הומלסים

אחרי היומולדת של תמר שאלנו אותה מה היא רוצה לעשות בכסף שהיא שומרת ל״תרומה". כשהתחלנו עם חלוקת דמי-הכיס השתמשנו בשיטה שאחותי הציעה – ללמד את הבנות לחלק את כספן לשלושה חלקים (לא שווים): כסף לשימוש, כסף לחיסכון ולהפריש כסף לתרומה. בדרך כלל לא מופרש כסף לתרומה משני הדולר שתמר מקבלת לשבוע (כיתה ב׳=2 דולר) אבל מדי פעם כשהיא מקבלת יותר (למשל ביומולדת) מופרש קצת כסף לתרומה. הרבה זמן הכסף הזה נשמר בצד עד שבאמת עושים איתו משהו. פעם אחת עלמה תרמה את כספי התרומה שלה למחלקת השיקום לילדים שרם עובד בה. בפעם נוספת היא תרמה לאיכות הסביבה.

בקיצור ולעניין, לתמר היה רעיון לתרום את הכסף למשאית אוכל (Food truck) שתחלק אוכל להומלסים בדאון-טאון. כאן אני צריכה לפתוח סוגריים ולהסביר שוונקובר, כמו ערים במערב ארצות הברית (סיאטל למשל) ידועה בכמות ההומלסים הרבה שבה בגלל מזג-האוויר הנוח יחסית לשאר המדינה. הומלסים נודדים הנה מאיזורים מוכי חורף ונשארים פה. זו בעיה ידועה וקשה מאוד שהעירייה מתקשה להתמודד איתה. יש איזורים בדאון-טאון שעם רדת החשיכה ניתן לראות מאות אנשים מצטופפים יחד על המדרכות, ומנהלים חיים שלמים שנסתרים מהעין שלנו – האנשים שחוזרים לביתם הבטוח.

יש מערך של בתי תמחוי, אכסניות ועזרה שונה ל״תושבי מזרח הדאונטאון״ (downtown eastside residents) כמו עזרה בגמילה מסמים, אספקה של מחטים נקיות ותחליפי סם, ואגודות שמתנדבות לסייע. האמת המרה היא שמדובר באלפי אנשים, וזה עוד לפני עשרה חודשי קורונה. מכת הסמים קשה פה יותר מכל מחלה, תאונות דרכים או קורונה. בחודשי הקורונה הפרובינציה הגיעה לשפל של בממוצע 5 נפטרים ליום ממנת-יתר. באוכלוסיה של 5 מליון תושבים. אני משתדלת לא להסתובב בכלל באיזורים האלה גם במהלך היום, ובטח שלא בלילה.

סגור סוגריים – אתמול תמר ורם דיברו על התרומה בעזרת רעיון הפוד-טראק הזה שתמר הגתה, ורם הציע לה שהם יעשו את זה בעצמם. עלמה, שהיתה גם באוטו בדרך חזרה מהבריכה, התנדבה לעזור בהכנות, ואני שמעתי על זה בבית. חשבתי שזה רעיון יפה (שלבטח יתמסמס תוך כמה ימים). אני על כל פנים לא מתנדבת להתקרב לזרים בדאון-טאון בכלל או להומלסים בפרט. אני יודעת שהם לא "נחשבים" אלימים או מסוכנים. אבל אני  אישית (כאישה?) לא מתקרבת לזרים אלא אם אני חייבת. רם קונה אוכל להומלסים גם ככה.

אז היום, אחרי שיחות הוידאו בבוקר עם סבאסבתא שבארץ (אנחנו בחופשת חורף מבלי שום טיול או תכנית משמעותית מפאת הגבלות הקורונה) הוחלט ללכת על ״פרוייקט האוכל״ המדובר. רם והבנות הכינו רשימת קניות לסופר, אספו את כספי התרומה של תמר, ועוד קצת כסף שעלמה הפרישה וקצת שנשאר ממכירת הרחוב שהבנות עשו בקיץ שעבר (לפני שנה וחצי) ויצאו לסופר לקניות.

כשהם חזרו עמדנו והכנו ארבעים סנדויצ׳ים משלושה סוגים שנבחרו כטעימים ושיהיו פופולריים ביותר בעינינו: סלט ביצים, נקניק+גבינה ועוף. כולם שודרגו בתוספת מיונז, חסה ועגבניה, ונעטפו בניילון נצמד (לא מצאנו פיתרון יעיל אחר שלא מזיק לאיכות הסביבה. כנראה שאנחנו מצליחים לתרום לעולם באופן אחד בלבד בכל פעם).

מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי
תמר שומרת את הכסף של התרומה בקופת צדקה

מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי

נסענו ארבעתינו לפינת רחוב שאנחנו מכירים באיסט-סייד באיזור שיש בו הכי הרבה מחוסרי-בית. אני באתי על תקן הנהגת ועלמה התלבטה אם היא תצא או תישאר באוטו. אחרי שמצאנו חניה החלטנו שכולנו נצא, ומקסימום נחזור.

לא היינו צריכים להתקדם יותר משלושים מטר. במשך רבע שעה חילקנו ארבעים סנדוויצ׳ים ושלושים תפוחי-עץ אדומים. החזקנו שקיות עם הסנדויצ׳ים לפי הסוגים השונים והצענו לכמה אנשים, ואז התחילו להתקרב אנשים נוספים שראו שאנחנו מחלקים אוכל. כל אחד בחר סנדוויץ׳, ותמר הציעה תפוחים. כולם הודו לנו בנימוס ואיחלו חג שמח או שנה טובה. חלק החמיאו לבנות איזה חמודות, איזה משפחה נחמדה. איש אחד קרא לתמר איינג׳ל והיא זרחה. חלק עצרו לעטות מסכה לפני שהתקרבו, חלק חיכו קצת אחרי שקיבלו את הסנדוויץ׳ וכשהצענו להם עוד אחד הם שמחו לקחת והודו לנו שוב. הסנדוויץ׳ האם אנד צ׳יז (נקניק וגבינ״צ) היה הכי פופולארי, אבל כולם נלקחו בשמחה. כולם הודו בנימוס, אף אחד לא לקח מאיתנו אלא לקח רק מה שהושטנו לו. כמה לקחו כריך נוסף ואמרו שיתנו לחבר / אישתי שבהריון, בן-זוג.

