ועצם בנייתה שימח את כולנו כל-כך שמיד רצינו לשבת בה, ולשחק, ולהזמין את כל האושפיזין שנמצאים בעיר
אז לכל מי שרוצה לשבת בסוכה חמימה, בלי סכך אבל עם קישוטים, בלי ארבעת המינים אבל עם תופינים, בלי צבע שנוזל על הסדינים מהגשם, אבל עם הסברים והדגמות של תמר על איך לגזור Snow Flake מנייר
אתם ברוכים הבאים!
שלט הכניסה מעשה ידי תמר להתפאר
סוכה מניאטורית שתמרול בנתה סביב עבודה שעשתה בכיתהתמר מוכנה להעביר הדגמה בגזירת "סנואו פלייק" לכל המעונייניםאין כמו להתאמן בקריאה בסוכה
אז מי בא לסוכתינו היפה?
פוסטים נוספים על חג סוכות: בשנה שעברה – סוכות בחרוזים, סוכה במרפסת הבית שלנו בארץ.
פעם, אני זוכרת, ניסיתי לדמיין מה זה כשיש תינוקת בבית. הייתי בהריון עם עלמה, וההריון היה מאוד מוחשי ופיזי, אבל לא הצלחתי לדמיין נוכחות של תינוקת בחיינו, שלא לדבר על ילדה. בכלל לא תפסתי את הקונספט שהם תינוקות בהתחלה, אבל אחר-כך, וזה יקח כמה שנים, הם גדלים. שצריך להחליט אם רוצים מטפלת או פעוטון, ומה דעתינו על מסכים, ועל ממתקים בגינה, ועל שעות שינה ו… ו… ו… וזוהי רק ההתחלה. כי כעבור כמה שנים זה כבר לא רק מה אנחנו רוצים, או מחליטים, או חושבים שנכון. יש לתינוקת הזו – עכשיו כבר בת 5 – דעות משל עצמה.
פעם מזמן, אחרי שעלמה נולדה, ממש באחד הימים אחרי הלידה, רם אמר לי: "בואי נעשה עוד אחת, אני מוכן". "בוא נדבר על זה בעוד שנה" -אמרתי אני, מלטפת בקצה האצבעות את התפרים של הניתוח הקיסרי. ואז, באמת עברה שנה וחשבתי – אבל מה רע לנו ככה? היינו שלישיה, אבא-אמא-עלמה, וסופסוף הדברים התחילו להסתדר, הרגשתי שהכאוס של ההתחלה נשלט יותר, ברור לי יותר.
"אבל מה רע לנו ככה?" שאלתי את רם. "בואי נעשה לה אחות" – הוא אמר. "שלא תהיה לבד בעולם".
וככה נולדה תמר. בשביל עלמה. לפני שהיא היתה עצמה כבר היה לה יעוד.
אבל זה היה התירוץ הרשמי. הרי תמרול היא כוח ואישיות ובנאדם נפרד לחלוטין. ילדה עצמאית ודעתנית ושודדת ובעלת ביטחון וחוכמה.
ויש להן אחת את השניה. יש להן גם אותנו ואת עצמן ואת העולם. והן רבות וכועסות ואוהבות – כמו כל אחיות.
הן הפוכות לגמרי באופי, בדרך ההסתכלות על העולם, בחוויה האישית.
מלח ופלפל.
כל אחת מוסיפה בעצמה, אבל טעים עוד יותר ביחד.
התהפכו היוצרות – הקטנטונת כבר גדולה מספיק להיות שוות כוחות
הבוקר הלכתי לדבר עם ילדי הגן של תמר על מה זה להיות צלמת. גן חובה, בית-ספר יהודי בוונקובר קנדה. חודש מקצועות כזה. אני זוכרת שעשיתי שיעור דומה גם אצל עלמה, כשהיתה בטרום-חובה בישראל.
הפעם (בגלל שאני מלמדת עכשיו שני חוגי צילום וסדנת צילום למורות) באתי קצת יותר מיומנת, ואפילו הכנתי להם מצגת (שבה תמר מככבת כמעט בכל תמונה)
רק כמה שיקופיות, כדי שנתחיל לדבר על מה זה צילום והידיים יורמו ואנקדוטות על מצלמות ואסוציאציות שרק הם מבינים יופרחו לחלל הכיתה.
