סבא וסבתא בקצה השני של העולם

הבננות שלנו זכו בסבאסבתא מופלאים. סבא וסבתא ועוד סבא וסבתא וכולם אוהבים אותן, משקיעים בהן, נהנים מהן, ושמחים איתן.

ואני לא מדברת עכשיו על איך הם כהורים לנו, לי ולרם. כי ברור שלא נהיים "סבא וסבתא מופלאים" בלי להיות קודם הורים טובים, ומעורבים-אבל-לא-נדחפים, ומשקיעים-אבל-לא-כופים-את-עצמם ועוזרים-ולא-מצפים-לתמורה ועוד מיני סופרלטיבים. אני לא מדברת על זה.

אני מדברת על סבא וסבתא שאוהבים את הנכדות שלהן (בסדר בסדר, גם את שאר הנכדים. הפוסט הזה הוא על הבננות שלי!) בלי גבול, באמת. נהנים להיות איתן גם כשהן קטנות ושבריריות וגם כשהן גדולות ועקשניות. גם בלילות כשרם היה תורן ואני פחדתי להשאר לבד עם המפלצות הקטנות. גם באמבטיות הראשונות כשאני עוד לא רציתי לקלח אותן לבד. גם כשאנחנו נסענו לסופשבוע או לחו"ל וצריך לקחת לגן, ולארח אותן ימים ולילות. גם באזעקות במלחמה. גם בבילויי אחר הצהריים או שבת בבריכה. מכל וכל. גם בשמחה וגם בעצב.

סבא וסבתא "משקיענים". לא רק במתנות (ובגדים וצעצועים וכיופים). סבא וסבתא שבאים לכל יום-הולדת בגן. ושבאים כשאפשר גם למסיבות של החגים. סבים שבאים למסיבות סיום ומתרגשים איתנו ועם הבננה מגודל המעמד. סבא וסבתא שמכירים את קוד הכניסה לגנים ואת השומר כי הם באים להוציא מהגן לפעמים. סבא שלוקח לגן בכל בוקר כי הבננה השניה קטנטונת ונולדה בדצמבר ("אז למה שהיא תצא מהבית סתם"). סבתא שלוקחת איתה למספרה, ולעשות לק, לעצמה ועל הדרך גם לבננה, בכיף. סבתא שתמיד נותנת לשחק לה בשרשראות. סבתא שתמיד רואים סימן אודם על הבננה במקום של הנשיקה. סבים שמתנדבים ללמד בגן על מיקרוסקופ ומדגימים על טיפה של דם. סבא שעושה שטויות וצחוקים. סבא עם שפם מדגדג. סבתא שמתחפשת בפורים והולכת מחופשת לפורימון. סבתות שמשחקות כדורגל. סבא וסבתא שמכינים עם הבננות קובות ומחבוז וריבה וקציצות. סבים שכיף לישון אצלם, גם בשבת בצהריים אבל גם איתם במיטה. סבים שמקריאים סיפורים. סבים ששרים שירים. סבתא שלוקחת על הכתפיים. סבא שלוקח את הבננה במנשא בכל שמורת הבניאס, כולל בתוך המים, כי אמא ואבא לא יכולים. סבא וסבתא שעושים בייביסיטר, כי אמא נתקעה בעבודה אז "מה הבעיה, נקפוץ". סבתות שבאות בכל שבוע לאחר הצהריים אחד "לבלות קצת" עם הבננות. כל שבוע. סבתא שמציירת בסבלנות אין קץ כל מה שהבננה תבקש. סבתא שלוקחת לגינה וקונה ארטיק, ועושה עוד סיבוב בחוץ, ועוד טיול קטן, ולא מתעייפת. סבא וסבתא שמארחים אצלם בגינה ימי הולדת + בריכה + חברים. סבתא שבאה איתנו בטיסה עד לונדון רק כדי לעזור במסע הארוך לונקובר. סבא וסבתא שמחבקים, ומלטפים, ושרים שיר ערש. סבא וסבתא שמקשיבים קשב אמיתי, בלי הסחות דעת לסיפורים ולשירים של הבננות. סבים שכיף לרקוד מולם. סבים שלוקחים לטיולים. סבים שבונים בקוביות, ובלגו, ומשחקים בתחפושות ובאיפורים. סבתא שתופרת תחפושות. סבתא שמזמינה את המתנות הכי שוות. סבתות שאופות "פליי דו" וקורצות עוגיות שוב ושוב, כמה שהבננה תבקש. סבא וסבתא סבלניים. סבא וסבתא שצוחקים מהבדיחות של הבנות. סבא וסבתא שמתמוגגים מכל תעלול חדש, או הישג, או "יצירה" של הבננות.

