גינת ירק

עם בוא האביב לונקובר לרם היה רעיון.

פנטזיה: הוא רצה ללמד את הבננות על גידול ירקות מקרוב, על תהליך הצמיחה, על חלקי הצמח, ו"על הדרך" שנוכל לאכול ולהנות מפירות עמלן.

הוא רצה לשתול לנו בגינה האחורית "גינת ירק".

רם עדר והפך את האדמה, ניכש עשבים ועקר גוויות של צמחים שלא שרדו את החורף הקשה. ניקה שטח בצד האחורי של הבית, הקים ערוגות מסודרות וחיכה לבוא הבנות (שהיו בביקור בישראל), שיעזרו לו להגשים את החלום. כשחזרנו הביתה רם קנה שתילים וזרעים, התייעץ עם המוכרים ולמד איך לזרוע, כמה זמן יש לחכות  וכמה שעות שמש האדמה הזרועה צריכה לקבל ביום. הוא בדק מתי כדאי לשתול ואילו שתילים מתאימים לשתילה זה לצד זה. רם גם הלך לשיעור במרכז הקהילתי המלמד "שתילה לקראת האביב" ולמד שבגלל שהחורף היה כל כך קשה השנה האביב והפריחה מתאחרים.

אחר כך רם והבנות זרעו את הזרעים בהתרגשות, ושמנו אותם בצל ואחר כך בשמש (לפי ההוראות) כדי שינבטו. את הנבטים הם שתלו באדמה בשורות שורות, ליד שתילים שנקנו וכמה צמחים שכבר היו ונקלטו היטב בשנים הקודמות.

אחר כך הגיע האביב, והקיץ, ורם והבנות טיפחו והשקו את הגינה, וניכשו, ועקרו צמחים שלא עלו יפה, וגם קצת דיללו והזיזו את השתילים שהיו קרובים מדי. הם גם קנו קופסאות נפרדות ששימשו כאדניות כדי לשתול את הצמחים שצריכים לצמוח לבד כמו נענע, וחלק מצמחי התבלין.

נענע, רוזמרין, בזיליקום, עגבניות, עגבניות שרי, מלפפונים, פלפלים, גזר, חסה ואפילו תירס. כולם הצטרפו בשמחה לעצי הפרי ושיחי פירות היער שכבר חיו בשלווה בגינה האחורית שלנו.

ואז חיכינו.

ככה זה התחיל

זורעים ברינה

 

האופטימיות בשיאה
מנביטים במרץ על אדן החלון

תחילה הבשילו פירות היער. השיחים האלו שורדים בכל שנה את מזג האוויר ונותנים פירות רבים ומתוקים. בכל יום-יומיים אפשר היה לרדת ולקטוף אוכמניות ופטל ולאכול מיד. מתוקים-חמוצים, ישר מהשיח לפה.

ואז החלו להנץ עגבניות השרי, תחילה הציצו עגולות וירוקות, ובכל יום הסמיקו והאדימו עד שעלמה ותמר לא יכלו להתאפק וקטפו אותם. (אם אדם הבן של השכנים לא הקדים אותן).

ואז צמח גם מלפפון ענק, כזה שכדאי לקטוף אותו כל עוד יש בו טעם. הבננות אכלו אותו בשמחה רבה (גם ככה אנחנו רגילים פה למלפפונים מהסוג הגדול, ולא תמיד משקיעים וקונים את הקטנים הטעימים שגדלים בישראל), ומלפפון מהגינה שלנו הרי הרבה יותר טעים…

ונענע. הנענע – כמו שנענע עושה – נקלטה וצמחה פרא, לשמחת חובבי התה.

וזהו.

יש! מתחילים לראות תוצאות

מתה, מתה על פירות יער

עגבניות משלנו!

הגזר מהגינה טעים יותר
מלפפון אמריקאי קלאסי
טורפות מלפפון מהגינה….

במהלך האביב והקיץ צצות עשרות גינות ירק ברחבי העיר. חלקן פרטיות – אנשים שמגדלים ירקות בחצר ביתם. בנוסף יש אנשים שנרשמים בעירייה ומקבלים אדנית באחד מעשרות המוקדים בעיר, והם יכולים לגדל בה מה שהם בוחרים עד סוף העונה. ויש גם חברות ("חווה אורבנית") שמגיעות לבתים פרטיים ומעבדות את השטח בעצמן, שותלות מני ירקות בחצרות פרטיות.

ראינו איך בגינות האחרות העגבניות צומחות באשכולות ענק, אדומות ושחורות וצהובות, בשלות ועסיסיות. בגינה של חברים מקומיים ראינו זוקיני גדל לגודל זרוע אנושית. בהליכה ברחובות צפינו בהשתאות בגינות הפורחות, מלאות בחסה וכרוב וכרובית, עגבניות וזוקיני ואפילו תירס זקוף ובשל.

הגינות של אחרים ירוקות יותר
עגבניות מאדימות להן בשמש. בגינה של אחרים
גינות מכל עבר
גינה פרטית שחברה מטפחת אותה עבורך
חברות שמטפחות גינות בחצרות פרטיות

גינות של אחרים ירוקות יותר
לא, זה לא שלנו
עברנו ברחוב, ראינו אדנית פורחת

ואצלינו לא. אולי זו הזריעה המאוחרת? אולי האדמה העייפה מתלאות החורף וגידולים קודמים? אולי חוסר ניסיון בשתילה וצפיפות הצמחים? ואולי הכיוון של הגינה שהיתה קרירה ומוצלת במשך רוב שעות היום? בכל מקרה אצלינו בגינת הירק לא רקד כרוב עם כרובית, וצנון לא פיזז עם אחות-מלפפון.*

רם מאוד התאכזב. הבננות פחות, הן נהנו מכל רגע בגינה, ומכל עגבניה שהבשילה.

כנראה שהן לא ציפו ליותר.

ורם? רם עקר את כל שאריות הצמחים שנבלו עם בוא הסתיו הקר, ואמר שאולי ינסה שוב בשנה הבאה.

 

* מתוך השיר: בגינת הירק / ח.נ.ביאליק

אופניים בוונקובר

רכיבה על אופניים זה כל כך Vancouverite!*

כולם פה רוכבים על אופניים.

רוכבים על אופניים לעבודה (חונים בחניית אופניים, בניגוד לחניית רכבים שפשוט אין בה מספיק מקום מראש, ומחליפים בגדים בחדר ייעודי).

רוכבים על אופניים בכל עונות השנה (שלג לא מפחיד אותם, ובטח ובטח לא הגשם שיורד 80% מהזמן).

50% מהשאלות במבחן התאוריה הן על כללי נהיגה בסביבת אופניים. בתור נהגים צריך לדעת את כל סימני הידיים של רוכבי האופניים, צריך להסתכל מעבר לכתף לפני כל מעבר נתיב בגלל האופניים, ובכלל, אנחנו (נהגי הרכבים) קצת כמו "אורחים" על הכביש. מספר רב של נתיבים הם נתיבים משותפים עם אופניים, או סגורים לכלל כלי-הרכב, חוץ מלאופניים. (פירוט בפוסט שכתבתי על מבחן הנהיגה ב-BC).

בקיץ כל חנויות הספורט (שבחורף מוכרות ציוד סקי) עוברות הסבה לחנויות אופניים. מאות אופני יד-שניה עומדים מחוץ לחנויות ובתוכן, וכל ציוד נלווה מוצע לרוכב מצעיר ועד זקן. כמו בכל ספורט פה (ולכל וונקוברייט אמיתי יש את הספורט "שלו") יש את כל האקססוריז הדרושים להיות רוכב אופניים אמיתי, מנעליים ועד כפפות. ממחזיר אור ועד קישוט לכידון. אבל הכי חשוב: הקסדה.

כולם רוכבים עם קסדה. זה כל-כך יוצא דופן לראות מישהו רוכב ללא קסדה שהבננות מציינות את זה בכל פעם מחדש. (כמו שהן מתלהבות "תראי אמא יש לה נעליים Rainbow" הן מופתעות: "תראי אמא, האיש הזה רוכב בלי קסדה").

מטפלים באופניים. דבר ידוע הוא שצריך להכניס את האופניים שלך לכיוונון (משהו כמו טיפול 10,000 לאוטו) מדי כמה חודשים. הטיפול כולל דברים כמו שימון, חיזוק, כיוונון מחדש של ההילוכים וכד'.

מסביב לפארק הגדול בוונקובר (ואחת האטרקציות התיירותיות המרכזיות פה) סטנלי-פארק, יש רק מסלול הליכה ומסלול רכיבה על אופניים. אנחנו רכבנו את המסלול הזה ביחד פעמיים בנתיים. מקובל גם לרכב במעלה ההרים, ולכל אתרי הטיולים פה באופניים (אבל עד כאן).

מדובר כמובן על אופניים רגילים. בלבד. אף אחד לא רוכב על אופניים חשמליים. וזו לא עיר שטוחה (זו אמנם לא סן-פרנסיסקו, אבל ממש לא שטוחה).

אחר-הצהריים ובסופי-שבוע ניתן לראות משפחות שלמות, או הורה אחד וכמה ילדים, רוכבים על אופניים בצידי הכביש.

ילדים מגיל הליכה רוכבים על אופניים. ילדים ממש קטנים רוכבים על אופני-דחיפה, וילדים קטנים על אופניים קטנים. יש פה מידות אופניים שלא ראיתי מעולם בארץ (12" מישהו?) וכולם, אבל כולם, רוכבים. בלי גלגלי-עזר. באמת, לא ראיתי פה ילד אחד (חוץ משלי) שרוכב עם גלגלי-עזר. אז איך הם לומדים?

