הבוקר הבאנו את הבנות ליום הראשון ללימודים, וברקע יוני רכטר שר את "כל עוד".

"ילד הולך לו ברחוב בבוקר בהיר של תשרי, אל בית הספר שוב יוצאים הילדים"

שוב שנת לימודים חדשה מתחילה.

שוב הבנות מתרגשות – באיזה כיתה אהיה? מי המורות החדשות? האם המורות נחמדות? איזה ילדים יהיו איתי בכיתה?

"ילד הולך לו ברחוב בבוקר בהיר של תשרי, אל בית הספר שוב יוצאים הילדים*" שר יוני רכטר באוטו, תמר לא הפסיקה לפטפט ברקע, והמבטים שלי ושל רם נפגשו. "איך עוד שנה פה נפתחת כמו כל שנה בסתיו, איך בן הולך לו לבד ואב בעקבותיו" מחיתי דמעה של התרגשות.

עוד שנה.

* "כל עוד" / מילים: עלי מוהר. לחן: יוני רכטר

לפוסטים קודמים על תחילת שנת הלימודים: ספירת המלאי בשנה שעברה 2018, סיום החופש הגדול 2017, סיום החופש הגדול 2016, היום הראשון בגן 2015

אתמול תמרול החליטה שהיא צריכה להקים דוכן, ולמכור בו "פרסים".

רעיון הדוכן עולה פה מדי פעם, זה הרי עובד חזק בצפון אמריקה וכבר יצא לנו לראות ולקנות בדוכני ילדים. הבנות רצו פעם להקים דוכן לממכר לימונדה (מסמסנו את זה, למרות שקניתי תרכיז לימונדה למקרה שזה יצוץ שוב. הלימונים פה יקרים להחריד, אין מצב ללימונדה טבעית!) ובקנדה דיי האחרון עלמה הקימה בפיקניק שהיינו בו דוכן ללימוד שזירת צמידים.

הפעם הרעיון, והביצוע היה של תמר. תמרול הכינה שלטים, לקחה משטח שיהיה הדוכן, הכינה ארנק (בלי) כסף, ואספה מגוון שטויות ופיצ'עפקעס ש"היא לא צריכה יותר" לטענתה, לדוכן שלה. "בכמה כסף תמכרי כל דבר?" שאלתי אותה. "בשבעה דולר". ענתה תמרול בהחלטיות אופיינית. "שבעה דולר? זה המון כסף. מה דעתך על 25 סנט? ככה כל ארבעה קווטרס שתקבלי יהיה לך דולר שלם אחד". – הסברתי. משום מה שזה שכנע אותה.

אתמול בסוף לא הלכנו להקים את הדוכן. היה יום ארוך ולא היה לנו כוח אחרי הצהריים, וגם – שכנענו אותה – מטפטף בחוץ, אף אחד לא יעבור ברחוב שלנו ויקנה. היום, לעומת זאת, כבר היה ברור שהדוכן הזה חייב לצאת לפועל. הדוכן הזה קום יקום! וכך היה:

אחרי-הצהריים הלכנו ל'יום ללא מכוניות' באחד הרחובות בעיר. יום ללא מכוניות זה יום מימי סוף-השבוע הקיציים, ובו יש דוכנים לממכר דברים, לאורך בלוקים רבים. סוגרים את הרחוב למכוניות, וכולם באים להסתובב בין הדוכנים, להאזין להופעות חיות, לקנות דברים, לטעום בחינם, לקבל פרסים והפתעות שיווקיות, וכו'. בכל סופשבוע בקיץ יש רחוב אחר, מהרחובות הראשיים בעיר שסגור למעין פסטיבל חד פעמי כזה. Rain or Shine! – בכל מזג אוויר.

