All American Super Bowl

סופרבול.

התכנסנו שלוש משפחות ישראליות (אחת ישראלית-קנדית) לצפייה משותפת בחוויית הסופרבול האמריקאי.

סופרבול צילום גלית לוינסקי

היו: ארבע וחצי שעות משחק ברוטו.

סופרבול צילום גלית לוינסקי

היו: שלושה גברים ישראלים שצפו באופן די-רצוף במשחק (כשלא החליפו חיתול/שמרו על ילד לא לקפוץ מהשולחן/אכלו/תיקנו בובה בחצי מבט. אבל זה בסדר, גם ככה המשחק מפסיק כל שלושים שניות בממוצע).

סופרבול צילום גלית לוינסקי

היו: שלוש נשים וששה ילדים שהעדיפו לפטפט/לשחק/לקרוא/לאכול/לקפוץ מהספות, ומדי פעם באו להתעדכן במשחק. לא חושבת שזה עניין של ג'נדר, יותר של משחק ארוך ומשעמם.

סופרבול צילום גלית לוינסקי

היו: צעקות עידוד ועצבים מהמשחק ("יייששששש!" מלווה בקימה חדה מהספה, "איי איי איי" ומבט מאוכזב הצידה).

סופרבול צילום גלית לוינסקי
משפחת שפירא בהופעת בכורה בבלוג

היו: יותר מדי הפסקות לפרסומות. לפחות יש פרסומות ממש איכותיות (אם כבר זו הפעם הראשונה בשנה וחצי שאני רואה פרסומות, שיהיה משהו שווה צפיה).

סופרבול צילום גלית לוינסקי
דווקא נגה מאוד התעניינה

היו: אוכל כל-אמריקאי שאביחי הישראלי ופסקל הפרנצ'-קנדית טרחו והכינו (עוף בברביקיו, כמה סוגי צ'יפסים, קטשופ, מיונז, בירות, גלידה לקינוח).

סופרבול צילום גלית לוינסקי

היו: נאצ'וז ומטבלים כדי לאזן את הכולסטרול: חומוס עדשים, טחינה, לבנה, וגוואקמולי – כולם תוצרת בית.

Superbowl by Galit Lewinski

היו: הופעה של ג'סטין טימברלייק במחצית, ויותר מדי קהל שנשכר כדי להראות צעיר ושמח.

סופרבול צילום גלית לוינסקי
ביומולדת חצי יש חצי נר

היו: יומולדת-חצי לעלמה, אם כבר נפגשנו עם חברים בדיוק בחצי-יומולדת.

 

לא היו: התרגשות גדולה מסיום המשחק. אביחי אמר לבננות מראש את מי כדאי לעודד, ואכן הקבוצה הזו ניצחה. הן שמחו אבל היו כבר עם רגל אחת מחוץ לבית, בכל זאת המשחק ארך ארבע וחצי שעות. רם ואביחי כן שמחו. כל השאר פרשו קצת לפני הסוף.

אין מה לעשות, למרות הכל, זה לא אמריקה פה.

עונות השנה על הנדנדה

נו, מזמן לא כתבתי על מזג האוויר בונקובר… נהייתי ממש קנדית, מזג האוויר הוא נושא השיחה החביב פה.

מישהו פה אמר לי לא מזמן, שבונקובר אפשר לראות באותו יום כמה עונות מתחלפות. הנה למשל לפני שבוע: בבוקר קר מאוד, הטמפרטורה קרובה לאפס מעלות והייתי צריכה לגרד את הקרח משמשת המכונית בשביל לנסוע. בצהריים התחמם קצת, הטמפרטורה טיפסה אפילו עד 9 מעלות, השמש בצבצה והעננים שטו להם למקום אחר. אחר הצהריים נסעתי לקחת את הבננות מבית-הספר, שמש חזקה, שמיים כחולים, אפילו הרכבתי משקפי שמש. התעכבנו קצת בבית-הספר (הן רצו להשאר לשחק בחצר) ובעודינו בחוץ ראינו ערפל מתקרב. כשיצאנו כעבור ארבעים וחמש דקות כל הדרך כבר היתה מכוסה ערפל סמיך.

מאז שבנינו את הנדנדה מחוץ לבית, לא עובר יום שבו עלמה לא שואלת: "אפשר לצאת לנדנדה?". היא יודעת שהיא צריכה לשאול כי הנדנדה מחוץ לגדר של הבית וצריך לבקש רשות, וגם כי מתוך הבית לא מרגישים את מזג-האוויר שבחוץ. "קר היום נורא, תלבשי מעיל!" או "יורד גשם כבר שבוע, הנדנדה רטובה" – אלה מהתשובות הנפוצות, כי הבננות כאילו לא מאמינות בכל בוקר מחדש שבחוץ קר, למרות שכל-כך נעים בפנים.

לנדנדה הרטובה הן כבר מצאו פיתרון – אפשר לעמוד עליה ולהתנדנד. לבוץ שמתחת לה (בסתיו, חורף, אביב) / חול אבקתי יבש (בקיץ) רם כבר מצא פתרון – פיסת שטיח דשא מלאכותי. וכך, חוץ מימים ממש יוצאי דופן, אין יום מבלי איזה נדנוד, לפחות קצר, בנדנדה.

וככה זה נראה: עונות השנה על הנדנדה

(אפשר ללחוץ על כל תמונה להגדלה)
ונקובר גלית לוינסקי
ספטמבר 2016
ונקובר גלית לוינסקי
ספטמבר 2016
ונקובר גלית לוינסקי
דצמבר 2016
ונקובר גלית לוינסקי
דצמבר 2016
ונקובר גלית לוינסקי
אפריל 2017
ונקובר גלית לוינסקי
מאי 2017
ונקובר גלית לוינסקי
יוני 2017
ונקובר גלית לוינסקי
אוגוסט 2017
ונקובר גלית לוינסקי
אוגוסט 2017
ונקובר גלית לוינסקי
ספטמבר 2017
ונקובר גלית לוינסקי
דצמבר 2017
ונקובר גלית לוינסקי
דצמבר 2017
ונקובר גלית לוינסקי
דצמבר 2017
ונקובר גלית לוינסקי
דצמבר 2017
ונקובר גלית לוינסקי
דצמבר 2017

וכמו שאומר יהונתן גפן: "אני אוהב את החורף, ואת הקיץ ואת הסתיו, ואת האביב ואת מה שעכשיו…" כי באופן רשמי החורף התחיל לפני פחות משבוע, אבל כישראלים אנחנו כבר מרגישים שזה הכי-חורף שיש.

ממש אמריקה!

כמה צפון-אמריקאי מצידינו.

"קפצנו" לארה"ב לכמה שעות.

