כן אני יודעת, זה טרנד שכבר יש (כמעט) בכל בית, בכל בלוג, בכל חנות, די כבר יצא מכל החורים שבקיר הטרנד הזה. (רונית כפיר כתבה עליו כאן כבר מזמן….).
אבל כשעברתי לגור בדירה הזאת, של סבתא שלי, בשנת 2004, היה לי בראש הרעיון הזה של "קיר תמונות" והוא בכלל לא היה מטרנד אלא מזיכרון נעורים. זכרתי שבבית הוריה של חברתי רביד (כן, את!) בשנות נעורינו היו תלויות במטבח מעל השולחן (או בפינת האוכל?!) תמונות משפחה ממוסגרות בפשטות, שמילאו קיר שלם. כל כך אהבתי את הקיר הזה. המיקום במטבח – לא בסלון לתצוגה אלא בחלל יומיומי, והתמונות עצמן – אני זוכרת כמה שהתרשמתי מזה שאלו לא היו תמונות משפחה קלאסיות של "חיבוקים למצלמה", אלא פשוט תמונות טובות שלהם, ממוסגרות במסגרת פשוטה ותלויות בחוסר סדר מאורגן.
כיוון שכבר היה לי את הרעיון הזה בראש במשך הרבה זמן, התחלתי בלאסוף מסגרות קטנות בכל מיני חנויות ואצל ממסגרים, ואחר כך התאמתי להן תמונות, וכך לי ולשותפתי לדירה אז – ליאת – היה קיר תמונות במטבח. הוא התחיל במספר קטן של מסגרות, ותמונות של חברים שלנו בהווה ובעבר, וקצת משפחה. עם השנים המטבח נשאר, הקיר "גדל", והתמונות השתנו: יותר תמונות משפחה, ויותר אחיינים ואחייניות שלי בארץ ובעולם. אחרי המעבר של רם לדירה נכנסו למסגרות גם תמונות שלו ושלנו ושל ילדי הבני-דודים שלו. ועם הפיכתנו למשפחה בעצמנו, לאט לאט, עלמיק ותמרול תפסו את רוב המסגרות. בחלוף השנים (ובעזרתה האדיבה של איקאה שנחתה בארץ) אוסף המסגרות שלי גדל, ואיתו גם קיר התמונות.
תולות תמונות אחרי סיוד. אני בהריון עם עלמה, 2011
העברנו ימים ושבועות ושנים באכילה מול הקיר הזה. לפחות שתי ארוחות ביום. זו היתה דרכינו גם "לשמור על קשר" עם המשפחה שבחו"ל, כי למרות שהבננות שלי פגשו את בנות הדודה הקנדיות שלהן רק פעם בשנה, הן הכירו אותן טוב, לפחות בתמונות.
בשנים האחרונות החלטתי לא להוסיף עוד מסגרות, כיוון שהקיר הכיל את כמות המסגרות המקסימלית בעיני, אלא להחליף את התמונות הקיימות בתמונות מעודכנות יותר. היו כמה תמונות שהרגשתי שהן "על-זמניות" והן זכו להשאר, אבל פעם בכמה חודשים החלפתי את השאר. כשנתקלתי בצילום טוב, או אחרי אירוע רב משתתפים (ליל הסדר למשל) או טיול. עלמיק (כמו עלמיק) כבר ממש חיכתה שאחליף ואעדכן את התמונות. וכיוון שראינו אותו יום יום, אכלנו מולו, ישבנו לידו, וחלפנו על פניו עשרות פעמים ביום, בכל פעם שהחלפתי או הזזתי תמונה אחת, עלמיק מיד ראתה ושמחה מזה. מאוד קל לשמח את הילדונת הזאת.
תמונות שבעבר הרחוק זכו להיות על הקירתהליך החלפת התמונותכעבור שנתיים. הגיע הזמן לעדכןכמה שהם גדלו! עלמיק ואסף, וגם נגה וסבא רונישתיים בובותיים
כשעזבנו את הדירה במעגל הסרנו את המסגרות מהקיר, החורים נסתמו, והקיר נצבע. אספתי לי כמה תמונות מודפסות ולקחתי איתי. היו אלה שאריות של תמונות שנתתי לחברים לפני המעבר, וכמה תמונות שהוצאו מהמסגרות, שהייתי "חייבת" לקחת לוונקובר. בבית בכחול והשכור שלנו בוונקובר, אחרי איסוף רעיונות יצירתיים לתליית תמונות בעזרת וואשי טייפ, תליתי את התמונות שהבאתי מהארץ בחדר עבודה/משחקים שלנו.
