נסענו לאחד עשר יום לטיול ברוקיז הקנדים, בקרוואן. שילוב מושלם של הגשמת חלום של כולנו (החלומות של עלמה: לטוס בכדור פורח ולנסוע בקרוואן. הנה וי אחד נוסף לרשימה) וטיול חובה לכל קנדי (גם אם קנדים זמניים) – הרי הרוקיז! היה נפלא. באמת. מזג האוויר האיר לנו פנים, הקרוואן היה נהדר – מאובזר למופת, הנוף – נו, באמת שאין מילים לתאר (בגלל זה מצורפות לפוסט מליון תמונות), ובעיקר – למרות האינטנסיביות הסתדרנו נהדר ביננו, והיה פשוט כיף. נוספו לנו אינספור חוויות קטנות וגדולות לזכור.

ביום שבת, באחת עשרה בבוקר רם החנה את הקרוואן מול הבית שלנו בוונקובר, וההרפתקה שלנו החלה:

מחשבות ומסקנות מטיול בן אחד עשר יום בקרוואן:

1. צפוף בקרוואן. לא משנה כמה הוא גדול, וכמה הילדים קטנים. לקח לנו יום אחד להבין שברגע שחונים, מיד צריך "לשפוך" את כולם החוצה, למען רווחת הכלל. גם הבננות צריכות קצת לחלץ את העצמות, וגם אני צריכה מרווח תנועה מינימלי בשביל להתחיל להיזכר איפה שמתי כל דבר בשעתיים שהעמסנו את הקרוואן בכל תכולת הבית שלנו. לבננות בעצמן גם לקחו איזה יום-יומיים להבין שבעצם גם להן עדיף ככה – בחוץ, לבד, ביחד, להמציא משחקים ולשחק עם עצמן, ולא לבזבז דקה נוספת בפנים. כל זה כמובן אפקטיבי כשלא יורד גשם (חזק מדי).

2. קרוואן זה דבר גדול. יותר גדול מהאוטו הענק שלנו בוונקובר. למרות ששכרנו קרוואן בינוני בגודלו (ראינו בדרך קרוואנים גדולים פי שלושה וארבעה משלנו). אין מראה אחורית, ובכלל לא מומלץ לנסוע ברוורס ללא הכוונה מבחוץ כי באמת לא רואים כלום מאחורה. יש שבילים ואתרים שאי אפשר להכנס אליהם עם קרוואן (ככה נאלצנו לוותר על כמה אתרים, ואולי זה טוב כי יש כל כך הרבה מה לראות). מצד שני אחרי כמה ימים של הסתגלות רם נהג בו כמו מלך הכביש, אפילו החנה ברוורס בין שני קרוואנים חונים (זה הישג כביר – למי שלא הבין).

3. הקרוואן מאובזר בהכל, כמו בית קטן וחכם. ניתן לראות שכל וו וכל וילון נבחר ונתלה לאחר ניסיון של שנים רבות. הקירות מלאים ארונות איחסון שונים, מתחת למושבים מגירות איחסון, הוא מצוייד במקרר, מיקרו שהוא גם תנור, וכיריים. ארונות המטבח אובזרו בכמעט כל כלי המטבח שניתן לחשוב עליהם בשימוש יומיומי – קומקום חשמלי, קערות, סירים, מסננת, מצת, מחבט נגד יתושים, מטאטא ויעה, וכו'. נכון, צריך להוסיף כסף עבור קרוואן מאובזר, ובכל זאת, לא מקבלים רק את המינימום, אלא את המקסימום. למשל – לא רק כוסות שתיה, אלא ספלים לשתיה חמה וכוסות יין. אם כבר מטיילים, אז בכיף. ומה שעוד יותר חשוב – למרות כל הקפיצות והטלטולים של הדרך – כל המדפים מצויידים במעצור שכזה, וכל דלתות הארונות נסגרות בטריקה – כך שהכלים נשמרים שלמים ואפילו לא נופלים עליכם ברגע שפותחים את הדלת…

