פורים 2024. המלחמה, החטופים, ופורים היה כבר לפני שבועיים.
אני מעלה את הפוסט בשביל המסורת, הנוסטלגיה, והזיכרון הפרטי שלי. וגם כדי להספיק, מי יודע מה יקרה מחר.
השנה הבנות החליטו על תחפושות, והכינו אותן לבד. כתבתי על זה כבר גם בשנה שעברה, שהשרביט עבר בגאון לדור הבא, וזה כיף ומשמח. בחודשים האחרונים נסעתי ארצה שלוש פעמים, ואחרי הפעם האחרונה חזרתי ואמרתי לבנות: עוד חודש פורים, וזו בערך היתה תרומתי היחידה לאירוע. תיקון: הלכתי עם עלמה וחברותיה פעם אחת לדולר סטור, עזרתי לה להזמין דברים לשלושתן באמאזון, ותפרתי סינר לתמר.
בכל שנה אני מתנדבת לצלם את קרנבל פורים בבית הספר – כי אני כל-כך אוהבת את החג הזה. גם השנה, זו היתה הפעם היחידה שהבנות התחפשו, וגם אני באתי מחופשת, אם כבר. הכי כיף לי לראות את כל הילדים מחופשים בכל מני תחפושות, וזה מזכיר לי כמה אהבתי את הפורימון בבית ספר שלי כשהייתי ילדה! זה היה הערב הכי כיף בשנה. גם פה בבית הספר עושים קרנבל מאוד כייפי, עם מתנפחים, ואמני קרקס, עם קוסם לשכבות הצעירות, וקריאת מגילה (זה בית ספר יהודי סה"כ), ואזני המן, ודוכנים שהמורים מפעילים, ותחפושות יפות וצבעוניות. וזה כיף ומשמח, ואפשר לא לחשוב על דברים אחרים למשך כמה שעות טובות.

תמר: אמה ילדת הכפר

מי היא אמה? תשאלו את תמר, אני לא מכירה. אבל תמר ידעה איך היא נראית, מה היא לובשת, ומה היא מחזיקה. היא ציירה את הסקיצה, בחרה חצאית מארגז התחפושות העצום שלנו, חולצה מהארון שלי – שאמא שלי תפרה לעצמה בשנות ה-70, סינר שתפרתי לפי ההוראות שלה, ומטפחת שהיא קישטה בעצמה בגן בתור כיסוי לחלה. גם היא חיכתה שנים בארגז התחפושות לרגע החגיגי הזה.

אגב הראתי לה שגם אני בערך בגילה התחפשתי לילדת כפר. זו היתה ילדה בהשפעת "בית קטן בערבה" שהיתה הסדרה האהובה עלי בזמנו, וגם הראתי לה את שיר הפתיחה. הסינר שתפרתי היה בהשראת הסינר שאמא שלי תפרה לי לתחפושת ההיא.

תמר אמרה מראש שלא אכפת לה שאף אחד לא ידע למי היא מחופשת, העיקר שהיא יודעת. וכך היה. אני מתה על הילדה הזו.

רושמים על פנקס שהוא פרסומת לסוכני נדל"ן

עלמה: פייה

כמיטב המסורת עלמה, עלמה ואלי התחפשו יחד. עלמה ואלי מתחפשות ביחד מאז שהפכו לחברות בכיתה ג', ובשנה שעברה בכיתה ו' עלמה ח' הצטרפה, ומאז הן שלושתן ביחד. בשנה הבאה הן יתחילו פה תיכון, ולנו יש תכניות אחרות, אבל אולי המסורת תמשיך בכיתה ט'? בואו נהיה אופטימיים. הרי אי אפשר לדעת מה יקרה מחר, אבל אפשר לפחות לקוות.

