הן נולדו בהפרש של חודש-חודשיים, ונפגשו (הופגשו) לראשונה בהיותן בנות חצי שנה פלוס-מינוס.
שתי תינוקות חייכניות, מצחיקות, צוחקות למצלמה, נהנות לשכב ולהתגלגל בשמש המלטפת של אמצע מרץ.
אמנם בגיל כזה צריך הרבה מזל בשביל להצליח לצלם, ועוד שתיים ביחד, אבל השתיים האלה היו כל כך מתוקות, מין שוקו-וניל עם פצפוצי-חיוכים, שבכמה דקות שהן שכבו (וזחלו – שיילו) הצלחתי לצלם את כל התמונות שרצינו.
הפגישה הבאה היתה בגיל שנה וחודשיים פלוס-מינוס, עלמיק היתה קצת חולה ושיילו היתה כבר "שודדת" גדולה: הולכת, בורחת, מתחבקת, מתפנקת.
קונספט אחר, של צילומי חורף של "מותק" – הדס הול, בסטודיו של הדס, כשסוקי הכלבה גונבת לעלמיק כל רגע איזה קרקר…
זה יותר קשה לצלם ילדים במקום סגור, ובטח כשיש רק "כיוון צילום" אחד (ברגע שיש רקע אחד, והתאורה מכוונת למיקום מסויים ה"דוגמנים" צריכים להיות פחות או יותר באותו מרחק מהתאורה כדי שהתמונות יצאו מוארות באופן אחיד. בקיצור עניינים טכניים שבעיקר מצמצמים את טווח התנועה של הצלמת).
המפגש השלישי היה זה שהפייסבוק הזכיר לי. לפני שנתיים וטיפה, עלמה ושיילו בנות שנתיים ושלושה חודשים (פלוס מינוס), כבר שתי ילדות, שובבות, מצחיקות, שרות, רוקדות, משחקות, משתוללות ביחד… כל מה שהיה צריך זה להפגיש בינהן, לתת להן כמה בובות של "מותק" להחזיק ביד והן כבר "עשו את כל העבודה". הן התחברו מיד, כאילו הכירו מגיל חצי שנה, ושיחקו, ונהנו ביחד. וכאן באמת התמונות כבר קרו מעצמן…
גם את הצלמת סאלי מאן, ואת הפרוייקט המפורסם ביותר שלה – Immediate Family הכרתי בלימודי הצילום ב"בצלאל". אולי בעצם ראיתי את הספר לראשונה אצל עינת, חברתי שכבר למדה ב"בצלאל" שנה לפני.
הספר Immediate Family מכיל 65 צילומי שחור-לבן שהצלמת צילמה את שלושת ילדיה אמט, ג'סי ווירג'יניה בשנות ילדותם המוקדמות. סאלי מאן מצלמת בפורמט גדול, והדפסות השחור-לבן שלה מרתקות ממש. ההדפסים עשירי גוונים ומעבירים ניואנסים של מרקם, עומק, ואפילו רגשות (שימוש בהסתרות והבהרות להדגשת הנושאים המצולמים). אבל מה שתופס קודם כל את העין הוא העירום הרב שבספר. שלושת הילדים בני פחות מעשר בצילומים, והם מצולמים בעירום כמעט בכל תמונה שניה.
מויקיפדיה על הספר: "הספר עוסק במגוון נושאים שקשורים לילדות (שחייה בעירום, קריאה, התחפשות, שינה ומשחקים) אבל גם בנושאים יותר קודרים, כמו חוסר ביטחון, בדידות, פגיעה, מיניות ומוות. הספר עורר מחלוקת גדולה, כולל האשמות בפורנוגרפית ילדים. אחת מהתמונות (וירג'יניה בת ה-4) שבה נראית בתה וירג'יניה בת ה-4, צונזרה בוול סטריט ג'ורנל בעזרת פסים שחורים על עיניה, פטמותיה וערוותה.
