הרגשות שלי כואבות

שנה וחצי אחרי שעברנו לוונקובר והבנות התחילו לשמוע אנגלית, ולהבין שיש שפות שונות בעולם.

שנה אחרי שתמר פתחה את הפה ואמרה לראשונה משפט באנגלית (ואני התחלתי לדמוע מהתרגשות… כל-כך דאגתי כבר שהילדה לא מדברת. בכלל. שותקת בגן.)

הגיע השלב הבא.

השלב שבו כל משפט שהבננות אומרות מכיל לפחות מילה אחת באנגלית.

השלב שהן לפעמים בוחרות לשחק בינהן באנגלית.

השלב שבו הן מתחילות באופן אוטומטי לספר על מה שקרה בבית-ספר ובגן באנגלית (כי זה קרה באנגלית הרי).

השלב שהן מתרגמות משפטים שהן חושבות באנגלית לעברית משובשת.

זה מתבטא למשל בשאלות שבנויות הפוך:

תמר: "איזה מסעדה אנחנו הולכים ל?" (What restaurant are we going to)

עלמה: "איך זה נראה כמו?" (How does it look like)

ממשיך למגוון שיבושים:

עלמה: "זה מה שדיברתי על" (This is what I was talking about)

תמר:  "זה הכאיב לי את האזניים" (It hurts my ears)

עלמה: "האם אני נכונה?" (Am I right)

תמר: "אם מישהו לוקח Hair-cut" (שואלת על מישהו שמסתפר)

עלמה: "חלק דברים היו שם" (Some things were there)

תמר: "אם הם יזוזו לגרמניה אנחנו נתגעגע אליהם" (Move to Germany)

עלמה: "בוא על פה" (Come over here)

תמר: "אבא אני Abasick כי אני מתגעגעת אלייך" (שיבוש של Homesick)

עלמה: "אני טובה" (כששואלים אם רוצה עוד משהו לאכול –  I’m good)

תמר: "תשימי לי את זה בגודל הצודק" (Right size)

עלמה: "בטוח" (נגיד: הכל בסדר? בטוח For sure)

תמר: "פעם צעקתי בשבילכם" (I called for you)

עלמה: "אם אתה נוגע בו אתה יכול להכין מישהו חולה" (Make someone sick)

תמר: "מכין את הבטן שלי כואבת", "מה מכין את זה מאוד ארוך?" (Makes my Tummy hurt, What makes it so long)

עלמה: "תשאל את אמא לבוא" (Ask Ima to come)

תמר: "אתה בדרך שלי" (You're in my way)

עלמה: "ראו אותו על הטלויזיה" (They saw him on TV)

תמר: "ג'וליאנה היא ארבע אני הייתי שלוש" (She's four, I was three)

עלמה: "אין לי רעיון" (I have no idea)

תמר: "משהו רץ פנימה על הרגל שלה" (Something ran over her leg)

והחמוד מכל…

תמר: "הרגשות שלי כואבות" (You hurt my feelings)

reading Galit Lewinski

וכאן תוכלו לקרוא על: איך לומדים אנגלית בשלושה חודשים (או שלא…)

הבלוג (ואני) היינו בחופשת מולדת

הבלוג (ואני, והבננות) היינו בחופשת מולדת קצרצרה, כי אפילו שזה היה טיפה פחות משבועיים, הג'ט לג כרסם כדרכו בכמה לילות וימים ראשונים.

אז מה היה לנו?

היתה שמש, והיה קצת גשם, והרבה אובך

היה חומוס, היו מצות, ומדפים מכוסים נייר בסופר

היו חמציצים, ולימון מהעץ שבגינה, והיו מליון מתנות שחלקן לא נפתחו מרוב עומס

היה חוף ים מהמם, וחברים ברחבי הארץ, וגם פקקים בכל מקום

היה ליל הסדר, וארוחת חג, והרבה משפחה, והיה גם ערב פרידה של שלוש נשים קרירות מ"אורנה ואלה"

היה פיקניק משפחתי, מפגש משפחתי, בת-מצווה. והיו גם ערבים שקטים עם חברים בבית

היה עמוס ומעייף, והיה גם רגוע ונעים בבית עם ההורים

היו לבננות אלף מפגשים ועיסוקים, וגם אחר-הצהריים אחד פנוי לצפות בסרטי וידאו משפחתיים, ולעלעל באלבומים

היו שטויות עם סבא וסבתא, וכדורגל עם בני-דודים, ולק בקניון, ולהרגיש בבית בכמה בתים, אבל היה גם "אמא, מתי חוזרים הביתה? אמרת שבאים רק לכמה ימים"

היה קצר מדי. לא הספקתי להתגעגע לוונקובר. ומצד שני היה מתיש ומיציתי כבר בשבוע הראשון.