הבנות בכיתה ז'. עלמה בדיוק עברה אותי בגובה. הן בחרו את האקססוריז מאמאזון והזמינו אלינו הביתה. אני שמחה שהיא עדיין אוהבת להתחפש, ושמחה שהתחפושות שלהן לא פרובקטיביות – כמו שנוטות להתחיל לקרות בשלב מסויים. שלוש פיות צבעוניות וחמודות. ועלמה עדיין אוהבת ירוק. מתה על הילדה הזו.

וזהו. אפילו לא קמנו מוקדם לצילומים. התלבשנו, הזזנו את הספה לצילום ויצאנו לבית-הספר.
1000 תמונות של ילדים מחופשים ושלוש שעות אחר-כך כבר המשכנו בדרכינו.
עלמה פגשה את נציג קק"ל בבריטיש קולומביה – הוא הציג לה את התכניות של JNF לגיוס כספים להקמת מרכז סיוע נפשי בכיסופים שישרת את כל תושבי עוטף עזה. היא מגייסת כסף באמצעות אפייה ומכירת עוגיות, כחלק מפרוייקט MVP שעושים בבית הספר בכיתה ז'. היא שאלה אותו שאלות והוא הציג בפניה את הפרוייקט במטרה לשכנע אותה לתרום את הכסף שהיא מגייסת לפרוייקט הזה..

ושתי הבננות החליפו בגדים ונשארו לחזרה לקראת המיוזיקל.

שבוע ויומיים אחר-כך שתי הבננות שלי כיכבו במיוזיקל יפהפה שהבית ספר שלהן העלה, וכבר היו דמויות אחרות לחלוטין. ועל כך, בעזרת השמש, בפוסט הבא.

לכל הרעיונות שלנו לתחפושות, גם כאלה שהן הומור פנימי: גלידה ופופ-אקדמי,  m&m ופינגווין אדום, קטשופ וצ'יפס וארנבים, מלחיה ופלפליה וקרמיט הצפרדע, מאמה-מיה: דונה והדיינמוס, הגמד קרשינדו והנסיכה בל, דמבו, טינקרבל וגפילטע-פיש, שמש ירח וכוכבים, שוקולד-מנטה-מסטיק, מגוון רעיונות לתחפושות זוגיות ומשולשות: מיץ פטל, ג'ירפה ואריה, האריה שאהב תות, צ'ה-גווארה ופידל קסטרו, פרת משה רבינו, סופרמנית קטנה, אבא מלווה וילדה בטיול שנתי – כולן בפוסט הזה. פוסטים נוספים על פורים: תחפושות משפחתיות, וארגז התחפושות שלנו, ופורים בברלין

כמה ימים לפני יום ההולדת ה-45 שלי, לפני כמעט חמישה חודשים, קיבלתי אימייל מחברתי למד, (ליאורה בשבילכם) שכותרתו: "מתנת יומולדת מוקדמת".

פתחתי את האימייל, ואת הקובץ המצורף, ובלב פועם ראיתי את האיור המושלם, המרגש, החמוד, היפהפה שלמד ההו-כה-מוכשרת איירה אותנו.

משפחתנו בהרכב מלא, כולל את פיצה התינוקת, מתוך המסורת (שתי תמונות זה מסורת?) של צילומים בלבן וחום עם פיצה.

כל כך התרגשתי, שמיד הדפסתי לי אותו על סתם נייר A4 במדפסת הביתית ותליתי מעל שולחן העבודה שלי.

ועכשיו, לפני שבועיים, סופסוף התפנתי מהקיץ העמוס מאוד שהיה לנו (טיולים, ביקורים וחופשות שזלגו עד אמצע הסתיו), ויותר מזה – סופסוף מצאתי מסגרת שאני אוהבת וראויה למעמד, ונתתי את הקובץ להדפסה מקצועית.

כמעט בדיוק ליומולדת שלך למד (:

עכשיו האיור המשפחתי שלנו מקבל את פני הנכנסים לבית, וסופסוף הוא קיבל את מקום הכבוד לו הוא ראוי.

למד – תודה על האיור המקסים, אני כל כך אוהבת אותו!

ומזל טוב יקרה שלי. אני מאוד מאוד מאוד אוהבת אותך, עד הירח ובחזרה, ומתגעגעת.

