בבית הורי היינו מודדים את הגובה של כל אחד מהילדים על ארון הפורמייקה* בחדר שלי. במשך שנים היינו לוקחים ספר ועיפרון, ואבא שלי היה מסמן את הגובה של כל אחד מאיתנו, ורושם ליד שם ותאריך. הייתי עומדת בשקט, זקופה, נמתחת ככל יכולתי ומחכה שאבא יתן את האות שאפשר לצאת מתחת לספר, ובהתרגשות מסתכלת לראות כמה גבהתי מאז המדידה האחרונה. אני לא בנאדם גבוה (שלא לומר – די נמוך), ובמשך תקופה ארוכה כל העניין הזה של הגובה היה כרוך במפח נפש מתמשך. אבל רגע המדידה…. זה רגע של אופטימיות וציפייה.
איור: רותו מודן. מתוך הספר "אורי כדורי"בהוצאת ספריית הפועלים -הקיבוץ המאוחד 2013
את הבננות אנחנו מודדים על המשקוף בכניסה לחדר שלהן. גם אצלן כל הטקס מלווה בהתרגשות ובגאווה גדולה על כל סנטימטר. עלמיק: "אמא אני מטר וארבע!" (כמו גם "אמא אני שוקלת 17! " איזה כיף שלמספרים האלה אין עדיין שום משמעות בשבילה מלבד גאווה).
לאחרונה אני רואה את תמרול (בת שנה וחצי) הולכת לה לבד, עם עיפרון וספר, שמה על הראש ורושמת על המשקוף…
מה יהיה כשנעבור דירה?! נצטרך לקחת איתנו את המשקוף…
MyTrueColors גלית לוינסקי 
לתמרול הידד! איזו ילדה אסרטיבית. וגם להורים הידד – על שאתם יוצרים לבנות טקסים שונים ומשונים שהם האריג ממנו נטווים זכרונות הילדות
אהבתיLiked by 1 person
במקרה הזה הפורמט לא עושה חסד עם הצילומים שלך..
הצילום הראשון של תמר עם העיפרון פשוט מעולה!
וכמה היא גדלה! וכמה היא דומה לך בתמונה עם הפסים!!
גם אני מצטערת על כמה משקופים שהשארתי מאחור. ועדיין, אין כמו לקשקש קצת על קירות ושאר "דלא ניידי" כדי להרגיש בבית. אל תחששו גם בבית החדש!
אהבתיאהבתי
דומה לי?? באמת?! היא קופי רם בעיני. הבנות מקשקשות על הקירות ולא שואלות אותי (: אין מה לחשוש בכלל
אהבתיאהבתי
איזה מתוקות. אני עדיין מזועזע מהמשפט האחרון… המסקנה: טוב שהפורמייקה נשארה בשנות השמונים.
אהבתיאהבתי
עוזרת בלי סנטימנט!
אהבתיאהבתי
אוי זו בדיוק הבעיה שלנו עכשיו! עוברים דירה והמשקוף נשאר! אני לא כל כך אוהבת את מדי הגובה מקרטון/נייר. רוצה למצוא פיתרון נייד שיבוא איתנו לכל בית.
אהבתיאהבתי
חשבנו אפילו להעתיק את הגבהים למשקוף הבא…. נראה
אהבתיאהבתי
כרגיל, נהנת לקרוא אותך… 🙂 זה זיכרון ילדות מקסים, לנו נשאר מהקיר הזה רק תמונה אחת…
אהבתיאהבתי