ככה (בערך) זה נראה:
ביקור בישראל גלית לוינסקי
זמן שקט
ביקור בישראל גלית לוינסקי
סבא רוני והלימון
ביקור בישראל גלית לוינסקי
סבא רוני ממשיך עם הלימון
ביקור בישראל גלית לוינסקי
יש לכם את אותות חוש ההומור. בול.
ביקור בישראל גלית לוינסקי
העיקר שכולם מרוצים
איה ותמר. סיפור אהבה.
ביקור בישראל גלית לוינסקי
איה ותמר. חוף דור
ביקור בישראל גלית לוינסקי
קר במים! מה חשבתם?! סוף מרץ, בכל זאת

ביקור בישראל גלית לוינסקי

ביקור בישראל גלית לוינסקי
"מלאך בשלג" גרסת ישראל
ביקור בישראל גלית לוינסקי
תמרול סופרת במחבואים
ביקור בישראל גלית לוינסקי
טבע פראי נוסח דרום תל-אביב
ביקור בישראל גלית לוינסקי
הבננות צופות בסרט החתונה שלנו. קטעים.
ביקור בישראל גלית לוינסקי
היו לנו כמה חובות – דברים שצריך לחפש באלבומים בארץ
ביקור בישראל גלית לוינסקי
תמרול, אורי ויונתן גיבורי על. או אבירים.
ביקור בישראל גלית לוינסקי
סבים ונכדה קורצים
ביקור בישראל גלית לוינסקי
בנות דודות
ביקור בישראל גלית לוינסקי
והעיקר: היה גם חומוס. הצלחנו.
וככה היה הביקור שלנו בפסח בשנה שעברה: ביקור מולדת 2017

בנות אוהבות תמונות

מגיל מאוד צעיר הבננות שלי אוהבות להתבונן בתמונות. אני מניחה שזה דבר שמעניין ילדים רבים, אני זוכרת את עצמי יושבת שעות בבית הורי ומתבוננת באלבומים בילדותי. אני כמובן מאוד אוהבת להתבונן בתמונות, ומוצאת את עצמי שעות עוברת על קבצים וממיינת ונזכרת ואז קופצת לשנה אחרת ו… ככה למעשה נולד הבלוג הזה.

אבל את האלבומים הרבים שלנו השארתי מאחור, בישראל. לא עברנו עם מכולה, והיינו צריכים לחשב היטב מה כדאי לקחת במזוודות ומה להשאיר בארץ. בלב כבד האלבומים נשארו מאופסנים בבית ההורים.

pic Galit Lewinski
מתבוננות באלבום החתונה שלנו. כן, יש אחד כזה

pic Galit Lewinski pic Galit Lewinski

יש לנו קיר תמונות.

ויש לנו את המחשב שלי שהוא מאגר בלתי נדלה. בכל פעם שאנחנו מדברות על משהו או מישהו, אני מיד מתנדבת להראות להן תמונות של האירוע. הן מאוד אוהבות לשמוע על הלידות של עצמן, וכבר ראו כמה פעמים את התמונות שיש לי מאירועים אלה. גם לראות אותי בהריון, טיולים, אנשים שמתגעגעות אליהם.

בנוסף יש לנו את מסך המחשב שלי, שמציג תמונות מתקיית המשפחה כשהוא במצב מנוחה. הבננות מהופנטות למצגות האלה מאז שהן נולדו. בארץ המסך היה מול חדר השינה שלנו, והייתי מוצאת את עצמי גם מביטה בתמונות המתחלפות, לא מצליחה להסיר את עיני, עד שהוא היה נכבה אחרי עשר דקות.

pic Galit Lewinski
תמרול מרגישה גדולה לעומת התמרול שבתמונה
pic Galit Lewinski
תמיד אפשר להגדיל בלחיצה!

והחלום של עלמה: שאני אכין לה אלבום עם תמונות של עצמה. שמתי לעצמי כמשימה להגשים לה את החלום ליומולדת.

ויש גם את הטלפון. עוד מאגר בלתי נדלה של שיטוט בין תמונות וזכרונות.

pic Galit Lewinski

למה כולם אוהבים את זה? כי זה מסך? כי אלה הזכרונות שלנו?

אני מוצאת את עצמי נזכרת בתמונה מילדותי. לא אירוע – תמונה. מבקשת מאמא שלי שתחפש באלבומים שבארץ. אני זוכרת את האלבום, זוכרת את התמונה, זוכרת אפילו איפה לחפש אותה. ולפעמים היא איננה. אולי היא בעצם רק אצלי בראש?

pic Galit Lewinski
אני ואמא שלי, מתבוננות באלבומים

שנה וחצי למנאייק

כבר שנה וחצי.

רק שנה וחצי.

ידענו על הרילוקיישן כמעט שנה וחצי לפני. שנה ומשהו של הכנות, התרגשות, ציפייה, לחץ, חששות, ואז עוד ועוד הכנות, ובסוף הגענו.

אנחנו פה שנה וחצי.

מרשמלו גלית לוינסקי

לפני כחודש קיבלנו את האישור לשנה השלישית והאחרונה. עזבו, סיפור ארוך של אישורים וחוקים קנדיים המגבילים את אישור העבודה של רם כרופא לשלוש שנים מקסימום. כן, מותר לו ללכת לעבוד במקדונלדס, אבל אם ירצה לעבוד כרופא יצטרך לעבור את כל ההתמחות ברפואת ילדים מחדש. אז לא.

אז נשארה עוד שנה וחצי.

איך זה שאני כבר מתגעגעת להווה שלי?

מרשמלו גלית לוינסקי מרשמלו גלית לוינסקי

אולי בגלל שבמשך חצי-השנה הראשונה בעיקר ניסיתי להסתדר, להרגיש שייכת, למצוא שגרה, למצוא עיסוקים, להרשות לעצמי לא לעבוד, לעזור לבנות להרגיש שייכות, להבין את עצמי בתפקיד אמא-עקרת-בית-משענת ולהנות ממנו. להרשות לעצמי להנות.