4. בכל הזדמנות שיש, מלאו מים ורוקנו את הקרוואן ממים אפורים. לא נראה לי שצריך לפרט. ובכל זאת: לקרוואן יש מיכל מים נקיים, מיכל מים אפורים = מי הניקוז מהכיורים, ומיכל "מים שחורים" = ביוב מהשרותים. בערב הראשון כשחנינו בחניון הקרוואנים ייעץ לנו איש חביב מהקרוואן השכן – "עזבו, אין מה לרוקן כל יום, מספיק פעם בכמה ימים, אפילו שבוע". כנראה בגלל שהוא התגורר בקרוואן ענק, בגודל של כמעט אוטובוס (ואולי מיכל המים האפורים שלו היה בגודל כל הקרוואן שלנו). טעות שלמדתי על בשרי, כשעמדתי בסוף אותו ערב במי המקלחת שלא מתנקזים יותר. איכס.

5. לכל מקום שנוסעים הבית נוסע איתכם – זה אדיר. ביום הראשון עוד הכנו כריכים למסלול. אבל מיד (כשהבננות לא נגעו בכריכים) הבנו שהכל איתנו – לוקחים נשנושים לטיול, וכשחוזרים לקרוואן נאלתר כבר ארוחה זריזה. אני לא זוכרת טיול שאכלנו בו כל כך בריא! ירקות טריים עם כל ארוחה, בלי תפריט מסעדות שמנוני בכלל. לא חייבים לקחת על הגב ציוד לכל היום, אם עוצרים באמצע היום בקרוואן אפשר להתלבש / להתפשט לפי מזג האוויר המשתנה. לקרוואן יש גנרטור (ואפילו תא סולרי על הגג), כך שלא חייבים להיות מחוברים לחשמל או למים בשביל להשתמש בכל מה שרוצים. בסוף אחד המסלולים רם אפילו הספיק לעשות מקלחת חפוזה בחניון של המסלול, לו ולבנות הרטובות מהטבילה באגם.

6. אין מספיק מקומות חניה לקרוואנים, כדאי לבוא מוקדם. באופן כללי השתדלנו לצאת לטייל מוקדם עקב העומס הרב באתרים (טיילנו גם על סופשבוע ארוך של קנדה דיי – יום העצמאות ה-150 של קנדה, כל האתרים היו מלאים וכל מקומות הלינה מוזמנים חודשים מראש. הקנדים כנראה אוהבים מאוד לטייל בארצם. בצדק.) בימים בהם יצאנו מאוחר, או הגענו לאתר הראשון אחרי נסיעה, לפעמים נאלצנו לשנות את התוכנית מפאת – פשוט – חוסר מקום חניה. זה קרוואן, אי אפשר להחנות אותו בצד הדרך. למזלנו לא נאלצנו ממש לוותר על שום תכנית, מקסימום להתגמש קצת בזמנים.

7. אם כבר נוסעים בקראוון, הבחירה ברוקיז היתה מושלמת. בפארקים שהיינו בהם (ג'אספר, יוהו, באנף) יש חניוני קרוואנים נקיים, מסודרים, וגם יפים. כל האתרים ה"ציבוריים" (של רשות הפארקים הקנדית, בניגוד לחניוני קרוואנים פרטיים) משקיפים על נוף יפהפה, ובחלקם ניתן לטייל לנחל / אגם שיושב ממש בתוך החניון עצמו. עובדי החניונים שומרים על הטבע וגם על הניקיון, ומקפידים להזהיר מפני חיות הבר (בעיקר דובים), ואפילו לאסוף באופן אקטיבי חפצים שעלולים להריח ממזון אנושי. ערב אחד, מיד כשהגענו לחניון הלילה (כל החניות ממוספרות, ואת כל המקומות הזמנו חודשים מראש) עצר לידינו רכב של עובדי הפארק ונתן לנו את בועות הסבון שהשארנו בחוץ בבוקר. "חשבנו שעלול להיות ריח אנושי לבועות הסבון אז שמרנו אותם עבורכם בנתיים". כמה קנדי.