קיר של אהבה וגעגועים.
תמרול מתגעגעת באופן אקטיבי
אני לא יודעת אם בדירה הבאה שלנו יהיה שוב קיר תמונות. עכשיו אחרי שראיתי כזה בכל כך הרבה בתים – נראה לי שמיציתי. ואפשר גם לסכם את זה כך:
פעם, בעודי מפשפשת במחלקת המסגרות באיקאה שמעתי שיחה בין שתי נשים, זה הלך בערך ככה:
אישה 1: "אולי תעשי כזה, קיר עם תמונות, תקני כמה מסגרות פה ותשימי"
אישה 2: "נראה לך?! זה מזכיר לי קיר זיכרון. בחיים אני לא אעשה כזה דבר בבית שלי".
פעם, לפני שנים רבות, (הרבה לפני שנכנסתי לעולם צילום האירועים) בביקור הראשון שלי את אחותי בקנדה, נסענו לבקר באוטווה הקפואה (הידעתם?! Ottawa היא בירת קנדה). מכוסים במיטב המעילים, צעיפים, כובעים, וכפפות, אני ונגה אחייניתי (שהיתה אז בת שנתיים בערך) הבטנו בעיניים כלות בבניין העירייה ממנו יצא זוג שהרגע נישא, עם כל השושבינות, כדי להצטלם בחוץ. כולנו התבוננו במחזה, מהופנטים. אני ונגה הסתכלנו בהשתאות, מי משמלת הכלה היפה (בגזרת כתפיות מבד סטן מבריק) ומי מהטירוף של העמידה בטמפרטורה של מינוס כמה מעלות, בינואר, בשמלת כלה (בגזרת כתפיות מבד סטן מבריק).
אחר כך סיימתי את לימודי הצילום ב"בצלאל" והתחלתי לצלם אירועים (חתונות בעיקר) עם אלי מעייני. במהלך השנים צילמתי כ-800 חתונות (+-), ואני עדיין מתרגשת מהחופות, עדיין מתבוננת בעיניים כלות בשמלות. לשמחתי לא הפכתי לצינית, ואני יכולה עדיין להינות עם הזוג, ולהתרגש איתם.
מדי פעם, כשמצלמים זוג לפני חתונתם ("בצילומי -חוץ") נפגשים עם זוגות נוספים. אני תמיד חשבתי ש"הזוג שלנו" מוצלח יותר, אבל אין ספק שזה מצחיק / מטופש לראות את הטרפת באיזורי-הצילומים המפורסמים (לא רק "נווה צדק", "הנמל" ו"התחנה". הרבה מהם ידועים רק לצלמים ובכל זאת יש תור לצילום ליד עץ מסויים, או חירב'ה עם גרפיטי שמצטלם טוב…). זאת פשוט סיטואציה מצחיקה…
מלבישים כלה. ברור שמעיין (השמאלית) היא הכלה שלי!נו מי "הזוג שלנו"?
גם היום, כשאני מטיילת בחו"ל ורואה חתן וכלה מצטלמים אני עוצרת משתאה. מצד אחד זה בדיוק כמו בארץ. מצד שני מגולמת בהצצה קצרצרה בסיטואציה הזו תרבות שלמה של ארץ אחרת. מעניין "איך זה אצלם" עובר לי בראש.
חתונה שראיתי בסידני אוסטרליהחתונה שראיתי בסידני אוסטרליהצילומי חתונה שנתקלנו בהם בפריז צרפתצילומי חתונה שראיתי באיטליהחתונה שראיתי באיטליה. הזוג חומק פנימה מכניסה נפרדת. כ-30 מוזמנים סה"כ! איזו הקלה
וכיוון שכולם במשפחתי יודעים שאני חובבת חתונות, אם בגלל המקצוע שלי, ואם סתם מתוך סקרנות, מדי כמה חודשים בן משפחה מתחשב חושב עלי ושולח עבורי תמונת חתונה ממקום טיוליו בחו"ל. טוב שיש לי עוד כמה צלמים במשפחה ששולפים את המצלמה ברגע הנכון.
