איך זה ש-90% מהטיולים עם הילדים בארץ נגמרים בסוף ב"טיול עם מים"?!

אולי בגלל שכל כך חם פה.

פברואר 2014, בכלל לא חם

פברואר 2014. בכלל לא חם!

פברואר 2014. בכלל לא חם!

אולי בגלל שמים זו תמיד אטרקציה. "זה לא סתם טיול! יש גם זמן לשחק במים!" (ככה כל טיול קצרצר הופך ליום שלם).

מה שמתחיל בעוד טיול קטן בחום

גם מי שחושש נהנה בסוף

אולי בגלל שכשהיינו ילדים כשרצו לפתות אותנו לטייל היו אומרים ש"בסוף המסלול יש מים!" גם אם היה מדובר באיזה גב מעופש ומלא חרקים. "ישששש! יש מים! אפשר לפחות לטבול את הרגליים."

אולי בגלל שגדלנו בתחושה שאין בארץ מים. ישראלים אוהבים להסתכל על מים. (ואוהבים להסתכל על מים בחו"ל ולקלל. "שיתנו לנו רבע מהמים שלהם! יש להם פה מים כמו זבל!")

גם תמרול כמוני, פחות אוהבת את המים הקרים

ויש מי שמתה על מים קרים! ישר על הראש

ויש מי שמתה על מים קרים! ישר על הראש

ויש מי שמתה על מים קרים! ישר על הראש

ואני בכלל שונאת לטבול במים קפואים. גם בשיא החום (פולניה). אז הם טובלים ואני מצלמת.

גם פה מצאנו משהו לטבול בו. מטר על מטר אמנם…

גם פה מצאנו משהו לטבול בו. מטר על מטר אמנם…

התמונות צולמו ב: בחודשים האלה: (למי שמתעניין במזג האוויר)

שמורת נחל עין השופט, פברואר 2014 / בריכת הנופרים – מקורות הירקון, אפריל 2015 / שמורת תל דן, יולי 2015 / רמת הנדיב, ספטמבר 2015

לפני חודש וחצי עלמיק היתה בת ארבע.

חגגנו לפני חודש עם המשפחה, החברים וכל הילדודס במסיבת בריכה ועל-האש המסורתית, בחצר של המשאלים. היה חם ומגניב.

בריכה לילדים, בועות סבון ענקיות, חישוקים, צ'וריסוס, ועוגת יומולדת נמהלו בזיעת אוגוסט ושפריצים מהבריכה.

זו השנה הרביעית שאנחנו חוגגים לה ככה.

ותמיד משהו כמו חודש אחרי אני קוראת לה לעשות צילום-שנתי-במרפסת (פשוט כי התמונה הראשונה צולמה כשעלמיק היתה בת חודש ומשהו, אז אני ממשיכה עם ההפרש הזה… סתם עקשנות)

הפעם הראתי לה במחשב את התמונה של ההשוואות משנה שעברה וביקשתי שתלבש את השמלה הצהובה עם הפסים ותלך להצטלם עם אבא. היא לא כל כך רצתה. אז אמרתי לה: "שתי דקות, נו – מה אכפת לך?". היא הסכימה אבל רק אם תצטלם עם השמלה עם התפוחים. סיכמנו שקודם עם הצהובה כי היא יותר מתאימה, ואחר כך עם התפוחים.

היא באמת נתנה לי שתי דקות.

גיל ארבע. כל ההבדל הוא במודעות.

יש פה בנאדם קטן וחכם, עם רצונות, ודעה (לפעמים מוצקה מדי) על כל נושא, ומודעות. היא כבר לא סתם נהנית מהדיגדוגים במרפסת, היא מציצה אלי בחצי עין, ואני מזהה את המבט של "נו אמא, מתי כבר תסיימי לצלם, אני רוצה לעשות עוד דברים".

ואחרי שתי דקות מחליפה לה שמלה ונעמדת: "עכשיו תצלמי אותי ככה". "וככה!". "ועכשיו אני אעשה הופעה".

בשנה הבאה נצטרך למצוא לוקיישן מספיק דומה למרפסת בשביל הצילום השנתי, אם היא בכלל תסכים להמשיך…

אגב: כל השמלות בצילום השנתי במרפסת (כולל התפוחים) הן של מותק/הדס הול. בגלל זה הן כל כך מתאימות אחת לשניה!

