פגית לייט

כמה שעלמה אוהבת לשמוע את סיפור הלידה שלה…

היא אוהבת לשמוע שהיא היתה בבטן שלי, והיתה משהקת לה מבפנים

היא אוהבת שאני מספרת שהיא עשתה לי "טוק טוק" מתוך הבטן, כי היא רצתה לצאת, למרות שזה היה הרבה לפני הזמן

היא נהנית לשמוע שנהגתי לבית-החולים בבוקר היום שנולדה, כי הייתי בכלל בדרך לקורס הכנה ללידה

היא יודעת שהיא שכבה לה במשך כמה שבועות "הפוך" בבטן שלי, טוסיק למטה וראש למעלה, ולכן קודם כל יצאו לה הרגליים

היא יודעת שהיא לא נולדה בלידה "רגילה" אלא שנולדה בניתוח קיסרי, ושיש לי צלקת קטנה בבטן מהניתוח

היא יודעת שרם היה אחרי תורנות

היא יודעת שההורים שלי וגיסתי באו מהר לפני הניתוח להביא לי דברים, כי זה היה ניתוח "מעכשיו-לעכשיו"

היא יודעת שמיד כשהיא נולדה היא היתה באינקובטור, ונשארה בפגייה כמה ימים כי היא היתה קטנה

היא חושבת שכל הזמן היינו איתה שם, ושהיה לה חם ונעים באינקובטור

אמא נוסעת לבית חולים ללדת / ציור של עלמה, בת 6

היא לא יודעת שבכיתי במשך כל הניתוח מרוב פחד

היא לא יודעת שלא רציתי לראות אותה בהתחלה, שכשהביאו לי אותה מיד אחרי שהיא התחילה לנשום ואני עוד הייתי כפותה ושוכבת, לא יכולתי להסתכל מרוב בהלה

היא לא יודעת שפחדתי לגעת בה

היא לא יודעת שהאחיות בפגיה לימדו אותי איך מחזיקים אותה, ואחר-כך איך לשאוב חלב, איך להשקות בבקבוק, איך להניק, איך להחליף חיתול, איך לרחוץ, איך להלביש, איך להשכיב לישון, איך להעיר בשביל לינוק כי היא היתה מתעייפת, איך לשקול במשקל, איך לקרר, איך לחמם, איך לעשות לה החייאה

היא לא יודעת שפחדתי לקחת אותה הביתה כי בבית אין מוניטור

היא לא יודעת שפחדתי ללכת לישון בלילה, והייתי ישנה באור כדי לראות שהיא נושמת

היא לא יודעת שלא רציתי להשאר איתה לבד בבית, ובפעם הראשונה שזה אכן קרה, התקשרתי בוכה לאבא שלי שיבוא להיות איתי, כי הוא רופא, ו"הוא ידע מה לעשות אם יקרה לה משהו"

היא לא יודעת שלא רחצתי אותה בעצמי במשך חודשים, ואחר-כך רק אם היה מבוגר נוסף לידי

היא לא יודעת שלא ישנתי בלילה בבית לבד איתה במשך חודשים, ובכל פעם שרם היה תורן אמא שלי או חמותי היו באות לישון איתי

היא לא יודעת שפשוט חרדתי לחייה.

טראומה של אמא טרייה ותינוקת מחוברת לצינורות ומכשירים בפגייה (וגם הקורס החייאה תרם את חלקו לחרדות, אבל הוא כנראה הכרחי)

***

שש ומשהו שנים אחרי, ה"פגית-לייט" שלי שוכבת במיטה שלה, ישנה. היא חכמה, יודעת לקרוא ולכתוב בשתי שפות, יש לה חוש הומור מפותח, היא סקרנית, מוכשרת, ועוד אלף תכונות. היא כבר לא שוקלת שני קילו… עוד רגע היא מגיעה אלי בגובה.

לכבוד יום הפג הבינלאומי נזכרתי בכל אלה. נזכרתי בטראומה שלי, ובכל מה שצמח ממנה. ושוב, תודה לכל צוות פגיית אסף הרופא, ובמיוחד לאחיות, שלימדו אותי להיות אמא, לפחות בהתחלה.