קפצנו = נסענו לגבול בשביל לחדש את אישור המעבר היבשתי, כדי שבחופשת החורף הקרבה בצעדי-ענק לא נצטרך להתעכב בגבול אלא נוכל לעבור בזריזות, ולהמשיך בנסיעה למחוז חפצינו (אתר נופש חורפי בשם GreatWolf Lodge במרחק כ-ארבע שעות נסיעה מונקובר, מבלי עיכובים מיותרים בגבול). בכניסה הקודמת שלנו לארה"ב דרך היבשה (לפני שנה) שוטרי הגבול האמריקאים דיברו אלינו כל-כך לא יפה, בכזו התנשאות ותוקפנות שזה ממש השפיע לי על כל היום הראשון של הטיול. התבאסתי להיות "אצלהם" במדינה "שלהם", אפילו שזה היה ביקור בסיאטל שהיא חצי-בקנדה מבחינתם. המעבר היבשתי לבעלי דרכונים זרים, יכול להיות בלתי נסבל. כל מי שצריך לחדש את ה"אסטה" (לבעלי דרכון שלא זקוק לויזה לארה"ב, כמו דרכון גרמני – אני והבנות) או לחדש את טופס I-94 (גם לבעלי דרכונים שיש בהם ויזה, כמו דרכון ישראלי – רם) צריך לחכות בתוך בניין המעבר האמריקאי, בתור ארוך (לפני שנה זה לקח לנו יותר משעתיים), בבניין בו באופן כמעט מופגן יש תא שירותים אחד למאות האנשים הממתינים בתור. (אני והבנות עמדנו בתור של חצי שעה לתא השרותים הזה. אני, ושתי ילדות, אחת בת פחות משלוש). אז השנה ניסינו לחסוך את הבלגאן הזה ולהתכונן מראש. ביום ראשון גשום וחסר תוכניות מיוחדות, לא בתחילת סוף-שבוע ארוך, לא בחג, נסענו במיוחד בכדי לעבור את התור, לקבל את האישור ולחזור הביתה.

בעצת הגוגל-מאפס החלטנו לעבור במעבר-גבול קצת מזרחי יותר מהמעבר גבול העיקרי בדרך לסיאטל. זו התבררה כעצה נכונה מטעם גוגל, כי ההמתנה למעבר גבול אמנם היתה ארוכה אבל זהו מעבר גבול קטן יותר ולכן עוברים בו פחות אנשים, משמע תור יותר קצר בתוך הבניין. את פנינו בגבול קיבל שוטר אמריקאי חמור סבר וזועף, שנזף בנו קשות על כך שלא החזרנו את הטופס פג-התוקף הקודם, כי "מבחינת ארצות הברית אתה עדיין בתוכה, ועובר עברה פדרלית". רם התנצל ואמר שהוא לא ידע שצריך להחזיר את הטופס (מתי?! איך אתה אמור לדעת שזו הפעם האחרונה שאתה עובר את הגבול?!) אבל התשובה הזו לא הניחה את דעתו של השוטר: "אתה לא יכול לקרוא את ההוראות שמאחור?" הוא הרים את קולו, "ככה אתה מתייחס לויזה שלך? אתה רוצה שאני פשוט אבטל לך את הויזה גם?!" נבח עלינו השוטר. אני מקווה שהבנות שישבו בשקט מאחור לא הבינו. למרות שיותר סביר להניח שהן דווקא הבינו, לפחות את הנימה התוקפנית.

חפויי ראש נכנסנו שוב לבניין מעבר-הגבול, הפעם ערוכים, למודי נסיון מהשנה שעברה, מצויידים בכל הניירות והטפסים, במשחקים לבנות, ובעיקר באורך-רוח ובידיעה שזה יקח זמן, ויהיה כרוך בנזיפות נוספות. לשמחתינו גילינו שזה "סניף" יותר קטן, ויש בו פחות תנועה ולכן פחות תור. ולהפתעתינו הרבה, אחרי כ-20 דקות המתנה בלבד, השוטר שחידש לנו את טפסי המעבר הדרושים היה כמעט חביב. רם אפילו הרשה לעצמו לבקש הסבר, מתי אמורים להחזיר את הטופס הארור, זה שבגללו ננזפנו בכניסה מהשוטר השני, והשוטר (החדש, הכמעט-חביב) ענה, מחביא חיוך מזלזל ש"חלק מהשוטרים לוקחים את זה יותר קשה". "אתה לא באמת יכול לדעת שזה יהיה המעבר האחרון שלך כשאתה גר קרוב לגבול. בקרוב לא תהיה יותר כל הניירת הזו. מבטיחים לנו את זה כבר ארבע שנים".

שמחים וטובי-לב נסענו לכמה שעות לאחת העיירות הקרובות – בלנהיים, להרגיש אמריקאים ליום אחד. עשינו קניות מופרזות ולא נחוצות בטארגט, אכלנו אוכל מופרז בפוד-קוורט, הסתובבנו קצת בקניון הגדול-יותר-מדי בבלנהיים, מילאנו דלק בזול וחזרנו לגבול "שלנו", בחזרה לקנדה.

"אצלינו" בקנדה השוטרים במעבר-הגבול נחמדים. הם שואלים את השאלות הנחוצות בנעימות וביעילות, ובעיקר לא "מחפשים אותך". "למה נכנסתם לארה"ב?" שואל השוטר הקנדי. "בשביל לחדש את הטופס I-94." עונה רם. "אה – כדי להתכונן מראש, בוודאי. כמה כסף הוצאתם היום?" 100" דולר." זהו? בסדר. כדאי שתסגור את החלון מאחור שהילדה לא תתקרר."

וזהו. שיחה של שתי דקות, והנה אנחנו שוב בקנדה. פה הדלק יותר יקר, הדולר יותר חלש, כשאתה ממתין ברכב יש מכל עבר שלטים של "אנא כבה את המנוע בזמן ההמתנה, בואו נשמור על הסביבה שלנו", אין אף Rest Area מלא ממסעדות פאסט-פוד כל הדרך עד ונקובר, לא רואים אף שלט Gun-Show" לחובבי הז'אנר, ובצד הזה, ברגע שאנחנו עוברים את הגבול אנחנו מרגישים בבית.

כן, מרגישים כבר קצת קנדים (במיוחד בהתנשאות על האמריקאים חובבי הנשק, התוקפנים, האגרסיביים, הקפיטליסטים).

וגם – מה לעשות, אולי הכל פשוט יחסי.

אני ורוטב כובשות את ניו-יורק 2010

גינת ירק

עם בוא האביב לונקובר לרם היה רעיון.

פנטזיה: הוא רצה ללמד את הבננות על גידול ירקות מקרוב, על תהליך הצמיחה, על חלקי הצמח, ו"על הדרך" שנוכל לאכול ולהנות מפירות עמלן.

הוא רצה לשתול לנו בגינה האחורית "גינת ירק".

רם עדר והפך את האדמה, ניכש עשבים ועקר גוויות של צמחים שלא שרדו את החורף הקשה. ניקה שטח בצד האחורי של הבית, הקים ערוגות מסודרות וחיכה לבוא הבנות (שהיו בביקור בישראל), שיעזרו לו להגשים את החלום. כשחזרנו הביתה רם קנה שתילים וזרעים, התייעץ עם המוכרים ולמד איך לזרוע, כמה זמן יש לחכות  וכמה שעות שמש האדמה הזרועה צריכה לקבל ביום. הוא בדק מתי כדאי לשתול ואילו שתילים מתאימים לשתילה זה לצד זה. רם גם הלך לשיעור במרכז הקהילתי המלמד "שתילה לקראת האביב" ולמד שבגלל שהחורף היה כל כך קשה השנה האביב והפריחה מתאחרים.

