הספר האהוב על תמרול (נכון לעכשיו, גיל שנה ושלושה חודשים): הזחל הרעב / אריק קרל

הספר האהוב על עלמיק (נכון לעכשיו, גיל שלוש וחצי): סעודה אצל המלכה / רותו מודן

אז כל העניין עם ההשוואות התחיל בכלל עם השוואות עצמיות של עלמה עם עלמה. זאת אומרת זה לא שהיא משווה (אותה זה לא מעניין כמובן) אלא אמא שלה (אני) שאוהבת להתבונן בתמונות, ואז נזכרת בתמונות אחרות ומצלמת עוד תמונות כדי לשים ליד ולהשוות… בקיצור הזהרתי מראש שאני קצת אובססיבית.

כשעלמה הגיעה לגיל שנה הייתי חייבת לעשות לה לוח כזה שמראה את ההתפתחות שלה מגוזל עצום עיניים לציפורת שובבה.

וכיוון שכל כך התפעלתי מהגוף הקטנטנן וצילמתי כל איבר שלה בימים הראשונים, חזרתי אל זה אחרי שנה וצילמתי שוב מקרוב

והתחלתי לחפש אחורה תמונות נוספות כדי שאוכל לעשות השוואות חדשות (שרואים יותר איברים של עלמיק)

זהו, ואז כבר שיכללתי את זה. כל שנה באוגוסט יוצאים למרפסת לסט צילומים – אבא מחזיק את עלמיק מתפקעת מצחוק – ואני מוסיפה לשורה. (אבל מה יקרה כשנעבור דירה?)

יש ברשת דוגמאות נפלאות לצילומים כאלה (פעם בשבוע/חודש/שנה), רק צריך לחשוב מראש איפה מצלמים כדי שיתאים לאורך זמן… ולהשתדל לשמור על סדרתיות (כיוון התמונה, תאורה עקבית, צבעוניות בגדים ורקע. מה שבסדרה הזאת אין בכלל כי חשבתי עליה רק בדיעבד).

ואז…. הגיעה תמר.

לתמר כבר הייתי מוכנה (:

ועל השוואות בין השתיים… כבר כתבתי כאן.

אחרי "בצלאל" הלכתי ללמוד ב"מדרשה", במסלול הסבת אקדמאים להוראת אומנות. (כל מי שמכיר אותי יודע שיש לי פחד קהל נוראי, ולא ברור איך חשבתי לרגע שאוכל לעמוד מול כיתה שלמה וללמד – או למה התמדתי בזה וסיימתי את התואר, אבל שויין). ונדרשתי להשלים "נקודות אקדמיות" בסדנאות אומנות. בקיצור, ככה התגלגלתי ללמוד סדנת הדפס, שהיתה סדנה מרגשת, מלמדת, מעשירה, ומהנה מאוד מאוד. אני עדיין מחכה ליום שאחזור לעסוק בהדפס רשת. (ככה גם התחלתי ללמוד קדרות, אבל על זה בפוסט אחר).

כצפוי כל ההדפסים שלי היו מבוססי צילומים.

לתרגיל הגמר עשיתי הדפס על פי תמונה של אבא שלי מגיל 5. אני לא מתיימרת להיות אובייקטיבית, אבל לדעתי (הסובייקטיבית) זאת תמונה מקסימה. תמונה שובת לב, יפה, רכה, – ואני יכולה להתבונן בה דקות ארוכות.

מזל, כי בשבע השנים האחרונות ההדפס הזה תלוי בסלון שלי.

כשעלמה היתה בת שנה וחצי היינו בדיוק באמצע ביקור של חודש אצל אחותי שין ומשפחתה בונקובר/קנדה. זה היה בחורף 2013. כשהגיע התאריך מיד מצאנו סיבה לחגיגה – יום-הולדת חצי. (שנה וחצי). עלמיק עוד לא היתה בגיל שממש הבינה מה אנחנו רוצים אבל מאחייניות שלי למדנו מה בדיוק צריך לעשות:

איך חוגגים יומולדת חצי

ציון האירוע בעוגה (לא עוגת יומולדת אמיתית, אבל עוגה, רצוי שאפשר לקשט ביחד וככה להנות עוד קצת מההכנות)

הדלקת נרות+שירי יומולדת ("אין אין אין חגיגה בלי בלי בלי בלי עוגה" והשיר המורבידי הפולני: "שתיזכי לשנה הבאה עד מאה ועשרים שנה")

הרמה על הכיסא, ופעם אחת לחצי שנה הבאה

וכיוון שזה יומולדת חצי ולא יומולדת שלם, ואין ממש משחקים/הפעלות/אורחים/מתנות, אפשר לכבות ולהדליק את הנרות כמה פעמים שרוצים, ובכלל, אווירת משחק חופשי.