בקיץ יש קייטנת אופניים. בכל שבוע בקיץ, באינספור מוקדים בעיר נפתחת קייטנה של Pedalheads, חמישה ימים של רכיבה על אופניים. לקטנטנים יש חוג של שעה. לגדולים יותר יש קייטנה של חצי יום עד יום שלם, לפי רמות. כל חמישה ילדים מוצמדים למדריך או שניים ולומדים ומתרגלים רכיבה. ביום הראשון של קייטנת האופניים של עלמה היא למדה להתחיל לרכב (היא הסירה את גלגלי-העזר שלושה שבועות קודם אבל פחדה מאוד), לעצור, לאותת עם יד אחת לפניה שמאלה, להסתכל אחורה מעבר לכתף, לנסוע בסללום בין קונוסים, וכנראה עוד מליון דברים. ביום השלישי היא כבר רכבה בטור בצד הכביש עם הקבוצה והמדריכה שלה, מאותתת לפני פניה ונוסעת לפי חוקי הכביש.

לכל בני המשפחה של אחותי יש אופניים, וגם לרם שרוכב לעבודה, לעלמיק ולתמרול (שרוכבת על אופני דחיפה אבל מחכה לה כבר זוג עם פדלים, שהועבר לה מחברה וונקוברייט שרוכבת על אופניים גדולים יותר).

ורק לי אין.

כנראה שאני עוד לא וונקוברייט אמיתית.

>>>

*וונקוברייט= ככה הוונקובראים מכנים את עצמם.

ועכשיו, לתמונות!

וונקוברייט אמיתיים רוכבים בכל עונות השנה:

אינגליש ביי
את ה"בימבה ג'וק" עוד הבאנו מהארץ
מקיפים את סטנלי פארק
טרה נובה

פולס קריק

קייטנת אופניים: תמרול לא נרשמה לקייטנה אז פיצינו אותה בזמן רכיבה עצמאי:

קייטנת אופניים בפעולה

קנינו להם קסדות חדשות השבוע. לקראת הקייטנה מקבלים מייל מפורט איך להתאים את הקסדה לראש של הילד.

יש שימושים נוספים לאופניים
לפני שנה בפארק הלאומי. כשעלמה עדיין רכבה על "אופני דחיפה" והתעלול על "בימבה ג'וק"

 

משפחת משאל נוסעת לרוקיז. חלק שני: המסלול

אז מה עושים ברוקיז?

או. אז יש את ההרים – הרי הרוקיז, שברגע שהם מתגלים הנשימה נעתקת. ממש. נופים עוצרי נשימה של טבע פראי וכביר, הרים נישאים שכבר מרחוק ניתן לראות את שרידי המהלכים הגיאולוגיים העצומים שיצרו אותם. ההרים מתאפיינים בפסגות מחודדות, ובשכבות קרקע זוויתיות שניתן לראות למרחוק. בין ההרים ופסגותיהם המושלגות זורמים נהרות של מי שלגים הניקווים לאגמים בצבעי כחול-טורקיז-תכלת-ירוק לגווניהם.

אבל, כמו שניתן להבין – עם כל הכבוד ליופי העצום והרב הזה, את הבננות בנות הכמעט-שש ושלוש וחצי שלי כל זה מעניין מאוד, אבל באופן מוגבל. זאת אומרת, "וואו, איזה נוף! אבל מה עושים עכשיו?!".

כמו כל משפחה גם אנחנו כבר מכירים את  סף הסבלנות, רמת ההתעניינות ואת היכולות והמגבלות שלנו. אנחנו ארבעה אנשים עם תחומי עניין משותפים אך גם שונים, ולשימחתינו הצלחנו לשלב ולגוון ולמצוא בכל יום דברים שיעניינו אותנו. כן, גם את הבננות אבל גם אותי ואת רם, ואני שמחה לשתף ולתת רעיונות למי שבדרך (או סתם בא לו לשטוף את העיניים בנופים ולקנא, כי אי אפשר שלא. מהמם שם, באמת!)

המסלול שלנו היה בכיוון ההפוך מבהמלצות ברוב הספרים, (למשל הספר קנדה מערב וצפון מערב ארה״ב / מסלולים, שבנינו את המסלול בעזרתו ובעזרת אחותי המומחית) פשוט כי אנחנו גרים בוונקובר אז התחלנו שם. אבל ניתן לעשות את המשולש הזה מכמה כיוונים. אנחנו נסענו מוונקובר לג'אספר – באנף – יוהו – קלגרי.

והנה חלק מהדברים שראינו ועשינו בדרך:

מפלי Bridal vail falls

לקישור.

כמו שסיפרתי בפוסט על הקרוואן, התחלנו את הטיול בנסיעה של שעתיים. כדי לנצל את היום, כדי להתרגל לקרוואן, ופשוט כדי להתחיל. כדי שהיום לא יחלוף בנסיעה בלבד קפצנו למפלים, לא רחוקים מוונקובר, אבל שווים את העצירה. וכצפוי במפלים על שם הינומה – זכינו לראות שם גם חתן-כלה וכל השושבינים בצילומי חתונה באווירת יער. החתן, הכלה והשושבינים היו לבושים כמו פיות/אֶלפים ולא יכולנו שלא לעמוד ולבהות קצת (וגם לצלם תמונה, בכל זאת אני חובבת צילומי חתונות…)

צילומי חתונה בסגנון יער פיות

Mcconnell Lake

לקישור

גם היום השני למסע היה בעיקר יום של נסיעה. ועם כל הכבוד לאטרקציה של לנסוע בקרוואן, ולנוחות של שולחן (יצירה, משחקים, אוכל) מול הבננות לאורך כל הנסיעה, גם את היום הזה תיבלנו בעצירה בדרך. זה עוד לא אגם בשמורה, "סתם" אגם. אבל אימצנו לנו מסורת בטיול הזה – להשתדל בכל יום למצוא "איפה אפשר לטבול, לפחות את הרגליים". המים הקפואים לא מהווים מכשול לשאיפה הזו. וגם העלוקות לא, כך התברר.

שיט לצפייה בדובים ב- Blue River

 לקישור

שיט מהיר ומקסים בסירת מנוע מאויישת בכ-12 תיירים נפעמים, על הנהר, עם נוף מדהים. תמרול לא כל-כך נהנתה מהשיט עצמו, מהרוח בפנים והרעש של המנוע. עלמה בהתחלה פחדה ואז התחילה להנות. אחרי שיט בנוף מרהיב השייטת כיוונה את הסירה לשפת הנהר שם היא חיפשה סימני תזוזה מרחוק. על שפת הנהר ראינו דוב שחור. זה היה מדהים! כולנו הבטנו בו בדממה, המומים מחיית הפרא בסביבת המחייה הטבעית שלה – דוב שחור אוכל ענפים על שפת המים.

זה הנוף

וזה הדוב

בחברה המארגנת מבטיחים שבכל שיט יאותר לפחות דוב אחד. כולנו הסכמנו שהשיט עצמו היה כל-כך יפה שהיינו מרוצים גם ככה. כמובן שהיינו מרוצים עוד יותר שראינו דוב…

Maligne Canyon / Jasper

לקישור

שמורת ג'אספר מרהיבה ביופיה, ויש בה יחסית פחות מטיילים. מסלול יפהפה לאורך קניון ברוחב 3 מ׳ שחצב הנהר בהר. אח״כ נסיעה ל- Maligne Lake וטיול סביבו במסלול Moose lake loop. (המסלול קליל ונוח, אבל אני כל הזמן פחדתי שיבואו דובים כי שכחנו באוטו את הפעמונים, מזל שהדובים חכמים מאיתנו). בדרך חזרה, בנסיעה בקרוואן ראינו התקהלות של כלי רכב ואנשים. עצרנו גם וראינו שני דובים שחורים והמון סנאי סלע. גילינו שהדרך הכי טובה לראות חיות זה לעצור בכל פעם שיש התקהלות של אנשים!

הנה אנחנו!

שרפות יער עצומות מתחוללות כל שנה בבריטיש קולומביה ובאלברטה. גם ברגעים אלה

הסנאי חשב לתומו שיקבל אוכל. אבל לא! אנחנו מטיילים מחונכים

האגמים סביב ג'אספר  Lake Annette, Patricia Lake ו-Pyramid Lake

לקישור

יום גשום בשמורה היפה הזו, ובכל זאת התעקשנו ללכת לטייל. מסלול קליל סביב Lake Annette בגשם סוחף, ותצפיות באגמים היפהפיים Patricia Lake ו-Pyramid Lake. החשש במזג אוויר כזה היה מבחינתי בעיקר העננים הנמוכים, שמנעו מאיתנו לצפות ביופי הזה של הרים נישאים מעל אגמי מראה. אבל מצאנו יופי גם בעננים. ולגבי הטיול בגשם – זו היתה חוויה. צילצלנו לנו בפעמונים נגד דובים, למרות שהמסלול ראשי ומתוייר, צעדנו במעילי גשם וסיפרנו סיפורים מצחיקים. היה כיף!

מימין אגם תכול, משמאל אגם ירוק
מקום טוב לתלות את הפעמונים

Athabasca Falls

לקישור

לאורך הדרך ניתן לעשות עצירות לתצפיות קצרות, לפעמים רק כדי לעצור ליד משהו יפה, לפעמים פשוט כי אסור לפספס. יש המון מפלים בדרך, ואלה בין המרשימים. כמות אדירה של מים זורמת מנהר רחב לתוך קניון צר. וכישראלים (או כבני אדם?) אנחנו מאוד מתפעלים מהרבה מים.

כביש הקרחונים

לקישור

כביש הקרחונים הוא כביש מספר 93, המקשר בין שמורת ג'אספר לבאנף. הדרך הזו נחשבת לאחת הדרכים היפות בעולם. מצד שני ידענו שלבננות הסבלנות לראות הרים עוצרי נשימה ותצפיות מהממות תיגמר די מהר, ולכן החלטנו מראש לעצור ל"אטרקציה". ועוד איזה אטרקציה! ולמי שמגיע בלי ילדים/מלווה בילדים גדולים יותר ובעלי מוטיבציה משלנו, הבנו שהדרך רצופה מסלולי הליכה שאסור להחמיץ. הלוואי והיינו יכולים לטייל גם ברגל לאורך הדרך הזאת. זה כבר יקרה בפעם הבאה. בנתיים הסתפקנו בנסיעה ועצירה בנקודות תצפית, וב-

Columbia ice field

לקישור

מה זה אטרקציה?! זה היה אחד ההיילייטים בטיול שלנו. מדובר בנסיעה קצרה באוטובוס-טרקטור שכזה לגליישר העצום (שהולך וקטן בכל שנה לצערינו) בשדה הקרח קולומביה. הטרקטור מביא את כל המוני התיירים לקרחון עצמו, להליכה וטיול חופשי במשך כ-45 דקות. נכון, זה מאוד תיירותי, אבל זה גם מגניב אש. הזכיר לי את הטיול שלי ושל רם בגליישר פרנץ-יוזף בניו-זילנד. צילמנו, הצטלמנו, טעמנו קרח (חלקנו) ונסענו בטרקטור ענק. המון חוויות מרגשות ביום אחד!

