לא להאמין אבל נגמר סמסטר הסתיו, ועמו החוג הראשון שהעברתי בחיים.
לפני כחצי שנה סיפרתי פה שאני מתכוונת לקפוץ למים, ולמרות פחד הקהל העמוק שלי להתחיל ללמד חוג צילום בבית-הספר היסודי שהבננות לומדות בו. זה היה בעקבות פרוייקט צילום בשחור-לבן שהתנדבתי להנחות בבית-הספר לפני שנה, ואחרי כמה חודשים של דגירה ואיסוף האומץ הצעתי את עצמי לתפקיד.
חוג צילום: עשרה שיעורים, שעה ורבע כל אחד, בימי שני אחרי בית-ספר, שמונה תלמידים מכיתות ד', ה', ו'.
בכל שבוע הגעתי עם תיק מצלמות ענק ובו עשר מצלמות טעונות ומוכנות, שיעור מוכן על הלפטופ, אקססוריז, אביזרים וספרי עיון לפי נושא השיעור.
הנושאים שנגענו בהם היו קומפוזיציה, צמצם ופוקוס סלקטיבי, פורטרטים, תאורה וסטודיו, סדרה צילומית וקצת עריכה.
כל שיעור התחיל בהרצאה קצרה מלווה במצגת תמונות שהכנתי מראש (רבע שעה מקסימום, גם ככה זה המון לתלמידים בגיל הזה מתברר, ועוד אחרי שעות בית הספר. הם ישבו על קוצים מחמש דקות אחרי שהתחלתי לדבר). אחר-כך כל תלמיד/ה קיבלו מצלמה (או השתמשו בשלהם אם הביאו) והם יצאו לצלם לפי הנושא שדיברנו עליו, וסיימנו את השיעור בכך שכל תלמיד/ה התחברו למקרן והראו לכולם את התמונות שצילמו באותו השיעור.
כל שיעור כזה – של שעה וקצת – בניתי במשך שעות, חיפשתי דוגמאות צילומיות שלי ושל צלמים אחרים, חיפשתי נושאים שיגרו את הילדים ויהיו מיוחדים ומעניינים בעיניהם. חשבתי המון על הייחודיות של המצלמה לעומת השימוש שלהם במצלמת הסמרטפון הנגישה והקומפקטית, ועל הדגשת הייתרונות של המצלמה.
לאורך כל שלבי בניית השיעורים נזכרתי דווקא במורה אחד שלי מ"בצלאל", אסף רומנו. הוא היה המורה הראשון שלי לצילום בשנה א', במחלקה לצילום. משום מה חזרתי ונזכרתי בו, בתרגילים הראשונים שנתן, באווירה בכיתה. לא יודעת למה. למדתי עוד לפני-כן צילום בקורס של 12 מפגשים אחרי הצבא, ולמדתי מעוד המון מורים בהמשך, אבל איכשהו כל הזמן חזרתי בזכרוני לאסף. תעתועי הזיכרון והנוסטלגיה.
בכל מקרה, לשיעור הראשון נכנסתי בחשש, אחרי שבוע של צבירת מתח והתרגשות לקראתו. דיברתי באנגלית קצת מגומגמת ובקול רועד. ברגע שהתלמידים קיבלו את המצלמה ליד והתחילו להתרוצץ ולצלם, הרגשתי שהכל בסדר, שאני עושה את הדבר הנכון.
השיעורים היו נהדרים. התלמידים קשובים ומתעניינים, גם אם קצרי רוח וחסרי סבלנות בהתאם לגילם הקופצני. נהנתי להכין את השיעורים, והתרגשתי להגיע לכיתה וללמד. אחד השיאים, לפחות מבחינתי, היה שיעור תאורה וסטודיו. התבאסתי שאין לי תאורה מקצועית (מה שבארץ לא היתה לי בעיה להביא לשיעור כזה) אבל גם בציוד המועט שיש לי, הם למדו ונהנו והתוצאות היו פשוט מרהיבות.
והתלמידים – ממש התאהבתי בהם. אחד קצת היפר-אקטיבי – לא יכול לשבת לדקה, שלוש וו'ניקיות מתבגרות קצרות רוח, שלא מודות בזה אבל ממש נהנות ללמוד כמה שיותר על צילום ובכלל, ותמיד נחלצות לעזרתי בעניינים בירוקרטיים וטכנולוגיים. שני בנים שקטים ומוכשרים, ושתי בנות צעירות יותר, צמד-חמד, שבשיעורים האחרונים פרחו ולבלבו, ויצרו סדרות לתפארת.
בקיצור, הצלחה!
לסמסטר הבא נרשמו שבעה מתוך שמונת התלמידים שלי, והצטרפה תלמידה חדשה, וזה יהפוך לשיעור "מתקדמים". בגלל הביקוש נפתח עוד יום – חוג למתחילים, ויום נוסף – סדנה בת ארבעה שיעורים למבוגרים, שהיא יותר מעשית ותכלס' – טיפים שימושיים ותוצאות מהירות.
לא יודעת איך זה קרה: מ"אני לא מסוגלת לעמוד מול כיתה" למורה לחוג צילום. שלושה ימים בשבוע.
לא נותר לי אלא ללכת עם זה. ולהשוויץ לכם (:
***
הנה הצילומים שהתלמידים בחרו להדפיס ולתלות בתערוכת הסיום שעשינו (מפאת צנעת הפרט אני לא מוסיפה את שמות הצלמים הצעירים):
והנה קצת תמונות מאחורי הקלעים, מהשיעורים השונים:
MyTrueColors גלית לוינסקי 