והנה אנחנו בלבן וחום באמצע נובמבר, פיצה כבר ענקית בת שבעה חודשים, אנחנו קצת יותר (:

הנה הפוסטים שכתבתי עלינו – גימל ולמד: על הרילוקיישן של למד באמריקה (ובעיקר על החברות שלנו), על הביקור של למד בוונקובר, על הביקור שלי את למד בניו-יורק

והנה פוסטים על הצילומים בלבן כאן, וכאן וכאן, וכאן וכאן (מצטלמים כל שנה, זה הרבה), על הצילום השנתי של תמר, ושל עלמה, על הצילום החודשי של הבנות, והצילומים בכל תחילת שנת הלימודים כאן, וכאן. את כל הפוסטים של ההשוואות, אלו ונוספים אפשר למצוא בקטגוריה "השוואות" פה בבלוג.

פעם לפני שנים כתבתי פוסט על איך זה לטייל בחוצלארץ עם ילדים קטנים. אז לפני שבוע שתי הבננות נסעו לקמפ (עלמה כבר היתה שבועיים בקמפ מרים ואז הגיע תורה של תמר להצטרף לשבוע) ואנחנו – הורים צעירים ותינוקת, נסענו לטייל.

לא ממש היה לי כוח לזה, לצאת איזור הנוחות שלי (תרתי משמע), ופיצה עדיין ממש קטנטונת, ואיך היא תהיה בנסיעות, ויותר מהכל, לא היה לי מצברוח והתגעגעתי נורא לבנות.

אבל כמה טוב שנסענו. להשאר לבד בבית הריק ורק להמשיך עם השגרה היה רעיון רע, וככה הזמן גם עובר לאט יותר. נסענו לטייל וראינו נופים מקסימים, חלק בפעם שניה, וגם גילינו נקודות חדשות ותצפיות מהממות.

פיצה היתה החברה המושלמת לטיול. גילינו שבעצם יותר קל בהרבה לטייל איתה מאשר להיות איתה בבית. היא לא קופצת ונושכת ונובחת כל-כך הרבה כי היא עסוקה בטיולים. בנסיעות הארוכות היא ישנה בקרייט (תא טיסה ראיתי שקוראים לזה בעברית) שלה ונכנסת אליו בשמחה, פשוט כי היתה עייפה. ובחדר/ במוטל / בבקתה היא היתה שמחה כי היינו כל היום ביחד איתה.

ערב אחד יצאתי מהמקלחת ומצאתי את רם ופיצה ישנים, הוא על הספה והיא על הרצפה לרגליו, כל מאבקי הכוח והאילופים נשארו מאחור.

אפילו במקום להתעורר כל יום בשש היא המשיכה לישון עד 8, אפילו 9 בבוקר, עד מתי שאנחנו החלטנו לקום. מתברר שלא הפיפי מעיר אותה בבוקר אלא זה שהיא רוצה שנבוא להיות איתה. וכיוון שישנו כולנו באותו החדר היא פשוט המשיכה לנמנם בלי סוף.

ללילה הראשון לא סגרנו חדר מראש, כי לא ידענו עד לאן נצליח להגיע. נצליח לנסוע שעה איתה בקרייט? שעתיים? שלוש? היא תנבח? היא תבכה? נצליח להגיע עד ורנון במרחק חמש וחצי שעות נסיעה? אז הצלחנו להגיע לוורנון עם שתי הפסקות ארוכות בדרך, ולנו במוטל דרכים קלאסי כי זה מה שהיה פנוי ומוכן לארח כלבים (מי שעוקב אחרי באינסטגרם אולי ראה את המוטל הכי מוטלי שיש, ישר על הכביש הראשי). אבל אחרי שהבנו שהיא כזו מעולה בנסיעות הרשנו לעצמינו לשנות את התכנית ובוקר אחד, אפילו לא בשעה מוקדמת במיוחד, ובמקום לעשות מסלול יפה בפארק הלאומי בו היינו – החלטנו לנסוע שלוש שעות ללייק לואיז הזכור לנו לטובה מהטיול שלנו לרוקיז לפני חמש שנים (גוועלד איך הזמן רץ). וכך פיצה זכתה לבקר שוב בפרובינציית הולדתה – אלברטה.