אני בעבודה ותמרול צופה מבפניםהזדמנות להשוויץ באוסף המצלמות שלי
דיברנו קצת על צילום, ומצלמות, ואור, ולמה בכלל אנשים מצלמים
והכי הכי חשוב, יצאנו לצלם בחוץ. שלוש קבוצות, קבוצה עם מרני הגננת, אחת עם רקל – עוזרת גננת, ואחת איתי.
אולי בגלל שאני כבר מנוסה בעניין ההתנדבות עם ילדים ומצלמות (בפרוייקט חנוכה שעשיתי עם כיתות ה' בשנתיים האחרונות) או עם החוגים שאני מעבירה (והילדים יושבים על קצה הכיסא, מחכים לרגע שאסיים לדבר ויוכלו לרוץ החוצה אחוזים במצלמה ורק לרוץ ולצלם ולצלם ולצלם) לא חשבתי לרגע להסביר להם יותר מדי על המצלמה. לכל אחד בתורו אמרתי: הנה, קחו, כאן מקרבים ומרחיקים, כאן לוחצים לצילום, לכו תחפשו משהו מעניין לצלם.
כל אחת מאיתנו (המבוגרות) הנחתה את קבוצת הילדים אחרת, אחת הסבירה איך להחזיק ואיך לצלם, האחרת נתנה להם לבחור נושא וצילמה עבורם, ואני – האמת שפשוט נתתי להם מצלמה, ואמרתי להם – "Go"!
ואיזה כיף זה לראות את האושר, הניצוץ הזה בעיניים שהם מחפשים את התמונה, שעולה להם רעיון, שזה "קורה", ש"מותר".
הם "לקחו" אחלה תמונות (כל הזמן מתבלבל לי עכשיו, אני ממש מתאמצת שהביטוי הזה לא יהפוך קבוע)
וממש נהנו.
למרות שקפאו לנו אצבעות הידיים. בכל זאת, 1-2 מעלות.
קודם כל צפינו בבית בסרט מאמה-מיה, כדי להתכונן ל –
המחזמר מאמה מיה, בתאטרון בוונקובר
אז יצא סרט ההמשך – Mamma Mia – Here We Go Again, וכמובן הלכנו כולנו לקולנוע לצפות בסרט
ואז הלכנו שוב לקולנוע לצפות בסרט ,
ואז רכשתי את הדיסק – הפסקול של הסרט, כדי שנוכל להאזין לו בבית ולרקוד ללא הפרעות של פרסומות (שיש ביוטיוב)
מאז לפחות פעם בשבועיים-שלושה צופים פה בבית בסרט ממה מיה הראשון, או השני.
אז למה זו כזו הצלחה מסחררת (אצלינו)?
הנה שבע סיבות עיקריות:
זה מחזמר! אין כמו שירים וריקודים בשביל לשמח לב ילדה (או אשה בת 41)
אני ראיתי את המחזמר המקורי לפני כ-18 שנה בטורונטו. אחותי הזמינה אותי. בנוסף להתפעמות מהתאטרון המטורף שההופעה הוצגה בו, נהנתי מכל רגע בהופעה. איך אפשר שלא להסחף אחרי הסיפור הקיטשי-רומנטי-אך פמיניסטי במידה הזה?!
השירים של אבבא.
השירים של אבבא! גם בלי הסרט הם סוחפים ומהנים בזכות עצמם
מריל סטריפ בסרט הראשון
שר בסרט השני ("רובי!" – "פרננדו!"של שר ואנדי גרסייה זה כמעט כמו ה"ג'וני!" המיתולוגי של ריקוד מושחת. אנחנו לא מפסיקות לשחק את הסצנה הזו בעצמינו, היא מושלמת!)
כשצופים בסרט בבית תמיד אפשר ללוות את הצפייה בשירים, ריקודים, פופקורן ובעיקר – תחפושות!
חייבים לפנות את הסלון כדי שיהיה מקום לרחבת הריקודים
דאגה כנה
הערות והארות:
הסרט מסווג כ-14+, בגלל עניין ההריון משלושה אבות (בסרט הראשון), והעובדה שיש סצנות "סקס" כביכול בסרט השני, שימוש במילים לא נאותות, ורואים שתיית אלכוהול בסרט. אני לא הרגשתי שהוא פחות נאה לצפייה לבננות מסדרות אחרות שהן צופות בהן. להפך, עניין המשפחה ללא האב / שלושה אבות דווקא פָּתַח פֶּתַח לשיחה נוספת על מבנים שונים של משפחות שזה נושא חשוב בעינינו. וענייני חשיפה לסקס עם שלושה גברים שונים בהפרש של כמה שבועות – בנתיים לא הטריד את הבננות.