למזלינו כבר לא ירד גשם כשהגענו. מצאנו כיסא זרוק בדרך, ועליו תמר הקימה את הדוכן שלה. מיד עלמה התגייסה למשימה והתחילה "לשווק" את הדוכן של תמר. שתיהן אחזו בשלטים שתמר הכינה וקראו לעוברים ושבים לבוא ולרכוש משהו מה"פרסים" שלהן.

"Prizes, prizes, a quarter only!" צעקה עלמה בגרון ניחר. בגלל המוזיקה מהופעה חיה לידינו בקושי מישהו שמע אותה. תמרול בחרה דווקא לרקוד כאסטרטגיה שיווקית. היא פיזזה ליד הדוכן והצביעה עליו תוך כדי ריקוד. אחרי כמה דקות אחת הפקחיות של הפסטיבל באה להסביר, בהתנצלות, שהדוכן חייב לעבור רחוק יותר, מעבר לרחוב הראשי. "זה כל-כך חמוד" היא אמרה, "אבל אסור". הזכרנו לתמר שלא שילמנו עבור הקמת הדוכן שלה לעירייה ולכן צריך להעביר אותו הצידה. היא קיבלה את זה דווקא בהבנה.

ואז, הלא יאמן קרה. לאט לאט, פעם שתי בחורות, פעם אישה עם ילד, פעם בחור צעיר, ניגשו לדוכן וקנו. כל אחד דיבר קצת עם הבננות, הן הסבירו על הפריטים השונים, הציעו, הסבירו מה עבודת יד של תמר, מה כדאי למדוד, ואנשים קנו עוד ועוד דברים. והם לא שילמו קווטר. חלק השאירו דולר, חלק חמישה דולר. הם לא הסכימו לקחת עודף, למרות שאנחנו (ההורים) ניסינו לשכנע. בכל-זאת, הפיצ'פקעס שתמר לא צריכה הם לא באמת "פרסים". לא נעים…

חוץ משני אנשים, שרם הלך בסתר ונתן להם מטבע של קווטר, וביקש בלחישה שיקנו משהו מהבנות שלו (כדי שנתקדם כבר עם העניין הזה) – וכל אחד מהם השאיר כמובן הרבה יותר כסף מהקווטר הסודי – ניגשו איזה 15 אנשים מיוזמתם לדוכן הזה.

נכון שהבנות מאוד חמודות, אבל אין מה לומר, גם הקנדים האלה הם משהו.

תוך משהו כמו 45 דקות, הבנות הרוויחו 20 דולר ומכרו כמעט את כל סחורתן. מרוצות עד הגג הן נכנסו לחנות מכולת סמוכה וקנו לעצמן ארטיקים, שכר לעמלן.

בדרך הביתה תמר התחילה לגלגל רעיונות לעוד דוכנים. דוכן לימונדה, דוכן מאכלים ש"אני אכין לבד ואת – עלמה תמכרי. אני יודעת להכין כמה דברים ממש טעימים". ועוד ועוד. הראש הפיננסי שלה התחיל לעבוד. היא כבר מתכננת את המיזם הבא.

שיאללה, כמה כסף!

וזהו. תמה תקופה. בשבילי, כי מבחינתה היא כבר ממש גדולה.

יש שיר ילדים גרמני ידוע, שאני גדלתי עליו:

"Hopa hopa reiter

wenn er faellt dann  schreit er

Faellt er in den Graben

Essen ihn die Raben

Faellt er in den Sumpf

Macht der reiter Plumps"

ובתרגום חופשי:

"הופה הופה הרוכב,

כשהוא נופל, הוא בוכה

כשהוא נופל לתוך התעלה,

העורבים אוכלים אותו

כשהוא נופל לתוך הביצה, עושה הרוכב פלופ!"

