Photography Class with Galit Lewinski

לא להאמין אבל נגמר סמסטר הסתיו, ועמו החוג הראשון שהעברתי בחיים.

לפני כחצי שנה סיפרתי פה שאני מתכוונת לקפוץ למים, ולמרות פחד הקהל העמוק שלי להתחיל ללמד חוג צילום בבית-הספר היסודי שהבננות לומדות בו. זה היה בעקבות פרוייקט צילום בשחור-לבן שהתנדבתי להנחות בבית-הספר לפני שנה, ואחרי כמה חודשים של דגירה ואיסוף האומץ הצעתי את עצמי לתפקיד.

חוג צילום: עשרה שיעורים, שעה ורבע כל אחד, בימי שני אחרי בית-ספר, שמונה תלמידים מכיתות ד', ה', ו'.

בכל שבוע הגעתי עם תיק מצלמות ענק ובו עשר מצלמות טעונות ומוכנות, שיעור מוכן על הלפטופ, אקססוריז, אביזרים וספרי עיון לפי נושא השיעור.

הנושאים שנגענו בהם היו קומפוזיציה, צמצם ופוקוס סלקטיבי, פורטרטים, תאורה וסטודיו, סדרה צילומית וקצת עריכה.

כל שיעור התחיל בהרצאה קצרה מלווה במצגת תמונות שהכנתי מראש (רבע שעה מקסימום, גם ככה זה המון לתלמידים בגיל הזה מתברר, ועוד אחרי שעות בית הספר. הם ישבו על קוצים מחמש דקות אחרי שהתחלתי לדבר). אחר-כך כל תלמיד/ה קיבלו מצלמה (או השתמשו בשלהם אם הביאו) והם יצאו לצלם לפי הנושא שדיברנו עליו, וסיימנו את השיעור בכך שכל תלמיד/ה התחברו למקרן והראו לכולם את התמונות שצילמו באותו השיעור.

כל שיעור כזה – של שעה וקצת – בניתי במשך שעות, חיפשתי דוגמאות צילומיות שלי ושל צלמים אחרים, חיפשתי נושאים שיגרו את הילדים ויהיו מיוחדים ומעניינים בעיניהם. חשבתי המון על הייחודיות של המצלמה לעומת השימוש שלהם במצלמת הסמרטפון הנגישה והקומפקטית, ועל הדגשת הייתרונות של המצלמה.

לאורך כל שלבי בניית השיעורים נזכרתי דווקא במורה אחד שלי מ"בצלאל", אסף רומנו. הוא היה המורה הראשון שלי לצילום בשנה א', במחלקה לצילום. משום מה חזרתי ונזכרתי בו, בתרגילים הראשונים שנתן, באווירה בכיתה. לא יודעת למה. למדתי עוד לפני-כן צילום בקורס של 12 מפגשים אחרי הצבא, ולמדתי מעוד המון מורים בהמשך, אבל איכשהו כל הזמן חזרתי בזכרוני לאסף. תעתועי הזיכרון והנוסטלגיה.

בכל מקרה, לשיעור הראשון נכנסתי בחשש, אחרי שבוע של צבירת מתח והתרגשות לקראתו. דיברתי באנגלית קצת מגומגמת ובקול רועד. ברגע שהתלמידים קיבלו את המצלמה ליד והתחילו להתרוצץ ולצלם, הרגשתי שהכל בסדר, שאני עושה את הדבר הנכון.

השיעורים היו נהדרים. התלמידים קשובים ומתעניינים, גם אם קצרי רוח וחסרי סבלנות בהתאם לגילם הקופצני. נהנתי להכין את השיעורים, והתרגשתי להגיע לכיתה וללמד. אחד השיאים, לפחות מבחינתי, היה שיעור תאורה וסטודיו. התבאסתי שאין לי תאורה מקצועית (מה שבארץ לא היתה לי בעיה להביא לשיעור כזה) אבל גם בציוד המועט שיש לי, הם למדו ונהנו והתוצאות היו פשוט מרהיבות.