החלק השני של ה"אטרקציה" הוא נסיעה לתצפית על חמשת הקרחונים בשדה הקרח קולומביה, לאורך טיילת  ה- Sky walk שממוקמת חלקה באוויר, מעל העמק והנהר. עוצר נשימה, תראו בעצמכם:

הנה עלמיק באמצע הגשר, בירוק
שדה הקרח המרשים

 Lake Luise  לייק לואיז

לקישור

ללייק לואיז כדאי להגיע מוקדם. כיוון שהוא כל כך פופולארי (ומהמם, זה לא בלי סיבה) החניה מוגבלת וגם כמות התיירים מעיקה. אבל ברגע שמתרחקים 50 מטר מהכניסה – כבר לא כל כך מרגישים את התיירים. מסלול הליכה לתצפית Fairview lookout ותצפית על כל האגם. בגלל שזה יותר מ-50 מטר (ובעלייה) שם כבר הרגשנו די לבד. הליכה מסביב לאגם Lake shore וטבילה באגם. שם איכשהו אני נפלתי לגמרי, הטלפון נסדק, ההוד של המצלמה נשבר, הברך והידיים נחבלו, אבל לכולנו שלום. הבנות מיד נחלצו לעזרתי ודאגו נורא.

לייק לואיז מהתצפית. והבניין הענק? מלון פיירמונט
כן זה הצבע של האגם
מטיילים סביב האגם. ברגע שמתרחקים 50 מטר מהכניסה מתמעטים התיירים של האוטובוסים

High Tea במלון פיירמונט, על לייק לואיז

לקישור

בצהריים הלכנו לנו למסיבת תה במלון פיירמונט מול אגם לואיז, לכבוד יום הולדתי ה-40. (הזמנו מקום בבוקר אחרי שוידאנו שהבנות בחינם, זה עולה 55 דולר לאדם…). דיברנו עם הבננות כל הבוקר על מה זה מסיבת תה, ובמלון הן נהגו בי כמו במלכה. כולנו נהננו, הבנות שתו שוקו, אכלנו סקונס וסנדוויצ׳ונים, והמון קינוחים.

Moraine lake

לקישור

מה, עוד אגם? אז כן. זה אגם יפהפה, עם טיפוס קליל לתצפית נהדרת, וגם, שוב הזדמנות לטבול רגליים או להשתכשך (אם אתם ממש עמידים לקור).  אגב במורין לייק וגם בלייק לואיז אפשר לשכור סירה (במחיר  מופקע אמנם, אך בטיול הזה כבר איבדתם את השיקול הכספי מזמן. הכל נורא יפה ומאוד יקר…)

צלמות מצלמות
צלם מצלם צלמת מצלמת צלמת

Johnston Canyon

לקישור

כבר ציינתי שבאנף היא שמורה יותר מתויירת מג׳אספר,  בג׳ונסטון קניון הרגשנו את זה יותר מכל. זה קניון מקסים, צר ועם שני מפלים מרשימים שאפשר להתקרב אליהם אבל הוא היה כל-כך צפוף ומתוייר שזה המסלול היחידי בטיול שלנו שהייתי מוותרת עליו. במקומו הייתי שמחה להגיע לנקודה מרוחקת יותר אבל יותר שקטה. אבל אין מה להתלונן, נהר היה? היה. מפלים שאפשר להרטב מטיפותיהם היו? היו. גלידה בסוף היתה? זה העיקר.

זה היה יום העצמאות ה-150 של קנדה. היינו חייבים להצטלם במשהו אדום

Spiral Tunnels

לקישור

נקודת תצפית על חלק מסויים במסילת הרכבת שעובר בשלושה מישורים במקביל. מה הכוונה? בגלל  הטיפוס בגובה שהרכבת צריכה לעשות במסלולה בין הרי הרוקיז נחצבו בתחילת המאה מנהרות בהרים, בתוכן רכבת המשא הארוכה והאיטית עושה סיבוב ויוצאת במישור גבוה יותר. אם מחכים בנקודת התצפית ניתן לראות את הרכבת נכנסת ויוצאת משלוש מנהרות, ובגלל שהיא כל כך ארוכה רואים אותה בשלושה מישורים במקביל. תכל׳ס מה שאני זוכרת הכי מההסבר באתר זה שמסילת הרכבת המסובכת הזו נבנתה על ידי 1000 פועלים בשמונה חודשים, בתשלום של 1.25 דולר ליום עבודה. עבדות בקיצור.

אותה רכבת בשלושה מישורים

Natural Bridge over the Kicking Horse River

לקישור

עוד נקודת תצפית מגניבה שהגענו אליה ממש במקרה. אני ורם התפעלנו מהכמויות האדירות של המים שחצבו גשר טבעי בסלע, בעוד הבנות רקדו לצלילי שיר שהמציאו. כל אחד ותחומי העניין שלו.

גשר טבעי שנחצב בסלע מהחיכוך המתמיד של המים

Emerald Lake

לקישור

אז בסוף מצאנו לנו את אגם הטורקיז המושלם לשוט בו בסירה (ואפילו מעט יותר בזול). נכון, זה עוד אגם טורקיז מושלם, כמה כבר אפשר (אולי אתם תוהים). אבל בשלב הזה של הטיול הבנו שלא צריך ״להספיק״ אלא להיות, ואכן היינו שם כמה שעות. גם בשיט, גם בטבילה במים הקפואים ובמשחקים מומצאים שונים.  לא צריך הרבה בכדי להנות מהשלווה והיופי.


חייבים לטבול בכל יום אמרנו, לא?!

האגם משנה את צבעיו בכל רגע, לפי תנועת השמש ומעוף העננים

Banff Gondola   הרכבל בבאנף  

לקישור

״עוד רכבל לתצפית?״ שאלתי את עצמי כשראינו את התור של השעתיים וחצי לרכבל בבאנף, ״כמה יפה כבר יכול להיות שם למעלה?״ תהיתי. הרי אנחנו מכירים רכבלים ותצפיות מהממות מהסביבה הקרובה לנו פה בוונקובר. ובכל זאת החלטנו לחכות. מזל! קנינו כרטיסים ובילינו את שעות ההמתנה במשחקי קלפים שהבאנו מהבית, בצל, למול הנוף. כשעלינו לתצפית בהחלט התגלה לנו מחזה מרהיב של 360º נוף הרים יפהפה. היה שווה את ההמתנה. למעלה על הרכס יש מסלול קצר לנקודה הגבוהה ביותר שם ממוקמת הבקתה שאליה היו החזאים מטפסים ברגל, בעשרות השנים לפני שנבנה הרכבל.

ממתינים לעלות ברכבל
ממתינים ומשחקים בצל

היה שווה לחכות
הנקודה הכי גבוהה באיזור. הנוף יפהפה לכל הכיוונים

העיירה באנף

לקישור

את העיירה באנף השארנו לסוף, כשנהיה שבעים מטיולים ומהרים ומאגמים. אבל האמת שלא מיצינו גם שם. שכרנו אופניים ורכבנו לטיול משפחתי לאורך Sundance canyon, שהתגלה כמעייף וקשה במיוחד לאור החום והיתושים שתקפו אותנו בעקשנות.  בפאתי העיירה ראינו חוות סוסים, ממנה יצאו טיולי סוסים שונים. הזמנו לבננות ״רכיבה על סוסי פוני״. להפתעתינו התברר ש״סוסי הפוני״ היו בעצם סוסים רגילים, העונים לשמות Strawberry ו-Pilgrim. באופן מפתיע ושונה מחוויות רכיבה קודמות בארץ, הסוסים היו כל כך רגועים ונינוחים שאפילו דמיינתי לי שהם לא סובלים מחייהם בחווה הזאת, בפאתי באנף. הבננות התלהבו ונהנו. עלמיק לא הפסיקה לדבר עם הקאווגירל שלה, ותמרול פשוט ליטפה בעדינות את הסוס התותי, וחייכה לאורך כל הסיבובים שהוא צעד איתה.  קינחנו טיול רגלי בעיירה, עד המפלים המפורסמים שלה.

טיולי סוסים יוצאים מהחווה
ילדה אחת מאושרת בשקט
ילדה שניה מאושרת בקול

נחושות להכנס, בהתחלה. אחר כך מתברר כמה קר באמת והן הולכות לשחק על החוף עם חברים חדשים שהרגע הכירו

***

את סיום הטיול חגגנו בארוחה ליד הקרוואן שלנו, בזיקוקים ומרשמלו ובחלוקת שלל לתושבי הקרוואנים הסמוכים.

למחרת ארזנו את עצמינו ונסענו להחזיר את הקרוואן בקלגרי. איזו עיר שטוחה וחסרת נוף!

היה טיול משגע, מדהים, ומלא חוויות וסיפורים. היה כיף כל כך.

וכיף גם לחזור הביתה, לוונקובר.

משפחת משאל נוסעת לרוקיז. חלק ראשון: הקרוואן!