פיצה טיילה וטיפסה על הרים.

פיצה נכנסה לאגם ושחתה בשמחה.

פיצה פגשה הרבה כלבים ואנשים, וראתה נופים מאוד יפים (למרות שלא כל-כך התעניינה בהם).

גם אנחנו למדנו להכיר אותה יותר: מתי היא עייפה וצריכה לנוח – אולי אפילו לקחת אותה על הידיים בחלק מהמסלול. מתי היא נושכת מתוך עייפות. מתי היא צריכה פיפי ורוצה שנוציא אותה, מתי היא אוהבת להכנס לאגם ומתי מפחדת.

ואנחנו ישבנו בערבים וריפרשנו את האתר של הקמפ לראות אם העלו תמונות של הבנות, והעברנו את הזמן עד שובן בנעימים.

בעוד שבועיים ניסע כל המשפחה ביחד לחופשה ראשונה עם פיצה, מקווה שיהיה כיף לפחות כמו בטיול הזה!

צריכה קצת מנוחה אחרי שעות של טיפוס

בבניין העירייה בוורנון

תמונות להמחשת השובבות

הבוקר קפץ לי זיכרון בפייסבוק לפוסט שכתבתי לפני שלוש שנים, כשסגרנו פה שלוש שנים.

"זה היום", אמרתי לעצמי, קצת מופתעת וקצת לא. אני זוכרת היטב את התאריך, את הטיסה, את המעבר. אפילו חשבתי על זה לפני כמה ימים שתכף מגיע התאריך שממנו אני סופרת, ואנחנו פה תכף שש שנים. אבל הבוקר זה לא היה לי בראש. עלמה כבר שבוע וחצי בקמפ, עוד שבוע וחצי טו-גו. תמר מצטרפת אליה מחרתיים. היתה לי הרבה עבודה השבוע והרבה עריכות. אני ורם ופיצה נוסעים לחופשה קצרצרה בעוד יומיים כדי לא להיות לבד בבית הריק כשהבנות יהיו בקמפ וצריך לארוז. הראש שלי היה מלא בדברים אחרים. אבל הנה. הגיע התאריך. והנה, חלפה עוד שנה.

קראתי את הפוסט שכתבתי בפייסבוק, ונכנסתי ללינק לפוסט בבלוג. עברו שלוש שנים ואני מרגישה כמעט אותו הדבר, איך זה יתכן? איך הזמן טס בדברים מסויימים וכמעט עומד במקום במובן הזה? אני עדיין לא מרגישה שייכת לפה, ובו זמנית עדיין לא רוצה לחזור ארצה.

מה כן השתנה? רם הפך לאיש צוות בבית חולים, וקיבל קידום גדול לפני שנה ולפני כמה ימים קידום גדול עוד יותר. סומכים עליו פה, ורוצים אותו פה, ומוכנים להשקיע בו כדי שישאר.

לי יש הרבה עבודה. טפו טפו, אני מלמדת שני חוגים בשבוע, שלושה סמסטרים בשנה. יש לי לקוחות חוזרים, שאני מצלמת את האחות/האח בבת מצווה, יש לי ברית של ילד שני באותה משפחה בסוף החודש (או אחרי שהתינוק יוולד סופסוף). יש לי פניות לצילומים מפה לאוזן (ופייסבוק) בלבד, ומסורות של התנדבות בבית-הספר שאני מצלמת בכל שנה.

