מריחים אותו כבר, את החופש

אמצע יוני

אמנם גשום עכשיו בחוץ אבל בין הטיפות אפשר כבר להריח…

החופש הגדול. הנה הוא בא!

חגיגות סוף השנה בעיצומן: חוגי הריקוד כבר נגמרו, השבוע יגמר לעלמה חוג הקרמיקה ובשבוע הבא מסתיים הטה-קוון-דו. כל סופי השבוע שלנו עמוסים בימי הולדת של כל הילדים שמנסים להספיק לחגוג דקה לפני החופש. בבית-הספר יש הופעה של המקהלה, ומסיבת סיום בעברית לעלמה ("חגיגת הסידור" בשבילכם), ופיקניק סיום לתמר, וטיולי סוף השנה בשבוע הבא. האחייניות הגדולות שלי מתכוננות לצאת למחנה לכל הקיץ, כבר בסוף יוני. השכנים שלנו עוזבים לגרמניה (זה לא קשור לחופש פשוט ידעתי שזה באמצע יוני כבר כמה חודשים). היום תמר הוזמנה למדידת מדים לגן החובה בשנה הבאה (ציפור לבושה כחול כהה מכף רגל ועד ראש, בני-ברק זה כאן), ואני חורשת את האתרים השונים להזמין מדים לפני שיגמרו.

מתחילה להרגיש את ההתרגשות.

כמו לפני שנים, בבית-הספר היסודי, שה"חופש הגדול" ישב לו כגוש ענק בקצה לוח השנה, גדול ובלתי נכבש.

רק שעכשיו הוא מתוכנן. מחכים לו.

בתכנית שלנו לחופש: נסיעה שלנו לטופינו בוונקובר איילנד. סופשבוע בגבריולה. חוג שחייה לבנות. שבועיים קייטנה ב-JCC, שבוע קייטנת אופניים. ביקור של סבאסבתא משאלים. נסיעת משפוחה לאירופה. יומולדת לי, יומולדת לרם, יומולדת לעלמה. פסטיבלי רחוב נוסח ונקובר. שני מחזות-זמר (מאמא-מיה וסינדרלה). ים ונקובראי. חברים. אם נספיק גם קמפינג.

וחוץ מזה אני מקווה להרבה שמש, וגלידה ומצברוח טוב.

חופש. צילום גלית לוינסקי
מתכוננים לחופש: צילומים מטיולים שלנו בחודש האחרון
חופש. צילום גלית לוינסקי
כשהשמש יוצאת חייבים לצאת החוצה
חופש. צילום גלית לוינסקי
יער כמו בניו זילנד. פה בבריטיש קולומביה
הרבה שירים עוד לפנינו, אמן!
חופש. צילום גלית לוינסקי
עלמיק מצלמת ציפור בין ציפורים
חופש. צילום גלית לוינסקי
אין כמו משחקים מומצאים
חופש. צילום גלית לוינסקי
נדנדה טובה באמצע הדרך
ככה נראה החופש הגדול שלנו בשנה שעברה: בפוסט על ספר החופש הגדול. וכך נראה החופש הגדול הראשון שלנו בונקובר, וגם כאן דיברתי עליו, וגם כאן צילמתי אותו, וכאן רעיון מגניב לחופש.

BlackBird

תמר בלרינה Blackbird צילום גלית לוינסקי

היום הציפור שלי עלתה להופיע במופע סוף-השנה של חוגי אמנויות הבמה ב-JCC.

הציפור – תמרול, תכף בת 4.5, עם עוד שבע חברותיה לחוג הבלט, עלו לרקוד לצלילי BlackBird של הביטלס, על במה מול קהל של 300 איש.

כבר סיפרתי פה על המקום שנותנים לעמידה מול קהל בצפון אמריקה?

זה מאוד מקובל, שבסיום השנה בכל חוגי הריקוד, השירה והנגינה מסיימים בהופעה גדולה. ההורים רוכשים כרטיסים למופע, בנוסף לתשלום עבור תלבושות ייעודיות, ומגיעים לפרגן לצאצאים המופיעים.

