צילום שנתי

תמר בת חמש, והגיע הזמן לצילום השנתי שלה.

כמו בכל שנה, לפני שהתחלנו פתחתי במחשב את התמונות המחוברות מכל השנים. ההשוואה.

צילום כל שנה גלית לוינסקי
ההשוואה משנה שעברה

הבננות מסתכלות המומות בתמונות האלה.

"איזה קטנה הייתי כאן!" – תמר אומרת.

"כאן הייתי בת שנתיים, וגם כאן וגם כאן" היא טוענת על גיל שנתיים, שלוש וארבע. לא רואה את ההבדלים, מבחינתה, בתכל'ס, עד אתמול היתה "קטנה", לעומת היום, שהיא "גדולה".

צילום פעם בשנה גלית לוינסקי
תמר בת שנה. דווקא הצילום הזה לא נבחר להשוואה
צילום פעם בשנה גלית לוינסקי
תמר בת שנתיים. דווקא הצילום הזה לא נבחר להשוואה
צילום פעם בשנה גלית לוינסקי
תמר בת שלוש. דווקא הצילום הזה לא נבחר להשוואה

מצחיק באמת, פה בקנדה מציינים את גיל הילד בשנים. תמר היתה בת ארבע מבחינתם, עד היום שהפכה לבת חמש. כששואלים פה ילד בן כמה הוא, הוא בדרך כלל יענה בגיל שלם (4, 5, 9, לא וחצי). אצלינו הבנות כן סופרות בחודשים, או לפחות בחצאי שנים, כמקובל בארץ. מוזר להתעלם מששה חודשים כשכל זמן החיים הוא ארבע שנים לא?!
לעומת זאת עד גיל שנתיים, הם סופרים בחודשים. זה גם מוזר! הילד בן 19 חודש מחר. מה?!

בכל מקרה.

מצלמים.

תנו לי חמש דקות.

לשניהם אין כוח, גם לאבא וגם לתמר.

תמר מסתכלת בתמונות שלה ואומרת "אני לא רוצה להיות על הידיים של אבא השנה. אני כבר גדולה". צודקת. תעמדי על השרפרף הלבן.

אני ועלמה מצלמות.

תמר רוצה תמונה עם הציור, ותמונה שלה עושה פרצופים, ורוקדת.

אבל תכף, אחרי שאמא תסיים. אנחנו עושים את זה בשבילך אמא, (תעריכי!)

הנה סיימנו. הבטחתי שזה יקח לא יותר מחמש דקות נכון?

צילום פעם בשנה גלית לוינסקי
השוואה השנתית. אולי הגיע הזמן לעבור למבנה של שתי שורות. הקליקו להגדלה.

שוב פעם סיכומים?!

האחד בינואר נוחת עלינו מחר.
שנת 2018 נגמרת, שנת 2019 מתחילה, והבלוג חוגג שוב יומולדת.  יומולדת 4!

התחלתי לכתוב את הבלוג הזה בפרץ של מילים ותמונות ב-1/1/2015. תמר היתה בדיוק בת שנה. לקח לי שבועיים מרגע שהרעיון התגבש – לחפש באיזו פלטפורמה להשתמש, למצוא עיצוב, להכין כותרת, למצוא שם (תודה למד, שוב), ובראשון לשנה החדשה העלתי את הפוסט הראשון. זה היה חצי-ספונטני. לא היו לי קוראים. כמעט לא הכרתי בלוגים. לא כתבתי לשום אדם או קהל, כתבתי לעצמי. צורך כזה שלא ידעתי שיש לי בכלל, אבל ברגע שנפתח הסכר הבלוג כבר רץ קדימה, ואני פשוט רצתי אחריו.

מה שקרה אחר כך היה שטף של מחשבות, רעיונות, צילומים, השוואות, והמון המון (המון!) פוסטים שהמטרתי על הבלוג ועל ראשי הקוראים/קוראות שלי. בשבוע הראשון העלתי בכל יום פוסט חדש. אחר כך התייצבתי על שני פוסטים בשבוע, בימי שני וחמישי, למשך השנה הראשונה. 100 פוסטים התפרסמו בשנה הזאת. מהשנה השניה ירדתי לממוצע של פוסט וחצי בשבוע (73 סה"כ), ומאז אני מחזיקה יפה בממוצע של פוסט בשבוע. רוב הנושאים בוערים בנשמתי, ואני כותבת פשוט כי אני מאוד רוצה. לפעמים אני מפשפשת קצת בתמונות כדי לקבל השראה, אם נגמרו לי הרעיונות ברשימה שמונחת לי באופן קבוע על השולחן.
הבלוג נותן לי גם יציבות וסדר, ובתור עצמאית באופי של שכירה – אני מאוד צריכה סדר ומשמעת עצמית, אחרת השבוע חולף-פורח לפני שאני שמה לב אליו.

אז שוב תודה לכל הקוראים והקוראות הנאמנים וגם המזדמנים של הבלוג. זה ממש לא בלוג מסחרי, אני לא מוכרת שום דבר, גם את עצמי אני לא כל-כך משווקת. אני יודעת שאני אמורה להשתמש בפלטפורמה הזו לשיווק עצמי, אבל אין לי חשק. זו הבמה שלי, וההצגה משתנה משבוע לשבוע. ובעידן הנוכחי שהבלוגים נזנחים לטובת הרשתות החברתיות והפוסטים בני התמונה האחת בלבד – אני מעריכה עוד יותר את מי שבוחר להשאר ולקרוא.

תודה שנשארתם! תודה על הקריאה, התגובות, התכתובות בפייסבוק ובוואטסאפ. מבטיחה להמשיך לכתוב ולפרסם, כל עוד יש לי מה (:

והנה מצעד הפיזמונים לשנת 2018:

"הפוסט הכי נקרא לשנת 2018: "הבית הכי יפה בוונקובר:

בית ונקובר גלית לוינסקי
הבית באביב

במקום השני: הפוסט השני הנקרא ביותר לשנת 2018: "הרגשות שלי כואבות"

הפוסט הכי נקרא בבלוג בכל השנים: "הדירה החדשה"

ומיד אחריו (בכל השנים): "איך הפכתי לאמא"

הפוסט עם הכי הרבה תגובות בתוך הבלוג (מלבד הפוסט הכי נצפה) בשנת 2018: BlackBird

ונסיים בבחירת המערכת: הבחירה היתה קשה (מפתיע, אני כל-כך אובייקטיבית!), אבל הפוסט האהוב עלי שנת 2018: "אבא, ארבע ובת"

מקווה שתמשיכו לעקוב.