תמונה שאבא שלי צילם בליטא
תמונות שאחותי צילמה בפארק לאומי ארצ'ס / ארה"ב
תמונות שאחותי צילמה בפארק לאומי ארצ'ס / ארה"ב
תמונות שרן גולדמן צילם ביפןתמונות שרן גולדמן צילם ביפןתמונות שרן גולדמן צילם ביפןצילומי זוג בהוואי, שוב בזכות משפחת גודלמן
בתקופה האחרונה תמר מאוד בעניין של "להיות כלה". יש לה קשת-הינומה שהיא מסתובבת איתה בבית, היא קוראת לעצמה "כלה" ודורשת מאיתנו לשתף עם זה פעולה ("לדוגמא: "תמר, בואי לאכול" – "אני לא תמר, אני כלה!"). לכן, אי אפשר לתאר את ההתרגשות כשראינו זוג-חתן-כלה-אמיתי מצטלם בפארק בסתיו. הבנות רצו אל הזוג כדי לראות מקרוב את התופעה. הן אמנם התביישו להתקרב ממש, אבל עמדו מהופנטות והסתכלו.
ואולי בעוד כמה שנים, עד שתמר תחליט אם היא רוצה להתחתן או לא, כל התופעה הזו כבר תפוג מהעולם…
אמצע יולי 2016. אנחנו מגיעים לוונקובר. עלמה בת כמעט חמש, תמר בת שנתיים ושמונה חודשים.
חופשת קיץ ארוכה בוונקובר, הבנות לא יודעות אנגלית מלבד "ת'נק יו", "יו'ר וולקאם", "מיי ניים איז עלמה/תמר". עלמה השתתפה בחוג אנגלית בגן בישראל, זוכרת ממנו שיר אחד "הד שולדרס ניז אנד טוז" ושני שיעורים פרטיים שנגמרו בגלל חוסר רצון של התלמידה. אי אפשר להכריח ללמוד אנגלית בישראל חודשים לפני שזה רלוונטי לה בכלל.
היום הראשון לשנת הלימודים:
עלמה: "היה כיף. אבל אני לא אוהבת את הגן הזה. אני רוצה גן שמדברים בו עברית". סיכמנו שהיא תדבר עברית מתי שהיא רוצה, והסברתי לה שהגננות – גם אם לא מדברות עברית היטב – מבינות אותה, ושאת רוב הדברים בעולם מבינים ללא שפה בכלל. חברה אחת מהגן היא גם ישראלית שהגיעה בערך מתי שאנחנו (מיקה), ויש עוד ילדה אחת שמבינה עברית.
תמר: מתעלמת מהעובדה שמדברים אנגלית בגן. מתעניינת במשחקים ומדברת עם כולם בעברית. הגננות מבינות כולן עברית, שתיים ממש יודעות לדבר עברית. ילדה אחת בגן דוברת עברית ואנגלית מהבית.
השבוע הראשון ללימודים:
עלמה אחרי שיעור ספורט ראשון (השיעור היחידי שהמורה בו שחור, לא יהודי ולא מבין עברית בכלל): "היה היום שיעור ספורט. זה היה שיעור ממש טפשי! הכל היה באנגלית!" מה שלא הפריע לה לומר ש"היה כיף" ולשמוח שזה היה ב'אולם הגדול'. יושבת ליד מיקה, הילדה הישראלית היחידה הנוספת בגן.
תמר: מתחילה לשיר לעצמה בעברית לאורך כל היום כמו שעושה בבית ובגן בארץ. כשהגננת מבקשת ממנה להצטרף לשירה תמר עונה: "לא! אני לבד!"
שבועיים בדיוק לתחילת שנת הלימודים (כולל שבוע התאקלמות חלקי לתמר):
לשאלה "איך היה היום בגן?" שתיהן עונות: "כיף."