נסענו לאחד עשר יום לטיול ברוקיז הקנדים, בקרוואן. שילוב מושלם של הגשמת חלום של כולנו (החלומות של עלמה: לטוס בכדור פורח ולנסוע בקרוואן. הנה וי אחד נוסף לרשימה) וטיול חובה לכל קנדי (גם אם קנדים זמניים) – הרי הרוקיז! היה נפלא. באמת. מזג האוויר האיר לנו פנים, הקרוואן היה נהדר – מאובזר למופת, הנוף – נו, באמת שאין מילים לתאר (בגלל זה מצורפות לפוסט מליון תמונות), ובעיקר – למרות האינטנסיביות הסתדרנו נהדר ביננו, והיה פשוט כיף. נוספו לנו אינספור חוויות קטנות וגדולות לזכור.

ביום שבת, באחת עשרה בבוקר רם החנה את הקרוואן מול הבית שלנו בוונקובר, וההרפתקה שלנו החלה:

מחשבות ומסקנות מטיול בן אחד עשר יום בקרוואן:

1. צפוף בקרוואן. לא משנה כמה הוא גדול, וכמה הילדים קטנים. לקח לנו יום אחד להבין שברגע שחונים, מיד צריך "לשפוך" את כולם החוצה, למען רווחת הכלל. גם הבננות צריכות קצת לחלץ את העצמות, וגם אני צריכה מרווח תנועה מינימלי בשביל להתחיל להיזכר איפה שמתי כל דבר בשעתיים שהעמסנו את הקרוואן בכל תכולת הבית שלנו. לבננות בעצמן גם לקחו איזה יום-יומיים להבין שבעצם גם להן עדיף ככה – בחוץ, לבד, ביחד, להמציא משחקים ולשחק עם עצמן, ולא לבזבז דקה נוספת בפנים. כל זה כמובן אפקטיבי כשלא יורד גשם (חזק מדי).

2. קרוואן זה דבר גדול. יותר גדול מהאוטו הענק שלנו בוונקובר. למרות ששכרנו קרוואן בינוני בגודלו (ראינו בדרך קרוואנים גדולים פי שלושה וארבעה משלנו). אין מראה אחורית, ובכלל לא מומלץ לנסוע ברוורס ללא הכוונה מבחוץ כי באמת לא רואים כלום מאחורה. יש שבילים ואתרים שאי אפשר להכנס אליהם עם קרוואן (ככה נאלצנו לוותר על כמה אתרים, ואולי זה טוב כי יש כל כך הרבה מה לראות). מצד שני אחרי כמה ימים של הסתגלות רם נהג בו כמו מלך הכביש, אפילו החנה ברוורס בין שני קרוואנים חונים (זה הישג כביר – למי שלא הבין).

3. הקרוואן מאובזר בהכל, כמו בית קטן וחכם. ניתן לראות שכל וו וכל וילון נבחר ונתלה לאחר ניסיון של שנים רבות. הקירות מלאים ארונות איחסון שונים, מתחת למושבים מגירות איחסון, הוא מצוייד במקרר, מיקרו שהוא גם תנור, וכיריים. ארונות המטבח אובזרו בכמעט כל כלי המטבח שניתן לחשוב עליהם בשימוש יומיומי – קומקום חשמלי, קערות, סירים, מסננת, מצת, מחבט נגד יתושים, מטאטא ויעה, וכו'. נכון, צריך להוסיף כסף עבור קרוואן מאובזר, ובכל זאת, לא מקבלים רק את המינימום, אלא את המקסימום. למשל – לא רק כוסות שתיה, אלא ספלים לשתיה חמה וכוסות יין. אם כבר מטיילים, אז בכיף. ומה שעוד יותר חשוב – למרות כל הקפיצות והטלטולים של הדרך – כל המדפים מצויידים במעצור שכזה, וכל דלתות הארונות נסגרות בטריקה – כך שהכלים נשמרים שלמים ואפילו לא נופלים עליכם ברגע שפותחים את הדלת…

4. בכל הזדמנות שיש, מלאו מים ורוקנו את הקרוואן ממים אפורים. לא נראה לי שצריך לפרט. ובכל זאת: לקרוואן יש מיכל מים נקיים, מיכל מים אפורים = מי הניקוז מהכיורים, ומיכל "מים שחורים" = ביוב מהשרותים. בערב הראשון כשחנינו בחניון הקרוואנים ייעץ לנו איש חביב מהקרוואן השכן – "עזבו, אין מה לרוקן כל יום, מספיק פעם בכמה ימים, אפילו שבוע". כנראה בגלל שהוא התגורר בקרוואן ענק, בגודל של כמעט אוטובוס (ואולי מיכל המים האפורים שלו היה בגודל כל הקרוואן שלנו). טעות שלמדתי על בשרי, כשעמדתי בסוף אותו ערב במי המקלחת שלא מתנקזים יותר. איכס.

5. לכל מקום שנוסעים הבית נוסע איתכם – זה אדיר. ביום הראשון עוד הכנו כריכים למסלול. אבל מיד (כשהבננות לא נגעו בכריכים) הבנו שהכל איתנו – לוקחים נשנושים לטיול, וכשחוזרים לקרוואן נאלתר כבר ארוחה זריזה. אני לא זוכרת טיול שאכלנו בו כל כך בריא! ירקות טריים עם כל ארוחה, בלי תפריט מסעדות שמנוני בכלל. לא חייבים לקחת על הגב ציוד לכל היום, אם עוצרים באמצע היום בקרוואן אפשר להתלבש / להתפשט לפי מזג האוויר המשתנה. לקרוואן יש גנרטור (ואפילו תא סולרי על הגג), כך שלא חייבים להיות מחוברים לחשמל או למים בשביל להשתמש בכל מה שרוצים. בסוף אחד המסלולים רם אפילו הספיק לעשות מקלחת חפוזה בחניון של המסלול, לו ולבנות הרטובות מהטבילה באגם.

6. אין מספיק מקומות חניה לקרוואנים, כדאי לבוא מוקדם. באופן כללי השתדלנו לצאת לטייל מוקדם עקב העומס הרב באתרים (טיילנו גם על סופשבוע ארוך של קנדה דיי – יום העצמאות ה-150 של קנדה, כל האתרים היו מלאים וכל מקומות הלינה מוזמנים חודשים מראש. הקנדים כנראה אוהבים מאוד לטייל בארצם. בצדק.) בימים בהם יצאנו מאוחר, או הגענו לאתר הראשון אחרי נסיעה, לפעמים נאלצנו לשנות את התוכנית מפאת – פשוט – חוסר מקום חניה. זה קרוואן, אי אפשר להחנות אותו בצד הדרך. למזלנו לא נאלצנו ממש לוותר על שום תכנית, מקסימום להתגמש קצת בזמנים.

7. אם כבר נוסעים בקראוון, הבחירה ברוקיז היתה מושלמת. בפארקים שהיינו בהם (ג'אספר, יוהו, באנף) יש חניוני קרוואנים נקיים, מסודרים, וגם יפים. כל האתרים ה"ציבוריים" (של רשות הפארקים הקנדית, בניגוד לחניוני קרוואנים פרטיים) משקיפים על נוף יפהפה, ובחלקם ניתן לטייל לנחל / אגם שיושב ממש בתוך החניון עצמו. עובדי החניונים שומרים על הטבע וגם על הניקיון, ומקפידים להזהיר מפני חיות הבר (בעיקר דובים), ואפילו לאסוף באופן אקטיבי חפצים שעלולים להריח ממזון אנושי. ערב אחד, מיד כשהגענו לחניון הלילה (כל החניות ממוספרות, ואת כל המקומות הזמנו חודשים מראש) עצר לידינו רכב של עובדי הפארק ונתן לנו את בועות הסבון שהשארנו בחוץ בבוקר. "חשבנו שעלול להיות ריח אנושי לבועות הסבון אז שמרנו אותם עבורכם בנתיים". כמה קנדי.

8. יש הווי קרוואנים. בחניוני הקרוואנים אנשים שומרים על שקט נעים – לא מפריעים אחד לשני להנות מהטבע, הילדים משחקים ביחד, מבוגרים מפטפטים בעליצות בדרך לפחי המיחזור הגדולים. בערב האחרון ביקשנו משוכן הקרוואן הסמוך שיצלם אותנו למזכרת עם הקרוואן. מיד הוא סיפר לנו על עצמו ומשפחתו שגרים בקלגרי ועולים בכל הזדמנות שיש להם לבקר בבאנף. הוא גר בקרוואן של הבן שלו כרגע, שחזר עם משפחתו הביתה. באותו ערב לאחר אריזה ממושכת העברנו לכל שוכני הקרוואנים השכנים שאריות מזון סגורות וחפצים שלא יכולנו לקחת בטיסה חזרה הביתה: ביצים, שימורים, דגני בוקר, בועות סבון, מכלי גז למנגל, ואפילו המנגל עצמו – חולקו בין השכנים שלנו.

9. הייתי עושה את הכל שוב. את הטיול לרוקיז אפשר לעשות מכמה כיוונים, להתחיל בקלגרי ולסיים בוונקובר, להתחיל בוונקובר ולנסוע דרך קמלופס לשמורת גליישר ולעלות ליוהו ובאנף, לוותר על ג'אספר. אנחנו נסענו מהבית בוונקובר לג'אספר, ומשם המשכנו ליוהו ובאנף (על המסלול והאתרים בפוסט הבא, אמן), סיימנו בקלגרי וחזרנו בטיסה לוונקובר. זה אומר שהתחלנו בעשר שעות נסיעה בקרוואן (שחילקנו ליומיים וחצי בגלל הבננות שלא חובבות נסיעות ארוכות), ורק בלילה השלישי הגענו בעצם לשמורת ג'אספר. רם אומר שבדיעבד היה עושה את זה אחרת, טס ומוותר על הנסיעה הארוכה בהתחלה. אני דווקא חשבתי שיש יתרון גדול בלהתחיל בבית (קניות של שבוע נדחסו למקרר ולארונות, ולא היינו צריכים לעשות כמעט שום השלמות של אוכל בדרך) ולהתחיל את הטיול לאט. למרות שאני בטוחה שיש יתרונות בלנסוע הפוך, להתחיל בקלגרי השטוחה והמשעממת ולגלות את הרוקיז המהממים נגלים למול עיניך בעליה לבאנף.

