All American Super Bowl

סופרבול.

התכנסנו שלוש משפחות ישראליות (אחת ישראלית-קנדית) לצפייה משותפת בחוויית הסופרבול האמריקאי.

סופרבול צילום גלית לוינסקי

היו: ארבע וחצי שעות משחק ברוטו.

סופרבול צילום גלית לוינסקי

היו: שלושה גברים ישראלים שצפו באופן די-רצוף במשחק (כשלא החליפו חיתול/שמרו על ילד לא לקפוץ מהשולחן/אכלו/תיקנו בובה בחצי מבט. אבל זה בסדר, גם ככה המשחק מפסיק כל שלושים שניות בממוצע).

סופרבול צילום גלית לוינסקי

היו: שלוש נשים וששה ילדים שהעדיפו לפטפט/לשחק/לקרוא/לאכול/לקפוץ מהספות, ומדי פעם באו להתעדכן במשחק. לא חושבת שזה עניין של ג'נדר, יותר של משחק ארוך ומשעמם.

סופרבול צילום גלית לוינסקי

היו: צעקות עידוד ועצבים מהמשחק ("יייששששש!" מלווה בקימה חדה מהספה, "איי איי איי" ומבט מאוכזב הצידה).

סופרבול צילום גלית לוינסקי
משפחת שפירא בהופעת בכורה בבלוג

היו: יותר מדי הפסקות לפרסומות. לפחות יש פרסומות ממש איכותיות (אם כבר זו הפעם הראשונה בשנה וחצי שאני רואה פרסומות, שיהיה משהו שווה צפיה).

סופרבול צילום גלית לוינסקי
דווקא נגה מאוד התעניינה

היו: אוכל כל-אמריקאי שאביחי הישראלי ופסקל הפרנצ'-קנדית טרחו והכינו (עוף בברביקיו, כמה סוגי צ'יפסים, קטשופ, מיונז, בירות, גלידה לקינוח).

סופרבול צילום גלית לוינסקי

היו: נאצ'וז ומטבלים כדי לאזן את הכולסטרול: חומוס עדשים, טחינה, לבנה, וגוואקמולי – כולם תוצרת בית.

Superbowl by Galit Lewinski

היו: הופעה של ג'סטין טימברלייק במחצית, ויותר מדי קהל שנשכר כדי להראות צעיר ושמח.

סופרבול צילום גלית לוינסקי
ביומולדת חצי יש חצי נר

היו: יומולדת-חצי לעלמה, אם כבר נפגשנו עם חברים בדיוק בחצי-יומולדת.

 

לא היו: התרגשות גדולה מסיום המשחק. אביחי אמר לבננות מראש את מי כדאי לעודד, ואכן הקבוצה הזו ניצחה. הן שמחו אבל היו כבר עם רגל אחת מחוץ לבית, בכל זאת המשחק ארך ארבע וחצי שעות. רם ואביחי כן שמחו. כל השאר פרשו קצת לפני הסוף.

אין מה לעשות, למרות הכל, זה לא אמריקה פה.

בנות אוהבות תמונות

מגיל מאוד צעיר הבננות שלי אוהבות להתבונן בתמונות. אני מניחה שזה דבר שמעניין ילדים רבים, אני זוכרת את עצמי יושבת שעות בבית הורי ומתבוננת באלבומים בילדותי. אני כמובן מאוד אוהבת להתבונן בתמונות, ומוצאת את עצמי שעות עוברת על קבצים וממיינת ונזכרת ואז קופצת לשנה אחרת ו… ככה למעשה נולד הבלוג הזה.

אבל את האלבומים הרבים שלנו השארתי מאחור, בישראל. לא עברנו עם מכולה, והיינו צריכים לחשב היטב מה כדאי לקחת במזוודות ומה להשאיר בארץ. בלב כבד האלבומים נשארו מאופסנים בבית ההורים.

pic Galit Lewinski
מתבוננות באלבום החתונה שלנו. כן, יש אחד כזה

pic Galit Lewinski pic Galit Lewinski

יש לנו קיר תמונות.