מרשמלו גלית לוינסקי

אולי כי אני אדם ששונא שינויים, והנה, כשסופסוף התחלתי להתרגל, אני מתחילה לחשוב על החזרה ארצה. הרי גם לזה צריך להתארגן. איפה נגור? לאיזה בית ספר עלמה תלך? תמר תעלה לכיתה א' או שתעשה גן חובה שוב בישראל (בתור ילידת ה-15 בדצמבר)? זה נראה לי כמו לא-נודע אחד גדול ומאיים, רילוקיישן בפני עצמו.

מרשמלו גלית לוינסקי

אולי כי אני אדם כה נוסטלגי. אני צלמת, ומצלמת בלי סוף. אבל כל החיים אני גם עוצרת ברגעים מסויימים ואומרת לעצמי: תצלמי לך את הרגע הזה בראש, הוא לא יחזור". אני מתגעגעת כבר בזמן שהרגעים קורים.

מרשמלו גלית לוינסקי מרשמלו גלית לוינסקי

אולי כי טוב לנו פה. לא הכל מושלם, אני יודעת שדרך הבלוג-והפייסבוק-והאינסטגרם הכל נראה כמו חלום. וזה באמת חלום שמתגשם. אבל כמו בכל מציאות יש גם קשיים, ואכזבות, וריבים, ושגרה, והרבה הרבה חורף אפור וגשום.

מרשמלו גלית לוינסקי

אולי כי קשה להתגעגע לארץ מכאן. קשה לקרוא Ynet מבלי להתבאס, קשה לשמוע התבטאויות של שרים, הפגנות, וכל האיוולת הזו שמתרחשת ואני מרגישה רחוקה ולא שייכת אליה. איך אנשים חיים תחת הממשלה הזו? איך הם נותנים שיתייחסו אליהם ככה? איך? כמו שגם אני חייתי ואשוב ואחיה.

מרשמלו גלית לוינסקי

אולי כי זה היה חלום של כל-כך הרבה שנים, שעכשיו כאנחנו חיים אותו, הזמן רץ (כמו שתמיד) וההרגשה היא שרק-התחיל-תכף-נגמר.

מרשמלו גלית לוינסקי

וכשהתגשם החלום הזה מה יהיה החלום הבא?

כבר שנה וחצי. רק שנה וחצי. עוד שנה וחצי.

מרשמלו גלית לוינסקי מרשמלו גלית לוינסקי מרשמלו גלית לוינסקי

מרשמלו גלית לוינסקי
לפוסטים נוספים בנושא: לפוסט של חצי שנה בונקובר, לפוסט של שנה בונקובר
את המרשמלו המגניב הזמנתי מכאן, ולא, לצערי זו לא פרסומת ממומנת…

 

Fireman Web

בוקר שבת חורפי, אנחנו מטיילים בדאון-טאון פורטלנד, אורגון. בכביש חולפת כבאית, אנחנו עוצרים להסתכל והכבאים מבפנים מנופפים לבננות לשלום. אנחנו ממשיכים בטיול לחוף נהר הווילאמט, ואז, לגמרי במקרה מגיעים לתחנת מכבי-האש המרכזית של פורטלנד. בהצצה מהחלונות אנחנו רואים כבאיות עתיקות, ומתחילים להקיף את הבניין בכדי לראות מה הן שעות הפתיחה של המוזיאון. סגור היום.

מכבי אש גלית לוינסקי
מציצים

מכבי אש גלית לוינסקי מכבי אש גלית לוינסקימכבי אש גלית לוינסקי מכבי אש גלית לוינסקי

״בואו נראה אם יש מישהו בפנים״, אומר רם. ״אם לא שואלים לא יודעים״. טוב שיש מישהו שלא מתבייש במשפחה.  ״זה לא כאן״ אני צועקת כשהם מתקרבים לדלת האחורית, ״אף אחד לא יפתח לכם״, אני מוסיפה, בדיוק כשאת הדלת פותח כבאי תמיר ומסביר פנים. ״רצינו לשאול אם אפשר להציץ״ אומר רם בלי להסס, והכבאי מפנה אותנו לדלת המוסך של התחנה. ״בואו מסביב אני אפתח לכם״.

שתי דקות אחר-כך ואנחנו בפנים, בתוך תחנת הכיבוי המרכזית של פורטלנד, מקבלים סיור פרטי מהכבאי החסון ווב. ווב נראה בדיוק כמו מי שכל אחת מדמיינת כשהיא שומעת את המילים "כבאי אמריקאי". גבוה, שרירי, עצמות לחיים גבוהות. שלוש כבאיות ענקיות חונות בתחנה באותו בוקר, אחת נסעה לטפל בשריפה (אנחנו יודעים, הרי ראינו אותה חולפת הבוקר). ווב מסביר לנו על ההבדלים בין הכבאיות, יש טראק ויש אנג'ין, אחת עם סולם, אחת נושאת את הגלונים העצומים של המים והצינורות הארוכים. בהתחלה הוא מציע לבננות לשבת בתא הנהג, אחר כך אנחנו עוברים אחורה לתוך הכבאית עצמה, ומקבלים הסבר מפורט על המכשירים. ווב עונה בסבלנות ובפירוט לכל שאלה. בעיקר עלמה שואלת וווב עונה לה ומדגים.