אחר כך רם והבנות זרעו את הזרעים בהתרגשות, ושמנו אותם בצל ואחר כך בשמש (לפי ההוראות) כדי שינבטו. את הנבטים הם שתלו באדמה בשורות שורות, ליד שתילים שנקנו וכמה צמחים שכבר היו ונקלטו היטב בשנים הקודמות.

אחר כך הגיע האביב, והקיץ, ורם והבנות טיפחו והשקו את הגינה, וניכשו, ועקרו צמחים שלא עלו יפה, וגם קצת דיללו והזיזו את השתילים שהיו קרובים מדי. הם גם קנו קופסאות נפרדות ששימשו כאדניות כדי לשתול את הצמחים שצריכים לצמוח לבד כמו נענע, וחלק מצמחי התבלין.

נענע, רוזמרין, בזיליקום, עגבניות, עגבניות שרי, מלפפונים, פלפלים, גזר, חסה ואפילו תירס. כולם הצטרפו בשמחה לעצי הפרי ושיחי פירות היער שכבר חיו בשלווה בגינה האחורית שלנו.

ואז חיכינו.

ככה זה התחיל

זורעים ברינה

 

האופטימיות בשיאה
מנביטים במרץ על אדן החלון

תחילה הבשילו פירות היער. השיחים האלו שורדים בכל שנה את מזג האוויר ונותנים פירות רבים ומתוקים. בכל יום-יומיים אפשר היה לרדת ולקטוף אוכמניות ופטל ולאכול מיד. מתוקים-חמוצים, ישר מהשיח לפה.

ואז החלו להנץ עגבניות השרי, תחילה הציצו עגולות וירוקות, ובכל יום הסמיקו והאדימו עד שעלמה ותמר לא יכלו להתאפק וקטפו אותם. (אם אדם הבן של השכנים לא הקדים אותן).

ואז צמח גם מלפפון ענק, כזה שכדאי לקטוף אותו כל עוד יש בו טעם. הבננות אכלו אותו בשמחה רבה (גם ככה אנחנו רגילים פה למלפפונים מהסוג הגדול, ולא תמיד משקיעים וקונים את הקטנים הטעימים שגדלים בישראל), ומלפפון מהגינה שלנו הרי הרבה יותר טעים…

ונענע. הנענע – כמו שנענע עושה – נקלטה וצמחה פרא, לשמחת חובבי התה.

וזהו.

יש! מתחילים לראות תוצאות

מתה, מתה על פירות יער

עגבניות משלנו!

הגזר מהגינה טעים יותר
מלפפון אמריקאי קלאסי
טורפות מלפפון מהגינה….

במהלך האביב והקיץ צצות עשרות גינות ירק ברחבי העיר. חלקן פרטיות – אנשים שמגדלים ירקות בחצר ביתם. בנוסף יש אנשים שנרשמים בעירייה ומקבלים אדנית באחד מעשרות המוקדים בעיר, והם יכולים לגדל בה מה שהם בוחרים עד סוף העונה. ויש גם חברות ("חווה אורבנית") שמגיעות לבתים פרטיים ומעבדות את השטח בעצמן, שותלות מני ירקות בחצרות פרטיות.

ראינו איך בגינות האחרות העגבניות צומחות באשכולות ענק, אדומות ושחורות וצהובות, בשלות ועסיסיות. בגינה של חברים מקומיים ראינו זוקיני גדל לגודל זרוע אנושית. בהליכה ברחובות צפינו בהשתאות בגינות הפורחות, מלאות בחסה וכרוב וכרובית, עגבניות וזוקיני ואפילו תירס זקוף ובשל.

הגינות של אחרים ירוקות יותר
עגבניות מאדימות להן בשמש. בגינה של אחרים
גינות מכל עבר
גינה פרטית שחברה מטפחת אותה עבורך
חברות שמטפחות גינות בחצרות פרטיות

גינות של אחרים ירוקות יותר
לא, זה לא שלנו
עברנו ברחוב, ראינו אדנית פורחת

ואצלינו לא. אולי זו הזריעה המאוחרת? אולי האדמה העייפה מתלאות החורף וגידולים קודמים? אולי חוסר ניסיון בשתילה וצפיפות הצמחים? ואולי הכיוון של הגינה שהיתה קרירה ומוצלת במשך רוב שעות היום? בכל מקרה אצלינו בגינת הירק לא רקד כרוב עם כרובית, וצנון לא פיזז עם אחות-מלפפון.*

רם מאוד התאכזב. הבננות פחות, הן נהנו מכל רגע בגינה, ומכל עגבניה שהבשילה.

כנראה שהן לא ציפו ליותר.

ורם? רם עקר את כל שאריות הצמחים שנבלו עם בוא הסתיו הקר, ואמר שאולי ינסה שוב בשנה הבאה.

 

* מתוך השיר: בגינת הירק / ח.נ.ביאליק

אופניים בוונקובר

רכיבה על אופניים זה כל כך Vancouverite!*

כולם פה רוכבים על אופניים.

רוכבים על אופניים לעבודה (חונים בחניית אופניים, בניגוד לחניית רכבים שפשוט אין בה מספיק מקום מראש, ומחליפים בגדים בחדר ייעודי).

רוכבים על אופניים בכל עונות השנה (שלג לא מפחיד אותם, ובטח ובטח לא הגשם שיורד 80% מהזמן).

50% מהשאלות במבחן התאוריה הן על כללי נהיגה בסביבת אופניים. בתור נהגים צריך לדעת את כל סימני הידיים של רוכבי האופניים, צריך להסתכל מעבר לכתף לפני כל מעבר נתיב בגלל האופניים, ובכלל, אנחנו (נהגי הרכבים) קצת כמו "אורחים" על הכביש. מספר רב של נתיבים הם נתיבים משותפים עם אופניים, או סגורים לכלל כלי-הרכב, חוץ מלאופניים. (פירוט בפוסט שכתבתי על מבחן הנהיגה ב-BC).

בקיץ כל חנויות הספורט (שבחורף מוכרות ציוד סקי) עוברות הסבה לחנויות אופניים. מאות אופני יד-שניה עומדים מחוץ לחנויות ובתוכן, וכל ציוד נלווה מוצע לרוכב מצעיר ועד זקן. כמו בכל ספורט פה (ולכל וונקוברייט אמיתי יש את הספורט "שלו") יש את כל האקססוריז הדרושים להיות רוכב אופניים אמיתי, מנעליים ועד כפפות. ממחזיר אור ועד קישוט לכידון. אבל הכי חשוב: הקסדה.

כולם רוכבים עם קסדה. זה כל-כך יוצא דופן לראות מישהו רוכב ללא קסדה שהבננות מציינות את זה בכל פעם מחדש. (כמו שהן מתלהבות "תראי אמא יש לה נעליים Rainbow" הן מופתעות: "תראי אמא, האיש הזה רוכב בלי קסדה").

מטפלים באופניים. דבר ידוע הוא שצריך להכניס את האופניים שלך לכיוונון (משהו כמו טיפול 10,000 לאוטו) מדי כמה חודשים. הטיפול כולל דברים כמו שימון, חיזוק, כיוונון מחדש של ההילוכים וכד'.