המתנה שלי לכבוד ראש השנה למשפחה שלי – כבר שש שנים רצוף – לוח שנה עם תמונות משפחתיות של לופה.

האמת שזה לוקח המון זמן להכין כי אני מחפשת תמונות מכל האירועים המשפחתיים – קטנים כגדולים שהיו השנה (חנוכה, פורים, פסח, וגם סתם מפגשים וטיולים) ועושה עמוד לכל אחד מהנכדים (בדרך כלל העמוד בחודש שבו הוא נולד אבל יש כבר כמה נכדים על אותו חודש אז גולשים) ועוד כמה עמודים משפחתיים… וכמה שיותר שילובים של המשפחות, ומשתדלת שתהיה נוכחות שווה של כל הילדים בתמונות. בקיצור, זה לוקח הרבה זמן.

אבל התגובות… וזה שכל השנה הוא תלוי על הקיר בארבעה בתים שונים, וכל אחד מקבל חודש שלם לככב בו.

זה שווה לי.

השנה הייתי כלה טובה והכנתי גם למשפחת משאל על שלוחותיה, והלוח יהיה תלוי בארבעה בתים נוספים. איזה כיף!

אגב, רציתי להעלות את הפוסט לפני החג כמובן, כדי לעזור למתקשים במציאת רעיון למתנה, אבל דואר ישראל לא איפשר לי. חיכיתי עד הרגע האחרון ממש ללוח המודפס…

שנה חדשה בפתח, ואין זמן טוב יותר לצילומי משפחה.

כבר כתבתי כאן על הניסיונות שלי לעשות צילומי משפחה מסורתיים לעצמינו – פעמיים בשנה לפני "החגים הגדולים". סיפרתי גם שבמרץ האחרון רם והבנות הקצו לי 10 דקות לצילומים. אז הפעם, ביום האחרון של אוגוסט, הם העלו את הרף. להצליח לצלם ב-10 דקות, בלי לצלם בעצמי (על חצובה, צילומים אוטומטיים). כי אין מה לומר, קשה להיות בת של צלמת…. כל הזמן האמא הזאת רוצה לצלם! למי יש סבלנות?! אז אין ברירה, צריך ללמוד לחייך למצלמה גם אם אין אמא שעושה פרצופים מאחוריה (:

מכאן לקחתי את רם ואותי

מכאםן הפנים של תמר

שתהיה שנה מצויינת!

לפני שלוש שנים קנינו דירה. ב"קרניצי החדשה", צמוד לקריית קרניצי, השכונה ששנינו גדלנו בה (וההורים שלנו עדיין גרים בה). זו היתה החלטה חפוזה, כי היה צריך להחליט ממש מהר, כי זאת "הזדמנות", כי אנחנו רוצים לגור ליד ההורים שלנו, כי זו שכונה טובה, כי זו השקעה טובה… כל הסיבות הנכונות. ובכל זאת: אני לא מסוגלת לקחת כאלה החלטות, בכאלה סכומי כסף, עם כזאת התחייבות לעתיד, כשמדובר בפיסת נייר ועליו שרטוט של דירה. אז החלטתי שהאחרים יחליטו בשבילי, בתקווה שעד שהדירה באמת תהיה מוכנה ונצטרך לעבור אני אחליט מה דעתי בעניין.

צרות של עשירים.

אני פשוט מאוד מאוד אוהבת את הדירה שלי… למרות שהיא ליד רחוב ביאליק, ומלוכלך פה, ואין חניה, והסביבה רועשת, וביאליק זה רחוב ממש הארד-קור רמת-גן, ואין גינות ציבוריות יפות, ולא הייתי רוצה שהבנות יחצו כל כך הרבה כבישים בדרך לבית הספר… יש המון חסרונות פה. אבל את הדירה עצמה אני כל כך אוהבת. (וגם ממש לא אוהבת שינויים).