8. יש הווי קרוואנים. בחניוני הקרוואנים אנשים שומרים על שקט נעים – לא מפריעים אחד לשני להנות מהטבע, הילדים משחקים ביחד, מבוגרים מפטפטים בעליצות בדרך לפחי המיחזור הגדולים. בערב האחרון ביקשנו משוכן הקרוואן הסמוך שיצלם אותנו למזכרת עם הקרוואן. מיד הוא סיפר לנו על עצמו ומשפחתו שגרים בקלגרי ועולים בכל הזדמנות שיש להם לבקר בבאנף. הוא גר בקרוואן של הבן שלו כרגע, שחזר עם משפחתו הביתה. באותו ערב לאחר אריזה ממושכת העברנו לכל שוכני הקרוואנים השכנים שאריות מזון סגורות וחפצים שלא יכולנו לקחת בטיסה חזרה הביתה: ביצים, שימורים, דגני בוקר, בועות סבון, מכלי גז למנגל, ואפילו המנגל עצמו – חולקו בין השכנים שלנו.

9. הייתי עושה את הכל שוב. את הטיול לרוקיז אפשר לעשות מכמה כיוונים, להתחיל בקלגרי ולסיים בוונקובר, להתחיל בוונקובר ולנסוע דרך קמלופס לשמורת גליישר ולעלות ליוהו ובאנף, לוותר על ג'אספר. אנחנו נסענו מהבית בוונקובר לג'אספר, ומשם המשכנו ליוהו ובאנף (על המסלול והאתרים בפוסט הבא, אמן), סיימנו בקלגרי וחזרנו בטיסה לוונקובר. זה אומר שהתחלנו בעשר שעות נסיעה בקרוואן (שחילקנו ליומיים וחצי בגלל הבננות שלא חובבות נסיעות ארוכות), ורק בלילה השלישי הגענו בעצם לשמורת ג'אספר. רם אומר שבדיעבד היה עושה את זה אחרת, טס ומוותר על הנסיעה הארוכה בהתחלה. אני דווקא חשבתי שיש יתרון גדול בלהתחיל בבית (קניות של שבוע נדחסו למקרר ולארונות, ולא היינו צריכים לעשות כמעט שום השלמות של אוכל בדרך) ולהתחיל את הטיול לאט. למרות שאני בטוחה שיש יתרונות בלנסוע הפוך, להתחיל בקלגרי השטוחה והמשעממת ולגלות את הרוקיז המהממים נגלים למול עיניך בעליה לבאנף.

10. אל-תוש. אין גבול לכמות האל-תוש שצריך כשלנים כל כך קרוב לטבע. גם ככה ליתושים ממש לא אכפת ממנו, והדבר היחידי שעוזר זה הרשתות על החלונות בקרוואן. "מהר, מהר לסגור את הדלת" הפך משפט שגור אצלינו בימים האלה.

ועכשיו: לתמונות! כל התמונות בפוסט צולמו מתוך הקרוואן / בחניון לילה של קרוואנים / במרחק שלא עולה    על 100 מטר מהקרוואן שלנו. פרס יקר ערך יוגרל בין מי ששורד עד סוף התמונות;)

לעצות נוספות ולתכנון המסלול נעזרנו בספר: קנדה מערב / מסלולים / נטע דגני ובנסיון המשפחתי של אחותי (תודה שין!)

כל תמונה ניתן להגדיל בלחיצה

 

ובשבוע הבא – בלי נדר – פוסט שני על הרוקיז, הפעם קצת יותר אינפורמטיבי. תודה למי שהצטרף לחוויה שלנו!