גם בבית הספר עולים מופעים לחגים, מופע גדול באביב (Spring Musical), מופע של התזמורת, ומופעי סיום. אני יודעת שגם בארץ מופיעים על במות בבית-הספר, בחגים ובחוגים מסויימים. אבל כשעלמה סיימה חוג בלט ברמת-גן המופע היה באולם הספורט ומול ההורים בלבד.

אולי בגלל שתמר כל-כך התרגשה וספרה את הימים עד להופעה כבר שבוע,

אולי בגלל שהיא עשתה חזרות בבית, ולימדה את עלמה את התנועות,

אולי בגלל שהיא התאמצה לכתוב בעצמה את המילים של השיר ולתת במתנה למורה שלה לריקוד,

אולי בגלל שזה החוג הראשון שהיא השתתפה בו אי-פעם, ואפילו לא ידעתי אם היא תתמיד, בטח לא אם היא תסכים לעמוד על הבמה ולרקוד מול קהל,

אולי בגלל שהיא ציפור בת ארבע-כמעט-וחצי

אולי בגלל שהיא רקדה כל-כך יפה

אולי בגלל החיוך הנבוך-גאה שלה על הבמה

אולי בגלל כולם ביחד

לא הפסקתי לדמוע מרגע שהתחיל להתנגן הצליל הראשון, ועד מחיאות הכפיים הסוערות של הקהל.

תמר בלרינה Blackbird צילום גלית לוינסקי
אפשר ללחוץ על התמונה להגדלה!

תמר בלרינה Blackbird צילום גלית לוינסקי

מפאת צנעת הפרט של שאר הילדות אני לא מוסיפה פה תמונות ווידיואים, אבל אני מצרפת את השיר. תעצמו עיניים ותדמיינו את הדבר הכי מתוק שראיתם, ככה זה בדיוק היה.

סיפור על תמונה שאבדה

יום אחד, לפני הרבה הרבה שנים (נגיד, בשביל הסיפור) מצאנו (אני? שין? אני ושין? מי זוכר) תמונה בתוך אחת ממעטפות התמונות והמסמכים בבית הורי. יש שם מסמכים מגרמניה בני יותר ממאה וחמישים שנים, ותמונות עתיקות עוד יותר.

תמונה של גרטרוד בריגר והוגו הורביץ ביום נישואיהם. הוריה של סבתי אילזה.

לקחנו את התמונה לממסגר החביב עלינו בתל-אביב, ביחד עם תמונתה של סבתי כתינוקת. בחרנו מסגרת, וכשהיתה מוכנה צמד התמונות נתלו בבית הורי.

שתי תמונות עתיקות
ותודה לנגה שצילמה עבורי (:

כעבור זמן מה, כשהחלטנו להכין לאבי עץ שורשים מפואר מלווה בתמונות, הוצאתי את התמונה מהמסגרת וסרקתי אותה. בהזדמנות הבאה כשנסעתי לממסגר החביב נתתי לו שוב את המסגרת הפתוחה עם התמונה, שרק יסגור את המסגרת מחדש. כשבאתי לאסוף את המסגרות (באותה תקופה הייתי ממסגרת הרבה. חובבת תמונות ומסגרות) התברר ש…

התמונה אבדה. גם המסגרת. התמונה בת ה-100 פלוס שנים, אבדה בחנות המסגור.

אתם יודעים בוודאי איך נראית חנות מסגור קטנה בתל-אביב. מכל עבר פזורות מסגרות, הזמנות עבודה, ניירות פספרטו, לייסטים ושאריות. הממסגר חיפש וחיפש, וגם אני התחלתי לפשפש בפחים ובמדפים העמוסים, לשווא. התמונה שלנו, איננה.