אז תודה לנגה גלי ונטע שהכרתם לנו את המסורת המשפחתית שלכם. אימצנו אותה בחום. חגיגת יומולדת חצי ממש עוזרת להעביר את השנה הארוכה בין יום-הולדת ליום-הולדת…… בקרוב יומולדת שנה וחצי לתמר!

וככה זה נראה בשנים הקודמות:

נ.ב. מי יצליח לנחש כמה תלבושות עלמיק הספיקה להחליף באחר הצהריים הזה של יומולדת שלוש וחצי?  בין הזוכים נכונה תוגרל עוגת בצק סוכר

לכו להצביע!

שבת אחת אצל ההורים מצאתי פתאום את קופסת הברביות שלי.

סגורה, מאובקת, מכילה זכרונות טובים מגולמים בשמלות, נעליים, אביזרים וכמה ברביות כרותות איברים.

 לא היו לי מיליון ברביות. רוב הברביות היו ירושה מאחותי שירשה אותן גם. את רוב הבגדים סבתא שלי היתה קונה לי בחופשה השנתית שלה בשוויץ.

הרבה לפני שכל מושג ה"ברבי" הוקצה מחמת מיאוס פמיניסטי, היינו נפגשות אני וחברתי פ. ומשחקות בברבי רופאה, ברבי עורכת דין וברבי עיתונאית (לפ. היו כמה סטים של ברביות מגניבות שעובדות במקצועות שונים שקיבלה מחו"ל למיטב זכרוני).

קן היה ירושה מברביות הסבנטיז שאחותי הביאה כשהמשפחה שלי חזרה מרילוקיישן לארצות הברית. היה לו בגד-ים וגלשן. (אבל לאן נעלם הראש שלו?!)

הייתי מהילדות ששיחקו בברביות עד גיל ממש מאוחר.  בניתי בית ברביות בתוך מדפי המתכת שהיו לי בחדר. אספתי אביזרים קטנים בשבילן ותפרתי להן בגדים מגרביים ישנים שלי. את הברביות הממש ישנות ונכות העזתי אפילו לספר.

אז בשבת, כשמצאתי את קופסת הברביות עלמיק מיד התלהבה מכל עניין ה-להלביש/להפשיט/לסרק ואני נזכרתי כמה שזה כיף. לא יודעת מה אני חושבת על זה מבחינה תרבותית-חינוכית.

לי זה זיכרון ילדות מתוק. וגם מזכרת אופנתית לבגדי שנות ה-70 (של אחותי שין) וה-80(שלי).

"לטיול יצאנו
כלנית מצאנו
על גבעת הדשא במערב

אל ההר עלינו
את הים ראינו
ומשם ירדנו בדהרה.

צב זקן פגשנו בדרך
בית ענקי החזיק על גב

בתהלוכה נהדרת
אלף נמלים נשאו חגב.

בשלולית המים
שמנו ת'רגלים
על החוף ישבנו בתוך סירה

בחלקת אספסת
רצנו בתופסת
כל הלטאות נבהלו נורא.

באנו בשורה אל הכרם
רוח סערה וענף נשבר

שמה בין תילי חפרפרת
אלף רקפות כל אחד ספר.

אז מאוד עייפנו
והביתה שבנו
שמש כבר יורדת ומאוחר.

רק בתוך הדשא
כלנית לוחשת
שובו בשלום
נפגש מחר."

כל האיורים מתוך: "הטיול הקטן" מאת נעמי שמר. איורים ליאת יניב. הוצאת עם עובד 2013

כל הצילומים משני טיולים קטנים ליער כוכב יאיר באמצע דצמבר ובסוף פברואר (אז היתה כל הפריחה הזאת, לא מתחייבת מה פורח שם עכשיו) ב-Waze: חי בר כוכב יאיר / דרך המרכז כוכב יאיר.

ואם התמכרתם לאיורים המשגעים יש גם בלוג יומי משגע של ליאת.

סבתא שלי מצד אבא, אילזה, נולדה וגדלה בברלין, בתחילת המאה ה-20.

היא גדלה בבית יהודי בורגני, בו שני הילדים עודדו לצאת ולרכוש השכלה גבוהה. היא בחרה ללמוד רפואה, כמו אביה, כמו דורות רבים של גברים רופאים במשפחה.

סטודנטית לרפואה, בשנות ה-20 של המאה ה-20.

בשנת 1933, עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה היא פוטרה מעבודתה בבית החולים, ארזה מזוודה ועלתה ארצה בעקבות בן זוגה (בעלה לעתיד) הציוני: היינס לוינסקי. גם הוא היה רופא.

