בכלל אכלנו ארוחת ערב שישי אצל שין אחותי
ואז רם (שפרש הצידה לצפות במשחק כדורסל) אמר לנו שקרא שהערב יש סיכוי טוב לראות את אורות הצפון מוונקובר
לא באמת האמנתי שנראה
כבר היו כמה פעמים שאמרו שאפשר לראות, אבל הסיכויים לא גבוהים, ומעונן, וזה יהיה רק באמצע הלילה, וצריך חושך מוחלט
וגם כשנכנסנו לאוטו ונסענו מזרחה כדי לצאת מאורות העיר והזמן ליעד התארך והתארך וראנו שצפוי פקק נוראי בדרך לאגם שכיוונו אליו – לא הבנתי שזה בגלל כל האנשים שיצאו מהבית בעשר בלילה בתקווה לראות את האורות
לא האמנתי שנראה אותם באמת. חשבתי שיהיו חלשים, או שנהיה תקועים בפקק והם יעלמו, או שיצטברו עננים, או שיחלוף הרגע שרואים אותם
אבל אז
בעודנו בפקק, למרות האורות של המכונית לפנינו – ראיתי אור ירוק מוזר בשמיים
ורם החליט בהחלטה נועזת לפרוש מהפקק ולצאת לדרך צדדית חשוכה כמעט לגמרי, ושם, ליד תעלה עצר את האוטו ויצאנו ולא האמנתי למראה עיני
התמונות לא משקפות את היופי הזה
כל השמיים היו מלאים אורות, זוהרים בירוק וורוד ולבן, פסים שיורדים מהשמים, "טאי דיי" כמו שתמר קראה לו שצבע בכתמים זוהרים את השמים השחורים
הזוהר הצפוני
במלוא תפארתו
לא נסענו למקום נידח ולא חיכינו לו שעות, הוא פשוט מילא את השמים, חצי שעה נסיעה מהבית.
והאורות המשיכו להשתנות ולרקוד מולנו, לפעמים יותר גבוה, לפעמים יותר נמוך, לפעמים רחבים ולפעמים כמו פסים צרים יותר. פתאום ירוק שמתחלף באדום. ואנחנו עמדנו שעה ארוכה והתפעלנו וצילמנו והצטלמנו אבל בעיקר התרגשנו כל-כך.
אחר כך הבנו שראו את האורות גם בתוך וונקובר, ושאולי יהיו גם בלילה הזה. אבל הלילה הזה שהחלטנו לצאת מהבית ולנסוע היה חוויה בלתי נשכחת, לכולנו.
אור גדול בתוך שמיים אדירים של חושך. ומגיע לנו קצת אור.
פורים 2024. המלחמה, החטופים, ופורים היה כבר לפני שבועיים.
אני מעלה את הפוסט בשביל המסורת, הנוסטלגיה, והזיכרון הפרטי שלי. וגם כדי להספיק, מי יודע מה יקרה מחר.
השנה הבנות החליטו על תחפושות, והכינו אותן לבד. כתבתי על זה כבר גם בשנה שעברה, שהשרביט עבר בגאון לדור הבא, וזה כיף ומשמח. בחודשים האחרונים נסעתי ארצה שלוש פעמים, ואחרי הפעם האחרונה חזרתי ואמרתי לבנות: עוד חודש פורים, וזו בערך היתה תרומתי היחידה לאירוע. תיקון: הלכתי עם עלמה וחברותיה פעם אחת לדולר סטור, עזרתי לה להזמין דברים לשלושתן באמאזון, ותפרתי סינר לתמר.
בכל שנה אני מתנדבת לצלם את קרנבל פורים בבית הספר – כי אני כל-כך אוהבת את החג הזה. גם השנה, זו היתה הפעם היחידה שהבנות התחפשו, וגם אני באתי מחופשת, אם כבר. הכי כיף לי לראות את כל הילדים מחופשים בכל מני תחפושות, וזה מזכיר לי כמה אהבתי את הפורימון בבית ספר שלי כשהייתי ילדה! זה היה הערב הכי כיף בשנה. גם פה בבית הספר עושים קרנבל מאוד כייפי, עם מתנפחים, ואמני קרקס, עם קוסם לשכבות הצעירות, וקריאת מגילה (זה בית ספר יהודי סה"כ), ואזני המן, ודוכנים שהמורים מפעילים, ותחפושות יפות וצבעוניות. וזה כיף ומשמח, ואפשר לא לחשוב על דברים אחרים למשך כמה שעות טובות.
תמר: אמה ילדת הכפר
מי היא אמה? תשאלו את תמר, אני לא מכירה. אבל תמר ידעה איך היא נראית, מה היא לובשת, ומה היא מחזיקה. היא ציירה את הסקיצה, בחרה חצאית מארגז התחפושות העצום שלנו, חולצה מהארון שלי – שאמא שלי תפרה לעצמה בשנות ה-70, סינר שתפרתי לפי ההוראות שלה, ומטפחת שהיא קישטה בעצמה בגן בתור כיסוי לחלה. גם היא חיכתה שנים בארגז התחפושות לרגע החגיגי הזה.
אגב הראתי לה שגם אני בערך בגילה התחפשתי לילדת כפר. זו היתה ילדה בהשפעת "בית קטן בערבה" שהיתה הסדרה האהובה עלי בזמנו, וגם הראתי לה את שיר הפתיחה. הסינר שתפרתי היה בהשראת הסינר שאמא שלי תפרה לי לתחפושת ההיא.