לקריאה נוספת: פוסט על סיפור הלידה של עלמה, פוסט על עלמה בפגייה.

גינת ירק

עם בוא האביב לונקובר לרם היה רעיון.

פנטזיה: הוא רצה ללמד את הבננות על גידול ירקות מקרוב, על תהליך הצמיחה, על חלקי הצמח, ו"על הדרך" שנוכל לאכול ולהנות מפירות עמלן.

הוא רצה לשתול לנו בגינה האחורית "גינת ירק".

רם עדר והפך את האדמה, ניכש עשבים ועקר גוויות של צמחים שלא שרדו את החורף הקשה. ניקה שטח בצד האחורי של הבית, הקים ערוגות מסודרות וחיכה לבוא הבנות (שהיו בביקור בישראל), שיעזרו לו להגשים את החלום. כשחזרנו הביתה רם קנה שתילים וזרעים, התייעץ עם המוכרים ולמד איך לזרוע, כמה זמן יש לחכות  וכמה שעות שמש האדמה הזרועה צריכה לקבל ביום. הוא בדק מתי כדאי לשתול ואילו שתילים מתאימים לשתילה זה לצד זה. רם גם הלך לשיעור במרכז הקהילתי המלמד "שתילה לקראת האביב" ולמד שבגלל שהחורף היה כל כך קשה השנה האביב והפריחה מתאחרים.

אחר כך רם והבנות זרעו את הזרעים בהתרגשות, ושמנו אותם בצל ואחר כך בשמש (לפי ההוראות) כדי שינבטו. את הנבטים הם שתלו באדמה בשורות שורות, ליד שתילים שנקנו וכמה צמחים שכבר היו ונקלטו היטב בשנים הקודמות.

אחר כך הגיע האביב, והקיץ, ורם והבנות טיפחו והשקו את הגינה, וניכשו, ועקרו צמחים שלא עלו יפה, וגם קצת דיללו והזיזו את השתילים שהיו קרובים מדי. הם גם קנו קופסאות נפרדות ששימשו כאדניות כדי לשתול את הצמחים שצריכים לצמוח לבד כמו נענע, וחלק מצמחי התבלין.

נענע, רוזמרין, בזיליקום, עגבניות, עגבניות שרי, מלפפונים, פלפלים, גזר, חסה ואפילו תירס. כולם הצטרפו בשמחה לעצי הפרי ושיחי פירות היער שכבר חיו בשלווה בגינה האחורית שלנו.

ואז חיכינו.

ככה זה התחיל

זורעים ברינה

 

האופטימיות בשיאה
מנביטים במרץ על אדן החלון

תחילה הבשילו פירות היער. השיחים האלו שורדים בכל שנה את מזג האוויר ונותנים פירות רבים ומתוקים. בכל יום-יומיים אפשר היה לרדת ולקטוף אוכמניות ופטל ולאכול מיד. מתוקים-חמוצים, ישר מהשיח לפה.

ואז החלו להנץ עגבניות השרי, תחילה הציצו עגולות וירוקות, ובכל יום הסמיקו והאדימו עד שעלמה ותמר לא יכלו להתאפק וקטפו אותם. (אם אדם הבן של השכנים לא הקדים אותן).

ואז צמח גם מלפפון ענק, כזה שכדאי לקטוף אותו כל עוד יש בו טעם. הבננות אכלו אותו בשמחה רבה (גם ככה אנחנו רגילים פה למלפפונים מהסוג הגדול, ולא תמיד משקיעים וקונים את הקטנים הטעימים שגדלים בישראל), ומלפפון מהגינה שלנו הרי הרבה יותר טעים…

ונענע. הנענע – כמו שנענע עושה – נקלטה וצמחה פרא, לשמחת חובבי התה.

וזהו.

יש! מתחילים לראות תוצאות

מתה, מתה על פירות יער

עגבניות משלנו!

הגזר מהגינה טעים יותר
מלפפון אמריקאי קלאסי
טורפות מלפפון מהגינה….

