לא שמעתי") – משולש/ריבוע?

כל בוקר התכנסנו לשיחת זום (על המחשב, כיאה למעמד. הטלפון פחות מחייב), עלמה הזמינה את הסבא/סבתא המיועד להכנס לשיחה, והבננות התיישבו עם מחברת לשאול שאלות ולהקשיב לתשובות. יצא לנו טוב שהיה חופש של חמישה ימים. השיחה ארכה בדרך כלל כשעה (ב10 בבוקר שלנו, 8 בערב בארץ), עם הרבה סיפורים שעלו תוך כדי ושאלות שנשאלו בספונטניות. היה גם שלב של שאלות מהקהל (אני ורם). סבא אורי היה המרואיין הרביעי, והראיון שלו עורר הרבה התרגשות וציפייה. סבא אורי ידוע כ"לא מספר סיפורים" באופן ספונטני, ובכלל לא אוהב לדבר בטלפון, כך שהבנות מתגעגעות ממש לדבר איתו. סיפרתי להן שאני גיליתי בבגרותי שלמרות שהוא לא מנדב סיפורים בעצמו, אם שואלים אותו שאלה ספציפית הוא יענה עליה בשמחה, ויספר אפילו סיפורי ילדות. ואכן כל הראיונות היו טובים ומעניינים, לסבים ולנכדות היתה הסבלנות לספר ולהקשיב וכולנו נהננו והחכמנו.

אין כמו תשומת לב אישית. גם לנכדות, גם לסבים וסבתות. הרי אם מישהי כזו חמודה ואהובה היתה בונה ראיון במיוחד בשבילי גם אני הייתי נהנית ומשתפת פעולה.

זה היה רעיון נהדר! סבא רוני הציע שנערוך ראיונות רבעוניים. אפשר לסכם במילה אחת: הצלחה!
ואפשר לסכם בכמה תמונות:

פוסט על מחברת הראיונות של נעמה אורבך, היא נעמה מגשימת מתנות, אפשר לקרוא כאן.

פוסט על פרוייקט חיבור בין דורי של ילדים/ות ומבוגרים משמעותיים בחייהם של מיכל מיאסניק, אפשר לקרוא כאן.

הבננות שלנו זכו בסבאסבתא מופלאים. סבא וסבתא ועוד סבא וסבתא וכולם אוהבים אותן, משקיעים בהן, נהנים מהן, ושמחים איתן.

ואני לא מדברת עכשיו על איך הם כהורים לנו, לי ולרם. כי ברור שלא נהיים "סבא וסבתא מופלאים" בלי להיות קודם הורים טובים, ומעורבים-אבל-לא-נדחפים, ומשקיעים-אבל-לא-כופים-את-עצמם ועוזרים-ולא-מצפים-לתמורה ועוד מיני סופרלטיבים. אני לא מדברת על זה.

אני מדברת על סבא וסבתא שאוהבים את הנכדות שלהן (בסדר בסדר, גם את שאר הנכדים. הפוסט הזה הוא על הבננות שלי!) בלי גבול, באמת. נהנים להיות איתן גם כשהן קטנות ושבריריות וגם כשהן גדולות ועקשניות. גם בלילות כשרם היה תורן ואני פחדתי להשאר לבד עם המפלצות הקטנות. גם באמבטיות הראשונות כשאני עוד לא רציתי לקלח אותן לבד. גם כשאנחנו נסענו לסופשבוע או לחו"ל וצריך לקחת לגן, ולארח אותן ימים ולילות. גם באזעקות במלחמה. גם בבילויי אחר הצהריים או שבת בבריכה. מכל וכל. גם בשמחה וגם בעצב.

סבא וסבתא "משקיענים". לא רק במתנות (ובגדים וצעצועים וכיופים). סבא וסבתא שבאים לכל יום-הולדת בגן. ושבאים כשאפשר גם למסיבות של החגים. סבים שבאים למסיבות סיום ומתרגשים איתנו ועם הבננה מגודל המעמד. סבא וסבתא שמכירים את קוד הכניסה לגנים ואת השומר כי הם באים להוציא מהגן לפעמים. סבא שלוקח לגן בכל בוקר כי הבננה השניה קטנטונת ונולדה בדצמבר ("אז למה שהיא תצא מהבית סתם"). סבתא שלוקחת איתה למספרה, ולעשות לק, לעצמה ועל הדרך גם לבננה, בכיף. סבתא שתמיד נותנת לשחק לה בשרשראות. סבתא שתמיד רואים סימן אודם על הבננה במקום של הנשיקה. סבים שמתנדבים ללמד בגן על מיקרוסקופ ומדגימים על טיפה של דם. סבא שעושה שטויות וצחוקים. סבא עם שפם מדגדג. סבתא שמתחפשת בפורים והולכת מחופשת לפורימון. סבתות שמשחקות כדורגל. סבא וסבתא שמכינים עם הבננות קובות ומחבוז וריבה וקציצות. סבים שכיף לישון אצלם, גם בשבת בצהריים אבל גם איתם במיטה. סבים שמקריאים סיפורים. סבים ששרים שירים. סבתא שלוקחת על הכתפיים. סבא שלוקח את הבננה במנשא בכל שמורת הבניאס, כולל בתוך המים, כי אמא ואבא לא יכולים. סבא וסבתא שעושים בייביסיטר, כי אמא נתקעה בעבודה אז "מה הבעיה, נקפוץ". סבתות שבאות בכל שבוע לאחר הצהריים אחד "לבלות קצת" עם הבננות. כל שבוע. סבתא שמציירת בסבלנות אין קץ כל מה שהבננה תבקש. סבתא שלוקחת לגינה וקונה ארטיק, ועושה עוד סיבוב בחוץ, ועוד טיול קטן, ולא מתעייפת. סבא וסבתא שמארחים אצלם בגינה ימי הולדת + בריכה + חברים. סבתא שבאה איתנו בטיסה עד לונדון רק כדי לעזור במסע הארוך לונקובר. סבא וסבתא שמחבקים, ומלטפים, ושרים שיר ערש. סבא וסבתא שמקשיבים קשב אמיתי, בלי הסחות דעת לסיפורים ולשירים של הבננות. סבים שכיף לרקוד מולם. סבים שלוקחים לטיולים. סבים שבונים בקוביות, ובלגו, ומשחקים בתחפושות ובאיפורים. סבתא שתופרת תחפושות. סבתא שמזמינה את המתנות הכי שוות. סבתות שאופות "פליי דו" וקורצות עוגיות שוב ושוב, כמה שהבננה תבקש. סבא וסבתא סבלניים. סבא וסבתא שצוחקים מהבדיחות של הבנות. סבא וסבתא שמתמוגגים מכל תעלול חדש, או הישג, או "יצירה" של הבננות.

