יצא שאת תאריך החמש שנים שלנו בוונקובר ציינתי (בראש שלי) בעיצומו של ביקור בן חמישה שבועות בארץ, בדיוק חודש לפני מעבר דירה. מעבר דירה בתוך ונקובר הכוונה.

לא, ממש לא האמנתי כשרגלי דרכה בבית הכחול שלנו לפני חמש שנים שהשנים יחלפו ככה מהר, ובמקום לארוז מזוודות ולחזור ארצה נארוז ארגזים ונעבור בית.

חמישה השבועות של החופשה שלנו בארץ עברו בנעימים (אם מתעלמים מהחום הכבד של יולי אוגוסט ומהלחות של איזור המרכז), באינטנסיביות שביקור משפחתי אחרי שנתיים ומשהו של ביטולי טיסות יכול לייצר, ובהרבה פיצויים על חיבוקים וירטואליים וגעגועים קשים.

התכוננו לחופשה הזו בעיקר בהכנה נפשית לחום (וקצת רכישת כפכפים ומכנסיים קצרים), לבידודים (בסוף רק הבנות התבודדו עשרה ימים) ולשעמום (איכשהו חשבתי שישעמם לי. ברקמה שלי לא נגעתי בכלל, והמחשב לא נפתח לצפייה בנטפליקס אפילו פעם אחת!)

מה שמפתיע זה שלא התגעגעתי לוונקובר. לקראת סוף הביקור התעייפתי מאוד מהאינטנסיביות, מלפגוש כל יום אנשים ומלא לישון ולאכול בבית שלי. אבל לא התגעגעתי. מאוד מוזר. כל הזמן הרגשתי שאני לא מספיקה- לבלות זמן איכות עם ההורים שלי, להפגש עם חברות שלי, להיות ביחד. פשוט התעייפתי. אבל אם היו לי כמה ימי מנוחה הייתי בכיף ממשיכה עוד שבועיים. אולי בגלל המעבר הצפוי לא התחשק לי לחזור. אולי בגלל חוסר היכולת להפסיק להתבונן מהצד, ותוך כדי להרגיש שאני מתבוננת על עצמי.

ועכשיו, שלושה ימים אחרי שחזרנו, בעיצומו של ג׳ט לג שהפרש של עשר שעות יכול לייצר – אנחנו אורזים את הבית שלנו, עוד שבוע עוברים.

למה עוברים? כי גדלנו בחמש שנים והבית לא גדל. כי עלמה רוצה חדר משלה, כי כנראה הגיע הזמן שיהיה לנו שולחן אוכל ראוי לאירוח. ובעיקר כי לא הצלחנו להחליט איפה נבלה את שארית חיינו (בואו נתחיל עם באיזו יבשת) אז בנתיים נשכור משהו יותר מרווח.

הבית החדש שלנו לא כחול ואין לו גינה פורחת וגם לא עץ מתאים לתליית נדנדה והוא לא במרחק הליכה מהאיזור הכי מגניב של רחוב מיין.

אבל בבית החדש יש חדר לעלמה, יש מרפסת אחורית עם דשא קטן, ויש מקום לשולחן אוכל גדול. ויש מזגן! מצרך חשוב מאוד בגלי החום שפקדו את איזורינו לאחרונה.

גם בו יש חדר אורחים.

כדי שתבואו.

פוסטים קודמים בנושא ותק ברילוקיישן: על ההכנות לרילוקיישן (בירוקרטיה דאגה ועוד קצת סידורים), "אתם לא תחזרו" (על המחשבות של חברים לקראת הרילוקיישן שלנו), רשמים ראשונים מוונקובר (על הימים הראשונים פה), בין תיירים לדיירים (על השבועות הראשונים פה), הרילוקיישן כלידה (הרהורים ארבעה חודשים אחרי), געגועים לישראל (חצי שנה לרילוקיישן), שנה כאן (כשעוד הייתי צעירה ואופטימית), שנה וחצי למנאייק (כשחשבנו שאנחנו נשארים שלוש שנים וזו נקודת החצי), להיות ישראלית בתפוצות (עוד הרהורי רילוקיישן), חצי חיים (על נקודת החצי של תמר, שנתיים וחצי בארץ ושנתיים וחצי פה), שלוש שנים and counting (לפני שנתיים). למה תמיד הפרידות קשות? (ארבע שנים ובדידות)

פוסטים קודמים על ביקורים בישראל: פסח 2017, מחשבות לקראת הביקור בפסח 2018, פסח 2018, פברואר 2019, פסח 2019, ספטמבר 2020 ביקור באמצע מגפה.