10. אל-תוש. אין גבול לכמות האל-תוש שצריך כשלנים כל כך קרוב לטבע. גם ככה ליתושים ממש לא אכפת ממנו, והדבר היחידי שעוזר זה הרשתות על החלונות בקרוואן. "מהר, מהר לסגור את הדלת" הפך משפט שגור אצלינו בימים האלה.

ועכשיו: לתמונות! כל התמונות בפוסט צולמו מתוך הקרוואן / בחניון לילה של קרוואנים / במרחק שלא עולה    על 100 מטר מהקרוואן שלנו. פרס יקר ערך יוגרל בין מי ששורד עד סוף התמונות;)

לעצות נוספות ולתכנון המסלול נעזרנו בספר: קנדה מערב / מסלולים / נטע דגני ובנסיון המשפחתי של אחותי (תודה שין!)
כל תמונה ניתן להגדיל בלחיצה
פתאום חנה לנו קרוואן מול הבית
קרוואן על רקע קרוואן
פליימוביל קרוואן. תכל'ס גרסה מוקטנת לקרוואן שלנו, כולל המגירות
אוכל של טיולים. גרסת הקרוואן
צחוקים ב"חדר" של הבנות
אין אגם או מקור מים שעלמה לא בדקה בו את טמפרטורת המים
התארגנות של בוקר
איזה מזל שהן מסתדרות כל כך טוב בינהן. אחרת זה היה עלול להיות מאוד צפוף
טובלות בנהר שעובר צמוד לחניון הלילה
זה הנוף מחניון הלילה שלנו
מוס. גילינו שבמקום לחכות לראות חיות צריך פשוט לעצור איפה שכולם עוצרים. כנראה שרואים שם משהו
לייק לואיז. לא סתם כולם באים לשם
בקצה הימני התחתון אנשים סתומים. יש בכל העולם מתברר
הנוף מהחלון. אי אפשר להפסיק לצלם
ככה זה נראה מהחלון. כל הזמן.
ארוחת צהריים ליד שדה הקרחונים קולומביה
עשרות מטרים של שלג. פסגות מרהיבות, הכל תוך כדי נסיעה
הרוקיז. נוף עוצר נשימה
זו לא גלויה. זה אמיתי לגמרי
לייק לואיז ופופיק
נוף של ג'אספר, על גבי קרוואן בשמורת ג'אספר
המים קפואים, אז מה?!
נהר הסוס הבועט
טיול סוסים בעיירה באנף
הרבה אגמים יש ברוקיז. כל אחד יותר יפה מהשני.
יום גשום. נו מה נעשה?! נישאר בקרוואן?!
סיפור לפני השינה במיטה של הבננות
שולחן אוכל/יצירה/משחקים
זה דווקא קרוואן של מישהו אחר
הוכחה שבאמת היינו שם
אגם ויער שרוף. הרבה שרפות יער בתקופת הקיץ
יער שרוף , מהכביש
חניון לילה לייק לואיז. חניון ציבורי, מהמם
ארוחת בוקר
משחקים ב"צלחת מנופפת" ע"פ תמרול
הבננות הדביקו קישוטים, שהקרוואן יהפוך לבית
בראנצ' באיזה חניון בדרך
השולחן מול הבנות בנסיעה – מאוד שימושי! צריך אחד כזה בכל אוטו
סתם אגם, אני אפילו לא זוכרת איך קראו לו. ביומיים נסיעה לג'אספר
הצילו עלוקה!
מטר מהקרוואן, לא צריך להתאמץ להכין כריכים לדרך
לילה ראשון, בודקים את כל המיטות

 

ובשבוע הבא – בלי נדר – פוסט שני על הרוקיז, הפעם קצת יותר אינפורמטיבי. תודה למי שהצטרף לחוויה שלנו!

 

המשפחה המטיילת

תמיד חלמתי שנהיה "משפחה מטיילת". משפחה כזאת שקמה בבוקר שבת, אורזת תיקים וסנדויצים ויוצאת לטייל. בארץ ניסינו לעשות את זה מדי פעם. היתה שנה שיצאנו אחת לחודש עם חברים לטיול משפחות קצר, אבל אחת לחודש זה רק בחודשי החורף, וזה לא החזיק הרבה. ניסינו כוחינו גם בארגון טיולים קצרים בעצמינו בסביבה הקרובה יחסית, רק אנחנו או עם סבאסבתא. טיילנו בכמה מהמסלולים הקרובים המומלצים למשפחות: נחל אלכסנדר, מקורות הירקון, בריכת הנופרים, ושמורת אנטיפטרוס, תל חדיד, יער אילנות, עין השופט, רמת הנדיב, פארק חוף השרון, וכל מני מסלולים קצרים באיזור המרכז. אבל אף פעם לא היינו "טיילים". לא בעיני לפחות.

וכאן, מאז שהגענו לוונקובר, איכשהו, אנחנו מטיילים המון. כאן כולם מטיילים. יוצאים ל"הייק" קוראים לזה, וזה משהו מאוד קנדי. כולם אוהבים את ה-Out Doors. ברגע שיוצאת קרן השמש הראשונה מיד כולם בחוץ – עושים ספורט, מטיילים. גם במהלך כל החורף אנשים פה מטיילים (אבל זה לא בשבילנו. שעה בחוץ בטמפרטורה נמוכה מספיקה לי), ומרגע שמתחמם אז בכלל. הגשם התמידי לא מרתיע אותם.

הטבע פה מאוד קרוב. גם העיר עצמה מאוד יפה ועשירה בפארקים ובצמחיה, וגם הטבע פשוט קרוב, טכנית. ב-20 דקות נסיעה אפשר להגיע לטבע-טבע, לא "טבע עירוני" או פארק. כל הצילומים בפוסט צולמו (כמעט כתבתי "נלקחו"… פחות משנה פה ואני כמעט לא פוצה את הפה אבל זה מחלחל מתברר), בקיצור צולמו במקומות במרחק עד שעה נסיעה מהבית שלנו במרכז וונקובר. ללא שיט במעבורת, לפעמים כולל נסיעה ברכבל במעלה הר. אנחנו גרים במקום יפהפה, אין מה לדבר. לא סתם כל לוחית רישוי מקומית מתחילה במשפט "Beautiful British Columbia".

טבע בתוך ונקובר עצמה:
המשפחה המטיילת
ונקובר, מבט מפארק קווין אליזבת
המשפחה המטיילת
דאון-טאון ונקובר, מבט מפארק פולס קריק
המשפחה המטיילת
הפארק ליד הבית של חברים, Trout Lake, Vancouver
Trout Lake, Vancouver
המשפחה המטיילת
מוזיאון המדע, ונקובר, מבט מהכפר האולימפי
המשפחה המטיילת
גשר האריות, ונקובר, מבט מסטנלי פארק
המשפחה המטיילת
רוכבות בפולס קריק
המשפחה המטיילת
סטנלי פארק, ונקובר
המשפחה המטיילת
אינגליש ביי, ונקובר
המשפחה המטיילת
אינגליש ביי, ונקובר
המשפחה המטיילת
Wreck Beach, שלרגלי אוניברסיטת UBC, שהוא חוף מדהים ביופיו (וגם חוף נודיסטים)
המשפחה המטיילת
ההורים שלי מצלמים, החוף של UBC, ונקובר
המשפחה המטיילת
חוף UBC, ונקובר

וגם העובדה שעובדים חמישה ימים בשבוע עוזרת. סופשבוע שמורכב מיומיים שלמים זו מתת-האל למדינות המערביות. חבל שדווקא אנחנו, שהמצאנו את השבת, נשארנו רק איתה. תחשבו מה זה לקום בבוקר, לארוז תיקים ומצלמה וסנדויצים, לצאת לטייל טיול נהדר, לחזור הביתה עייפים בערב, ומחר – עוד שבת! אפשר ללכת לבריכה / למוזיאון / לחברים.

בארץ סופי השבוע שלנו כל כך עמוסים, גם במשפחה (שני צדדים תודה לאל), גם להספיק לראות חברים, וגם לנסות לעשות משהו ביחד – בריכה, מוזיאון, טיול… אי אפשר להספיק הכל. בטח לא להספיק לנוח.

וכאן, הפנאי מאוד מוערך. אנשים עושים ספורט, מטיילים, יש להם תחביבים. בכל יום שני בבוקר אנשים שואלים זה את זה: מה עשיתם בסופשבוע? נסעתם לאנשהו?

אז כן, בוודאי, נסענו! טיילנו. אם במנשא או ברגל, אם לבד או עם חברים, וכשסבאסבתא באו לבקר אז איתם, טיילנו פה בוונקובר בסטנלי פארק, בג'ריקו ביץ', טראוט לייק, ובאינגליש ביי, בחוף Wreck Beach ב-UBC, בפארק טרה נובה בריצ'מונד הסמוכה, כפר הדייגים סטיבסטון, הגשרים התלויים בקפילנו והסכר הסמוך לו, רייס לייק, אליס לייק, בונטזן לייק, הר גראוס, ווייט רוק, וויט קליף, סקוואמיש, מפלי שנון, דיפ קוב, לין קניון. מי שקרא על לכאן בטח שם לב לשמות הדומים… הקנדים לא מקוריים בשמות שלהם.

ואנחנו ממש לא "טיילים" אמיתיים יחסית למשפחות פה. הכל יחסי.