תמר אמרה מראש שלא אכפת לה שאף אחד לא ידע למי היא מחופשת, העיקר שהיא יודעת. וכך היה. אני מתה על הילדה הזו.
רושמים על פנקס שהוא פרסומת לסוכני נדל"ן
עלמה: פייה
כמיטב המסורת עלמה, עלמה ואלי התחפשו יחד. עלמה ואלי מתחפשות ביחד מאז שהפכו לחברות בכיתה ג', ובשנה שעברה בכיתה ו' עלמה ח' הצטרפה, ומאז הן שלושתן ביחד. בשנה הבאה הן יתחילו פה תיכון, ולנו יש תכניות אחרות, אבל אולי המסורת תמשיך בכיתה ט'? בואו נהיה אופטימיים. הרי אי אפשר לדעת מה יקרה מחר, אבל אפשר לפחות לקוות.
הבנות בכיתה ז'. עלמה בדיוק עברה אותי בגובה. הן בחרו את האקססוריז מאמאזון והזמינו אלינו הביתה. אני שמחה שהיא עדיין אוהבת להתחפש, ושמחה שהתחפושות שלהן לא פרובקטיביות – כמו שנוטות להתחיל לקרות בשלב מסויים. שלוש פיות צבעוניות וחמודות. ועלמה עדיין אוהבת ירוק. מתה על הילדה הזו.
וזהו. אפילו לא קמנו מוקדם לצילומים. התלבשנו, הזזנו את הספה לצילום ויצאנו לבית-הספר.
1000 תמונות של ילדים מחופשים ושלוש שעות אחר-כך כבר המשכנו בדרכינו.
עלמה פגשה את נציג קק"ל בבריטיש קולומביה – הוא הציג לה את התכניות של JNF לגיוס כספים להקמת מרכז סיוע נפשי בכיסופים שישרת את כל תושבי עוטף עזה. היא מגייסת כסף באמצעות אפייה ומכירת עוגיות, כחלק מפרוייקט MVP שעושים בבית הספר בכיתה ז'. היא שאלה אותו שאלות והוא הציג בפניה את הפרוייקט במטרה לשכנע אותה לתרום את הכסף שהיא מגייסת לפרוייקט הזה..
ושתי הבננות החליפו בגדים ונשארו לחזרה לקראת המיוזיקל.
שבוע ויומיים אחר-כך שתי הבננות שלי כיכבו במיוזיקל יפהפה שהבית ספר שלהן העלה, וכבר היו דמויות אחרות לחלוטין. ועל כך, בעזרת השמש, בפוסט הבא.
בעוד הבלוג בפרפורי גסיסה, אני מרגישה מחוייבת לעצמי לספר על התחפושות של הבנות בפורים, לפחות זה. שתישאר לי מזכרת מסודרת, והרי זו הסיבה המקורית לבלוג הזה בכלל.
זהו. שנים של בחירת רעיונות, סקיצות, קניית בדים, תפירה והכנה של תחפושות עם הבנות, או לבדי באמצע הלילה. לא עוד! הגיע הזמן לקצור את הפירות. שתי הבנות בחרו את התחפושות עם החברים/ות שלהן, ציירו סקיצות, נפגשו עם החברים/ות, והכינו את כל התחפושות בעצמן. אני נסעתי איתן פעם אחת לחנות בדים, ותיאמתי לתמר את הפליידייטים, וזהו. התחביב עבר במלואו לדור הבא, ואין גאה ומאושרת ממני!
אז קבלו אותן, את כוכבות פורים 2023, עלמה ותמר וחבריהן!
עלמה: גלידה בגביע בשני טעמים
עלמה ואלי מתחפשות זוגיות ותיקות, והשנה הצטרפה אליהן עלמה נוספת (יש לעלמה חברה טובה-טובה חדשה שהגיעה מישראל בקיץ האחרון ישר לכיתה).
עלמה ואלי ועלמה, בהמשך ישיר לתחפושות האוכל / ממתקים המשותפות שלהן משלוש שנים האחרונות (מלח-פלפל וקטשופ וצ'יפס, וסוכריות m&m) בחרו להתחפש לגביעי גלידה, כל אחת בשני טעמים.
על הגוף הן לבשו גביע עם טעם אחד, ועל הראש קשת עם הטעם השני וכל התוספות שאפשר להעלות על הדעת (מפימו): עוגיות אוראו, פצפוצי שוקולד, סוכריות, וכו' וכו'.
השנה מכל מני סיבות הלכנו רק למסיבת פורים אחת – וכל ההשקעה הזו היתה רק לקרנבל פורים שנערך בבית הספר בחג. אבל הבנות היו כל-כך שמחות וגאות בתחפושת שעשו לגמרי בעצמן. אני יודעת כי הייתי שם לצלם (:
תמר: Whiz מ- Pup Academy
תכנית הטלויזיה האהובה על תמר בחודשים האחרונים היא Pup Academy. אני יודעת כי נאלצתי כבר לשמוע תיאור מפורט של פרקים שלמים ממנה, עוד לפני שראיתי פרק אחד. וכן, גם נתבקשתי (שוב ושוב) לצפות בה עד שצפיתי בפרק הזה. תכנית חמודה מאוד, אני יכולה להבין את ההתלהבות. לכן כשכחודש לפני פורים תמר החליטה שהיא תתחפש השנה לדמות מפאפ-אקדמי לא הופתעתי. תמר הלכה לבית-הספר וחזרה עם ההודעה שהיא ושני חבריה הטובים אשר ולאה יתחפשו ביחד. כל אחד בחר דמות – וכל שנותר היה להוציא את הרעיונות לפועל.