שתהיה לנו שנת 2019 טובה!

פוסטי סיכום השנה בשנים הקודמות: יומולדת שנה לבלוג (2015) יומולדת שנתיים לבלוג,  (2016) יומולדת שלוש לבלוג (2017)

Photography Class with Galit Lewinski

לא להאמין אבל נגמר סמסטר הסתיו, ועמו החוג הראשון שהעברתי בחיים.

לפני כחצי שנה סיפרתי פה שאני מתכוונת לקפוץ למים, ולמרות פחד הקהל העמוק שלי להתחיל ללמד חוג צילום בבית-הספר היסודי שהבננות לומדות בו. זה היה בעקבות פרוייקט צילום בשחור-לבן שהתנדבתי להנחות בבית-הספר לפני שנה, ואחרי כמה חודשים של דגירה ואיסוף האומץ הצעתי את עצמי לתפקיד.

חוג צילום: עשרה שיעורים, שעה ורבע כל אחד, בימי שני אחרי בית-ספר, שמונה תלמידים מכיתות ד', ה', ו'.

בכל שבוע הגעתי עם תיק מצלמות ענק ובו עשר מצלמות טעונות ומוכנות, שיעור מוכן על הלפטופ, אקססוריז, אביזרים וספרי עיון לפי נושא השיעור.

הנושאים שנגענו בהם היו קומפוזיציה, צמצם ופוקוס סלקטיבי, פורטרטים, תאורה וסטודיו, סדרה צילומית וקצת עריכה.

כל שיעור התחיל בהרצאה קצרה מלווה במצגת תמונות שהכנתי מראש (רבע שעה מקסימום, גם ככה זה המון לתלמידים בגיל הזה מתברר, ועוד אחרי שעות בית הספר. הם ישבו על קוצים מחמש דקות אחרי שהתחלתי לדבר). אחר-כך כל תלמיד/ה קיבלו מצלמה (או השתמשו בשלהם אם הביאו) והם יצאו לצלם לפי הנושא שדיברנו עליו, וסיימנו את השיעור בכך שכל תלמיד/ה התחברו למקרן והראו לכולם את התמונות שצילמו באותו השיעור.

כל שיעור כזה – של שעה וקצת – בניתי במשך שעות, חיפשתי דוגמאות צילומיות שלי ושל צלמים אחרים, חיפשתי נושאים שיגרו את הילדים ויהיו מיוחדים ומעניינים בעיניהם. חשבתי המון על הייחודיות של המצלמה לעומת השימוש שלהם במצלמת הסמרטפון הנגישה והקומפקטית, ועל הדגשת הייתרונות של המצלמה.

לאורך כל שלבי בניית השיעורים נזכרתי דווקא במורה אחד שלי מ"בצלאל", אסף רומנו. הוא היה המורה הראשון שלי לצילום בשנה א', במחלקה לצילום. משום מה חזרתי ונזכרתי בו, בתרגילים הראשונים שנתן, באווירה בכיתה. לא יודעת למה. למדתי עוד לפני-כן צילום בקורס של 12 מפגשים אחרי הצבא, ולמדתי מעוד המון מורים בהמשך, אבל איכשהו כל הזמן חזרתי בזכרוני לאסף. תעתועי הזיכרון והנוסטלגיה.

בכל מקרה, לשיעור הראשון נכנסתי בחשש, אחרי שבוע של צבירת מתח והתרגשות לקראתו. דיברתי באנגלית קצת מגומגמת ובקול רועד. ברגע שהתלמידים קיבלו את המצלמה ליד והתחילו להתרוצץ ולצלם, הרגשתי שהכל בסדר, שאני עושה את הדבר הנכון.

השיעורים היו נהדרים. התלמידים קשובים ומתעניינים, גם אם קצרי רוח וחסרי סבלנות בהתאם לגילם הקופצני. נהנתי להכין את השיעורים, והתרגשתי להגיע לכיתה וללמד. אחד השיאים, לפחות מבחינתי, היה שיעור תאורה וסטודיו. התבאסתי שאין לי תאורה מקצועית (מה שבארץ לא היתה לי בעיה להביא לשיעור כזה) אבל גם בציוד המועט שיש לי, הם למדו ונהנו והתוצאות היו פשוט מרהיבות.

והתלמידים – ממש התאהבתי בהם. אחד קצת היפר-אקטיבי – לא יכול לשבת לדקה, שלוש וו'ניקיות מתבגרות  קצרות רוח, שלא מודות בזה אבל ממש נהנות ללמוד כמה שיותר על צילום ובכלל, ותמיד נחלצות לעזרתי בעניינים בירוקרטיים וטכנולוגיים. שני בנים שקטים ומוכשרים, ושתי בנות צעירות יותר, צמד-חמד, שבשיעורים האחרונים פרחו ולבלבו, ויצרו סדרות לתפארת.

בקיצור, הצלחה!

לסמסטר הבא נרשמו שבעה מתוך שמונת התלמידים שלי, והצטרפה תלמידה חדשה, וזה יהפוך לשיעור "מתקדמים". בגלל הביקוש נפתח עוד יום – חוג למתחילים, ויום נוסף  – סדנה בת ארבעה שיעורים למבוגרים, שהיא יותר מעשית ותכלס' – טיפים שימושיים ותוצאות מהירות.

לא יודעת איך זה קרה: מ"אני לא מסוגלת לעמוד מול כיתה" למורה לחוג צילום. שלושה ימים בשבוע.