טיולים רגליים במרחק נסיעה של עשרים דקות עד שעה ממרכז וונקובר:
המשפחה המטיילת
Cleveland Dam, ונקובר
המשפחה המטיילת
Sea to Sky Gondola
המשפחה המטיילת
Sea to Sky Gondola
המשפחה המטיילת
Sea to Sky Gondola
המשפחה המטיילת
Sea to Sky Gondola
המשפחה המטיילת
Alice Lake
המשפחה המטיילת
Grouse Mountain
המשפחה המטיילת
הנוף מ- Grouse Mountain
המשפחה המטיילת
טיול עם חברים ב- Buntzen Lake
המשפחה המטיילת
טיול עם חברים ב- Buntzen Lake
המשפחה המטיילת
טיול עם חברים ב- Buntzen Lake
המשפחה המטיילת
Capilano
המשפחה המטיילת
Rice Lake
המשפחה המטיילת
Rice Lake
המשפחה המטיילת
Rice Lake
המשפחה המטיילת
Rice Lake
המשפחה המטיילת
Shannon Falls – המפל השלישי בגובהו בבריטיש קולומביה
המשפחה המטיילת
טיילת סטיבסטון, ריצ'מונד
המשפחה המטיילת
אווזים בסטיבסטון, ריצ'מונד
המשפחה המטיילת
פארק טרה נובה, ריצ'מונד
אווזים בפארק טרה נובה, ריצ'מונד
המשפחה המטיילת
Deep Cove
משיטים קנו ב-Deep Cove
המשפחה המטיילת
Lynn Canyon
המשפחה המטיילת
אוכלות סנדוויצ'ים ב- Lynn Canyon
המשפחה המטיילת
שפל ב- White Rock
כל הקישורים לאתרים מופיעים בלחיצה על שמם ברשימה (לא ליד התמונות). למתעניינים בטיול בוונקובר אשמח לתת יותר מקישורים (:

כדורגל-בנות

הלכנו לעודד את גלי – האחיינית הקנדית שלי, במשחק כדורגל של נבחרת בית הספר שלה, מול נבחרת בית ספר אחר.

5 סיבות טובות ללכת לצפות במשחק:

להיות קהל אוהד. יש לנו פה מעט משפחה, אבל איכותית! אולי זה קצת הביך את גלי אבל רק היא זכתה בשירי עידוד ובנפנוף דגלים לאורך כל המשחק. כל אחד ראוי להיות מוערץ לפעמים (גם אם זה "רק" על ידי הבננות שלי).

ללמוד על כדורגל. רם אוהד כדורגל מילדות, והוא שמח להזדמנות ללמד את הבננות את חוקי המשחק, ולהעביר להן קצת מההתלהבות שלו.

השראה. רם ואני היינו מאוד שמחים אם הבננות שלנו ירצו להשתתף בחוג ספורט / משחק ספורטיבי. שלוש הבנות של אחותי משתתפות (או השתתפו) בנבחרות בתי הספר שלהן של כדורגל/כדורסל. הן מקפידות להשתתף בפעילות ספורטיבית נוספת אחר הצהריים (מלבד חוגי ריקוד גם שחיה, והנבחרות הנ"ל), ואין כמו דוגמא של בת משפחה לעודד אותן לבחור בחוג ספורט. אני אף פעם לא הייתי ספורטיבית במיוחד, תמיד העדפתי חוגי יצירה, אמנות וצופים. אני לא מהווה דוגמא אישית טובה בתחום הספורטיבי.

חשיבות ספורט לבנות. לאחרונה למדתי (בפוסט מעולה של רונית כפיר) שפעילות ספורטיבית של בנות חשובה ומוסיפה להן כמעט לכל תחום בחיים. ילדות ונערות שמשתתפות בפעילות ספורטיבית, עדיף קבוצתית או תחרותית, הופכות לנשים בטוחות יותר בעצמן, יוזמות יותר, בריאות יותר, שמחות יותר, ועוד ועוד. יש כל מיני חוגים שהייתי רוצה שהבננות יבחרו לעסוק בהם, וספורט הוא אחד מהם.

החוויה. פעילות כייפית אחר הצהריים אביבי, הזדמנות נהדרת להכנת דגל והמצאת שירים וריקודים.

GO GALI!!!

וככה זה נראה:

כדורגל בנות
יום השמש היחידי שהיה השבוע
כדורגל בנות
הסבר קצר על החוקים
כדורגל בנות
מעודדות

כדורגל בנות כדורגל בנות

כדורגל בנות
איי איי איי כמעט גול
כדורגל בנות
מחצית. גם עלמה מקשיבה למאמן
כדורגל בנות
מקבלות תשומת לב מהחלוצה שלנו במחצית

כדורגל בנות כדורגל בנות

כדורגל בנות
המתח בשיאו!
כדורגל בנות
Go Gali!

 ואם הבננות רוצות לשחק בעצמן ביום שאחר כך אז בכלל… השגנו עוד מטרה.

כדורגל בגינה

כדורגל בסקוואמיש

סטיב הקופאי

"How are you today?" שואלת אותי הקופאית בסופר.

"Fine, Thank you" אני ממלמלת ומשפילה מבט.

"Have a good Weekend" היא מברכת אותי כשאני אוספת את השקיות והולכת לכיוון דלת היציאה.

עוד לא התרגלתי לשיחות עם הקופאים בסופר כאן, בקנדה.

"סטיב הקופאי מהסופר אמר לי מה כדאי לשתות כדי להתגבר על כאב הגרון" מבשרת לי אחותי המצוננת. "הוא הסביר לי בדיוק מה החשיבות של כל אחד מהמרכיבים בתה עם דבש לימון וג'ינג'ר, למה כל אחד עוזר". וכל זה בשיחה של שלוש דקות מעל המוצרים שהיא קנתה הבוקר ב-SAFE WAY.

עוד לא התרגלתי לכך שכל האנשים כאן חביבים, פותחים בשיחה ומתעניינים בשלומי.

נכון, המוכרת בחנות ששואלת אותי לשלומי רק עושה את עבודתה. נכון, הטלר בבנק חייב להיות נחמד ולאחל לי המשך יום נעים אחרי שאני מפקידה צ'ק. נכון, המלצרית במסעדה דואגת לעצמה לטיפים כשהיא מתעניינת איך עבר עלינו יום השבת עד כה. ואני יודעת שבארץ תמיד אומרים על האמריקאים כמה שהם "צבועים".  שההתעניינות הזאת לא אמיתית. לא "באמת" אכפת להם מה שלומך, או שיהיה לך סופשבוע נעים.

או שאנחנו פשוט ציניים.

נכון, הקנדים שומרים על פרטיותם, שומרים על המרחב הפרטי שלהם – לא מקובל להתקרב יותר מדי, לא מקובל לפנות בשאלות אישיות, וצריך להזהר לא להעלות נושאים שנחשבים "אישיים" (כסף, דעה פוליטית, גזע, לאום, נטייה מינית – זה ברור, אבל גם כל נגזרת כללית של אחד הנושאים האלה). הם יכולים לחכות בתור שעות בלי לפצות פה, ותמיד זה יהיה בתור מסודר ומרווח. הם לא קולניים, לא וולגריים, ומאוד מנומסים. הם קנדים "קרים ונוקשים" (ככה לפחות אנחנו הישראלים חושבים עליהם). אבל חלק מהחינוך שלהם הוא להיות חביבים זה לזה. הם מתאמצים להיות נעימים. הכוונה לאנשים ה"רגילים" – לא אלה ש"מנסים למכור לי" או שעבודתם היא לתת שירות. הם פותחים בשיחה, גם אם היא שיחה של שני משפטים על מזג האוויר. הם מחייכים, גם אם זה חיוך קטן מעבר למתקנים בגן שעשועים. הם לא נכנסים לדברים של האחר, גם אם הוא הוא זר ומתקשה למצוא את המילים.

אני לא רוצה לקטר על הארץ. אני אוהבת את ישראל. ואני לא צריכה לומר את המובן מאליו (עקיפות בתור, דיבור תוקפני ללקוחות, חוסר סבלנות) בשביל להדגיש את ההבדל בין ההתנהלות בארץ להתנהלות הקנדית הטיפוסית. ואני מכירה בעל-פה את התירוצים שלנו הישראלים (אנחנו חיים במדינה חמה וצפופה, משכורות הרעב בארץ, אנחנו עם חם-מזג, אנחנו יודעים יותר טוב).

אבל מתברר שזה באמת יותר נעים. יותר נעים לקנות בלי שעוקפים אותי בתור, ושהקופאית פונה אלי בחביבות ולא כאילו אני הארנק שמעל לערמת מוצרים שצריך להקליד. דווקא נחמד להכנס לחנות ושמברכים אותי לשלום, ולא (כמו שפגשתי לא פעם בארץ) נותנים לי לחכות שהמוכרת תתפנה מענייניה בטלפון. בוודאי יותר קל לנהוג שלא מצפצפים ושמחכים בסבלנות שאשתלב בכל פעם שאני מנסה לעבור נתיב.

ולפעמים אני עומדת משתאה בתור בסופר, שמתעכב עוד קצת כי הקונה לפני שקועה בשיחה עם הקופאית על הילדים שלה (של הקופאית) שבאו לביקור לכבוד החג. אני תוהה: האם הן חברות? מה יש להן לדבר כל כך הרבה? אבל אז הקונה מסיימת לשלם, והקופאית פונה אלי ושואלת גם אותי: "How are you today?"

ואני מבינה, שאם גם אני הייתי קנדית, הייתי יכולה עכשיו לפתח איתה שיחה של שתי דקות, עד שהיא תסיים לארוז לי את המוצרים, כמעט על כל נושא שגרתי, ואז לצאת ולהמשיך את היום. בנעימות.

קנדים מחכים לאוטובוס. זה תור הדבר הזה. תור מסודר ומרווח. לחצו להגדלה.

Pink Shirt Day

היום מצויין ברחבי קנדה Pink Shirt Day – Anti-Bullying Day.

 לפני כמעט עשר שנים, נער קנדי אחד בשם ג'אדריאן קוטה, הלך לבית הספר ביום הראשון ללימודים לבוש בחולצת פולו ורודה. מספר נערים אחרים, שהחולצה שבחר ג'אדריאן לא מצאה חן בעינהם, התחילו להציק לו, לקרוא לו "הומו" ולאיים עליו במכות. שני נערים מבוגרים יותר, בכיתה יב', שלמדו באותו בית הספר שמעו על המקרה, ועוד אותו היום הלכו לחנות קרובה וקנו 50 חולצות ורודות. הם גם פירסמו את זה ברשת, וקראו לחבריהם ללימודים לבוא ביום למחרת לבושים בחולצות ורודות כדי לתמוך בג'אדריאן, ולהילחם בתופעת הבריונות. את החולצות הם מכרו במחיר סימלי, ולמחרת הם יצרו בבית ספר "ים של ורוד" – "Sea of pink" לדבריהם. תוך מספר ימים המקרה פורסם ברשתות החדשות, והם קיבלו תמיכה מפרובינציות נוספות ומהמוני אנשים ברחבי קנדה.