100 ומשהו שנים היא נשמרה, הגיעה לישראל ביחד עם אמא של סבתי, לפני שזו חזרה לגרמניה למות ביריה ביערות ריגה, נשמרה על ידי סבתא אילזה, ואז בארון בחברת מסמכים בני גילה, ואז על הקיר בבית הורי, ואז היא פשוט נעלמה. "כנראה מישהו לקח אותה בטעות" אמר לי הממסגר המצטער. כנראה.

מה יכולתי לעשות? בבושת פנים סיפרתי להורי, ודאגתי להם לחלופה, תמונה שתהיה תלויה באותו מקום של כבוד, ותראה לכל הפחות דומה. חיקוי חדש למקור העתיק. מזל שהיתה לי סריקה של התמונה (הרי זו היתה הסיבה לפתיחת המסגרת הארורה). הדפסתי אותה על נייר מט, נתתי לממסגר להדביק את ההדפסה על נייר עבה ולמסגר במסגרת דומה.

והנה נתלו להן על הקיר התמונה בת ה–100 של סבתי התינוקת, ולצידה החיקוי בן מספר הימים של תמונת הוריה.

שוין.

חודשים חלפו, ופתאום, יום בהיר אחד, התקשר אלי אותו ממסגר תל-אביבי חביב, וסיפר שהתמונה חזרה. באמת מישהו לקח אותה בטעות, והנה, הוא החזיר אותה.

תמונה אחת, 100 שנים, מסע מגרמניה לישראל, וטיולונצ'יק של כמה חודשים ברחבי הארץ, ובחזרה לרמת-גן.

התמונה חזרה אל הקיר.

אגב אבא שלי לא שם לב, אני מבטיחה לכם. אחרי שאעלה את הפוסט אני בטוחה שהוא ישאל: "על איזה תמונה את בכלל מדברת? היא היתה שם תמיד."

וכך

זכיתי בתמונה (כמעט) מקורית של סבא וסבתא רבא שלי על קיר התמונות שלי בבית במעגל

וגם אחותי מיסגרה לה אחת כזו, ליד המיטה בביתה בונקובר.

גרמניה. ישראל. קנדה.

ותם הסיפור.

עוד סיפורים על תמונות תוכלו לקרוא כאן: בקטגוריה סיפור תמונה.

כל העולם במה

מה המכנה המשותף בתמונות הבאות?

הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
סיאטל, הבננות שרות על הטריבונה ליד מוזיאון המוזיקה
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
ברוקיז, באחד מחניוני הלילה

הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
עלמה מול ילדי הגן שלה
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
תמרול גרסת רפונזל. אם יש אקססוריז יש כבר הופעה
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
גם בגינה שלנו יש זמן להופעה
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
הסלון שלנו כאן הוא הבמה המרכזית
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
הרקדה ב-JCC, עלמה ותמר עולות על הבמה להרקיד
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
סלע שטוח הוא במה, מה לא ידעתם?!
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
הבננות מצטרפות להופעת רחוב בונקובר
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
הופעה בחדר עוד בישראל
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
"עכשיו את שרה ואני רוקדת ואחר-כך נתחלף"

ככה זה כשאת ילדה, וכל רגע של שקט, הוא הזדמנות לשיר?

כל אבן מוגבהת או גזע עץ כרות – במה?

כל ענף הוא מיקרופון?

וכל בן משפחה שנקרה לאיזור – קהל?

או שרק אצלינו זה ככה?

ואני לא מדברת בכלל על ההופעות על במה אמיתית, בסיום חוג או הופעת סוף-שנה.

משום מה זכורות לי היטב הופעות שלי כילדה על במת-בית הספר, מופעי סוף שנה, הצגה בנושא זהירות בדרכים, ה"פסטיניצי" (פסטיבל הזמר של שבט "רעים" בצופים)… הופעתי עם כולם, לא בהופעת סולו חלילה, אבל נהנתי מאוד.

איפשהו מסוף התיכון ועד בכלל ההנאה מזה חלפה עד לכדי פחד-קהל משתק. ב"בצלאל" העברתי הרצאות מול הכיתה שלי בקול רועד, אפילו מבחנים בעל-פה גרמו לי לסבל רב, על סף התקף חרדה.

