Halloween

חג חמוד זה האלווין ("ליל כל הקדושים").

החג עצמו נחגג ביום שני האחרון בערב (ה-31 באוקטובר) אבל בלי קשר לחגים היהודיים שחגגנו לאורך כל אוקטובר, בעצם מתכוננים לחג הזה כבר כמה שבועות…

לשמחתינו האחייניות שלי שחגגו "האלווין" כל חייהן הדריכו אותנו בדיוק איך חוגגים ומה הם מנהגי החג.

האלווין
שדה דלעות שפגשנו בספטמבר

האלווין האלווין

זה מתחיל בקישוט הבית, אנשים מתחילים לקשט את הבית בדלעות ובמוטיבים של סתיו בשבועות האחרונים. גם אנחנו קנינו דלעות ושמנו בכניסה לבית. לאט לאט ראינו בסביבה הקרובה עוד ועוד בתים שמקושטים לכבוד החג. בשבוע האחרון נסענו לדולר-סטור הגדולה ורכשנו קישוטים ייעודיים ותלינו אותם ביחד (אני החזקתי כל קישוט והבננות עשו את עצמן עוברות ברחוב ומתפעלות מהבית המקושט שלנו, ומכוונות אותי איפה לתלות).

לפני כמה ימים הוזמנו לגלף פרצופים בדלעות שלנו ביחד עם האחייניות שלי. זה לא מסובך, אבל מצריך שימוש בסכין גדול וחד ולכן אני גילפתי והבננות עזרו במה שיכלו: עלמה רוקנה את הדלעת החתוכה מסיבים ומגרעינים ותמר רקדה ברקע.

האלווין האלווין האלווין

חוץ מזה הלכנו לקטוף דלעות. החוות החקלאיות המקומיות מציעות בילוי של קטיף דלעות מהשדה וכדי להפוך זאת ליום בילוי "לכל המשפחה", חלקן מציעות אטרקציות נוספות כמו רכיבה על טרקטור, מופע מוזיקלי חי (בליווי בובות דלעת ותירס ענקיות שהיפנטו את תמר), מתחם קפיצה על חבילות חציר, היכרות עם חיות המשק, וכד'. כל החווה מקושטת לכבוד החג, המפעילים לבושים בתחפושות, מכל כיוון קופצים עליך שלדים מחופשים לאיכרים, והכל מושקע-מושקע-מושקע. בכל כרכרה שמובילה את האורחים אל שדה-הדלעת יושב זמר-נגן ששר שירי קאנטרי/ילדים בסגנון "לדוד משה היתה חווה" וכל הנוסעים מצטרפים לשירה ותורמים רעיונות לחיות ולקולותיה. כבר ציינתי בעבר כמה שהקנדים לא ציניים. זה דווקא נעים לחיות ככה.

האלווין

האלווין

שדה-הדלעת הוא שדה בוצי ביותר, והדלעות פשוט מונחות שם. לא הצלחנו להבין אם הן נקטפו מראש או שכל הצמח המקיף את הפרי פשוט נרקב כבר. בכל מקרה, טוב שאחותי ייעצה לנו לבוא במגפי גומי, כי אי אפשר להימנע מלטבול בבוץ, לפחות את הנעליים. כמובן שציידו אותנו בשקיות לנשיאת הדלעות שקטפנו, וביציאה ברז לשטיפת הבוץ. בדרך חזרה ראינו בחורה בנעלי אולסטאר לבנות בדרכן לשנות צבען לעד….

האלווין
הקטיף בעיצומו
האלווין
הדלעות פשוט מונחות שם (אפשר ללחוץ על כל תמונה להגדלה!)

האלווין האלווין האלווין

שדה דלעת שדה דלעת שטיפת המגפיים

האלווין
צריך להמשיך בבטיפול בדלעות גם בבית

בימים האחרונים כל העיר התקשטה והתכוננה. בקניונים חגגו ילדים קטנים מחופשים, את האטרקציות התיירותיות קישטו באורות כתומים ודלעות מגולפות, וברדיו שמעתי דיון בשאלה: "עד איזה גיל לגיטימי לעשות "טריק אור טריט". אנחנו נסענו ל-VanDusen, גן מקסים שכבר ראינו אותו מקושט בביקור שלנו בדצמבר. הגן היה מקושט כולו באורות ובמאות דלעות מגולפות. לא מרשים כמו בקריסמס אבל בהחלט נהננו לטייל בשבילים, לראות אמנים מגלפים בדלעת ותושבים (מבוגרים וילדים כאחד) מסתובבים בתחפושות מושקעות. שוב – הקנדים לא ציניים. זה דווקא מרען.

