היא לא כשרה
ואין לה סכך
היא בכלל במטבח
אבל היא סוכת השלום שלנו, מלאה שמחה ואור ואהבה,
ועצם בנייתה שימח את כולנו כל-כך שמיד רצינו לשבת בה, ולשחק, ולהזמין את כל האושפיזין שנמצאים בעיר
אז לכל מי שרוצה לשבת בסוכה חמימה, בלי סכך אבל עם קישוטים, בלי ארבעת המינים אבל עם תופינים, בלי צבע שנוזל על הסדינים מהגשם, אבל עם הסברים והדגמות של תמר על איך לגזור Snow Flake מנייר
אתם ברוכים הבאים!
אז מי בא לסוכתינו היפה?
לפני כמה ימים ישבנו בבית קפה, הבננות ואני.
הן ניסו לשכנע אותי שכדאי לעשות להן אחות קטנה.
הסברתי להן שזה לא יקרה.
"עד מתי הגוף עוד יכול, אמא?" עלמה שאלה.
"אבל תחשבי על זה, אמא", עלמה ביקשה.
תמר כבר עברה להתעניין בסנדוויץ' שלה.
פעם, אני זוכרת, ניסיתי לדמיין מה זה כשיש תינוקת בבית. הייתי בהריון עם עלמה, וההריון היה מאוד מוחשי ופיזי, אבל לא הצלחתי לדמיין נוכחות של תינוקת בחיינו, שלא לדבר על ילדה. בכלל לא תפסתי את הקונספט שהם תינוקות בהתחלה, אבל אחר-כך, וזה יקח כמה שנים, הם גדלים. שצריך להחליט אם רוצים מטפלת או פעוטון, ומה דעתינו על מסכים, ועל ממתקים בגינה, ועל שעות שינה ו… ו… ו… וזוהי רק ההתחלה. כי כעבור כמה שנים זה כבר לא רק מה אנחנו רוצים, או מחליטים, או חושבים שנכון. יש לתינוקת הזו – עכשיו כבר בת 5 – דעות משל עצמה.
פעם מזמן, אחרי שעלמה נולדה, ממש באחד הימים אחרי הלידה, רם אמר לי: "בואי נעשה עוד אחת, אני מוכן". "בוא נדבר על זה בעוד שנה" -אמרתי אני, מלטפת בקצה האצבעות את התפרים של הניתוח הקיסרי. ואז, באמת עברה שנה וחשבתי – אבל מה רע לנו ככה? היינו שלישיה, אבא-אמא-עלמה, וסופסוף הדברים התחילו להסתדר, הרגשתי שהכאוס של ההתחלה נשלט יותר, ברור לי יותר.
"אבל מה רע לנו ככה?" שאלתי את רם. "בואי נעשה לה אחות" – הוא אמר. "שלא תהיה לבד בעולם".
וככה נולדה תמר. בשביל עלמה. לפני שהיא היתה עצמה כבר היה לה יעוד.
אבל זה היה התירוץ הרשמי. הרי תמרול היא כוח ואישיות ובנאדם נפרד לחלוטין. ילדה עצמאית ודעתנית ושודדת ובעלת ביטחון וחוכמה.
ויש להן אחת את השניה. יש להן גם אותנו ואת עצמן ואת העולם. והן רבות וכועסות ואוהבות – כמו כל אחיות.
הן הפוכות לגמרי באופי, בדרך ההסתכלות על העולם, בחוויה האישית.
מלח ופלפל.
כל אחת מוסיפה בעצמה, אבל טעים עוד יותר ביחד.
הבוקר הלכתי לדבר עם ילדי הגן של תמר על מה זה להיות צלמת. גן חובה, בית-ספר יהודי בוונקובר קנדה. חודש מקצועות כזה. אני זוכרת שעשיתי שיעור דומה גם אצל עלמה, כשהיתה בטרום-חובה בישראל.
הפעם (בגלל שאני מלמדת עכשיו שני חוגי צילום וסדנת צילום למורות) באתי קצת יותר מיומנת, ואפילו הכנתי להם מצגת (שבה תמר מככבת כמעט בכל תמונה)
רק כמה שיקופיות, כדי שנתחיל לדבר על מה זה צילום והידיים יורמו ואנקדוטות על מצלמות ואסוציאציות שרק הם מבינים יופרחו לחלל הכיתה.