דבר נוסף – לפני שאנחנו הולכים לצפות בהצגה או מחזמר (ראינו עוד שניים פה בשנתיים האחרונות – סינדרלה ומרי פופינס, בתאטרון תחת כיפת השמיים בקיץ) – אני נוהגת להכין את הבנות על ידי הקראת הסיפור, צפייה בקטעים נבחרים (אם יש, למשל שירי מרי-פופינס ביוטיוב לפני הצפייה במחזמר) ולפני צפייה בסרט חדש בקולנוע אני מראה להן את הטריילר. זה אמנם הורס את אלמנט ההפתעה, אבל מקל עליהן מאוד להבין את הסיפור ולעקוב אחרי הסרט. ילדים בכל מקרה מעדיפים את הידוע והמוכר, ולכן יכולים לצפות באותו סרט שוב ושוב ושוב (בעצם גם אני יכולה לראות את כל פרקי "מד-מן" מההתחלה בפעם החמישית, ולא להשתעמם לרגע. אולי זה אופי).
שוב ממה מיה? התמונות צולמו באמת בעת צפייה בסרט, אבל על פני תקופה של חצי שנה
הבננות שלי באופן ספציפי מאוד מפחדות מסרטים, ומעדיפות להמנע לחלוטין מצפיה בסרטים שמפחידים אותן. סרטי אנימציה של דיסני למשל, שכביכול מיועדים לגילן – מאוד מפחידים אותן. זה ידוע שבסרטי דיסני תמיד יש אסון או טרגדיה גדולה שמניעה את העלילה – ולפעמים סתם בשביל המתח או העניין. אני לא מדברת בכלל על סרטי אנימציה מפחידים באופן אובייקטיבי כמו "מוצאים את נימו" (האמא נטרפת, הכרישים המפחידים), "במבי" (האמא ניצודה), "בת-הים הקטנה", "שלגיה" וכו' (המכשפות המפחידות), אלא גם על סרטים חדשים ש"מיועדים" לצפיית ילדים. הבננות שלי מפחדות גם ב"פרוזן", וב"מואנה" (למרות שצפו בהם כבר כמה פעמים). מתברר שסרטים מצולמים פחות מפחידים, כשהם סיפורים על בני אדם רגילים ולא על-טבעיים…
ודבר אחרון: זה יתרון של ילדים דוברי אנגלית לצפות בסרטים דוברי אנגלית. מן הסתם אף אחד לא מדבב סרטים כאלה, וילדים דוברי עברית לא יספיקו לקרוא את התרגום, מצד שני מיטב חברותי מראות לילדיהן סרטים דוברי אנגלית בלי דיבוב גם ככה. מהשירים אפשר להנות בכל מקרה, והעלילה פחות חשובה (:
כמו בכל שנה, לפני שהתחלנו פתחתי במחשב את התמונות המחוברות מכל השנים. ההשוואה.
ההשוואה משנה שעברה
הבננות מסתכלות המומות בתמונות האלה.
"איזה קטנה הייתי כאן!" – תמר אומרת.
"כאן הייתי בת שנתיים, וגם כאן וגם כאן" היא טוענת על גיל שנתיים, שלוש וארבע. לא רואה את ההבדלים, מבחינתה, בתכל'ס, עד אתמול היתה "קטנה", לעומת היום, שהיא "גדולה".
תמר בת שנה. דווקא הצילום הזה לא נבחר להשוואהתמר בת שנתיים. דווקא הצילום הזה לא נבחר להשוואהתמר בת שלוש. דווקא הצילום הזה לא נבחר להשוואה
מצחיק באמת, פה בקנדה מציינים את גיל הילד בשנים. תמר היתה בת ארבע מבחינתם, עד היום שהפכה לבת חמש. כששואלים פה ילד בן כמה הוא, הוא בדרך כלל יענה בגיל שלם (4, 5, 9, לא וחצי). אצלינו הבנות כן סופרות בחודשים, או לפחות בחצאי שנים, כמקובל בארץ. מוזר להתעלם מששה חודשים כשכל זמן החיים הוא ארבע שנים לא?!
לעומת זאת עד גיל שנתיים, הם סופרים בחודשים. זה גם מוזר! הילד בן 19 חודש מחר. מה?!
בכל מקרה.
מצלמים.
תנו לי חמש דקות.
לשניהם אין כוח, גם לאבא וגם לתמר.
תמר מסתכלת בתמונות שלה ואומרת "אני לא רוצה להיות על הידיים של אבא השנה. אני כבר גדולה". צודקת. תעמדי על השרפרף הלבן.
