פסים ונקודות

בחודשים האחרונים לפני המעבר לוונקובר לא יכולתי להתרכז כבר בהרבה דברים. מרוב התרגשות ולחץ, והזמן שטס ויש כל כך הרבה הכנות… אז המשכתי ללכת לסטודיו לקרמיקה, והמשכתי לעשות כלים, אבל רוב הזמן עשיתי נקודות.

כסוג של מדיטציה הייתי יושבת ומטפטפת נקודות נקודות על הכלים. בסטודיו של רועי היתה תמיד אווירה נעימה, מוזיקה, ושיחות קולחות. אבל אפשר גם לשבת בשקט ופשוט לטפטף נקודות. ככה יכולתי לנוח קצת מהמירוץ הזה לקראת הנסיעה, מכל הדאגות וההכנות והחששות. ולנקד – נקודות.

פסים ונקודות בקרמיקה פסים ונקודות בקרמיקה

פסים ונקודות בקרמיקה
כלים שלא נשרפו לפני שנסעתי. עוד לא ראיתי אותם מוכנים…

זו עבודה לא יצירתית במיוחד, אבל התוצאה מהפנטת.

מדי פעם בפרץ של יצירתיות (יחסית) הייתי מציירת פסים.

פסים ונקודות בקרמיקה פסים ונקודות בקרמיקה פסים ונקודות בקרמיקה פסים ונקודות בקרמיקה פסים ונקודות בקרמיקה פסים ונקודות בקרמיקה פסים ונקודות בקרמיקה פסים ונקודות בקרמיקה

לקחה לי כמעט חצי שנה למצוא פה בוונקובר סטודיו לקרמיקה – סטודיו שיש בו אובניים, שגם עובד בשעות נוחות לי, גם יש קורס למתקדמים, וגם יש מקום (!!) בשבילי. לאחר התנסות קצרה וטראומטית בסטודיו קטן של מורה יפני שדרש ממני לשכוח את כל מה שאני יודעת על אובניים בשביל להתחיל מחדש, ביצירה בחימר בצורות מסורתיות יותר (והרבה דמעות של תסכול עליו ועל הקרמיקה ועל כל הקושי שבמקום חדש) מצאתי את הסטודיו שעונה על כל הצרכים שלי, ועוד במרכז קהילתי קרוב לבית.

כשהבאתי את הכלים הראשונים הביתה רם והבננות התאספו סביבם והתפעלו ושמחו בשבילי. עלמיק אמרה "כמה מהר הכנת אותם אמא!" ותמרול: "אפשר לאכול מהם היום?" ורם חייך ואמר: "עכשיו אפשר להגיד שהתמקמנו."

כלים חדשים

כלים חדשים
סופסוף יש לי פה קעריות להגשה!

אחת על אחת: קרמיקה

במסגרת ימי-הכיף שלי ושל עלמה, ובהמלצת רועי מעיין המורה האחד-והיחיד שלי לקרמיקה, לקחתי את עלמיק איתי לסדנת הקרמיקה שלי. השיעורים בסדנא של רועי מעיין הם שיעורים פתוחים, בהם כל אחד יוצר בחומר לפי רצונו, בקצב שלו, ובהדרכתו של רועי. אנשים עובדים במקביל בסוגי בנייה שונים: אבניים, פיסול, משטחים, כלים עשויים מחוליות וכו'. בעצם בכל שיעור כל אחד נמצא בשלב אחר של יצירה. התלמידים עובדים על כלים ופסלים לפני שריפה / אחרי שריפה ראשונה / לפני ואחרי צביעה וכו'. זה מאוד מפרה ומעניין לראות כל כך הרבה יצירה מסביבך.

לקחתי את עלמיק איתי לשני שיעורים.