במהלך האביב והקיץ צצות עשרות גינות ירק ברחבי העיר. חלקן פרטיות – אנשים שמגדלים ירקות בחצר ביתם. בנוסף יש אנשים שנרשמים בעירייה ומקבלים אדנית באחד מעשרות המוקדים בעיר, והם יכולים לגדל בה מה שהם בוחרים עד סוף העונה. ויש גם חברות ("חווה אורבנית") שמגיעות לבתים פרטיים ומעבדות את השטח בעצמן, שותלות מני ירקות בחצרות פרטיות.

ראינו איך בגינות האחרות העגבניות צומחות באשכולות ענק, אדומות ושחורות וצהובות, בשלות ועסיסיות. בגינה של חברים מקומיים ראינו זוקיני גדל לגודל זרוע אנושית. בהליכה ברחובות צפינו בהשתאות בגינות הפורחות, מלאות בחסה וכרוב וכרובית, עגבניות וזוקיני ואפילו תירס זקוף ובשל.

הגינות של אחרים ירוקות יותר
עגבניות מאדימות להן בשמש. בגינה של אחרים
גינות מכל עבר
גינה פרטית שחברה מטפחת אותה עבורך
חברות שמטפחות גינות בחצרות פרטיות

גינות של אחרים ירוקות יותר
לא, זה לא שלנו
עברנו ברחוב, ראינו אדנית פורחת

ואצלינו לא. אולי זו הזריעה המאוחרת? אולי האדמה העייפה מתלאות החורף וגידולים קודמים? אולי חוסר ניסיון בשתילה וצפיפות הצמחים? ואולי הכיוון של הגינה שהיתה קרירה ומוצלת במשך רוב שעות היום? בכל מקרה אצלינו בגינת הירק לא רקד כרוב עם כרובית, וצנון לא פיזז עם אחות-מלפפון.*

רם מאוד התאכזב. הבננות פחות, הן נהנו מכל רגע בגינה, ומכל עגבניה שהבשילה.

כנראה שהן לא ציפו ליותר.

ורם? רם עקר את כל שאריות הצמחים שנבלו עם בוא הסתיו הקר, ואמר שאולי ינסה שוב בשנה הבאה.

 

* מתוך השיר: בגינת הירק / ח.נ.ביאליק

בנות דודות בנות שלוש

זה מפתיע,

ששתי ילדות

בנות דודות

שפעם היו נפגשות רק אחת לשבוע-שבועיים (מפאת המרחק טבעון-רמת גן) ועכשיו רק אחת לכמה חודשים (מפאת המרחק ישראל-קנדה)

חברות כל-כך טובות.

זה מפתיע, וגם שובה-לב ומרגש לראות אותן משחקות, בעולם שהוא רק שלהן, ששתיהן שותפות שוות בו, והוא מעניין את שתיהן. לראות אותן משוחחות, ושרות, ורוקדות וחולקות, כאילו נפגשו רק אתמול, ולא לפני חמישה חודשים. לשמוע אותן מדברות בטלפון: כל אחת מדברת על נושא אחר, אבל הן מקשיבות ומתאמצות להבין, וממשיכות לבקש לדבר אחת עם השניה.

ובזמן שכל השאר עסוקים, המבוגרים בעניינים שלהם, בני הדודים הגדולים בריבים ויחסים של גדולים,

הן אחת עם השניה. זה יותר ממספיק, זה כל מה שהן רוצות.

ביום הראשון לביקור בישראל, אחרי שלא נפגשו 9 חודשים

בביקור בוונקובר, אחרי שלא נפגשו ארבעה חודשים

שיחה קלה על גלידה

תמר ואיה, בנות 3+ ו-3++. הלוואי ותמיד תרגישו כל-כך קרובות.

וככה זה נראה בעבר הקצת-יותר-רחוק: (לפני שעברנו לוונקובר, תכל'ס)

נלי, פרנסיס ואני, שותות תה ומדברות על השפה העברית

היום היה לי מפגש משעשע עם שתי נשים – נלי ופרנסיס.