עלמה שואלת בכל יום על מילים חדשות ששומעת. "מה זה שולדרס?" "מה זה סי יו לייטר?" וחוזרת על מילים שכבר יודעת: "bus", "goodbye".
עלמה משחקת עם כמה ילדות, חלקן לא מדברות או מבינות עברית בכלל. "נאווה היא חברה שלי, אנחנו עושות פרצופים אחת לשניה".
אני שומעת מהצד שיחה בין עלמה לילדה גדולה יותר שפגשה בבית הספר. הילדה שואלת באנגלית, עלמה עונה באנגלית. ילדה: "איך קוראים לך?" עלמה: "עלמה". ילדה: את לומדת פה?" עלמה: "כן". ילדה: "באיזה כיתה את?" עלמה: "קוראים לי עלמה" ילדה: "את בגן?" עלמה: כן. ילדה: "באיזה גן?" עלמה: "K1".
מקבלת בכל יום מהגן ספר באנגלית שהם קראו, כדי לקרוא שוב בבית. ברוב הימים לא מתחשק לה לקרוא ("נמאס לי כבר שמקריאים ומתרגמים לי. אני רוצה ספר בעברית"). לפעמים מבקשת לקרוא את הספר באנגלית. כותבת את השם שלה באנגלית, לאו דווקא משמאל לימין.
תמר: מדברת בעברית עם הצוות, מצחיקה אותן מאוד (נו מה, זה רק עניין של זמן עד שיכירו את האישיות בת השנתיים ותשע שהיא תמר. קורעת מצחוק) מלמדת אותן מילים חדשות בעברית (מנהלת החטיבה הצעירה מספרת לי באנגלית: "היא כל כך מצחיקה. היא נכנסה אלי למשרד ושאלה איך המחשב שלי עובד, אם לא נגמרה ה- סלול? סוללת? לא הבנתי מה היא אומרת. מזל שאורה היתה שם ותרגמה לי שזו בטריה").
בבית מדברת משפטים ארוכים ומפורטים בג'יבריש, לטענתה באנגלית. סופרת באנגלית משובשת.
בתום חודש ראשון ללימודים:
עלמה: "אמא מה זה No man?" אני: "אף אדם". עלמה: "לא אמא, איש שלג." אני: "אה… Snow man". אומרת: Everybody together!" במבטא, "I like cake", "I love you", "How are you? – I'm fine", הרבה "very very very very much".
מילים חדשות מכירה ישר עם המבטא המתאים, ומתקנת אותנו. "לא אומרים "סורי" אומרים "sorry" (מילה חשובה מאוד בלקסיקון הקנדי).
משבר סביב החגים של "אני לא רוצה יותר אנגלית, אני רוצה לחזור לישראל".
עלמה, שכבר יודעת לכתוב בעברית מגן טרום-חובה בישראל מתחילה לכתוב את השם שלה בעברית משמאל לימין.
תמר: "יש לי בגן שתי אורות (הסבר: אורה וליאורה, גננת ומנהלת החטיבה הצעירה) אחת אני מבינה ואחת אני לא מבינה." (הסבר: אחת מדברת עברית אחת לא).
ובמקביל שתיהן שרות ביחד את השירים ה"יהודיים" וה"ברכות": עלמה יושבת בשרותים ושרה לעצמה את המנון קנדה ומיד ממשיכה (כמו בגן) ל"התקווה". בזמן שמשחקות אחת עם השניה שרות "תורה תורה תורה תורה, ציווה לנו משה", תמר שרה לעצמה באוטו: "שמע ישראל", ומברכות ברכת המזון ועל הנרות בערב שבת. נו טוף, רציתי שיזכרו עברית לא?!
אחרי חודשיים (כולל כל חגי תשרי, שני סופי שבוע ארוכים ושני Pro-D – יום השתלמות למורי הפרובינציה וחופש לילדים):
עלמה סופרת 51 מילים באנגלית שהיא מכירה (כולל כל משפטי המפתח How are you? I'm fine thank you, כמה צבעים, כמה איברי גוף וכד').
