הם עברו רק לפני שלושה חודשים לניו-יורק

היו קצת עיכובים בירוקטיים בשדה, החזקתי אצבעות שעה רצוף עד שזה הסתדר והיא רצה ועלתה למטוס

היתה טיסה של חמש וחצי שעות

כולם אמרו שיבואו, וחלק באמת באו. אבל זה נורא רחוק, ועשר שעות הפרש זמנים זה ג׳ט-לג מהשטן, ולפחות קונקשיין אחד, והטיסות יקרות, וונקובר זה קצה העולם. באמת שאני מבינה כי הכל נכון.

אבל אז הגיעה למד.

וזו היתה אחת המתנות היפות ביותר שקיבלתי בחיים. בחיי.

שלושה ימים שלמים עם חברתי האהובה והיקרה.

פטפוטים אל תוך הלילה. מניקור-פדיקור. הליכה במפל של גשם לסיבוב על רחוב מיין – אבל לנו לא ממש אכפת כי היא הגיעה וזה קורה וזה אמיתי.

וסיפורים וחוויות וקשיים ובעיות וכיף לדבר וכיף גם לשתוק והכי כיף ביחד. כי היא הגיעה. עד אלי, לוונקובר! אני מתחילה לדמוע רק מלהקיש את המילים. זה באמת קרה!

ואז הגיעה למד.

והיא היתה איתנו, ובילתה זמן עם הבנות, וארוחת ערב משפחתית עם כולנו אצל אחותי, והיינו בבית וטיילנו בחוץ.

ואפילו השמש יצאה לכבודה, אחרת איך אפשר להסביר את הגשם האינוסופי של השבועות האחרונים, שנגמר  במבול לא אופייני, ולמחרת השמש הגיחה במלוא יופיה – לתת לנו זמן לטייל ולהשוויץ ביופי של העיר הנפלאה הזו שאנחנו גרים בה, כדי שגם למד תראה ותאמין: כן, מהמם פה כשהשמש יוצאת, כן, רואים את ההרים מלאי ההוד מכל מקום, כן, זו עיר משגעת, לא סתם אני מאוהבת בה.

והיא הגיעה, וכל הסיפורים קרמו עור וגידים כי היא ראתה את המקומות, ופגשה את האנשים. והכירה את החיים שלי, של כאן.

היא הגיעה, למד.

והלכנו לתצפיות וטיילנו בפארק וצפינו בהופעה של מיכה שטרית, ואכלנו, וטעמנו, וצחקנו, ושרנו פרוזן בצעקות באוטו, כמו שאפשר באמת רק איתה.

כולנו חיכינו. עלמה ואני ובקושי החזקנו מעמד מרוב ציפייה. אני לא ישנתי כמה לילות קודם, עלמה התחילה להתחבר איתה רק מהסיפורים של לפני, ומרגע שהגיעה למד עלמה לא משה מצידה ולא עזבה את ידה. עושה את מה שהלב שלי מרגיש כבר שנים.

היא הגיעה.

והלכנו לשיעור סקי ראשון, אני ולמד, שלמרות כל החששות והקיטורים לפני – נהננו ממנו בטירוף, והיינו נשארות עוד על ההר אלמלא השלג שהתחיל להצטבר לנו על הריסים. רק בזכותך למד. שלוש שנים של נסיונות שכנוע של המשפחה שלי שמככבים בסקי לא עזרו. ולא פרשתי אחרי חמש דקות, להפך. היה סופר כיף (וחם!) ובואי נודה בזה – כיכבנו! אני עדיין לא מאמינה שזה קרה, השרירים התפוסים מזכירים לי שזה היה אמיתי.

ואז היא נסעה.

שלושה ימים. סופשבוע ארוך. כל-כך מהר נגמר. קסם שהיה ולא היה.

מזל שיש תמונות. אני כמעט לא צילמתי, אבל זכיתי לראות את העיר דרך העיניים שלך. היה סופשבוע של אושר.

!תודה על המתנה הגדולה הזו.

ונקובר דרך העיניים של למד: יפה יותר ממה שזכרתי

ביקור משמח דרך המצלמה שלי:

וההיילייט המפתיע של הביקור:

הפוסט הקודם על למד כובשת את אמריקה כאן, וכאן למד סיכמה את הביקור.