אחרי כמה דקות עלמה (בת 9) ביקשה לחזור לאוטו. היא הסבירה לי שאמנם הם מנומסים ונחמדים אבל עדיין קשה לה לראות אותם. אמרתי לה שאני מבינה. בכל חיי בישראל ראיתי פחות מחוסרי בית מברבע שעה הזאת באיסט-הייסטינגס. תמר (בת ה-7) היתה כולה במשימה ואפילו פנתה בעצמה לאנשים והציעה תפוחים וכריכים. שמחנו שהבנות ראו בעצמן שהם גם אנשים, עם העדפות ורצונות, ונימוס קנדי.

כל הסיפור הזה לקח לא יותר מעשר-חמש עשרה דקות. חזרנו לאוטו שלנו ונסענו בבגדינו החמים כמה דקות, לבית המחומם והבטוח שלנו, שלושה קילומטר משם. לא עזרנו הרבה, אפשר לומר אפילו שעזרנו במתי מעט, לאנשים ספורים, אבל נתנו ארוחה טרייה מעשה ידינו לשלושים-ארבעים איש והיינו גאים, כולנו.

מסקנות לקראת הפעם הבאה:

  1. 50 דולר קנדי מספיק להכנת כ-40 סנדוויצ׳ים מושקעים ושלושים תפוחי עץ, במיוחד אם קונים בסופר זול יחסית.
  2. החשש שלי שאנשים יהיו נבוכים או שנרגיש מתנשאים הופרך כשפגשנו באדם הראשון. כולם שמחים לקבל אוכל, ואנשים רעבים שמחים עוד יותר.
  3. כדאי לבחור פרי רך יותר כמו קלמנטינה, הרבה אנשים לא לקחו תפוח כי הראו שחסרות להם שיניים.
  4. זה נחמד להכין מבחר סנדוויצ'ים כדי לתת לאנשים אפשרות בחירה, אבל ההאם-אנד צ׳יז היה הבחירה הראשונה משלושתם. אחותי סיפרה לנו לאחר מעשה שכשהבנות שלה נשלחו בתקופת התיכון להתנדב בבתי התמחוי בעיר, ביקשו מההורים לשלוח איתם גבינה צהובה. אנשים פה מאוד אוהבים כריך עם גבינה צהובה. אולי זה משהו שחסר להם יותר. אולי כי גבינה צהובה יקרה יותר מנקניק זול.
  5. עלמה אמרה שהיא תשמח לעזור בקניות ובהכנת הכריכים אבל תעדיף להשאר להבא בבית.
  6. כמה מזל צריך בחיים האלה, וכמה מזל יש לנו.
מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי
גאות ומרוצות

מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי

לסיום אני מצרפת כתבה מעניינת על מחקר שנעשה בוונקובר ופורסם ממש עכשיו:

https://www.cbc.ca/news/canada/british-columbia/new-leaf-project-results-1.5752714

אתמצת אותו למי שאין חשק לקרוא:

לניסוי בוונקובר נבחרו 115 הומלסים שהיו ללא קורת גג לפחות ששה חודשים. כל הנבחרים היו ללא בעיות התמכרות קשות או בעיות נפשיות קשות. לחמישים מהם נתנו 7,500$ במזומן לכל אחד, לשאר לא נתנו כסף והם היו קבוצת הביקורת. עקבו אחרי כולם במשך שנה.

התוצאות המפתיעות: לאלה שקיבלו כסף מזומן היה מקום מגורים אחרי שלושה חודשים בממוצע (לעומת חמישה חודשים בקבוצת הביקורת) וביטחון תזונתי אחרי חודש אחד. הם הוציאו 39% פחות על סמים ואלכוהול בהשוואה לקבוצת הביקורת (שלא קיבלו כסף בכלל). אחרי שנה רבים מהם הצליחו לחסוך לפחות 1000$. בראיונות עם משתתפי המחקר- הרבה מהם אמרו שהכסף נתן להם אפשרות לממן הכשרה מקצועית שעזרה להם לצאת ממעגל העוני. ההוצאה הציבורית על מחוסר בית בבריטיש קולומביה היא 55,000$ בשנה בממוצע על שירותים סוציאליים ושירותי בריאות. מתוכם כ-8100$ על מקלטים ללינה. (שנחסכו בעצם כשאנשים מצאו לעצמם מקום מגורים).

המסקנה: בניגוד לתפיסה הרווחת שמחוסרי בית ישתמשו בכסף מזומן למטרות שליליות – רובם הצליחו לנתב את הכסף למטרות חיוביות. מסקנה נוספת – קנדה מוציאה המון כסף על מחוסרי הבית שלה. מדינה עם ערכים סוציאליים (לכל מי שמתבלבל עם ארצות-הברית).

אני, שתי ילדות ו- Snow Day אחד

Snow day זו הגרסת הקנדית ל"המורה חולה יש שיעור חופשי" של ילדותינו.

אני: בננות יש היום Snow Day, הודיעו שבית-הספר סגור.

עלמה: יש! אפשר אייפד?

תמר: יש! אפשר אייפד?

snow Galit Lewinski
הנוף מהחלון האחורי
snow Galit Lewinski
הנוף מהחלון של הסלון

כעבור שעה:

עלמה: אמא, אפשר שמישהו יבוא אלינו? אפשר לעשות משהו עם מישהו? אפשר פליידייט? אפשר לנסוע למישהו?

אני (בשקט): חשבתי שנלך לעשות מזחלות בפארק.

שתיקה.

אני (מחפשת פתרון שיתאים לשתינו – עלמה אוהבת החברה ואני הסמי-מיזנטרופית): אין לנו חברים שגרים קרוב. יודעת מה – אולי סוזנה והבנות שלה ירצו לבוא לפארק גם.

עלמה: ייייששששש!!!! כןןןןן!!!!

* * * * *

כעבור 10 דקות:

אני: קבעתי ב-10:30 עם סוזנה מהכדורגל והבנות בפארק.

עלמה: יייששששש! (מתחילה להכין לעצמה ארוחת בוקר ולהתכונן)

תמר: (באמצע משחק) לאאאאא. אני לא רוצה ללכת. למה אף אחד לא שואל אותי?! אתם לא יודעים שבדיוק הבטחתי לדמבו יום כיף איתי.

אני לעלמה: תנסי לשכנע את אחותך שיהיה כיף, תעשי לי טובה.

 * * * * *

כעבור שעה, לבושות במיטב בגדי הסקי, מוכנות עם ציוד להכנת איש-שלג ושתי מזחלות. יוצאות החוצה לכמות שלג שלא נראתה פה מזמן:

עלמה: יה איזה כיף! אמא תצלמי אותי!!

תמר: מממממ… טועמת שלג מפינות שונות בגינה.

