בוחרת בלבן

צילומים בלבן 2019. שוב התכנסנו בסוף מרץ, שבועיים לפני הנסיעה השנתית ארצה לביקור המשפחתי בפסח, להצטלם צילום משפחתי בלבן.

מסורת היא מסורת, הרי צריך להחליף את התמונה במסגרת בבית אצל סבא וסבתא.

הפעם זה היה ממש קצר. התרעתי בפני כולם ערב קודם: מחר מצטלמים תמונה משפחתית בלבן. ההכנה מראש עוזרת לכולנו. הבגדים נבחרו, הפלאשים הוקמו, המצלמה על טיימר.

צילמנו כמה תמונות ברצף, כולם כבר מתורגלים אז לא צריך הרבה מאמץ. עשינו כמה תמונות לפי בקשתי, ואז רם, עלמה ותמר הציעו רעיונות לצילומים נוספים.

עכשיו, רק נותר לי לבחור.

כולם לחייך למצלמה!

צילומים בלבן 2019 גלית לוינסקי

אוקי, כולם מחייכים, אולי נעשה קצת שיגועים?!

צילומים בלבן 2019 גלית לוינסקי

מה עדיף? תמונה שכולם חמודים וייצוגיים –

צילומים בלבן 2019 גלית לוינסקי

או תמונה שכולנו שמחים וצוהלים?

צילומים בלבן 2019 גלית לוינסקי

צילומים בלבן 2019 גלית לוינסקי

תמונה שאני ביימתי: "כולם להסתכל על המצלמה ולחייך חיוך יפה!" –

צילומים בלבן 2019 גלית לוינסקי

או תמונה שעלמה ביימה של ה"צחוקים" של מאחורי הקלעים? –

צילומים בלבן 2019 גלית לוינסקי

צילומים בלבן 2019 גלית לוינסקי

או אולי בכלל תמונה שתמר ביימה – לפי הראש התמרולי האופייני –

צילומים בלבן 2019 גלית לוינסקי צילומים בלבן 2019 גלית לוינסקי

לצערי לא הצבעתי השנה בבחירות. קנינו את הכרטיסים לביקור בארץ מוקדם מדי, לפני שביבי החליט שצריך עוד פעם לבחור בו. בפעם הראשונה בחיי, ישבתי במרחק עצום מהארץ, בידיעה שאפילו את המעט שיכולתי לא עשיתי.

אצלי שעת צהריים, אצלכם חצות. המדגמים ב-Ynet מראים קרב צמוד. לפני ארבע שנים הלכתי לישון אופטימית וקמתי למציאות משוסעת עוד יותר מאי-פעם. הלילה (אצלי) אדע את התוצאות. ואולי אכתוב את כל הפוסט הזה מההתחלה.

בנתיים אני בוחרת תמונה בכחול ולבן. ומקווה שיאיר בוקר חדש ובהיר על המדינה האהובה שלי, מעבר לאוקיינוס. צילומים בלבן 2019 גלית לוינסקי

והנה קצת צילומים בלבן מהשנים הקודמות:

צילומי משפחה גלית לוינסקי
פסח 2017, ונקובר
צילומי משפחה גלית לוינסקי
פסח 2018, ונקובר

 

פוסטים על מסורת ה"צילומים-בלבן": ככה זה התחיל, ככה זה המשיך, ככה זה עובד.

צילום שנתי

תמר בת חמש, והגיע הזמן לצילום השנתי שלה.

כמו בכל שנה, לפני שהתחלנו פתחתי במחשב את התמונות המחוברות מכל השנים. ההשוואה.

צילום כל שנה גלית לוינסקי
ההשוואה משנה שעברה

הבננות מסתכלות המומות בתמונות האלה.

"איזה קטנה הייתי כאן!" – תמר אומרת.

"כאן הייתי בת שנתיים, וגם כאן וגם כאן" היא טוענת על גיל שנתיים, שלוש וארבע. לא רואה את ההבדלים, מבחינתה, בתכל'ס, עד אתמול היתה "קטנה", לעומת היום, שהיא "גדולה".

צילום פעם בשנה גלית לוינסקי
תמר בת שנה. דווקא הצילום הזה לא נבחר להשוואה
צילום פעם בשנה גלית לוינסקי
תמר בת שנתיים. דווקא הצילום הזה לא נבחר להשוואה
צילום פעם בשנה גלית לוינסקי
תמר בת שלוש. דווקא הצילום הזה לא נבחר להשוואה

מצחיק באמת, פה בקנדה מציינים את גיל הילד בשנים. תמר היתה בת ארבע מבחינתם, עד היום שהפכה לבת חמש. כששואלים פה ילד בן כמה הוא, הוא בדרך כלל יענה בגיל שלם (4, 5, 9, לא וחצי). אצלינו הבנות כן סופרות בחודשים, או לפחות בחצאי שנים, כמקובל בארץ. מוזר להתעלם מששה חודשים כשכל זמן החיים הוא ארבע שנים לא?!
לעומת זאת עד גיל שנתיים, הם סופרים בחודשים. זה גם מוזר! הילד בן 19 חודש מחר. מה?!