למה אין כזה דבר תמיכה מרחוק?

כי מה זה משנה שאני רוצה לתמוך מפה, מהקצה השני של העולם?

למי זה עוזר שאני קוראת Ynet מבוקר עד ערב, ואחרי שכבר קראתי את "כל האינטרנט" והקשבתי לכל  הפודקאסטים אני שמה לי גלגל״צ, כדי שאם תהיה אזעקה אני אוכל להתקשר להורים שלי לבדוק שהם התעוררו, ולהכנס לוואטסאפ המשפחתי לראות שכולם בסדר, ולכתוב לכל החברות שלי ״את בסדר? אתן בחדר מדרגות?" ולקבל תמונה של חברה אהובה מחבקת את הילדונת שלה, כמעט ישנה, ובמבט מבועת נשענת על קיר חדר המדרגות?

ואם רם התכונן ללכת לצעדת תמיכה בישראל פה בוונקובר, בערב שבועות בצהריים, וברגע האחרון החלטנו להצטרף כולנו – כי חייבים להיות רבים יותר מההפגנה הפרו-פלסטינאית שהיתה ביום הקודם, ועם הפחד הגדול שלי מהאנטישמיות שהרים ראשו בעוז אחרי שהרביצו ליהודי בהפגנה בטורונטו, המארגנים הבטיחו שיש תמיכה מהמשטרה ואנחנו נשמור על הבנות רחוק מהכביש ונחזיק להן את היד למקרה שצריך פתאום לברוח, ונפקח שבעים עיניים לאורך כל הדרך, אבל נשתדל להראות ולהשמע כדי שיסקרו את זה בתקשורת, כי זו הדרך היחידה שאפשר אם כבר במשהו לתמוך מרחוק,

מה זה יעזור?

זה לא יעזור.

אבל אם בבית ספר היהודי, בכיתה ד׳ המורות לא יודעות איך לספר לילדים מה קורה עכשיו בישראל – אני אספר, ואסביר, יום אחרי יום. והבנות שלי ידעו את כל הסיפור וגם את המורכבות שלו, וכן, גם על הצד הפלסטינאי אספר, ועל כמה שהם מסכנים, ששולט בהם אירגון טרור והורס להם את התקווה לחיים, ואוסיף גם שהתססה באל-אקצה ומצעד דגלי ישראל בתוך הרובע המוסלמי הוא אסון שמתעתד לקרות, והתגרות מיותרת. וגם שזה עוזר לביבי לסכל את הקמת ממשלת השינוי שנגוזה עוד לפני שהוקמה, הן שומעות, כי התסכול הגדול שלנו צריך לצאת איכשהו, והן פה, רואות אותנו ומבינות.

וגם את זה שאמא שלהם עומדת ובוכה כשהיא קוראת חדשות אני לא אסתיר,

כי זה מה שיש. זה כנראה להיות ישראלי בתפוצות. לחיות עם לב חצוי, עם געגועים שצובטים את הלב ודאגה יומיומית למה שקורה בארץ שלי, ומנגד הקלה עצומה שהבנות שלי לא זוכרות איך נשמעת אזעקה.

שהן אמנם לא נרדמות בלילה מרוב דאגה, אבל לפחות לא מתעוררות מאזעקות.

השבוע לא הצבעתי בבחירות שוב, בפעם החמישית ברצף לדעתי. טוב, הארבע האחרונות – ברור, וגם אחת קודם אם אני לא טועה, כי אנחנו פה כבר כמעט חמש שנים. איבדתי כבר את הספירה.

אני לא מבינה את האנשים בארץ שלא מצביעים בבחירות. אין שום מצב שהייתי בארץ ולא הייתי מממשת את זכותי לבחור. למרות הייאוש והאכזבה והעייפות מכל הפוליטיקה הבלתי נסבלת בארץ. אבל זו אני (וכל מי שאני מכירה לדעתי). אני יודעת שהרבה מאוד אנשים לא הצביעו הפעם. אני לא מבינה אותם אבל זה המצב.