הבנות סיימו כיתה ה' וג' לפני כמה ימים. הכי טובות בשכבה שלהן בעברית, ועדיין צריכות לעשות שיעורי בית בעברית בסופשבוע ובחופש, כי ההורים שלהן מכריחים אותן. אוהבות מאוד את הארץ ואת המשפחה אבל מרגישות – בייחוד תמר (8.5) שזה הבית, כאן, בקנדה. זה לא גורע מההתרגשות לנסוע לבקר בארץ או מהציפייה לביקורים הנדירים כאן. רוב המשפחה שלנו בארץ והן מתגעגעות מאוד, ואחרי ביקור בארץ מאוד קשה לחזור לשגרה ולעכל את הוויתור הגדול על הקרבה למשפחה. אבל אחרי כמה ימים השגרה – כמו שגרה, משתלטת חזרה על החיים, והיומיום מנצח.

כל החברים שהיו לי כאן חזרו בשלב זה או אחר ארצה (ומשפחה אחת עזבה לניו-יורק). כולם. הכרנו חברים חדשים, חברים טובים ויקרים לנו מאוד, אבל המצב הזה שמישהו נקרע ממני ומהחיים שלי בבת אחת, ביום בהיר אחד (ביום מעונן סביר להניח כי זו וונקובר) הוא לא משהו שהתרגלתי אליו. אני בטוחה גם שאני מתחברת ומתמסרת לחֲבֵרוּת יותר לאט עם הזמן. כי כל הזמן יושבת שם בקצה החברות הפרידה שמחכה לנו. השאלה – מי יחזור קודם? אנחנו או אתם?

השבוע צילמתי משפחה מקסימה שהגיעה לטיול מישראל. צילמתי להם את החתונה לפני 14 שנים, והשבוע הם הגיעו לוונקובר, וחצי בספונטניות דפי הציעה "אם אנחנו כאן, אולי תעשי לנו צילומי משפחה?" זה היה כיף ממש. כששוחחנו היה לי מעניין לראות קצת את העיר דרך העיניים שלהם. "לא קשה פה עם כל השקט? זה באמת כל-כך רגוע?" שאלו דפי ויונתן. כן, זה באמת כל-כך רגוע. דפי כתבה לי אחר כך שהיא היתה נטרפת מהשעמום והשקט. אז כן, שקט.

מכבדים פה את הפרטיות ואת המרחב האישי. זה מאוד נעים שלא מתערבים לי בעניינים בהערות ברחוב, ומצד שני קשה לי עדיין להתקרב לאנשים לא ישראלים. גם מי שאני מחשיבה כחברה לקח לי הרבה יותר זמן להבין את הגבולות האישיים שלה, מה מתאים לה.

שקט פה ורגוע, אתרי החדשות לא משדרים לי לחץ. אני קוראת גם Ynet בכל יום, אבל מרגישה שיש לי את הפספקטיבה לראות כמה במשך שנים החדשות בארץ הלחיצו אותי. כולנו בארץ חיים בדריכות, הרף מאוד גבוה, החדשות מגבירות את המתח. גיליתי שגם פה קורים דברים אבל משדרים אותם אחרת. ולא, זה לא שאין להם חדשות ולכן כותבים על מזג-האוויר. יש פה בעיות קשות של הומלסים, יש פה מדינה מדרום (ארצות הברית, המדינה שכל-כך נערצת על-ידי ישראל) שיש בה נערים שרוצחים ילדים בבתי-ספר בכל כמה חודשים, גם כאן יש בעיות כלכליות ואקלימיות שמשפיעות על כל התושבים. כאן לא מפרטים בחדשות על איך מישהו נרצח ומראים תמונה מטושטשת קלות שאני אחלום עליה בלילה. כאן מדברים על האקלים כי הוא חשוב לכולנו, כי זה חשוב לפנות זמן לדון בזה ברמה המדינית. וכי יש להם משאבים – זמן וכסף – לעסוק בזה.

וכן, אין פה מלחמות. איזה כיף להם שאין.