לא נותר לי אלא ללכת עם זה. ולהשוויץ לכם (:

***

הנה הצילומים שהתלמידים בחרו להדפיס ולתלות בתערוכת הסיום שעשינו (מפאת צנעת הפרט אני  לא מוסיפה את שמות הצלמים הצעירים):

שיעור צילום גלית לוינסקי
שימו לב לעכביש בקצה הימני של הלוח

שיעור צילום גלית לוינסקי שיעור צילום גלית לוינסקי שיעור צילום גלית לוינסקי שיעור צילום גלית לוינסקי שיעור צילום גלית לוינסקישיעור צילום גלית לוינסקי

והנה קצת תמונות מאחורי הקלעים, מהשיעורים השונים:

שיעור צילום גלית לוינסקישיעור צילום גלית לוינסקי

שיעור צילום גלית לוינסקי

שיעור צילום גלית לוינסקישיעור צילום גלית לוינסקישיעור צילום גלית לוינסקי שיעור צילום גלית לוינסקי שיעור צילום גלית לוינסקי שיעור צילום גלית לוינסקישיעור צילום גלית לוינסקי

שיעור צילום גלית לוינסקי

איזה כיף שאני עדיין מוקפת בחורות מוכשרות

לפני שלוש שנים כתבתי את הפוסט הזה – על החדר של הבננות בישראל, שהיה כולו חפצים משגעים עשויים עבודת-יד, רובם הגדול מעשי ידי חברותי ואחותי המוכשרות כל-כך.

לפני שנתיים וחצי כמעט (אלוקה!) עברנו לוונקובר שני מבוגרים, שתי ילדות, ושמונה מזוודות. אבל כמה מזל שבין הבגדים, הנעליים, והספרים בעברית הבאנו קצת מהטוב הזה. וכך, הרבה מהדברים היפים כל-כך שחברותי המוכשרות הכינו/תפרו/סרגו/חיברו/הרכיבו בידיהן האמונות ורעיונותיהן היצירתיים – מלווים אותנו גם היום, במרחק עשרות אלפי קילומטרים מהחדר ההוא בישראל.

אז החדר קטן יותר, והרהיטים בו הם יד-שניה מאחותי וחברותיה שכאן, וצבע הקירות הוא מין בז', שזו ממש לא היתה הבחירה הראשונה שלי… אבל שוב, בעיקר כשהחדר מסודר, רואים את כל היופי שמקיף את הבננות בזמן שהן משחקות, קוראות וישנות. וזה שהן יודעות שכל חפץ כזה נעשה בעבודת-יד מעלה את ערכו פי כמה וכמה (או לפחות זה מה שאני מנסה ללמד אותן): "את יודעת מי הכין לך את הפיל הזה?" – "שיני הכינה לי אותו כשנולדתי". "את זוכרת שרוטב שלחה לנו את השרשרת הזו מישראל? היא סרגה אותה בעצמה" – "כן אמא". "את יודעת שהדס נתנה לך את הסוס הזה? היא תפרה אותו בעצמה!" "אני יודעת אמא, ראיתי בתמונות".
טוב, אולי הן עונות באופן אוטומטי אבל זה המינימום שאני יכולה לעשות (:

מה שנחמד זה שבגלל שהגענו לוונקובר דווקא, המקום בו אחותי ומשפחתה גרים (בבית הכי יפה בוונקובר), זכיתי לקבל חזרה לשימוש דברים שאני הכנתי לפני שנים לאחייניות שלי. מד-הגובה המאוייר היה מתנה לפני שנים, והכיסא הקטן שמונח במרכז החדר היה מתנה שעשיתי לאחייניתי המתוקה נגה לכבוד גיל שנה. אני זוכרת שקניתי את הכיסא בנגריה ברחוב שנקין תל-אביב, צבעתי אותו בלקה ואז איירתי עליו מגוון איורי פו-הדב מכל צדדיו. היא כבר לא משתמשת בו – לפני כמה ימים מלאו לה 20!

אבל חוץ מצבע הקירות וגודל החדר, השיעור האמיתי שאני הייתי צריכה לעבור הוא להבין שהן גדלות, וכבר יש להן טעם משלהן, יצירות משלהן, ובעיקר – שהחדר הזה הוא שלהן. למה אני מתכוונת? את החדר שלהן בארץ תכננתי כשהייתי בהריון עם עלמה. הזמנתי את טפט-העץ שאני בחרתי, והדבקנו אותו על הקיר. אני ריהטתי את החדר, אני סידרתי את המדפים, אני בחרתי איפה ישבו הבובות, איפה יהיו המשחקים, איפה הספרים… אני. כשהן גדלו קצת והפכו מתינוקות שוכבות לילדות שובבות הן היו משחקות בכל החפצים, והיו מחזירות אותם בסוף היום (אני הייתי מחזירה, אבל נגיד ש) למקום שאני קבעתי מראש.
היום עלמה בת שבע וקצת, ותמר בת תכף-חמש. החדר שלהן מכיל יצירות שלהן, ציורים תלויים על הקירות, מתחת למיטות מחביאים סודות. יש יותר מדי חפצים ששומרים ולא זורקים כי – זה החדר שלהן. יש להן את החפצים שהן שמות במיטה, ויש את אלה שעל המדף למזכרת, ואת הציורים שאסור לזרוק, והקופסא עם הדברים הפרטיים, והקופסא עם החפצים הסודיים, וכו' וכו' וכו'. וזה כך, וטוב שכך. אז אני שמחה שכשהחדר מסודר אפשר לראות איפה המיטות, ואם רואים קצת אסתטיקה בעיניים (מעבר לכל המתנות בדולר והסליים והקשקושים) – עשיתי את שלי.

אז בואו תהיו סבלניים, זה לא חדר בסגנון אינסטגרם, יש יותר מדי בלגאן וחפצים מיותרים ושטויות, אני יודעת. אבל זה חדר שחיים בו, ליתר דיוק חיות בו – שתי ילדות, עם טעם משלהן. אני שמחה שהן עדיין אוהבות ומעריכות את כל היופי וההשקעה שהן מוקפות בה.

כך החדר נראה:  (ממליצה בחום ללחוץ על כל תמונה להגדלה)

חדר בנות גלית לוינסקי
החדר של הבננות גרסת ונקובר
חדר בנות גלית לוינסקי
הצד של עלמה
חדר בנות גלית לוינסקי
הצד של תמר
חדר בנות גלית לוינסקי
קומפקטי ומגניב

והנה קצת יותר מקרוב ובכבוד הראוי: (ולמי שרק "עובר" על התמונות – שימו לב שבין התמונות ישנן יצירות של עלמה ותמר). להגדלה לחצו על התמונה.

מול החדר שלהן יש קיר של מסדרון צר, שכולו מוקדש לעבודות וציורים של הבנות:

עבודות יד צילום גלית לוינסקי עבודות יד צילום גלית לוינסקי

ו… כמו קיר הציורים, גם החדר כל הזמן משתנה. לפני כמה שבועות הן החליטו פתאום שהן רוצות להצמיד את המיטות, להזיז את הספרייה והשטיח ולעשות לעצמן פינת כריות. מה יכולתי לעשות? עזרתי להן לסובב את המיטות ולנקות את האבק שגילינו בשינוי החדר.