הוא נמצא בתחילת משמרת של 24 שעות, 8 בבוקר עד 8 בבוקר למחרת. הוא מראה לנו איך הוא לובש את המדים שלו מהר, מה הוא לובש, איך הוא נושם ממסכת חמצן ואת המיכל שהוא נושא על הגב. עלמה ממשיכה לשאול שאלות מכוונות והוא עובר דבר דבר ומסביר. ״דו יו וור גלובס?״ היא שואלת. כן, הוא עונה ונותן לה להרגיש כמה שהחליפה חסינת-האש עבה. כדי שלא נישרף מהאש. כדי לא ננשום עשן חם. כדי שנוכל לטפס במדרגות. לכל שאלה – תשובה והדגמה. אחר-כך עוברים לצד האחורי של הכבאית והוא מראה שכל הדפנות של כלי הרכב מלאות ארונות ומגירות של ציוד. זה בכדי לחלץ אנשים מרכב, זה הצינור שמתחבר לכאן, זה המנוע ההידראולי. הכבאית השניה היא כבאית מיוחדת לחילוץ עירוני, למקרה של קריסת בניין או טיפוס גבוה. הוא מראה לנו גם אופנוע-ים וחליפות צלילה מיוחדות שיש להם, למקרה שהם צריכים לעשות חילוץ בנהר. כאן מפעילים את הסירנה. בתשובה לשאלתה של עלמה הוא מסביר שהוא יכול ללכת לנוח ואפילו לישון, שיש להם מיטות בקומה העליונה אבל אם הפעמון מצלצל הם מיד גולשים בעמוד ונכנסים לכבאית, מוכנים לצאת לעזור. הוא אפילו מדגים לנו את הגלישה בעמוד (אבל לא מסכים לתת לעלמה לנסות… מן הסתם).

כעבור כחצי שעה, ואינספור שאלות הודנו שוב ושוב לכבאי ווב על הזמן שהקדיש לנו והמשכנו לטייל.

זה חזק פה בצפון אמריקה העיסוק בכבאים. לתמר היה סיור של הגן בשנה שעברה (טרום טרום חובה) לתחנת כיבוי אש בוונקובר. בבית-הספר יש תרגול אש אחת חודש פחות או יותר. אני מניחה שזה גם בגלל שרוב המבנים בנויים מעץ וגם מפני שמכבי-האש הם הראשונים שמגיעים לכל מקום, שרפה או לא. הם הראשונים במתן עזרה. כשהשכן שלנו בן ה-85 החליט לנסות לטפס על הגדר שממקיפה את ביתו ונפל, עוד לפני האמבולנס הגיעו מכבי האש. הם מאומנים לתת סיוע מכל סוג, כך אני מבינה. לא רק להוריד חתולים שנתקעו על עץ גבוה כמו בסיפורים.

מכבי אש גלית לוינסקי מכבי אש גלית לוינסקי מכבי אש גלית לוינסקי מכבי אש גלית לוינסקי

ובכלל התמונות והסרטונים הכי מגניבים הם מהטלפון. של רם. כי מישהי התביישה להוציא את המצלמה…
עוד קצת הסברים בזכות עלמה:
והדגמה חיה:

והכבאי ווב? למה הוא הקדיש לנו חצי שעה מזמנו ומוטיבציה אינסופית להסביר ולהדגים ולענות? אולי כי שיעמם לו בתחילת משמרת ארוכה. אולי כי אנחנו הציבור, והתפקיד שלו הוא לעזור לנו.  אולי כי שאלנו, ואם לא שואלים לא מקבלים תשובה.

אולי כי יש פעמון מיוחד בקדמת כל כבאית, שתפקידו היחידי הוא לענות לילדים שמנופפים לכבאים בדרכם. באמת. ״הפעמון הזה? הגדול?״ – הסביר ווב. "הוא כדי לצלצל לשלום לילדים שמנופפים לנו בדרך."

מכבי אש גלית לוינסקי

מכבי אש גלית לוינסקי
היה שווה!

פגית לייט

כמה שעלמה אוהבת לשמוע את סיפור הלידה שלה…

היא אוהבת לשמוע שהיא היתה בבטן שלי, והיתה משהקת לה מבפנים

היא אוהבת שאני מספרת שהיא עשתה לי "טוק טוק" מתוך הבטן, כי היא רצתה לצאת, למרות שזה היה הרבה לפני הזמן

היא נהנית לשמוע שנהגתי לבית-החולים בבוקר היום שנולדה, כי הייתי בכלל בדרך לקורס הכנה ללידה

היא יודעת שהיא שכבה לה במשך כמה שבועות "הפוך" בבטן שלי, טוסיק למטה וראש למעלה, ולכן קודם כל יצאו לה הרגליים

היא יודעת שהיא לא נולדה בלידה "רגילה" אלא שנולדה בניתוח קיסרי, ושיש לי צלקת קטנה בבטן מהניתוח

היא יודעת שרם היה אחרי תורנות

היא יודעת שההורים שלי וגיסתי באו מהר לפני הניתוח להביא לי דברים, כי זה היה ניתוח "מעכשיו-לעכשיו"