כמו שאני לא מבינה את אלה שניתנה להם הזכות להתחסן והם סירבו לה. אני יודעת שאני לא יכולה להבין, כי אני לא שותפה להרגשה שלהם, ויש לאנשים הרבה חששות סביב החיסון הזה וסביב המהירות בה הוא ניתן. ובכל זאת. אני מחכה בקוצר רוח לתורי להתחסן, שאמור להגיע בתחילת יוני, אם קצב בחיסונים פה ימשיך כמתוכנן.

ובנוסף, אני לא מבינה איך שוב נפלה רוחי מתוצאות הבחירות. חשבתי שאני לא מצפה לכלום. לפני כמה שבועות כבר אמרתי לאחותי שאני לא מצפה שיקרה שום שינוי. איך אפשר להתאכזב כשלא מצפים לכלום? מתברר שאפשר.

שנת הקורונה הזו הגדילה להוכיח כמה חופש יש וכמה אין לנו. סה"כ אנחנו חיים על פי תפיסת עולם דמוקרטית. חופש הבחירה הוא אחת מהחירויות. חופש התנועה הוא חירות שניתנה לי בתוקף היותי אזרחית במדינה דמוקרטית, ולקחתי אותו כמובן מאליו. הקורונה הוכיחה לי שגם את החירות הזו ניתן לעקל, ובמפתיע. שלא כמו בארץ לא היה פה שום "סגר" משמעותי. בכל שלב של המגפה, גם כשלא התקיימו לימודים בבתי הספר באפריל ובמאי 2020 לא אסרו עלינו לצאת מהבית, ולא ספרו לנו קילומטרים. בתקופה מסויימת בוטלו כל הטיסות (כמו בכל העולם) ואז הן חזרו.  ואז לתקופה של כחודשיים – עד לפני שבועיים נתב"ג היה סגור. התחושה הזו שאי אפשר לטוס הביתה, לארץ, היא תחושה מאוד קשה. גם למי ש"הביתה" לא חד משמעי בשבילה.

הקורונה שיבשה לחלוטין את תחושת החופש לבחור בעצמי. להחליט מתי לנסוע ולאן. מסוכן לטוס לטייל. אסור להכנס לישראל. הבחירה לא בידי.

החיים מלאים בחירות. קטנות וגדולות. אני בוחרת מה לאכול בצהריים. אני בוחרת מה ללבוש. אני בוחרת מה ואם לפרסם בפייסבוק. אני בחרתי לחיות את חיי עם רם. אבל רוב הדברים הם כמובן לא לבחירתינו. אם הייתי יכולה הייתי עוצרת את הזמן. מרפאת מחלות. בוחרת שיקירי יחיו לנצח, או לפחות לאורך הזמן שהם בוחרים. בדברים הגדולים באמת אין לנו בחירה – מי יוולד לנו. מה יהיו הפחדים שלנו, מה יהיה העתיד.

לכן אני שמחה מהבחירות שכן יש לי. גם אם הן קשות. ההתלבטות בין החיים בוונקובר או בישראל היא קשה ומשמעותית. היא משפיעה על חיינו בהווה ועל חיי הבנות שלי בעתיד. חוסר הבחירה גם משפיע על חיינו ברמה היום-יומית. אבל אני מזכירה לעצמי שהיא בחירה בין שתי אפשרויות טובות. וזה שיש לי את האפשרות לבחור זו פריווילגיה. אני מעריכה אותה. למרות שאני סובלת כל יום וכמעט כל שעה מההתלבטות הזו.

ליל הסדר נוסף בלי המשפחה שלי. לא העלתי בדעתי שזה אפשרי, והנה, בפעם השניה ברצף אנחנו לא נוסעים ארצה בפסח. הבנות שלי לא ראו את ההורים שלי כבר שנתיים. מה שאנחנו נאחזים בו זה תכנון החופשה הבאה בארץ. בקיץ, אם הקורונה וביבי יואילו לאפשר לנו להכנס.