אני: וואו אתן מוכרחות לראות מה הולך פה בחצר האחורית. רגע רגע אני חייבת לצלם.

snow Galit Lewinski
באמת ירדה כמות מטורפת של שלג
snow Galit Lewinski
צלמת מצלמת צלמת
snow Galit Lewinski
תראו כמה שלג הצטבר על השולחן!
snow Galit Lewinski
פוזות של שלג
snow Galit Lewinski
האם השלג של השכנים טעים יותר?

כעבור רבע שעה:

אני: בואו כבר בנות, אמרנו להם שנהיה שם ב10:30 ואנחנו עוד לא בחצי הדרך

עלמה: נכון נכון בואו.

תמר: רגע אני רק חייבת לטפס על גבעת השלג הזאת. ווהו!! יה איזה מגניב. תראו איך אני עולה! ווהוו! אמא תצלמי אותי. וואו ואיזה כיף על גבעת השלג הזאת. ווהו!

snow Galit Lewinski
זה הרחוב שלנו. אולי עכשיו אתם מבינים למה אני מעדיפה לא לנהוג
snow Galit Lewinski
גבעת שלג ראשונה
snow Galit Lewinski
גבעת שלג שניה
snow Galit Lewinski
שלג תמר ועמוד חשמל

כעבור עוד רבע שעה:

אני (מזיעה מרוב שכבות, אבל מאבדת תחושה באצבעות הרגליים מרוב קור): מפטפטת עם סוזנה בפארק

עלמה ותמר: גולשות עם החברות במדרון המתון. מתהפכות, צורחות, נהנות, עולות חזרה בריצה לראש המדרון וגולשות שוב. מנשנשות את השוקולד צ'יפס שהביאו בתור עיניים לאיש שלג ולכיבוד.

snow Galit Lewinski
הפארק האהוב עלינו. חמישה בלוקים מהבית
snow Galit Lewinski
חמישים גוונים של עננות
snow Galit Lewinski
פינוקיו חכה לי
snow Galit Lewinski
העיגול הזה – זו השמש
snow Galit Lewinski
אין כמו מגלשות שלג בפארק
snow Galit Lewinski
כמה בננות יכולות להכנס על מזחלת שלג אישית אחת?
snow Galit Lewinski
אושר צרוף

snow Galit Lewinski

כעבור שעה ומשהו:

סוזנה (באנגלית): עוד חמש דקות הולכים. קפאו לי האצבעות בידיים.

חמש הבנות: Nooooo!

snow Galit Lewinski
רכבת גרסת השלג

snow Galit Lewinski snow Galit Lewinski

כעבור רבע שעה:

אני וחמש בנות צועדות חזרה לבית שלנו לפליידייט וארוחת-צהריים. סוזנה נוהגת באוטו שלה בנונשלנט כאילו היא לא חוצבת דרך בעשרים ס"מ שלג בתולי שגלגל מכונית לא נגע בו. אני מסתכלת בה בהערצה. טוב היא נולדה פה – אני מנחמת את עצמי. אני יודעת לחנות במקביל בתל-אביב.

snow Galit Lewinski
יאללה הביתה

snow Galit Lewinski

snow Galit Lewinski

כעבור שעתיים, שני מתקני ייבוש מלאים ציוד שלג בשלבי רטיבות משתנים, כל כריות הספה מרצפות את ריצפת הסלון, כל הברביות פזורות בסיטואציות משחק שונות, הבנות לבושות במיטב בגדי-הבלט שיש, אחרי מרק תירס וספגטי עם כדורי בשר לחמש בנות ושתי אמהות –

סוזנה: צריך לסדר אנחנו הולכות

אני: עלמה ותמר צריך לעשות חוברת בעברית ולהתאמן על הפסנתר

עלמה ותמר ושלוש חברותיהן: Nooooo

* * * * *

ערב, בית משפחת משאל:

רם: מחר אולי שוב יהיה Snow day. צריך לראות כמה שלג ירד בלילה.

אני: הלוואי ויהיה ואני לא אצטרך לנהוג לבית-הספר

עלמה: אני רוצה שיהיה בית-ספר ואני אוכל לפגוש את החברים שלי

תמר: אני נשארת בבית

* * * * *

בוקר: המייל המודיע אם בית-הספר נפתח היום או לא מגיע בסביבות 6:00 בבוקר.

רם מתנדב לקחת את הבנות היום לבית-הספר, אני אסע באוטובוס.

עלמה: יש היום בית ספר? יש! יש היום מסיבת טו' בשבט ויש לי ג'ים ויש דרמה ויש לי בהפסקה מפגש של Earth savers

תמר: ללללאאאאא. לא הספקתי לשחק בברביות בכלל. יש להן מסיבה. אני לא יכולה לבוא לבית-ספר.

snow Galit Lewinski

כעבור שעה:

רם, עלמה ותמר נסעו לבית הספר

אני יושבת לכתוב פוסט על ה-Snow day. כבר עברתי את כל שלבי האבל (שאין יום חופש)

הפחד (לנהוג, ומה יהיה מחר?)

ההתפעמות מהשלג שבחוץ (מחזה עוצר נשימה, מצד שני הבטיחו שהיום ירד גשם, והנה שוב יורד שלג. מה יהיה מחר???)

וההשלמה (בסוף השבוע אני מצלמת בת-מצווה. אני אצטרך למצוא איך להגיע לשם).

ושהיה יום טוב ולבן לכולנו

* * * * *

snow Galit Lewinski
איש שלג בסופשבוע הקודם, רגע לפני שנמס השלג

snow Galit Lewinski snow Galit Lewinski

פוסטים קודמים של ישראלית בשלג: השלג הראשון שלנו כאן שהיה יפה מכל, עשרה דברים שאפשר לעשות בשלג, ארבע עונות בגינה, ה-21 בדצמבר – היום הראשון של החורף, השלג האחרון לעונה.

Prizes, prizes, a quarter only!""

אתמול תמרול החליטה שהיא צריכה להקים דוכן, ולמכור בו "פרסים".

רעיון הדוכן עולה פה מדי פעם, זה הרי עובד חזק בצפון אמריקה וכבר יצא לנו לראות ולקנות בדוכני ילדים. הבנות רצו פעם להקים דוכן לממכר לימונדה (מסמסנו את זה, למרות שקניתי תרכיז לימונדה למקרה שזה יצוץ שוב. הלימונים פה יקרים להחריד, אין מצב ללימונדה טבעית!) ובקנדה דיי האחרון עלמה הקימה בפיקניק שהיינו בו דוכן ללימוד שזירת צמידים.