בשיעור הראשון עלמיק נכנסה חצי-מבויישת, מכירה את סבתא אסתר, מזהה את רועי (הוא גם חבר וגם באה איתי פעם לצלם לו) מפחדת לגעת באבניים. לפני כמה חודשים היה לי איזה חתך ביד וכשהיא שאלה אותי "איפה קיבלתי את הפצע" סיפרתי שנדקרתי ממשהו בשיעור קרמיקה. זהו. מבחינתה הנושא היה סגור – היא לא רוצה לגעת באבניים. היא שמחה מאוד כשסיפרתי לה שנעשה יום כיף ביחד, היא מאוד אוהבת את הימים האלה. אבל אמרה שהיא "לא תעשה קרמיקה", אלא רק תסתכל ותהיה עם סבתא.

קרמיקה

להמשיך לקרוא

קוצים בקרמיקה

כבר סיפרתי כאן שהתחלתי לעבוד על פרוייקט חדש בלימודי הקרמיקה שלי, בהשראת המורה שלי – רועי מעיין. רועי עודד אותי לנסות להשתמש בצילומים שלי לעיטור הכלים שאני מייצרת. אבל באיזה צילומים להשתמש? חשבתי וחשבתי וחשבנו והחלטתי לנסות לחפש בארכיון שלי צילומי קוצים. רציתי כלים לבנים, להשתמש בקו צבע לבן בלבד על חומר לבן, ושמתוכו יצמחו קוצים שחורים.

התחלתי לחפש, לאסוף ולצלם צמחים שיתאימו.

אחר כך ישבתי להפוך את הצילומים לצללית שחורה בלבד, ולראות מה באמת מתאים.

מדובר בעצם בהדפסת הקובץ במדפסת בעלת דיו מיוחד לקרמיקה. אחרי שריפת הכלים בשריפה ראשונה ושניה כרגיל, ממקמים את הדימוי במקום הרצוי על הכלי. מפרידים את הדימוי מהנייר בעזרת השרייה במים (כמו קעקוע של ילדים). שורפים את הכלי שריפה שלישית ב-800°C מעלות. החלק הצהוב נשרף כליל בשריפה, ונותר רק הדימוי השחור. בעיקרון אפשר להשתמש בדימויים צבעוניים, ההתמקדות בשחור בלבד היא בחירה שלי.

והנה התוצאות! (חלקן… חלק כבר התחלתי לחלק לחברים ומשפחה)

קוצים בקרמיקה

האמת שזה די מרגש לראות את הצילומים שלי על הכלים. אבל זהו. מיציתי. עכשיו עברתי לפרוייקט הבא – שילוב צילומי אנשים שקרובים לי בקרמיקה.

אחת על אחת: מוזיאון תל אביב

כבר סיפרתי כאן על ימי הכיף שאני עושה פעם ב- עם עלמיק, רק שתינו, יום חופש, אחת על אחת.

אז יום הכיף האחרון שאני ועלמיק עשינו היה במוזיאון תל-אביב. אני מאוד אוהבת את המוזיאון הזה, ואפילו התערוכה הראשונה שעלמיק ראתה בחייה היתה בו :  התערוכה הראשונה שהוציאה אותי מהבית אחרי תקופת "יובש" ארוכה היתה של מורי הנערץ שרון יערי – "זנק אל עצמך". תערוכה מרגשת ומרתקת. זו גם היתה התערוכה הראשונה של תמרול (בנפרד, הבאתי אותה כשהיא היתה בת חודשיים בלבד כי הייתי חייבת לראות את התערוכה שוב ועם אחותי)

אבל סטיתי מהנושא.

העניין הוא שבמוזיאון תל-אביב תמיד יש תערוכות "לכל המשפחה" (=לילדים) מושקעות ומעניינות כל כך, שההנאה מובטחת (מובטחת? לעלמיק לא היה בכלל מצברוח, אבל אני נהנתי), וכשמגיעים באמצע השבוע מבלים די לבד ואפשר ממש להנות מכל האביזרים. הפעם התערוכה היתה "על קווי הדמיון" – תערוכה קבוצתית בנושא קוים.