אז ככה החדר נראה נכון לעכשיו:

חדר של בנות צילום גלית לוינסקי

והעיקר שמרוצים.

אז תודה ושוב ושוב תודה לרוטב ולשין ול"מותק" הדס הול על העבודות והיצירות לאורך השנים. אנחנו שומרות עליהן היטב היטב ומעריכות את המאמץ וההשקעה שלכן. וכן – זו מזכרת מעולה.

ולמי שאיו חשק להכנס לפוסט המקורי על החדר של הבנות בישראל אני עושה תזכורת קטנה. הנה התמונות עם ההסברים. כשחיפשתי את התמונות האלה שמחתי לגלות כמה דברים באמת הבאנו איתנו, ומיד התגעגעתי לדברים שלא… יום אחד, כשנחזור לישראל ונפרק את המחסן החפצים יחזרו לחיינו. ובנתיים אנחנו אוגרים חפצים (וזכרונות) חדשים.

חדר בנות גלית לוינסקי חדר בנות גלית לוינסקי

פוסטים נוספים בהקשר הזה: על צילומי בגדים ל"מותק" הדס הול, על הבובות שרוטב סרגה לבננות, טפט עץ בחדר של הבנות בישראל, על תיק הספר שתפרתי וסחבנו עד ונקובר… אחרי שהוספתי לו צד באנגלית כמובן

יוניקורן וארנבת בפונצ׳ו

יש לי חברה שקוראים לה רוטב. רותם בשבילכם. הכרנו ב״בצלאל״, ביום הראשון במחלקה לצילום, והתחברנו מיד. ומאז לא נפרדו דרכינו. זאת אומרת דרכינו נפרדו כי גרנו בערים שונות, (רוב הזמן) ועכשיו ביבשות שונות. אבל רוטב היא חברה-אחות כזו. תמיד בלב. נפש תאומה.
ב״בצלאל״ עופר מהמחסן תמיד התבלבל בנינו – הוא טען שאנחנו דומות. הוא היה קורא לנו ״האחיות וילנסקי״ (על שם הפלאש למי שמכיר, וכפרפראזה על הלוינסקי שלי). Anyway.

וכבר סיפרתי פעם שזכיתי בחברות מוכשרות, רובן בכלל עובדות בכל מני מקצועות אחרים – לאו דווקא ״יצירתיים״ לפי ההגדרה המסורתית (דוקטורית לביולוגיה, ראש צוות בחברת היי-טק, רואת-חשבון, מנהלת אדמיניסטרטיבית בלהקת ריקוד) אבל הן חושבות באופן יצירתי. וחלקן – כמו רוטב – לא מפסיקות ליצור.

מאז שאני מכירה אותה רוטב יודעת את כל מלאכות היד הקלאסיות – תפירה/רקמה/סריגה, והיא לא מפסיקה ללמוד ולהשתכלל בהן. וגם לא מפסיקה להעניק מתנות לנו ולכל חבריה. הו כמה שזכינו.

הבובה הראשונה שרוטב סרגה לעלמה היתה הג׳ירפה (שזכתה לכינוי הג׳ירפה היפָה-פָה של דודה רותם) והיא העניקה לה אותה ממש כשנולדה. כהורים לחוצים לילדה ראשונה בכלל לא נתנו לעלמה לשחק בה. ״שלא תבלע  איזה פונפון!״ נחרדנו. היא רק היתה מונחת לקישוט בחודשים הראשונים, והיתה חלק מ"טקס הלילה טוב" בכל ערב. בזבוז כזה!

ג׳ירפה רותם מזרחי צילום גלית לוינסקי
ג׳ירפה רותם מזרחי צילום גלית לוינסקי

מאז עברנו למגורים זמניים בוונקובר, והג׳ירפה נשארה בארץ. גם רוטב.

 מדי פעם היא ממשיכה לשלוח לבננות גם לכאן ספרים, דגלונים סרוגים, מתנות קטנות. ככה קצת תשומת-לב ברוטב, כאילו אנחנו עוד גרים בארץ ואנחנו נפגשות אחת לשבוע-שבועיים אצלינו בבית.

בקיץ האחרון רוטב שלחה לבננות תמונות של קטלוג חיות סרוגות. שיבחרו להן. תמרול בחרה מיד (כצפוי): יוניקורן. עלמה התלבטה והתלבטה ובסוף ביקשה ״ארנב, ושיהיה אפשר להלביש אותו.״ אבל אין ארנב בקטלוג. ״לא נורא״ אמרה לי רוטב, ״אני אהפוך את החמור לארנב, וגם אסרוג לו פונצ׳ו״. ככה, בקטנה.

בובת יוניקורן רותם מזרחי
זה לא הדבר הכי מתוק שראיתם?
בובת יוניקורן רותם מזרחי
אלוהים נמצאת בפרטים הקטנים
בובת ארנבת רותם מזרחי
פונצ׳ו כמו של גדולים
בובת ארנבת רותם מזרחי
מי שמביט בי מאחור.

בובת ארנבת רותם מזרחי

כשהבובות הגיעו לידי הבננות השמחה היתה עצומה. רוטב שלחה להן אותן בתוך תיקי-שוק סרוגים (שמאז גנבתי לעצמי). עלמה מיד הכניסה את הארנבון שלה לתיק הגב, והשאירה את ראשו בחוץ, שיוכל להסתכל. הוא גם הפך לאורח כבוד אצלה במיטה. תמרול – שהיא תמיד היתה פחות מחוברת לבובות – משחקת בו בעולם הדמיוני שלה.

יוניקורן רותם מזרחי צילום גלית לוינסקי

רוטב אהובה שלי, תודה על הכל. תודה על שאת את.

מתגעגעת כבר!

 

"לא חייכתי כי הצלמת לא היתה אמא שלי"

בשבוע שעבר היו הצילומים השנתיים בבית-הספר.

הצילומים האישיים – בהם כל תלמיד מצטלם בנפרד, לא הצילום הכיתתי שנעשה לקראת סוף השנה. לקראת הצילומים ההורים מקבלים התראה, ויום קודם תזכורת, כך שכל הילדים יוכלו לבוא במדים נקיים ומסודרים, לסדר את השיער, ולבנים מזכירים לחבוש כיפה.