הכל התחיל במייל שקיבלתי ערב אחד בשבוע שעבר. זה היה בדיוק (אבל בדיוק) כשאני ורם סיימנו שיחה נוספת של "יחסינו (עם קנדה) לאן". זה הרי דבר ידוע, וכתוב בכל פוסט שני של קבוצות פייסבוק מהסוג של "נשים ברילוקיישן" שלמתלווה לרילוקיישן (במקרה זה – אני – כי עבודתו של רם היא הסיבה הרשמית למעבר שלנו) יותר קשה. נפשית. יש לזה כל מני סיבות. לחלק מאיתנו יותר קשה מכיוון שאנחנו משאירות את הקריירה מאחור והופכות ל"עקרות בית" לתקופה. לחלקינו קשה בגלל השפה. לחלק מהנשים בגלל התרבות השונה – קשה למצוא חברות אמיתית. לחלקינו קשה עם הארעיות – הידיעה שהכל זמני, גם החברויות פה זמניות. לחלק  מאיתנו קשה עם תחושת הזרות, או יותר נכון – חוסר השייכות. לחלק קשה עם הצורך ליצור לעצמך עולם תוכן משל עצמך, בזמן ששאר המשפחה (בן-הזוג והילדים) נמצאים במסגרות שונות. על חלקינו משפיע מזג האוויר. אני חושבת שיש את כל החלקים האלה בי…   אז שוב דיברנו על זה, על השנה שחלפה ועל החודשים שנותרו, ורם אמר: "אני חושב שאת צריכה לצאת יותר מהבית, ולפגוש אנשים דוברי אנגלית". זה היה בהקשר של כל הקשיים הנ"ל. בעודי רוטנת איזה משפט סיום לשיחה, משהו כמו "השאלה אם אני בכלל רוצה לפגוש אנשים, יש לי את החברות הישראליות שלי" או משהו בסגנון, קיבלתי מייל מנלי.

את נלי ובנה פגשנו פעם אחת לפני כחודשיים במוזיאון המדע, ביום של ליקוי החמה. הבנות ואני הגענו קצת באיחור לראות את הליקוי, וכבר לא נותרו משקפיים מיוחדים. נלי הציעה לנו להשתמש במשקפיים שהיו להם, וכשראתה שאני מצלמת דרך המשקפיים היא כל-כך התלהבה מהתוצאה שביקשה שאשלח לה את התמונות. החלפנו כתובות מייל, באותו יום שלחתי את התמונות והיא הודתה לי. ופתאום, כעבור חודשיים, קיבלתי ממנה אימייל נוסף. באימייל היא סיפרה לי שיש לה חברה שמתעניינת בשפה העברית, והיא זכרה שהבת שלי דיברה עברית אז היא חשבה עלי, האם נוכל להפגש?

כעבור מספר תכתובות (14 למען הדיוק. בקנדה מאוד מקובל לתקשר באמצעות אימייל, יותר מאשר בטקסט/וואטסאפ/שיחת טלפון, זה מאוד מייגע בעיני) נפגשנו הבוקר בבית-קפה הקרוב לביתי. נלי ופרנסיס הגיעו קצת באיחור (הן הגיעו משתי ערים סמוכות, רק אני הגעתי בהליכה של חמש דקות מהבית) והתנצלו בלי סוף. אחרי שהזמנו קפה ותה והתיישבנו התחלנו לדבר על הנושא שלשמו התכנסנו: השפה העברית. מתברר שפרנסיס החלה להתעניין בעברית, משום שהיא ראתה בחלומה "אותיות עבריות מנצנצות". היא עובדת כמטפלת במסאז' ונעזרת בטיפול ברפואה סינית ובצמחי-מרפא בעבודתה. היא למדה טיפול בצמחי-מרפא לפני כ-15 שנה אבל לא קיבלה תעודה. היא יודעת לכתוב בקליגרפיה סינית כבר שנים רבות. לאחרונה היא החלה להתעניין וללמוד על הקשר הרוחני בין הכתב לנפש, וזה מה שהביא אותה להתעניין בכתב העברי.