היא יודעת שמיד כשהיא נולדה היא היתה באינקובטור, ונשארה בפגייה כמה ימים כי היא היתה קטנה

היא חושבת שכל הזמן היינו איתה שם, ושהיה לה חם ונעים באינקובטור

אמא נוסעת לבית חולים ללדת / ציור של עלמה, בת 6

היא לא יודעת שבכיתי במשך כל הניתוח מרוב פחד

היא לא יודעת שלא רציתי לראות אותה בהתחלה, שכשהביאו לי אותה מיד אחרי שהיא התחילה לנשום ואני עוד הייתי כפותה ושוכבת, לא יכולתי להסתכל מרוב בהלה

היא לא יודעת שפחדתי לגעת בה

היא לא יודעת שהאחיות בפגיה לימדו אותי איך מחזיקים אותה, ואחר-כך איך לשאוב חלב, איך להשקות בבקבוק, איך להניק, איך להחליף חיתול, איך לרחוץ, איך להלביש, איך להשכיב לישון, איך להעיר בשביל לינוק כי היא היתה מתעייפת, איך לשקול במשקל, איך לקרר, איך לחמם, איך לעשות לה החייאה

היא לא יודעת שפחדתי לקחת אותה הביתה כי בבית אין מוניטור

היא לא יודעת שפחדתי ללכת לישון בלילה, והייתי ישנה באור כדי לראות שהיא נושמת

היא לא יודעת שלא רציתי להשאר איתה לבד בבית, ובפעם הראשונה שזה אכן קרה, התקשרתי בוכה לאבא שלי שיבוא להיות איתי, כי הוא רופא, ו"הוא ידע מה לעשות אם יקרה לה משהו"

היא לא יודעת שלא רחצתי אותה בעצמי במשך חודשים, ואחר-כך רק אם היה מבוגר נוסף לידי

היא לא יודעת שלא ישנתי בלילה בבית לבד איתה במשך חודשים, ובכל פעם שרם היה תורן אמא שלי או חמותי היו באות לישון איתי

היא לא יודעת שפשוט חרדתי לחייה.

טראומה של אמא טרייה ותינוקת מחוברת לצינורות ומכשירים בפגייה (וגם הקורס החייאה תרם את חלקו לחרדות, אבל הוא כנראה הכרחי)

***

שש ומשהו שנים אחרי, ה"פגית-לייט" שלי שוכבת במיטה שלה, ישנה. היא חכמה, יודעת לקרוא ולכתוב בשתי שפות, יש לה חוש הומור מפותח, היא סקרנית, מוכשרת, ועוד אלף תכונות. היא כבר לא שוקלת שני קילו… עוד רגע היא מגיעה אלי בגובה.

לכבוד יום הפג הבינלאומי נזכרתי בכל אלה. נזכרתי בטראומה שלי, ובכל מה שצמח ממנה. ושוב, תודה לכל צוות פגיית אסף הרופא, ובמיוחד לאחיות, שלימדו אותי להיות אמא, לפחות בהתחלה.

לקריאה נוספת: פוסט על סיפור הלידה של עלמה, פוסט על עלמה בפגייה.

ילדה בת 6

היום צילמתי את עלמה לצילום השנתי שלה.

הזכרתי לעלמה ורם שעוד לא צילמנו את הצילום השנתי הבוקר, כשנסענו לרכב על אופניים ברחבת האוניברסיטה. "זה יקח שתי דקות אם תשתפו פעולה", אמרתי להם. רם רטן קצת, עלמה שמחה שיש לה משהו לעשות לבד, בלי תמרול.

זה לקח באמת שתי דקות. עלמה החליפה חולצה, וירדנו למטה למדרגה שבכניסה לבית. תמרול קצת רקדה ושרה ברקע, רם דיגדג את עלמה, שמאוד השתדלה לא להסתכל למצלמה ולהיות טבעית. היא מתורגלת בלהיות טבעית כשעדשת המצלמה נמצאת במרחק 20 ס"מ מעיניה. הפעם זה היה קצת יותר קשה, אני מניחה. היא התגלגלה מצחוק מהדגדוגים, אבל גם רצתה שתמר לא תפריע, ושתצא תמונה טובה.

אני יודעת את זה כי ברגע שסיימנו היא אמרה לי לראשונה בחייה: "אני רוצה לבחור את התמונה. אני רוצה שתראי לי במחשב איך בוחרים, אני אעבור על התמונות ואסמן". וכך היה. העברתי את התמונות למחשב הגדול, הראתי לה איך מעבירים קדימה ואחורה, איך מגדילים ומקטינים את התמונה, איך בוחרים ל"Basket". אחר כך היא קראה לי שאחבר את התמונות ל"השוואה". אני בכלל רציתי תמונה אחרת, אבל היא טענה שזו יותר טובה.

אז זו התמונה שנבחרה.