תמר, כמכינת תחפושות מיומנת הכינה הפעם ארבע סקיצות, אחת לכל אחד מהילדים (הכלבלבים), ואחת של איך לבצע את הרעיונות. היא ידעה בדיוק מה היא רוצה להכין, ואני עזרתי קצת באיך. קנינו את הבדים לכולם, והכלבלבים נפגשו פעמיים אצלינו לשני סשנים של גזירה, הדבקה, צביעה, וקצת צפייה בפאפ-אקדמי ביחד כמובן.
הכלבלבים החמודים נפגשו בבית-הספר (האקדמיה של הילדים) והיו מרוצים מאוד. ואיזה מזל שהמדים האמיתיים של בית-הספר דומים כל-כך למדים של הכלבים בפאפ-אקדמי!
יודעת שעבר, אבל אם אפשר לחגוג אותו רק עוד קצת. חג האסקפיזם המושלם!
חג פורים שמח!
וכן, לי עוד מחכה מחר מסיבת פורים של נשות WE הישראליות, ואני לא מוותרת עליה!
כמה ימים לפני יום ההולדת ה-45 שלי, לפני כמעט חמישה חודשים, קיבלתי אימייל מחברתי למד, (ליאורה בשבילכם) שכותרתו: "מתנת יומולדת מוקדמת".
פתחתי את האימייל, ואת הקובץ המצורף, ובלב פועם ראיתי את האיור המושלם, המרגש, החמוד, היפהפה שלמד ההו-כה-מוכשרת איירה אותנו.
משפחתנו בהרכב מלא, כולל את פיצה התינוקת, מתוך המסורת (שתי תמונות זה מסורת?) של צילומים בלבן וחום עם פיצה.
כל כך התרגשתי, שמיד הדפסתי לי אותו על סתם נייר A4 במדפסת הביתית ותליתי מעל שולחן העבודה שלי.
ועכשיו, לפני שבועיים, סופסוף התפנתי מהקיץ העמוס מאוד שהיה לנו (טיולים, ביקורים וחופשות שזלגו עד אמצע הסתיו), ויותר מזה – סופסוף מצאתי מסגרת שאני אוהבת וראויה למעמד, ונתתי את הקובץ להדפסה מקצועית.
כמעט בדיוק ליומולדת שלך למד (:
עכשיו האיור המשפחתי שלנו מקבל את פני הנכנסים לבית, וסופסוף הוא קיבל את מקום הכבוד לו הוא ראוי.
למד – תודה על האיור המקסים, אני כל כך אוהבת אותו!
ומזל טוב יקרה שלי. אני מאוד מאוד מאוד אוהבת אותך, עד הירח ובחזרה, ומתגעגעת.
והנה אנחנו בלבן וחום באמצע נובמבר, פיצה כבר ענקית בת שבעה חודשים, אנחנו קצת יותר (:
והנה פוסטים על הצילומים בלבן כאן, וכאן וכאן, וכאן וכאן (מצטלמים כל שנה, זה הרבה), על הצילום השנתי של תמר, ושל עלמה, על הצילום החודשי של הבנות, והצילומים בכל תחילת שנת הלימודים כאן, וכאן. את כל הפוסטים של ההשוואות, אלו ונוספים אפשר למצוא בקטגוריה "השוואות" פה בבלוג.
פעם לפני שנים כתבתי פוסט על איך זה לטייל בחוצלארץ עם ילדים קטנים. אז לפני שבוע שתי הבננות נסעו לקמפ (עלמה כבר היתה שבועיים בקמפ מרים ואז הגיע תורה של תמר להצטרף לשבוע) ואנחנו – הורים צעירים ותינוקת, נסענו לטייל.
לא ממש היה לי כוח לזה, לצאת איזור הנוחות שלי (תרתי משמע), ופיצה עדיין ממש קטנטונת, ואיך היא תהיה בנסיעות, ויותר מהכל, לא היה לי מצברוח והתגעגעתי נורא לבנות.
אבל כמה טוב שנסענו. להשאר לבד בבית הריק ורק להמשיך עם השגרה היה רעיון רע, וככה הזמן גם עובר לאט יותר. נסענו לטייל וראינו נופים מקסימים, חלק בפעם שניה, וגם גילינו נקודות חדשות ותצפיות מהממות.
פיצה היתה החברה המושלמת לטיול. גילינו שבעצם יותר קל בהרבה לטייל איתה מאשר להיות איתה בבית. היא לא קופצת ונושכת ונובחת כל-כך הרבה כי היא עסוקה בטיולים. בנסיעות הארוכות היא ישנה בקרייט (תא טיסה ראיתי שקוראים לזה בעברית) שלה ונכנסת אליו בשמחה, פשוט כי היתה עייפה. ובחדר/ במוטל / בבקתה היא היתה שמחה כי היינו כל היום ביחד איתה.
ערב אחד יצאתי מהמקלחת ומצאתי את רם ופיצה ישנים, הוא על הספה והיא על הרצפה לרגליו, כל מאבקי הכוח והאילופים נשארו מאחור.
