דברים שלמדתי על הסתיו:

הסתיו הוא עונה. הוא לא סוף הקיץ כשמפסיק להיות הביל ואפשר סופסוף לנשום. הוא גם לא כשחם כל היום וקריר בערב. הוא עונה בפני עצמה.

הסתיו מתחיל ב-21 בספטמבר ומסתיים ב-21 בדצמבר. כל חיי חשבתי שדצמבר הוא שיא החורף.

 בסתיו מתייבשים עלי העצים והצמחים, משנים צבעם ומתחילים לנשור.

כשהעלים משנים את צבעם על העץ ניתן לראות עצים שצבעם מתחיל להשתנות קודם בקצוות, ולאט לאט במרכז העלווה. לעיתים כל העץ משנה צבעו בבת אחת. לעיתים ניתן לראות את העץ משנה צבעו בחלקים / כתמים.

 צבע העלים הנושרים נע בכל הטווח בין ירוק – צהוב – כתום – ורוד – אדום – סגול – חום.

יש עצים שהעלים נושרים מהם לאורך תקופה. יש עצים שמשב רוח חזקה מפיל את כל עליהם בבת אחת והם נותרים ערומים.

את העלים הנושרים לא אוספים.

בישראל בסתיו יורד הגשם הראשון, הוא נקרא "היורה". בונקובר יורד גשם בכל השנה. עם בוא הסתיו השמיים כאילו קיבלו פקודה להתקדר, והם נשארים קודרים רוב הזמן, עד סוף החורף. הימים מתקצרים, הטמפרטורות יורדות, ובכלל, מתחילים להרגיש את הגעגועים לקיץ.

מסמלי הסתיו בישראל: חצב, נחליאלי, שבלולים, חגי תשרי. מסמלי הסתיו בקנדה: עלים צבעוניים, תפוחים, קישוטי האלווין (נחגג כאן בסוף אוקטובר).

עלי עץ המייפל אכן הופכים אדומים אדומים בסתיו, ממש בכמו בדגל קנדה.

"גן גורו" הוא גן חיות אוסטרלי ב"פארק המעיינות" ליד הגלבוע.

לרמת-גנים בוגרי ביקורים רבים ב"ספארי" ברגע הראשון היה נראה מוזר ש"יש כל כך מעט חיות". גן שלם רק לקנגורו?! אז אלא אם אתם חובבי קנגורו וקוואלות שרופים, לא הייתי ממליצה לנסוע במיוחד עד לשם. אבל אם אתם באיזור, ויש לכם שעתיים פנויות, זו בהחלט המלצה חמה.

זהו פארק לא גדול, אבל הקנגורויים מסתובבים חופשי, רובצים, נחים, אוכלים, שותים, נותנים לאנשים ללטף אותם ולהאכיל אותם קליפת אקליפטוס. הגן מאוד רגוע (לפחות כשאנחנו היינו) ולמרות שזו בעצם "פינת ליטוף" ענקית, לא נראה שהחיות סובלות (או מתעניינות במיוחד האמת). הקנגורויים נחים, האנשים מסתובבים בינהם וממשיכים הלאה.

מה עוד יש? יש דב קוואלה מתוק מתנמנם על עץ אקליפטוס, יש עוד מגוון חיות בכלובים, ועיזים חופשיות, יש פינת איפור, פינת יצירה, פינת כלי נגינה אוברג'יניים, פינת אפיית לחם אבורג'יני. (למרות שאולי היו כל כך הרבה "פינות" בגלל שביקרנו בגן בחוה"מ סוכות).

הידעת? אפשר ללחוץ על כל תמונה להגדלה

בחול המועד סוכות נסענו לפסטיבל הכדורים הפורחים (בגלבוע).

החלטנו שעל אף השעה המוקדמת של ניפוח הכדורים הפורחים, ועל אף המאמץ להגיע מרחוק – לא נישן בשטח ונגיע מהבית. קראו לזה אסטניזם, קראו לזה ייקיות, לא היה נראה לנו שהלינה הראשונה שלנו בשטח ביחד תהיה בין עוד 5000 איש במתחם צפוף.

זה היה באמת מוקדם! אבל זו היתה "הרפתקה" (כמו ששיווקנו לעלמיק): הכנו את עצמינו בערב הקודם, הבננות הלכו לישון בבגדים נוחים ובשעה 03:30 נשלפו מהמיטות ישר לאוטו. קיווינו שימשיכו לישון בנסיעה השקטה צפונה. תמרול באמת התגברה על ההפתעה, התכרבלה בכיסא והמשיכה לישון. עלמיק לעומת זאת מרוב התרגשות מה"הרפתקה" לא הצליחה להרדם (או להפסיק לדבר) במשך שעתיים הנסיעה לשם…

הגענו ב-5:00 למתחם, וכשנפתחו השערים ב5:30 בבוקר, וכל משפחות המנומנמות התחילו להגיע ולהתקבץ כדי לראות את תחילת ניפוח הכדורים, אנחנו היינו עירניים ורעננים (התעוררנו הרי שעתיים קודם כבר). אפילו תפסנו מקום בשורה הראשונה.