הפעם הרעיון, והביצוע היה של תמר. תמרול הכינה שלטים, לקחה משטח שיהיה הדוכן, הכינה ארנק (בלי) כסף, ואספה מגוון שטויות ופיצ'עפקעס ש"היא לא צריכה יותר" לטענתה, לדוכן שלה. "בכמה כסף תמכרי כל דבר?" שאלתי אותה. "בשבעה דולר". ענתה תמרול בהחלטיות אופיינית. "שבעה דולר? זה המון כסף. מה דעתך על 25 סנט? ככה כל ארבעה קווטרס שתקבלי יהיה לך דולר שלם אחד". – הסברתי. משום מה שזה שכנע אותה.

אתמול בסוף לא הלכנו להקים את הדוכן. היה יום ארוך ולא היה לנו כוח אחרי הצהריים, וגם – שכנענו אותה – מטפטף בחוץ, אף אחד לא יעבור ברחוב שלנו ויקנה. היום, לעומת זאת, כבר היה ברור שהדוכן הזה חייב לצאת לפועל. הדוכן הזה קום יקום! וכך היה:

אחרי-הצהריים הלכנו ל'יום ללא מכוניות' באחד הרחובות בעיר. יום ללא מכוניות זה יום מימי סוף-השבוע הקיציים, ובו יש דוכנים לממכר דברים, לאורך בלוקים רבים. סוגרים את הרחוב למכוניות, וכולם באים להסתובב בין הדוכנים, להאזין להופעות חיות, לקנות דברים, לטעום בחינם, לקבל פרסים והפתעות שיווקיות, וכו'. בכל סופשבוע בקיץ יש רחוב אחר, מהרחובות הראשיים בעיר שסגור למעין פסטיבל חד פעמי כזה. Rain or Shine! – בכל מזג אוויר.

למזלינו כבר לא ירד גשם כשהגענו. מצאנו כיסא זרוק בדרך, ועליו תמר הקימה את הדוכן שלה. מיד עלמה התגייסה למשימה והתחילה "לשווק" את הדוכן של תמר. שתיהן אחזו בשלטים שתמר הכינה וקראו לעוברים ושבים לבוא ולרכוש משהו מה"פרסים" שלהן.

"Prizes, prizes, a quarter only!" צעקה עלמה בגרון ניחר. בגלל המוזיקה מהופעה חיה לידינו בקושי מישהו שמע אותה. תמרול בחרה דווקא לרקוד כאסטרטגיה שיווקית. היא פיזזה ליד הדוכן והצביעה עליו תוך כדי ריקוד. אחרי כמה דקות אחת הפקחיות של הפסטיבל באה להסביר, בהתנצלות, שהדוכן חייב לעבור רחוק יותר, מעבר לרחוב הראשי. "זה כל-כך חמוד" היא אמרה, "אבל אסור". הזכרנו לתמר שלא שילמנו עבור הקמת הדוכן שלה לעירייה ולכן צריך להעביר אותו הצידה. היא קיבלה את זה דווקא בהבנה.

צילום גלית לוינסקי
נחושות
צילום גלית לוינסקי
דוכן ג'אנק, בנינו
צילום גלית לוינסקי
מליון אנשים חולפים, הדוכן הקטנטן בצד הוא שלנו

ואז, הלא יאמן קרה. לאט לאט, פעם שתי בחורות, פעם אישה עם ילד, פעם בחור צעיר, ניגשו לדוכן וקנו. כל אחד דיבר קצת עם הבננות, הן הסבירו על הפריטים השונים, הציעו, הסבירו מה עבודת יד של תמר, מה כדאי למדוד, ואנשים קנו עוד ועוד דברים. והם לא שילמו קווטר. חלק השאירו דולר, חלק חמישה דולר. הם לא הסכימו לקחת עודף, למרות שאנחנו (ההורים) ניסינו לשכנע. בכל-זאת, הפיצ'פקעס שתמר לא צריכה הם לא באמת "פרסים". לא נעים…

חוץ משני אנשים, שרם הלך בסתר ונתן להם מטבע של קווטר, וביקש בלחישה שיקנו משהו מהבנות שלו (כדי שנתקדם כבר עם העניין הזה) – וכל אחד מהם השאיר כמובן הרבה יותר כסף מהקווטר הסודי – ניגשו איזה 15 אנשים מיוזמתם לדוכן הזה.

נכון שהבנות מאוד חמודות, אבל אין מה לומר, גם הקנדים האלה הם משהו.

צילום גלית לוינסקי
זה היה נראה בלתי אפשרי בהתחלה
צילום גלית לוינסקי
הלקוחות הראשונות הגיעו!
צילום גלית לוינסקי
הארנק מתחיל להתמלא במטבעות

צילום גלית לוינסקי

תוך משהו כמו 45 דקות, הבנות הרוויחו 20 דולר ומכרו כמעט את כל סחורתן. מרוצות עד הגג הן נכנסו לחנות מכולת סמוכה וקנו לעצמן ארטיקים, שכר לעמלן.

בדרך הביתה תמר התחילה לגלגל רעיונות לעוד דוכנים. דוכן לימונדה, דוכן מאכלים ש"אני אכין לבד ואת – עלמה תמכרי. אני יודעת להכין כמה דברים ממש טעימים". ועוד ועוד. הראש הפיננסי שלה התחיל לעבוד. היא כבר מתכננת את המיזם הבא.

צילום גלית לוינסקי
הדוכן ההוא, בצד בצד בצד, שם.
צילום גלית לוינסקי
איזה אנשים נחמדים, באמת
צילום גלית לוינסקי
בשלב שהן עשו מבצע: קנו אחד, קבלו שניים בחינם
צילום גלית לוינסקי
תמר רוקדת כאסטרטגיית שיווק
צילום גלית לוינסקי
עלמה נחושה להשיג לקוחות
צילום גלית לוינסקי
תמר מנסה למכור קופת צדקה שקיבלה

צילום גלית לוינסקי

שיאללה, כמה כסף!
צילום גלית לוינסקי צילום גלית לוינסקי

צילום גלית לוינסקי
ארטיק שנקנה בכסף שהרווחת – פשוט טעים יותר

חצי חיים

היום, ה15/2/19, תמר בת חמש וחודשיים, ואנחנו פה בוונקובר שנתיים ושבעה חודשים.

ישראל קנדה גלית לוינסקי

שזה בדיוק חצי מהחיים שלה.

לא פלא אם כך שהיא לא מוכנה לדבר על לחזור לישראל.

לא מוכנה לחשוב על זה.

אפילו לא ממש רוצה לנסוע לבקר.

ואם כבר הנושא עולה היא מסבירה שהיא תחזור לוונקובר לפני שתתגייס לצבא. כי היא לא רוצה למות במלחמה.

תודה באמת.