וזה לא רק בשביל להתחנף כל הרשימה הזאת. יש לי הוכחות:

סבא וסבתא "משקיענים". כבר אמרתי.

הבעיה היא שכל הסבא וסבתא האלה, גרים עכשיו בצד השני של העולם.

אז מדברים בסקייפ/וואטסאפ/טלפון/מסנג'ר. ומתגעגעים מאוד מאוד מאוד. ושולחים מתנות. אבל זה לא זה. אז באים לבקר.

לסבא וסבתא וסבא וסבתא המופלאים, לכבוד הביקורים שלכם אצלינו עכשיו בספטמבר ובאוקטובר. התגעגענו. בעיקר הבננות. איזה כיף שאתם תכף כאן.

כבר שבוע אני חושבת איזה פוסט לכתוב ליום המשפחה.

פשוט כי הוא שם, יושב, היום הזה, ואני כזה בלוג משפחתי ואישי וכו', שהרגשתי שאני חייבת.

חשבתי לכתוב על יום האם, ותפקיד האם, ותפקיד האב, והתפקיד שלי ושל רם, וההשתלשלות שגרמה לחלוקת התפקידים, והתרומה של רם כאבא, והתפקידים שאימצתי לי כשהפכתי לאמא, והשינוי שחל בחלוקת התפקידים מאז שאני הייתי ילדה, ובעצם יש את אבא של רם – ששלח כל בוקר את הבנות שלו לגן לבושות ומסורקות כבר בשנות ה-80, ואת התלות של כל זה בסביבה שבה אתה חי, ואיפה אני חיה, ולאן אני עוברת.

וחשבתי על הסביבה שלי והמשפחות שיש בה, של חד-מיניים, חד-הוריים, זוגות מבוגרים, הורים צעירים, משפחות שהסבתא מגיעה כל יום לאסוף מהגן, משפחות שלא ראיתי מעולם את האבא, משפחות של המון אחים, משפחות עם ילד יחיד, שביני לביני אני חושבת עליהם ותוהה למה הם בחרו ככה, ואם הם בחרו, ובמה אני בחרתי.

חשבתי בכלל לצאת מהמשפחה הקטנה שלי למשפחה שגדלתי בה, להורים שלי ולהורים של רם, שהפכו לסבים, והם סבאסבתא מאוד תומכים ועוזרים ואקטיביים, וגם זה הרי חלק מיום המשפחה.

ואז חשבתי על המשפחה, על מה הופך אותנו מיחידים לזוגות ולמשפחה – הילדים, וכמה זה אגואיסטי לעשות את הילד הראשון, וכמה צפוי לעשות את השני, וכמה החברה הישראלית (או שלי?) מצפה שתעשו את השלישי.

וחשבתי שבעצם אין לי שום דבר לחדש.

אני שמחה שזכיתי במשפחה שלי. בהורים שלי, ובאחים שלי, ובגיסים ובגיסות שלי, ובאחיינים ובאחייניות שלי. וגם "התחתנתי טוב" וזכיתי במשפחה גדולה ומפוארת של אנשים טובים שהפכו למשפחה שלי כשהתחתנתי עם רם. ויותר מהכל אני שמחה בכם, משפחה קטנה שלי, רם, עלמה ותמר, שאתם שלי. אגואיסטי או לא (אשאיר את הדיון עם עצמי להזדמנות אחרת), אתם שגורמים לי לאושר קטן ופשוט, לגאווה, להתרגשות, לאהבה גואה, ולשמחה אמיתית, יום-יום. אז יום המשפחה שמח לי, כי עם היום הזה ובלעדיו, אני הרבה יותר שמחה משהייתי לפניכם. מזל גדול!