וזה לא רק בשביל להתחנף כל הרשימה הזאת. יש לי הוכחות:

סבא וסבתא סבא וסבתא סבא וסבתא סבא וסבתא סבא וסבתא סבא וסבתא

סבא וסבתא סבא וסבתא סבא וסבתא סבא וסבתא סבא וסבתא סבא וסבתא

סבא וסבתא סבא וסבתא סבא וסבתא סבא וסבתא סבא וסבתא

סבא וסבתא סבא וסבתא סבא וסבתא סבא וסבתא סבא וסבתא

סבא וסבתא

סבא וסבתא סבא וסבתא

סבא וסבתא

סבא וסבתא "משקיענים". כבר אמרתי.

הבעיה היא שכל הסבא וסבתא האלה, גרים עכשיו בצד השני של העולם.

אז מדברים בסקייפ/וואטסאפ/טלפון/מסנג'ר. ומתגעגעים מאוד מאוד מאוד. ושולחים מתנות. אבל זה לא זה. אז באים לבקר.

לסבא וסבתא וסבא וסבתא המופלאים, לכבוד הביקורים שלכם אצלינו עכשיו בספטמבר ובאוקטובר. התגעגענו. בעיקר הבננות. איזה כיף שאתם תכף כאן.

הולכים היום אחה"צ לפארק – מי בא?

"הולכים היום אחר הצהריים לפארק. מי בא?"

זהו תוכן ההודעה שנרשמה אחה"צ בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית. הפארק: הפארק הלאומי ברמת גן. ההולכים: אנחנו (רם, הבנות ואני). שמחו להצטרף: שתי הסבתות (האמהות שלנו).

רם ואני גילינו מחדש את הפארק הלאומי ברמת גן אחרי הלידה של עלמה. פתאום, אחרי שהיא נולדה, חשנו צורך לצאת איתה לאיזה פארק, משהו ירוק, ללא לכלוך של עצי פיקוס ולשלשת יונים (שני דברים שהגינות באיזור שלנו מתאפיינות בהם). עלמיק גם היתה ממש פיצקית, ונבהלה מכל הרעש וההמולה של רחוב ביאליק ההומה.

הפארק הלאומי
עלמה מתחת לשמיכה מימין, בת כמה ימים

להמשיך לקרוא

אחת על אחת: קרמיקה

במסגרת ימי-הכיף שלי ושל עלמה, ובהמלצת רועי מעיין המורה האחד-והיחיד שלי לקרמיקה, לקחתי את עלמיק איתי לסדנת הקרמיקה שלי. השיעורים בסדנא של רועי מעיין הם שיעורים פתוחים, בהם כל אחד יוצר בחומר לפי רצונו, בקצב שלו, ובהדרכתו של רועי. אנשים עובדים במקביל בסוגי בנייה שונים: אבניים, פיסול, משטחים, כלים עשויים מחוליות וכו'. בעצם בכל שיעור כל אחד נמצא בשלב אחר של יצירה. התלמידים עובדים על כלים ופסלים לפני שריפה / אחרי שריפה ראשונה / לפני ואחרי צביעה וכו'. זה מאוד מפרה ומעניין לראות כל כך הרבה יצירה מסביבך.