והתלמידים – ממש התאהבתי בהם. אחד קצת היפר-אקטיבי – לא יכול לשבת לדקה, שלוש וו'ניקיות מתבגרות  קצרות רוח, שלא מודות בזה אבל ממש נהנות ללמוד כמה שיותר על צילום ובכלל, ותמיד נחלצות לעזרתי בעניינים בירוקרטיים וטכנולוגיים. שני בנים שקטים ומוכשרים, ושתי בנות צעירות יותר, צמד-חמד, שבשיעורים האחרונים פרחו ולבלבו, ויצרו סדרות לתפארת.

בקיצור, הצלחה!

לסמסטר הבא נרשמו שבעה מתוך שמונת התלמידים שלי, והצטרפה תלמידה חדשה, וזה יהפוך לשיעור "מתקדמים". בגלל הביקוש נפתח עוד יום – חוג למתחילים, ויום נוסף  – סדנה בת ארבעה שיעורים למבוגרים, שהיא יותר מעשית ותכלס' – טיפים שימושיים ותוצאות מהירות.

לא יודעת איך זה קרה: מ"אני לא מסוגלת לעמוד מול כיתה" למורה לחוג צילום. שלושה ימים בשבוע.

לא נותר לי אלא ללכת עם זה. ולהשוויץ לכם (:

***

הנה הצילומים שהתלמידים בחרו להדפיס ולתלות בתערוכת הסיום שעשינו (מפאת צנעת הפרט אני  לא מוסיפה את שמות הצלמים הצעירים):

שיעור צילום גלית לוינסקי
שימו לב לעכביש בקצה הימני של הלוח

שיעור צילום גלית לוינסקי שיעור צילום גלית לוינסקי שיעור צילום גלית לוינסקי שיעור צילום גלית לוינסקי שיעור צילום גלית לוינסקישיעור צילום גלית לוינסקי

והנה קצת תמונות מאחורי הקלעים, מהשיעורים השונים:

שיעור צילום גלית לוינסקישיעור צילום גלית לוינסקי

שיעור צילום גלית לוינסקי

שיעור צילום גלית לוינסקישיעור צילום גלית לוינסקישיעור צילום גלית לוינסקי שיעור צילום גלית לוינסקי שיעור צילום גלית לוינסקי שיעור צילום גלית לוינסקישיעור צילום גלית לוינסקי

שיעור צילום גלית לוינסקי

"לא חייכתי כי הצלמת לא היתה אמא שלי"

בשבוע שעבר היו הצילומים השנתיים בבית-הספר.

הצילומים האישיים – בהם כל תלמיד מצטלם בנפרד, לא הצילום הכיתתי שנעשה לקראת סוף השנה. לקראת הצילומים ההורים מקבלים התראה, ויום קודם תזכורת, כך שכל הילדים יוכלו לבוא במדים נקיים ומסודרים, לסדר את השיער, ולבנים מזכירים לחבוש כיפה.

בבוקר הבננות בחרו תסרוקת, והלכו במיטב מדיהן לבית-הספר.

אחר-הצהריים כשהבננות נכנסו לאוטו שאלתי אותן על היום שהיה, ואיך היו הצילומים. שאלתי אותן באיזה שתי עמידות ביקשו מהן לעמוד (אני כבר זוכרת מהשנים הקודמות), והן הדגימו לי באוטו. הראשונה – ככה עם הידיים על המתניים, והעמידה השניה – כך עם יד אחת. בעוד תמר מדגימה אני רואה שהיא מחייכת בחצי חיוך בלבד, חיוך עם פה סגור, חיוך ממש לא תמרולי. "אבל לא חייכת ככה? חייכת חיוך אמיתי, נכון?" שאלתי את תמר בתקווה. ״כן חייכתי ככה״ ענתה התמרול. ״אבל למה?״ שאלתי, ״כי התביישתי, כי זה לא אמא שלי היתה הצלמת״.

צילום אישי בבית הספר

ועם המשפט הזה נזרקתי בבת-אחת לעוד סיפור מיתולוגי משפחתי, סיפור ששמעתי כמה פעמים כילדה. אני, גלית, פעוטה ביום צילומים בגן טלמונה. מגיע צלם ומצלם את כל הילדים, ורק אני לא מחייכת בתמונות, כועסת. ״למה לא חייכת?״ שאלו אותי הורי כשקיבלו את התמונות בתוך תיקיית קרטון מהודרת נוסח שנות ה-80. ״כי לא אבא היה הצלם, ואני אוהבת שרק אבא מצלם אותי״.