בבוקר הבננות בחרו תסרוקת, והלכו במיטב מדיהן לבית-הספר.

אחר-הצהריים כשהבננות נכנסו לאוטו שאלתי אותן על היום שהיה, ואיך היו הצילומים. שאלתי אותן באיזה שתי עמידות ביקשו מהן לעמוד (אני כבר זוכרת מהשנים הקודמות), והן הדגימו לי באוטו. הראשונה – ככה עם הידיים על המתניים, והעמידה השניה – כך עם יד אחת. בעוד תמר מדגימה אני רואה שהיא מחייכת בחצי חיוך בלבד, חיוך עם פה סגור, חיוך ממש לא תמרולי. "אבל לא חייכת ככה? חייכת חיוך אמיתי, נכון?" שאלתי את תמר בתקווה. ״כן חייכתי ככה״ ענתה התמרול. ״אבל למה?״ שאלתי, ״כי התביישתי, כי זה לא אמא שלי היתה הצלמת״.

צילום אישי בבית הספר

ועם המשפט הזה נזרקתי בבת-אחת לעוד סיפור מיתולוגי משפחתי, סיפור ששמעתי כמה פעמים כילדה. אני, גלית, פעוטה ביום צילומים בגן טלמונה. מגיע צלם ומצלם את כל הילדים, ורק אני לא מחייכת בתמונות, כועסת. ״למה לא חייכת?״ שאלו אותי הורי כשקיבלו את התמונות בתוך תיקיית קרטון מהודרת נוסח שנות ה-80. ״כי לא אבא היה הצלם, ואני אוהבת שרק אבא מצלם אותי״.

אבא שלי רופא, אבל הוא צלם חובב שאוהב לצלם מאז שהיה נער, כשקיבל את מצלמת הבוקסה הראשונה שלו, ועד היום. הוא היה זה שצילם אותנו תמיד – את המשפחה, הטיולים, האירועים המיוחדים וגם כך סתם, את החיים. אני צלמת, והאנשים שאני הכי אוהבת לצלם הן הבננות שלי. הן כל-כך רגילות להיות מצולמות שהן מחייכות, נעמדות, או מתעלמות לחלוטין – תלוי במצב הרוח שלהן (ובמה שאני מבקשת). בנות של צלמת. ולמרות שזו השנה השלישית של תמר בבית-הספר ונקובר-תלמוד-תורה, מתברר שלרגעים היא עדיין מתביישת. מודעת לעצמה לחלוטין, היא בחרה לא לזכות את הצלמת ב״חיוך אמיתי״.

מזל שבתמונה השניה היא כבר השתחררה.

אולי היא כבר הכירה את הצלמת.

להנאתכם התמונות החמודות שניתן להזמין מהן, השנה ובשנתיים הקודמות:
ולגבי זכויות היוצרים שאני מפרה פה: הזמנו ושילמנו על תמונות. התמונות המופיעות פה להמחשה של חבילת האפשרויות שמקבלים כדי להזמין עותקים (ובאתר שלהם יש עוד מליון רקעים ואפשרויות). כל זכויות הצילום שמורות לחברת Mylifetouch.ca

הבלוג מראיינת מומחית אורחת: שרון גולדמן על התנדבות

כשרם חזר מהמספרה בשבת האחרונה הוא סיפר לנו על הספרית שלו – "בחורה כזו מגניבה, כולה קעקועים ותספורת ועניינים, סיפרה לי שהיא לומדת פיתוח קול או משהו כזה. וככה תוך כדי שיחה היא אומרת – בימי ראשון אני במספרה, בימי שלישי אני לומדת, בימי שני יש לי את ההתנדבות שלי…"

וגם השכן שלנו מלמטה- ג'יימס, בחור צעיר, רווק, שיש לו נגריה. ניפגשנו למטה בגינה שלנו והוא שאל על החופש, וכשרם שאל איך עבר החופש שלו הוא אמר משהו כמו "סבבה, היינו פה, קצת התנדבתי פה בשכונה – בניתי פרגולה לגינה הקהילתית, היינו בים, כאלה".

כנראה ששנתיים וחצי זה מעט זמן פה, כי אנחנו עדיין מופתעים.

כשהתחילה שנת הלימודים הראשונה של הבנות פה בוונקובר, בבית-הספר היהודי נתתי את מספר כרטיס האשראי שלי, כתנאי להתנדבות של 12 שעות שנתיות. אם אני לא עומדת בשעות ההתנדבות אליהן אני מחוייבת – בסוף השנה בית-הספר ימשוך מחשבוני 300 דולר, או את הסכום היחסי לפי השעות שכן תרמתי. בתחילה, כמובן, התקוממתי. 'אני כבר תרמתי מספיק בחיים שלי', חשבתי ביני לביני, 'אני שירתתי שנתיים בצבא ועוד חצי שנה של"ת בנח"ל', 'הייתי מדריכה בצופים', 'תרמתי דם' ועוד מגוון קיטורים בסגנון 'תרמתי בעבודה'. פשוט לא הבנתי את זה. למה? למה בית-ספר פרטי שעולה עשרות אלפי דולרים בשנה לכל תלמיד צריך גם את ההתנדבות שלי?!

אחרי ההתנגדות הראשונית, ובעיקר הלחץ של 'מה אני אצטרך לעשות ועם מי אני אצטרך לדבר בשביל זה', התחלתי להבין שיש המון אפשרויות להתנדבות בבית-הספר, מגזירת ניירות כדי לעזור למורות, דרך טיגון לביבות בחנוכה, קישוטים בחגים, ליווי טיולים, עזרה ברכישת מצרכים ועוד ועוד. תכל'ס מלבד האפשרויות האלה שמתפרסמות כמעט בכל שבוע במיילים שבית הספר שולח, כמעט כל אחד יכול למצוא איזו התנדבות שמתאימה לו. אני פניתי למורות של הבנות, ואחר כך לאחראית על קשרי החוץ והמדיה, סיפרתי שאני צלמת והצעתי את שרותי. מאז צילמתי לבית הספר עשרות שעות בהתנדבות (הרבה מעבר ל-12 שאליהן אני מחוייבת בכל שנה), ליוותי טיולים, ציירתי שלטים והכנתי סנדוויצ'ים. "טוב, את לא ממש עובדת" בטח תאמרו לעצמכם. אבל זה לא עובד ככה.