אפילו במקום להתעורר כל יום בשש היא המשיכה לישון עד 8, אפילו 9 בבוקר, עד מתי שאנחנו החלטנו לקום. מתברר שלא הפיפי מעיר אותה בבוקר אלא זה שהיא רוצה שנבוא להיות איתה. וכיוון שישנו כולנו באותו החדר היא פשוט המשיכה לנמנם בלי סוף.
ללילה הראשון לא סגרנו חדר מראש, כי לא ידענו עד לאן נצליח להגיע. נצליח לנסוע שעה איתה בקרייט? שעתיים? שלוש? היא תנבח? היא תבכה? נצליח להגיע עד ורנון במרחק חמש וחצי שעות נסיעה? אז הצלחנו להגיע לוורנון עם שתי הפסקות ארוכות בדרך, ולנו במוטל דרכים קלאסי כי זה מה שהיה פנוי ומוכן לארח כלבים (מי שעוקב אחרי באינסטגרם אולי ראה את המוטל הכי מוטלי שיש, ישר על הכביש הראשי). אבל אחרי שהבנו שהיא כזו מעולה בנסיעות הרשנו לעצמינו לשנות את התכנית ובוקר אחד, אפילו לא בשעה מוקדמת במיוחד, ובמקום לעשות מסלול יפה בפארק הלאומי בו היינו – החלטנו לנסוע שלוש שעות ללייק לואיז הזכור לנו לטובה מהטיול שלנו לרוקיז לפני חמש שנים (גוועלד איך הזמן רץ). וכך פיצה זכתה לבקר שוב בפרובינציית הולדתה – אלברטה.
פיצה טיילה וטיפסה על הרים.
פיצה נכנסה לאגם ושחתה בשמחה.
פיצה פגשה הרבה כלבים ואנשים, וראתה נופים מאוד יפים (למרות שלא כל-כך התעניינה בהם).
גם אנחנו למדנו להכיר אותה יותר: מתי היא עייפה וצריכה לנוח – אולי אפילו לקחת אותה על הידיים בחלק מהמסלול. מתי היא נושכת מתוך עייפות. מתי היא צריכה פיפי ורוצה שנוציא אותה, מתי היא אוהבת להכנס לאגם ומתי מפחדת.
ואנחנו ישבנו בערבים וריפרשנו את האתר של הקמפ לראות אם העלו תמונות של הבנות, והעברנו את הזמן עד שובן בנעימים.
בעוד שבועיים ניסע כל המשפחה ביחד לחופשה ראשונה עם פיצה, מקווה שיהיה כיף לפחות כמו בטיול הזה!
היא הגיעה אלינו קטנה קטנה, בת 8 שבועות. היא הגיעה קטנה במטוס גדול, מהפרובינציה השכנה- אלברטה. היא טסה בגבורה במשך שעתיים וחיכתה לנו בדממה
עוד לא הכרנו
רק נפגשנו לשיחת זום קצרה שבוע וחצי קודם
התרגשנו כבר חודשים, מאז שידענו שאמא שלה- סולו, בהריון
שמחנו כל-כך כשקיבלנו את ההודעה שהיא נולדה, אחות לשלושה בנים ושתי בנות
כמה ימים לפני שהיא הגיעה הלכנו לקנות לה דברים, לפי רשימה. כמו הורים בפעם הראשונה, לפני הלידה, שדדנו את כל ה״שילב״ המקומי של החיות
סידרנו לה פינה בבית
גלגלנו שטיח, פינינו צעצועים, שלא תחנק אם תכניס לפה
למדנו בקורס אילוף אונליין חודש לפני ההגעה, יושבים ארבעה ומסכמים סיכומים
ואז הגיע היום
התעוררנו מוקדם, מחכים להודעה שהיא המריאה.
אחרי שעה יצאנו לשדה התעופה, מוקדם, שהיא לא תצטרך לחכות.
ושם היא היתה, לבנה, עייפה ויפה, חיכתה לנו בתוך המלונה שלה
מיד הוצאנו אותה ולקחנו החוצה, לבגאז' של האוטו. דיברנו מילים רכות בקול שקט, שלא תיבהל, שלא תפחד, עוד נסיעה קצרה ואת בבית.
בבית הלכנו ישר לחצר. "זו גם החצר שלך" אמרנו לקטנטונת שריחרחה הכל לאט. לאט היא ניגשה גם אלינו ומהר מהר לקערת האוכל שהוגשה לה. את האוכל היא מכירה מבית אמא.
אחרי כמה דקות היא הפשירה, התחילה לרוץ ולקפוץ ולשחק.
מרוב התרגשות כולנו התעייפנו מוקדם.
באותו לילה היא קצת בכתה כשהלכה לישון, אבל אבא רם ישן על הספה ליד המלונה שלה, שלא תהיה לבד.
כמעט שבוע הוא ישן שם, כל לילה הרחיק את המלונה קצת יותר. השמיכי שלה מהבית, והכלבלב עם דפיקות הלב המלאכותיות אירחו לה חברה במלונה הקטנטונת שלה.
חודש עבר. פיצה גדלה ויפתה
היא כלבה שמחה וקופצנית, נובחת ונושכת אותנו בלי סוף, שמחה תמיד למשחק, ויותר למשהו טעים (נגיד אפונה- Sugar peas) והכי לליטופים, עדיף בבטן.