ויש לנו את המחשב שלי שהוא מאגר בלתי נדלה. בכל פעם שאנחנו מדברות על משהו או מישהו, אני מיד מתנדבת להראות להן תמונות של האירוע. הן מאוד אוהבות לשמוע על הלידות של עצמן, וכבר ראו כמה פעמים את התמונות שיש לי מאירועים אלה. גם לראות אותי בהריון, טיולים, אנשים שמתגעגעות אליהם.

בנוסף יש לנו את מסך המחשב שלי, שמציג תמונות מתקיית המשפחה כשהוא במצב מנוחה. הבננות מהופנטות למצגות האלה מאז שהן נולדו. בארץ המסך היה מול חדר השינה שלנו, והייתי מוצאת את עצמי גם מביטה בתמונות המתחלפות, לא מצליחה להסיר את עיני, עד שהוא היה נכבה אחרי עשר דקות.

pic Galit Lewinski
תמרול מרגישה גדולה לעומת התמרול שבתמונה
pic Galit Lewinski
תמיד אפשר להגדיל בלחיצה!

והחלום של עלמה: שאני אכין לה אלבום עם תמונות של עצמה. שמתי לעצמי כמשימה להגשים לה את החלום ליומולדת.

ויש גם את הטלפון. עוד מאגר בלתי נדלה של שיטוט בין תמונות וזכרונות.

pic Galit Lewinski

למה כולם אוהבים את זה? כי זה מסך? כי אלה הזכרונות שלנו?

אני מוצאת את עצמי נזכרת בתמונה מילדותי. לא אירוע – תמונה. מבקשת מאמא שלי שתחפש באלבומים שבארץ. אני זוכרת את האלבום, זוכרת את התמונה, זוכרת אפילו איפה לחפש אותה. ולפעמים היא איננה. אולי היא בעצם רק אצלי בראש?

pic Galit Lewinski
אני ואמא שלי, מתבוננות באלבומים

שנה וחצי למנאייק

כבר שנה וחצי.

רק שנה וחצי.

ידענו על הרילוקיישן כמעט שנה וחצי לפני. שנה ומשהו של הכנות, התרגשות, ציפייה, לחץ, חששות, ואז עוד ועוד הכנות, ובסוף הגענו.

אנחנו פה שנה וחצי.

מרשמלו גלית לוינסקי

לפני כחודש קיבלנו את האישור לשנה השלישית והאחרונה. עזבו, סיפור ארוך של אישורים וחוקים קנדיים המגבילים את אישור העבודה של רם כרופא לשלוש שנים מקסימום. כן, מותר לו ללכת לעבוד במקדונלדס, אבל אם ירצה לעבוד כרופא יצטרך לעבור את כל ההתמחות ברפואת ילדים מחדש. אז לא.

אז נשארה עוד שנה וחצי.

איך זה שאני כבר מתגעגעת להווה שלי?

מרשמלו גלית לוינסקי מרשמלו גלית לוינסקי

אולי בגלל שבמשך חצי-השנה הראשונה בעיקר ניסיתי להסתדר, להרגיש שייכת, למצוא שגרה, למצוא עיסוקים, להרשות לעצמי לא לעבוד, לעזור לבנות להרגיש שייכות, להבין את עצמי בתפקיד אמא-עקרת-בית-משענת ולהנות ממנו. להרשות לעצמי להנות.

מרשמלו גלית לוינסקי

אולי כי אני אדם ששונא שינויים, והנה, כשסופסוף התחלתי להתרגל, אני מתחילה לחשוב על החזרה ארצה. הרי גם לזה צריך להתארגן. איפה נגור? לאיזה בית ספר עלמה תלך? תמר תעלה לכיתה א' או שתעשה גן חובה שוב בישראל (בתור ילידת ה-15 בדצמבר)? זה נראה לי כמו לא-נודע אחד גדול ומאיים, רילוקיישן בפני עצמו.

