פוסט פוסט שבועות

ביום חמישי היתה מסיבת שבועות בגן של עלמה. גלינה – אחת המטפלות המקסימות בגן שלחה לי תמונה של עלמה, מסתובבת בשמלת החג שלה.

עלמה מסתובבת

כעבור חצי דקה העלתי את התמונה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית. הרי גם אני חייבת להשוויץ בעלמיק החגיגית שלי.

אחותי, במרחק עשר שעות מאיתנו נזכרה מיד שגם לאמא שלי יש תמונה שלה מסתובבת בחג שבועות. (הפתיעה את כולנו עם הזיכרון המדוייק, מהאלבום של אמא שלי שהיא בטח לא ראתה כבר שנים).

חג שבועות כרכור 1951

אמא שלי היתה בכיתה ב', חג שבועות שנת 1951, כרכור.

64 שנים אחורה. גם אמא שלי מסתובבת בשמלת החג הלבנה שלה.

בעצם אי אפשר בכלל לזהות פה את אמא שלי. אסתר לוינסקי (מלחי עדיין) נמצאת איפשהו משמאל. "כל כך בולט שהצילומים אז היו קולקטיביים ולא של יחידים" הוסיפה אמא שלי כששלחה אותה לקבוצת הוואטסאפ.

"כנראה שדיקלמתי דיקלום או שרתי" – הסבירה אסתר את הצילום שלה עומדת על הכיסא. טוב למי היתה מצלמה אז בכלל? הצלם של המושבה הגיע לצלם את החגיגות בוודאי.

ובכל זאת, יש משהו כל כך יפה, ולבן, וחגיגי, וראשוני בחג הזה. הביכורים, הריקודים, הפרחים.

(אם שמים בצד את הציניות של שיווק החג כחלק ממסע שיווק מניפולטיבי של מועצת החלב – ואני דווקא מאוד אוהבת גבינות).

הזיכרון שלי מהחג הזה הוא שאבא שלי מעמיד אותי לצילום רגע לפני שאני יוצאת לגן / לבית ספר, עם הבגדים הלבנים והטנא על הכתף. מתחת לבניין, על רקע הצמחייה של הגינה המשותפת (וה"בום").

שבועות גלית לוינסקי
שבועות 1981. קריית קרניצי. אני כמעט בת 4

אז עושה את אותה מסורת לעלמיק.

שלוש עלמות בשבועות

תמרול בנתיים לא התבקשה להגיע בלבן לגן…

שבועות גלית לוינסקי

שבועות גלית לוינסקי ובאותה הזדמנות אנחנו מגדלות עוד דור של חובבות נוסטלגיה…

בננות בלבן

זה התחיל כחלק מחיפושי רעיון ל-'איך לצלם את תמר כל חודש'. אמרתי-אם כבר מצלמים את תמר, ננצל את ההזדמנות לצילום של שתי הבננות.

ניסינו צילומים בלבן.

בננות בלבן
עלמה ותמר בלבן ינואר 2014

ניסינו בננות בפסים.

ניסינו גם בצבע.

הבננות בלבן היה הכי מוצלח.

השוואות שלישיה
בננות בלבן ינואר 2014. עלמה בת שנתיים וחמישה, תמר בת חודש.
בננות בלבן .
בננות בלבן יוני 2014. עלמה בת שנתיים ועשרה, תמר בת חצי שנה.

 ניסיתי להפוך את זה למסורת. אולי כל חצי שנה, לפני ה"חגים הגדולים" כדי שיהיה לי מה לתת מתנות לסבתות.

הבעיה היא שהבננות שלי, כמו כל הילדים שאני מכירה, שונאות להצטלם בסטודיו. לא סתם אני מצלמת משפחות בחוץ, בטבע, באור. למי יש כוח להצטלם על אותו מטר וחצי מרובע, לחייך למצלמה כשמבקשים, לעשות פוזות?!

רם והבננות הקצו לי 10 דקות של סבלנות במרץ האחרון…

until next time.

נראה אם אצליח לשכנע אותם שזה שווה את זה…