כשסיפרתי בישראל שאני עוברת לגור בקנדה כולם הזהירו אותי מהקור. בעיני רוב הישראלים קנדה מוכרת כמדינה קפואה, ש"החיים מתנהלים מתחת לאדמה", החורף ממש ארוך וקשה וכו'. אבל קנדה היא ענקית, ואנחנו עברנו לוונקובר, האיזור ה"חמים" ביותר במדינה. את ונקובר תיארו לי "כמו ירושלים – שלג פעם בשנתיים בממוצע, לא תמיד מצטבר". באמת בכל הפעמים שבאתי פה לביקור (וזה תמיד קרה בחורף, כיאה לצלמת אירועים) לא כל כך ירד שלג, ואם ירד הוא לא נשאר יותר מכמה ימים. ודווקא בחורף הזה – החורף הראשון שלנו כאן – זכינו לחורף שהוכרז כ"חורף הכי קשה בשלושים שנה האחרונות". גם כאן אף אחד לא ממש מאמין לתחזית, וכשירד השלג הראשון כולם חשבו שיימס עד הצהריים. כולנו הופתענו שהשלג המשיך לרדת גם בימים הבאים. עוד יותר הופתעו המקומיים שהוא לא נמס, וכשבמשך חודש לא פינו את הכבישים, כבר דובר על "מחדל עירוני". הוונקוברים לא רגילים לחורף כזה, לא מפנים פה את הכבישים משלג (מלבד הראשיים), אף אחד אפילו לא מחליף את צמיגי הרכב לצמיגי חורף. הכמויות הגדולות של השלג שירד, בצירוף טמפרטורות נמוכות שלא נתנו לשלג להינמס + מחסור בכל העיר במלח ואתים לפנוי השלג – יצר חודש ויותר של קרח על הכבישים, אנשים מחליקים על המדרכות, רכבים מחליקים על הכביש, וגם הקנדים המנומסים (שלא מתלוננים בדרך כלל על שום דבר) התחילו לקטר.

אבל אנחנו ישראלים, ולא הפסקנו להתפעל מהיופי הלבן הטהור הזה. ומאחר ומעולם לא גרנו במקום שיורד בו כל כך הרבה שלג , ממש מחוץ לבית, עשינו כל מה שאפשר בכדי להנות מהלבן הלבן הזה.

10 דברים שאפשר לעשות בשלג:

1. לשחק בשלג. ביום הראשון שהתחיל לרדת שלג נשארנו בבית ולא הלכנו לגנים. רם היה בכנס, ואני עוד לא ידעתי שהרבה יותר קל לנהוג כשיורד שלג, מאשר אחר כך כשהוא קופא והופך לקרח על הכביש. אניוויי, נשארנו בבית, ושיחקנו בחצר של הבית שלנו. זאת אומרת הבנות שיחקו ואני בעיקר צילמתי, כששלושתנו מתמוגגות מהפלא הזה.
2. לבנות איש שלג. אולף הוא כמובן ההשראה, אבל אפשר לאלתר. אף מגזר ועיניים ממטבעות שוקולד או מענפים, איש שלג קטן או אשת שלג ענקית שאפשר לשבת לה על הכתפיים, הכל הולך.
   

   

   

   

3. להחליק על השלג בעזרת ניילון או מזחלת. גם מחסור במזחלות היה פה, אז לקח קצת זמן עד שהצלחנו לקנות אחת. בנתיים הלכנו להחליק בפארק הקרוב לביתינו (חמש דקות הליכה. זה אותו פארק שהבנות התרחצו במזרקות שלו בקיץ) וכשרצינו להחליק במדרון אמיתי, נסענו להר הסמוך (חצי שעה נסיעה) – הר סימור. שם מחליקים על אמת!

   

   

   

   

   

   נדנדה מקרית בדרך

   

   

   

4. לצאת לטיול. העיר הזו כל כך יפה בכל עונות השנה, והטבע פה ממש קרוב. ביום יפה כ-ו-ל-ם יוצאים החוצה. גם בשלג.