אז איך זה עובד? כדי לנסות לפצח את החידה של רוח ההתנדבות הקנדית לישראלי הממוצע גייסתי את אחותי, שרון גולדמן (אותה חלקכם מכירים מהפוסט הקודם על הבית היפה ביותר בוונקובר), הפעם על תקן ישראלית/קנדית. שרון גרה עם משפחתה בקנדה כ-17 שנים, חמש מתוכן בטורונטו והשאר בוונקובר. היא מתנדבת באופנים שונים כבר 17 שנים, ויותר מכך, לפני יומיים, בפגישה השנתית של ה-JCC הוענק לה פרס מטעם המחלקה לתרבות ישראלית של המרכז הקהילתי היהודי על התנדבות יוצאת דופן לאורך השנים.

מה זו התנדבות בקנדה? ראיון עם שרון גולדמן.

שרון, תעזרי לנו להבין, למה בכלל אנשים מתנדבים פה?

ש: הגישה פה בצפון אמריקה היא שחלק ממה שאנחנו עושים בחיים היא תרומה כדי ליצור קהילה, קהילה היא לא מובנית, והיא לא מובנת מאליה, צריך ליצור אותה. בעצם כדי ליצור לנו תחושת שייכות. יש כל מני חלקים כאן שאני מרגישה שייכת אליהם, וכדי להיות שייכת את תורמת מזמנך, וגם תורמת כסף.
בית-הספר הוא אחת מהקהילות שאנחנו שייכים אליה. כך גם ה-JCC – המרכז הקהילתי, ויש קהילות יותר שכונתיות, ובלימודים או מקום העבודה, וכד'.

איפה את תורמת?

ש: אני תורמת לבית הספר של הבנות שלי (בית הספר היהודי והתיכון היהודי), ל-JCC (המרכז הקהילתי היהודי) , ולפדרציה היהודית. לפעמים תורמת כסף לארץ.

למה חייבים להתנדב? מה עושה מי שעובד במשרה מלאה?

ש: בבתי-הספר הפרטיים צריך להתנדב, גם בתיכון היהודי צריך לתת 12 שעות, גם בבתי ספר פרטיים אחרים. הרבה אנשים מוצאים את הזמן, הם מתאמצים. אנשים אחרים מעדיפים לתרום את הכסף (ה-300 דולר). לחלק מהאנשים 12 השעות שהם מתנדבים שוות יותר מ-300 דולר. הם לאו דווקא מתנדבים בגלל הכסף. הם גם מתנדבים בעוד מקומות, לא רק בבית-הספר שמחייב אותם.
בעיני יש בזה את הנתינה, את מקדמת את האינטרסים שלך וגם מרגישה שייכת למשהו.
זה משהו שאם לא בא מהבית ומהקהילה –  מחנכים לזה בבית-הספר כחלק מההתנהלות היומיומית. צדקה, תרומות, Food Bank, שני דולר פה ושם.
בקהילה היהודית זה חלק מהערכים שלנו – צדקה, עזרה לזולת. בית הספר מלמד את זה.

איך בית הספר מלמד את הילדים לתרום?

ש: כמו שתמר אוספת כסף לצדקה בכל יום שישי, ובסוף השנה שעברה הלכו כל ילדי הגן עם הגננות לסופר וקנו אוכל לנזקקים בכסף שאספו. בכל חודש יש יום איסוף מזון לנזקקים היהודים, יש יום של איסוף מעילים ובגדי חורף, טואלטיקה, גרביים וכד'. בדרך כלל זה לנזקקים מהקהילה היהודית, אבל השבוע דווקא אספו כסף שמטרתו שליחת ילדים באוגנדה ללימודים בבית-ספר. (הערת הבלוג – תשאלו את עלמה: היא לא יודעת איפה זה אוגנדה אבל יודעת להסביר בדיוק שכל ילד עולה 50 דולר למדינה לשנת לימודים).
זה ברמה היומיומית. בכל שבוע יש משהו. מעבר לקופסא של הקרן -קיימת שיש בכל כיתה. בכיתות הגבוהות יש את "חסד קלאב" שהם בעצם מתנדבים לעזור בקהילה שלהם – בתוך בית הספר. לעזור לילדים הצעירים מהם בתור בקפיטריה, לשמור בחצר, לעזור בספריה. הם גם אחראים על איסוף התרומות והמזון לפוד-בנק. גם כל עניין החונכות – לכל ילד בכיתה ז' יש חניך בכיתה א'. (הערת הבלוג: עלמה בכיתה ב' והיא חונכת של ילדה בגן חובה, בכיתה של תמר. בכל שבוע יש לכל הכיתה זמן חונכות, וכל ילד וילדה מקריאים סיפור, משחקים או עושים פעילות עם החניך שלהם).

בכיתות הגבוהות (ו', ז') יש שיעור בנושא, קוראים לו "תיקון עולם אין אקשן". השיעור הוא לגיל בני המצווה, והם לומדים על ההתבגרות של עצמם ביחס למשפחה ולקהילה. הם לומדים גם על החובות והזכויות שלהם כשהם גדלים, ועל האחריות שלהם. הם מתנדבים באיסוף מזון לנזקקים, וגם הולכים לעזור בבית תמחוי בדאון טאון. (הערת הבלוג: בוונקובר יש בעיה קשה של מחוסרי בית, בעיקר בדאון טאון).
לקראת סיום בית הספר, בכיתה ז' עובדים על פרוייקט גדול, MVP (Mitzvah Volunteer Program). פרוייקט של כיתה ז' שבו מלמדים אותם את המשמעות של להתבגר – המקום שלהם בעולם ומה יכולים לעשות בשביל אנשים אחרים. זה הפרוייקט המסכם. כל ילד צריך לבחור עמותה וללמוד עליה ולהציג אותה בפני החברים לכיתה ולאסוף כסף בצורה משותפת (על ידי בקשת תרומות,  עבודה בכל מני דברים – כמו למכור עוגיות, לימונדה, לעשות גראז' סייל, לעשות בייביסיטר ולתרום את הכסף,  או לתרום מהכסף שהם מקבלים לבר/בת-מצווה). בסוף כל התהליך הילדים מחליטים איך לחלק את הכסף בין העמותות. הבת הצעירה שלי הרצתה ואספה כסף לעמותה הנקראת Obakki שאוספת כסף במטרה לדאוג למים נקיים וחפירת בארות בכפרים מרוחקים באפריקה.
בבית הספר התיכון יש Rec-Week שבו כל שכבה הולכת להתנדב במשהו שבוע שלם, לחלק מרק בבתי תמחוי, וכד', כל בית-ספר עושה את זה ברמה מסויימת. בבתי ספר ציבוריים זה קצת אחרת יש כמות שעות שהם צריכים לתרום בהתנדבות.