נלי ופרנסיס, הגיעו מהונג-קונג לפני כ-28 שנים, בנפרד. הן הכירו והתחברו כאן בוונקובר. שתיהן מדברות  אנגלית במבטא, פרנסיס עוברת לעיתים קרובות לסינית ומסבירה דבר-מה לנלי, וזו מתרגמת ומסבירה לי באנגלית. ישבנו ושוחחנו כשעתיים. נלי הראתה לי ספר ששאלה מספריה לצורך הפגישה, ופרנסיס חשבה שהכותרת שלו כתובה בעברית (מה שלא היה נכון. גם לא ארמית לדעתי כי בטח הייתי מזהה). הראתי להן ספר בעברית בטלפון (באפליקציה "עברית". איך לא חשבתי להביא ספר אמיתי?!) וכתבתי להן את אותיות הא'-ב'. סיפרתי להן על האותיות, כיוון הכתיבה, זכר ונקבה, ניקוד. הן סיפרו לי שבסינית יש 5000 סימנים, ציורים, שבשילובים בינהם ניתן לכתוב מילים שונות. סיפרו שגם בסינית קוראים מימין לשמאל (אבל קודם מלמעלה למטה), ושרק בהוצאות ספרים בשנים האחרונות שינו את ההדפסה משמאל לימין, חוץ מבטיוואן. פרנסיס הראתה לי שבספר כתוב הסבר על כתיבת המילה "יהוה", וכשכתבתי אותה היא מאוד התרגשה. הסברתי לה שכשלומדים תנ"ך בישראל מלמדים שאסור לבטא את המילה הזו כי היא "קדושה" ושתיהן נזעקו שהן גרמו לי לבטא אותה בקול למרות האיסור. הסברתי להן שזה בסדר, שאני לא דתיה, והן אמרו שגם הן לא.

אחר כך, כנראה בתמורה למידע שאני סיפקתי – פרנסיס אחזה בפרקי-ידי ומדדה לי דופק, בכל יד בנפרד. היא שאלה אותי כמה שאלות על הרגשתי הכללית, כאבי ראש ומערכת העיכול. היא ייעצה לי לשתות תה עם ג'ינג'ר בבית (ולא תה עם נענע כמו שהזמנתי) כי ג'ינג'ר לפי הרפואה הסינית הוא חומר "חם" והוא יחמם אותי. הציעה לי מגוון מאכלים עתירי ברזל לטיפול בכבד שלי שלדעתה הוא לא במצב טוב, והבטיחה שאם אתמיד בדיאטה הזו (במיוחד 3-5 ימים אחרי סיום המחזור) תוך שלושה חודשים המצב שלי ישתפר. מצב-רוחי יהיה יותר טוב, הידיים יחזרו להיות חמות, עור הפנים יהיה יותר מבריק, צבע הציפרניים יותר וורוד, ויהיה לי פחות קר, מבפנים.

אני נתתי לה שיעורי בית, בסגנון חוברות העבודה שיש לעלמה ללימוד עברית: כתבתי את הא'-ב' תוך סימון כיוון הכתיבה, וביקשתי ממנה שתתרגל.

פרנסיס קיבלה שיחת טלפון מאחד המטופלים שלה והיתה צריכה ללכת, ונלי שנשארה התנצלה שוב ושוב על ה"בוטות" של חברתה, שככה מבלי לבקש רשות ערכה לי בדיקה ונתנה לי עצות. נלי חששה שנפגעתי מהישירות של חברתה. הסברתי לה שלהפך, ישירות אני מבינה עוד מהבית, את הנחמדות והנימוס הקנדי לפעמים אני לא מבינה. כשאני מקבלת כאן אימייל, מרוב מילות נימוס ותיאורים חיוביים לפעמים אני לא מבינה מה העיקר – מה הם מנסים בעצם לבקש? להגיד? באיזו נימה זה נכתב? היא הסבירה לי שהם – הסינים, הרבה יותר ישירים, ואמרתי לה שגם אנחנו – הישראלים. מצד שני היא בכל זאת חשה צורך לבקש שוב ושוב סליחה ולהצדיק את הכוונה הטובה של פרנסיס. טוב, בכל זאת 28 שנים פה.