מרשמלו גלית לוינסקי

אולי כי אני אדם כה נוסטלגי. אני צלמת, ומצלמת בלי סוף. אבל כל החיים אני גם עוצרת ברגעים מסויימים ואומרת לעצמי: תצלמי לך את הרגע הזה בראש, הוא לא יחזור". אני מתגעגעת כבר בזמן שהרגעים קורים.

מרשמלו גלית לוינסקי מרשמלו גלית לוינסקי

אולי כי טוב לנו פה. לא הכל מושלם, אני יודעת שדרך הבלוג-והפייסבוק-והאינסטגרם הכל נראה כמו חלום. וזה באמת חלום שמתגשם. אבל כמו בכל מציאות יש גם קשיים, ואכזבות, וריבים, ושגרה, והרבה הרבה חורף אפור וגשום.

מרשמלו גלית לוינסקי

אולי כי קשה להתגעגע לארץ מכאן. קשה לקרוא Ynet מבלי להתבאס, קשה לשמוע התבטאויות של שרים, הפגנות, וכל האיוולת הזו שמתרחשת ואני מרגישה רחוקה ולא שייכת אליה. איך אנשים חיים תחת הממשלה הזו? איך הם נותנים שיתייחסו אליהם ככה? איך? כמו שגם אני חייתי ואשוב ואחיה.

מרשמלו גלית לוינסקי

אולי כי זה היה חלום של כל-כך הרבה שנים, שעכשיו כאנחנו חיים אותו, הזמן רץ (כמו שתמיד) וההרגשה היא שרק-התחיל-תכף-נגמר.

מרשמלו גלית לוינסקי

וכשהתגשם החלום הזה מה יהיה החלום הבא?

כבר שנה וחצי. רק שנה וחצי. עוד שנה וחצי.

מרשמלו גלית לוינסקי מרשמלו גלית לוינסקי מרשמלו גלית לוינסקי

מרשמלו גלית לוינסקי
לפוסטים נוספים בנושא: לפוסט של חצי שנה בונקובר, לפוסט של שנה בונקובר
את המרשמלו המגניב הזמנתי מכאן, ולא, לצערי זו לא פרסומת ממומנת…

 

אבא, ארבע, ובת

אבא ובת גלית לוינסקי

הוא – רם.

היא – תמר.

הוא – 182 ס"מ.

היא – קצת פחות מ-100 ס"מ, קומפקטית מכל הכיוונים.

הוא – עוד חצי שנה בן 40.

היא – בת 4 וכמה ימים.

מי יותר חזק? גלית לוינסקי

הוא – מרגע שקם בבוקר עסוק. להכין סנדוויצ'ים, לעבודה, לחזור הביתה, לקלח, לאכול. כל היום מחכה לרגע שיוכל להרים את הרגליים ולקרוא קצת חדשות, עדיף חדשות הספורט.

היא- מהשניה שפוקחת את העיניים בבוקר מעסיקה את עצמה. עולם פנימי שלם. לפעמים אחרים מוזמנים, אבל זה בסדר, עסוקה עד מעל הראש גם לבד.

הוא – כל הזמן מתכנן את הטיול הבא, את החופשה הבאה. גם אם הטיול הבא בעוד יותר משנה. משווה מחירים, קורא מסלולים, בודק מזג-אוויר.

היא – אוהבת להיות בבית. לא שלא נהנית, חלילה. כיף להיות בדיסנילנד, כיף לנסוע בקרוואן. אבל אם שואלים אותה? הכי כיף בבית.

קרניים גלית לוינסקי

הוא – הפסיק לפני כמה חודשים לגלח את השיער והתחיל להסתפר. נהנה מהשיער כל עוד יש.

היא – "רוצה צמה כמו של אלזה". צמה שזזה כשמזיזים את הראש. יש לה שיער ארוך-ארוך אבל הוא מתכווץ עד הכתפיים כשמתייבש.