לעמוד מול כיתה שלמה – אני לא מסוגלת לחשוב על זה בכלל. למרות שהוצאתי תעודת הוראה ב"מדרשה" ונאלצתי לעשות התנסויות בכיתה.

ועכשיו, רגע לפני יומולדתי ה-41, החלטתי לעשות מעשה! לא עוד! אני לא מתכוונת לעמוד על במה ולהופיע חלילה, זה לא, אבל אני כן אנסה להתגבר על הפחד ולקפוץ למים הרדודים והנעימים בסביבתי הקרובה. אחלו לי הצלחה (ואחלו לי גם נרשמים…)

להיות ישראלי/ת בתפוצות

כשאת חיה מחוץ לישראל, את בעצם יכולה לבחור כמה "ישראלית" להיות. זו בחירה אקטיבית.

אין צפירה ביום הזיכרון.

כולם נוסעים ביום כיפור.

גם אין עדלאידע בפורים, זיקוקים ביום-העצמאות, פקקים בליל-הסדר.

אין סרטי-שואה בטלויזיה אחרי שחוזרים מבית-הספר ביום השואה.

אין "אווירה של יום שישי" ביום שישי בצהריים. גם אין שקט של שבת בבוקר.

אין חדשות. בשביל לקרוא חדשות אני נכנסת ל-Ynet.

אין "אווירה של מלחמה". לא מתקרב הקיץ ואיתו מתגנב החשש שהנה, זה שוב מתחיל.

כשנופלים טילים ברמת הגולן ואני באמצע שיעור קרמיקה אף אחד מסביבי לא יודע מה עובר לי בראש ולמה אני לא מצליחה למרכז את החומר.

לפני שאני מעלה פוסט חדש לבלוג, רגע לפני ה-Publish אני נכנסת ל-Ynet רק כדי לוודא שלא קרה משהו בדיוק עכשיו בארץ ורק אני לא מודעת אליו.

Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski

אבל אפשר לבחור כמה ישראלית אני רוצה להרגיש היום:

יש JCC – המרכז הקהילתי היהודי שמקפיד לחגוג את כל החגים. כולל טקס יום הזיכרון, כולל הפנינג בפורים, כולל סופגניות בחנוכה. כולל הכל. רק צריך להגיע.

יש הופעה ביום העצמאות. הופעה מושקעת, של אחד האמנים המובילים בארץ (בשנה שעברה היו ג'יין בורדו, השנה שלומי שבן אירח את נינט) באולם הכי יפה בונקובר.

יש הופעות של אמנים מישראל, במחיר מגוחך בשיתוף הקהילה. מאז שהגענו הופיעו פה: דן תורן, שלום  חנוך, עידן רייכל, דיויד ברוזה, יזהר אשדות. אנחנו עדיין מייחלים ליהודית רביץ. ישנן הרצאות של סופרים ואורחים ישראלים בתחומים נוספים.

יש בית-ספר יהודי – למי שרשום אליו. הוא חוגג את כל החגים היהודיים והישראלים ובגדול. מי בכלל מכיר את סיפור ל"ג בעומר?! אני מכירה. כי תמר ועלמה סיפרו לי. הן גם חגגו בהפנינג ל"ג בעומר, עשו סדר טו' בשבט וטיול מיוחד לכבודו, וחגגו כל נר של חנוכה בנפרד. וזאת כמובן בנוסף לחגים ה"גדולים". בשביל להרגיש אווירת חג כאן צריך להתאמץ, ובית-הספר יוצא מגידרו כדי שהילדים יהנו מהחגים.

יש "פסטיבל הריקוד" שהוא פסטיבל שלם סביב הופעות חוגי ריקודי-העם שמתקיימים בבתי-הספר היהודיים ובמרכז הקהילתי. לפסטיבל מגיעות גם להקות מחו"ל – השנה הגיעו להקה מקרית-שמונה, ולהקה ממיאמי. חוץ מההופעות יש גם הפנינג חינמי (הפנינג בכל הזדמנות. תמיד עם אוכל ישראלי). את הרקדנים האורחים מארחות משפחות יהודיות, ובנוסף לריקודים בפסטיבל יש גם מסיבות לחבר'ה הצעירים, הרקדות וכד'. כן, עלמה משתתפת בחוג ריקודי-עם במשך כל השנה. מי בוחר חוג ריקודי-עם בגיל 6 בארץ?!