נפרדנו בחיבוק, ובהבטחה להפגש בפעם הבאה עם הילדים (אני לא זוכרת בכלל את הבן שלה מפגישתינו החטופה, והיא זוכרת היטב את תמר, בטח בזכות התלתלים), ובפעם הבאה נאכל ביחד דים-סאם, במקום שנלי תבחר.

מי היה מאמין?! עלי? גלית לוינסקי, הרצינית, האנטיפתית, הסגורה, הביישנית, זאת שלא מחייכת (כל אלה תיאורים ששמעתי אינספור פעמים במהלך החיים בישראל). הישראלית.

אתם יודעים למה? כי אם לא עכשיו, אי מתי.

ארון חורף

באחד מימי החופש האחרונים החלפתי לבנות ארון קיץ-חורף. זה לקח לי יום שלם.

פה בונקובר לא ממש מחליפים בין ארון קיץ לחורף, כי בחורף חם בבית ובחוץ מאוד קר, ובקיץ חם אבל לפעמים קריר ולפעמים יורד גשם. לכן עיקר העבודה הוא למיין מה מהבגדים כבר קטן מדי, מה שקטן על עלמה להעביר לשקיות ולשמור לתמר, מה שקטן על תמר להעביר לחברים ולחברות ולארץ, מה ראוי לשמירה ומה הולך לתרומה, להעלות את בגדי ה"קיץ-קיץ" (גופיות ומכנסיים קצרים) ולהוריד את בגדי ה"חורף-חורף" (פליסים וטרנינגים עבים). ובכל זאת, זה לקח לי יום שלם. למה? כי יש להן כל-כך הרבה בגדים!

יש להן כל-כך הרבה בגדים, שכל מי שבמקרה רואה את הארון שלהן לא יכול שלא להתפלא. גם אני המומה.

לזכותי יאמר ש-90% מהבגדים שלהן משומשים (יד שניה, עברו דרך עוד ילדה עד ארבע קודם). הרוב הגדול היה של האחייניות הקנדיות שלי, הובא ארצה על ידי אחותי בביקוריה, והוחזר איתנו לפה כשעברנו (חוסר יעילות שכזו, אבל מי יכול היה לדעת). אחוז קטן יותר מאחייניות שלי מהארץ ומחברות, המון בגדים מכל הקולקציות של "מותק" הדס הול שהיא גם חברה וגם מוכשרת אש, ואחוז קטן אך איכותי, הם בגדים שהיו שלי ושל אחותי לפני 40 ומשהו שנה ועדיין משמשים את הבנות שלי.

החולצה הזו למשל בת יותר מ-45 שנה, אבל מי סופר:

והנה אני והבננות שלי בחולצת Rainbow (כמו שתמר קוראת עכשיו לכל דבר צבעוני):

זאת אני!
אני רוכבת על גע-גע הברווז. סוף שנות ה-70 הכתומות
עלמיק רוכבת על בימבה-ג'וק

תמרול פשוט כזו רזונת שהיא יכולה ללבוש דברים שאני ועלמיק לבשנו בגיל שנתיים

וזה הבגד הכי נעים שיש. כותנה אוורירית כזו, ממש כיף:

וזו שוב אני! הישר מהאלבום
עלמיק מתגלגלת
תמרול והפופיק

אותה חולצה בהפרש של 40 שנה פלוס מינוס:

ולבגדים האלה, לצערי, לא מצאתי הוכחות באלבומי הילדות שלנו…

ולגבי המחשבות על החינוך הרע שריבוי בגדים כזה נותן – המצפון שלי שקט. הבנות שלי יודעות לשמור על הבגדים שלהן, הן יודעות שהבגדים הם לא חד-פעמיים. הן לא לובשות בגדים מוכתמים, לא כי אני זורקת אותם חלילה, אלא כי אני עומלת על ניקויים. הן יודעות שמה שנקרע או נפרם אני מתקנת. בקיצור אני מקווה שלא, אבל נראה לי שאני מעבירה להן את השריטה הזו גם. הרי לא סתם הבגדים שלי שרדו 40 שנה… (מזל שיש את אמא שלי להאשים).

הוקי קרח

הערב חזרנו ממשחק ההוקי הראשון שלנו!