כאילו לא קשה להיות ישראלים גם ככה (:

ישראל קנדה גלית לוינסקי ישראל קנדה גלית לוינסקי

אגב – השלט תלוי בצד הפנימי של הדלת, כמו ישראלים טובים שמפחדים מאנטישמיות (או מזה שהשלט ירטב בגשם האינסופי). פוסטים אחרים בנושא סיכומים ברילוקיישן: חצי שנה, שנה, שנה וחצי כאן.

סינית, יפנית, וישראלית נפגשו בשיעור אנגלית

אחלו לי מזל-טוב, היום, באיחור של שנתיים בקנדה, אחרי הפסקה של 23 שנים, חזרתי ללמוד אנגלית.

ישבנו בחדר אחד – יהודיה קנדית (המורה ובעלת בית-הספר), ישראלית (אני), יפנית וסינית, ופטפטנו.

"תתחילו בלשבור את הקרח", הנחתה המורה, "אבל תהיו קנדיות. אף קנדי לא שואל אחד את השני "מאיפה אתה?" או "כמה שנים אתה כאן?" תשאלו שאלה "קנדית".

היפנית, איימי, שהיא כבר תלמידה ותיקה בבית-הספר לתרגול אנגלית, פתחה בשאלה הכי קנדית: "What are your plans for the weekend?" ואנחנו ענינו לה.

ג'יין, המורה, הזכירה לנו כל הזמן לענות, להגיב. "Good for you!" "Yeah. nice!", כאלה. אף קנדי לא מקשיב לסיפור ומהנהן, היא אמרה לי. את צריכה להגיב. Make a comment! ג'יין חזרה על התשובה הקנדית המשומשת "I should check it out!" שזה ה"אולי ניפגש מתישהו" האולטמטיבי הקנדי, ומשמעותו – אני לא מתכוונת לעשות את זה לעולם אבל אני מביעה התעניינות מנומסת במה שהרגע אמרת.

המשכנו לפטפט, כשג'יין ניסתה לגרום לנו להגיב, לשאול, ולענות תשובות מפורטות. תוך כדי רשמתי לפני ביטויים חדשים שלא הכרתי, או שלא ידעתי בדיוק איך להשתמש בהם עד עכשיו.

מדהים לגלות, כשחיים במדינה דוברת אנגלית, כמה אני זוכרת מלימודי האנגלית שלי (מבית הספר היסודי אפילו) וכמה הם היו מותאמים לנו, הישראלים. למשל, אני זוכרת שעל בעלי-חיים צריך לדבר כעל It. היום למדתי שזה לא מנומס לשאול אדם על הכלבה שלו כ"זה", במיוחד אם הבת-אדם הרגע ציינה שזו She. זה מצחיק עוד יותר לאור העובדה שאני עדיין חושבת על חפצים בתור זכר או נקבה, כמו בעברית, וכבר יצא לי לשאול מוכרת בחנות בגדים "Where is that shirt? I thought she was there" ולהתפדח קשות ברגע שהמוכרת הולכת. כן גלית, החולצה זה She  אבל הכלבה לא.

על ההגייה של אותיות כמו שהן נקראות – כבר מזמן למדתי (מהבנות שלי בעיקר) כמה שאני הוגה לא נכון.  מה אני אעשה?! זה לא רק מבטא, ככה לימדו אותי! (טוב, בואו נאשים את פועה המורה שלי לאנגלית ביסודי, שמן הסתם למדה כמוני אנגלית בבית-הספר) למשל הצירוף OO שלימדו אותנו להגיד "אֻו", בכלל מבוטא כמין "אֶה" – בצֶירה. כששאלתי את תמר משהו על הוָו, ותירגמתי לה כדי שתבין – Hook היא לא הבינה על מה אני מדברת, עד הפעם השלישית בערך. אה! לא הֻוק, הֶק!" תיקנה אותי. אני לא ממש מסוגלת לבטא את התנועה הזו. אותו הדבר לגבי אות הניקוד I. לימדו אותנו שהיא נשמעת כמו התנועה אִי, כמו י' בעברית. וגם זה נשמע הרבה פעמים כמו צֶירה.

ובחזרה לשיעור. הרבה פעמים ג'יין המורה חזרה והסבירה איך כדאי לדבר, איך קנדים יגיבו. למשל לא להשתמש ב- "I want you to…" אלא ב- "I believe it's better to…" וכד'. זה לא רק להיות "פוליטיקלי קורקט", זה להיות קנדי. להשתמש בביטויים שמכבדים את האדם שעמו משוחחים, כמו: "Your point is well taken", "Thank you for bringing it to my attention", במקום ה"תודה, הבנתי", שהיתה התגובה שהפטרתי בתחילה.

בתחילת השיעור ישבתי, קצת צינית, קצת מסוייגת, "אני לא בנאדם דברן" אמרתי לג'יין כשלא מצאתי תגובה מתאימה למה שג'סיקה (הבחורה הסינית) אמרה. "בשביל זה הגעת לפה" ג'יין הזכירה לי. אחרי "שבירת הקרח"  שהיתה קצת חורקת, עברנו למשחק תפקידים של יחסי עבודה במשרד. ג'סיקה (התלמידיה מסין) ואני נקראנו לשיחה אצל המנהלת שלנו (התלמידה מיפן) כי אנחנו מפטפטות ומצחקקות יותר מדי בזמן העבודה. אם בהתחלה הגבתי ב"אוקי, את צודקת, ננסה לא לדבר יותר" רק כדי לסיים את הדיון, לאט לאט התרככתי, ונתתי לעצמי "להכנס לדמות". נכון, לא כל משפט שהתחלתי ידעתי מראש כיצד הוא יסתיים, אבל את רובם סיימתי, ואפילו הבנות האחרות הבינו וענו לי.

זה היה מתיש. שעתיים שלמות של להקשיב ולשוחח, ועוד באנגלית!

מחכה כבר למפגש בשבוע הבא!

reading a bed-time story photo by Galit Lewinski
עלמה מקריאה לתמר סיפור באנגלית לפני השינה
בית הספר שאני לומדת בו אנגלית: ETC English Training Centre
פוסטים נוספים על לימוד אנגלית: על אנגלית בשלושה חודשים, על תרגום מעברית לאנגלית: "הרגשות שלי כואבות", וספירת מלאי אחרי שנתיים. על רב-תרבותיות קנדית אופיינית: נלי ופרסיס ואני

הרגשות שלי כואבות

שנה וחצי אחרי שעברנו לוונקובר והבנות התחילו לשמוע אנגלית, ולהבין שיש שפות שונות בעולם.