מסביב לפארק הגדול בוונקובר (ואחת האטרקציות התיירותיות המרכזיות פה) סטנלי-פארק, יש רק מסלול הליכה ומסלול רכיבה על אופניים. אנחנו רכבנו את המסלול הזה ביחד פעמיים בנתיים. מקובל גם לרכב במעלה ההרים, ולכל אתרי הטיולים פה באופניים (אבל עד כאן).

מדובר כמובן על אופניים רגילים. בלבד. אף אחד לא רוכב על אופניים חשמליים. וזו לא עיר שטוחה (זו אמנם לא סן-פרנסיסקו, אבל ממש לא שטוחה).

אחר-הצהריים ובסופי-שבוע ניתן לראות משפחות שלמות, או הורה אחד וכמה ילדים, רוכבים על אופניים בצידי הכביש.

ילדים מגיל הליכה רוכבים על אופניים. ילדים ממש קטנים רוכבים על אופני-דחיפה, וילדים קטנים על אופניים קטנים. יש פה מידות אופניים שלא ראיתי מעולם בארץ (12" מישהו?) וכולם, אבל כולם, רוכבים. בלי גלגלי-עזר. באמת, לא ראיתי פה ילד אחד (חוץ משלי) שרוכב עם גלגלי-עזר. אז איך הם לומדים?

בקיץ יש קייטנת אופניים. בכל שבוע בקיץ, באינספור מוקדים בעיר נפתחת קייטנה של Pedalheads, חמישה ימים של רכיבה על אופניים. לקטנטנים יש חוג של שעה. לגדולים יותר יש קייטנה של חצי יום עד יום שלם, לפי רמות. כל חמישה ילדים מוצמדים למדריך או שניים ולומדים ומתרגלים רכיבה. ביום הראשון של קייטנת האופניים של עלמה היא למדה להתחיל לרכב (היא הסירה את גלגלי-העזר שלושה שבועות קודם אבל פחדה מאוד), לעצור, לאותת עם יד אחת לפניה שמאלה, להסתכל אחורה מעבר לכתף, לנסוע בסללום בין קונוסים, וכנראה עוד מליון דברים. ביום השלישי היא כבר רכבה בטור בצד הכביש עם הקבוצה והמדריכה שלה, מאותתת לפני פניה ונוסעת לפי חוקי הכביש.

לכל בני המשפחה של אחותי יש אופניים, וגם לרם שרוכב לעבודה, לעלמיק ולתמרול (שרוכבת על אופני דחיפה אבל מחכה לה כבר זוג עם פדלים, שהועבר לה מחברה וונקוברייט שרוכבת על אופניים גדולים יותר).

ורק לי אין.

כנראה שאני עוד לא וונקוברייט אמיתית.

>>>

*וונקוברייט= ככה הוונקובראים מכנים את עצמם.

ועכשיו, לתמונות!

וונקוברייט אמיתיים רוכבים בכל עונות השנה:

אינגליש ביי
את ה"בימבה ג'וק" עוד הבאנו מהארץ
מקיפים את סטנלי פארק
טרה נובה

פולס קריק

קייטנת אופניים: תמרול לא נרשמה לקייטנה אז פיצינו אותה בזמן רכיבה עצמאי:

קייטנת אופניים בפעולה

קנינו להם קסדות חדשות השבוע. לקראת הקייטנה מקבלים מייל מפורט איך להתאים את הקסדה לראש של הילד.

יש שימושים נוספים לאופניים
לפני שנה בפארק הלאומי. כשעלמה עדיין רכבה על "אופני דחיפה" והתעלול על "בימבה ג'וק"

 

משפחת משאל נוסעת לרוקיז. חלק שני: המסלול

אז מה עושים ברוקיז?

או. אז יש את ההרים – הרי הרוקיז, שברגע שהם מתגלים הנשימה נעתקת. ממש. נופים עוצרי נשימה של טבע פראי וכביר, הרים נישאים שכבר מרחוק ניתן לראות את שרידי המהלכים הגיאולוגיים העצומים שיצרו אותם. ההרים מתאפיינים בפסגות מחודדות, ובשכבות קרקע זוויתיות שניתן לראות למרחוק. בין ההרים ופסגותיהם המושלגות זורמים נהרות של מי שלגים הניקווים לאגמים בצבעי כחול-טורקיז-תכלת-ירוק לגווניהם.

אבל, כמו שניתן להבין – עם כל הכבוד ליופי העצום והרב הזה, את הבננות בנות הכמעט-שש ושלוש וחצי שלי כל זה מעניין מאוד, אבל באופן מוגבל. זאת אומרת, "וואו, איזה נוף! אבל מה עושים עכשיו?!".

כמו כל משפחה גם אנחנו כבר מכירים את  סף הסבלנות, רמת ההתעניינות ואת היכולות והמגבלות שלנו. אנחנו ארבעה אנשים עם תחומי עניין משותפים אך גם שונים, ולשימחתינו הצלחנו לשלב ולגוון ולמצוא בכל יום דברים שיעניינו אותנו. כן, גם את הבננות אבל גם אותי ואת רם, ואני שמחה לשתף ולתת רעיונות למי שבדרך (או סתם בא לו לשטוף את העיניים בנופים ולקנא, כי אי אפשר שלא. מהמם שם, באמת!)

המסלול שלנו היה בכיוון ההפוך מבהמלצות ברוב הספרים, (למשל הספר קנדה מערב וצפון מערב ארה״ב / מסלולים, שבנינו את המסלול בעזרתו ובעזרת אחותי המומחית) פשוט כי אנחנו גרים בוונקובר אז התחלנו שם. אבל ניתן לעשות את המשולש הזה מכמה כיוונים. אנחנו נסענו מוונקובר לג'אספר – באנף – יוהו – קלגרי.

והנה חלק מהדברים שראינו ועשינו בדרך:

מפלי Bridal vail falls

לקישור.

כמו שסיפרתי בפוסט על הקרוואן, התחלנו את הטיול בנסיעה של שעתיים. כדי לנצל את היום, כדי להתרגל לקרוואן, ופשוט כדי להתחיל. כדי שהיום לא יחלוף בנסיעה בלבד קפצנו למפלים, לא רחוקים מוונקובר, אבל שווים את העצירה. וכצפוי במפלים על שם הינומה – זכינו לראות שם גם חתן-כלה וכל השושבינים בצילומי חתונה באווירת יער. החתן, הכלה והשושבינים היו לבושים כמו פיות/אֶלפים ולא יכולנו שלא לעמוד ולבהות קצת (וגם לצלם תמונה, בכל זאת אני חובבת צילומי חתונות…)

צילומי חתונה בסגנון יער פיות

Mcconnell Lake

לקישור

גם היום השני למסע היה בעיקר יום של נסיעה. ועם כל הכבוד לאטרקציה של לנסוע בקרוואן, ולנוחות של שולחן (יצירה, משחקים, אוכל) מול הבננות לאורך כל הנסיעה, גם את היום הזה תיבלנו בעצירה בדרך. זה עוד לא אגם בשמורה, "סתם" אגם. אבל אימצנו לנו מסורת בטיול הזה – להשתדל בכל יום למצוא "איפה אפשר לטבול, לפחות את הרגליים". המים הקפואים לא מהווים מכשול לשאיפה הזו. וגם העלוקות לא, כך התברר.