סופסוף זה קרה, קנינו כרטיסים, ארבעה מקומות (ארבעתינו ואבא שלי כשחקן חיזוק בביקור מהארץ), ארזנו סנדויצ'ים (ועוגיות וביסלי וקלמנטינות) ונסענו לרוג׳רס ארנה לראות משחק הוקי.

למי שלא יודע: הוקי קרח הוא המשחק הלאומי בקנדה.

נרגשים ומצפים הגענו לבושים במבחר בגדי הכחול/ירוק שלנו, חנינו במיטב כספינו ונעמדנו בתור בכניסה להיכל.

אבל אז

התברר

שאסור להכניס מצלמה ״מקצועית״ לאולם.

גודל העדשה הפליל אותה. לא עניין אותם שזאת העדשה הקבועה שלי, שאני מתכוונת לצלם רק את הבננות, בשביל הבלוג, כאלה. בהתחלה המאבטחים ביקשו שאפרק את העדשה מהמצלמה (שניות יקרות בהן המצלמה פתוחה ונחשפת לאבק! הרגשתי את השניות האלה מצטברות לי בגרון כמו גושי חול), ואז ביקשו שאשאיר את העדשה בארגז של כל החפצים שאסור להכניס עד סוף המשחק.

למזלי רם היה שם ודיבר איתם. כמה משפטים אחר-כך כבר היינו בדרך ליציע, עם המצלמה מחוברת לעדשה בתוך התיק והבטחה שלא אשתמש בה.

-אחרי שעבר כמעט-התקף-החרדה שהיה לי כשנאלצתי לפרק את העדשה וכמעט-להשאיר-עדשה-בשווי 10000 שקל-בארגז-הבקבוקים-של-המאבטחים, נרגעתי קצת והתחלנו להנות מהמשחק.

הוקי זה משחק אינטנסיבי, קצת אלים מדי לטעמי, אבל מהיר ומספק את הריגוש הרצוי מצפייה במשחק אמיתי בהיכל ספורט אמיתי. זה לא ה-NBA, אין מעודדות, יש הרבה פחות חשיבות עצמית, אבל הכל גדול וחזק ומאיר. לקח לנו כמה דקות להבין את חוקי המשחק, נהננו מהקצב המהיר שלו, הופתענו מהנחרצות של השופטים (כשיש 'פאול' לא נדיר שיוציאו את אחד השחקנים להפסקה של שתי דק׳. ואז בעצם במשך שתי דק׳ מתמודדות קבוצה בעלת חמישה שחקנים מול קבוצה בעלת ארבעה או אפילו שלושה שחקנים. כשיש עונש הוא אמיתי, הוא כואב), תמר נבהלה מהצעקות והמוזיקה החזקה אחרי כל גול.

אחרי שלוש דק׳ לתוך המשחק לא יכולתי להתאפק והוצאתי את המצלמה. בשו-שו ניסיתי להגניב כמה תמונות, רם לקח אותה וצילם קצת אותנו צופים ומעודדים, ככה כמו שהיא היתה מכוונת (אסא ומהירות לא נכונים). לא עברו חמש דקות ובלי ששמנו לב טיפס והגיע, עד אלינו בשורה העליונה ביותר באולם סדרן חביב, בן כ-65. איזה מזל (שוב) שהמצלמה היתה אצל רם. ״אסור לצלם במצלמה כזאת במשחק", הוא הסביר, "בגלל העדשה. היא יכולה להיות עדשה מקצועית. אלה החוקים של הליגה, אני מצטער". רם התנצל, אמר שזה משחק ההוקי הראשון שלנו והבטיח לא להוציא אותה שוב מהתיק. כמו תמיד רם הצליח ברגע להתחבב עליו, הם התבדחו, החליפו עוד כמה משפטים מחוייכים (הוא חושב לנסוע לבקר בישראל, הרופא שלו יהודי – כמה צפוי – כאלה).

בשליש השני הסדרן המבוגר קרא לנו, הוא מצא לנו ארבעה מושבים טובים יותר ושמר לנו אותם, ועכשיו קרא לנו לעבור לשבת בהם.