זה על רגל אחת הסיפור שבעקבותיו נולד יום המלחמה במעשי בריונות הקנדי. כיום מצויין יום זה במדינות שונות בעולם. לציון היום הזה כל התלמידים התבקשו לבוא הבוקר לבית הספר בחולצה ורודה, ובמהלך יום הלימודים ציינו את היום הזה בשיחות, כנסים, ופעילויות מיוחדות.

מה זה Anti-Bullying? מקדישים פה מאמץ חינוכי רב לעניין הבריונות. בריונות לא מתבטאת רק באלימות פיזית אלא גם באלימות מילולית, איומים, ובימינו גם באלימות ברשת. מלמדים את הילדים, מגיל ממש צעיר (עלמה שבגן חובה למשל) מה נחשב "מעשה בריונות", ואיך מתמודדים איתו. מלמדים את הילדים שלא צריך להתמודד לבד אם הם מרגישים שמתנהגים ב"בריונות" כלפיהם, אלא חובה לערב אדם מבוגר. מורה, הורה, גננת, מישהו. מלמדים אותם ש"זה לא נחשב להלשין"- להפך, אם הם עדים למעשה בריונות שנעשה לילד אחר, חובתם לדווח, אחרת הם נחשבים שותפים למעשה. הרציונל הוא שילד לא יכול לפתור התנהגות אלימה נגדו בעצמו, ושחובה לערב מבוגר. המטרה היא להוציא את הכוח מידיו של הילד שמתנהג באלימות.

הסטטיסטיקה מראה אחוזים מזעזעים של ילדים שמתמודדים עם אלימות של ילדים אחרים נגדם במהלך לימודיהם, חלקם הגדול מתמודדים עם אלימות חוזרת ומתמשכת. אחוז ההתאבדויות של נוער במגמה אחידה של עליה בעשרות השנים האחרונות. המחקרים מראים גם קשר בין התעללויות ו"בריונות" להתאבדויות.

וזה לא רק בבתי הספר הפרטיים (כמו שהבנות שלי הולכות אליו). זה בכל המדינה, בבלוגים, בחנויות המסחריות.

בתקופה בה יש הרגשה שהעולם רק הופך ונהיה יותר אלים, ושהמדינה השכנה (ארה"ב מישהו?) בוחרת רק להעמיק את הפערים ולהשתמש בכוחניות כפתרון מדיני, אנחנו לבשנו היום ורוד.

חולצה ורודה

חתונות מהעולם

חתונות מהעולם
אלה התמונות המקוריות אגב, משנת 2001

פעם, לפני שנים רבות, (הרבה לפני שנכנסתי לעולם צילום האירועים) בביקור הראשון שלי את אחותי בקנדה, נסענו לבקר באוטווה הקפואה (הידעתם?! Ottawa היא בירת קנדה). מכוסים במיטב המעילים, צעיפים, כובעים, וכפפות, אני ונגה אחייניתי (שהיתה  אז בת שנתיים בערך) הבטנו בעיניים כלות בבניין העירייה ממנו יצא זוג שהרגע נישא, עם כל השושבינות, כדי להצטלם בחוץ. כולנו התבוננו במחזה, מהופנטים. אני ונגה הסתכלנו בהשתאות, מי משמלת הכלה היפה (בגזרת כתפיות מבד סטן מבריק) ומי מהטירוף של העמידה בטמפרטורה של מינוס כמה מעלות, בינואר, בשמלת כלה (בגזרת כתפיות מבד סטן מבריק).

אחר כך סיימתי את לימודי הצילום ב"בצלאל" והתחלתי לצלם אירועים (חתונות בעיקר) עם אלי מעייני. במהלך השנים צילמתי כ-800 חתונות (+-), ואני עדיין מתרגשת מהחופות, עדיין מתבוננת בעיניים כלות בשמלות. לשמחתי לא הפכתי לצינית, ואני יכולה עדיין להינות עם הזוג, ולהתרגש איתם.חתונות מהעולם

מדי פעם, כשמצלמים זוג לפני חתונתם ("בצילומי -חוץ") נפגשים עם זוגות נוספים. אני תמיד חשבתי ש"הזוג שלנו" מוצלח יותר, אבל אין ספק שזה מצחיק / מטופש לראות את הטרפת באיזורי-הצילומים המפורסמים (לא רק "נווה צדק", "הנמל" ו"התחנה". הרבה מהם ידועים רק לצלמים ובכל זאת יש תור לצילום ליד עץ מסויים, או חירב'ה עם גרפיטי שמצטלם טוב…). זאת פשוט סיטואציה מצחיקה…

חתונות
מלבישים כלה. ברור שמעיין (השמאלית) היא הכלה שלי!
חתונות
נו מי "הזוג שלנו"?

גם היום, כשאני מטיילת בחו"ל ורואה חתן וכלה מצטלמים אני עוצרת משתאה. מצד אחד זה בדיוק כמו בארץ. מצד שני מגולמת בהצצה קצרצרה בסיטואציה הזו תרבות שלמה של ארץ אחרת. מעניין "איך זה אצלם" עובר לי בראש.

חתונות מהעולם
חתונה שראיתי בסידני אוסטרליה
חתונות מהעולם
חתונה שראיתי בסידני אוסטרליה
חתונה בפריז צרפת
צילומי חתונה שנתקלנו בהם בפריז צרפת
חתונות מהעולם
צילומי חתונה שראיתי באיטליה
חתונות מהעולם
חתונה שראיתי באיטליה. הזוג חומק פנימה מכניסה נפרדת. כ-30 מוזמנים סה"כ! איזו הקלה

וכיוון שכולם במשפחתי יודעים שאני חובבת חתונות, אם בגלל המקצוע שלי, ואם סתם מתוך סקרנות, מדי כמה חודשים בן משפחה מתחשב חושב עלי ושולח עבורי תמונת חתונה ממקום טיוליו בחו"ל. טוב שיש לי עוד כמה צלמים במשפחה ששולפים את המצלמה ברגע הנכון.

חתונות מהעולם
תמונה שאבא שלי צילם בליטא 
חתונות מהעולם
תמונות שרן גולדמן צילם ביפן
חתונות מהעולם
תמונות שרן גולדמן צילם ביפן
חתונות מהעולם
תמונות שרן גולדמן צילם ביפן
צילומי זוג בהוואי
צילומי זוג בהוואי, שוב בזכות משפחת גודלמן

בתקופה האחרונה תמר מאוד בעניין של "להיות כלה". יש לה קשת-הינומה שהיא מסתובבת איתה בבית, היא קוראת לעצמה "כלה" ודורשת מאיתנו לשתף עם זה פעולה ("לדוגמא: "תמר, בואי לאכול" – "אני לא תמר, אני כלה!"). לכן, אי אפשר לתאר את ההתרגשות כשראינו זוג-חתן-כלה-אמיתי מצטלם בפארק בסתיו. הבנות רצו אל הזוג כדי לראות מקרוב את התופעה. הן אמנם התביישו להתקרב ממש, אבל עמדו מהופנטות והסתכלו.צילומי זוג בסטנלי פארק צילומי זוג בסטנלי פארק

ואולי בעוד כמה שנים, עד שתמר תחליט אם היא רוצה להתחתן או לא, כל התופעה הזו כבר תפוג מהעולם…

או שלא.

תמרול כלה
תמרול כלה

איך לומדים אנגלית בשלושה חודשים

אמצע יולי 2016. אנחנו מגיעים לוונקובר. עלמה בת כמעט חמש, תמר בת שנתיים ושמונה חודשים.

חופשת קיץ ארוכה בוונקובר, הבנות לא יודעות אנגלית מלבד "ת'נק יו", "יו'ר וולקאם", "מיי ניים איז עלמה/תמר". עלמה השתתפה בחוג אנגלית בגן בישראל, זוכרת ממנו שיר אחד "הד שולדרס ניז אנד טוז" ושני שיעורים פרטיים שנגמרו בגלל חוסר רצון של התלמידה. אי אפשר להכריח ללמוד אנגלית בישראל חודשים לפני שזה רלוונטי לה בכלל.

היום הראשון לשנת הלימודים:

עלמה: "היה כיף. אבל אני לא אוהבת את הגן הזה. אני רוצה גן שמדברים בו עברית". סיכמנו שהיא תדבר עברית מתי שהיא רוצה, והסברתי לה שהגננות – גם אם לא מדברות עברית היטב – מבינות אותה, ושאת רוב הדברים בעולם מבינים ללא שפה בכלל. חברה אחת מהגן היא גם ישראלית שהגיעה בערך מתי שאנחנו (מיקה), ויש עוד ילדה אחת שמבינה עברית.

תמר: מתעלמת מהעובדה שמדברים אנגלית בגן. מתעניינת במשחקים ומדברת עם כולם בעברית. הגננות מבינות כולן עברית, שתיים ממש יודעות לדבר עברית. ילדה אחת בגן דוברת עברית ואנגלית מהבית.

השבוע הראשון ללימודים:

עלמה אחרי שיעור ספורט ראשון (השיעור היחידי שהמורה בו שחור, לא יהודי ולא מבין עברית בכלל): "היה היום שיעור ספורט. זה היה שיעור ממש טפשי! הכל היה באנגלית!" מה שלא הפריע לה לומר ש"היה כיף" ולשמוח שזה היה ב'אולם הגדול'. יושבת ליד מיקה, הילדה הישראלית היחידה הנוספת בגן.

תמר: מתחילה לשיר לעצמה בעברית לאורך כל היום כמו שעושה בבית ובגן בארץ. כשהגננת מבקשת ממנה להצטרף לשירה תמר עונה: "לא! אני לבד!"

שבועיים בדיוק לתחילת שנת הלימודים (כולל שבוע התאקלמות חלקי לתמר):

לשאלה "איך היה היום בגן?" שתיהן עונות: "כיף."

