בעוד כמה ימים יש לי יומולדת. יומולדת שלושים ותשע. אבל ה"ארבעים" פשוט יושב שם (כמו שניסחה היטב סאלי מ"כשהארי פגש את סאלי").
והארבעים הזה הוא גדול, גם כי הוא עגול, וגם כי הוא כל כך סימבולי, מסמל את סוף תקופת הפוריות הנשית (למרות שכבר לא, אבל סמלית), וגם צופן את איום משבר גיל הארבעים.
אספתי רשימת גילאים שהתחולל בהם אירוע מכונן בחיי, או תקופה שהיוותה נקודת מפנה (שימו לב שאף אחד מהם אינו גיל עגול): להמשיך לקרוא
"הולכים היום אחר הצהריים לפארק. מי בא?"
זהו תוכן ההודעה שנרשמה אחה"צ בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית. הפארק: הפארק הלאומי ברמת גן. ההולכים: אנחנו (רם, הבנות ואני). שמחו להצטרף: שתי הסבתות (האמהות שלנו).
רם ואני גילינו מחדש את הפארק הלאומי ברמת גן אחרי הלידה של עלמה. פתאום, אחרי שהיא נולדה, חשנו צורך לצאת איתה לאיזה פארק, משהו ירוק, ללא לכלוך של עצי פיקוס ולשלשת יונים (שני דברים שהגינות באיזור שלנו מתאפיינות בהם). עלמיק גם היתה ממש פיצקית, ונבהלה מכל הרעש וההמולה של רחוב ביאליק ההומה.
במסגרת ימי-הכיף שלי ושל עלמה, ובהמלצת רועי מעיין המורה האחד-והיחיד שלי לקרמיקה, לקחתי את עלמיק איתי לסדנת הקרמיקה שלי. השיעורים בסדנא של רועי מעיין הם שיעורים פתוחים, בהם כל אחד יוצר בחומר לפי רצונו, בקצב שלו, ובהדרכתו של רועי. אנשים עובדים במקביל בסוגי בנייה שונים: אבניים, פיסול, משטחים, כלים עשויים מחוליות וכו'. בעצם בכל שיעור כל אחד נמצא בשלב אחר של יצירה. התלמידים עובדים על כלים ופסלים לפני שריפה / אחרי שריפה ראשונה / לפני ואחרי צביעה וכו'. זה מאוד מפרה ומעניין לראות כל כך הרבה יצירה מסביבך.
לקחתי את עלמיק איתי לשני שיעורים.
בשיעור הראשון עלמיק נכנסה חצי-מבויישת, מכירה את סבתא אסתר, מזהה את רועי (הוא גם חבר וגם באה איתי פעם לצלם לו) מפחדת לגעת באבניים. לפני כמה חודשים היה לי איזה חתך ביד וכשהיא שאלה אותי "איפה קיבלתי את הפצע" סיפרתי שנדקרתי ממשהו בשיעור קרמיקה. זהו. מבחינתה הנושא היה סגור – היא לא רוצה לגעת באבניים. היא שמחה מאוד כשסיפרתי לה שנעשה יום כיף ביחד, היא מאוד אוהבת את הימים האלה. אבל אמרה שהיא "לא תעשה קרמיקה", אלא רק תסתכל ותהיה עם סבתא.
MyTrueColors גלית לוינסקי 