רם ואני עברנו השבוע את מבחן האזרחות שלנו בקנדה. למדנו ביחד (בעיקר כי רם, שהוא למוד לימודים כרופא, רצה לוודא שאני – שלא ישבתי ללמוד מטקסט מאז שסיימתי את בצלאל – אתיישב על התחת ואקרא את החומר). גילינו שקנדה, שמכה על חטא יום ביומו על הפשעים שעוללה לעמים הילידים (מי שפעם קראו להם אינדיאנים), התנהגה בגזענות עוד הרבה פעמים לאורך ההיסטוריה. נגד הסינים (מס לראש), אוקראינים אחרי מלחמת העולם ה-1 (כליאה במחנות), נגד היפנים אחרי מלחמת העולם ה-2 (גירוש), נגד היהודים שברחו מאירופה (בזמן מלחמת העולם השניה). הופתענו לגלות שחוברת לימוד של 60 עמודים שמלמדת על ההיסטוריה של קנדה מאז שגילו אותה האירופאים, מבנה השלטון, הגאוגרפיה והתרבות, בתוך החוברת הזו שמכילה יותר מדי שמות ותאריכים לשנן, כתוב גם כל המידע הזה – על פשעי הגזענות לעמים אחרים. זו מדינת הגירה, כמו שהיא גאה להיות אחת מחבר העמים הבריטי היא גאה להיות רבת לאומים ועמים. וגם מודה בפשעים שלה בריש גלי. בחוברת הלימוד הרשמית לאזרחות, כדי שכולם ידעו לא לחזור על הטעויות.

יהיה מוזר לקבל עוד אזרחות מלבד האזרחות הישראלית שלי. אזרחות שלא נולדתי אליה אלא בחרתי בה באופן אקטיבי.

אחרי שש שנים, מתברר שאפילו זה – עוד לא זמן לסיכומים. אני לא מתחייבת להיות תושבת, גם אחרי שנקבל (בתום תהליך הבירוקרטיה המייגע) את האזרחות. אני לא מוותרת על הזכות להיות אזרחית ישראל.

כמו בפוסט מלפני שלוש שנים אסיים בתמונות מקנדה דיי שלנו לאורך (חלק) מהשנים:

קנדה דיי יולי 2019, בוונקובר

קנדה דיי, יולי 2019, בוונקובר. עלמה הקימה דוכן צמידים

פוסטים קודמים בנושא הרהורי ברילוקיישן: על ההכנות לרילוקיישן (בירוקרטיה דאגה ועוד קצת סידורים), "אתם לא תחזרו" (על המחשבות של חברים לקראת הרילוקיישן שלנו), רשמים ראשונים מוונקובר (על הימים הראשונים פה), בין תיירים לדיירים (על השבועות הראשונים פה), הרילוקיישן כלידה (הרהורים ארבעה חודשים אחרי), געגועים לישראל (חצי שנה לרילוקיישן), שנה כאן (כשעוד הייתי צעירה ואופטימית), שנה וחצי למנאייק (כשחשבנו שאנחנו נשארים שלוש שנים וזו נקודת החצי), להיות ישראלית בתפוצות (עוד הרהורי רילוקיישן), חצי חיים (על נקודת החצי של תמר, שנתיים וחצי בארץ ושנתיים וחצי פה), שלוש שנים and counting (לפני שלוש שנים). למה תמיד הפרידות קשות? (ארבע שנים ובדידות) והפוסט שכתבתי לפני שנה – על חמש שנים.

באמצע החיים

ובאמצע הקורונה

נסעתי לבקר את למד בניו-יורק.

ארבעה ימים עמוסים בחוויות, מוזיאונים, הצגה בברודווי, שיטוט בסנטרל פארק, ביקור בספריה העירונית, כמה חנויות מוזיאון נהדרות, כמה שוקי אוכל מקורים ושוק אמצע השבוע פתוח, הרבה הליכה ברגל, הרבה נסיעות בסאבווי, כמה סנדוויצ'י אבוקדו מנצחים (גיליתי שכמון הולך מעולה עם אבוקדו!), ארוחת בוקר משולשת עם רימון, עוגיות שוקולד צ'יפס משלושה מקורות שונים, קצת חנויות, המון לגו, פארק ברוקלין ברידג' נהדר אחד, והרבה הרבה (הרבה) דיבורים.