שיט לצפייה בדובים ב- Blue River

 לקישור

שיט מהיר ומקסים בסירת מנוע מאויישת בכ-12 תיירים נפעמים, על הנהר, עם נוף מדהים. תמרול לא כל-כך נהנתה מהשיט עצמו, מהרוח בפנים והרעש של המנוע. עלמה בהתחלה פחדה ואז התחילה להנות. אחרי שיט בנוף מרהיב השייטת כיוונה את הסירה לשפת הנהר שם היא חיפשה סימני תזוזה מרחוק. על שפת הנהר ראינו דוב שחור. זה היה מדהים! כולנו הבטנו בו בדממה, המומים מחיית הפרא בסביבת המחייה הטבעית שלה – דוב שחור אוכל ענפים על שפת המים.

זה הנוף

וזה הדוב

בחברה המארגנת מבטיחים שבכל שיט יאותר לפחות דוב אחד. כולנו הסכמנו שהשיט עצמו היה כל-כך יפה שהיינו מרוצים גם ככה. כמובן שהיינו מרוצים עוד יותר שראינו דוב…

Maligne Canyon / Jasper

לקישור

שמורת ג'אספר מרהיבה ביופיה, ויש בה יחסית פחות מטיילים. מסלול יפהפה לאורך קניון ברוחב 3 מ׳ שחצב הנהר בהר. אח״כ נסיעה ל- Maligne Lake וטיול סביבו במסלול Moose lake loop. (המסלול קליל ונוח, אבל אני כל הזמן פחדתי שיבואו דובים כי שכחנו באוטו את הפעמונים, מזל שהדובים חכמים מאיתנו). בדרך חזרה, בנסיעה בקרוואן ראינו התקהלות של כלי רכב ואנשים. עצרנו גם וראינו שני דובים שחורים והמון סנאי סלע. גילינו שהדרך הכי טובה לראות חיות זה לעצור בכל פעם שיש התקהלות של אנשים!

הנה אנחנו!

שרפות יער עצומות מתחוללות כל שנה בבריטיש קולומביה ובאלברטה. גם ברגעים אלה

הסנאי חשב לתומו שיקבל אוכל. אבל לא! אנחנו מטיילים מחונכים

האגמים סביב ג'אספר  Lake Annette, Patricia Lake ו-Pyramid Lake

לקישור

יום גשום בשמורה היפה הזו, ובכל זאת התעקשנו ללכת לטייל. מסלול קליל סביב Lake Annette בגשם סוחף, ותצפיות באגמים היפהפיים Patricia Lake ו-Pyramid Lake. החשש במזג אוויר כזה היה מבחינתי בעיקר העננים הנמוכים, שמנעו מאיתנו לצפות ביופי הזה של הרים נישאים מעל אגמי מראה. אבל מצאנו יופי גם בעננים. ולגבי הטיול בגשם – זו היתה חוויה. צילצלנו לנו בפעמונים נגד דובים, למרות שהמסלול ראשי ומתוייר, צעדנו במעילי גשם וסיפרנו סיפורים מצחיקים. היה כיף!

מימין אגם תכול, משמאל אגם ירוק
מקום טוב לתלות את הפעמונים

Athabasca Falls

לקישור

לאורך הדרך ניתן לעשות עצירות לתצפיות קצרות, לפעמים רק כדי לעצור ליד משהו יפה, לפעמים פשוט כי אסור לפספס. יש המון מפלים בדרך, ואלה בין המרשימים. כמות אדירה של מים זורמת מנהר רחב לתוך קניון צר. וכישראלים (או כבני אדם?) אנחנו מאוד מתפעלים מהרבה מים.

כביש הקרחונים

לקישור

כביש הקרחונים הוא כביש מספר 93, המקשר בין שמורת ג'אספר לבאנף. הדרך הזו נחשבת לאחת הדרכים היפות בעולם. מצד שני ידענו שלבננות הסבלנות לראות הרים עוצרי נשימה ותצפיות מהממות תיגמר די מהר, ולכן החלטנו מראש לעצור ל"אטרקציה". ועוד איזה אטרקציה! ולמי שמגיע בלי ילדים/מלווה בילדים גדולים יותר ובעלי מוטיבציה משלנו, הבנו שהדרך רצופה מסלולי הליכה שאסור להחמיץ. הלוואי והיינו יכולים לטייל גם ברגל לאורך הדרך הזאת. זה כבר יקרה בפעם הבאה. בנתיים הסתפקנו בנסיעה ועצירה בנקודות תצפית, וב-

Columbia ice field

לקישור

מה זה אטרקציה?! זה היה אחד ההיילייטים בטיול שלנו. מדובר בנסיעה קצרה באוטובוס-טרקטור שכזה לגליישר העצום (שהולך וקטן בכל שנה לצערינו) בשדה הקרח קולומביה. הטרקטור מביא את כל המוני התיירים לקרחון עצמו, להליכה וטיול חופשי במשך כ-45 דקות. נכון, זה מאוד תיירותי, אבל זה גם מגניב אש. הזכיר לי את הטיול שלי ושל רם בגליישר פרנץ-יוזף בניו-זילנד. צילמנו, הצטלמנו, טעמנו קרח (חלקנו) ונסענו בטרקטור ענק. המון חוויות מרגשות ביום אחד!

החלק השני של ה"אטרקציה" הוא נסיעה לתצפית על חמשת הקרחונים בשדה הקרח קולומביה, לאורך טיילת  ה- Sky walk שממוקמת חלקה באוויר, מעל העמק והנהר. עוצר נשימה, תראו בעצמכם:

הנה עלמיק באמצע הגשר, בירוק
שדה הקרח המרשים

 Lake Luise  לייק לואיז

לקישור

ללייק לואיז כדאי להגיע מוקדם. כיוון שהוא כל כך פופולארי (ומהמם, זה לא בלי סיבה) החניה מוגבלת וגם כמות התיירים מעיקה. אבל ברגע שמתרחקים 50 מטר מהכניסה – כבר לא כל כך מרגישים את התיירים. מסלול הליכה לתצפית Fairview lookout ותצפית על כל האגם. בגלל שזה יותר מ-50 מטר (ובעלייה) שם כבר הרגשנו די לבד. הליכה מסביב לאגם Lake shore וטבילה באגם. שם איכשהו אני נפלתי לגמרי, הטלפון נסדק, ההוד של המצלמה נשבר, הברך והידיים נחבלו, אבל לכולנו שלום. הבנות מיד נחלצו לעזרתי ודאגו נורא.