לקחתי את עלמיק איתי לשני שיעורים.

בשיעור הראשון עלמיק נכנסה חצי-מבויישת, מכירה את סבתא אסתר, מזהה את רועי (הוא גם חבר וגם באה איתי פעם לצלם לו) מפחדת לגעת באבניים. לפני כמה חודשים היה לי איזה חתך ביד וכשהיא שאלה אותי "איפה קיבלתי את הפצע" סיפרתי שנדקרתי ממשהו בשיעור קרמיקה. זהו. מבחינתה הנושא היה סגור – היא לא רוצה לגעת באבניים. היא שמחה מאוד כשסיפרתי לה שנעשה יום כיף ביחד, היא מאוד אוהבת את הימים האלה. אבל אמרה שהיא "לא תעשה קרמיקה", אלא רק תסתכל ותהיה עם סבתא.

קרמיקה

להמשיך לקרוא

אסתר לוינסקי, אחות בפנסיה, אמא שלי.

הפוסט השנה לכבוד יום האישה הבינלאומי (שמצויין בכל שנה יום אחרי היומולדת שלה) מוקדש לאשה המשמעותית ביותר בחיי – אמא שלי.

אמא
אמא שלי במדי אחות, מתוך תערוכת הגמר שלי בבצלאל, 2004

האשה שלימדה אותי את רוב מה שאני יודעת על החיים: (בעיקר תוך דוגמא אישית).

שאין כמו משפחה. שבשביל הילדים שלי אני אעשה הכל, ללא גבול או סוף. שלאהבה לילדים שלי אין התחלה או סוף, ושמשפחה היא הדבר החשוב ביותר. אין גבול לעזרה שההורים שלי נותנים לי, גם בגילי המתקדם. גם כספית, אבל גם בזמן ובהרגשה שכל מה שאני רוצה/צריכה, הם האנשים הראשונים שאני פונה אליהם, והם תמיד יעזרו.

שחברות טובות צריך לשמר. צריך להשקיע, ולהבין את החשיבות של חברות טובות. חברה טובה יכולה להיות לכל החיים. אפילו יותר מבן זוג או אח.

שאפשר לאסוף בני משפחה וחברים בכל גיל. מי שראוי להכנס ללב שלה, נשאר שם כבר לתמיד.

חריצות ועבודה קשה. כל אדם צריך לעבוד, אם לא בשביל הגשמה עצמית אז בשביל פרנסה בלבד. עבודה היא עבודה. לא חייבים להנות ממנה, אבל צריך לעשות אותה על הצד הטוב ביותר שאפשר. (אני לא חושבת שאמא שלי אהבה יותר מדי את המקצוע שלה. אבל היא בחרה בו בלית ברירה, ולא התלוננה על כך מעולם).

להעריך את הזמן הפנוי, ולהקדיש זמן לפנאי. אמא שלי הקפידה תמיד להקדיש זמן לספורט, טיולים בארץ, טיולים בחו"ל, חוגי העשרה, הרצאות, תיאטרון, אמנות, קולנוע, ומפגשים עם חברים. גם כשהיא היתה לוקחת אותי לקנות בגד בתור ילדה, הייתה זוכרת לעצור לאכול גלידה בכיכר "אורדע", או לשבת ב"אורנה ואלה" כשהייתי גדולה יותר. אפשר להנות מהזמן בצוותא גם אם הוא "סידור". אני שמחה כל כך שעכשיו בשנות הפנסיה שלה היא יודעת לנצל היטב את הזמן, ועסוקה כל כך. יש לה חוגים, ומפגשים, וסדנאות, והמון מפגשים עם חברות בין לבין. (ועדיין היא מוצאת זמן להיות עם הנכדים, אם צריך בהתראה של רגע).