מרגע שנפגשנו בברוקלין בשמונה בבוקר ביום רביעי, ועד שישבנו לחכות למונית שתגיע לאסוף אותי לשדה התעופה ביום ראשון בבוקר פשוט לא סתמנו את הפה. על מה דיברנו כל הזמן הזה? איך עוד יש לנו על מה לדבר אחרי כמה ימים רצופים ביחד? לא ברור. אבל גם בחמש בבוקר כשלמד אירחה לי חברה בעודי מחכה למונית המשכנו לפטפט בעיניים טרוטות.

בסך הכל ארבעה ימים, וטיסות, והרגשתי כאילו אני ביקום מקביל.

גיליתי כמה שכיף לנסוע לבד. לפעמים.

וכמה יפה השכונה שלמד גרה בה, ושברוקלין יפה ומגניבה ומעניינת, וגם מאוד גדולה וגם מגוונת.

וכמה נהנתי להסתובב לבד בשכונה. ולראות מקרוב איך החברים שלי חיים, לאיזה בית-ספר הילדים הולכים, ואיפה הם קונים לחמניות, ואיך השוקו בבית-קפה הקרוב, ואיך הם עושים קניות באיקאה בלי שיש להם אוטו. איפה יש את הפיצה הטובה והמקום עם העוגת-גבינה-ניו-יורק-סטייל המומלצת, והבייגלים השווים ביותר.

לפני שנה וחצי למד קפצה לבקר אותנו בוונקובר לביקור נהדר ומלא חוויות ושמחה, וכשנפרדנו למד הציעה שאחזיר לה ביקור. אז לא באמת חשבתי שאני אעשה את זה, כי אני לא אוהבת לנסוע לבד באופן כללי ומפחדת מהבירוקרטיה האמריקאית באופן ספציפי, אבל עשיתי את זה וזה היה שווה כל רגע של בירוקרטיה מסורבלת ובדיקות קורונה מציקות.

נהנתי מכל רגע, ממש מכל דקה, ואני כל-כך שמחה שבאתי. וגם לא מאמינה שזהו, נגמר.

ועכשיו לתודות:

תודה לרם שעודד אותי לנסוע, תמך, הזמין לי כרטיסים ודאג לסידורי הנסיעה וגם לכל תפעול הבית והבנות בזמן שאני נסעתי לי לבלות.

תודה ללמד, ניב, נועם וגלי על אירוח חמים ונעים, על הסיורים וההסברים, על הארוחות ובעיקר על שפתחתם לי את הבית והלב ונתתם לי הרגשה של קבלה מרצון, ושל אירוח לא מתאמץ.

ובעיקר תודה ענקית ללמד שעזרת לי לקפוץ למים ולבוא למרות החששות שלי, להתמודד עם שדי הבירקרטיה הפרטיים שלי ולהקטין אותם למימדים האמיתיים שלהם. ותודה על ארבעה ימים עמוסי חוויות גדולות וקטנות, ומנוחה, והליכה, ושיחות אינסופיות (עדיין לא ברור על מה).

סתיו בניו-יורק, מתי בפעם הבאה?

ועכשיו – טה טה טה טה – לתמונות:

ועכשיו נקנח בתמונות מהטלפון שלי, פרידה ראויה מהאייפון 8 שזכה להיות שוב בניו-יורק, רגע לפני שקניתי לו יורש. אין מה לעשות, התמונות החווייתיות ביותר הן תמיד בטלפון:

פוסטים קודמים בנושא ביקורים הדדיים ומחשבות נוספות: כאן כתבתי על הביקור של למד בוונקובר, רגע לפני הקורונה, כאן למד סיכמה את אותו ביקור, וכאן כתבתי על המעבר של למד ומשפחתה לניו-יורק, וזה הביקור הקודם שלי בניו-יורק, כשנסענו כולנו.