עלמה מתוסכלת מהגן. לא אוהבת את המפגש כי קוראים בו סיפור באנגלית, הגננת פונה אלי לשאול "אם קרה משהו, היא פחות שמחה". היא ומיקה החברה היחידה בגן מישראל נאחזות זו בזו כמו בגלגל הצלה, יושבות ביחד, משחקות ביחד, רבות. ומצד שני –
עלמה ותמר שרות את ה- A, B, C מההתחלה ועד הסוף. עלמה זוכרת את כל האותיות, תמר מתבלבלת בדרך ("מלו-מלו-פי!"). עלמה סופרת עד 100 באנגלית. תמר עד 12 באנגלית.
עלמה מדברת במבטא קנדי, ומתקנת אותנו ללא הרף. את המילים שהיא כן יודעת היא מיד מבטאת במבטא הנכון. היא גם שרה את הברכות והשירים היהודיים במבטא קנדי, אבל יודעת לצחוק על המבטא של הילדים בגן כשהם שרים את "התקווה". היא ומיקה צוחקות על הגננות ש"העברית שלהן לא טוב".
לא נראה שתמר מדברת באנגלית בכלל בגן. היא כנראה מסתדרת ללא מילים, שלוש הגננות שלה מבינות עברית וזה מספיק לה. להפך, מתחילה להשתמש בשיבושים של העברית שלהן.
בתום שלושה חודשים (כולל חופשת חגים ארוכה באוקטובר, ושבועיים וחצי חופשת חורף בדצמבר):
עלמה: מתרגלת כל הזמן משפטים וביטויים באנגלית, לעצמה וגם מולנו, כאילו משננת לעצמה משפטים ששומעת בגן: "Good for you", "Are you OK Tamari?", "Upside down", "where are you going?", "I'm singing a song", "You're Tired", "Fabulous"
חוזרת ומתלוננת על קשיים חברתיים בעקבות השפה: "הילדים כל הזמן אומרים לי "לא עלמה" ואני לא יודעת מה הם רוצים".
בכל פעם שיוצא לי לראות את עלמה בסביבה דוברת אנגלית היא מסתדרת לבד לגמרי. בדיסנילנד שוחחה בחופשיות עם הנסיכות. בימי הולדת מסתדרת ונהנית למרות שכולם דוברי אנגלית, גם אם לא יודעת לענות על כל השאלות ששואלים אותה.
עלמה מזהה הרבה מהאותיות באנגלית, קוראת כמה מילים, כותבת חלק מהאותיות. בעברית מתבלבלת וכותבת משמאל לימין בכתב מראה.
תמר: חוזרים סופסוף לגן אחרי חופשת החורף. הגננת שהיתה מדברת איתה רק בעברית עזבה לישראל… תמר מתחילה גם להגיד שרוצה לבוא לגור בישראל (או שאולי חוזרת אחרי דברי אחותה?). טוענת שלא משחקת עם שאר הילדים. בשיחה שלי עם הגננת אנחנו מתלבטות אם זו האמת כפי שתמר רואה אותה (היא משחקת עם עוד ילדים אבל לא מדברת איתם. אולי היא מרגישה שהיא משחקת עם החברות הדמיוניות שלה או לבד?) או מניפולציה של הקטנה החכמה הזאת שמרגישה שאנחנו מודאגים.
תמר: מזהה את האות T של תמר בשלטים ברחוב, כותבת אותה. מזהה גם את A של עלמה (קוראת לה האות "אל").
מצד שני כשהן משחקות בינהן בבית הן מתבלות את העברית באנגלית, שתיהן.
באסיפות הורים לקראת סיום הסמסטר הראשון אצל שתיהן הרגיעו אותנו. אצל תמר סיפרו שהיא משחקת ואהובה על הילדים, מבינה הכל, לא כל כך מדברת. "אל תדאגו. עד פברואר היא מדברת אנגלית, הבטחה שלי." אצל עלמה: "עד סוף השנה היא קוראת וכותבת באנגלית, יותר טוב מכמה מהילדים שנולדו כאן. הבטחה שלי."
לסיכום: אז איך לומדים אנגלית בשלושה חודשים?
