פרידה מהבית ברחוב המעגל

נכנסתי לגור פה באוגוסט 2004. אני עוזבת בדיוק אחרי 12 שנה, ביולי 2016.

גרתי פה שנתיים וחצי עם ליאה, אחר כך עם רם, אחר כך עם רם ועלמה, ואז עם רם ועלמה ותמר.

עברתי לפה מירושלים, עם תום לימודי הצילום שלי ב"בצלאל", חיפשתי עבודה בצילום, עבדתי בצילום אירועים ובגלידרייה, ואחר כך בצילום אירועים ובעיצוב אלבומים, ואחר כך הפכתי שותפה של אלי מעייני בצילום אירועים. אחר כך עבדתי בצילום אנשים לבדי.

הדירה הזאת היתה של סבתא שלי. הרבה שנים היא הזכירה לי רק אותה.

הבית במעגל הבית במעגל להמשיך לקרוא

הולכים היום אחה"צ לפארק – מי בא?

"הולכים היום אחר הצהריים לפארק. מי בא?"

זהו תוכן ההודעה שנרשמה אחה"צ בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית. הפארק: הפארק הלאומי ברמת גן. ההולכים: אנחנו (רם, הבנות ואני). שמחו להצטרף: שתי הסבתות (האמהות שלנו).

רם ואני גילינו מחדש את הפארק הלאומי ברמת גן אחרי הלידה של עלמה. פתאום, אחרי שהיא נולדה, חשנו צורך לצאת איתה לאיזה פארק, משהו ירוק, ללא לכלוך של עצי פיקוס ולשלשת יונים (שני דברים שהגינות באיזור שלנו מתאפיינות בהם). עלמיק גם היתה ממש פיצקית, ונבהלה מכל הרעש וההמולה של רחוב ביאליק ההומה.

הפארק הלאומי
עלמה מתחת לשמיכה מימין, בת כמה ימים

להמשיך לקרוא

אוטו זה-זה

מה הקטע של הבננות עם האוטו-זבל?!

אנחנו גרים ברחוב לא-הומה-אך-צמוד-לרחוב-הכי-הומה-הארד-קור-ביאליק-סטריט-דאונטאון-רמת-גן

בקיצור כל בוקר שומעים את האוטו-זבל.

אוטו זבל

מכל רחבי הבית נפקחות עיניים, נפערות אזניים, כפות קטנות רצות לפתוח את החלון בחדר העבודה ולהסתכל למטה. "אוטו זה-זה!" (-תמר). לפעמים זה רק "האוטו שמנקה" (משפריץ מים ומנקה במברשות את הרחוב) אז חוזרות מאוכזבות לענייניהן. מחכות לרעש הבא.

אם אנחנו למטה בדרך לגן אז בכלל…. אוטו זבל דוחה כל פעילות אחרת.