כמה שעלמה אוהבת לשמוע את סיפור הלידה שלה…

היא אוהבת לשמוע שהיא היתה בבטן שלי, והיתה משהקת לה מבפנים

היא אוהבת שאני מספרת שהיא עשתה לי "טוק טוק" מתוך הבטן, כי היא רצתה לצאת, למרות שזה היה הרבה לפני הזמן

היא נהנית לשמוע שנהגתי לבית-החולים בבוקר היום שנולדה, כי הייתי בכלל בדרך לקורס הכנה ללידה

היא יודעת שהיא שכבה לה במשך כמה שבועות "הפוך" בבטן שלי, טוסיק למטה וראש למעלה, ולכן קודם כל יצאו לה הרגליים

היא יודעת שהיא לא נולדה בלידה "רגילה" אלא שנולדה בניתוח קיסרי, ושיש לי צלקת קטנה בבטן מהניתוח

היא יודעת שרם היה אחרי תורנות

היא יודעת שההורים שלי וגיסתי באו מהר לפני הניתוח להביא לי דברים, כי זה היה ניתוח "מעכשיו-לעכשיו"

היא יודעת שמיד כשהיא נולדה היא היתה באינקובטור, ונשארה בפגייה כמה ימים כי היא היתה קטנה

היא חושבת שכל הזמן היינו איתה שם, ושהיה לה חם ונעים באינקובטור

היא לא יודעת שבכיתי במשך כל הניתוח מרוב פחד

היא לא יודעת שלא רציתי לראות אותה בהתחלה, שכשהביאו לי אותה מיד אחרי שהיא התחילה לנשום ואני עוד הייתי כפותה ושוכבת, לא יכולתי להסתכל מרוב בהלה

היא לא יודעת שפחדתי לגעת בה

היא לא יודעת שהאחיות בפגיה לימדו אותי איך מחזיקים אותה, ואחר-כך איך לשאוב חלב, איך להשקות בבקבוק, איך להניק, איך להחליף חיתול, איך לרחוץ, איך להלביש, איך להשכיב לישון, איך להעיר בשביל לינוק כי היא היתה מתעייפת, איך לשקול במשקל, איך לקרר, איך לחמם, איך לעשות לה החייאה

היא לא יודעת שפחדתי לקחת אותה הביתה כי בבית אין מוניטור

היא לא יודעת שפחדתי ללכת לישון בלילה, והייתי ישנה באור כדי לראות שהיא נושמת

היא לא יודעת שלא רציתי להשאר איתה לבד בבית, ובפעם הראשונה שזה אכן קרה, התקשרתי בוכה לאבא שלי שיבוא להיות איתי, כי הוא רופא, ו"הוא ידע מה לעשות אם יקרה לה משהו"

היא לא יודעת שלא רחצתי אותה בעצמי במשך חודשים, ואחר-כך רק אם היה מבוגר נוסף לידי

היא לא יודעת שלא ישנתי בלילה בבית לבד איתה במשך חודשים, ובכל פעם שרם היה תורן אמא שלי או חמותי היו באות לישון איתי

היא לא יודעת שפשוט חרדתי לחייה.

טראומה של אמא טרייה ותינוקת מחוברת לצינורות ומכשירים בפגייה (וגם הקורס החייאה תרם את חלקו לחרדות, אבל הוא כנראה הכרחי)

***

שש ומשהו שנים אחרי, ה"פגית-לייט" שלי שוכבת במיטה שלה, ישנה. היא חכמה, יודעת לקרוא ולכתוב בשתי שפות, יש לה חוש הומור מפותח, היא סקרנית, מוכשרת, ועוד אלף תכונות. היא כבר לא שוקלת שני קילו… עוד רגע היא מגיעה אלי בגובה.

לכבוד יום הפג הבינלאומי נזכרתי בכל אלה. נזכרתי בטראומה שלי, ובכל מה שצמח ממנה. ושוב, תודה לכל צוות פגיית אסף הרופא, ובמיוחד לאחיות, שלימדו אותי להיות אמא, לפחות בהתחלה.

לקריאה נוספת: פוסט על סיפור הלידה של עלמה, פוסט על עלמה בפגייה.

עם בוא האביב לונקובר לרם היה רעיון.

פנטזיה: הוא רצה ללמד את הבננות על גידול ירקות מקרוב, על תהליך הצמיחה, על חלקי הצמח, ו"על הדרך" שנוכל לאכול ולהנות מפירות עמלן.

הוא רצה לשתול לנו בגינה האחורית "גינת ירק".

רם עדר והפך את האדמה, ניכש עשבים ועקר גוויות של צמחים שלא שרדו את החורף הקשה. ניקה שטח בצד האחורי של הבית, הקים ערוגות מסודרות וחיכה לבוא הבנות (שהיו בביקור בישראל), שיעזרו לו להגשים את החלום. כשחזרנו הביתה רם קנה שתילים וזרעים, התייעץ עם המוכרים ולמד איך לזרוע, כמה זמן יש לחכות  וכמה שעות שמש האדמה הזרועה צריכה לקבל ביום. הוא בדק מתי כדאי לשתול ואילו שתילים מתאימים לשתילה זה לצד זה. רם גם הלך לשיעור במרכז הקהילתי המלמד "שתילה לקראת האביב" ולמד שבגלל שהחורף היה כל כך קשה השנה האביב והפריחה מתאחרים.