בנימה אופטימית זו –

שיהיה חג חירות שמח!

לפני חמש שנים נתנו במתנה לחג הפסח מסגרות עם תמונות שלנו בלבן לסבאסבתא. מאז בכל ביקור בפסח אני מחליפה להם את התמונה לתמונה מעודכנת שלנו. ב-2020 כמעט שכחנו להצטלם מרוב השוק על הטיסה שבוטלה, ואז על ליל-הסדר לבד ועל כל החיים שהשתנו פתאום. השנה לא ויתרנו על צילומים בלבן לכבוד פסח. גם אם אי אפשר להכניס אותם בנתיים למסגרות בבית של ההורים שלנו.

בעזרת השמש בקרוב נתחבק, וזה יהיה יותר נעים מאי פעם.

אחרי שסיימתי לכתוב את הפוסט מצאתי את הפוסט מלפני שנתיים בדיוק, שנכתב ביום הבחירות (כמו זה) וכלל את הצילומים בלבן לכבוד פסח. אז הצילומים בלבן ובחירות מ2019 כאן. והצילומים בלבן למסגרות לפני הפרידה בפסח 2016 כאן וכאן הצילומים בלבן מראש השנה, 2015.

בסוף השבוע האחרון נחגג פה יום המשפחה, מה שהופך אצלינו בבית-הספר למעין "חופשת אמצע הסמסטר" של חמישה ימים. (בתי הספר של הפרובינציה לוקחים תמיד יום השתלמות אחד לפני, בית הספר שלנו יום השתלמות אחד אחרי, וסופשבוע ארוך. סה"כ חמישה ימים, שישי-שלישי). במקביל ירד השלג הראשון של העונה, היה סופשבוע קר וביתי, וניצלנו אותו לפעילות משפחתית נהדרת שתכננו כבר כמה ימים לפני.

בהשראת מחברת הראיונות של נעמה מגשימת מתנות (שקראתי עליה לפני שנה וסימנתי לי בראש שאנחנו חייבים לעשות כזו מחברת בחופשה המשפחתית הבאה עם הסבים, שלא קרתה בנתיים בגלל הקורונה) ופוסט מרגש במיוחד של מיכל מיאסניק שקראתי לאחרונה (על ראיונות ומשחקים משותפים בזום לנכדי רילוקיישן עם הסבים שבארץ) בנינו ראיונות משלנו לסבאסבתא של הבננות.

הרי אין מה לחכות, אנחנו כאן והם שם כבר יותר משנה, ובנתיים הגעגועים גוברים והפגישה הפיזית רק נדחית ונדחית. הזמנו את ארבעת הסבים/סבתות לארבעה מפגשי זום, כל אחד בנפרד, לפי לוח זמנים שהבנות בנו. לפני כל מפגש עלמה ותמר ישבו וכתבו שאלות שעניינו אותן. השאלות נעו על ציר רחב משאלות על העבר – הילדות של הסבים, לימודים בבית הספר היסודי, מתי הכירו את בן/בת הזוג, עד שאלות על ההווה – היומיום בתקופת הקורונה, וגם כל מני העדפות ותחביבים.

הרעיון היה לשאול אותם על עצמם, מתוך המחשבה שאמנם אנחנו מדברים הרבה בטלפון, אבל בדרך כלל הסבים שואלים את הבנות עליהן, והן מספרות על העיסוקים שלהן ומראות דברים שהן בוחרות ולא ההפך. הפעם לתת במה לכל סבא/סבתא בעצמם ולשמוע מהם על עצמם. במה הם עסוקים? מה מעניין אותם? מה הם אוהבים? מה הם אהבו לעשות / לשחק / ללמוד?

עלמה (בת 9.5) הכינה לכל אחד מהארבעה שאלות אישיות, המתאימות לבנאדם הספציפי. בעקבות כל ראיון שעבר השאלות השתנו קצת, לפעמים היא בחרה לשאול את אותה שאלה כמה אנשים. שאלות לדוגמא של עלמה: מי היתה החברה הכי טובה שלך כשהיית ילדה? האם אהבת ממתקים כשהיית ילדה? מה רצית להיות כשהיית קטנה? האם אהבת ללמוד בבית הספר? באיזה גיל עברת דירה? מה אתה לוקח איתך לעבודה? יש יום בשבוע שאתה אוהב? האם היית באיזושהי מלחמה? באיזה גיל טסת במטוס בפעם הראשונה? איך הרגיש לטפל בי? באיזה מקומות מגניבים היית בחיים שלך? יש לך משהו ברפואה ללמד אותי? איזה תפקיד אהבת לשחק במשחק כדורגל?