אני ועלמה מצלמות.
תמר רוצה תמונה עם הציור, ותמונה שלה עושה פרצופים, ורוקדת.
אבל תכף, אחרי שאמא תסיים. אנחנו עושים את זה בשבילך אמא, (תעריכי!)
הנה סיימנו. הבטחתי שזה יקח לא יותר מחמש דקות נכון?
השוואה השנתית. אולי הגיע הזמן לעבור למבנה של שתי שורות. הקליקו להגדלה.
תמר: שנה שלישית ב-VTT. התחילה בגיל שנתיים ותשעה חודשים Preschool 3, היום בגיל ארבע ותשעה עולה לגן חובה – Kindergarten.
עלמה: שנה שלישית ב-VTT. התחילה בגיל חמש בגן חובה, היום בגיל 7 עלתה לכיתה ב'.
כיתה:
תמר: מתחילה גן חובה K1 אחת מתוך שלוש, 17 ילדים בכיתה.
עלמה: מתחילה כיתה ב' 2A, אחת מתוך שלוש, 17 ילדים בכיתה.
אנגלית:
שתיהן מדברות אנגליתשוטפת. תמר: כותבת אותיות באנגלית ובעברית, מזהה אותיות בשתי השפות, "אני רוצה חברה שמדברת עברית איתי בגן".
עלמה: קוראת וכותבת אנגלית ועברית, מתוסכלת שמתקשה לקרוא Chapter books כמו שאר ילדי כיתתה.
חברים / חברות:
בכל שנה מערבבים את הילדים ומחלקים את הכיתות מחדש.
תמר: זו השנה הראשונה שמערבבים את הכיתות עבורה, שתי החברות הכי טובות שלה בכיתות אחרות. יש הרבה ילדים חדשים ונכון להיום (היום הראשון) היא לא מטורדת מזה שהיא לא עם אחת מהחברות הכי טובות. כשליש מילדי הגן היו איתה באותו גן בשנתיים הקודמות.
עלמה: שנה שלישית שמערבבים לה את הכיתה, חלק מהילדים היו איתה כבר מגן חובה, חלק היו בשנה שעברה, וחלק לא היו עדיין באותה כיתה. היא שמחה ומרוצה ולא מתלוננת. גם כך אין לה חברה / חבר טוב אחד. עליה נושא ערבוב הכיתות יושב בול, היא חברותית מאוד, ומצד שני לא קשורה ספציפית לילד או ילדה אחת.
מדים:
תמר: גן חובה בקנדה הוא כמו כיתה א' בישראל – מתחילים ללבוש מדים (בבית ספר פרטי), ושייכים לחטיבה הצעירה שהיא עד כיתה ג'. מתחילים גם לעבוד יותר על קריאה, כתיבה, עבודה אישית, וכן, גם מקבלים תעודה בסוף הסמסטר. מתרגשת מאוד להתחיל ללבוש מדים.
עלמה: שנה שלישית במדים, המדים הם עוד עול המצטרף לחובות בית-הספר. החובות הנוספים הם העמידה בזמנים, משמעת, ושיעורי-בית (שהם עשירית ממה שמקבלים בכיתה מקבילה בישראל למיטב הבנתי).
בית הספר והאופי:
תמר: אוהבת שגרה, מאוד אהבה את גן-טרום החובה שלה, את הילדים והצוות. היא לא הפסיקה ללמוד דברים מעניינים וחדשים. כל החופש הגדול התגעגעה מאוד לגן, ושמחה לחזור.
עלמה: מאוד אוהבת את החופש הגדול, אוהבת להיות עסוקה ומוקפת אנשים מהבוקר ועד הערב. כשהגיע החופש נשמה לרווחה, אני חושבת שהעיסוק החברתי המתמיד של להיות ילדה בכיתה א' התיש אותה. היום חזרה בכוחות מחודשים ובשמחה.
מילה מהתלמידה:
תמר : מה את אומרת על תחילת שנת הלימודים? "היום היה יום מעולה, עשינו שרשראות, למדנו לא לצעוק ולא לדבר בשקט מאוד בכיתה כי ככה כואב לנו באזניים, וככה לא יכולים לשמוע מה אומרים. הלכנו לראות איפה נמצאים השרותים". את מחכה לראות מה לומדים בגן? "לא!" יש לציין שתמר היתה היום שעה אחת בלבד, עם שני ילדים נוספים. כניסה הדרגתית זה אנדרסטייטמנט למה שעושים פה.