דיברנו קצת על צילום, ומצלמות, ואור, ולמה בכלל אנשים מצלמים
והכי הכי חשוב, יצאנו לצלם בחוץ. שלוש קבוצות, קבוצה עם מרני הגננת, אחת עם רקל – עוזרת גננת, ואחת איתי.
אולי בגלל שאני כבר מנוסה בעניין ההתנדבות עם ילדים ומצלמות (בפרוייקט חנוכה שעשיתי עם כיתות ה' בשנתיים האחרונות) או עם החוגים שאני מעבירה (והילדים יושבים על קצה הכיסא, מחכים לרגע שאסיים לדבר ויוכלו לרוץ החוצה אחוזים במצלמה ורק לרוץ ולצלם ולצלם ולצלם) לא חשבתי לרגע להסביר להם יותר מדי על המצלמה. לכל אחד בתורו אמרתי: הנה, קחו, כאן מקרבים ומרחיקים, כאן לוחצים לצילום, לכו תחפשו משהו מעניין לצלם.
כל אחת מאיתנו (המבוגרות) הנחתה את קבוצת הילדים אחרת, אחת הסבירה איך להחזיק ואיך לצלם, האחרת נתנה להם לבחור נושא וצילמה עבורם, ואני – האמת שפשוט נתתי להם מצלמה, ואמרתי להם – "Go"!
ואיזה כיף זה לראות את האושר, הניצוץ הזה בעיניים שהם מחפשים את התמונה, שעולה להם רעיון, שזה "קורה", ש"מותר".
הם "לקחו" אחלה תמונות (כל הזמן מתבלבל לי עכשיו, אני ממש מתאמצת שהביטוי הזה לא יהפוך קבוע)
וממש נהנו.
למרות שקפאו לנו אצבעות הידיים. בכל זאת, 1-2 מעלות.
והנה, לבקשת הקוראת מרים, חלק מהתוצרים:
הקיץ שלנו היה בסימן Mamma Mia.
קודם כל צפינו בבית בסרט מאמה-מיה, כדי להתכונן ל –
המחזמר מאמה מיה, בתאטרון בוונקובר
אז יצא סרט ההמשך – Mamma Mia – Here We Go Again, וכמובן הלכנו כולנו לקולנוע לצפות בסרט
ואז הלכנו שוב לקולנוע לצפות בסרט ,
ואז רכשתי את הדיסק – הפסקול של הסרט, כדי שנוכל להאזין לו בבית ולרקוד ללא הפרעות של פרסומות (שיש ביוטיוב)
מאז לפחות פעם בשבועיים-שלושה צופים פה בבית בסרט ממה מיה הראשון, או השני.
אז למה זו כזו הצלחה מסחררת (אצלינו)?
הנה שבע סיבות עיקריות:
הערות והארות:
הסרט מסווג כ-14+, בגלל עניין ההריון משלושה אבות (בסרט הראשון), והעובדה שיש סצנות "סקס" כביכול בסרט השני, שימוש במילים לא נאותות, ורואים שתיית אלכוהול בסרט. אני לא הרגשתי שהוא פחות נאה לצפייה לבננות מסדרות אחרות שהן צופות בהן. להפך, עניין המשפחה ללא האב / שלושה אבות דווקא פָּתַח פֶּתַח לשיחה נוספת על מבנים שונים של משפחות שזה נושא חשוב בעינינו. וענייני חשיפה לסקס עם שלושה גברים שונים בהפרש של כמה שבועות – בנתיים לא הטריד את הבננות.