מעניין לראות רק מהשאלות שהיא כתבה מה שמעסיק את עלמה בעצמה. גם רם ואני נכחנו בראיונות, וגם האחות של המראיינת וכך גם אנחנו זכינו לשמוע סיפורים, וללמוד דברים חדשים שלא ידענו על ההורים שלנו. הבנות נדהמו לשמוע שסבא רוני טס לחו"ל לראשונה כשהוא היה בן שלושים ומשהו, נגעלו לשמוע שסבתא אסתר שתתה ביצים חיות אם הן נשברו כשהובילה את הביצים של התרנגולות מהמשק לצרכנייה, התעניינו לשמוע שסבתא דליה חזרה להיות חברה של החברה הכי טובה שלה מהתיכון, אחרי ארבעים שנה, ולמדו שסבא אורי מאוד מתגעגע ללמד סטודנטים.

תמר (בת 7) בנתה בהתחלה לארבעתם את אותו ראיון, אבל לקראת הראיון של סבא אורי היא החליטה לשנות אותו קצת. שאלות שחזרו אצל תמר היו: איך הרגישה תקופת נער (=תקופת הנעורים)? איך הרגיש לטפל בתינוקות?  מה המאכל האהוב עליך? מה המספר האהוב עליך? מה האות האהובה? והשלב המבדח במיוחד – שלב השאלה הקצרה, שאחרי כמה שאלות כולם נכנסו אליו וענו: – קר/חם? – פה/אף? – מיץ/שוקו? – כחול/לבן? – בית/חווה? – פס/משובץ? – בד/מסטיק? ("מה? מה או מסטיק? לא שמעתי") – משולש/ריבוע?

כל בוקר התכנסנו לשיחת זום (על המחשב, כיאה למעמד. הטלפון פחות מחייב), עלמה הזמינה את הסבא/סבתא המיועד להכנס לשיחה, והבננות התיישבו עם מחברת לשאול שאלות ולהקשיב לתשובות. יצא לנו טוב שהיה חופש של חמישה ימים. השיחה ארכה בדרך כלל כשעה (ב10 בבוקר שלנו, 8 בערב בארץ), עם הרבה סיפורים שעלו תוך כדי ושאלות שנשאלו בספונטניות. היה גם שלב של שאלות מהקהל (אני ורם). סבא אורי היה המרואיין הרביעי, והראיון שלו עורר הרבה התרגשות וציפייה. סבא אורי ידוע כ"לא מספר סיפורים" באופן ספונטני, ובכלל לא אוהב לדבר בטלפון, כך שהבנות מתגעגעות ממש לדבר איתו. סיפרתי להן שאני גיליתי בבגרותי שלמרות שהוא לא מנדב סיפורים בעצמו, אם שואלים אותו שאלה ספציפית הוא יענה עליה בשמחה, ויספר אפילו סיפורי ילדות. ואכן כל הראיונות היו טובים ומעניינים, לסבים ולנכדות היתה הסבלנות לספר ולהקשיב וכולנו נהננו והחכמנו.

אין כמו תשומת לב אישית. גם לנכדות, גם לסבים וסבתות. הרי אם מישהי כזו חמודה ואהובה היתה בונה ראיון במיוחד בשבילי גם אני הייתי נהנית ומשתפת פעולה.

זה היה רעיון נהדר! סבא רוני הציע שנערוך ראיונות רבעוניים. אפשר לסכם במילה אחת: הצלחה!
ואפשר לסכם בכמה תמונות:

פוסט על מחברת הראיונות של נעמה אורבך, היא נעמה מגשימת מתנות, אפשר לקרוא כאן.

פוסט על פרוייקט חיבור בין דורי של ילדים/ות ומבוגרים משמעותיים בחייהם של מיכל מיאסניק, אפשר לקרוא כאן.