ו"דירת קבלן" זה מושג שמעביר בי חלחלה… איפה ה"אופי" של הדירה, כשכל הדירות נראות אותו הדבר? ולעבור מבניין של שש דירות לבניין של 100? ואין אוכלוסיה מגוונת, אין מכולת, וספר, וההוא מהמיצים שמכיר אותי… מן ניכור שבתוך הצפיפות. לא שיש לי בעיה לגור בבניין – גדלתי בבניין, ואין לי בעיה עם שכנים… לא יודעת להסביר את הרתיעה. יודעת שזה ההפך מהבית שהייתי מדמיינת לעצמי. אבל יש גם יתרונות: זה ממש קרוב להורים (הבנות יכולו ללכת ברגל לסבא וסבתא!), זאת "שכונה טובה" (גדלתי בה, לפני שהכפילה את גודלה אני יודעת בוודאות שהאוכלוסיה היתה "טובה". היתה לי שם ילדות נהדרת), יהיה פארק גדול, עם דשא (ולא מוקף רק בתי אבות כמו הגינה הציבורית פה), והדירה חדשה, חדשה. הדוגמא היחידה שעודדה אותי היא הדירה של חברתי עינת. גם "דירת קבלן" אבל מקסימה, מוארת, ועם אופי.

אני יודעת – צרות של עשירים.

הבניין בינואר 2014. יום אחד כל זה יהיה שלך. או בעצם שתי חניות.

"את יכולה לעשות בה מה שאת רוצה". "תעשי את הבחירות שלך, ככה הדירה תקבל אופי". "תעצבי אותה איך שאת אוהבת". אז מתברר שבדירת קבלן יש "סטנדרט". מקבלים שרטוטים של הדירה, ואפשר לעשות שינויים. כל שינוי עולה פעמיים: גם זיכוי מופחת על השינוי, וגם המחיר של החדש. (למשל: בוחרים קרמיקה לא מה"סטנדרט": זיכוי סימלי על הקרמיקה + חיוב מלא על הדגם הנבחר). גם תשלום לספק, וגם תשלום לקבלן.  (למשל: רוצים להוסיף ברז שירות במרפסת: הברז עולה נגיד 100 שקל, החומרים עולים נגיד 200 שקל, אבל "הוספת ברז" בפירוט של הקבלן עולה 3000 שקל. להלן: ברז=3300 שקל).

אני יודעת – צרות של עשירים.

הבניין בפברואר 2015

הבניין בפברואר 2015

הבניין בפברואר 2015

הבניין בפברואר 2015

אמרתי לעצמי: אני מוכשרת, יש לי עין, למדתי בבצלאל. אני יכולה לעשות את השינויים האלה לבד. כמה קשה להוריד "שירותי אורחים" מהשרטוט?! לשימחתי ולמזלי החלטנו ללכת לפגישת יעוץ אצל רונית כפיר, מעצבת הפנים הסופר מוכשרת (האחת והיחידה! מספר אחת! המהממת! מתים עלייך!) רק בשביל לקבל קצת טיפים לאיך להתחיל ומה חשוב לדעת לפני שנפגשים עם ה"שינויי דיירים" (האדריכלית מטעם הפרוייקט שמטפלת בשינויים ובבחירות של כולם). הבנו מיד שזה גדול עלינו. ושבשביל אנשים פרפקציוניסטים כמונו, כדאי להשקיע עכשיו את הכסף בעזרה מקצועית ולא להתחרט אחר כך.

אז לפני קצת יותר משנה התחלנו את תהליך העיצוב עם רונית. מילאנו שאלון ארוך ארוך על אורח החיים שלנו, החפצים שלנו, ההעדפות שלנו, והאהבות שלנו. לפי השאלון הזה ובכישרון רב רונית עיצבה לנו את הדירה המתאימה לנו ביותר. הפגישה הראשונה היתה הכי מרגשת: לפנינו הונחו שש סקיצות שונות (שונות לגמרי, בדברים מהותיים) של הדירה העתידית. הסקיצות היו כל כך שונות, וכל כך יפות שבחרתי מיד שלוש שונות שהייתי רוצה לגור בהן. למשל אחד הדברים שכתבנו בשאלון, זה שהחלום שלי הוא ספרייה גדולה בסלון. בסקיצה אחת היא הופיעה על הקיר הגדול בסלון. בסקיצה אחרת הספרייה תפסה קיר שלם במסדרון, שקועה. בחיים לא הייתי חושבת על זה לבד! (בשביל זה יש מעצבת). היו חמש/שש סקיצות למטבחים, וכולם יפים וגדולים כמו שרצינו. והלהיט של הבית, הדבר שקלע בול לרצון שלנו, בלי שבכלל ידענו שזה מה שאנחנו רוצים: בחלק מהסקיצות רונית ביטלה חדר אחד, והפכה אותו לחלל חצי פתוח שמתחבר עם הסלון – חדר משחקים. אנחנו ביקשנו לשמור על הפורמט של חדר שינה אחד לבנות וחדר משחקים נפרד. אבל רונית טענה ש"אף ילד לא משחק בחדר משחקים. תמיד הילדים רוצים להיות איפה שהשאר נמצאים – בסלון / במטבח, ושם הם ישחקו". אז היא הפכה את חדר המשחקים לפתוח, כך שיהיה חלק (אחורי) של הסלון.