דבר נוסף – לפני שאנחנו הולכים לצפות בהצגה או מחזמר (ראינו עוד שניים פה בשנתיים האחרונות – סינדרלה ומרי פופינס, בתאטרון תחת כיפת השמיים בקיץ) – אני נוהגת להכין את הבנות על ידי הקראת הסיפור, צפייה בקטעים נבחרים (אם יש, למשל שירי מרי-פופינס ביוטיוב לפני הצפייה במחזמר) ולפני צפייה בסרט חדש בקולנוע אני מראה להן את הטריילר. זה אמנם הורס את אלמנט ההפתעה, אבל מקל עליהן מאוד להבין את הסיפור ולעקוב אחרי הסרט. ילדים בכל מקרה מעדיפים את הידוע והמוכר, ולכן יכולים לצפות באותו סרט שוב ושוב ושוב (בעצם גם אני יכולה לראות את כל פרקי "מד-מן" מההתחלה בפעם החמישית, ולא להשתעמם לרגע. אולי זה אופי).
הבננות שלי באופן ספציפי מאוד מפחדות מסרטים, ומעדיפות להמנע לחלוטין מצפיה בסרטים שמפחידים אותן. סרטי אנימציה של דיסני למשל, שכביכול מיועדים לגילן – מאוד מפחידים אותן. זה ידוע שבסרטי דיסני תמיד יש אסון או טרגדיה גדולה שמניעה את העלילה – ולפעמים סתם בשביל המתח או העניין. אני לא מדברת בכלל על סרטי אנימציה מפחידים באופן אובייקטיבי כמו "מוצאים את נימו" (האמא נטרפת, הכרישים המפחידים), "במבי" (האמא ניצודה), "בת-הים הקטנה", "שלגיה" וכו' (המכשפות המפחידות), אלא גם על סרטים חדשים ש"מיועדים" לצפיית ילדים. הבננות שלי מפחדות גם ב"פרוזן", וב"מואנה" (למרות שצפו בהם כבר כמה פעמים). מתברר שסרטים מצולמים פחות מפחידים, כשהם סיפורים על בני אדם רגילים ולא על-טבעיים…
ודבר אחרון: זה יתרון של ילדים דוברי אנגלית לצפות בסרטים דוברי אנגלית. מן הסתם אף אחד לא מדבב סרטים כאלה, וילדים דוברי עברית לא יספיקו לקרוא את התרגום, מצד שני מיטב חברותי מראות לילדיהן סרטים דוברי אנגלית בלי דיבוב גם ככה. מהשירים אפשר להנות בכל מקרה, והעלילה פחות חשובה (:
בקיצור: לחובבי הז'אנר: מומלץ בחום.
הנה השיר האהוב עלינו לריקודים ("אני שר!")
ולמי שממש בעניין, גרסאות הכיסוי שלנו:
תמר בת חמש, והגיע הזמן לצילום השנתי שלה.
כמו בכל שנה, לפני שהתחלנו פתחתי במחשב את התמונות המחוברות מכל השנים. ההשוואה.
הבננות מסתכלות המומות בתמונות האלה.
"איזה קטנה הייתי כאן!" – תמר אומרת.
"כאן הייתי בת שנתיים, וגם כאן וגם כאן" היא טוענת על גיל שנתיים, שלוש וארבע. לא רואה את ההבדלים, מבחינתה, בתכל'ס, עד אתמול היתה "קטנה", לעומת היום, שהיא "גדולה".
מצחיק באמת, פה בקנדה מציינים את גיל הילד בשנים. תמר היתה בת ארבע מבחינתם, עד היום שהפכה לבת חמש. כששואלים פה ילד בן כמה הוא, הוא בדרך כלל יענה בגיל שלם (4, 5, 9, לא וחצי). אצלינו הבנות כן סופרות בחודשים, או לפחות בחצאי שנים, כמקובל בארץ. מוזר להתעלם מששה חודשים כשכל זמן החיים הוא ארבע שנים לא?!
לעומת זאת עד גיל שנתיים, הם סופרים בחודשים. זה גם מוזר! הילד בן 19 חודש מחר. מה?!
בכל מקרה.
מצלמים.
תנו לי חמש דקות.
לשניהם אין כוח, גם לאבא וגם לתמר.
תמר מסתכלת בתמונות שלה ואומרת "אני לא רוצה להיות על הידיים של אבא השנה. אני כבר גדולה". צודקת. תעמדי על השרפרף הלבן.
אני ועלמה מצלמות.
תמר רוצה תמונה עם הציור, ותמונה שלה עושה פרצופים, ורוקדת.