הוא – אוהב אוכל טוב. זוכר לשמור לא להגזים.

היא – לא אוהבת לאכול. כלום. (כרגע). יכולה להעביר ימים שלמים על מלפפון ורבע פיתה עם שוקולד.

מוציאים לשון גלית לוינסקי

הוא והיא – אותו פה, אותן עיניים, אותן גבות. אותו שיער? אין לדעת.

הוא והיא – אותו הומור.

חיבוק אבא ובת גלית לוינסקי

הוא – קורא לה "ציפור".

היא – קוראת לו אביק.  (בב' דגושה).

הוא – אוהב לדגדג ולהצחיק אותה.

היא – מצחקקת בקול מצחיק ומצחיקה את כל מי ששומע.

אבא ובת גלית לוינסקי

הוא והיא – סיפור אהבה.

ארבע שנים, מליון חוויות, המון המון אהבה, ו…לא מספיק חיבוקים. תמרול – די להתקמצן, תחבקי קצת בחזרה!

השוואה גלית לוינסקי
ארבע שנים, תמונה בכל שנה. אפשר ללחוץ להגדלה!

Fireman Web

בוקר שבת חורפי, אנחנו מטיילים בדאון-טאון פורטלנד, אורגון. בכביש חולפת כבאית, אנחנו עוצרים להסתכל והכבאים מבפנים מנופפים לבננות לשלום. אנחנו ממשיכים בטיול לחוף נהר הווילאמט, ואז, לגמרי במקרה מגיעים לתחנת מכבי-האש המרכזית של פורטלנד. בהצצה מהחלונות אנחנו רואים כבאיות עתיקות, ומתחילים להקיף את הבניין בכדי לראות מה הן שעות הפתיחה של המוזיאון. סגור היום.

מכבי אש גלית לוינסקי
מציצים

מכבי אש גלית לוינסקי מכבי אש גלית לוינסקימכבי אש גלית לוינסקי מכבי אש גלית לוינסקי

״בואו נראה אם יש מישהו בפנים״, אומר רם. ״אם לא שואלים לא יודעים״. טוב שיש מישהו שלא מתבייש במשפחה.  ״זה לא כאן״ אני צועקת כשהם מתקרבים לדלת האחורית, ״אף אחד לא יפתח לכם״, אני מוסיפה, בדיוק כשאת הדלת פותח כבאי תמיר ומסביר פנים. ״רצינו לשאול אם אפשר להציץ״ אומר רם בלי להסס, והכבאי מפנה אותנו לדלת המוסך של התחנה. ״בואו מסביב אני אפתח לכם״.

שתי דקות אחר-כך ואנחנו בפנים, בתוך תחנת הכיבוי המרכזית של פורטלנד, מקבלים סיור פרטי מהכבאי החסון ווב. ווב נראה בדיוק כמו מי שכל אחת מדמיינת כשהיא שומעת את המילים "כבאי אמריקאי". גבוה, שרירי, עצמות לחיים גבוהות. שלוש כבאיות ענקיות חונות בתחנה באותו בוקר, אחת נסעה לטפל בשריפה (אנחנו יודעים, הרי ראינו אותה חולפת הבוקר). ווב מסביר לנו על ההבדלים בין הכבאיות, יש טראק ויש אנג'ין, אחת עם סולם, אחת נושאת את הגלונים העצומים של המים והצינורות הארוכים. בהתחלה הוא מציע לבננות לשבת בתא הנהג, אחר כך אנחנו עוברים אחורה לתוך הכבאית עצמה, ומקבלים הסבר מפורט על המכשירים. ווב עונה בסבלנות ובפירוט לכל שאלה. בעיקר עלמה שואלת וווב עונה לה ומדגים.