כן, השירים הגרמנים כנראה אכזריים כמו סיפורי הילדים הגרמניים…

כשאני ואחַי היינו קטנים הסבתא הייקית שלנו – סבתא אילזה, היתה שרה לנו את השיר הזה. זה הולך ככה: מושיבים את הילד על ברכי המבוגר השר, עם הפנים אחד אל השני, ומחזיקים את הידיים. המבוגר מתחיל לשיר ולהקפיץ את הברכיים (עליהם יושב הילד המתגלגל מצחוק) בתנועת רכיבה על סוס. בשלב ה"פלומס" (כשהילד כבר לא יכול להתאפק מרוב צחוק והתרגשות) מפילים אותו אחורה בצחוק גדול (אצלינו גם מוסיפים דגדוגים בקטע הזה).

בחיפושים שלי ברשת אחרי השיר ומילותיו גיליתי שיש לשיר עוד כמה בתים, וורסיות נוספות, וגם שחלק מהאנשים לא מפילים אחורה את הילד אלא בין הברכיים של המבוגר, אבל אצלינו זה עובד ככה.

אחרי שסבתי נפטרה, כעבור שנים, כשהתחילו להצטרף נכדים למשפחתינו, דווקא אמא שלי (הלא-ייקית) לקחה על עצמה את ביצוע השיר לנכדים,

וכולם, בתורם, מתגלגלים מצחוק.

אף אחד מהילדים לא יודע בכלל את משמעות המילים (הגרמניות, הלא-עדינות), אבל זה לא משנה לנו.

אני שרה את השיר עם טעויות רבות (אני לא דוברת גרמנית), אבל מקפידה להמשיך את המסורת, בין מפגש אחד לשני עם סבתא אסתר.

לצפיה בסרטון של השיר לחצו כאן, לתרגום המילים לחצו כאן, לסרטון של סבתא ייקית בביצוע מלא שמצאתי לחצו כאן

הבוקר הלכתי לסופר וקניתי משמשים. הם אמנם יקרים פה, ומעטים, אבל כיוון שבכל פעם בשבוע האחרון שקניתי משמשים לא הספקתי אפילו לטעום מהם כי הבננות הקדימו אותי, החלטתי הבוקר להתגבר על הקמצנות ולקנות יותר. אחר כך התיישבתי על יד המחשב, וריפרפתי בתמונות, ומצאתי, במקרה לחלוטין (באמת!) תמונות משבת אחת לפני שנה (21/5/2016 ליתר דיוק).

הסתכלתי בתמונות וניסיתי להזכר בשבת הזאת. לא זוכרת כלום. אז סיפרתי לעצמי את הסיפור מהתמונות:

שבת טיפוסית שלנו בישראל לפני שנה, בטח התחילה בבריכה, או סיבוב בפארק או ביקור אצל חברים, ואז ארוחת צהריים משפחתית אצל ההורים שלי. אחרי הארוחה אבא שלי – סבא אורי – התחיל להכין ריבת משמשים.

ואז עלמה רצתה להצטרף ולעזור.

הוא בטח ביקש ממנה לעזור להפריד את המשמשים ולהוציא את הגוגואים, ושם לה אותם בצד שיתייבשו כדי שהיא תוכל לקחת אותם הביתה ל"אוסף". לחתוך בסכין חד הוא לא נתן לה, אז היא רק עמדה וחיכתה לו שיסיים.

אחר כך תמרול התעוררה מהשנ"צ שלה ורצתה גם לראות "מה עושים".

כל אחת הכניסה בתורה חתיכות של משמשים כתומים לבלנדר.

אחר כך הן התבוננו בסיר עם העיסה הכתומה מתחממת, וסבא בטח נתן להן לערבב, וריח מתוק התפשט במטבח.

לבסוף הוא הכניס את הריבה המוכנה לצנצנות הרותחות ואמר להן "תיזהרו! לא לגעת! זה חם מאוד!", והן ליקקו את השאריות של הריבה מהסיר, ומיד אמרו "זה לא טעים בכלל ככה! סבתא אסתר אפשר ארטיק?" וירדו לגן השעשועים.

זה בטח היה ככה. אולי לא.

אמצע מאי, שנה אחרי, יש לי משמשים בבית אבל לא ריבה. נראה לי שאני מתגעגעת.