אין ספק שזה אחד הדברים המקסימים שיש. בשקט בשקט, עוד לפני עלות השחר, מתחילים לאט לנפח את הכדורים. לאט לאט הם גדלים ומתרוממים מהאדמה והופכים לצורות תלת מימדיות. והכל שקט ורגוע. כל הצופים יושבים בנחת על האדמה ומתבוננים בניפוח, ובכדורים קטנים יותר שעוברים קרוב לקהל המתעורר לאיטו. לאט לאט עולה גם השחר והכדורים הפורחים הראשונים מתחילים להמריא אל על. כולם מתרגשים ושמחים עם כל כדור פורח שעולה לשמיים. כל הקהל מנופף לשלום למטיסי הכדורים. בסביבות 6:30 בבוקר כבר כל השמיים מלאים כדורים פורחים בכל מני גבהים, חלקם רחוקים, חלקם קרובים, וכולנו מביטים בפלא בהשתוממות.

בזמן ההמתנה לכדורים להתנפח ולהמריא ניחשנו באיזה צורות הם, וקיווינו שכולם יצליחו להמריא. כשהם המריאו וטסו להם בשלווה בשמיים ממעל, בחרנו איזה כדור פורח הוא הכי יפה (עלמיק: הצפרדע ההפוכה כי היא ממש קפצה לשמיים מהר, אני ורם: הראש. תמרול: עוד לא החליטה).

ב-7:00 בבוקר התחיל מופע אווירי של צנחנים קופצים מכדורים פורחים, וכמה סוגים של אופנועי-רחיפה (ככה קוראים לזה?)

ב-8:00 בבוקר הכל נגמר. פתאום הבנו שהיום רק התחיל, בדיוק כשהתחלנו להתעייף… מזל שיש את "גן גורו" במרחק של חמש דקות משם…

היה מרהיב! ממש "הרפתקה" מומלצת. רק חבל שזה מתקיים בחול המועד סוכות בלבד…

בנתיים אנחנו צריכים להסתפק בצפיה בכדור הפורח שבפארק הירקון…

לפני שמונה שנים התחתנו. בהתחלה בשישי בבוקר עם רב וקומץ קטן של משפחה וחברים בגינה של ההורים של רם, ושבוע אחר כך, ביום שישי במסיבה וחתונה אזרחית ב"חגיגה בכפר".

זה היה ביום שישי בצהריים, מיד לאחר יום כיפור. אוקטובר, חגים, אווירה טובה. יום שמש מקסים.

ידעתי שזה יהיה ב"חגיגה בכפר" עוד הרבה לפני שרם הציע לי נישואין. צילמתי שם חתונות ואירועים שהיו קטנים ומקסימים בצורה יוצאת דופן. ידעתי גם מי יהיה הדיג'יי (איתמר גבע), הצלם (אלי מעייני כמובן) ואפילו ראיתי את השמלה שלי בעיתון (מדדתי עוד שמלות אבל חזרתי לזו ששבתה את עיני. אז עוד אפרת ליכטנשטט עיצבה שמלות וזכיתי להתחתן בשתיים של "ליכטנשטט"). בכל זאת – צלמת אירועים. אספתי לי במשך השנים רשימת "רק לא" כל כך ארוכה שלא הייתי צריכה להתלבט מה "כן".

חתונה קטנה, שישי בצהריים, "חגיגה בכפר", אסתי זקהיים חיתנה אותנו, ושבעה מבני משפחתינו וחברינו בירכו אותנו ב"שבע הברכות". האוכל היה מעולה (איך לא, "חגיגה בכפר". שנים נהנתי לעבוד שם ולא ויתרתי אף פעם על הפסקת אוכל), המוזיקה – הרבה אייטיז, והאווירה – כמו חתונה בחצר של ההורים (אם להורים שלי היתה חצר. גדולה. בכפר הס נגיד). בקיצור היה ממש כיף.

לפני שנתיים בערך שמעתי שהמקום נסגר. במשך שנים ריחף מעליו צו סגירה, כמו על גני אירועים רבים באיזור השרון. הצו נדחה ונדחה, ולבסוף המקום באמת נסגר.

לא יכולתי להתאפק ובאתי לראות אותו אחרי כמה חודשים. אי אפשר להאמין. נכון, זה רק מקום, עסק, אבל בכל זאת, מוזר. הסתובבתי בין ה"טאבון" ל"תנור העישון" ול"קליפטיקו" (?), בין הרחבה הקטנה של הריקודים והדשא עליו עמדו השולחנות וסידורי הפרחים העדינים שרונית שזרה בעצמה.

סתם. מוזר.

מעבר לרילוקיישן מזכיר (לי) בכל כך הרבה מובנים לידה.