עלמה: איך היה היום הראשון ללימודים? "היה מעולה. המורה אבי ממש מדהימה. מורה יהודית כעסה עלי כי לא הצבעתי. קצת נבהלתי ממנה". מה את מאחלת לעצמך לשנת הלימודים הבאה? "Pet".
מומלץ בחום ללחוץ ולהגדיל
בהצלחה חמודות! שתהיה לכן שנה טובה, שתלמדו המון, שתכירו חברים חדשים, שיכבדו אתכם, שתכבדו את עצמכן, שתהנו! רק לגבי ה-Pet אני בספק…
לפני כשבועיים רם חגג יומולדת עגול. מה זה עגול?! עגול עגול, הכי עגול שהיה לו בעשר שנים האחרונות (:
אז מלבד המתנות, הארוחות, טיול בדאון-טאון ותרומת דם סמלית,
הבננות ואני הכנו לו ברכה
מה שנקרא – קצת הומור עצמי עוד לא הרג אף אחד
גם לא אותי
אז קבלו אותנו!
זה לקח חצי יום, הרבה רעיונות יצירתיים של הבנות, קצת ריבים, הרבה צחוקים, והפסקת ביסלי וענבים אחת נוסח: "עכשיו במטבח יש ביסלי וענבים, תעשו לי טובה בואו נעשה הפסקה כי אחרת לא נעמוד בזה".
"בואי נתלבש כמו גָנָבוֹת" אמרה בוקר אחד תמרול לעלמיק.
כמה דקות וחולצות זרוקות מחוץ לארון אחר-כך: "אמא, את יכולה לעשות לי גוּלְגוּל כמו של גנב?"
ואיך הן יודעות איך נראה גנב אתם שואלים?
אחד הקטעים מתוך מופע סיום השנה של בית-הספר לאומניות הבמה של ה-JCC היה בסגנון "שוטרים וגנבים" זו היתה הופעת הסיום של חוג אקרובטיקה, והוא נראה בערך כך:
Dena Wosk School of Dance / 2018 Photo: Galit LewinskiDena Wosk School of Dance / 2018 Photo: Galit LewinskiDena Wosk School of Dance / 2018 Photo: Galit Lewinski
תמרול ראתה את המופע וזה נחרט בליבה. כך מתברר, נראים גנבים: חולצת פסים, מכנסיים שחורים, גולגול, ואם יש, גם מסכה לא תזיק. אבל המסכה איננה פריט חובה.
ובחופש הגדול הזה, בימים שאין קייטנה, כל בוקר מתחיל בזה שתמרול לא רוצה. לא רוצה לאכול, לא רוצה לצחצח, לא רוצה ללבוש מה שהכנתי לה, וגם לא שום דבר אחר מהארון. עד שיש לה רעיון: "בואי נהיה דמבואיות" (דמבו הפיל המעופף בבת), או "בואי נלבש אוברולים", "בואי נהיה בנות-ים", "בואי נהיה כלות" וכו' וכו'. לשמחתה עלמה מוכנה מיד לשתף פעולה. כמה דקות ובגדים פזורים אחר-כך אני רואה צמד בננות מרוצה, מוכן להתחיל את היום.
מיד התיישבו להנציח את הרגע. וגם אני כמובן
אין יום שלא מתחיל בנדנדההגנבות המזמרות
חייב להיות יום טוב עם שתי שודדות חמודות כאלה נכון?!
"למה עלמה בת שש וחצי לפני?!" שואלת תמרול בתסכול. היא לא מצליחה להבין למה היא נולדה שניה.
אז מה זה להיות ילדה שניה, על-פי תמרול:
ילדה שניה נולדת למשפחה שיש בה כבר ילדה. היא רגילה לחלוק בתשומת הלב, והאמת שהיא מרוצה מכך.
לילדה שניה יש המון צעצועים ומשחקים שהיו של הילדה הבכורה, אבל יותר מכל הצעצועים היא הכי אוהבת להסתכל על אחותה. בתור תינוקת – עם כל הכבוד לטיולים וצעצועים ומשחקים, הכי כיף שאחותה מגיעה הביתה. בשביל מה צריך צעצועים מעודדי זחילה / הליכה / שקר כלשהו? הכי מעניין זה להסתכל על עלמה.
