בשנים האחרונות גיליתי שאני אוהבת להיות בבית. אני אוהבת לצאת ולהפגש עם חברים, אוהבת ללכת להסתובב בעיר, מרגישה מחוייבת לצאת לעשות ספורט. אבל אם זה תלוי בי, סביר להניח, שבבוקר פנוי – אשאר בבית. מזל שיש לי גם עבודה לעשות מהבית, כך שזה מסתדר לי עם האישיות.

יש לנו בית לא גדול, מה שנקרא פה 3 Bedroom – פה סופרים רק את חדרי השינה. חדר שינה של רם ושלי,  חדר השינה של הבננות, וחדר עבודה/משחקים/אורחים/בלגאן. חוץ מזה יש מטבח די גדול עם פינת אוכל קטנה וסלון. אנחנו גרים בקומה העליונה, מתחתינו מושכרות שתי דירות חדר.

מתאים למידותינו.

לא לתמיד, אבל למידות העכשיויות שלנו.

חוץ מזה שלמי יש כוח לעבור.

אני מעדיפה להצטמצם ולצטופף ולהפטר מרהיטים אם צריך, ולא לעבור.

אחרי שגרתי המון שנים בבית אחד – בדירה במעגל, היה לי מאוד קשה להפרד. אבל יש משהו מאוד נעים במעבר לבית ריק, במיוחד מעבר כזה קיצוני של יבשת אחרת – כי נכנסים לבית באמת ריק. לא לקחנו איתנו מהארץ הרבה, בגדים, ספרים, כמעט כלום. זה היה שיעור יפה בפרידה מחפצים, בלחשוב מה צריך ומה סתם נשאר איתי מכוח האינרציה, בלקחת רק את מה שיש לו ערך שימושי.

זה היה מאוורר. הגענו לבית עם ארונות ריקים, מעט רהיטים שקיבלנו מאחותי וחברותיה, רק הריהוט המינימנלי ההכרחי שרם קנה באיקאה.

שלוש וחצי שנים אחר כך: ארונות עולים על גדותיהם, מליון חפצים שאין להם מקום, יותר מדי בגדים/קופסאות איחסון/צעצועים/תיקים/מזכרות/פיצ'פקעס.

ובדיוק השבוע רם אמר לי – אולי אנחנו צריכים לעבור לבית גדול יותר.

פצצה.

כי מבחינתי כאמור, עדיף לוותר על ספה מאשר לארוז שוב את כל חפצי ולנדוד, גם אם זה שני רחובות מערבה.

וגם – זה אישור בעיני לכך שאנחנו אוגרים יותר מדי. אם צריך עוד מקום, ואנחנו נותרנו עדיין אותה כמות האנשים במשפחה – סימן שאגרנו יותר מדי חפצים. ומי זה אגרנו? אני. והבנות. טוב אותן אי אפשר להאשים, הן נקשרות לכל פיסת נייר שציירו עליה, ולכל קופסת קורנפלקס שנגזרה והוכרזה כ"בית ליוניקורן". ואני שומרת. אולי נצטרך? אולי פעם אוהב שוב את התיק הזה? אולי אחזור ללבוש מידה 36?

ופחות נעים בבית כשהוא מבולגן. והבלגאן גם ממלא לי את המוח, קשה לי לעבוד בחדר לא מסודר, לא כל שכן להסתובב בבית שיש בו חפצים ללא מקום קבוע. מדי פעם אני מסתערת על הבלגאן ואומרת לבנות: אם זה על הרצפה, סימן שאת לא צריכה את זה. אולי אני צריכה לעשות את הגבול הזה גם לעצמי: אם אין לחפץ הזה מקום של קבע (במגירה או קופסא של עוד מאותו סוג או נושא) סימן שאני לא צריכה את זה.

אני רוצה לחיות בבית שאני יודעת בדיוק מה יש בו, ואיפה למצוא את מה שאני צריכה בשתי דקות מקסימום. לא רוצה שוב לאגור דברים ולגלות אותם אחרי 10 שנים כשאני אורזת את הבית (כמו מגוון חפצים ש"אולי אני אצטרך" שמצאתי בבוידעם כשארזתי את הבית במעגל).

באנו לרילוקיישן של שנתיים. ארזנו בית וחפצים שנאספו בעשרות שנים למחסן אחד קטן. אנחנו באמצע השנה הרביעית כרגע. מדי פעם אני נזכרת באיזה חפץ שנשאר בארץ ואומרת לעצמי – חבל שלא לקחתי אותו. איך לא לקחתי אותו?! אבל את רוב הדברים – ארגזים על ארגזים שעומדים צפופים במחסן אחד קטן בהרי ירושלים – סביר להניח שאמסור ברגע שאפתח את הארגז. חוץ מהאלבומים והספרים שלי. אליהם אני באמת מתגעגעת.

אז מה זה הבית הזה? איפה זה "הבית"? כמה בכיתי כשעזבתי את הבית שלי ברחוב המעגל. אהבתי אותו אהבת אמת, ומעבר לכך שהדירה היתה של סבתא שלי והיו לי זכרונות ילדות רחוקים ממנה, כשהיא היתה שלי היא הפכה לבית. הבית האמיתי הראשון שלי אחרי בית ההורים. וכשנכנסנו לכאן, הדירה ששכרנו בוונקובר, ששכרנו אותה מתמונות באינטרנט, בלי להיות בה פיזית אפילו פעם אחת, דירה שצבועה בחום בהיר עם מטבח כהה וארונות קיר קנדיים – מי בכלל חשב שארגיש פה אי פעם בבית.