סבא וסבתא שלי היו בין מקימי "רמות השבים". הם הקימו בעצמם בית, לול, משק, ועבדו בו.  אבא שלי מספר שלקח יותר משנה להקים את הישוב. שנה של הליכה מהצריפים בהם ישנו, לנקודה שבה הקימו את הבית. הם בנו אותו בעצמם, מהיסוד, הקימו לול, למדו להיות חקלאים.

אחרי כמה שנים בעלה נפטר. הלול הושכר, הבית נמכר.

היא חזרה לעסוק ברפואה. בהתחלה בהתנדבות, אחר כך הצליחה למצוא משרה כרופאה גניקולוגית.

ד"ר אילזה לוינסקי, סבתא אילזה בשבילי, עסקה ברפואת נשים עד שפרשה בגיל 66. היא עבדה כרופאה מנתחת ומיילדת בבית חולים בילינסון, במרפאת הנשים של בית חולים דונלו-דג'אני ביפו, ובקליניקה פרטית בביתה ברמת גן.

גידלה שני ילדים וחמישה נכדים.

סבתא שלי היתה אישה קשה. "לא קלה", זה מה ששמעתי שאמרו עליה.

"ייקית" קשוחה, עצמאית, דעתנית. עם ציפיות גבוהות.

הלוואי שהבנות שלי היו מכירות אותה. אני זכיתי.

"שלוש בנות אנחנו – ירדנה, רותי, לאה
ואוהבות אנחנו מעט להשתגע
מי שרואה אותנו מתעניין מיד
מי המנטה? מי המסטיק? מי השוקולד?"

מאחורי הקלעים של פורים 2015:

"מנטה חריפה יותר
מסטיק מצחיקה יותר
אך המתוקה יותר זאת השוקולד."

עוד פוסטים על חג פורים:

 על תחפושות עבר שלנו, על ארגז התחפושות שלנו, על התחפושות המיתולוגיות שלנו, כשהתחפשנו לשמש ירח וכוכבים, פורים בברלין

כן כן אנחנו מעטים. האנשים המבוגרים שאוהבים את חג פורים.

לא סובלת אוזני-המן. לביבות וקניידלעך לוקחים את העוגיות המשמימות האלה בעיניים עצומות (על טעם ועל ריח) אבל התחפושות… הו התחפושות. גם בשנים שלא היה לי לאן להתחפש, התחפשתי. הלכתי לבית של אחיינים שלי מחופשת, יצאתי לאיזו מסיבה, הלכתי לעדלאידע בתל אביב. במסיבות פורים המיתולוגיות בבצלאל כמובן סופסוף מצאתי ביטוי נאה לתחביב המוזר הזה.

והאמת – בדרך כלל, התחפושות שלי הן סתם גיבוב של בגדים שהוצאו מהקשרם והפכו למשהו חדש. מעין "בדיחה פנימית". לא תמיד ממש מבינים למה התחפשתי אבל העיקר שאני מרוצה.

כילדה, אחרי שמיציתי את כל התחפושות ה"קלאסיות" שעברו אצלינו במשפחה (ליצן, מלכת אסתר, קו-קלוקס-קלאן(!), כיפה אדומה), התחלתי להמציא לי תחפושות (ילדה מ"בית קטן בערבה", בונבוניירה, בננה, ההיא הקירחת מהפרסומת לאאוט-סיידר, פרה הודית) ובצבא ואחר כך הגעתי ממש להתמקצעות של העניין (גפילטע-פיש, נחש גומי). טוב בבצלאל כבר אמרתי שהיו תחפושות משובחות (פוליאסטר המלכה, פאוורפאפס, שלוש שוקולדי-פרה, שחקניות כדורגל) ואת רם אני מכריחה להתחפש איתי בעל כורחו בכל שנה (היינו ביחד פידל קאסטרו וצ'ה גווארה ממש מוצלחים – פעמיים, פרת משה רבינו מקרטעת ו-אבא מלווה וילדה בטיול)

בשנים האחרונות, מאז שהבננות נולדו ה"בדיחה הפנימית" חייבת להיות מובנת לקצת יותר אנשים (אפשר לומר – לפחות שהבנות עצמן יבינו).

כשעלמיק היתה בת חצי שנה התחפשנו לשתי בלרינות עם כרס

כשעלמיק היתה בת שנה וחצי התחפשנו לאריה שאהב תות

אבל האריה היה חולה רוב החג אז הוא הסתובב בבית בתחפושת של סופרמן מנוזל

ובשנה שעברה היינו מיץ פטל הארנב, הג'ירפה והאריה

השנה לשימחתי עלמיק ותמרול הסכימו שוב להתחפש איתי (:

עוד פוסטים על פורים:

כשהתחפשנו לשוקולד-מנטה-מסטיק, על ארגז התחפושות שלנו, על התחפושות המיתולוגיות שלנו, כשהתחפשנו לשמש ירח וכוכבים, פורים בברלין