תמרול היתה מחכה לרגע שעלמה תחזור מהגן
ואולי לכן גם ילדה שניה מתחילה להעמד / לזחול / לצייר / לטפס כל-כך מוקדם. הרי מבחינתה – הכל פה מחכה רק לה. "יש פה שולחן יצירה, מלא טושים וצבעים. מעולה, אתחיל לצייר לי פה" היא חושבת לעצמה בת כמה חודשים. "למה יש פה חלקים קטנטנים של פליימוביל, ודווקא על שולחן גבוה ובתוך מגש בעל דפנות? כנראה בשביל שאני אטפס לשם!" היא מהרהרת בגיל זעיר.
הפעם הראשונה שתמר נעמדה, בת 6 חודשים
עובדת בחדר עבודה
ברגע שהצליחה לטפס השולחן נהיה גם שלה
ילדה שניה היא עצמאית. היא לא נדרשת לעצמאות (בסגנון "את כבר גדולה") היא בוחרת בה. היא הרפתקנית, דעתנית, ולא ממש מחכה לאישור שלנו. (בזה היא ממש, אבל ממש, הפוכה מבת בכורה).
ילדה שניה מחליטה שהגיע הזמן לרכוב על אופניים. בלי גלגלי עזר. בגיל ארבע ודקה. מחליטה, ומתחילה.
היום בו תמר למדה לרכוב על אופניים. בת ארבע וחודשיים
ילדה שניה מתחילה לכתוב – כי אחותה כותבת, ומנסה לקרוא, כי הגיע הזמן. "נו טוב, אם אני לא יודעת לקרוא, אז אני אקריא מהזיכרון שלי!" היא חושבת, ומקריאה לסבתא שלושה ספרים בטלפון.
כולם קוראים אז גם אני
מתאמצת לכתוב בעצמה בכרה למורה לריקוד
תמר רוצה ללמוד לכתוב. בת ארבע וחודשיים, והאותיות שכתבהתמר כותבת ברכת תודה למורה שלה לריקוד
ילדה שניה מתעצבנת שהיא הקטנה. מצד שני בכל פעם שהיא מוצאת מישהו קטן ממנה היא מיד מרגישה כמו אמא שלו.
סופסוף חברה צעירה ממנה
לוקחת טרמפ את התינוקת שלה
לילדה שניה (הזו לפחות) יש עולם פנימי שלם. היא חיה בתוך סיפור אינסופי, שהיא הגיבורה הראשית בו.
שירה וריקוד: תמר ודניאל
עוד תמר ודניאל, שוב נסיכות, הפעם הנסיכות על הנדנדה
ילדה שניה היא דעתנית. היא גם מאוד החלטית. היא בוחרת לעצמה בגדים מהארון ויודעת שהם הכי יפים שיש. היא יודעת למה היא רוצה להתחפש. איזה צורה של עוגה תהיה לה. תמיד היא יודעת איזה טעם של גלידה היא רוצה. והיא אף פעם לא מתחרטת.
תמיד בוחרת את הגלידה ראשונה מכולנו
מתה על התמונה הזו. לנגוס בתפוח אפילו אם אין מספיק שיניים
מודדות את הגובה של "חמודה" – בובת קרמיט
תמרול תעלול
שמח בבריכה
אני בת שלוש, לא ידעתם?!
ילדה ופיתה
קטעים פה
רוכבת על סוס ולאושר אין גבול
הרגשות שלה חזקים. היא לא מזייפת. כשהיא שמחה היא שמחה באמת. כשהיא עצובה – עצב העולם על כתפיה. כשהיא מפחדת היא זועקת מפחד. אולי זה לא כי היא שניה, אלא משום שהיא פשוט צעירה, כל הרגשות שלה עדיין טריים.
תמרול תעלולילדה את אושר בעצמךאבא ובת
ילדה שניה אוהבת את אחותה הגדולה בכל ליבה. היא משגעת אותה ומתזזת אותה ומתעלמת ממנה, אבל היא גם משחקת איתה ודואגת לה ומחפשת קודם כל את ההערכה שלה, של עלמה.
ילדה שניה לא מוכנה, לא מבינה ולא מקבלת את זה שהיא צעירה יותר. אין דבר ולו אחד שהיא חושבת שהיא לא יכולה לעשות. פשוט לא עובר לה בראש. היא תמיד תנסה, גם אם זה כרוך בתסכול של לא להצליח.
מצלמותשרות ורוקדותעלמה במבט של "מישהו משתלט לי על השולחן שלי"גם לרכב על אופני הבלאנס היא לימדה את עצמה
תמרול. לא מספר שתיים בכלום, ילדה שלי, רק נולדת שניה בסדר.