היא מתכרבלת על הרגליים של עלמה (אבל רק כשעייפה)
היא חושבת שתמר היא אחת האחיות להמלטה שלה, וקופצת עליה לשחק לה בתלתלים
היא תמיד מוכנה לזנק עלי למשחק כשאני חוזרת מלזרוק לה את שקית הקקי לפח, מתכופפת ועושה פרצוף מפחיד. ״פיצה״ אני אומרת לה, ״את לא מפחידה אותי״ (למרות שהיא קצת כן עם הפרצוף הזה);
היא תמיד תעדיף להשאר בבית מאשר ללכת לטיול, וכשמרגישה שמסתובבים לכיוון הבית, גם אם זה במרחק ארבעה בלוקים- מתחילה לרוץ בשמחה. כל הדרך עד הבית היא מושכת, וכשמגיעה הביתה עושה מיד פיפי של היכרות על הדשא.
היא נראית כמו סמרטוט רצפה רטוב אחרי טיול בגשם
ומופ (סמרטוט רצפה אמריקאי) כשרטובה ממש
היא עוד לא כל-כך יודעת איך לשחק עם כלבים אחרים, נזכרת לאט ולומדת עם מי כדאי להתחבר
היא מאוד אוהבת אנשים, בעיקר ילדים
המקום האהוב עליה לנוח בבית – מתחת לספה. עכשיו כשכבר צפוף לה שם, היא קופצת בזינוק על הספה ומשתלטת על כולה
היא נובחת על כל צעצוע חדש כאילו הוא יקום וישחק איתה, גם אם זו עצם
לפעמים היא חושבת שהיא חתול והולכת בשיווי משקל על המשענת
היא כבר כמעט לא עושה פיפי בבית, רק אם שכחנו להוציא אותה בזמן, או כשאנה העוזרת מגיעה ואותה היא אוהבת במיוחד אז בורח לה קצת מרוב שמחה
היא יודעת להשאר לבד, אפילו לארבע שעות, אבל מאוד שמחה שאנחנו חוזרים
כשהיא עייפה היא נשכבת כמו שטיח קטן על הבטן לנוח
וכשנרדמת על הרצפה היא נראית כמו פרוסת עוגה שנפלה על הצד- כל האיברים פרוסים לאותו כיוון, והחלומות שלה מרעידים את הפרוסה ברעידות קטנות ומהירות
היא בכל התמונות שהדפסתי לבנות ושלחתי להן במכתבים לקמפ, כי ברור שאליה הן מתגעגעות
—————————————
פיצה שלנו
ברוכה הבאה למשפחה
לא ידענו כמה עבודה זה גורה קטנה ושובבה, אבל כולנו נרתמנו למשימה
בחיים לא חשבתי שאוהב ככה כלב
שאסבול נביחות ונשיכות רק כי הבטיחו לי שבסבלנות אינסופית ואילוף נכון יום אחד זה יעבור לך
שיום אחד אוכל להחזיר את השטיח לסלון, ולתלות את מגבת הידיים, יום אחד לא אהיה מלאת שריטות ונשיכות
הבוקר קפץ לי זיכרון בפייסבוק לפוסט שכתבתי לפני שלוש שנים, כשסגרנו פה שלוש שנים.
"זה היום", אמרתי לעצמי, קצת מופתעת וקצת לא. אני זוכרת היטב את התאריך, את הטיסה, את המעבר. אפילו חשבתי על זה לפני כמה ימים שתכף מגיע התאריך שממנו אני סופרת, ואנחנו פה תכף שש שנים. אבל הבוקר זה לא היה לי בראש. עלמה כבר שבוע וחצי בקמפ, עוד שבוע וחצי טו-גו. תמר מצטרפת אליה מחרתיים. היתה לי הרבה עבודה השבוע והרבה עריכות. אני ורם ופיצה נוסעים לחופשה קצרצרה בעוד יומיים כדי לא להיות לבד בבית הריק כשהבנות יהיו בקמפ וצריך לארוז. הראש שלי היה מלא בדברים אחרים. אבל הנה. הגיע התאריך. והנה, חלפה עוד שנה.
קראתי את הפוסט שכתבתי בפייסבוק, ונכנסתי ללינק לפוסט בבלוג. עברו שלוש שנים ואני מרגישה כמעט אותו הדבר, איך זה יתכן? איך הזמן טס בדברים מסויימים וכמעט עומד במקום במובן הזה? אני עדיין לא מרגישה שייכת לפה, ובו זמנית עדיין לא רוצה לחזור ארצה.
מה כן השתנה? רם הפך לאיש צוות בבית חולים, וקיבל קידום גדול לפני שנה ולפני כמה ימים קידום גדול עוד יותר. סומכים עליו פה, ורוצים אותו פה, ומוכנים להשקיע בו כדי שישאר.
לי יש הרבה עבודה. טפו טפו, אני מלמדת שני חוגים בשבוע, שלושה סמסטרים בשנה. יש לי לקוחות חוזרים, שאני מצלמת את האחות/האח בבת מצווה, יש לי ברית של ילד שני באותה משפחה בסוף החודש (או אחרי שהתינוק יוולד סופסוף). יש לי פניות לצילומים מפה לאוזן (ופייסבוק) בלבד, ומסורות של התנדבות בבית-הספר שאני מצלמת בכל שנה.