וזו ההשוואה: (אפשר להגדיל בלחיצה)

עלמה בצילום השנתי מגיל חודש ועד עכשיו

מה אומר? הבת הבכורה שלי בת שש. היא יודעת בכלליות מה זה אינטרנט. היא יודעת שיש לי בלוג, לפעמים אני מקריאה לה מתוכו ומראה לה תמונות. אני מראה לה בעיקר את הפוסטים בהם היא מככבת, והיא מאוד גאה. היא יודעת שיש אנשים שלא רוצים שתמונותיהם יופיעו ברשת (דיברנו על זה), אבל לא מבינה למה. לא נתתי לה עדיין אפשרות בחירה בנושא. אני מניחה שזה יעלה מוקדם ממה שאני מצפה, כמו כל הבגרות והמודעות האלה, שמפתיעות אותי בכל פעם מחדש במהירות שבה הן מופיעות. אני קוראת מדי פעם דיונים ומסקנות של בלוגריות בעניין השיתוף של ילדיהן בחיי הרשת. דעתי עדיין לא מוצקה בעניין. אולי זה בגלל שעולם הבלוגים בישראל צעיר יחסית, וכך גם המודעות בנושא. אולי אני מדחיקה או דוחה את הקץ. כנראה.

פוסטים וכתבות מעניינים בנושא בלוגריות שמפסיקות לשתף בחיי ילדיהן: כאן, וכאן.

מתנה ללב

מתברר שיומולדת ארבעים יכול להיות יומולדת משמח, עם רגעים כייפיים, מילים טובות, חברה מעולה, ומזכרות לכל (שאר) החיים.

מתברר שהיום של היומולדת יכול להיות ״סתם אחלה יום״, לקום בבוקר לחיבוקים ונשיקות מהבנות האהובות בתבל, ולקבל כל מני ברכות ומתנות קטנות שהן חשבו שישמחו אותי. מתברר שאפשר לעשות ״סיבוב״ עם אחותי ברחוב שאנחנו הכי אוהבות להסתובב בו בעיר, לקנות לעצמי תבנית שרציתי מלא זמן והתקמצנתי, לדבר עם כל הדברים בעולם, לשבת לקשקש בבית קפה ולחזור לאחר-הצהריים נעים עם הבננות שלי. מתברר שפתחו גלידריה ממש לידינו ואפשר פשוט לקפוץ לשם ולטעום את הטעמים המוזרים שהם מכינים שם במקום.

מתברר שזה משמח כשבערב במסעדה שיצאנו אליה מחכים עוד שלושה זוגות של חברים טובים (ובתוכם אחותי וגיסי) וכולם פשוט רוצים להעביר ערב בחברה טובה ואווירה נעימה, באכילת אוכל איטלקי משובח ובמצב רוח טוב.

מתברר שהאזניים המתאימות שמעו את הווישליסט שלי ופינקו אותי בדברים שאפשר לבקש רק ליומולדת ארבעים, ״יומולדת של גדולים״ (סיר סיר למשל)…

מתברר שברכות של חברות טובות בוואטסאפ יכלות לעשות לי טוב על הלב לכמה ימים, עד כדי כך שאני ארצה לשמור אותן.

מתברר שאין כמו ארבעה ימים עם אחותי בסן-פרנסיסקו בשביל להרגיש טוב, גם עם הגיל. צעירה אבל עם  אמצעים (הרי באיזה עשור קודם יכולתי להרשות לעצמי לנסוע / יכולתי להנות ככה מכל העולמות / היו לי אנשים שממש חיכו לי שאחזור וישנו בלילה עם חולצת הפיג׳מה שלי מרוב געגועים?!)

מתברר ש״האנשים שלי״ כבר מכירים אותי. הם יודעים איך לשמח אותי (גם כשאני טוענת שאני לא רוצה שום הפתעות, ורוצה ארוחה רק לשנינו במסעדה. האנשים הרלוונטיים יודעים לא להבהל ממני, כי נהנתי בטירוף), להזמין לי את הדברים המתאימים ביותר (סיור שוקולד בסן-פרנסיסקו למשל), לקחת אותי למקומות המגניבים ביותר (מישהו אמר סן-פרנסיסקו כבר בפוסט הזה??) וגם, לא לשכוח לפרוט על הנים הנוסטלגי.

הגיסות, הגיס והחותנים שלי ידעו בדיוק למי לפנות כדי לגרום לי לדמוע מהתרגשות באמצע ארוחת ערב בחצי-עמידה במטבח של זרים, שלושה שבועות אחרי יום-הולדתי. בשיתוף פעולה מדוייק (אוי לא, כתבתי מדוייק בפוסט. גם אני נפלתי בטרנד. אבל מה אני אעשה?! יש תואר-השם קולע יותר במקרה הזה?!) אז בשיתוף פעולה נדיר ומדוייק (!!!) בין גיסתי מעיין לנעמה אורבך המוכשרת בטירוף, נרקחה לי המתנה המושלמת לפריטה על הנים הנוסטלגי המפותח שלי: קיבלתי ״רגעים בקופסא״: אוסף גלויות המכנס אינספור רגעים חשובים או מצחיקים או מרגשים או משמחים. תמונות מהחיים שלי מהשנים האחרונות, שאפשר ממש להחזיק ביד. זהו אוסף מקיף ומרגש של עשרות תמונות שאני צילמתי, מודפסות כגלויות. רק לשבת להתבונן ולהתמוגג.

נעמה "חיטטה" בבלוג שלי ושלפה במיומנות תמונות שמכילות את כל מה שאני אוהבת, כל מי שאני אוהבת. כל תמונה מזכירה לי אירוע אחד או מיליון רגעים, כל תמונה מצחיקה או משמחת או מכווצ׳צ׳ת לי את הלב.