זה כ"כ טבוע ומצופה מאנשים פה, שיש אוניברסיטאות שזה חלק מדרישות הקבלה שלהן. בשביל להתקבל צריך לא רק ציונים, צריך לכתוב חיבורים ולהראות שאת בנאדם שמעבר ללשבת וללמוד, עושה דברים בשביל להעשיר את עצמו ואת הסביבה. כך למשל באונטיברסיטת UBC.

נתת לבת שלך לתרום את הכסף שהיא קיבלה לבת-המצווה שלה?!

ש: לגבי תרומת הכסף של הבת -מצווה – הלכתי לפני כמה שנים להרצאה בבית-הספר על איך ללמד ילדים על משמעות הכסף וחיסכון. הסבירו שאת צריכה לדבר עם הילד להחליט מראש איך כדאי לחלק את הכסף שיש לו: נגיד אחוז מסויים לביזבוזים, אחוז לחיסכון, ואחוז לצדקה. הבת שלי גייסה לפרוייקט כסף מחברים ומכרים שלהם הסבירה על האגודה, היא גם מכרה סליים בבית-הספר ואספה את הכסף, וכן, גם תרמה מהכסף שלה.

לילדים יש גם את האפשרות של Toony Birthday, יש לזה כל מני גרסאות. בעיקרון הרעיון הוא שליומולדת של ילד האורחים – ילדי הגן או הכיתה לא קונים מתנה אלא נותנים שני טוניס (טוני הוא מטבע של שני דולר קנדי) אחד הילד אוסף וקונה מתנה לבחירתו, ואת הטוני השני הוא משתמש לתרומה לאגודה לבחירתו. זה מלמד את הילדים גם להעריך את המתנה שהם מקבלים, במקום אוסף של מתנות קטנות שהן הרבה פעמים מיותרות או חסרות ערך, גם מלמד על להמנע מפזרנות בתרבות השפע והקפיטליזם, וגם שאם יש לך כסף לעצמך, חשוב לתתן גם למי שאין לו. (הערת הבלוג: עוד לא הצלחתי לשכנע את בנותי הפרטיות לעשות יומולדת טוני, למרות שהן הוזמנו להרבה כאלה. הפשרה שהגענו אליה היא סכום כסף קטן מהדודים במקום כמה מתנות. עלמה קנתה לעצמה נעליים מאירות בסכום הזה, ואת החצי השני תרמה לסאני היל – מרכז לשיקום והתפתחות הילד בוונקובר).

איפה את מתנדבת? תני לנו דוגמאות של אופנים שאפשר להתנדב פה

ש: היו שנים שהתנדבתי לעזור למורה לעברית בבית-הספר היהודי – התחייבות של פעם בשבוע. לימדתי עברית. בכיתה של הבת האמצעית שלי, משום מה במשך שנתיים לא היתה העשרה בעברית, והמורה איפשרה לי להוציא ילדים ולעשות העשרה. היינו קוראים ביחד בעיתון 'ינשוף' – קיצור החדשות בעברית קלה, עבדתי לפי תכנית הלימודים. לא חושבת שזה קיים כבר.

אני מתנדבת בשני בתי-הספר של הבנות שלי את ה-12 שעות בכל אחד שאני מחוייבת לתת. חוץ מזה היו שנים שהייתי בוועדה של ה-Pac (אירגון ההורים שמארגן פעילויות חברתיות בבית הספר) אני מתנדבת הרבה שנים בוועדה של חוג ריקודי-העם בJCC, בוועדה של יום העצמאות של הפדרציה היהודית. כל הדברים האלו חייבם מתנדבים כי אחרת זה לא יקרה. אי אפשר להסתמך על כוח האדם המינימלי של האגודות האלה, אם רוצים משהו שמעבר צריך לתת מעצמך. כל הוועדות האלה זה אנשים שמתכנסים ונותנים רעיונות והרבה פעמים הם צריכים לבצע את זה בעצמם אחר-כך. למשל בריקודי-עם יש את פסטיבל הריקוד שהוא גולת הכותרת של החוג. בפסטיבל יש הופעות של כל הרפרטואר של הריקודים שלמדו ומזמינים קבוצות אורחות (מחו"ל – מישראל, מקסיקו, ארצות הברית) וצריך לארח אותם, להסתובב איתם, ארוחת ערב, מסיבות ופעילויות. – יש לכך סיבסוד מהפדרציה אבל נעזרים באנשים פרטיים כי בלי זה זה לא ילך. הרבה פעמים אירחנו בבית נערות ממדינות אחרות שבאו לתקופה של פסטיבל הריקוד, או נערים ונערות שבאו למחנות הקיץ מישראל. גם ביום-העצמאות  – בכל שנה מארגנים את המופע הגדול של ערב יום-העצמאות, אבל צריך לדאוג גם לאמנים עצמם, חברי הוועדה הם אלו שמסיעים אותם, דואגים לאוכל ולדברים טכניים.

Choices – צ'ויסיס, זו השנה השניה שאני מתנדבת והשנה הייתי הקו-צ׳ר (= אחת משלוש האחראיות על האירוע). צ'ויסס הוא ערב לנשים בלבד, המורכב מארוחת-ערב ושתי הרצאות. הרצאה אחת של מישהי מהקהילה שהושפעה מהפדרציה או שהפדרציה עזרה לה והשניה של מישהי מבחוץ – בכל מני נושאים שמתקשרים ליהדות או לפדרציה. (הערת הבלוג: זהו אירוע מאוד חגיגי המשלב מינגלינג עם נשות הקהילה, לאפשרות לכל מני תרומות קטנות להגרלות, ושתי הרצאות. השנה – בגלל שאחותי היהתה בין המארגנות – גם אני הייתי. ההרצאה הראשונה היתה של חברת הקהילה שנפגעה קשה בפיגוע בירושלים ב-1997, והשניה היתה הרצאה של בת של ניצולת מלחמת העולם השניה, פולניה שהצילה יהודים והוכרה כחסידת אומות העולם, שתי ההרצאות היו מרגשות ומעוררות השראה ומחשבה).