   

   

   

5. לעשות סקי. גיסי לימד את רם, ורם רצה ללמד את עלמה (תמר ואני פחות נהנות מהקור ופחות נענות לאתגר). אבל קבענו לה שיעור סקי עם מדריך. בנתיים, עד שהשיעור התחיל יצאנו החוצה כדי שהיא תנסה להתרגל למגלשיים, ותתנסה קצת. תוך שלוש דקות (בדוק, על השעון) היא החליקה את הגבעונת שעליה מתקיימים השיעורים הראשונים, ונהנתה עד השמיים. כשהמדריך התחיל את השיעור הוא לא האמין שזו הפעם הראשונה שלה. כל השיעור הוא ניסה ללמד אותה לעצור, להאט, והיא רק רצתה להמשיך. "She has the need for speed!" הוא סיכם.

   

   

   

   את שיעורי הסקי צריך להזמין שבועות וחודשים מראש. יש פה שלושה הרים, ובהם אתרי סקי מאוד פופולאריים ומוצלחים (כך אמרו לי, אני לא מבינה בזה כלום). אז בהחלה נסענו להר סימור ("זה ה"עזה של ההרים" הסביר לנו אחד הישראלים פה). בפעם השניה נסענו להר סייפרס שהוא כבר אתר סקי אולימפי ובעל שם עולמי (וגם יותר יקר). כיאה לניסיון שני בהתחלה היה לעלמיק יותר קשה, אבל אחרי כמה נפילות היא נהנתה מאוד.

   

   

   

   נחל באמצע האתר

   

   מנסה לקחת סיבוב

   

   

6. להחליק על הקרח. אפשר להחליק על הקרח בכל עונות השנה, ואפילו במחיר שווה לכל נפש (כמו הבריכות הציבוריות פה, גם ההחלקה על הקרח במרכזים הקהילתיים זולה עד גיחוך. 3 דולר למבוגר, עוד 2 דולר לשכירת מחלקיים). נראה מתאים יותר לעשות את זה בחורף, כשגם ככה אנחנו במיטב המעילים/כובעים/כפפות. הבננות שלי שונאות את זה. ניסינו פעמיים, נראה אם ננסה שוב. הן מבינות את פוטנציאל הכיף, אבל זה לא כיף להן. לא נורא, יש מספיק בילויים אחרים.
   

   ילדה מרוצה. לא מההחלקה, מרוצה כי יורדים מהזירה

   

   בנות דודות עוזרות לעלמה ללמוד

   

7.  לאכול שלג. תחביב  מוזר שהבננות שלי אימצו. אני לא יכולה להסביר את התופעה. 
8. להשאר בבית ולהסתכל על השלג. לשחק בבית, לאפות, לצפות בסרטים, לחגוג יומולדת חצי. השלג הוא תפאורה נהדרת, אבל כשהוא הרבה זמן בחוץ, איך לומר – התחלנו להתרגל אליו. הבנות כבר מזמן התרגלו, ואפילו אני ורם הפסקנו להתפעל ולהגיד כל כמה דקות "תראה איזה יופי!" או "תסתכלי על הר גראוס, כמה שלג ירד עליו הלילה!". הרבה פחממות עברו כאן בחודשיים האחרונים.
9. להמשיך את החיים כרגיל. נכון, קשה לנהוג. נכון, התחבורה הציבורית גם לא תמיד עובדת. נכון, יש מחסור במלח בכל הפרובינציה (ולא חשבו על להביא מפרובינציה אחרת? כזו שיש בה בכל חורף שלג? איפה הישראלי שירים את הכפפה ויעשה פה מליונים). נכון, אפילו הקנדים מקטרים. אבל צריך להמשיך ללכת לעבודה ולגן, ובגן ממשיכים לצאת בכל יום לשחק בחצר (חוץ מביום אחרי שילד החליק ושבר את היד וביום אחרי שמורה החליקה וקיבלה זעזוע מוח. בשאר הימים.) ולנסוע לחוגים ולעשות קניות. הקנדים גם חזרו כבר לרכוב על אופניים. אבל אחרי חודש וחצי עם שלג וקרח, ואז שוב שלג ושלג וקרח, (לא מאמינה שאני אומרת את זה:)
10. מיצינו. מתי מתחיל האביב?