שנה אחרי שתמר פתחה את הפה ואמרה לראשונה משפט באנגלית (ואני התחלתי לדמוע מהתרגשות… כל-כך דאגתי כבר שהילדה לא מדברת. בכלל. שותקת בגן.)

הגיע השלב הבא.

השלב שבו כל משפט שהבננות אומרות מכיל לפחות מילה אחת באנגלית.

השלב שהן לפעמים בוחרות לשחק בינהן באנגלית.

השלב שבו הן מתחילות באופן אוטומטי לספר על מה שקרה בבית-ספר ובגן באנגלית (כי זה קרה באנגלית הרי).

השלב שהן מתרגמות משפטים שהן חושבות באנגלית לעברית משובשת.

זה מתבטא למשל בשאלות שבנויות הפוך:

תמר: "איזה מסעדה אנחנו הולכים ל?" (What restaurant are we going to)

עלמה: "איך זה נראה כמו?" (How does it look like)

ממשיך למגוון שיבושים:

עלמה: "זה מה שדיברתי על" (This is what I was talking about)

תמר:  "זה הכאיב לי את האזניים" (It hurts my ears)

עלמה: "האם אני נכונה?" (Am I right)

תמר: "אם מישהו לוקח Hair-cut" (שואלת על מישהו שמסתפר)

עלמה: "חלק דברים היו שם" (Some things were there)

תמר: "אם הם יזוזו לגרמניה אנחנו נתגעגע אליהם" (Move to Germany)

עלמה: "בוא על פה" (Come over here)

תמר: "אבא אני Abasick כי אני מתגעגעת אלייך" (שיבוש של Homesick)

עלמה: "אני טובה" (כששואלים אם רוצה עוד משהו לאכול –  I’m good)

תמר: "תשימי לי את זה בגודל הצודק" (Right size)

עלמה: "בטוח" (נגיד: הכל בסדר? בטוח For sure)

תמר: "פעם צעקתי בשבילכם" (I called for you)

עלמה: "אם אתה נוגע בו אתה יכול להכין מישהו חולה" (Make someone sick)

תמר: "מכין את הבטן שלי כואבת", "מה מכין את זה מאוד ארוך?" (Makes my Tummy hurt, What makes it so long)

עלמה: "תשאל את אמא לבוא" (Ask Ima to come)

תמר: "אתה בדרך שלי" (You're in my way)

עלמה: "ראו אותו על הטלויזיה" (They saw him on TV)

תמר: "ג'וליאנה היא ארבע אני הייתי שלוש" (She's four, I was three)

עלמה: "אין לי רעיון" (I have no idea)

תמר: "משהו רץ פנימה על הרגל שלה" (Something ran over her leg)

והחמוד מכל…

תמר: "הרגשות שלי כואבות" (You hurt my feelings)

reading Galit Lewinski

וכאן תוכלו לקרוא על: איך לומדים אנגלית בשלושה חודשים (או שלא…)

קמפינג

קמפינג. לישון באוהל.

כשהייתי ילדה זכור לי קמפינג בסיני. הייתי בת 4-5, אני זוכרת שנסענו המון שעות באוטו, המשפחה שלי ביחד עם עוד משפחה של חברים, אני זוכרת ביסלי לפנות בוקר בדרך הלוך (ושהקאתי אותו בצד הדרך), אני זוכרת כמה ימים של כיף וחול וים ומים מג'ריקנים ענקיים. אין לי מושג איך ההורים שלי הביאו הכל מהבית – אוהל ואוכל ושק"שים ומים ובגדים לכמה ימים.

Galit Lewinski
טוב כאן אני רואה שעלמה דומה לי. כנראה שהיא באמת מהמשפחה (:

Galit Lewinski

Sinai Galit Lewinski
אבל איפה החולצה הזאת של אמא שלי?! למה היא לא הגיעה אלי בסוף?!

Sinai Galit Lewinski

קמפינג בסיני גלית לוינסקי

בתשע שנותי בצופים ישנתי ב"מחנה הגדול" ב"מאהל", שזה לא באמת אוהל, אלא מבנה מסנדות וחבלים, שקשרנו במו ידינו במגוון "כפיתות" וקשרים מתוחכמים.

בצבא שרתתי כפקידת לשכה ופקידה פלוגתית בגדוד נח"ל, כולה 10 חודשים הייתי על מדים (כי הייתי בת גרעין אז "נאלצתי" לעזוב לשל"ת אמצע ולהאחזות …) אני זוכרת אימון אחד ברמת הגולן במהלכו ישנו כל הבנות של הגדוד בשני אוהלים ענקיים ("אוהל 11"?) שלושה חודשים של סוף קיץ וסתיו ברמת הגולן, תחת שמש קופחת וגשם עז, עד שיום אחד חזרנו לבסיס וכל האוהל היה על האדמה. התמוטט בסופה שהיתה בסוף השבוע…

בשנות רווקותי ישנתי כמה לילות בודדים באוהל על שפת הכינרת, נמסה מחום ומזבובים, או קופאת מקור הלילה באוהל במדבר עם חברים.

אוהל בכנרת גלית לוינסקי
רם ואני באוהל על שפת הכנרת, צעירים ועליזים

לפני כשנתיים במסגרת 'להספיק כמה שיותר זמן איכות עם משפחה לפני הנסיעה' נסענו ללילה של קמפינג על חוף הים בחוף-דור. ביום הראשון סבלתי מכל רגע, כל דקה, כל שניה. הרגשתי כל גרגר חול שנכנס לי בין אצבעות הרגליים וכעסתי על כל גרגר חול שנכנס לי לאוהל ולמצעים. עם בוא הבוקר התחלתי להנות. ים, חופש, אז מה אם נאלצתי לישון בשביל זה באוהל.

Camping Galit Lewinski
מקימים את האוהל

Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski

Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski

את היומיים האחרונים לקייטנה של עלמה הקיץ ב-JCC בילתה (עם יתר קבוצות הקייטנה בגילאי 6-12) בקמפינג באחד האגמים היפים באיזור. כן, בגיל 6, לילה בקמפינג, לבד עם המדריכים. הקנדים מאוד מאוד אוהבים Camps בקיץ, והם מתחילים איתם בגיל מאוד צעיר. היא נהנתה בטירוף!