אבל תכף, אחרי שאמא תסיים. אנחנו עושים את זה בשבילך אמא, (תעריכי!)
הנה סיימנו. הבטחתי שזה יקח לא יותר מחמש דקות נכון?
חגים חגים חגים
אין יותר מיומיים ברצף לימודים
קשה לבננות להתרגל לבית-הספר ולמורים.
הקיץ רק התחיל, ותוך שניה הוא נגמר
לא מאמינה שגם הקיץ השלישי שלנו פה חלף-עבר,
זה לקח אמנם עשרה שבועות,
ושתי קייטנות
ביקור של ההורים (של רם)
וטיסה משפחתית לשוויץ גם,
והנה גם הקיץ הזה תם.
הבננות למדו שחיה וגם רכיבה על אופניים
אני העברתי (בחישוב מהיר) 25 שעות בבהייה במים
לא שאני מתלוננת, ללמוד כישורי-חיים זה חשוב
חבל שלא שחיתי גם בנתיים, זה מה שעצוב.
אני גרועה בחרוזים, לא יודעת מה עבר לי בראש כשהתחלתי,
אולי כי יש לי בלגאן בפנים, ועוד לא חזרתי לשגרה לה ייחלתי.
טוב לנו ביחד – לי ולבנות, אנחנו כבר רגילות
אפילו עלמה התרגלה שלא צריך כל היום בחוץ לבלות
"מה עושים היום?" היא עדיין שואלת כל בוקר בתקווה
אבל לקראת הצהריים היא מבינה שכדאי להתפשר על קפיצה לגינה הקרובה
אמא שלה מוציאה תסכולים באפייה ובבישול
כל המקרר מלא באוכל חצי-אכול
אפשר גם לאפות ביחד, אפייה זה אחלה תחביב
ואפשר תמיד להחליט על איזה פרוייקט מגניב.
היום למשל הכנו סוכה, בחדר של הבננות אמנם
אבל זה לקח לנו חצי יום לנקות, לסדר ולתלות שרשראות וקישוטים שם
הלכנו גם ליער, לפעילות של ישראלים בטבע לכבוד סוכות
ואתמול היה לעלמה משחק ראשון של קבוצת הכדורגל-בנות.
הנה, אנחנו גם יוצאות מהבית, מה אתם רוצים?!
הלכנו בשבוע שעבר לקולנוע, ראינו סרט (ואחר-כך אכלנו סרטים)
ואז הגיע יום כיפור, עם הבית-כנסת והאווירה של הצום
וזה בכלל החג השנוא עלי, אני רק מחכה שיגמר כבר היום
בקיצור, אני שמחה, יש לי בנות נפלאות, אני מעריכה את השיניים והאגוזים
לא מתלוננת, לא לא, ועוד יש לי כמה חרוזים
פשוט עם כל יום שעובר, ועוד ספרים, ויצירה, ובישולים
כבר מזמן נגמרו לי הרעיונות, הסבלנות, והעצבים
ובסוף היום אין לי כוח אפילו לערוך תמונות, שזה מצב מאוד נדיר
אז במקום אני מעבירה ברשתות-החברתיות פרק זמן בלתי סביר.
לא דיבתי בטלפון עם חברות מהארץ כבר חודשים,
"תכף לא ישארו לך חברות" הקולות בראשי לוחשים.
מפוסט אחד בשבוע בשגרה, ואחד בשבועיים בחופשה
התדרדרתי ל-17 יום מהפוסט האחרון – פשוט בושה!
מה זה חיים פרטיים?! זה אוברייטד – זה ידוע
אנחנו נהנות, והכל טוב, נתגעגע לחופש הזה הרי בעוד שבוע…
חג סוכות שמח!
ותק:
תמר: שנה שלישית ב-VTT. התחילה בגיל שנתיים ותשעה חודשים Preschool 3, היום בגיל ארבע ותשעה עולה לגן חובה – Kindergarten.
עלמה: שנה שלישית ב-VTT. התחילה בגיל חמש בגן חובה, היום בגיל 7 עלתה לכיתה ב'.