לייק לואיז מהתצפית. והבניין הענק? מלון פיירמונט
כן זה הצבע של האגם
מטיילים סביב האגם. ברגע שמתרחקים 50 מטר מהכניסה מתמעטים התיירים של האוטובוסים

High Tea במלון פיירמונט, על לייק לואיז

לקישור

בצהריים הלכנו לנו למסיבת תה במלון פיירמונט מול אגם לואיז, לכבוד יום הולדתי ה-40. (הזמנו מקום בבוקר אחרי שוידאנו שהבנות בחינם, זה עולה 55 דולר לאדם…). דיברנו עם הבננות כל הבוקר על מה זה מסיבת תה, ובמלון הן נהגו בי כמו במלכה. כולנו נהננו, הבנות שתו שוקו, אכלנו סקונס וסנדוויצ׳ונים, והמון קינוחים.

Moraine lake

לקישור

מה, עוד אגם? אז כן. זה אגם יפהפה, עם טיפוס קליל לתצפית נהדרת, וגם, שוב הזדמנות לטבול רגליים או להשתכשך (אם אתם ממש עמידים לקור).  אגב במורין לייק וגם בלייק לואיז אפשר לשכור סירה (במחיר  מופקע אמנם, אך בטיול הזה כבר איבדתם את השיקול הכספי מזמן. הכל נורא יפה ומאוד יקר…)

צלמות מצלמות
צלם מצלם צלמת מצלמת צלמת

Johnston Canyon

לקישור

כבר ציינתי שבאנף היא שמורה יותר מתויירת מג׳אספר,  בג׳ונסטון קניון הרגשנו את זה יותר מכל. זה קניון מקסים, צר ועם שני מפלים מרשימים שאפשר להתקרב אליהם אבל הוא היה כל-כך צפוף ומתוייר שזה המסלול היחידי בטיול שלנו שהייתי מוותרת עליו. במקומו הייתי שמחה להגיע לנקודה מרוחקת יותר אבל יותר שקטה. אבל אין מה להתלונן, נהר היה? היה. מפלים שאפשר להרטב מטיפותיהם היו? היו. גלידה בסוף היתה? זה העיקר.

זה היה יום העצמאות ה-150 של קנדה. היינו חייבים להצטלם במשהו אדום

Spiral Tunnels

לקישור

נקודת תצפית על חלק מסויים במסילת הרכבת שעובר בשלושה מישורים במקביל. מה הכוונה? בגלל  הטיפוס בגובה שהרכבת צריכה לעשות במסלולה בין הרי הרוקיז נחצבו בתחילת המאה מנהרות בהרים, בתוכן רכבת המשא הארוכה והאיטית עושה סיבוב ויוצאת במישור גבוה יותר. אם מחכים בנקודת התצפית ניתן לראות את הרכבת נכנסת ויוצאת משלוש מנהרות, ובגלל שהיא כל כך ארוכה רואים אותה בשלושה מישורים במקביל. תכל׳ס מה שאני זוכרת הכי מההסבר באתר זה שמסילת הרכבת המסובכת הזו נבנתה על ידי 1000 פועלים בשמונה חודשים, בתשלום של 1.25 דולר ליום עבודה. עבדות בקיצור.

אותה רכבת בשלושה מישורים

Natural Bridge over the Kicking Horse River

לקישור

עוד נקודת תצפית מגניבה שהגענו אליה ממש במקרה. אני ורם התפעלנו מהכמויות האדירות של המים שחצבו גשר טבעי בסלע, בעוד הבנות רקדו לצלילי שיר שהמציאו. כל אחד ותחומי העניין שלו.

גשר טבעי שנחצב בסלע מהחיכוך המתמיד של המים

Emerald Lake

לקישור

אז בסוף מצאנו לנו את אגם הטורקיז המושלם לשוט בו בסירה (ואפילו מעט יותר בזול). נכון, זה עוד אגם טורקיז מושלם, כמה כבר אפשר (אולי אתם תוהים). אבל בשלב הזה של הטיול הבנו שלא צריך ״להספיק״ אלא להיות, ואכן היינו שם כמה שעות. גם בשיט, גם בטבילה במים הקפואים ובמשחקים מומצאים שונים.  לא צריך הרבה בכדי להנות מהשלווה והיופי.


חייבים לטבול בכל יום אמרנו, לא?!

האגם משנה את צבעיו בכל רגע, לפי תנועת השמש ומעוף העננים

Banff Gondola   הרכבל בבאנף  

לקישור

״עוד רכבל לתצפית?״ שאלתי את עצמי כשראינו את התור של השעתיים וחצי לרכבל בבאנף, ״כמה יפה כבר יכול להיות שם למעלה?״ תהיתי. הרי אנחנו מכירים רכבלים ותצפיות מהממות מהסביבה הקרובה לנו פה בוונקובר. ובכל זאת החלטנו לחכות. מזל! קנינו כרטיסים ובילינו את שעות ההמתנה במשחקי קלפים שהבאנו מהבית, בצל, למול הנוף. כשעלינו לתצפית בהחלט התגלה לנו מחזה מרהיב של 360º נוף הרים יפהפה. היה שווה את ההמתנה. למעלה על הרכס יש מסלול קצר לנקודה הגבוהה ביותר שם ממוקמת הבקתה שאליה היו החזאים מטפסים ברגל, בעשרות השנים לפני שנבנה הרכבל.

ממתינים לעלות ברכבל
ממתינים ומשחקים בצל

היה שווה לחכות
הנקודה הכי גבוהה באיזור. הנוף יפהפה לכל הכיוונים

העיירה באנף

לקישור

את העיירה באנף השארנו לסוף, כשנהיה שבעים מטיולים ומהרים ומאגמים. אבל האמת שלא מיצינו גם שם. שכרנו אופניים ורכבנו לטיול משפחתי לאורך Sundance canyon, שהתגלה כמעייף וקשה במיוחד לאור החום והיתושים שתקפו אותנו בעקשנות.  בפאתי העיירה ראינו חוות סוסים, ממנה יצאו טיולי סוסים שונים. הזמנו לבננות ״רכיבה על סוסי פוני״. להפתעתינו התברר ש״סוסי הפוני״ היו בעצם סוסים רגילים, העונים לשמות Strawberry ו-Pilgrim. באופן מפתיע ושונה מחוויות רכיבה קודמות בארץ, הסוסים היו כל כך רגועים ונינוחים שאפילו דמיינתי לי שהם לא סובלים מחייהם בחווה הזאת, בפאתי באנף. הבננות התלהבו ונהנו. עלמיק לא הפסיקה לדבר עם הקאווגירל שלה, ותמרול פשוט ליטפה בעדינות את הסוס התותי, וחייכה לאורך כל הסיבובים שהוא צעד איתה.  קינחנו טיול רגלי בעיירה, עד המפלים המפורסמים שלה.

טיולי סוסים יוצאים מהחווה
ילדה אחת מאושרת בשקט
ילדה שניה מאושרת בקול

נחושות להכנס, בהתחלה. אחר כך מתברר כמה קר באמת והן הולכות לשחק על החוף עם חברים חדשים שהרגע הכירו

***

את סיום הטיול חגגנו בארוחה ליד הקרוואן שלנו, בזיקוקים ומרשמלו ובחלוקת שלל לתושבי הקרוואנים הסמוכים.

למחרת ארזנו את עצמינו ונסענו להחזיר את הקרוואן בקלגרי. איזו עיר שטוחה וחסרת נוף!

היה טיול משגע, מדהים, ומלא חוויות וסיפורים. היה כיף כל כך.