צ'ויסס הוא אירוע מאוד גדול, יש מאחורינו את הפדרציה, לא היינו עושים את זה בלעדיהם. מה זה האירוע? ערב שחוגג את הבחירה של כל אישה לתרום לפדרציה היהודית. בעצם כל האירוע הוא תרומה. צריך לתרום כדי לקנות כרטיס כניסה, ומחוייבים לתרום סכום כבר בשלב ההרשמה. בכל שנה מגיעות 500 נשים, והן תורמות גם במהלך הערב באמצעות הרשמה להגרלות על פרסים. זה אירוע של הפדרציה, ולמרות המחיר היקר של כרטיס הכניסה, צ'ויסס בסופו של דבר מכניס סכום אפסי לעומת הכסף שהפדרציה אוספת בכל השנה.

מה היא הפדרציה היהודית ומדוע בכלל אנחנו צריכים לתרום כסף (וזמן) לכל הגופים האלה?

ש: הפדרציה היהודית היא ארגון גג שהתפקיד שלו להיות מאחורי הקהילה היהודית בתפוצות ולעזור בקשרים בין הקהילה לארץ ובתרומות לארץ. הפדרציה נרתמת גם לעזרה לקהילות אחרות לא רק ליהודים (למשל אסון ההוקי הגדול שהיה בקנדה לפני כשנה). יש קשרים בין הפדרציות של צפון אמריקה.

הפדרציה עוזרת גם לנזקקים יהודים בעיר – גם לנזקקים באופן חד פעמי – מי שפתאום נפל עליו משהו והוא זקוק לעזרה, וגם עזרה קבועה. הפדרציה היא זו שמסבסדת טיולים של בתי הספר היהודיים לארץ, ועוזרת בכלל לקיום של בתי-הספר היהודיים ומחנות הקיץ היהודיים. הפדרציה היא זו שעוזרת בסבסוד שכר הלימוד הגבוה למי שלא משתכר מספיק.

לכל הגופים האלה – הפדרציה, בתי-הספר היהודיים, אירגוני הנוער, ק.ק.ל – יש מערך שלם של אירגון תרומות. יש קמפיין איסוף תרומות שנתי לכל גוף בנפרד, ובתקופה שגוף אחד מריץ קמפיין – לא יהיה קמפיין לגוף אחר. יש  אנשים שזה התפקיד שלהם – נשלחים מיילים, וגם פונים ישירות לאנשים, והכל כדי לעודד תרומות. כל הארוחות היוקרתיות – כמו למשל ארוחת הספורט – מגייסת כסף לJCC, יש ארוחת ערב חגיגית לגיוס כספים לבית-הספר. אלו ארוחות שכרטיס הכניסה שלהן עולה מאות דולרים, ומטרתן תרומה בלבד.
למשל שיפוץ בית הספר היהודי – שיפוץ שארך שנתיים ועלה למעלה מעשרים מליון דולר, כולם מתרומות של הקהילה. כולנו תרמנו (הערת הבלוג: גם אנחנו תרמנו איזה סכום שהתחלק בח"י דולרים. קמפיין איסוף הכספים לשיפוץ ובניית האגף החדש המשיך כדי לכסות את סכום ההשקעה, למרות שהגענו לוונקובר בדיוק כשהאגף החדש בבית-הספר נפתח! זכינו).

סיכום וראיית העולם הישראלית, שהפכה לקנדית

ש: כשהגעתי הנה בהתחלה, לא הבנתי (כמו ישראלים אחרים) שבית-הספר, בית-הכנסת, המרכז הקהילתי היהודי ואפילו מחנות-הקיץ לא יתקיימו בלי תרומות של אנשים פרטיים. תרומות של זמן ושל כסף. זו האחריות של כל היהודים ששייכים לקהילה. אני לא הבנתי את זה בהתחלה כי בארץ זה לא ככה.
בהתחלה הרגשתי שכל הזמן יש "איזה משהו". שוב מבקשים מבית-הספר עוד שני דולר, עוד שעות התנדבות, עוד תרומות של מוצרי מזון. בארץ יש יותר הרגשה של "תרמתי בעבודה". זה טבוע בתרבות שלנו. למרות שגדלנו בבית שכן תורמים ל'אגודה למען החייל' ול'אגודה למלחמה בסרטן', ומתנדבים במשמר-האזרחי.
פה אני מרגישה שזה שלי, ואני רוצה שזה יקרה אז אני צריכה לעודד את זה ככל יכולתי. אני רוצה אמנים מובילים שיופיעו ביום-העצמאות, אני רוצה שיהיה חוג לריקודי-עם, אני רוצה שתהיה פדרציה ובית-ספר יהודי וחוגים – אז אני צריכה לתת מעצמי. לכן אני גם הולכת לכל ההופעות של האמנים שמגיעים לכאן מהארץ להרצות או להופיע. אם הם הגיעו עד הנה, אני יכולה לקנות כרטיס ולהגיע להופעה שלהם.
וזה לא רק בקהילה היהודית – זה כך גם בשכונה ובעיר.

הערת הבלוג: בארץ גם התנדבתי בגנים של עלמה ושל תמר, למרות שאי אפשר להשוות בין כמות השעות שהתנדבתי בארץ לזו שאני מתנדבת פה. האם זה בגלל שיורידו לי 300 דולר אם לא אתרום 12 שעות התנדבות? אולי בגלל שבארץ זה בכל מקרה "שלנו", אני פחות מרגישה שאני צריכה "להתאמץ"? אולי בגלל שכאן, בגולה, בקהילה יהודית פצפונת, אני מרגישה "שייכת" לקהילה, יותר מבכל שכונה שגרתי בה אי-פעם בישראל?

תודה רבה לשרון שעזרה לי קצת לנסות להסביר את התופעה המוזרה הזו של התנדבות בקנדה, מקווה שהצלחנו לסקרן אתכם.

ועכשיו כמה תמונות משעשעות, אחרי כל המלל הזה:
דמי כיס ותרומה גלית לוינסקי
דמי הכיס של עלמה מחולקים לפי נושאים