כיתה:
תמר: מתחילה גן חובה K1 אחת מתוך שלוש, 17 ילדים בכיתה.
עלמה: מתחילה כיתה ב' 2A, אחת מתוך שלוש, 17 ילדים בכיתה.
אנגלית:
שתיהן מדברות אנגלית שוטפת. תמר: כותבת אותיות באנגלית ובעברית, מזהה אותיות בשתי השפות, "אני רוצה חברה שמדברת עברית איתי בגן".
עלמה: קוראת וכותבת אנגלית ועברית, מתוסכלת שמתקשה לקרוא Chapter books כמו שאר ילדי כיתתה.
חברים / חברות:
בכל שנה מערבבים את הילדים ומחלקים את הכיתות מחדש.
תמר: זו השנה הראשונה שמערבבים את הכיתות עבורה, שתי החברות הכי טובות שלה בכיתות אחרות. יש הרבה ילדים חדשים ונכון להיום (היום הראשון) היא לא מטורדת מזה שהיא לא עם אחת מהחברות הכי טובות. כשליש מילדי הגן היו איתה באותו גן בשנתיים הקודמות.
עלמה: שנה שלישית שמערבבים לה את הכיתה, חלק מהילדים היו איתה כבר מגן חובה, חלק היו בשנה שעברה, וחלק לא היו עדיין באותה כיתה. היא שמחה ומרוצה ולא מתלוננת. גם כך אין לה חברה / חבר טוב אחד. עליה נושא ערבוב הכיתות יושב בול, היא חברותית מאוד, ומצד שני לא קשורה ספציפית לילד או ילדה אחת.
מדים:
תמר: גן חובה בקנדה הוא כמו כיתה א' בישראל – מתחילים ללבוש מדים (בבית ספר פרטי), ושייכים לחטיבה הצעירה שהיא עד כיתה ג'. מתחילים גם לעבוד יותר על קריאה, כתיבה, עבודה אישית, וכן, גם מקבלים תעודה בסוף הסמסטר. מתרגשת מאוד להתחיל ללבוש מדים.
עלמה: שנה שלישית במדים, המדים הם עוד עול המצטרף לחובות בית-הספר. החובות הנוספים הם העמידה בזמנים, משמעת, ושיעורי-בית (שהם עשירית ממה שמקבלים בכיתה מקבילה בישראל למיטב הבנתי).
בית הספר והאופי:
תמר: אוהבת שגרה, מאוד אהבה את גן-טרום החובה שלה, את הילדים והצוות. היא לא הפסיקה ללמוד דברים מעניינים וחדשים. כל החופש הגדול התגעגעה מאוד לגן, ושמחה לחזור.
עלמה: מאוד אוהבת את החופש הגדול, אוהבת להיות עסוקה ומוקפת אנשים מהבוקר ועד הערב. כשהגיע החופש נשמה לרווחה, אני חושבת שהעיסוק החברתי המתמיד של להיות ילדה בכיתה א' התיש אותה. היום חזרה בכוחות מחודשים ובשמחה.
מילה מהתלמידה:
תמר : מה את אומרת על תחילת שנת הלימודים? "היום היה יום מעולה, עשינו שרשראות, למדנו לא לצעוק ולא לדבר בשקט מאוד בכיתה כי ככה כואב לנו באזניים, וככה לא יכולים לשמוע מה אומרים. הלכנו לראות איפה נמצאים השרותים". את מחכה לראות מה לומדים בגן? "לא!" יש לציין שתמר היתה היום שעה אחת בלבד, עם שני ילדים נוספים. כניסה הדרגתית זה אנדרסטייטמנט למה שעושים פה.
עלמה: איך היה היום הראשון ללימודים? "היה מעולה. המורה אבי ממש מדהימה. מורה יהודית כעסה עלי כי לא הצבעתי. קצת נבהלתי ממנה". מה את מאחלת לעצמך לשנת הלימודים הבאה? "Pet".
בהצלחה חמודות! שתהיה לכן שנה טובה, שתלמדו המון, שתכירו חברים חדשים, שיכבדו אתכם, שתכבדו את עצמכן, שתהנו! רק לגבי ה-Pet אני בספק…