בכל מקרה.

מצלמים.

תנו לי חמש דקות.

לשניהם אין כוח, גם לאבא וגם לתמר.

תמר מסתכלת בתמונות שלה ואומרת "אני לא רוצה להיות על הידיים של אבא השנה. אני כבר גדולה". צודקת. תעמדי על השרפרף הלבן.

אני ועלמה מצלמות.

תמר רוצה תמונה עם הציור, ותמונה שלה עושה פרצופים, ורוקדת.

אבל תכף, אחרי שאמא תסיים. אנחנו עושים את זה בשבילך אמא, (תעריכי!)

הנה סיימנו. הבטחתי שזה יקח לא יותר מחמש דקות נכון?

צילום פעם בשנה גלית לוינסקי
השוואה השנתית. אולי הגיע הזמן לעבור למבנה של שתי שורות. הקליקו להגדלה.

"לא חייכתי כי הצלמת לא היתה אמא שלי"

בשבוע שעבר היו הצילומים השנתיים בבית-הספר.

הצילומים האישיים – בהם כל תלמיד מצטלם בנפרד, לא הצילום הכיתתי שנעשה לקראת סוף השנה. לקראת הצילומים ההורים מקבלים התראה, ויום קודם תזכורת, כך שכל הילדים יוכלו לבוא במדים נקיים ומסודרים, לסדר את השיער, ולבנים מזכירים לחבוש כיפה.

בבוקר הבננות בחרו תסרוקת, והלכו במיטב מדיהן לבית-הספר.

אחר-הצהריים כשהבננות נכנסו לאוטו שאלתי אותן על היום שהיה, ואיך היו הצילומים. שאלתי אותן באיזה שתי עמידות ביקשו מהן לעמוד (אני כבר זוכרת מהשנים הקודמות), והן הדגימו לי באוטו. הראשונה – ככה עם הידיים על המתניים, והעמידה השניה – כך עם יד אחת. בעוד תמר מדגימה אני רואה שהיא מחייכת בחצי חיוך בלבד, חיוך עם פה סגור, חיוך ממש לא תמרולי. "אבל לא חייכת ככה? חייכת חיוך אמיתי, נכון?" שאלתי את תמר בתקווה. ״כן חייכתי ככה״ ענתה התמרול. ״אבל למה?״ שאלתי, ״כי התביישתי, כי זה לא אמא שלי היתה הצלמת״.

צילום אישי בבית הספר

ועם המשפט הזה נזרקתי בבת-אחת לעוד סיפור מיתולוגי משפחתי, סיפור ששמעתי כמה פעמים כילדה. אני, גלית, פעוטה ביום צילומים בגן טלמונה. מגיע צלם ומצלם את כל הילדים, ורק אני לא מחייכת בתמונות, כועסת. ״למה לא חייכת?״ שאלו אותי הורי כשקיבלו את התמונות בתוך תיקיית קרטון מהודרת נוסח שנות ה-80. ״כי לא אבא היה הצלם, ואני אוהבת שרק אבא מצלם אותי״.

אבא שלי רופא, אבל הוא צלם חובב שאוהב לצלם מאז שהיה נער, כשקיבל את מצלמת הבוקסה הראשונה שלו, ועד היום. הוא היה זה שצילם אותנו תמיד – את המשפחה, הטיולים, האירועים המיוחדים וגם כך סתם, את החיים. אני צלמת, והאנשים שאני הכי אוהבת לצלם הן הבננות שלי. הן כל-כך רגילות להיות מצולמות שהן מחייכות, נעמדות, או מתעלמות לחלוטין – תלוי במצב הרוח שלהן (ובמה שאני מבקשת). בנות של צלמת. ולמרות שזו השנה השלישית של תמר בבית-הספר ונקובר-תלמוד-תורה, מתברר שלרגעים היא עדיין מתביישת. מודעת לעצמה לחלוטין, היא בחרה לא לזכות את הצלמת ב״חיוך אמיתי״.

מזל שבתמונה השניה היא כבר השתחררה.

אולי היא כבר הכירה את הצלמת.

להנאתכם התמונות החמודות שניתן להזמין מהן, השנה ובשנתיים הקודמות:
ולגבי זכויות היוצרים שאני מפרה פה: הזמנו ושילמנו על תמונות. התמונות המופיעות פה להמחשה של חבילת האפשרויות שמקבלים כדי להזמין עותקים (ובאתר שלהם יש עוד מליון רקעים ואפשרויות). כל זכויות הצילום שמורות לחברת Mylifetouch.ca