קודם כל הלא-נודע. גדול, שחור, מחכה לו שם מעבר לתאריך הנקוב. לפני הלידה של עלמה לא יכולתי לדמיין מעבר ללידה. חששתי מהלידה, חשבתי על הלידה, לא יכולתי לחשוב דקה אחריה. לא יכולתי לדמיין שיגור עוד ייצור זעיר בבית שלנו. לא יכולתי לחשוב על עצמי כאמא, בטח לא לתכנן איזו אג'נדה, לחשוב על חינוך או העדפות שלי לגבי הגידול שלה. מטפלת? גן? לא העלתי בדעתי את השאלות האלה. כך גם במובן מסויים הרילוקיישן. למרות שבאתי לבקר בונקובר מספר פעמים לפניכן, ואפילו כמה חודשים לפני המעבר, וניסיתי לדמיין את עצמי ברחובות, את עלמה ותמר בבית הספר, למקם את עצמי בנוף הזה – פשוט לא הצלחתי. הכל התנקז לתאריך הטיסה. כל החששות, ההתארגנות, הדאגות, העצב. הצלחתי לתכנן את הטיסה, לדמיין את העליה למטוס. זהו. מרוב שלא יכולתי לדמיין והייתי כל כך מופתעת שעלמה נולדה – לקחו לי כמה חודשים להפנים שאני אמא. ברילוקיישן המעבר היה יותר הדרגתי, בכל זאת זה אינו שינוי גדול כמו הבאת ילד לעולם, אבל גם, לקח לי שבועות רבים להבין – זהו, הגענו.

דבר שני תחושת ה"תכף הכל נגמר" שליוותה את השבועות האחרונים לפני הטיסה לונקובר, הזכירה לי כבר בארץ את התחושה של חודש תשיעי להריון. להספיק להספיק להספיק. להיפרד מחיים שלי כמו שהם. לפני לידה – לצאת, לבלות, כי "בטח לא נצא בשנתיים הקרובות", כי אי אפשר לדעת איך זה יהיה עם הגור הקטן הזה שייכנס לחיינו. כי קנדה היא לא ישראל ואין שם שוקולית ואיך אני אמצא תחליף הולם, ואין את המסעדה הזאת, ואין את הים. בשבועות שלפני הרילוקיישן הסתובבתי בתל אביב, ויצאתי בערב ופגשתי חברים כמו שלא עשיתי מעולם. להספיק להספיק להספיק. לסגור פינות, לסיים עבודות, להספיק להנות, להספיק לראות ולהגיד שלום. גם לאנשים, גם למקומות, (ואפילו לאוכל).

בימים האחרונים לפני הרילוקיישן הייתי בטלטלה רגשית כזו, ממש כמו בימים ההורמונאליים שאחרי הלידה. בכיתי בכל יום. בכל יום נפרדתי מחבר או בן משפחה, הייתי כמעט באבל. כל כך הרבה רגשות מעורבים – ציפייה מהולה בפחד, עצב על הפרידה מלווה בהתרגשות מהדבר הגדול הזה שצפוי לנו. מחשבות על כל מה שהבנות יפסידו בארץ – החברים, והקרבה למשפחה, והקיץ הישראלי, והחום האנושי, לעומת המתנה שיקבלו: פתח לעולם אחר, חברים חדשים, שפה, הבנה שהעולם גדול ומגוון. בשבוע האחרון רק רציתי שיגיע כבר תאריך הטיסה ונגמור עם זה. לא יכולתי יותר.

ואז – הגענו.

ושקט.

הכל על מי מנוחות. אנחנו ביחד. אנחנו לא מוקפים בהרבה אנשים, מבלים הרבה עם עצמינו. שגרה איטית יותר, רגועה. אווירה קנדית. שלום-שלום לשכן. שיחת חולין עם השכנה. נפגשים עם אחותי ומשפחתה, שגם הם רגועים ו"קנדיים". והסערה שככה, נשארה מאחור בנתב"ג. אני אפילו לא יכולה לדמיין את החום המהביל והרגשות הסוערים שם במדינה שחייתי בה כל חיי. פה, במרחק של אלפי קילומטרים, "אפילו הדאגות הכי גדולות נראות כמו נקודות קטנות*".

* מתוך השיר: לג'ירף יש צוואר ארוך / יונתן גפן

ראש השנה.

ההתחלה של השנה. התחלה חדשה. אופטימיות. 365 ימים עוד לפנינו! ימים שיכולים להפוך לזכרונות טובים, זכרונות מרגשים. רגעים שיכולים להיות חוויות. כל כך הרבה אופטימיות בחג אחד…

מקווה שכשאסתכל אחורה על השנה הזו ואזכר בה לטובה.

ובנתיים

אני מאחלת לי, למשפחתי, לחברי, ולכל הקוראים היקרים לי

שתהיה שנה טובה, מלאה חידושים, הרפתקאות, חברים, אהבה, והרבה אור (אור טוב לצילום ובכלל).

שנת תשע"ז – בואי! אנחנו מוכנים.