וחוץ מזה סופסוף הצלחתי להציץ באגף החדש של המוזיאון (בושה, הוא קיים כבר שנתיים) ולהתפעל ממנו.  עלמיק ואני התפעלנו יחד ממיצג חפצים שתלויים כמובייל מתקרת המבנה (זהו מיצב מדהים שנבנה במיוחד לחלל הזה, של טום פרידמן), עלמה חלצה נעליים בתערוכה של מחמוד קייס, טיילנו קצת בגן הפסלים, ואני הספקתי לרפרף על התערוכה של הצלם רוברט קאפה. (האמת שבתערוכה הזאת עלמיק ממש לא "הפריעה", היתה עסוקה בללכת סביב הספסל ולהסתכל מרחוק, ואני התבוננתי בצילומים. משום מה ניגש אלי עובד מוזיאון לנזוף בי שעלי לשמור עליה לידי. ראיתי שמסתובבים בין הקבוצות המודרכות כמה דוברי אנגלית בחליפות עם מדריך פרטי (תורמים פוטנציאליים?) אבל עדיין זה לא הצדיק את החוצפה שלו. בדיעבד הייתי צריכה להתלונן (המוזיאון הוא גם לילדים! בטח ובטח לילדים שלא מפריעים לאחרים להתבונן במוצגים. וזו כבר בושה אמיתית).

כהרגלינו קינחנו בארוחה טובה הפעם ב"דובנוב 8" – בית קפה שאני מכירה היטב משנים של לימודי קרמיקה ב"מרכז מאירהוף לאמנות".

בקיצור ממליצה בחום לבילוי זוגי חורפי, אחד על אחד, בשבת או באמצע השבוע. ואם מישהו יעיר לכם לשמור על ילדכם קרוב מבלי שהוא מפריע כלל, תמחו גם בשמי.

איך שגלגל מסתובב לו

בחמש-שש שנים האחרונות אני ואמא שלי הולכות לקורס קדרות-אבניים.

קרמיקה

כשאמא שלי יצאה לפנסיה החלטנו שזו הזדמנות טובה ללכת יחד לחוג/קורס כלשהו. התחלנו בהרצאות בנושא ספרות עברית שהתקיימו בכל יום רביעי אחרי הצהריים. אחרי שלושה עשר מפגשים ברצף שבהם נמנמתי בהרצאות (ואני דווקא מאוד אוהבת ספרות עברית, זה לא אני, זאת השעה) הבנו שאנחנו צריכות משהו יותר אקטיבי. "לעשות משהו עם הידיים".

במקביל במסגרת הסבת אקדמאים להוראת אומנות – תואר שעשיתי ב"מדרשה", נדרשתי להשלמת נקודות בסדנאות אמנות. וככה הגעתי לאבניים. (וגם להדפס אבל על זה בפוסט אחר).

במשך חמש שנים (או יותר, כבר קשה לספור) למדנו אצל שולה מילר בסדנאות של מוזיאון תל-אביב (מרכז מאירהוף שלאחרונה הודיעו שעומד להסגר ולשנות ייעוד לגני ילדים)

אבל השנה החלטנו לעשות מעשה ולהחליף אווירה ומורה וככה התגלגלנו לסטודיו של רועי מעיין.

איזה כיף! התחלה חדשה, אווירה נהדרת, מורה חדש: מפרגן, מחמיא, מאתגר.

לראשונה זה (כמה אמרנו? חמש? שש?) שנים אני עובדת על פרוייקט חדש ומאתגר. סדרה של כלים מעוטרים בהדפסים מצילומים שלי. לא יכולה כבר לחכות שיצאו מהתנור! (קצת כמו לחכות לפיתוח של נגטיב, אבל בדרך הישנה. לחכות ולחכות. לערבב. לחכות. עוד מעט ולחומר המקבע….)