ישבתי וקראתי את הפוסט שכתבתי לפני שנה על מה אני עשיתי ב-2019. קראתי וגיחכתי. כמה הייתי גאה אז בעצמי על שהצלחתי לצאת מגבולות עצמי ולהצמיח ענפים ועלווה חדשה על העץ שנעקר מאדמתו (זוהי מטאפורה קצת עילגת לעצמי). אבל באמת – כמה הספקתי!
וכמו כולנו, תכננתי להמשיך ולצמוח.
תיכננתי להמשיך לטוס לפחות פעמיים בשנה ארצה (עדיף שלוש). הטיסה המשפחתית בפסח בוטלה וגם הטיסה שלי עם תמר בקיץ. בסוף טסתי לשלושה ימים בתחילת הסגר השני ואפילו לא חיבקתי את ההורים שלי.
תיכננתי להמשיך ללמד צילום ילדים חמודים מבית הספר היהודי. השיעורים האחרונים של מרץ בוטלו, והחוגים לא נפתחו מחדש עם חידוש הלימודים החלקי ביוני. בספטמבר לא פתחתי את החוג מחדש כי ידעתי שאני רוצה מתישהו לטוס ארצה לראות את ההורים שלי ולא יכולתי להתחייב מתי. בטח לא יכולתי להעלם לשבועיים בידוד. בשעה טובה אני פותחת את החוג מחדש עכשיו, אחרי חופשת החורף!
תיכננתי להמשיך לעבוד. השווצתי פה ש"2020 היא השנה הראשונה שלי שסגורים בה אירועים ששה חודשים קדימה". הכל בוטל. הכל. השמחות בוטלו או שהפכו להיות בזום ואני תיעדתי מקסימום את המשפחות ושמונת האורחים שלהם. אירועי סיום השנה במרכז הקהילתי בוטלו. ההתכנסויות והכנסים שצילמתי קבוע בארבע השנים שלי כאן – בוטלו. בכל זאת נכנסו מדי פעם עבודות חדשות ואני שמחה בכל עבודה. שמחה שעדיין זוכרים שאני קיימת ושיש לי הזדמנות לצלם. לא יכולה להתלונן. לעומת אחיותי ואחי הצלמות והצלמים בארץ – לפחות קיבלתי מענקים ראויים מהמדינה. אבל בהחלט ישבתי חודשים וצברתי אבק על המצלמות ומועקה על הלב. קשה לא לעבוד.
תכננתי להמשיך לטייל. היה לנו טיול מתוכנן ומוזמן לקיץ בקרוואן בפארקים הגדולים של ארצות הברית – לגראנד קניון ולברייס ולזיון. היה מאוד קשה להשלים עם העובדה שהכל בוטל ולא נוכל לנסוע לשם. בהחלטה כמעט רגעית ומאוד נבונה רם הציע שלא נוותר לחלוטין על חלום החזרה לקרוואן אלא ניסע בתוך בריטיש-קולומביה (ביקשו להשאר כל אחד בפרובינציה שלו), הלא בריטיש-קולומביה ידועה ביופיה. ואכן זה היה טיול מושלם.