כל תמונה בול.

המתנה הזאת היא אני.

תודה למעיין, שרון, גל, יאיר, רוני ודליה, שאתם מכירים אותי ככה בשביל לקלוע בול. תודה על האהבה שאני מרגישה בכל פעם שאני מעיפה מבט בקופסא הזו שמונחת לי ליד המיטה. תודה שבאתם עד לכאן כדי להביא לי אותה (: ככה זה הרבה יותר כיף לקבל מתנה…

ותודה לנעמה ש״הגשמת״ לי את המתנה המעולה הזו, משלב הליקוט המשובח (כמעט נפלתי שוב ל״מדוייק״. בעיה, זה שוב הכי מתאים) ועד להפקה היפהפיה.

שימחתם אותי כל כך! תודה.

ככה המדף שלי ליד המיטה נראה
אלה רק חלק מהרגעים שלי

וזה הפוסט שכתבתי לפני שנה על המחשבות על גיל ארבעים. בנתיים אני מרוצה.

זה רק שיער, וזה גדל

כשביקרנו בארץ בפסח לקחתי את תמרול איתי לספר שלי, אבי אלימלך, שתראה אותי ותקבל השראה להסתפר גם. "רק קצוות!" הדגשתי בפני כל בני המשפחה המזועזעים, "כי הם כבר יבשים והיא לא עוד הסתפרה מעולם". זה ידוע לכל – מתברר, שאסור לספר תלתלים. לפחות לא כאלה תלתלים, צפופים, כמו של כבשה קטנה. היא הרי כל כך רוצה שיער ארוך (כל משחק דמיוני שלה מתחיל בזה שיש לה שמלה ושיער ארוך) ולוקח לו באמת המון זמן לגדול (לפחות לראות שהוא גדל. במקלחת הוא ארוך מאוד, אבל ברגע שהיא מסורקת הוא מתכווץ כמו קפיץ עד גובה הכתפיים). ולמה מספרה? אני אמנם מספרת את עלמה מאז שהיתה בת שלוש, אבל תלתלים כאלה – הבנתי – זה כבר סיפור למקצוענים, והספר שלי בוודאות יודע לספר תלתלים. לעניינינו, תמר באה איתי, מוכנה ומדקלמת "כן אמא, אני אסתפר אחרייך, ולא יהיו לי יותר קשרים בשיער אחר-כך" כמו שלימדתי אותה. היא ישבה בסבלנות והסתכלה על הלקוחות המסתפרים, ואז עלי: חופפת, ומסתפרת. תמרול ישבה בכיסא הפנוי במספרה והתבוננה בסקרנות ובדממה. וברגע האמת, כשהגיע תורה, כפי שחששתי – לא הסכימה להסתפר. טוב, יצאנו מצויידות בהסבר כללי על איך אני אספר אותה בבוא היום, ובתחושת הקלה (שלא יצא קצר מדי… ברור, גם אני חששתי).

זה רק שיער
תמר (לא) מסתפרת

עלמיק שמעה על כל הרעיון והתכעסה מיד: "למה רק היא?! גם אני רוצה להסתפר במספרה!". – "את לא רוצה שאני אספר אותך? כמו תמיד?" שאלתי, מבינה שכרגע נשללת ממני עוד זכות אימהית שחשבתי שניתנה לי לפחות לעוד כמה שנים, – "לא" היא ענתה באופן נחרץ, "אני רוצה מספרה". שכנעתי אותה שנלך כשנחזור לוונקובר, למספרה שהאחייניות שלי מסתפרות בה (כי למי יש זמן לעוד בוקר בתל אביב בלו"ז הצפוף שהיה לנו בביקור הזה).

קיוותי שהיא תשכח מזה – כמובן. כבר סיפרתי שלמרות חוסר ההגיון שבזה, קצת קשה לי לספר אותה קצר כמו שהיא מבקשת. תמיד אני גוזרת לה קצוות, אפילו 20 ס"מ אבל עדיין, לא ממש תספורת קצרה. אולי בגלל זה היא החליטה להתעקש על מספרה… הבינה שאי אפשר לסמוך עלי בעניין הזה (:

לפני שבוע עלמיק הזכירה לי את בקשתה להסתפר במספרה אמיתית, וקבעתי לה תור. לפני שנוסעים לחופשה (כי אין לדעת איך תהיה המקלחת בקרוואן), אחרי הופעת הריקוד (כדי שלא נצטרך להתמודד עם הקוקו הגבוה המחוייב להופעה בשיער קצר). "אני רוצה קצר כמו שלך!" היא הכריזה. "את בטוחה?" שאלתי, למרות שידעתי את התשובה. "כן!" היא ענתה. הילדה יודעת מה היא רוצה. תכל'ס כבר שנה וחצי היא חושבת על זה. "את בטוחה?"  שאלה אותה אחותי, "אולי לא תוכלי לעשות תסרוקות". -"אני גם ככה לא אוהבת תסרוקות", אני אוכל ללכת לגן בשיער פזור", ענתה העלמה. "את בטוחה?" שאלה סבתא דליה בטלפון מהארץ. "אולי תחשבי על זה עוד קצת" – "יש לי עד יום שבת, אבל אני בטוחה. אני רוצה קצר כמו של אמא, אולי אפילו יותר קצר!".