בסבלנות, בייסודיות, ועם שימת לב לפרטים הקטנים ביותר ("איפה תרצי לתלות את ההדפס של אבא שלך? כדי שלא נשים בטעות שקע מאחוריו") רונית עברה איתנו חדר חדר, שקע שקע, רהיט רהיט. אנחנו עברנו על הסקיצות ובחרנו מכל האפשרויות את הדברים שמתאימים ביותר לנו. (לקח לנו כמה ימים טובים, והרבה התלבטויות). מכל אלה היא בנתה את הדירה לפרטי פרטים, כל רהיט שלנו שמתוכנן לעבור לדירה שובץ, כל מחשבה נלקחה בחשבון (המיטות של הבננות יסודרו בצורת ר'? או אחת מול השניה? לאן הראשים יפנו? האם המנורה במסדרון לא תסנוור אותן מהזווית הזאת? כמה מנורות רואים כשפותחים את הדלת של הבית? מה גובה נוח למפסק? וכו' וכו'. אין סוף פרטים).

הדירה לפי העיצוב של רונית כפיר

התכנון המקורי

במקביל היינו צריכים ללכת לבחור ריצוף (יבש ורטוב), חיפוי (חדרי מקלחת ומטבח), ברזים, אסלות, ארונות מטבח, שיש, דלתות… כי לפני יציקת הרצפה והקירות צריך לתת לקבלן תוכניות מפורטות של כל הבחירות והשינויים. את השלב הזה החלטנו שכן נעשה לבד. מצאנו את עצמינו מתחילים להתעניין בצבעי רובה, אופני הנחת חיפויי קירות במקלחת, ממששים אריחים בבתים של חברים, מתייעצים עם בעלי ניסיון, הולכים להרצאה על  פירזול מטבחים, אוספים טיפים מחברים שבתחום (חברתי מעצבת הפנים עדי מזרחי פרידמן תרמה מנסיונה בעיצוב מטבחים), ואת עצמי מסתכלת עוד ועוד בפינטרסט…אני הייתי בנגב קרמיקה לפחות עשר פעמים. אובססיבית כרגיל – כבר התעייפתי מעצמי. ועדיין לא בחרתי חיפוי מטבח נדמה לי…

תוך כמה חודשים התוכניות הוגשו, הרצפה נוצקה, הדירה נבנתה.

הבניין ביוני 2015

הבניין ביוני 2015

הבניין ביוני 2015

בשבוע שעבר נקראנו לראות את הדירה ולבדוק שכל התוכניות יצאו לפועל. השרטוטים התעוררו לחיים! היה מאוד מרגש. פתאום יש דירה אמיתית, שאפשר לראות. אמנם בלי ריצוף ובלי טיח על הקירות, אבל אפשר לדמיין. יש חלל. עד עכשיו זה היה כל כך ערטילאי. הנה הקיר המפריד בין הסלון לחדר משחקים. הנה המטבח! (כזה קטן?!), הנה הנוף מהמרפסת.

הנוף מהמעלית החיצונית. פחד אלוהים לעבוד פה

חדר השינה והנוף הצופה לכפר אז"ר. הדס אני מציצה לך

נוף לכביש

הקיר!

מודדים את המטבח

הסלון והמטבח, מכיוון המרפסת

ומה דעתי? יש לי עוד יותר משנה להחליט.

צרות של עשירים. שמעתי.

האתר של רונית כפיר: תכנון ועיצוב פנים. האתר של רונית כפיר: נעים מאוד – תקשורת עם לקוחות. הרצאות רונית כפיר: נעים מאוד

יש לנו דג.

עלמה קיבלה אותו מתנה מאיתנו ליומולדת שנתיים.

קוראים לו דג-דגיג כי הבנות מעולם לא טרחו להעניק לו שם, וככה אני קוראת לו. באופן כללי הוא לא ממש מעניין את עלמיק, היא כמעט לא מסתכלת עליו. האחריות להאכיל אותו היא עלינו (כי היא בקושי יודעת איזה יום היום, נראה לנו מוגזם כרגע ללמד אותה לזכור מה זה ימים אי-זוגיים, וגם כמה זה קורט, וגם ככה היא לא ממש מתעניינת בו כאמור).