סיפרתי על כל המקומות שביקרנו בהם בשנת 2019. עכשיו אנחנו בתום שבועיים של חופשת חורף בבית. פעם ראשונה שאנחנו נשארים בבית בחופשת החורף ולא נוסעים לסיאטל או דיסנילנד וקליפורניה, או לפחות ל Great Wolf Lodge לגלוש במגלשות מים. בוני הנרי – הרופאה הראשית של בריטיש קולומביה ביקשה לפני חודש וחצי שנישאר בבית. אז אנחנו נשארים. גם ככה אי אפשר לחצות את הגבול וקר מדי לטייל. אבל – שוב אני לא יכולה להתלונן. עשינו לנו חופשת-בית כייפית עם הבננות. אנחנו משחקים ומציירים (עם שרון רם לאור כמובן) ועושים מסיבות פיג'מות ואופים ובונים במרציפן. ולא נורא, כי –
לא תכננתי להתחיל לעשות סקי. אבל אני עושה! זה משהו שלא יכולתי לדעת בתחילת 2020, שבשנה הזו אלמד משהו חדש, שאני מאוד מפחדת ממנו ונמנעת ממנו כבר ארבע שנים (זה ה-מקום לעשות סקי, היתה פה אולימפיאדת חורף!). למד, חברתי היקרה באה לבקר אותי מניו-יורק בתחילת השנה ואיכשהו, לא ברור איך ולמה (דברים שעושים רק עם חברה של שלושים שנה כנראה) הלכתי איתה לשיעור סקי ראשון. מאז אמנם הכל נסגר ובוטל וכו', אבל עם תחילת העונה פה חזרתי להר, ואפילו עשיתי מסלול ירוק! עכשיו אנחנו יכולים ללכת לסקי ארבעתינו. מי היה מאמין?! בטח לא אני.
לא תכננתי לבלות ימים שלמים וחודשים ארוכים עם הבנות שלי, בבית וגם בחוץ. אף אחד מאיתנו הרי לא תכנן. ולא "גיליתי את הבנות שלי" כמו שאמרו הרבה הורים בסגר הראשון בארץ כי אנחנו מכירות כבר ממזמן. אבל גיליתי ששיעמום זה לא נורא, ולא כל הזמן צריך לעשות פרוייקטים גדולים. הבנות גילו בעצמן את השקט, והקריאה, וגילו מחדש כמה כיף לשחק אחת עם השניה לפעמים אפילו ימים שלמים. גם כשהתחילה שנת הלימודים (אצלינו היא התחילה בספטמבר והלימודים לא הפסיקו גם בגל השני למזלינו הגדול) וחזרו החוגים בחרנו ממש מעט חוגים – חוג אחד לכל אחת, כדי שיהיה להן זמן רגוע בבית אחרי בית-הספר. אנחנו באמת המון זמן ביחד ועושות גם פרוייקטים גדולים וקטנים, וגם לא עושות כלום או שכל אחת עסוקה בשלה. וכיף לנו יחד. וגם זה הרי לא ימשך לאורך זמן, עלמה כבר בת 9, כמה זמן עוד תהיה לה סבלנות להיות עם ההורים שלה?!
היה ברור לי שאמשיך לכדר בחימר, כמו שעשיתי בעשר שנים האחרונות. אבל הסטודיו נסגר במרץ ועדיין לא נפתח מחדש. במקום זה חזרתי לצייר. בכלל לא זכרתי כמה שאני נהנית מזה עד שהכרתי את שרון רם לאור והגחליליות שלה.
אז כן, רוב מה שתכננתי לא קרה, והיתה זו "שנת הקורונה", עם כל הרע והנורא שהיא הביאה איתה ועם כל הזמן שלנו ביחד שהוא בכל זאת רובו רק טוב וטוב.
והמשכתי עם הבלוג, הבלוג חוגג היום 6 שנים! וזה הפוסט ה-305 במספר.
יאללה שנת 2021, בואי נתחיל כבר. ההורים שלי מחוסנים, וכמעט כל מי שאני מכירה בני ה-60 פלוס בארץ מחוסן וזה בעיקר מה שחשוב לי. אני מקווה שנוכל לטוס ולבוא לבקר בארץ. אני מקווה שיתחילו לחסן פה בזריזות קצת יותר גדולה מהאיטיות הקנדית הרגילה (שזה הצד השני של ניהול המגיפה באחריות ובמקצועיות) והדברים יתחילו לחזור לנורמאליות. השנה הזאת לימדה אותי מה שהיידישאים ידעו כבר מזמן, ש"האדם מתכנן והאלוהים צוחק". לא רוצה לתכנן, רוצה לקוות. שיהיה טוב ושקט ובטוח. ושאוכל לחבק את ההורים שלי, בקרוב מאוד.
אמן.
תמונות להמחשת הדברים שנכתבו לעיל:
MyTrueColors גלית לוינסקי 