וכן. הבית הכחול הוא ממש בית.

כי אני רגילה אליו.

כי נוח לי פה.

ובעיקר כי המשפחה שלי פה. אז זה הבית.

ובשבועות הקרובים יהיו פה שינויים – שינויים (קלים) בעיצוב הבית. אבל למרות שאני לא אוהבת שינויים – אני מתרגשת. אפשר גם בתוך הקבוע והמוכר להתחיל משהו חדש. וכנראה שזה בדיוק הזמן לפנות קצת מקום בבית (ובלב) וליצור לי קצת יותר מרווח נשימה בתוך הבית.

 

 

הם עברו רק לפני שלושה חודשים לניו-יורק

היו קצת עיכובים בירוקטיים בשדה, החזקתי אצבעות שעה רצוף עד שזה הסתדר והיא רצה ועלתה למטוס

היתה טיסה של חמש וחצי שעות

כולם אמרו שיבואו, וחלק באמת באו. אבל זה נורא רחוק, ועשר שעות הפרש זמנים זה ג׳ט-לג מהשטן, ולפחות קונקשיין אחד, והטיסות יקרות, וונקובר זה קצה העולם. באמת שאני מבינה כי הכל נכון.

אבל אז הגיעה למד.

וזו היתה אחת המתנות היפות ביותר שקיבלתי בחיים. בחיי.

שלושה ימים שלמים עם חברתי האהובה והיקרה.

פטפוטים אל תוך הלילה. מניקור-פדיקור. הליכה במפל של גשם לסיבוב על רחוב מיין – אבל לנו לא ממש אכפת כי היא הגיעה וזה קורה וזה אמיתי.

וסיפורים וחוויות וקשיים ובעיות וכיף לדבר וכיף גם לשתוק והכי כיף ביחד. כי היא הגיעה. עד אלי, לוונקובר! אני מתחילה לדמוע רק מלהקיש את המילים. זה באמת קרה!

ואז הגיעה למד.

והיא היתה איתנו, ובילתה זמן עם הבנות, וארוחת ערב משפחתית עם כולנו אצל אחותי, והיינו בבית וטיילנו בחוץ.

ואפילו השמש יצאה לכבודה, אחרת איך אפשר להסביר את הגשם האינוסופי של השבועות האחרונים, שנגמר  במבול לא אופייני, ולמחרת השמש הגיחה במלוא יופיה – לתת לנו זמן לטייל ולהשוויץ ביופי של העיר הנפלאה הזו שאנחנו גרים בה, כדי שגם למד תראה ותאמין: כן, מהמם פה כשהשמש יוצאת, כן, רואים את ההרים מלאי ההוד מכל מקום, כן, זו עיר משגעת, לא סתם אני מאוהבת בה.

והיא הגיעה, וכל הסיפורים קרמו עור וגידים כי היא ראתה את המקומות, ופגשה את האנשים. והכירה את החיים שלי, של כאן.

היא הגיעה, למד.

והלכנו לתצפיות וטיילנו בפארק וצפינו בהופעה של מיכה שטרית, ואכלנו, וטעמנו, וצחקנו, ושרנו פרוזן בצעקות באוטו, כמו שאפשר באמת רק איתה.

כולנו חיכינו. עלמה ואני ובקושי החזקנו מעמד מרוב ציפייה. אני לא ישנתי כמה לילות קודם, עלמה התחילה להתחבר איתה רק מהסיפורים של לפני, ומרגע שהגיעה למד עלמה לא משה מצידה ולא עזבה את ידה. עושה את מה שהלב שלי מרגיש כבר שנים.

היא הגיעה.

והלכנו לשיעור סקי ראשון, אני ולמד, שלמרות כל החששות והקיטורים לפני – נהננו ממנו בטירוף, והיינו נשארות עוד על ההר אלמלא השלג שהתחיל להצטבר לנו על הריסים. רק בזכותך למד. שלוש שנים של נסיונות שכנוע של המשפחה שלי שמככבים בסקי לא עזרו. ולא פרשתי אחרי חמש דקות, להפך. היה סופר כיף (וחם!) ובואי נודה בזה – כיכבנו! אני עדיין לא מאמינה שזה קרה, השרירים התפוסים מזכירים לי שזה היה אמיתי.

ואז היא נסעה.

שלושה ימים. סופשבוע ארוך. כל-כך מהר נגמר. קסם שהיה ולא היה.

מזל שיש תמונות. אני כמעט לא צילמתי, אבל זכיתי לראות את העיר דרך העיניים שלך. היה סופשבוע של אושר.

!תודה על המתנה הגדולה הזו.

ונקובר דרך העיניים של למד: יפה יותר ממה שזכרתי

ביקור משמח דרך המצלמה שלי:

וההיילייט המפתיע של הביקור:

הפוסט הקודם על למד כובשת את אמריקה כאן, וכאן למד סיכמה את הביקור.