אבא שלי רופא, אבל הוא צלם חובב שאוהב לצלם מאז שהיה נער, כשקיבל את מצלמת הבוקסה הראשונה שלו, ועד היום. הוא היה זה שצילם אותנו תמיד – את המשפחה, הטיולים, האירועים המיוחדים וגם כך סתם, את החיים. אני צלמת, והאנשים שאני הכי אוהבת לצלם הן הבננות שלי. הן כל-כך רגילות להיות מצולמות שהן מחייכות, נעמדות, או מתעלמות לחלוטין – תלוי במצב הרוח שלהן (ובמה שאני מבקשת). בנות של צלמת. ולמרות שזו השנה השלישית של תמר בבית-הספר ונקובר-תלמוד-תורה, מתברר שלרגעים היא עדיין מתביישת. מודעת לעצמה לחלוטין, היא בחרה לא לזכות את הצלמת ב״חיוך אמיתי״.

מזל שבתמונה השניה היא כבר השתחררה.

אולי היא כבר הכירה את הצלמת.

להנאתכם התמונות החמודות שניתן להזמין מהן, השנה ובשנתיים הקודמות:
ולגבי זכויות היוצרים שאני מפרה פה: הזמנו ושילמנו על תמונות. התמונות המופיעות פה להמחשה של חבילת האפשרויות שמקבלים כדי להזמין עותקים (ובאתר שלהם יש עוד מליון רקעים ואפשרויות). כל זכויות הצילום שמורות לחברת Mylifetouch.ca

על ילדה ומצלמה

כמוני, כמו כל הדור הזה, כמו כולנו

גם עלמה אוהבת לצלם. במשך חודשים ידענו מה תהיה המתנה המושלמת עבורה: מצלמה!

ליומולדת 5 קנינו לעלמה מצלמה.

זו היתה התגובה שלה:מצלמה

ביום הראשון היא צילמה וצילמה וצילמה וצילמה.

וגם אני התרגשתי איתה. איזה דבר זה! מצלמה! מכשיר קסום שקולט רגשות, שומר רגעים, משאיר מזכרת מפרטים קטנים.מצלמה על ילדה ומצלמה

על ילדה ומצלמה

על ילדה ומצלמה
וזה מה שעלמיק צילמה:
צילום: עלמה
צילום: עלמה

זו מצלמה פשוטה לתפעול, ש"עושה את העבודה", היא גם עמידה יחסית לנפילות, והשוס הגדול: היא עמידה למים! פרט זה פותח עולם שלם נוסף של המצאות ובילויים עם המצלמה: בבריכה, באמבטיה, לעבוד עלינו שהיא נפלה למים ושכולנו נבהלים (שיתוף פעולה וכישרון דרמטי מוסיפים לאפקט במקרה הזה).

על ילדה ומצלמה
צילום: עלמה

כשאנחנו יוצאים לטייל היא לוקחת איתה את המצלמה. היא רוצה לצלם, ורוצה גם שיצלמו אותה, כדי שיהיה לה לאחר כך, לראות.

היא מבלה זמן בלהסתכל בתמונות. יכולה לשבת לה בשקט ולראות מצגת שהמצלמה עושה, ולהתבונן שוב ושוב במה שהיא צילמה. טוב, האמת שזה מוכר לי.

מצלמת את מה שמעניין אותה

היא גם פיתחה לה מנהג כזה, בחודשים האחרונים, לצלם את עצמה בוידאו מספרת מה היא עושה ומה היא רואה. סרטון דוקומנטרי מקוריין על ידי ילדה בת חמש, בסגנון " הנה אנחנו כאן, נסענו לטייל בקפילנו. זאת תמר, יורד גשם אז היא לא רוצה להוריד את הכובע. תכף נעלה על הגשר הזה", כאלה.

מצלמה
לחוות דרך המסך

על ילדה ומצלמה על ילדה ומצלמה על ילדה ומצלמה

על ילדה ומצלמה
מביימת את תמר
מצלמה
שלושה דורות של צלמים
ככה שומרים שהמצלמה לא תיפול למטה מהגשר. קפילנו.