הוא נמצא בתחילת משמרת של 24 שעות, 8 בבוקר עד 8 בבוקר למחרת. הוא מראה לנו איך הוא לובש את המדים שלו מהר, מה הוא לובש, איך הוא נושם ממסכת חמצן ואת המיכל שהוא נושא על הגב. עלמה ממשיכה לשאול שאלות מכוונות והוא עובר דבר דבר ומסביר. ״דו יו וור גלובס?״ היא שואלת. כן, הוא עונה ונותן לה להרגיש כמה שהחליפה חסינת-האש עבה. כדי שלא נישרף מהאש. כדי לא ננשום עשן חם. כדי שנוכל לטפס במדרגות. לכל שאלה – תשובה והדגמה. אחר-כך עוברים לצד האחורי של הכבאית והוא מראה שכל הדפנות של כלי הרכב מלאות ארונות ומגירות של ציוד. זה בכדי לחלץ אנשים מרכב, זה הצינור שמתחבר לכאן, זה המנוע ההידראולי. הכבאית השניה היא כבאית מיוחדת לחילוץ עירוני, למקרה של קריסת בניין או טיפוס גבוה. הוא מראה לנו גם אופנוע-ים וחליפות צלילה מיוחדות שיש להם, למקרה שהם צריכים לעשות חילוץ בנהר. כאן מפעילים את הסירנה. בתשובה לשאלתה של עלמה הוא מסביר שהוא יכול ללכת לנוח ואפילו לישון, שיש להם מיטות בקומה העליונה אבל אם הפעמון מצלצל הם מיד גולשים בעמוד ונכנסים לכבאית, מוכנים לצאת לעזור. הוא אפילו מדגים לנו את הגלישה בעמוד (אבל לא מסכים לתת לעלמה לנסות… מן הסתם).

כעבור כחצי שעה, ואינספור שאלות הודנו שוב ושוב לכבאי ווב על הזמן שהקדיש לנו והמשכנו לטייל.

זה חזק פה בצפון אמריקה העיסוק בכבאים. לתמר היה סיור של הגן בשנה שעברה (טרום טרום חובה) לתחנת כיבוי אש בוונקובר. בבית-הספר יש תרגול אש אחת חודש פחות או יותר. אני מניחה שזה גם בגלל שרוב המבנים בנויים מעץ וגם מפני שמכבי-האש הם הראשונים שמגיעים לכל מקום, שרפה או לא. הם הראשונים במתן עזרה. כשהשכן שלנו בן ה-85 החליט לנסות לטפס על הגדר שממקיפה את ביתו ונפל, עוד לפני האמבולנס הגיעו מכבי האש. הם מאומנים לתת סיוע מכל סוג, כך אני מבינה. לא רק להוריד חתולים שנתקעו על עץ גבוה כמו בסיפורים.

מכבי אש גלית לוינסקי מכבי אש גלית לוינסקי מכבי אש גלית לוינסקי מכבי אש גלית לוינסקי

ובכלל התמונות והסרטונים הכי מגניבים הם מהטלפון. של רם. כי מישהי התביישה להוציא את המצלמה…
עוד קצת הסברים בזכות עלמה:
והדגמה חיה:

והכבאי ווב? למה הוא הקדיש לנו חצי שעה מזמנו ומוטיבציה אינסופית להסביר ולהדגים ולענות? אולי כי שיעמם לו בתחילת משמרת ארוכה. אולי כי אנחנו הציבור, והתפקיד שלו הוא לעזור לנו.  אולי כי שאלנו, ואם לא שואלים לא מקבלים תשובה.

אולי כי יש פעמון מיוחד בקדמת כל כבאית, שתפקידו היחידי הוא לענות לילדים שמנופפים לכבאים בדרכם. באמת. ״הפעמון הזה? הגדול?״ – הסביר ווב. "הוא כדי לצלצל לשלום לילדים שמנופפים לנו בדרך."

מכבי אש גלית לוינסקי

מכבי אש גלית לוינסקי
היה שווה!

Bye Bye 2017!