האלווין בונדוזן דלעות מגולפון בונדוזן

חוץ מזה כמובן יש את עניין התחפושת. לפני כמה שבועות ביקרנו בסיאטל ונכנסנו לחנות "טארגט" גדולה (כל הזמן ירד גשם ולא היה לנו יותר רעיונות מה לעשות בחוץ). כשראינו את החלק העצום בחנות שמוקדש להאלווין חשבנו להקדים ולהתכונן מראש. שאלנו את הבנות למה הן ירצו להתחפש בהאלווין, ועלמה ענתה ללא היסוס: "פיראט!" תמר מיד הסכימה: "גם אני רוצה פיראט!" וכך קנינו כמה אקססוריז בחנות (כובע אחד, שתי חרבות ועשר רטיות – זה היה בעמדת יום ההולדת ולכן הכל היה זול ובכמות מצחיקה). באופן מפתיע גם השבוע, הן עדיין עמדו בהחלטתן להתחפש לפיראט ולא התחרטו ובחרו באיזו נסיכה. גיליתי שבנכר, וללא מחסן הבדים/אקססוריז מהילדות/מצבור חפצים שאספתי לאורך השנים – אני הרבה פחות יצירתית. שלושתינו התחפשנו לפיראטיות לובשות פסים, בנדנות ומעוטרות במעט אקססוריז. מה שלא פגם לנו כלל בהנאה (מתברר גם שלבננות בכלל לא אכפת אם תפרתי בעצמי את התחפושת או שקנינו קצת אקססוריז ב"טארגט", העיקר שמתחפשים, נוט טו סלף).

והערב עצמו: חגיגה! כולנו התלבשנו בהתרגשות וניסינו להצטלם בפרצופים מפחידים. אחר כך עשינו חזרה מצחיקה שבה הבנות הקישו בדלת, אני ורם (בתפקיד השכנים) פתחנו אותה, והבננות אמרו "טריק אור טריט" ובחרו ממתק ושמו כל אחת בתיק שלה. תירגלנו גם איך אומרים להן "למה התחפשת?" ואיך עונים "פיראטית" באנגלית. זה היה גם בשביל הכיף, וגם כדי להכין אותן קצת למה הולך לקרות, בכל זאת, לא בכל יום חוגגים חג בפעם הראשונה.

gal_6424

gal_6451

עם רדת החושך הלכנו לעשות "טריק אור טריט" בבלוק סמוך שנחשב בלוק עם בתים מאוד מקושטים ומשפחות שממש נהנות לחגוג את החג. ראינו בתים מקושטים בטירוף! באמת, זו לא הגזמה לומר שקצת "טירוף" מעורב בעניין. חלק מהבתים נראו לקוחים מתפאורה של סרט אימה. מקורי עכביש וחלקי גופות מציצות מהאדמה, דרך בית קברות שלם בחצר, ועד שימוש בתאורה, עשן, הקרנת סרטונים וקולות מפחידים. ראינו בית שבחצר שלו הוצבו בובות חלון ראווה וארון מתים בסצנת-הלוויה שלמה. והבננות – בלי שום בושה הלכו בית-בית, דפקו בדלת, אמרו "טריק אור טריט" ולקחו ממתק. תודה רבה וחג שמח, ויאללה לבית הבא. שוב נדהמתי משיתוף הפעולה וחוסר הציניות של התושבים. אנשים מבוגרים, חלקם מחופשים, יושבים ערב שלם בבית שלהם (שאותו טרחו וקישטו במשך כמה ימים) והם פותחים את הדלת לכל ילדי השכונה המחופשים. לכל ילד אומרים משהו נחמד על התחפושת או סתם "חג שמח" ומחלקים ממתקים בנדיבות!

האלווין האלווין

האלווין
שימו לב למצבה של טראמפ. הקנדים הם מאוד לא אמריקאים

האלווין

אחרי קצת פחות משעתיים חזרנו הביתה שמחים (מאוד!) ומרוצים (מאוד!) ועם שלל רב. שמחנו לראות שגם אצלינו ביקרו ילדים ולקחו את כל הסוכריות שהשארנו בקערה בחוץ (ועשו גם איזה טריק – לקחו את המגבת ששמתי לקישוט בקערה.)

מסקנות לשנה הבאה: א. לא צריך להשקיע במיוחד בתחפושת – לבננות לא ממש אכפת וגם ככה צריך ללבוש מעל הכל מעיל. ב. להיות נדיבים ולקנות את החבילה היקרה יותר של החטיפים בסופר, כולם פה היו כל כך נדיבים אלינו, זה לא הזמן לקמצנות. ג. דלעת מגולפת נרקבת ממש מהר, צריך לחשב את זמן הגילוף לפי יום ריקון פח הקומפוסט בשבוע.

דלעת

פורים 3#: שוקולד מנטה מסטיק

"שלוש בנות אנחנו – ירדנה, רותי, לאה
ואוהבות אנחנו מעט להשתגע
מי שרואה אותנו מתעניין מיד
מי המנטה? מי המסטיק? מי השוקולד?"

תחפושת שוקולד מנטה מסטיק גלית לוינסקי
תחפושת שוקולד מנטה מסטיק

מאחורי הקלעים של פורים 2015:

"מנטה חריפה יותר
מסטיק מצחיקה יותר
אך המתוקה יותר זאת השוקולד."