הבנות סיימו כיתה ה' וג' לפני כמה ימים. הכי טובות בשכבה שלהן בעברית, ועדיין צריכות לעשות שיעורי בית בעברית בסופשבוע ובחופש, כי ההורים שלהן מכריחים אותן. אוהבות מאוד את הארץ ואת המשפחה אבל מרגישות – בייחוד תמר (8.5) שזה הבית, כאן, בקנדה. זה לא גורע מההתרגשות לנסוע לבקר בארץ או מהציפייה לביקורים הנדירים כאן. רוב המשפחה שלנו בארץ והן מתגעגעות מאוד, ואחרי ביקור בארץ מאוד קשה לחזור לשגרה ולעכל את הוויתור הגדול על הקרבה למשפחה. אבל אחרי כמה ימים השגרה – כמו שגרה, משתלטת חזרה על החיים, והיומיום מנצח.
כל החברים שהיו לי כאן חזרו בשלב זה או אחר ארצה (ומשפחה אחת עזבה לניו-יורק). כולם. הכרנו חברים חדשים, חברים טובים ויקרים לנו מאוד, אבל המצב הזה שמישהו נקרע ממני ומהחיים שלי בבת אחת, ביום בהיר אחד (ביום מעונן סביר להניח כי זו וונקובר) הוא לא משהו שהתרגלתי אליו. אני בטוחה גם שאני מתחברת ומתמסרת לחֲבֵרוּת יותר לאט עם הזמן. כי כל הזמן יושבת שם בקצה החברות הפרידה שמחכה לנו. השאלה – מי יחזור קודם? אנחנו או אתם?
השבוע צילמתי משפחה מקסימה שהגיעה לטיול מישראל. צילמתי להם את החתונה לפני 14 שנים, והשבוע הם הגיעו לוונקובר, וחצי בספונטניות דפי הציעה "אם אנחנו כאן, אולי תעשי לנו צילומי משפחה?" זה היה כיף ממש. כששוחחנו היה לי מעניין לראות קצת את העיר דרך העיניים שלהם. "לא קשה פה עם כל השקט? זה באמת כל-כך רגוע?" שאלו דפי ויונתן. כן, זה באמת כל-כך רגוע. דפי כתבה לי אחר כך שהיא היתה נטרפת מהשעמום והשקט. אז כן, שקט.
מכבדים פה את הפרטיות ואת המרחב האישי. זה מאוד נעים שלא מתערבים לי בעניינים בהערות ברחוב, ומצד שני קשה לי עדיין להתקרב לאנשים לא ישראלים. גם מי שאני מחשיבה כחברה לקח לי הרבה יותר זמן להבין את הגבולות האישיים שלה, מה מתאים לה.
שקט פה ורגוע, אתרי החדשות לא משדרים לי לחץ. אני קוראת גם Ynet בכל יום, אבל מרגישה שיש לי את הפספקטיבה לראות כמה במשך שנים החדשות בארץ הלחיצו אותי. כולנו בארץ חיים בדריכות, הרף מאוד גבוה, החדשות מגבירות את המתח. גיליתי שגם פה קורים דברים אבל משדרים אותם אחרת. ולא, זה לא שאין להם חדשות ולכן כותבים על מזג-האוויר. יש פה בעיות קשות של הומלסים, יש פה מדינה מדרום (ארצות הברית, המדינה שכל-כך נערצת על-ידי ישראל) שיש בה נערים שרוצחים ילדים בבתי-ספר בכל כמה חודשים, גם כאן יש בעיות כלכליות ואקלימיות שמשפיעות על כל התושבים. כאן לא מפרטים בחדשות על איך מישהו נרצח ומראים תמונה מטושטשת קלות שאני אחלום עליה בלילה. כאן מדברים על האקלים כי הוא חשוב לכולנו, כי זה חשוב לפנות זמן לדון בזה ברמה המדינית. וכי יש להם משאבים – זמן וכסף – לעסוק בזה.
וכן, אין פה מלחמות. איזה כיף להם שאין.
רם ואני עברנו השבוע את מבחן האזרחות שלנו בקנדה. למדנו ביחד (בעיקר כי רם, שהוא למוד לימודים כרופא, רצה לוודא שאני – שלא ישבתי ללמוד מטקסט מאז שסיימתי את בצלאל – אתיישב על התחת ואקרא את החומר). גילינו שקנדה, שמכה על חטא יום ביומו על הפשעים שעוללה לעמים הילידים (מי שפעם קראו להם אינדיאנים), התנהגה בגזענות עוד הרבה פעמים לאורך ההיסטוריה. נגד הסינים (מס לראש), אוקראינים אחרי מלחמת העולם ה-1 (כליאה במחנות), נגד היפנים אחרי מלחמת העולם ה-2 (גירוש), נגד היהודים שברחו מאירופה (בזמן מלחמת העולם השניה). הופתענו לגלות שחוברת לימוד של 60 עמודים שמלמדת על ההיסטוריה של קנדה מאז שגילו אותה האירופאים, מבנה השלטון, הגאוגרפיה והתרבות, בתוך החוברת הזו שמכילה יותר מדי שמות ותאריכים לשנן, כתוב גם כל המידע הזה – על פשעי הגזענות לעמים אחרים. זו מדינת הגירה, כמו שהיא גאה להיות אחת מחבר העמים הבריטי היא גאה להיות רבת לאומים ועמים. וגם מודה בפשעים שלה בריש גלי. בחוברת הלימוד הרשמית לאזרחות, כדי שכולם ידעו לא לחזור על הטעויות.
יהיה מוזר לקבל עוד אזרחות מלבד האזרחות הישראלית שלי. אזרחות שלא נולדתי אליה אלא בחרתי בה באופן אקטיבי.