כבת של צלמת היא מתעקשת "לסחוב" איתה את המצלמה בכל הזדמנות (בתיק צילום שלי), וחשוב לה מאוד להנציח את הרגעים שנראים בעיניה חשובים. כדי להתגבר על המגבלות הטכניות (יש למצלמה דיליי, והיא גם פחות חדה) לפעמים היא מבקשת שאני אצלם לה במצלמה שלה (למשל כשיצאנו לשיט לראות לויתנים, היא מאוד רצתה שיהיה לה לויתן מצולם במצלמה שלה, אבל היה צריך לצלם אותו בזמן הקצר כשיצא לשאוף אוויר).

אגב, מבחינתה עדיף שאני לא אפרוק את כרטיס הזיכרון למחשב, כי אז התמונות "נעלמות" לה והיא לא יכולה לצפות בהן שוב ושוב. במחשב הן כבר פחות מעניינות.

והתמונות שהיא מצלמת?! קסם. רגישות וסבלנות ופרטים שרואים רק בעיניים פקוחות וסקרניות כשלה.

על ילדה ומצלמה
צילום: עלמה
על ילדה ומצלמה
צילום: עלמה
על ילדה ומצלמה
צילום: עלמה
על ילדה ומצלמה
צילום עצמי: עלמה
על ילדה ומצלמה
צילום: עלמה
על ילדה ומצלמה
צילום: עלמה
על ילדה ומצלמה
צילום עצמי על סבתא: עלמה

הזמן האחרון קמה לה חברה נוספת לעניין. תמרול. עכשיו כשעלמה מצלמת גם תמר רוצה, אז היא מצלמת בטלפון שלי. חגיגת הבנות המצלמות בבית גדולה. כשנועם התינוק התארח אצלינו, מכל כיוון נשמעו "קליקים" של מצלמות… זה היה רגע שנע על הגבול בין מצחיק ל – "בננות! אני כאן! תשחקו איתי, אל תצלמו אותי!"

בשבוע שעבר יצאנו לצלם ניצנים בגינה שלנו, אני במצלמה שלי, עלמה בשלה ותמרול בטלפון. באיזשהו שלב תמר ביקשה מעלמה לצלם במצלמה שלה, "האמיתית". עלמה, כמו האחות המפרגנת שהיא, נתנה לה לצלם, לימדה אותה, והלכה איתה והציעה לה זוויות טובות לצילום.

"אמא", סיכמה עלמה, "תמר צריכה גם מצלמה, עכשיו."

ואסיים בכמה תמונות משני צידי המצלמה: מה ששתינו ראינו ולא יכולנו שלא לצלם:

 

וזו המצלמה ומחפשים המלצה: Nikon coolpix s33

צלמת אירועים בהריון

בהריון של תמר, ובטח עוד בהריון של עלמה, הייתי צלמת אירועים במשרה מלאה. זאת אומרת: הרבה הרבה אירועים, צילומי חתונות משלב האיפור בצהריים ועד השעות הקטנות של הלילה, חתונות כמה ערבים בשבוע, ובשאר הערבים פגישות, עריכות, עבודה על המחשב…וכל זאת עם העייפות ו(אצלי) בעיקר הבחילות של ההריון.

להמשיך לקרוא

המלצה על הרצאה: 'מ"לא נעים לי" ל"נעים מאוד!"/ רונית כפיר

גילוי נאות 1: אני מכירה את רונית כפיר כי היא עיצבה לנו את הדירה הבאה (אני שכרתי את שרותיה על פני אלפי המעצבים האחרים בארץ, אז אני לא יודעת אם זה נחשב מקום ל"גילוי נאות".)

גילוי נאות 2: רונית שכרה את שרותי לצלם לה שתי הרצאות (אני לא יודעת אם גם זה נחשב מקום ל"גילוי נאות" כי לפני שנשכרתי באתי להאזין להרצאה בתשלום מלא כאחת האדם. אז אם מתייחסים להרצאה הראשונה…וכו')

ועכשיו להמלצה: בהרצאה 'מ"לא נעים לי" ל"נעים מאוד" רונית כפיר פונה למעצבות/ים ועצמאיות/ים מכל הסוגים, למי שמוכר את פרי יצירתו/הידע שלו/הכשרון שלו כמוצר, אבל בעיקר לנשים שבינינו. כקוראת מושבעת של הבלוגים של רונית, ועוקבת נלהבת אחריה בפייסבוק ובאינסטגרם, ברגע שרונית פרסמה שההרצאה פונה לכל הנשים העצמאיות העוסקות במקצועות עיצוב/צילום נרשמתי להרצאה. ממש באותו רגע. כל כך שמחתי שיש לי הזדמנות לשמוע "שיעור" בנושא שקשה לי כל כך (ומתברר שלהרבה) – התנהלות עסקית מול לקוחות.