ריבת משמש / אורי לוינסקי

מצרכים:

1 קילו משמשים (עדיף של תחילת העונה), חלק חתוכים לחתיכות, חלק מרוסקים גס.

פקטין, סוכר. (אם רוצים ריבה מתוקה יותר, 1/2 קילו סוכר מקסימום, ואז צריך 1 כפית פקטין. אם רוצים ללא סוכר אז יש להשתמש ב-3 כפיות פקטין).

אופן ההכנה:

מבשלים בסיר על אש גדולה את המשמשים (מרוסקים או חתוכים או גם וגם, תלוי במרקם הריבה שרוצים), מוסיפים פקטין, מערבבים. כשהתבשיל מגיע לרתיחה, מוסיפים את הסוכר (אם החלטתם שהולכים על הגרסה המתוקה יותר), ומערבבים. מביאים לרתיחה שוב, וממשיכים לבשל במשך 8 דקות נוספות תוך כדי ערבוב.

מכבים את האש, ומכניסים לצנצנות שניתן לסגור בהברגה, מחוממות מראש בתנור (הצנצנות צריכות להיות רותחות בעצמן), בעוד הריבה חמה, וסוגרים מיד.

לתת לריבה בצנצנות הסגורות להתקרר לטמפרטורת החדר (בעת הקירור נוצר ואקום).

לשמור בקירור, אפילו מספר חודשים.

בתאבון!

הלכנו לעודד את גלי – האחיינית הקנדית שלי, במשחק כדורגל של נבחרת בית הספר שלה, מול נבחרת בית ספר אחר.

5 סיבות טובות ללכת לצפות במשחק:

להיות קהל אוהד. יש לנו פה מעט משפחה, אבל איכותית! אולי זה קצת הביך את גלי אבל רק היא זכתה בשירי עידוד ובנפנוף דגלים לאורך כל המשחק. כל אחד ראוי להיות מוערץ לפעמים (גם אם זה "רק" על ידי הבננות שלי).

ללמוד על כדורגל. רם אוהד כדורגל מילדות, והוא שמח להזדמנות ללמד את הבננות את חוקי המשחק, ולהעביר להן קצת מההתלהבות שלו.

השראה. רם ואני היינו מאוד שמחים אם הבננות שלנו ירצו להשתתף בחוג ספורט / משחק ספורטיבי. שלוש הבנות של אחותי משתתפות (או השתתפו) בנבחרות בתי הספר שלהן של כדורגל/כדורסל. הן מקפידות להשתתף בפעילות ספורטיבית נוספת אחר הצהריים (מלבד חוגי ריקוד גם שחיה, והנבחרות הנ"ל), ואין כמו דוגמא של בת משפחה לעודד אותן לבחור בחוג ספורט. אני אף פעם לא הייתי ספורטיבית במיוחד, תמיד העדפתי חוגי יצירה, אמנות וצופים. אני לא מהווה דוגמא אישית טובה בתחום הספורטיבי.

חשיבות ספורט לבנות. לאחרונה למדתי (בפוסט מעולה של רונית כפיר) שפעילות ספורטיבית של בנות חשובה ומוסיפה להן כמעט לכל תחום בחיים. ילדות ונערות שמשתתפות בפעילות ספורטיבית, עדיף קבוצתית או תחרותית, הופכות לנשים בטוחות יותר בעצמן, יוזמות יותר, בריאות יותר, שמחות יותר, ועוד ועוד. יש כל מיני חוגים שהייתי רוצה שהבננות יבחרו לעסוק בהם, וספורט הוא אחד מהם.

החוויה. פעילות כייפית אחר הצהריים אביבי, הזדמנות נהדרת להכנת דגל והמצאת שירים וריקודים.

GO GALI!!!

וככה זה נראה:

 ואם הבננות רוצות לשחק בעצמן ביום שאחר כך אז בכלל… השגנו עוד מטרה.