חחפושת שוקולד מנטה מסטיק גלית לוינסקי
תמרול המתוקה

עוד פוסטים על חג פורים:

 על תחפושות עבר שלנו, על ארגז התחפושות שלנו, על התחפושות המיתולוגיות שלנו, כשהתחפשנו לשמש ירח וכוכבים, פורים בברלין

פורים 2#: מתה על החג הזה

כן כן אנחנו מעטים. האנשים המבוגרים שאוהבים את חג פורים.

לא סובלת אוזני-המן. לביבות וקניידלעך לוקחים את העוגיות המשמימות האלה בעיניים עצומות (על טעם ועל ריח) אבל התחפושות… הו התחפושות. גם בשנים שלא היה לי לאן להתחפש, התחפשתי. הלכתי לבית של אחיינים שלי מחופשת, יצאתי לאיזו מסיבה, הלכתי לעדלאידע בתל אביב. במסיבות פורים המיתולוגיות בבצלאל כמובן סופסוף מצאתי ביטוי נאה לתחביב המוזר הזה.

והאמת – בדרך כלל, התחפושות שלי הן סתם גיבוב של בגדים שהוצאו מהקשרם והפכו למשהו חדש. מעין "בדיחה פנימית". לא תמיד ממש מבינים למה התחפשתי אבל העיקר שאני מרוצה.

כילדה, אחרי שמיציתי את כל התחפושות ה"קלאסיות" שעברו אצלינו במשפחה (ליצן, מלכת אסתר, קו-קלוקס-קלאן(!), כיפה אדומה), התחלתי להמציא לי תחפושות (ילדה מ"בית קטן בערבה", בונבוניירה, בננה, ההיא הקירחת מהפרסומת לאאוט-סיידר, פרה הודית) ובצבא ואחר כך הגעתי ממש להתמקצעות של העניין (גפילטע-פיש, נחש גומי). טוב בבצלאל כבר אמרתי שהיו תחפושות משובחות (פוליאסטר המלכה, פאוורפאפס, שלוש שוקולדי-פרה, שחקניות כדורגל) ואת רם אני מכריחה להתחפש איתי בעל כורחו בכל שנה (היינו ביחד פידל קאסטרו וצ'ה גווארה ממש מוצלחים – פעמיים, פרת משה רבינו מקרטעת ו-אבא מלווה וילדה בטיול)

בשנים האחרונות, מאז שהבננות נולדו ה"בדיחה הפנימית" חייבת להיות מובנת לקצת יותר אנשים (אפשר לומר – לפחות שהבנות עצמן יבינו).

כשעלמיק היתה בת חצי שנה התחפשנו לשתי בלרינות עם כרס

 תחפושת בלרינה עם כרס
בלרינה עם כרס

כשעלמיק היתה בת שנה וחצי התחפשנו לאריה שאהב תות

תחפושת האריה שאהב תות
האריה שאהב תות

אבל האריה היה חולה רוב החג אז הוא הסתובב בבית בתחפושת של סופרמן מנוזל

תחפושת סופרמן
סופרמן

ובשנה שעברה היינו מיץ פטל הארנב, הג'ירפה והאריה

תחפושת מיץ פטל אריה ג'ירפה

השנה לשימחתי עלמיק ותמרול הסכימו שוב להתחפש איתי (:

עוד פוסטים על פורים:

כשהתחפשנו לשוקולד-מנטה-מסטיק, על ארגז התחפושות שלנו, על התחפושות המיתולוגיות שלנו, כשהתחפשנו לשמש ירח וכוכבים, פורים בברלין

פורים 1#: פורים בברלין

סבתא אילזה נולדה וגדלה בברלין.

מצאנו שלוש תמונות מקסימות של אילזה הילדה ואחיה ארנסט.

מימין: 1911. באמצע: 1913. משמאל: 1914
מימין: 1911. באמצע: 1913. משמאל: 1914

 מאחור נרשם בכתב יד השנה בה צולמה כל תמונה: 1911, 1913, 1914. נראה ששלושתן צולמו בסטודיו לצילום, עם רקע ותלבושות. אולי האמצעית לא (הרקע התמונה זו הוא של קיר ולא רקע מצוייר כמו באחרות, והבגדים נראים בגדי חג של אותה תקופה).

הצילום שלי פה ממש לא עושה עימן חסד. ההדפסה, החדות, עומק הגוונים… גם סריקה לא היתה מעבירה את היופי הזה של הדפסת מגע (?) על נייר-נייר, לא כל שכן צילום דרך הזכוכית. תצטרכו לדמיין (או לקפוץ לראות).

לזכר צילומי הסטודיו המסורתיים של פעם.

(ולמי שרוצה כאלה גם היום: מפרגנת לאלה פאוסט: חברה מהלימודים וקולגה, ולאלי מעייני כמובן)