רונית כפיר

מדובר בהרצאה של כשעה וחצי-שעתיים, שנוגעת אחד אחד בנושאים רגישים אצל כל עצמאית בתחומים שלנו, וזה לא משנה אם מדובר במעצבת פנים, מעצבת מוצר, מעצבת גרפית, צלמת, מאיירת, וכו'. (הרוב המוחץ היה של מאזינות נשים בקהל, אבל הגיעו גם גברים אמיצים). נושאים הנוגעים בעבודה פרקטית מול לקוחות: הצעת מחיר, חוזה, פגישה עסקית, התמקחות על השכר, גביית תשלום, שיחת טלפון עם לקוחות – מתי לדבר ואיך לדבר. על עבודה מול לקוחות "קשים", על "בחירת לקוחות". כל הנושאים של העסק שאינם ה"עבודה עצמה". ולמרות שרוב הקהל היה של מעצבות פנים מצאתי את עצמי מזדהה ולומדת כל כך הרבה.

רונית כפיר

ההרצאה בנויה מדוגמאות אישיות, כאלה שרונית חוותה על בשרה, ונכוותה. כי כולנו פוגשים לקוחות שלא משלמים בזמן, או לקוחות שמתמקחים שוב ושוב, ולקוחות שלא מוכנים לעמוד בגבולות שהצבנו להם (מ-מתי לא להתקשר, עד – לשלם על עבודה). ובעצם (כמו שלמדתי) אני היא זו שצריכה להציב את הגבול, להגדיר אותו ולעמוד בו בעצמי. הלקוחות יתאימו את עצמם אלי. ללמוד לכבד את עצמי, את המקצוע, את המקצועיות שלי, ואחר כך הלקוחות ילמדו לכבד אותי בחזרה.

רונית כפיר

הפנייה היא בעיקר לנשים, כי מתברר שהרבה מהנושאים הללו בכלל לא בעייתיים אצל גברים עצמאים. חוסר הביטחון, התחושה של "לא נעים לי" ("…לא נעים לי לקחת להם הרבה כסף… אני מכירה אותם, צילמתי להם את החתונה"), ההתמקחויות על המחיר (למה כולם מרשים לעצמם להתמקח במדינה הזאת? האם גם אני מתמקחת כשאני קונה בגדי מעצבים?!), האם זה לגיטימי שאני לא עובדת בשעות מסויימות כי אני גם אמא (גם אם זה על חשבון לקוחות. לא רוצה לעבוד בשבת! בשבת אני עם המשפחה שלי! אני אצלם בשבת אבל תחכו בסבלנות לתמונות), עמידה על זכויותי (קרדיט לצלמת?! זה לא מובן מאליו בארץ. יותר מדי אנשים "שוכחים" לתת קרדיט). ועוד ועוד. לגניקולוג שלי לא "לא נעים" לקחת כסף. גם על "בדיקה קטנה". עם עורך דין אף אחד לא יתמקח. מרואה חשבון לא מצפים שיעבוד סביב השעון. מצד שני אם אני אלמד לבקש כסף, לתמחר, לא להתמקח, ולדרוש קרדיט, בקיצור להציב גבולות – הלקוחות ידעו לעמוד בגבולות שהצבתי. זה ניתן ללמידה, ניתן לאימון. המודעות היא חצי מפתרון הבעיה.

רונית כפיר

רונית מרצה ברצף מהיר וקולח (כמו שהיא מדברת), מצחיקה, מתלהבת, וסוחפת. כולנו ישבנו פעורות עיניים ואזניים והאזנו לסיפורים ולעצות הנחרצות (שלוש פעמים שמעתי ועדיין ישבתי מרותקת). כולנו יצאנו ב"היי", ובתחושה של אופטימיות, מוכנות מיד להתחיל את השינוי בגישה שלי, ובחיים (מבחינתי. אני קוראת לה "המנטורית" שלי מאז). היא פשוט נתנה לי בעיטה מטאפורית בתחת, לצאת ולשנות את הגישה שלי לעצמי, למקצוע שלי. כי חוסר ביטחון ו"לא נעים לי" הם לצערי בעיה שמאפילה לי על החיים בכלל, לא רק המקצועיים. ואני שונאת לדבר על כסף. אבל מה לעשות שאני עצמאית?!

