היום צילמתי את עלמה לצילום השנתי שלה.

הזכרתי לעלמה ורם שעוד לא צילמנו את הצילום השנתי הבוקר, כשנסענו לרכב על אופניים ברחבת האוניברסיטה. "זה יקח שתי דקות אם תשתפו פעולה", אמרתי להם. רם רטן קצת, עלמה שמחה שיש לה משהו לעשות לבד, בלי תמרול.

זה לקח באמת שתי דקות. עלמה החליפה חולצה, וירדנו למטה למדרגה שבכניסה לבית. תמרול קצת רקדה ושרה ברקע, רם דיגדג את עלמה, שמאוד השתדלה לא להסתכל למצלמה ולהיות טבעית. היא מתורגלת בלהיות טבעית כשעדשת המצלמה נמצאת במרחק 20 ס"מ מעיניה. הפעם זה היה קצת יותר קשה, אני מניחה. היא התגלגלה מצחוק מהדגדוגים, אבל גם רצתה שתמר לא תפריע, ושתצא תמונה טובה.

אני יודעת את זה כי ברגע שסיימנו היא אמרה לי לראשונה בחייה: "אני רוצה לבחור את התמונה. אני רוצה שתראי לי במחשב איך בוחרים, אני אעבור על התמונות ואסמן". וכך היה. העברתי את התמונות למחשב הגדול, הראתי לה איך מעבירים קדימה ואחורה, איך מגדילים ומקטינים את התמונה, איך בוחרים ל"Basket". אחר כך היא קראה לי שאחבר את התמונות ל"השוואה". אני בכלל רציתי תמונה אחרת, אבל היא טענה שזו יותר טובה.

אז זו התמונה שנבחרה.

וזו ההשוואה: (אפשר להגדיל בלחיצה)

מה אומר? הבת הבכורה שלי בת שש. היא יודעת בכלליות מה זה אינטרנט. היא יודעת שיש לי בלוג, לפעמים אני מקריאה לה מתוכו ומראה לה תמונות. אני מראה לה בעיקר את הפוסטים בהם היא מככבת, והיא מאוד גאה. היא יודעת שיש אנשים שלא רוצים שתמונותיהם יופיעו ברשת (דיברנו על זה), אבל לא מבינה למה. לא נתתי לה עדיין אפשרות בחירה בנושא. אני מניחה שזה יעלה מוקדם ממה שאני מצפה, כמו כל הבגרות והמודעות האלה, שמפתיעות אותי בכל פעם מחדש במהירות שבה הן מופיעות. אני קוראת מדי פעם דיונים ומסקנות של בלוגריות בעניין השיתוף של ילדיהן בחיי הרשת. דעתי עדיין לא מוצקה בעניין. אולי זה בגלל שעולם הבלוגים בישראל צעיר יחסית, וכך גם המודעות בנושא. אולי אני מדחיקה או דוחה את הקץ. כנראה.

פוסטים וכתבות מעניינים בנושא בלוגריות שמפסיקות לשתף בחיי ילדיהן: כאן, וכאן.

באחד הימים האחרונים של החופש, כשכבר חלפו הקייטנות, עברו הביקורים, ונגמרו לי הרעיונות מה לעשות  בחופש, הצעתי לבננות שנעשה ביחד ספר: "ספר החופש הגדול". שנחשוב על דברים שעשינו, ונצייר אותם.

10 שבועות, 10 סופי שבוע, ימי קיץ יפים וחמים, ימים סגריריים, ימי עשן בלתי נסבל שהסתיר את ההרים.

שתי קייטנות, ביקור משפחתי גדול ומרגש, נסיעה שלי לקליפורניה, טיולים קטנים באיזור, טיול גדול ברוקיז, סופשבוע בקמפינג, סופשבוע ארוך באי גבריולה.

הספקנו לנסוע יחד באופניים, לשוט בסירה, לשוט במעבורת לאי סמוך, לנסוע במכונית ובקרוואן. אה, כן, והבננות רכבו על סוסים.

לנו בבית שלנו, לנו אצלינו אנשים (ארבעה נוספים היה השיא), לנו שני לילות במלון, שני לילות באוהל, ואחד עשר לילות בקרוואן.

הספקנו די הרבה, אין מה לומר. חיינו כאילו זה החופש האחרון שלנו כאן…

אז זה מה שעשינו בקיץ האחרון:

טיילנו ברוקיז בקרוואן. טיול של אחד-עשר יום שחלמנו עליו חודשים והוא ענה על כל הציפיות ומעבר להן.

אירחנו במשך אחד-עשר יום את כל משפחת משאל. אלה היו ימים כייפיים, משמחים, מרגשים ומצד שני עתירי קשיים אובייקטיביים ותקלות מבאסות, מלאי חוויות וגם אכזבות.

שתי הבנות היו בקייטנה של שבועיים ב-JCC', עלמה היתה בקייטנת אופניים של חמישה ימים.

חגגנו יומולדת 40 לי, יומולדת 39 לרם, ויומולדת 6 לעלמה בחברת אחד עשר בני משפחה! הישג אדיר למי שחי בחו"ל.

טיילנו בארבעה אגמים באיזור שלנו, שלושה מתוכם בפעם הראשונה.

ביקרנו בדאון-טאון ונקובר שוב ושוב ושוב ושוב. גאס-טאון וקנדה-פלייס וסטנלי-פארק, שופינג בננות ברחוב רובסון.

הלכנו ל"שעת סיפור" בספרייה, וכמה פעמים לחנויות ספרים מגניבות.

ראינו הצגה תחת כיפת השמיים ("מרי-פופינס"), לנו שני לילות תחת כיפת השמיים (טוב, נו – תחת כיפת האוהל).

אכלנו מליון גלידות, יותר מדי ג'אנק-פוד, הרבה מאפים שאפינו בעצמינו, והמון במבה מהארץ.

קנינו בריז. אכלנו אוכמניות, פטל אדום, פטל שחור, דובדבנים, ותותים. הלכנו לקטיף פירות יער.

עשינו סדנת פיסול בפימו משפחתית, צבענו חולצות, ציירנו על חולצות, אפילו ציירנו על כביש (במסגרת מסיבת בלוק שנקלענו אליה במקרה).

עשינו סידורים יחד, דואר, בנק, קניית מדים לבית הספר, ויותר מדי פעמים הלכנו לסופר.

היינו בשלושה פסטיבלי רחוב, אחד מהם היה מצעד הגאווה.

הלכנו לים, לבריכה, למזרקות מים.

אפילו הספקתי לעבוד. ממש קצת ובכל זאת: צילמתי צילומי משפחה (אחת), צילומי בוק בר/בת מצווה (שניים), עיצבתי שני אלבומים ושני לוחות שנה. מתי? בלילות.

ביקרנו באקווריום, במוזיאון לאמנות, במוזיאון המדע.

ראינו ליקוי חמה.

וסתם פגשנו חברים, אצלינו, אצלם, בפארק הקרוב אלינו, בפארק יותר רחוק, בפארק חדש שנפתח.

שיחקנו שעות בגינה מחוץ לבית.

ובכל זאת, למרות שהיה עמוס, ומעייף, ולעיתים קרובות קשה (לי) הזמן טס.

עבר לי מהר מדי.

הקישורים המופיעים בטקסט מובילים בדרך כלל לפוסטים קודמים בנושא. אפשר לקרוא עוד על חוויותינו בוונקובר בקטגוריה "ונקובר היר ווי קאם". וככה זה נראה בקיץ שעבר.