אחרי שש שנים, מתברר שאפילו זה – עוד לא זמן לסיכומים. אני לא מתחייבת להיות תושבת, גם אחרי שנקבל (בתום תהליך הבירוקרטיה המייגע) את האזרחות. אני לא מוותרת על הזכות להיות אזרחית ישראל.
כמו בפוסט מלפני שלוש שנים אסיים בתמונות מקנדה דיי שלנו לאורך (חלק) מהשנים:
קנדה דיי יולי 2019, בוונקובר
קנדה דיי, יולי 2019, בוונקובר. עלמה הקימה דוכן צמידים
השנה אחת הבנות התחפשה באחת התחפושות החמודות והמוכרות בצפון אמריקה (m&m ביחד עם שתיים מחברותיה) ואחת בתחפושת שרק היא מכירה.
עלמה: m&m
M&M זו תחפושת קבוצתית ידועה, קלה וכייפית במיוחד. כל מה שצריך זה כמה חברות, בגדים בצבעי יסוד, ואות M אחת לבנה לכל אחת.
עלמה, אלי וליאורה (מצטרפת חדשה, בשנתיים האחרונות עלמה מתחפשת עם חברתה אלי למלח-פלפל ולקטשופ וצ'יפס) הכינו בעצמן לגמרי את התחפושת. אני והאמהות האחרות היינו צריכות לקפוץ לדולר-סטור לקנות כמה אקססוריז, ולתאם פגישה בין הבנות (שאין להן טלפונים עדיין – כן, הן בנות 10.5 – אבל יש להן מליון פעילויות ולכן קשה להפגש מחוץ לשעות בית הספר) אבל את כל ההדבקה, גזירה, שידוך, רעיונות, המצאות וביצוע – הבנות עשו לגמרי לבד. אפילו ננזפתי כמה פעמים ב"אמא אני מסתדרת" עד שהצלחתי לשחרר.
הן לגמרי הסתדרו והכינו תחפושת מקסימה לבד!
הבעיה היחידה – שאין לנו אף צילום משותף שלהן. השנה לא התנדבתי לצלם בבית הספר ואותן, ספציפית, לא צילמו ביום הקצרצר של מסיבת הפורים. אז הנה עלמה, סוכריית M&M ירוקה ומתוקה, ודמיינו לידה גם צהובה וכחולה שמחות וטעימות:
תמר: פינגווין אדום עושה ספורט
כשהיינו בביקור בישראל בקיץ האחרון – סבתא דליה ותמר ביקרו בנחלת בנימין ותמר בחרה לעצמה בובת פינגווין אדום עושה ספורט. כשהגענו לפני כחודש לדבר על תחפושות לפורים תמר מיד אמרה "אני אתחפש למירבל מאנקנטו!". מגניב, חשבתי לי, תחפושת קלה, רק צריך להשיג משקפיים. למחרת היא לא הצליחה להרדם בלילה ממחשבות. בבוקר קמה ואמרה לי "אני מתחפשת אליו" – בעודה מחזיקה את בובת הפינגווין האדום. זה כבר יהיה מסובך יותר, חשבתי לעצמי. מזל שיש לנו חודש להכנות (וחתונה בקפריסין באמצע אבל מי סופר).
אבל תמר כמו תמר, יודעת בדיוק מה היא רוצה. ציירנו סקיצה, הלכנו לחנות בדים, והתחלנו בביצוע. זה לא היה קל אבל בכוחות משותפים והרבה דבק חם תמר ואני ייצרנו את השיחזור המושלם!
איך אומרים סול באנגלית? איפה בכלל מוכרים סול צהוב? מאיזה חומר נכין את הכנפיים? כל זאת ועוד נפתרו לאט לאט, לפני החתונה בקפריסין ובעיקר בסופשבוע שלפני מסיבת הפורים. סיימנו את ההכנות כבר ביום שבת, תמר הצטלמה, וכל שנותר הוא לחכות למסיבה בבית הספר.
תודו שהפינגווין האדום החדש (תמרול) יצא עוד יותר חמוד מהמקורי:
כמיטב התחפושות בבית הזה – מומלץ לקחת רפרנס ביחד עם התחפושת, כדי שהציבור הרחב יבין. אנחנו כבר מנוסות בתחפושות שרק אנחנו מבינות (ראו תחפושות בשנים קודמות בסוף הפוסט) והעיקר שאנחנו מרוצות!
אני, השנה הוזמנתי למסיבת תחפושות + יום האישה, שבוע לפני פורים. כיוון שזה היה יומיים בלבד אחרי שחזרתי מקפריסין (מקווה עוד לכתוב פה פוסט שלם על החתונה המדהימה בקפריסין ועל איך זה לטוס חצי עולם בשביל חוויה בלתי נשכחת של שלושה וחצי ימים בקפריסין ובחזרה, עם שתי בננות) ולא היה לי זמן ממש להשקיע, היתה לי הברקה של תחפושת מהירה ופמיניסטית: האישה מהפוסטר We Can Do It!
וכמובן שלקחתי איתי את הרפרנס (:
זה עדיין החג האהוב עלי! ושמחה שגם אני השקעתי בעצמי השנה, ולא רק לבשתי שאריות של תחפושות שהכנתי לבנות…
בחופשת החורף הזו קיבלנו מתנה גדולה. ביקור משפחתי של שבועיים: סבתא דליה (אמא של רם), מעיין (אחות של רם) ונגה, אסף ואיה (האחיינים שלי, בני-הדודים של הבננות, הילדים של מעיין ויאיר) הגיעו לבקר אותנו. מישראל הגשומה ומוכת הקורונה הישר לוונקובר הגשומה ומוכת הקורונה, רק אחרת.
