מה המכנה המשותף בתמונות הבאות?
ככה זה כשאת ילדה, וכל רגע של שקט, הוא הזדמנות לשיר?
כל אבן מוגבהת או גזע עץ כרות – במה?
כל ענף הוא מיקרופון?
וכל בן משפחה שנקרה לאיזור – קהל?
או שרק אצלינו זה ככה?
ואני לא מדברת בכלל על ההופעות על במה אמיתית, בסיום חוג או הופעת סוף-שנה.
משום מה זכורות לי היטב הופעות שלי כילדה על במת-בית הספר, מופעי סוף שנה, הצגה בנושא זהירות בדרכים, ה"פסטיניצי" (פסטיבל הזמר של שבט "רעים" בצופים)… הופעתי עם כולם, לא בהופעת סולו חלילה, אבל נהנתי מאוד.
איפשהו מסוף התיכון ועד בכלל ההנאה מזה חלפה עד לכדי פחד-קהל משתק. ב"בצלאל" העברתי הרצאות מול הכיתה שלי בקול רועד, אפילו מבחנים בעל-פה גרמו לי לסבל רב, על סף התקף חרדה.
לעמוד מול כיתה שלמה – אני לא מסוגלת לחשוב על זה בכלל. למרות שהוצאתי תעודת הוראה ב"מדרשה" ונאלצתי לעשות התנסויות בכיתה.
ועכשיו, רגע לפני יומולדתי ה-41, החלטתי לעשות מעשה! לא עוד! אני לא מתכוונת לעמוד על במה ולהופיע חלילה, זה לא, אבל אני כן אנסה להתגבר על הפחד ולקפוץ למים הרדודים והנעימים בסביבתי הקרובה. אחלו לי הצלחה (ואחלו לי גם נרשמים…)
MyTrueColors גלית לוינסקי 
אין כמו ההופעות של הבנות, ולך ב ה צ ל ח ה
אהבתיאהבתי
תודה רבה רבה
אהבתיאהבתי
המון בהצלחה. מקווה שעם האוכל יבוא התיאבון, כי אין דבר יותר מתגמל מהופעה מוצלחת, כמו שהבנות שלך יודעות.
אהבתיאהבתי
הופעה?! לא להגזים. לדבר מול כמה אנשים זה מור דן אינאף בשבילי (:
אהבתיאהבתי
בהצלחה רבה גלית! נשמע מרגש. גם אני לא אוהבת לעמוד על במה, אבל עם השנים קצת השתפרתי בזה. לא כי כל כך התאמנתי, אלא כי קצת פחות אכפת לי מה יחשבו. אני עוד זוכרת מחמאה שקיבלתי מסטודנט בבצלאל כשעשיתי בכיתה הרצאה על צלמת אהובה (אולי סינדי שרמן?) – הוא שאל אם הייתי מדריכה בצבא. זה היה כל כך מפתיע ומחמיא! עדיין תמיד אעדיף להיות בקהל ולא מולו.
אהבתיאהבתי
אני גם תמיד מעדיפה להיות בקהל ולא מולו, וזה גם הרבה יותר מעניין (:
אהבתיאהבתי