מפה לשם השבוע שוב היתה שמועה על כינים בגן, וישבנו לעשות "סירוק כינים". באמצע רם התעצבן: "אי אפשר לסרק ככה עם כל הקשרים!" אמר לתמר (ולי, כי מאז המספרה העדפתי להדחיק את הקשרים ולהתמודד בסבלנות ובאמצעות עזרים כימיים שרכשתי בארץ). "אני יכולה לגזור לך טיפה? רק קצוות" שאלתי את תמר. באופן מפתיע תמרול הסכימה מיד. קמה, התיישבה על כיסא, מרוצה, ולמרות שזזה כל הזמן מההתרגשות, נתנה לי כמה דקות לספר לה את הקצוות. גז קצרצר ומתולתל נח על הרצפה וילדה אחת שמחה (ועם הרבה פחות קשרים) רצה להמשיך להסתרק. כינים לא נמצאו בערב הזה, לשמחתינו.

וכך יצא שהתספורת הראשונה של תמר היתה ספונטנית, בערב, בלחץ ובעצבים (גם החשש מכינים, וגם גמר ה-NBA שנצפה ברקע), ותועדה באור-לא-משהו-כי יאללה-כבר-בוא-נסיים-עם-זה.

עלמה, לעומת זאת, זכתה בטיפול מלא ומקיף של ספרית מקומית (מרוסיה האמת, כולם פה הרי מהגרים), ונהנתה מכל רגע. היא התרגשה כל כך שכמעט לא יכלה לחכות. הלכנו למספרה ברגל, 12 בלוקים, שבהם היא כל הזמן קפצה ודילגה ורצה. צילמתי אותה בחוץ, לפני, ותוך כדי כמובן. תספורת ראשונה במספרה! זה ביג דיל! ועלמיק ישבה נחושה והחלטית: "אני רוצה קצר כמו של אמא שלי. עד כאן" – הראתה את גובה הסנטר שלה עם היד. היא ישבה סבלנית לאורך כל התספורת (זה לקח די הרבה זמן, יש לה המון שיער) ולריסה – הספרית – שיתפה פעולה עם ההתלהבות שלה וההתרגשות שלי. והעיקר: ילדה שמחה ומרוצה. איזה אושר! בסוף תמרול ורם הגיעו והצטרפו בקריאות התפעלות.

עדיין מרוצה!

ורם, שמאז שאני מכירה אותו מגלח כל שבועיים-שלושה את הראש במכונה, החליט לעת זקנה ומפרצים לנסות לגדל שיער. זה נחמד מאוד, אבל כולנו עדיין מתרגלים…

זה רק שיער

הופה הופה רייטר

יש שיר ילדים גרמני ידוע, שאני גדלתי עליו:

"Hopa hopa reiter

wenn er faellt dann  schreit er

Faellt er in den Graben

Essen ihn die Raben

Faellt er in den Sumpf

Macht der reiter Plumps"

ובתרגום חופשי:

"הופה הופה הרוכב,

כשהוא נופל, הוא בוכה

כשהוא נופל לתוך התעלה,

העורבים אוכלים אותו

כשהוא נופל לתוך הביצה, עושה הרוכב פלופ!"

כן, השירים הגרמנים כנראה אכזריים כמו סיפורי הילדים הגרמניים…

כשאני ואחַי היינו קטנים הסבתא הייקית שלנו – סבתא אילזה, היתה שרה לנו את השיר הזה. זה הולך ככה: מושיבים את הילד על ברכי המבוגר השר, עם הפנים אחד אל השני, ומחזיקים את הידיים. המבוגר מתחיל לשיר ולהקפיץ את הברכיים (עליהם יושב הילד המתגלגל מצחוק) בתנועת רכיבה על סוס. בשלב ה"פלומס" (כשהילד כבר לא יכול להתאפק מרוב צחוק והתרגשות) מפילים אותו אחורה בצחוק גדול (אצלינו גם מוסיפים דגדוגים בקטע הזה).

בחיפושים שלי ברשת אחרי השיר ומילותיו גיליתי שיש לשיר עוד כמה בתים, וורסיות נוספות, וגם שחלק מהאנשים לא מפילים אחורה את הילד אלא בין הברכיים של המבוגר, אבל אצלינו זה עובד ככה.

אחרי שסבתי נפטרה, כעבור שנים, כשהתחילו להצטרף נכדים למשפחתינו, דווקא אמא שלי (הלא-ייקית) לקחה על עצמה את ביצוע השיר לנכדים,

וכולם, בתורם, מתגלגלים מצחוק.

הופה הופה רייטר הופה הופה רייטר הופה הופה רייטר

אף אחד מהילדים לא יודע בכלל את משמעות המילים (הגרמניות, הלא-עדינות), אבל זה לא משנה לנו.

אני שרה את השיר עם טעויות רבות (אני לא דוברת גרמנית), אבל מקפידה להמשיך את המסורת, בין מפגש אחד לשני עם סבתא אסתר.

הופה הופה רייטר

לצפיה בסרטון של השיר לחצו כאן, לתרגום המילים לחצו כאן, לסרטון של סבתא ייקית בביצוע מלא שמצאתי לחצו כאן