מאן עצמה ראתה בצילומים "מצבים טבעיים דרך עיניה של אמא: שמחה, עצב, שובבות, חולי, דימום, כעס ואפילו עירום." כשמגזין טיים בחר בה כ"צלמת האמריקאית הטובה ביותר" בשנת 2011 נכתב עליה: "מאן קלטה שילוב של רגעים ספונטניים ורגעים מסודרים בקפידה של ילדות וכנות – לפעמים אי נוחות. מה שהמבקרים שזועמים על העירום של ילדיה לא הצליחו להבין הוא המסירות והמעורבות שלה במהלך הפרויקט ושיתוף הפעולה השמח של ילדיה במגוון הסיטואציות, העליזות או הרשמיות. אין אוסף של צילומים משפחתיים שדומה לאוסף הזה, בכנות העירומה שלו, בסקרנות ובלהט של הטיפול האמהי שנראה בו."
White Skates, 1990Naptime, 1989The two Virginias #1, 1988Dirty Jessy, 1985Rodney Plogger at 6:01, 1989Easter Dress, 1986Fallen Child, 1989Last Light, 1990Gorjus, 1989Jessie at 5, 1987The Terrible Picture, 1989The Wet Bed, 1987Kiss Goodnight, 1987
טוב אז זו באמת היתממות, בעיני, להגיד שאלה "מצבים טבעיים דרך עיניה של אמא". יש הרבה מיניות בתמונות, ורמיזות לקשר בין ילדות למיניות (דווקא בהקשר הילדי לטעמי, לא בהקשר פדופילי בכלל. הקשר לפדופיליה הוא של המתבונן). אבל לדעתי דווקא בתה ג'סי (הבת הגדולה יותר) היא בעיקר זאת ש"משדרת" את המיניות, אפילו כשהיא לבושה. אולי זה עניין של גיל. או אופי.
ומיד אני אתקן: היא לא "משדרת" מיניות. היא מחקה נשים שהיא רואה, תוך כדי משחק. ללא ספק המבט של הצלמת הוא שנותן לכך משמעות נוספת.
Crabbing at Pawley's, 1989The New Mothers, 1989Candy Cigarette, 1989
ולעומת זאת דווקא וירג'יניה, גם בתמונה המצונזרת, היא ילדה לגמרי. פשוט עירומה.
Virginia at 4, 1989
גם אם ככה זה אצלם במשפחה, ומסתובבים כל היום עירומים (ועושים פוזות למצלמה ומחכים שאמא כבר תחליף פלטה במצלמה, כי הרי היא מצלמת במצלמה בפורמט גדול, זה לא בדיוק מצלמה קומפקטית) אין ספק שיש מודעות של האמא לעירום.
The Last Time Emmett Modeled Nude, 1987
וזה בסדר, זה חלק גדול ממה שמעניין כל כך בפרוייקט הזה. החשיפה, האינטימיות, הרגשות חשופים כמו שגם העור חשוף. לא הייתי אומרת "פורנוגרפיית ילדים" חלילה. אבל אין ספק שזה מעורר שאלות. כי לא בטוח שאמט, ג'סי ווירג'יניה היו בוחרים להיחשף ככה בפני העולם כולו. ומ"צילום בעם": "הבעיה המוסרית בעבודה מגיעה מכיוון שונה לגמרי. עמדת הכוח של סאלי מאן כאמא מאפשר לסאלי מאן הצלמת לרתום את הילדים לטובת האמנות הפרטית שלה, מיעוט מנוצל זה מיעוט מנוצל, גם אם לאמא שלך קוראים סאלי מאן."
מסכימה לגמרי.
ומכאן לימינו, לעולם הבלוגים. הבלוגרית ניקול בלאץ' מהבלוג המקסים Making It Lovelyהסבירהלאחרונה שהיא מפסיקה לפרסם את הצילום השנתי של הבת הבכורה שלה אלינור, מאחר והיא הגיעה לגיל 6. היא מסבירה שהיא חושבת שהצילומים ההשוואתיים של הילדים הם "אוניברסליים" וכלליים יותר כשהילדים קטנים, וכשהילד מגבש אופי ודעה, זה כבר לא מתאים לשים דגש כזה על השינוי הפיזי שהוא עובר בהשוואות בין שנה לשנה. היא לא רוצה שאלינור תגדל ותהיה נבוכה מזה, או תרגיש מנוצלת. ובלי אף מילה על עירום כמובן. (מעניין באמת מה הילדים של סאלי מאן מרגישים עכשיו, כעבור שנים.)
ו – לא שאני מתיימרת להשוות את עצמי – קטונתי, אבל זה בהחלט מעורר מחשבות…