האמת שהדג-דגיג המקורי היה דג קרב שבאמת קנינו לכבוד יומולדת שנתיים של עלמיק, ונפטר בשיבה טובה כעבור שנה וחצי כמעט. על אף שהיא לא ממש מתעניינת בו, (כפי שחזרתי ואמרתי – יחסים של שלום-שלום) החלטנו לדחות את השיחה על 'מהו מוות' שלא לצורך ולהחליף את הדג עוד באותו יום, לפני שהיא תשים לב (או כמו שהמוכר בחנות אמר לרם בטלפון: "כן, יש דג קרב כחול להיום בארבע, אני מבין שמת הדג ואתם צריכים להחליף לפני שהילדים חוזרים הביתה". כנראה שאנחנו לא הראשונים).

מפה לשם בזמן האחרון הדג-דגיג כבש את ליבה של תמרול! היא דווקא כן נהנית להסתכל עליו, מנסה להאכיל אותו (מזל שהיא עדיין לא יודעת לפתוח את המיכל של האוכל אחרת היה מת מזמן מהאכלת יתר), קוראת לו  בשמו ("דל!"), מטפסת על הכיסא כדי לראות אותו ולגעת באקווריום, מאחלת לו לילה טוב לפני השינה ("ליי-טו דל!).

עכשיו אנחנו ממש צריכים להשקיע באיכות החיים שלו. מה יקרה אם חלילה דג-דגיג II יחזיר את נשמתו אל הים?!

אגב דג הזהב – הדג השני שבתמונות הוא דג שעלמיק קיבלה מהגן לכבוד היציאה לחופש הגדול. דג זהב – גם כן דג. היה ברור שהוא לא ישרוד יותר מחודש. מסכן, כל הזמן הדג -דגיג (שהוא דג קרב) עשה לו פרצופים מפחידים דרך השמשה.

לקח כמעט שבוע עד שעלמיק שאלה לאן הוא נעלם ונאלצתי להסביר שהוא מת.

הראשון בספטמבר.

היום הראשון לשנת הלימודים.

איזו התרגשות! שתי הבננות התחילו היום גנים חדשים: עלמיק עלתה לגן טרום-חובה (גן עירייה אחרי שנתיים וחצי בגן פרטי מקסים) ותמרול עברה ממשפחתון מקסים לגן פרטי מקסים (הגן שעלמיק סיימה).

אני זוכרת איך אני הייתי מחכה שיגמר החופש הגדול ואתחיל את השנה החדשה, בכיתה חדשה.

שתיהן עמדו נרגשות, מצפות ומחכות, מוכנות עם התיקים על הגב.

עלמיק מחכה כבר שבועות "לעלות לגן של גדולים". תמרול בדיוק התחילה להגיד את המילה "גן". אבל כבר מכירה ויודעת – כמיטב הבנתה – במה מדובר.

ואני, עם דמעות בעיניים, גאה בהן כל כך. איך הן גדלו ככה? מתי הן נהיו כאלה עצמאיות, דעתניות, מסתדרות בעולם?!

שתיהן צלחו את היום הראשון בהצלחה יתרה. עלמיק, הצעירה מכל ילדי הגן שלה, דיברה מול כולם והשתתפה בכל. תמרול – בלי להוציא מילה – הלכה ושיחקה ואכלה ובדקה מי ומה ואיפה הכי כדאי, משאירה אותי לצלם אותה מרחוק.

אני מתרגשת כל כך בשבילן, ודואגת, וחוששת, ולא ישנה טוב בלילות האחרונים. והן באומץ, ביטחון ועצמאות הולכות בגב זקוף לדרך החדשה. יש להן בחיוך אחד קטן יותר ביטחון עצמי משאני צברתי ב-38 שנותי. יש להן ביטחון, ותחושת ערך עצמי, וכישורים חברתיים נהדרים, יותר משלי אי פעם כבר יהיו. ובצדק!

הלוואי וכל החיים יהיו להן ביטחון עצמי ותחושת ערך עצמי כאלה. שלא יאבדו להן בסמטאות מערכת החינוך והאנשים שיפגשו בדרך. שימשיכו לסמוך על עצמן, ולדעת בביטחון שהן יכולות, ומבינות, וחכמות, ומיוחדות, וכל הדברים הטובים שהן.