רונית כפירמאז ששמעתי (כן, שלוש פעמים) את ההרצאה התחלתי בשינוי מחשבתי, אבל קודם כל התחלתי ליישם את העצות הפרקטיות בכמה שינויים חשובים בעסק שלי. אולי מהפרקטי אצליח לאט לאט לשנות גם את השינוי בראש…

רונית כפיר

אז רונית חוזרת בסבב נוסף של הרצאות. ואת הסיפורים והעצות שלה אני ממליצה לכל אחד ואחת לשמוע. להעניק לעצמכם "שיעור" מהנה ומצחיק, אבל בעיקר לפתוח את הראש, להבין שכולנו חווים את אותן הבעיות, ויש איך לפתור אותן. ועכשיו קדימה! לעבודה!

ההרצאות צולמו ב"טורקיז האוס" וב"בית טמבור". ללוח האירועים של רונית כפיר, לערוץ היוטיוב של רונית כפיר, לפייסבוק של רונית כפיר.

בת של רופא

כששואלים את עלמה היא אומרת שהיא "צלמת ורופאה", ומרגישה ממש מקצועית בשני התחומים.

כבר כתבתי על להיות בת של צלמת, אבל להיות בת של רופא…

בת של רופא יוצאת לאוויר העולם כשאבא בתורנות. (שתיים מתוך שתיים). זה בדוק! לפי זה ידעתי מתי סביר שאני אלד.

בת של רופא נותנת לו לקווצץ' אותה, לרחוץ אותה, להחזיק אותה ולהאכיל אותה כשאמא שלה קצת מפחדת לגעת בה מרוב שהיא קטנה.

בת של רופא אוהבת לבקר אותו בעבודה ולשחק בכל המכשירים.

בת של רופא שואלת כל הזמן "מתי אבא חוזר מהעבודה?" ומבקשת שיספר לה על ילדים שבדק, ואיך הם הרגישו. לפעמים יש לה עצות שימושיות כמו "תגיד להם פשוט שיש לו ראש קטן בגלל שהוא עוד תינוק כמו תמר!" (על מקרה שרם ראה בעבודה וסיפר לה). יודעת שאם ראה היום "רק ילדים עם כאב ראש" זה אומר שהיא יכולה לחבק אותו מיד כשהוא נכנס הביתה ולא צריכה לחכות עד שיצא מהמקלחת…

בת של רופא

בת של רופא קוראת ספרי רפואה בשעות הפנאי (קוראת? קורעת?!)

בת של רופא

לבת של רופא יש "ערכת רופא" משודרגת בכל מני מזרקים שקיבלה.

בת של רופא לא סומכת על אף אחד ובודקת את הציוד בעצמה. על עצמה.

לבת של רופא יש גם חותמת.

בת של רופא היא בכלל רופאה בעצמה. אם אחותה חולה היא עוזרת לבדוק אותה. אם אחותה/אמא/חבר נפצע היא בודקת את הפצע ומנסה לטפל (מים תמיד עוזרים. גם פלסטר. ואם לא אז זה כנראה וירוס.)

בת של רופא

אני יודעת.

גם אני בת של רופא.

צילומים בלבן לכבוד השנה החדשה

שנה חדשה בפתח, ואין זמן טוב יותר לצילומי משפחה.

כבר כתבתי כאן על הניסיונות שלי לעשות צילומי משפחה מסורתיים לעצמינו – פעמיים בשנה לפני "החגים הגדולים". סיפרתי גם שבמרץ האחרון רם והבנות הקצו לי 10 דקות לצילומים. אז הפעם, ביום האחרון של אוגוסט, הם העלו את הרף. להצליח לצלם ב-10 דקות, בלי לצלם בעצמי (על חצובה, צילומים אוטומטיים). כי אין מה לומר, קשה להיות בת של צלמת…. כל הזמן האמא הזאת רוצה לצלם! למי יש סבלנות?! אז אין ברירה, צריך ללמוד לחייך למצלמה גם אם אין אמא שעושה פרצופים מאחוריה (:

שתהיה שנה מצויינת!