אחר כך רם והבנות זרעו את הזרעים בהתרגשות, ושמנו אותם בצל ואחר כך בשמש (לפי ההוראות) כדי שינבטו. את הנבטים הם שתלו באדמה בשורות שורות, ליד שתילים שנקנו וכמה צמחים שכבר היו ונקלטו היטב בשנים הקודמות.

אחר כך הגיע האביב, והקיץ, ורם והבנות טיפחו והשקו את הגינה, וניכשו, ועקרו צמחים שלא עלו יפה, וגם קצת דיללו והזיזו את השתילים שהיו קרובים מדי. הם גם קנו קופסאות נפרדות ששימשו כאדניות כדי לשתול את הצמחים שצריכים לצמוח לבד כמו נענע, וחלק מצמחי התבלין.

נענע, רוזמרין, בזיליקום, עגבניות, עגבניות שרי, מלפפונים, פלפלים, גזר, חסה ואפילו תירס. כולם הצטרפו בשמחה לעצי הפרי ושיחי פירות היער שכבר חיו בשלווה בגינה האחורית שלנו.

ואז חיכינו.

 

תחילה הבשילו פירות היער. השיחים האלו שורדים בכל שנה את מזג האוויר ונותנים פירות רבים ומתוקים. בכל יום-יומיים אפשר היה לרדת ולקטוף אוכמניות ופטל ולאכול מיד. מתוקים-חמוצים, ישר מהשיח לפה.

ואז החלו להנץ עגבניות השרי, תחילה הציצו עגולות וירוקות, ובכל יום הסמיקו והאדימו עד שעלמה ותמר לא יכלו להתאפק וקטפו אותם. (אם אדם הבן של השכנים לא הקדים אותן).

ואז צמח גם מלפפון ענק, כזה שכדאי לקטוף אותו כל עוד יש בו טעם. הבננות אכלו אותו בשמחה רבה (גם ככה אנחנו רגילים פה למלפפונים מהסוג הגדול, ולא תמיד משקיעים וקונים את הקטנים הטעימים שגדלים בישראל), ומלפפון מהגינה שלנו הרי הרבה יותר טעים…

ונענע. הנענע – כמו שנענע עושה – נקלטה וצמחה פרא, לשמחת חובבי התה.

וזהו.

עגבניות משלנו!

במהלך האביב והקיץ צצות עשרות גינות ירק ברחבי העיר. חלקן פרטיות – אנשים שמגדלים ירקות בחצר ביתם. בנוסף יש אנשים שנרשמים בעירייה ומקבלים אדנית באחד מעשרות המוקדים בעיר, והם יכולים לגדל בה מה שהם בוחרים עד סוף העונה. ויש גם חברות ("חווה אורבנית") שמגיעות לבתים פרטיים ומעבדות את השטח בעצמן, שותלות מני ירקות בחצרות פרטיות.

ראינו איך בגינות האחרות העגבניות צומחות באשכולות ענק, אדומות ושחורות וצהובות, בשלות ועסיסיות. בגינה של חברים מקומיים ראינו זוקיני גדל לגודל זרוע אנושית. בהליכה ברחובות צפינו בהשתאות בגינות הפורחות, מלאות בחסה וכרוב וכרובית, עגבניות וזוקיני ואפילו תירס זקוף ובשל.

ואצלינו לא. אולי זו הזריעה המאוחרת? אולי האדמה העייפה מתלאות החורף וגידולים קודמים? אולי חוסר ניסיון בשתילה וצפיפות הצמחים? ואולי הכיוון של הגינה שהיתה קרירה ומוצלת במשך רוב שעות היום? בכל מקרה אצלינו בגינת הירק לא רקד כרוב עם כרובית, וצנון לא פיזז עם אחות-מלפפון.*

רם מאוד התאכזב. הבננות פחות, הן נהנו מכל רגע בגינה, ומכל עגבניה שהבשילה.

כנראה שהן לא ציפו ליותר.

ורם? רם עקר את כל שאריות הצמחים שנבלו עם בוא הסתיו הקר, ואמר שאולי ינסה שוב בשנה הבאה.

 

* מתוך השיר: בגינת הירק / ח.נ.ביאליק

זה מפתיע,

ששתי ילדות

בנות דודות

שפעם היו נפגשות רק אחת לשבוע-שבועיים (מפאת המרחק טבעון-רמת גן) ועכשיו רק אחת לכמה חודשים (מפאת המרחק ישראל-קנדה)

חברות כל-כך טובות.

זה מפתיע, וגם שובה-לב ומרגש לראות אותן משחקות, בעולם שהוא רק שלהן, ששתיהן שותפות שוות בו, והוא מעניין את שתיהן. לראות אותן משוחחות, ושרות, ורוקדות וחולקות, כאילו נפגשו רק אתמול, ולא לפני חמישה חודשים. לשמוע אותן מדברות בטלפון: כל אחת מדברת על נושא אחר, אבל הן מקשיבות ומתאמצות להבין, וממשיכות לבקש לדבר אחת עם השניה.

ובזמן שכל השאר עסוקים, המבוגרים בעניינים שלהם, בני הדודים הגדולים בריבים ויחסים של גדולים,

הן אחת עם השניה. זה יותר ממספיק, זה כל מה שהן רוצות.

תמר ואיה, בנות 3+ ו-3++. הלוואי ותמיד תרגישו כל-כך קרובות.

וככה זה נראה בעבר הקצת-יותר-רחוק: (לפני שעברנו לוונקובר, תכל'ס)