לפני שבוע קיבלתי מתנה משירה מהבלוג Pretty.Simple.Life. (בלוג מומלץ באופן כללי, אני לא משוחדת!). היא הקדישה לי את המדור הקבוע שלה בבלוג: ״אמהות מסביב לעולם״. עבדנו די הרבה על  המדור הזה,  ואחרי הראיון המקיף ששתינו הקדשנו לו זמן רב ומחשבה, ואחרי שחשבתי על כל השאלות של שירה והתשובות שלי, ופשפשתי בתמונות מהשנה החולפת, הפוסט שעלה הוא מעין סיכום (מפורט) של החיים שלנו כאן בשנה האחרונה.

ואיזה תזמון מושלם:

שנה מסתיימת ושנה מתחילה

ויומולדת 3 לבלוג שלי! הנה הוא כבר פעוט גדול ודעתן, עם רצונות משלו ומחשבות עצמאיות. בשנה האחרונה הבלוג הפך להיות יותר ויותר קשור לכאן-ועכשיו שלי, הרבה סיפורים על החיים שלנו בונקובר, והרבה מחשבות על החיים ברילוקיישן. פחות נוסטלגיה, פחות סיפורי עבודה והמלצות. נו, טוב, יש לו כבר רצונות משלו.

שנת 2017 מסתיימת. אין לי הרבה מילות סיכום, סיפרתי לכם במהלך השנה הזו כמעט הכל.

זו היתה שנה אינטנסיבית, עם הרבה זמן-משפחה, טיולים, פנאי, ביקורים משפחתיים, שגרה, חיים קהילתיים, התנדבות בבית-הספר. שנה שלמה שרם למד למבחנים, וחודש ארוך שהוא היה בארץ לקראתם .(וכל זה מאחורינו! לתמיד YEY!) ושתי בנות שלא מפסיקות לשמח ולהפתיע אותי.  50 פוסטים אחרי, והנה נגמרה לה עוד שנה

לי זה טוב, שיש לי את המקום הזה לחשוב, לחלום, לכתוב. זה חשוב לי כדי לחיות את ההווה ולחשוב עליו, ולא לתת לזמן פה לחלוף בהיסח הדעת. וזה משמח אותי ומחמיא לי בכל פעם שאני רואה שיש לי קוראים, וכשיש תגובות. אני שמחה שיש אנשים שהבלוג שלי מעניין אותם. שאני מעניינת אותם. למדתי ב״בצלאל״ ולא נהייתי אמנית מציגה. ובכל זאת, כנראה שגם אני צריכה קהל.

תודה לכם! אתם אחלה קהל (:

הנה סיכום קצר בתמונות: שנת 2017 שלנו ״על קצה המזלג״

גינת ירק גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״גינת ירק״
כדורגל בנות צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״כדורגל בנות״
UBC גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״המשפחה המטיילת״
אופניים צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״אופניים בוונקובר״
הר גראוס צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״המשפחה המטיילת״
קרוואן צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״משפחת משאל נוסעת לרוקיז״
שלג צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״10 דברים שאפשר לעשות בשלג״
קטיף צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״ספר החופש הגדול״
נדנדה צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״עונות השנה על הנדנדה״
צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״ספר החופש הגדול״
צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״ספר החופש הגדול״
לייק לואיז צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״משפחת משאל נוסעת לרוקיז״
נדנדה צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״עונות השנה על הנדנדה״
חופש צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״ספר החופש הגדול״
חוף הים צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״ספר החופש הגדול״
סן פרנסיסקו צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״איפה הייתי ומה עשיתי״
עלוקה צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״משפחת משאל נוסעת לרוקיז״
דבורה צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״עונות השנה בגינה״

גלית לוינסקי YVR

אנחנו נפרדנו משנת 2017 ביום יפהפה על ההר, בשיעורי הסקי הראשונים לעונה

סקי צילום גלית לוינסקי
חונכות את ההר. סייפרס, 31 בדצמבר 2017

ושם על ההר הם היטיבו לסכם:

סקי צילום גלית לוינסקי