קיבלנו מתנה ענקית של ביקור חם ואוהב וצפוף (אבל צפיפות טובה, מזל שעברנו לא מזמן לבית הרבה יותר גדול ויש לנו מקום לארח בכיף), אוכל טוב, חברה משובחת, חברים אהובים לחיבוקים ומשחקים, ומנוחה לגעגועים העזים לפחות לשבועיים (הבעיה שאחרי ביקור תמיד מתגעגעים הרבה יותר… זה המצב שלנו כרגע).
אז הצלחנו לא להדבק בקוביד
לעשות מסיבת תחילת השנה האזרחית ולקפוץ משמחה ב12 בלילה
ללכת למוזיאון, להחליק על הקרח, לנסוע לדאונטאון, ללכת לראות אורות קריסמס בואן-דוזן ועל הר גראוס
ולחגוג לתמר יומולדת 8 בהיקף משפחתי (הרבה יותר רחב מהרגיל שלנו)
ולשמחת כולנו ירד מלאאאאא שלג. קיווינו שהמשפחה תקבל את חוויית השלג המלאה, וכן כך היה. אומרים שירד הכי הרבה שלג בלילה אחד בוונקובר כמו שלא ירד מאז 1996. או 1966. לא בקיאה בפרטים, אבל מבחינתי זה היה הכי הרבה שלג שירד בלילה אחד מאז שהגענו הנה, ואז באמת היה השלג הכי קשה שוונקובר חוותה (מאז 1966? בואו לא ניתפס לפרטים), ובעיקר היה זה החורף שהשאיר אותי בטראומה מנהיגה בשלג ובקרח מאז ולעולם לדעתי. אבל שוין, הפעם היינו בחופש! לא חייבים לנהוג!
ושלג, אין מה לומר, זה אחד הדברים הכי יפים שהטבע נתן לאדם. יפה לראות אותו יורד – נופל בחתיכות עבות ואיטיות מהשמיים, מרחף לו ונושר. מקסים לראות שלג בחוץ – ערמות רכות של לבן שמכסות את כל העולם בשמיכה לבנה. כיף לשחק בו – לבנות אנשי שלג או לקפוץ עליו, להעיף שלג באוויר או לגלוש בו (כיף למי שלא אכפת לו מאיברי גוף קפואים ומכחילים. אני מוציאה יד מהכפפה רק בשביל לצלם. גם ככה בטמפרטורות סבירות האצבעות שלי סגולות, אז עד כאן. אבל שאר הציבור נהנה).
ומבחינתינו זו היתה מתנה כפולה. כי בנוסף לחוויה של לגור ביחד ולשחק ביחד מהבוקר עד הערב, לקרוא ספרים ביחד, לשיר, ליצור, להמציא, לבשל, לאפות, לבלות 24 שעות ביממה ביחד ולתת אחד לשני תשומת לב כמו שאפשר לקבל רק ממשפחה –
קיבלנו את המתנה של לראות את הכל בעיניים חדשות – של תיירים. כולנו עדיין מתפעלים מהיופי של העיר הזו והטבע שמקיף אותה. כולנו מתלהבים מהשלג הראשון ובטח כשיורדת כזו כמות נכבדת של שלג. אבל בזכותכם – דליה, מעיין, נגה, אסף ואיה – נסענו לראות גם את השלג בסכר קליבלנד, את פארק קווין אליזבת' המושלג, יצאנו לגלוש על מזחלות בקנזינגטון פארק עם הנוף המדהים, נסענו לטראוט לייק לבדוק מה עושים הברווזים כשהאגם קפוא (התשובה – נוחתים על הקרח ומחכים שיפשיר כך נראה) ולחוף הים של ג'ריקו ביץ' לראות איך נראה חול-ים מכוסה בשלג. וזה היה פשוט מדהים. כיף לראות את כל המקומות היפים האלה בעיניים סקרניות, כאילו להתבונן בפעם הראשונה.
שלג בקווין אליזבת' פארק:
התמונה הנ"ל היא חלק ממסורת של צילום הנקודה הזו בקווין אליזבת' פארק בעונות השנה המשתנות. הוספתי אותה גם שם. (אפשר לראות פה בלינק)
ספניש בנקס – ככה נראה חול ים מכוסה בשלג
תצפית על גשר האריות ונורת' ונקובר
טראוט לייק או: "לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא?"
קנזינגטון פארק: הפארק עם הנוף הכי יפה והכי קר בוונקובר
ואז קמנו לבוקר כזה, אחרי שהצטברה כמות של 20 ס"מ שלג בלילה אחד:
תמר מפנה שלג
הנוף מחלוני
קליבלנד דאם- סכר קליבלנד
טעימות שלג
טעימות שלג
הם נסעו לפני שבוע ויומיים בחזרה. מאז האריכו פה את חופשת החורף לילדי וונקובר בגלל הקוביד, ורק היום, אחרי שלושה שבועות, הבננות חזרו ללימודים. אנחנו מתגעגעים מאוד מאוד מאוד. ואיך לומר, לא יצאנו לשלג מאז. אולי הבנות, כשבאו חברים. אני מסתכלת על השלג מבפנים ומחכה לשמש שתציץ ותמלא לי שוב את הלב.
החיים מביקור לביקור. ביקור שלנו בארץ. ביקור שלכם פה.