שבזוגיות יש שוויון. כששני בני הזוג סומכים אחד על השני, כל אחד תורם כפי יכולתו ולוקח לפי ראות עיניו. אמא שלי מאז ומעולם הרוויחה פחות מאבי, אבל מעולם לא "ביקשה" ממנו כסף. כל החשבונות שלהם משותפים וגלויים. ההחלטות הכספיות הגדולות הן משותפות. ולגבי ההחלטות השוטפות – היא מנהלת את משק הבית וההוצאות באופן עצמאי. זה חלק מה"תפקיד" שלה ביניהם. ואבי מצידו לא יזלזל מעולם בהחלטה שלה לקנות דבר יקר, גם אם הוא מותרות. הם סומכים זה על שיקול הדעת של זה.

 להעריך אדם באשר הוא ולא לפי מינו. אמא שלי תמיד התעצבנה על אנשים שלא העריכו אותה מספיק בגלל היותה אישה. בעיקר נשים. (היה מקרה שהמורה בבית הספר היסודי הזמינה את אבא, ולא "הסתפקה" באמא. זה מדהים, גם תחושת הערך הנמוכה שיש למורה עצמה כך מסתבר, וגם חוסר החינוכיות שבזה).

לחשוב מה את רוצה, להשקיע מאמץ ולהשיג את זה. אם בלימודים, בעבודה, ואפילו בן זוג (אני שונאת את המילה בעל). כן. אמא שלי, הפולניה, שהקפידה לא ללחוץ עלי "למצוא חבר", אמרה לי יום אחד: "אם את רוצה חבר, תתאמצי לחפש אותו. תצאי, תתענייני, אל תחכי שהוא ייפול מהשמיים". ובכלל, ההורים שלי חינכו אותי שדברים טובים משיגים במאמץ. תשקיע=תתוגמל.

לא לישון בלילה מרוב התרגשות. בין הדברים שירשתי ישירות ממנה, זה את היכולת להתרגש באמת, להרגיש רגשות חזקים, ולדאוג, כל הזמן. אני לא גאה בזה, אבל לטוב ולרע זה חלק ממני. גם אני דואגת כל הזמן. הצד החיובי הוא שאני לא אדישה, אני דואגת מאוד, ואוהבת מאוד, וחוששת מאוד, ומפחדת, וכועסת, ושמחה.

מזל טוב אמא. לימדת אותי המון, ועדיין. אוהבת אותך אסתר לוינסקי, שתהיה לך שנה שמחה, מספקת, מלאת אמנות, טיולים, חברים, ושלא תתגעגעי יותר מדי אלינו. פשוט תבואי!

 

 

מכינות קציצות עם סבתא אסתר

הקציצות של אמא שלי – כשהן טריות טריות מהמחבת – ממממ…. – אחד הדברים האהובים עלי. (שוב חברי הטבעונים מחסירים פעימה. בשר?! בקר?!)

עוד מילדות: חמות מהמחבת (מהנייר הסופג, בכל זאת משפחה של רופאים), או קרות מהמקרר עם מלפפון חמוץ וחרדל (אחרי בית-ספר עם פ.), בפיתה, בסנדוויץ, ארוחת לילה, נשנוש בעמידה, או במחנה 80 כשההורים באים לבקר (עם סלט תפוחי אדמה).

וכנראה מגיל שהבננות עומדות מספיק יציב הן רוצות לטפס על כיסא ולעזור.

לערבב ולערבב, להוסיף חומרים, ללבב את הקציצות בידיים רטובות, להניח בצד… ולחכות שהן מוכנות וריחניות אחרי שסבתא מטגנת. לא גדולות מדי ולא קטנות מדי. שאפשר לתפוס בשתי אצבעות ולטעום, רגע לפני הארוחה.

אני לא מתיימרת להיות בשלנית גדולה, או אובייקטיבית, אבל זה מתכון מנצח!

קציצות

אגב בתמונות בספר מתכונים מימין זו לא עלמה. זאת נגה, אחיינית שלי, הנכדה הבכורה שגם היא בגיל קצת פחות משנתיים התנדבה לעזור… אי שם בשנת 1999 בערך.