עלמה שואלת בכל יום על מילים חדשות ששומעת. "מה זה שולדרס?" "מה זה סי יו לייטר?" וחוזרת על מילים שכבר יודעת: "bus", "goodbye".

עלמה משחקת עם כמה ילדות, חלקן לא מדברות או מבינות עברית בכלל. "נאווה היא חברה שלי, אנחנו עושות פרצופים אחת לשניה".

אני שומעת מהצד שיחה בין עלמה לילדה גדולה יותר שפגשה בבית הספר. הילדה שואלת באנגלית, עלמה עונה באנגלית. ילדה: "איך קוראים לך?" עלמה: "עלמה". ילדה: את לומדת פה?" עלמה: "כן". ילדה: "באיזה כיתה את?" עלמה: "קוראים לי עלמה" ילדה: "את בגן?" עלמה: כן. ילדה: "באיזה גן?" עלמה: "K1".

מקבלת בכל יום מהגן ספר באנגלית שהם קראו, כדי לקרוא שוב בבית. ברוב הימים לא מתחשק לה לקרוא ("נמאס לי כבר שמקריאים ומתרגמים לי. אני רוצה ספר בעברית"). לפעמים מבקשת לקרוא את הספר באנגלית. כותבת את השם שלה באנגלית, לאו דווקא משמאל לימין.

תמר: מדברת בעברית עם הצוות, מצחיקה אותן מאוד (נו מה, זה רק עניין של זמן עד שיכירו את האישיות בת השנתיים ותשע שהיא תמר. קורעת מצחוק) מלמדת אותן מילים חדשות בעברית (מנהלת החטיבה הצעירה מספרת לי באנגלית: "היא כל כך מצחיקה. היא נכנסה אלי למשרד ושאלה איך המחשב שלי עובד, אם לא נגמרה ה- סלול? סוללת? לא הבנתי מה היא אומרת. מזל שאורה היתה שם ותרגמה לי שזו בטריה").

בבית מדברת משפטים ארוכים ומפורטים בג'יבריש, לטענתה באנגלית. סופרת באנגלית משובשת.

בתום חודש ראשון ללימודים:

עלמה: "אמא מה זה No man?" אני: "אף אדם". עלמה: "לא אמא, איש שלג." אני: "אה… Snow man". אומרת: Everybody together!" במבטא, "I like cake", "I love you", "How are you? – I'm fine", הרבה "very very very very much".

מילים חדשות מכירה ישר עם המבטא המתאים, ומתקנת אותנו. "לא אומרים "סורי" אומרים "sorry" (מילה חשובה מאוד בלקסיקון הקנדי).

משבר סביב החגים של "אני לא רוצה יותר אנגלית, אני רוצה לחזור לישראל".

עלמה, שכבר יודעת לכתוב בעברית מגן טרום-חובה בישראל מתחילה לכתוב את השם שלה בעברית משמאל לימין.

תמר: "יש לי בגן שתי אורות (הסבר: אורה וליאורה, גננת ומנהלת החטיבה הצעירה) אחת אני מבינה ואחת אני לא מבינה." (הסבר: אחת מדברת עברית אחת לא).

ובמקביל שתיהן שרות ביחד את השירים ה"יהודיים" וה"ברכות": עלמה יושבת בשרותים ושרה לעצמה את המנון קנדה ומיד ממשיכה (כמו בגן) ל"התקווה". בזמן שמשחקות אחת עם השניה שרות "תורה תורה תורה תורה, ציווה לנו משה", תמר שרה לעצמה באוטו: "שמע ישראל", ומברכות ברכת המזון ועל הנרות בערב שבת. נו טוף, רציתי שיזכרו עברית לא?!

אחרי חודשיים (כולל כל חגי תשרי, שני סופי שבוע ארוכים ושני Pro-D – יום השתלמות למורי הפרובינציה וחופש לילדים):

עלמה סופרת 51 מילים באנגלית שהיא מכירה (כולל כל משפטי המפתח How are you? I'm fine thank you, כמה צבעים, כמה איברי גוף וכד').

עלמה מתוסכלת מהגן. לא אוהבת את המפגש כי קוראים בו סיפור באנגלית, הגננת פונה אלי לשאול "אם קרה משהו, היא פחות שמחה". היא ומיקה החברה היחידה בגן מישראל נאחזות זו בזו כמו בגלגל הצלה, יושבות ביחד, משחקות ביחד, רבות. ומצד שני –

עלמה ותמר שרות את ה- A, B, C מההתחלה ועד הסוף. עלמה זוכרת את כל האותיות, תמר מתבלבלת בדרך ("מלו-מלו-פי!"). עלמה סופרת עד 100 באנגלית. תמר עד 12 באנגלית.

עלמה מדברת במבטא קנדי, ומתקנת אותנו ללא הרף. את המילים שהיא כן יודעת היא מיד מבטאת במבטא הנכון. היא גם שרה את הברכות והשירים היהודיים במבטא קנדי, אבל יודעת לצחוק על המבטא של הילדים בגן כשהם שרים את "התקווה". היא ומיקה צוחקות על הגננות ש"העברית שלהן לא טוב".

לא נראה שתמר מדברת באנגלית בכלל בגן. היא כנראה מסתדרת ללא מילים, שלוש הגננות שלה מבינות עברית וזה מספיק לה. להפך, מתחילה להשתמש בשיבושים של העברית שלהן.

בתום שלושה חודשים (כולל חופשת חגים ארוכה באוקטובר, ושבועיים וחצי חופשת חורף בדצמבר):

עלמה: מתרגלת כל הזמן משפטים וביטויים באנגלית, לעצמה וגם מולנו, כאילו משננת לעצמה משפטים ששומעת בגן: "Good for you", "Are you OK Tamari?", "Upside down", "where are you going?", "I'm singing a song", "You're Tired", "Fabulous"

חוזרת ומתלוננת על קשיים חברתיים בעקבות השפה: "הילדים כל הזמן אומרים לי "לא עלמה" ואני לא יודעת מה הם רוצים".

בכל פעם שיוצא לי לראות את עלמה בסביבה דוברת אנגלית היא מסתדרת לבד לגמרי. בדיסנילנד שוחחה בחופשיות עם הנסיכות. בימי הולדת מסתדרת ונהנית למרות שכולם דוברי אנגלית, גם אם לא יודעת לענות על כל השאלות ששואלים אותה.

עלמה מזהה הרבה מהאותיות באנגלית, קוראת כמה מילים, כותבת חלק מהאותיות. בעברית מתבלבלת וכותבת משמאל לימין בכתב מראה.

תמר: חוזרים סופסוף לגן אחרי חופשת החורף. הגננת שהיתה מדברת איתה רק בעברית עזבה לישראל… תמר מתחילה גם להגיד שרוצה לבוא לגור בישראל (או שאולי חוזרת אחרי דברי אחותה?). טוענת שלא משחקת עם שאר הילדים. בשיחה שלי עם הגננת אנחנו מתלבטות אם זו האמת כפי שתמר רואה אותה (היא משחקת עם עוד ילדים אבל לא מדברת איתם. אולי היא מרגישה שהיא משחקת עם החברות הדמיוניות שלה או לבד?) או מניפולציה של הקטנה החכמה הזאת שמרגישה שאנחנו מודאגים.

תמר: מזהה את האות T של תמר בשלטים ברחוב, כותבת אותה. מזהה גם את A של עלמה (קוראת לה האות "אל").

מצד שני כשהן משחקות בינהן בבית הן מתבלות את העברית באנגלית, שתיהן.

באסיפות הורים לקראת סיום הסמסטר הראשון אצל שתיהן הרגיעו אותנו. אצל תמר סיפרו שהיא משחקת ואהובה על הילדים, מבינה הכל, לא כל כך מדברת. "אל תדאגו. עד פברואר היא מדברת אנגלית, הבטחה שלי." אצל עלמה: "עד סוף השנה היא קוראת וכותבת באנגלית, יותר טוב מכמה מהילדים שנולדו כאן. הבטחה שלי."

לסיכום: אז איך לומדים אנגלית בשלושה חודשים?

אנחנו פה כמעט חצי שנה, אפשר להגיד שהבנות למדו בגנים שלושה חודשים נטו. עלמה בת כמעט חמש וחצי, תמר בת שלוש. הן מבינות הרבה, מדברות מעט. ההתמודדות עם האנגלית היא יומיומית. אנחנו גאים בהן מאוד על כל מילה שנוספת, על כל יום שלמרות הקושי הולכות לגן ומסתדרות שם, לבדן.

כל כך הרבה שמעתי בארץ מבוגרי רילוקיישנים "אל תדאגי, תוך שלושה חודשים הן מפטפטות באנגלית", "בחנוכה קורה נס והן יפתחו את הפה אחרי שלושה חודשי שתיקה"… כשהגעתי לכאן זה כבר נשמע אחרת. הרבה הורים מספרים על קשיים, אומרים שזה לוקח חצי שנה, שנה. הילדים שנכנסים למסגרת דוברת אנגלית בלבד (פאבליק סקול) באמת לומדים מהר יותר, פשוט כי אין להם ברירה. אבל לכל הילדים קשה. זו התמודדות גדולה גם עם המעבר, גם עם השפה, גם סביבה חדשה, צורך להכיר חברים חדשים, מנטליות אחרת. כולנו מתמודדים.

אם פעם קיוויתי שהבנות יזכו ל"שפה שניה" לאט לאט השאיפות שלי הפכו ל"רק שיהיה להן טוב". שידעו אנגלית מספיק כדי שיוכלו להתבטא בגן, כדי שיהיו להן חברים, כדי שיבינו מה מדברים סביבם. כדי שיהנו מכל זה.

כולנו עדיין מתרגלים. וזה לא לוקח שלושה חודשים.

מכינות מתנות לפסח ישראל 2016
כותבות על מתנות לפסח ישראל 2016
כותבת ברכות לראש השנה ונקובר 2016
מכינה ברכות לראש השנה ונקובר 2016