אנחנו פה כמעט חצי שנה, אפשר להגיד שהבנות למדו בגנים שלושה חודשים נטו. עלמה בת כמעט חמש וחצי, תמר בת שלוש. הן מבינות הרבה, מדברות מעט. ההתמודדות עם האנגלית היא יומיומית. אנחנו גאים בהן מאוד על כל מילה שנוספת, על כל יום שלמרות הקושי הולכות לגן ומסתדרות שם, לבדן.
כל כך הרבה שמעתי בארץ מבוגרי רילוקיישנים "אל תדאגי, תוך שלושה חודשים הן מפטפטות באנגלית", "בחנוכה קורה נס והן יפתחו את הפה אחרי שלושה חודשי שתיקה"… כשהגעתי לכאן זה כבר נשמע אחרת. הרבה הורים מספרים על קשיים, אומרים שזה לוקח חצי שנה, שנה. הילדים שנכנסים למסגרת דוברת אנגלית בלבד (פאבליק סקול) באמת לומדים מהר יותר, פשוט כי אין להם ברירה. אבל לכל הילדים קשה. זו התמודדות גדולה גם עם המעבר, גם עם השפה, גם סביבה חדשה, צורך להכיר חברים חדשים, מנטליות אחרת. כולנו מתמודדים.
אם פעם קיוויתי שהבנות יזכו ל"שפה שניה" לאט לאט השאיפות שלי הפכו ל"רק שיהיה להן טוב". שידעו אנגלית מספיק כדי שיוכלו להתבטא בגן, כדי שיהיו להן חברים, כדי שיבינו מה מדברים סביבם. כדי שיהנו מכל זה.
כולנו עדיין מתרגלים. וזה לא לוקח שלושה חודשים.
כותבות על מתנות לפסח ישראל 2016מכינה ברכות לראש השנה ונקובר 2016
הראשון לראשון, שנה חדשה מתחילה, וגם הבלוג שלי חוגג היום יום הולדת (שנתיים! הוא כבר הולך לבד)
אז זה הזמן לסיכומים ומשאלות לשנה הבאה.
רק שאני ממש עסוקה פה עם החופשת חורף, והשלג ששוב יורד ונערם בחוץ, ותיקונים אחרונים באתר החדש שלי, ומחר אנחנו חוגגים לתמרול יומולדת עם משפחה וחברים, ויש עוד עוגה לקשט ופינייאטה למלא וכיבוד להכין ומתנות לעטוף.
ובקיצור, חשבתי על זה הרבה אבל לא ממש מתחשק לי לעשות סיכומים.
איזה מזל שזה הבלוג שלי, אני יכולה לעשות מה שאני רוצה…
אז אני אניח פה כמה הגיגים, ככה מהשרוול, בלי איזה פאתוס מיוחד:
זו היתה לנו שנה של תהפוכות, חצי שנה של הכנות קדחתניות למעבר לוונקובר, ובחצי השני התרגשות גדולה, דיכאון קטן, המון המון שינויים ודברים חדשים להתרגל אליהם, חלקם שמחים ומהנים, חלקם קשים ומאתגרים. הרבה געגועים למשפחה ולחברים שנשארו בארץ, למוכר ולאהוב, וגם שמחה על המשפחה שיש לנו פה ועל החברים החדשים, ועל היופי והשקט והשלג, הבית הכחול והמשפחתיות שלנו שפורחת פה.
והבלוג, ואתם הקוראים והמשפחה והחברים עברתם איתי לחצי השני של כדור הארץ, וליוויתם אותי בקשיים ובשמחה – בקריאה ובתגובות ובלייקים בפייסבוק ובאינסטגרם. אז – תודה רבה על עוד שנה שאתם איתי! על כל עוקב ועוקבת, כל תגובה או קריאה שקטה. תודה ענקית!
ולשנה המתחילה הלילה – שתהיה טובה מקודמתה, שתביא איתה הרפתקאות חדשות, אור טוב לצילום, חיוכים וקולות של צחוק מתגלגל. שנאסוף לנו זכרונות טובים משנת 2017. שנהיה מרוצים – מעצמינו, מאיפה שאנחנו, מהעבודה, מהמשפחה, מהחיים.