בשליש השלישי הוא שלף מכיסו שרשראות לכולנו בצבעים של ה-Canucks, וסיכות עם הכיתוב "My first game", שנשים על הבגדים לעידוד…

אז מה אני מנסה לומר בכל הסיפור הארוך הזה?

שבקבוקי שתיה מותר להכניס להיכל ספורט בקנדה אבל עדשה 28-70 לא. שיש מצלמות אבטחה שמכוונות את הקהל, אחרת אין סיכוי שמישהו הספיק לראות את המצלמה בחוץ, בשורה העליונה וכו׳. שהקנדים נחמדים, באמת, אפילו במצבים של "הפרת סדר קיצונית" (יחסית לקנדה). שהוקי זה אחלה משחק, מהיר, אינטנסיבי, מתקדם בקצב מספק, רק חבל שההפסקות בין השלישים ארוכות כל-כך. שכדאי בפעם הבאה לבוא עם עדשת ה-50 שלי. שאיזה מזל שיש לי את רם, בפעם הרביעית רק בפוסט הזה.

שאין אף תמונה נורמאלית מהמשחק הזה, אבל זה מה שיש, וחשוב להסתכל על חצי הכוס המלאה.

אז תהנו:

רוג'רס ארנה – היכל ההוקי בוונקובר. כאן עוד לא תיארתי לעצמי שיש בעיה עם המצלמה…
מתחילים! הכניסה הכי מגניבה של שופטים למגרש אבר: הם נכנסים ומיד עושים סיבוב כמעט כמו מחליקים בהחלקה אומנותית
עדיין 0-0. הספקתי לצלם איזה חצי דקה, נשבעת
לומדים את חוקי המשחק. רגע, תסתובב, עוד שניה יחרימו לי את המצלמה פה

אגב, המשחק נגמר 3:1 לנו!

והרי אנחנו אוהבים לעודד עוד מהארץ! לקריאה על אוהדות "מכבי" שלי לחצו כאן, לקריאה על משפחת משאל מעודדת בהיכל נוקיה לחצו כאן. לחצו ותהנו (:

ראש השנה שני בוונקובר

שנה חדשה

תקופה נהדרת של התחלות חדשות, הכרויות חדשות, המון אופטימיות.

מצד שני הקיץ מתחיל להתרחק ומרגישים את הסתיו מתקרב. ואחרי הסתיו מגיע החורף, הקר, החשוך, העצוב.

מוזר להיות פה כבר שנה שניה. הכל הרבה יותר קל, מוכר, הגיוני. אבל עם כל זיכרון משנה שעברה – "בדיוק עכשיו לפני שנה" כזה, אני מרגישה כמה מהר חולף הזמן. תכף יגמר הרילוקיישן ונחזור הביתה, לישראל.

זה הזמן לחשוב איך לנצל את הזמן, את השנה הזו. להתרכז באלבומים שרציתי לעשות? לנסות לעבוד יותר כדי "לחוות" יותר את החיים כאן? לעשות את הקורס הזה שאני הופכת בו בראש כבר תקופה?

הזמן לא עוצר לרגע.

***

שתהיה שנה טובה, "שנספיק" את כל מה שאנחנו רוצים לעשות, לחוות, להנות. שיהיו רק בשורות טובות, שנהיה מוקפים באנשים אוהבים ואהובים. שנדע להעריך.

שנה טובה!

שנה של אהבה, וקבלה, ונתינה, וחיבוקים, וחיוכים, ומשפחה, וחברים, וכל הקיטש הטוב והנעים הזה:

ושנה של הרפתקאות חדשות, וחופש, וראש פתוח, וניסוי-וטעייה, ושנה חסרת פחדים, ומנוחה ללב הפולני הדואג, ולראש מלא המחשבות. פשוט – טובה.

ולמי שלא הבין זה הכל איחולים לעצמי. אז בשביל מי הבלוג הזה?!

ואסיים בשיר אחר, אבל שמתאים לי בדיוק למחשבות עכשיו:

לפוסט "שנה טובה" של לפני שנה לחצו כאן, ולפוסט של תחילת שנת 2017 כאן, לרעיונות למתנות לחג לחצו כאן וכאן, וכאן, וגם כאן.