בסופשבוע הכמעט-אחרון של הקיץ הצטרפנו לחבורה עליזה של ישראליים מקומיים שעושים קמפינג על בסיס קבוע (3-4 פעמים בכל קיץ, כבר כמה שנים). אקדים ואומר שהתלבטנו אם לנסוע או לא. לא היה לנו ממש ציוד, ולישון באוהל? למה בעצם? זה לא קרוואן, ובטח לא מלון… אבל החלטנו לאזור אומץ, (עזר לי להחלטה הפוסט של רונית כפיר על החופשה שלהם בפארקים הלאומיים של ארה"ב, בה את רוב הלילות עברו באוהל, שממש עשה לי חשק). "רק לילה אחד", אמרנו לעצמינו, "מה כבר יקרה, ואם נוסעים אז עדיף לנסוע עם כזו חבורה מנוסה, שתלמד אותנו את כל הטריקים".

Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski

אז מה אני אגיד על קמפינג בפארק הלאומי Sasquatch בקנדה?

אין מקלחות, אסור להבעיר אש בגלל השרפות (אבל מותר מנגל על גז), יש יתושים, קר בלילה, יש רק שרותים "עם חור" (כשעלמה אמרה לי שבקמפינג יהיו שירותים "עם חור" התחלתי ללמד אותה "על יבש" בבית איך לכרוע ואיך להקפיד שהמכנסיים ישארו יבשים. היא מיד תיקנה אותי, אלו לא שרותי "בול פגיעה" כמו בימי הצופים העליזים שלי, אלא שרותים עם אסלה, רק עם בור ניקוז במקום ביוב. בכל מקרה היא לא מסכימה להשתמש בהם).

יש אתר קמפינג מסודר ונוח, ומאוד נקי, עם שולחנות ואדמה משוטחת לבניית האוהלים, יש פקחים שמסדרים ומנקים ומוודאים שכולם שומרים על החוק (שאסור להבעיר אש למשל), יש מי שתיה זורמים, ובעיקר יש נוף מהמם, אגם לרחוץ בו, גינה לשחק בה עם הילדים, ואנשים מאוד נחמדים.

Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski

Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski

Camping Galit Lewinski

Camping Galit Lewinski

Camping Galit Lewinski

נשארנו לעוד לילה. ברור לא?!

שלג אחרון לעונה

בשנה שעברה, לכבודינו הישראלים, היה "החורף הקשה ביותר בשלושים שנה האחרונות בוונקובר". או משהו  כזה. כולם דיברו על כמויות השלג שלא נמס, שהם לא זוכרים את העיר קפואה ככה במשך שבועות שלמים, על המחדל של העירייה שלא פינתה את הרחובות משלג בזמן ועכשיו הכל קפא, וכו' וכו'. ירד שלג, הרבה, ולמרות שכולם האמינו שהוא ימס תוך יום (כמו בדרך כלל) הוא פשוט קפא ונשאר קפוא במשך כחודש וחצי. כולנו החלקנו על המדרכות הקפואות, נסענו לאט בכבישים הקפואים, פינינו את השלג והקרח מהמדרכות ממול הבית ופיזרנו מלח (כשסוף סוף היה בסופר. כמעט חודש היה מחסור במלח-כביש ובאתי שלג).

השנה לעומת זאת… היה חורף מאוד גשום. קצת שלג בדצמבר, שנמס לו ונעלם כעבור כמה ימים, ו"חודש ינואר הכי גשום בשמונים שנה האחרונות" או משהו כזה. כל הזמן צריך שיאים במזג-האוויר פה, מסתבר.

ואני, שזכרתי היטב את טראומת החודש-וחצי-קרח-על-הכביש-סיוט-לנהוג משנה שעברה שמחתי קצת, בלב. נכון, השלג חוויה מהממת, בעיקר כשהוא יורד מהשמיים לאיטו. זו באמת תופעת טבע מדהימה לישראלית-מדברית שכמוני. אבל אחר-כך כשהוא מצטבר וצריך לפנות, ולפזר, ובעיקר לנהוג בו… זה מעייף.

ואז, לפני יומיים, כמו שחזו בתחזית, בדיוק בתשע בבוקר התחיל לרדת שלג, ולא הפסיק עד הבוקר למחרת. 30 ס"מ שלג, בפחות מיממה. לשמחתי רם לקח את הבנות לבית הספר, וכשהתחילו להגיע המיילים על סגירת בית-הספר מוקדם, התברר שגם כמה מטופלים של רם ביטלו והוא יספיק לקחת את הבנות בחזרה מבית-הספר. והמשמעות היא שירד ממני עול הנהיגה, ונשאר רק סופשבוע של לובן טהור, רך, וכייפי.

כיף של להסתכל בחלון ולהקשיב לשלג שיורד בדממה.

 

כיף של ללכת ברחוב ולהתענג על היופי

שלג גלית לוינסקי שלג גלית לוינסקי שלג גלית לוינסקי

 

כיף של להסתכל בגינה שלנו, שכבר מזמן לא פורחת, נראית כמו תפאורה מהאגדות

שלג גלית לוינסקי
סיבובים במזחלת בגינה. זוכרים את הגינה שלנו בקיץ? אין זכר

שלג גלית לוינסקי

שלג גלית לוינסקי
זו המדרכה ממול הבית. השכנים במעלה הרחוב כבר פינו את המדרכה שלהם
שלג גלית לוינסקי
Snow angel

שלג גלית לוינסקי

שלג גלית לוינסקי
עוד עונה על הנדנדה

 

כיף של ללכת לפארק ולהחליק במזחלת

שלג גלית לוינסקי
כולם באו לפארק. זה היה מקסים
שלג גלית לוינסקי
גולשות בכיף
שלג גלית לוינסקי
תמרול גולשת וטועמת שלג. ניצול מירבי של הזמן
שלג גלית לוינסקי
תמרול צועדת בצעדים של רם כדי לא לשקוע בשלג

 

כיף של שמש אמיתית שיוצאת ומחממת, והכל לבן ומסנוור

שלג גלית לוינסקי שלג גלית לוינסקי שלג גלית לוינסקי שלג גלית לוינסקי שלג גלית לוינסקי שלג גלית לוינסקי שלג גלית לוינסקי שלג גלית לוינסקי שלג גלית לוינסקי שלג גלית לוינסקי

כיף של להצטרף לשכנים שלנו שבנו איגלו בחצר הבית. הם סיפרו שזה מה שהם עשו כילדים, היא בגרמניה והוא בקוויבק. סיפרנו להם שאנחנו, בילדותינו בישראל היינו בונים ארמונות מסועפים בחול של חופי תל-אביב.

שלג גלית לוינסקי
בשלב הבנייה
שלג גלית לוינסקי
האיגלו בסיום הבנייה הכיל בקלות שלושה ילדים ומבוגר

שלג גלית לוינסקי שלג גלית לוינסקי שלג גלית לוינסקי

כיף של להיות בבית, לאפות לחם, להכין אזני-המן.

כיף להיות ביחד.