וכיף גם לחזור הביתה, לוונקובר.

משפחת משאל נוסעת לרוקיז. חלק ראשון: הקרוואן!

נסענו לאחד עשר יום לטיול ברוקיז הקנדים, בקרוואן. שילוב מושלם של הגשמת חלום של כולנו (החלומות של עלמה: לטוס בכדור פורח ולנסוע בקרוואן. הנה וי אחד נוסף לרשימה) וטיול חובה לכל קנדי (גם אם קנדים זמניים) – הרי הרוקיז! היה נפלא. באמת. מזג האוויר האיר לנו פנים, הקרוואן היה נהדר – מאובזר למופת, הנוף – נו, באמת שאין מילים לתאר (בגלל זה מצורפות לפוסט מליון תמונות), ובעיקר – למרות האינטנסיביות הסתדרנו נהדר ביננו, והיה פשוט כיף. נוספו לנו אינספור חוויות קטנות וגדולות לזכור.

ביום שבת, באחת עשרה בבוקר רם החנה את הקרוואן מול הבית שלנו בוונקובר, וההרפתקה שלנו החלה:

מחשבות ומסקנות מטיול בן אחד עשר יום בקרוואן:

1. צפוף בקרוואן. לא משנה כמה הוא גדול, וכמה הילדים קטנים. לקח לנו יום אחד להבין שברגע שחונים, מיד צריך "לשפוך" את כולם החוצה, למען רווחת הכלל. גם הבננות צריכות קצת לחלץ את העצמות, וגם אני צריכה מרווח תנועה מינימלי בשביל להתחיל להיזכר איפה שמתי כל דבר בשעתיים שהעמסנו את הקרוואן בכל תכולת הבית שלנו. לבננות בעצמן גם לקחו איזה יום-יומיים להבין שבעצם גם להן עדיף ככה – בחוץ, לבד, ביחד, להמציא משחקים ולשחק עם עצמן, ולא לבזבז דקה נוספת בפנים. כל זה כמובן אפקטיבי כשלא יורד גשם (חזק מדי).

2. קרוואן זה דבר גדול. יותר גדול מהאוטו הענק שלנו בוונקובר. למרות ששכרנו קרוואן בינוני בגודלו (ראינו בדרך קרוואנים גדולים פי שלושה וארבעה משלנו). אין מראה אחורית, ובכלל לא מומלץ לנסוע ברוורס ללא הכוונה מבחוץ כי באמת לא רואים כלום מאחורה. יש שבילים ואתרים שאי אפשר להכנס אליהם עם קרוואן (ככה נאלצנו לוותר על כמה אתרים, ואולי זה טוב כי יש כל כך הרבה מה לראות). מצד שני אחרי כמה ימים של הסתגלות רם נהג בו כמו מלך הכביש, אפילו החנה ברוורס בין שני קרוואנים חונים (זה הישג כביר – למי שלא הבין).

3. הקרוואן מאובזר בהכל, כמו בית קטן וחכם. ניתן לראות שכל וו וכל וילון נבחר ונתלה לאחר ניסיון של שנים רבות. הקירות מלאים ארונות איחסון שונים, מתחת למושבים מגירות איחסון, הוא מצוייד במקרר, מיקרו שהוא גם תנור, וכיריים. ארונות המטבח אובזרו בכמעט כל כלי המטבח שניתן לחשוב עליהם בשימוש יומיומי – קומקום חשמלי, קערות, סירים, מסננת, מצת, מחבט נגד יתושים, מטאטא ויעה, וכו'. נכון, צריך להוסיף כסף עבור קרוואן מאובזר, ובכל זאת, לא מקבלים רק את המינימום, אלא את המקסימום. למשל – לא רק כוסות שתיה, אלא ספלים לשתיה חמה וכוסות יין. אם כבר מטיילים, אז בכיף. ומה שעוד יותר חשוב – למרות כל הקפיצות והטלטולים של הדרך – כל המדפים מצויידים במעצור שכזה, וכל דלתות הארונות נסגרות בטריקה – כך שהכלים נשמרים שלמים ואפילו לא נופלים עליכם ברגע שפותחים את הדלת…

4. בכל הזדמנות שיש, מלאו מים ורוקנו את הקרוואן ממים אפורים. לא נראה לי שצריך לפרט. ובכל זאת: לקרוואן יש מיכל מים נקיים, מיכל מים אפורים = מי הניקוז מהכיורים, ומיכל "מים שחורים" = ביוב מהשרותים. בערב הראשון כשחנינו בחניון הקרוואנים ייעץ לנו איש חביב מהקרוואן השכן – "עזבו, אין מה לרוקן כל יום, מספיק פעם בכמה ימים, אפילו שבוע". כנראה בגלל שהוא התגורר בקרוואן ענק, בגודל של כמעט אוטובוס (ואולי מיכל המים האפורים שלו היה בגודל כל הקרוואן שלנו). טעות שלמדתי על בשרי, כשעמדתי בסוף אותו ערב במי המקלחת שלא מתנקזים יותר. איכס.

5. לכל מקום שנוסעים הבית נוסע איתכם – זה אדיר. ביום הראשון עוד הכנו כריכים למסלול. אבל מיד (כשהבננות לא נגעו בכריכים) הבנו שהכל איתנו – לוקחים נשנושים לטיול, וכשחוזרים לקרוואן נאלתר כבר ארוחה זריזה. אני לא זוכרת טיול שאכלנו בו כל כך בריא! ירקות טריים עם כל ארוחה, בלי תפריט מסעדות שמנוני בכלל. לא חייבים לקחת על הגב ציוד לכל היום, אם עוצרים באמצע היום בקרוואן אפשר להתלבש / להתפשט לפי מזג האוויר המשתנה. לקרוואן יש גנרטור (ואפילו תא סולרי על הגג), כך שלא חייבים להיות מחוברים לחשמל או למים בשביל להשתמש בכל מה שרוצים. בסוף אחד המסלולים רם אפילו הספיק לעשות מקלחת חפוזה בחניון של המסלול, לו ולבנות הרטובות מהטבילה באגם.

6. אין מספיק מקומות חניה לקרוואנים, כדאי לבוא מוקדם. באופן כללי השתדלנו לצאת לטייל מוקדם עקב העומס הרב באתרים (טיילנו גם על סופשבוע ארוך של קנדה דיי – יום העצמאות ה-150 של קנדה, כל האתרים היו מלאים וכל מקומות הלינה מוזמנים חודשים מראש. הקנדים כנראה אוהבים מאוד לטייל בארצם. בצדק.) בימים בהם יצאנו מאוחר, או הגענו לאתר הראשון אחרי נסיעה, לפעמים נאלצנו לשנות את התוכנית מפאת – פשוט – חוסר מקום חניה. זה קרוואן, אי אפשר להחנות אותו בצד הדרך. למזלנו לא נאלצנו ממש לוותר על שום תכנית, מקסימום להתגמש קצת בזמנים.