 

ככה זה היה נראה בשנה שעברה!

All American Super Bowl

סופרבול.

התכנסנו שלוש משפחות ישראליות (אחת ישראלית-קנדית) לצפייה משותפת בחוויית הסופרבול האמריקאי.

סופרבול צילום גלית לוינסקי

היו: ארבע וחצי שעות משחק ברוטו.

סופרבול צילום גלית לוינסקי

היו: שלושה גברים ישראלים שצפו באופן די-רצוף במשחק (כשלא החליפו חיתול/שמרו על ילד לא לקפוץ מהשולחן/אכלו/תיקנו בובה בחצי מבט. אבל זה בסדר, גם ככה המשחק מפסיק כל שלושים שניות בממוצע).

סופרבול צילום גלית לוינסקי

היו: שלוש נשים וששה ילדים שהעדיפו לפטפט/לשחק/לקרוא/לאכול/לקפוץ מהספות, ומדי פעם באו להתעדכן במשחק. לא חושבת שזה עניין של ג'נדר, יותר של משחק ארוך ומשעמם.

סופרבול צילום גלית לוינסקי

היו: צעקות עידוד ועצבים מהמשחק ("יייששששש!" מלווה בקימה חדה מהספה, "איי איי איי" ומבט מאוכזב הצידה).

סופרבול צילום גלית לוינסקי
משפחת שפירא בהופעת בכורה בבלוג

היו: יותר מדי הפסקות לפרסומות. לפחות יש פרסומות ממש איכותיות (אם כבר זו הפעם הראשונה בשנה וחצי שאני רואה פרסומות, שיהיה משהו שווה צפיה).

סופרבול צילום גלית לוינסקי
דווקא נגה מאוד התעניינה

היו: אוכל כל-אמריקאי שאביחי הישראלי ופסקל הפרנצ'-קנדית טרחו והכינו (עוף בברביקיו, כמה סוגי צ'יפסים, קטשופ, מיונז, בירות, גלידה לקינוח).

סופרבול צילום גלית לוינסקי

היו: נאצ'וז ומטבלים כדי לאזן את הכולסטרול: חומוס עדשים, טחינה, לבנה, וגוואקמולי – כולם תוצרת בית.

Superbowl by Galit Lewinski

היו: הופעה של ג'סטין טימברלייק במחצית, ויותר מדי קהל שנשכר כדי להראות צעיר ושמח.

סופרבול צילום גלית לוינסקי
ביומולדת חצי יש חצי נר

היו: יומולדת-חצי לעלמה, אם כבר נפגשנו עם חברים בדיוק בחצי-יומולדת.

 

לא היו: התרגשות גדולה מסיום המשחק. אביחי אמר לבננות מראש את מי כדאי לעודד, ואכן הקבוצה הזו ניצחה. הן שמחו אבל היו כבר עם רגל אחת מחוץ לבית, בכל זאת המשחק ארך ארבע וחצי שעות. רם ואביחי כן שמחו. כל השאר פרשו קצת לפני הסוף.

אין מה לעשות, למרות הכל, זה לא אמריקה פה.

עונות השנה על הנדנדה

נו, מזמן לא כתבתי על מזג האוויר בונקובר… נהייתי ממש קנדית, מזג האוויר הוא נושא השיחה החביב פה.

מישהו פה אמר לי לא מזמן, שבונקובר אפשר לראות באותו יום כמה עונות מתחלפות. הנה למשל לפני שבוע: בבוקר קר מאוד, הטמפרטורה קרובה לאפס מעלות והייתי צריכה לגרד את הקרח משמשת המכונית בשביל לנסוע. בצהריים התחמם קצת, הטמפרטורה טיפסה אפילו עד 9 מעלות, השמש בצבצה והעננים שטו להם למקום אחר. אחר הצהריים נסעתי לקחת את הבננות מבית-הספר, שמש חזקה, שמיים כחולים, אפילו הרכבתי משקפי שמש. התעכבנו קצת בבית-הספר (הן רצו להשאר לשחק בחצר) ובעודינו בחוץ ראינו ערפל מתקרב. כשיצאנו כעבור ארבעים וחמש דקות כל הדרך כבר היתה מכוסה ערפל סמיך.

מאז שבנינו את הנדנדה מחוץ לבית, לא עובר יום שבו עלמה לא שואלת: "אפשר לצאת לנדנדה?". היא יודעת שהיא צריכה לשאול כי הנדנדה מחוץ לגדר של הבית וצריך לבקש רשות, וגם כי מתוך הבית לא מרגישים את מזג-האוויר שבחוץ. "קר היום נורא, תלבשי מעיל!" או "יורד גשם כבר שבוע, הנדנדה רטובה" – אלה מהתשובות הנפוצות, כי הבננות כאילו לא מאמינות בכל בוקר מחדש שבחוץ קר, למרות שכל-כך נעים בפנים.

לנדנדה הרטובה הן כבר מצאו פיתרון – אפשר לעמוד עליה ולהתנדנד. לבוץ שמתחת לה (בסתיו, חורף, אביב) / חול אבקתי יבש (בקיץ) רם כבר מצא פתרון – פיסת שטיח דשא מלאכותי. וכך, חוץ מימים ממש יוצאי דופן, אין יום מבלי איזה נדנוד, לפחות קצר, בנדנדה.

וככה זה נראה: עונות השנה על הנדנדה

(אפשר ללחוץ על כל תמונה להגדלה)
ונקובר גלית לוינסקי
ספטמבר 2016
ונקובר גלית לוינסקי
ספטמבר 2016
ונקובר גלית לוינסקי
דצמבר 2016
ונקובר גלית לוינסקי
דצמבר 2016
ונקובר גלית לוינסקי
אפריל 2017
ונקובר גלית לוינסקי
מאי 2017
ונקובר גלית לוינסקי
יוני 2017
ונקובר גלית לוינסקי
אוגוסט 2017
ונקובר גלית לוינסקי
אוגוסט 2017
ונקובר גלית לוינסקי
ספטמבר 2017
ונקובר גלית לוינסקי
דצמבר 2017
ונקובר גלית לוינסקי
דצמבר 2017
ונקובר גלית לוינסקי
דצמבר 2017
ונקובר גלית לוינסקי
דצמבר 2017
ונקובר גלית לוינסקי
דצמבר 2017

וכמו שאומר יהונתן גפן: "אני אוהב את החורף, ואת הקיץ ואת הסתיו, ואת האביב ואת מה שעכשיו…" כי באופן רשמי החורף התחיל לפני פחות משבוע, אבל כישראלים אנחנו כבר מרגישים שזה הכי-חורף שיש.