7. אם כבר נוסעים בקראוון, הבחירה ברוקיז היתה מושלמת. בפארקים שהיינו בהם (ג'אספר, יוהו, באנף) יש חניוני קרוואנים נקיים, מסודרים, וגם יפים. כל האתרים ה"ציבוריים" (של רשות הפארקים הקנדית, בניגוד לחניוני קרוואנים פרטיים) משקיפים על נוף יפהפה, ובחלקם ניתן לטייל לנחל / אגם שיושב ממש בתוך החניון עצמו. עובדי החניונים שומרים על הטבע וגם על הניקיון, ומקפידים להזהיר מפני חיות הבר (בעיקר דובים), ואפילו לאסוף באופן אקטיבי חפצים שעלולים להריח ממזון אנושי. ערב אחד, מיד כשהגענו לחניון הלילה (כל החניות ממוספרות, ואת כל המקומות הזמנו חודשים מראש) עצר לידינו רכב של עובדי הפארק ונתן לנו את בועות הסבון שהשארנו בחוץ בבוקר. "חשבנו שעלול להיות ריח אנושי לבועות הסבון אז שמרנו אותם עבורכם בנתיים". כמה קנדי.

8. יש הווי קרוואנים. בחניוני הקרוואנים אנשים שומרים על שקט נעים – לא מפריעים אחד לשני להנות מהטבע, הילדים משחקים ביחד, מבוגרים מפטפטים בעליצות בדרך לפחי המיחזור הגדולים. בערב האחרון ביקשנו משוכן הקרוואן הסמוך שיצלם אותנו למזכרת עם הקרוואן. מיד הוא סיפר לנו על עצמו ומשפחתו שגרים בקלגרי ועולים בכל הזדמנות שיש להם לבקר בבאנף. הוא גר בקרוואן של הבן שלו כרגע, שחזר עם משפחתו הביתה. באותו ערב לאחר אריזה ממושכת העברנו לכל שוכני הקרוואנים השכנים שאריות מזון סגורות וחפצים שלא יכולנו לקחת בטיסה חזרה הביתה: ביצים, שימורים, דגני בוקר, בועות סבון, מכלי גז למנגל, ואפילו המנגל עצמו – חולקו בין השכנים שלנו.

9. הייתי עושה את הכל שוב. את הטיול לרוקיז אפשר לעשות מכמה כיוונים, להתחיל בקלגרי ולסיים בוונקובר, להתחיל בוונקובר ולנסוע דרך קמלופס לשמורת גליישר ולעלות ליוהו ובאנף, לוותר על ג'אספר. אנחנו נסענו מהבית בוונקובר לג'אספר, ומשם המשכנו ליוהו ובאנף (על המסלול והאתרים בפוסט הבא, אמן), סיימנו בקלגרי וחזרנו בטיסה לוונקובר. זה אומר שהתחלנו בעשר שעות נסיעה בקרוואן (שחילקנו ליומיים וחצי בגלל הבננות שלא חובבות נסיעות ארוכות), ורק בלילה השלישי הגענו בעצם לשמורת ג'אספר. רם אומר שבדיעבד היה עושה את זה אחרת, טס ומוותר על הנסיעה הארוכה בהתחלה. אני דווקא חשבתי שיש יתרון גדול בלהתחיל בבית (קניות של שבוע נדחסו למקרר ולארונות, ולא היינו צריכים לעשות כמעט שום השלמות של אוכל בדרך) ולהתחיל את הטיול לאט. למרות שאני בטוחה שיש יתרונות בלנסוע הפוך, להתחיל בקלגרי השטוחה והמשעממת ולגלות את הרוקיז המהממים נגלים למול עיניך בעליה לבאנף.

10. אל-תוש. אין גבול לכמות האל-תוש שצריך כשלנים כל כך קרוב לטבע. גם ככה ליתושים ממש לא אכפת ממנו, והדבר היחידי שעוזר זה הרשתות על החלונות בקרוואן. "מהר, מהר לסגור את הדלת" הפך משפט שגור אצלינו בימים האלה.

ועכשיו: לתמונות! כל התמונות בפוסט צולמו מתוך הקרוואן / בחניון לילה של קרוואנים / במרחק שלא עולה    על 100 מטר מהקרוואן שלנו. פרס יקר ערך יוגרל בין מי ששורד עד סוף התמונות;)

לעצות נוספות ולתכנון המסלול נעזרנו בספר: קנדה מערב / מסלולים / נטע דגני ובנסיון המשפחתי של אחותי (תודה שין!)
כל תמונה ניתן להגדיל בלחיצה
פתאום חנה לנו קרוואן מול הבית
קרוואן על רקע קרוואן
פליימוביל קרוואן. תכל'ס גרסה מוקטנת לקרוואן שלנו, כולל המגירות
אוכל של טיולים. גרסת הקרוואן
צחוקים ב"חדר" של הבנות
אין אגם או מקור מים שעלמה לא בדקה בו את טמפרטורת המים
התארגנות של בוקר
איזה מזל שהן מסתדרות כל כך טוב בינהן. אחרת זה היה עלול להיות מאוד צפוף
טובלות בנהר שעובר צמוד לחניון הלילה
זה הנוף מחניון הלילה שלנו
מוס. גילינו שבמקום לחכות לראות חיות צריך פשוט לעצור איפה שכולם עוצרים. כנראה שרואים שם משהו
לייק לואיז. לא סתם כולם באים לשם
בקצה הימני התחתון אנשים סתומים. יש בכל העולם מתברר
הנוף מהחלון. אי אפשר להפסיק לצלם
ככה זה נראה מהחלון. כל הזמן.
ארוחת צהריים ליד שדה הקרחונים קולומביה
עשרות מטרים של שלג. פסגות מרהיבות, הכל תוך כדי נסיעה
הרוקיז. נוף עוצר נשימה
זו לא גלויה. זה אמיתי לגמרי
לייק לואיז ופופיק
נוף של ג'אספר, על גבי קרוואן בשמורת ג'אספר
המים קפואים, אז מה?!
נהר הסוס הבועט
טיול סוסים בעיירה באנף
הרבה אגמים יש ברוקיז. כל אחד יותר יפה מהשני.
יום גשום. נו מה נעשה?! נישאר בקרוואן?!
סיפור לפני השינה במיטה של הבננות
שולחן אוכל/יצירה/משחקים
זה דווקא קרוואן של מישהו אחר
הוכחה שבאמת היינו שם
אגם ויער שרוף. הרבה שרפות יער בתקופת הקיץ
יער שרוף , מהכביש
חניון לילה לייק לואיז. חניון ציבורי, מהמם
ארוחת בוקר
משחקים ב"צלחת מנופפת" ע"פ תמרול
הבננות הדביקו קישוטים, שהקרוואן יהפוך לבית
בראנצ' באיזה חניון בדרך
השולחן מול הבנות בנסיעה – מאוד שימושי! צריך אחד כזה בכל אוטו
סתם אגם, אני אפילו לא זוכרת איך קראו לו. ביומיים נסיעה לג'אספר
הצילו עלוקה!
מטר מהקרוואן, לא צריך להתאמץ להכין כריכים לדרך
לילה ראשון, בודקים את כל המיטות

 

ובשבוע הבא – בלי נדר – פוסט שני על הרוקיז, הפעם קצת יותר אינפורמטיבי. תודה למי שהצטרף לחוויה שלנו!