*****

בימים האחרונים אני מרגישה יותר ישראלית מבדרך כלל. החדשות מהארץ יושבות לי כמו אבן על הלב, וחוץ מישראלים – אין לי עם מי לדבר עליהם. קנדים לעולם לא יבינו. מי שגדל פה לא יכול לדעת איך זה לפחד ממלחמה, להבהל מרעש של אופנוע כי הוא מזכיר אזעקה, או לישון במיטה של ההורים כילדה מפחד כי אבא במלחמה בלבנון. הם לא יכולים להבין את המורכבות של לא להסכים עם המדיניות של המדינה שלך, אבל לרצות להגן עליה. להבין שיש שני צדדים. רוב היהודים פה מאוד מחוברים לארץ, מבקרים בה, או אפילו חיו בה כמה שנים. אבל ישראל איננה המולדת שלהם.

בימים האחרונים אני מרגישה את כובד המילה ״מולדת״. זו שמושכת אותי אליה בחזרה, למרות שלפעמים היא כל-כך רעה ואכזרית. לבניה וגם לשכניה.

האם בה אגדל את בנותי? כדי שגם הן יגדלו עם פוסט-טראומה מודחקת מאזעקות וריצות למקלט ופיגועים באוטובוסים?  אולי זו הזדמנות לבחור עבורן מולדת חדשה.

Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski

התמונות מתוך פסטיבל הריקוד ונקובר 2018 . צילום: גלית לוינסקי Photos: Festival Ha'Rikud Vancouver 2018 / Galit Lewinski

אביב ארוך וצבעוני

בעוד בארץ האביב "קצר וחטוף ושובר את הלב"* בין פסח לימי-זיכרון ועצמאות, שטפונות וברד לא צפוי… פה בונקובר האביב ארוך, צבעוני וממלא את הלב. אמנם גם באביב יורד המון גשם, אבל הנה הגיע מאי, והרי ידוע ש- "April showers bring May flowers".

אז יצאנו תמרול ואני להסתכל על האביב מסביב לבלוק שלנו , חמושות במצלמות (אני במצלמה ותמרול בטלפון, עלמה העדיפה להשאר לשחק אצל השכנים).

ואלה קצת מהתמונות שלי:

אביב גלית לוינסקי

אביב גלית לוינסקי

ואלה קצת מהתמונות של שתמרול צילמה:

למחרת המשכנו מחוץ למרכז הקהילתי, כשחיכינו לעלמה שהיתה בחוג. ריח הפריחה היה משגע, אבל לא הצלחנו למצוא בדיוק את המקור שלו. הרחנו אחד אחד את כל סוגי הפרחים שהיו שם (בעיקר צבעונים), והריח לא היה מהם.

אביב גלית לוינסקי אביב גלית לוינסקי

אביב גלית לוינסקי אביב גלית לוינסקי

אביב גלית לוינסקי
פיקניק על הספסל ליד המרכז הקהילתי
אביב גלית לוינסקי
וזה הנוף שמולנו. Douglas Park

חלף שבוע, היו עוד כמה ימי שמש, וגם ימי גשם, וזהו, פריחת הדובדבן ברחוב שלנו הסתיימה ונשרה. מעכשיו ועד סוף הקיץ יפרחו אחד אחד כל העצים והשיחים, כל אחד בתורו בפריחה יחודית ומרשימה, ואחר-כך יפנה את קדמת הבמה לתפרחת של צמח אחר. היום פורח אצלינו בגינה הלילך. בשבוע הבא בוודאי כל פרחיו ינשרו וצמח אחר יפרח באופן מרהיב. וחוזר חלילה.

הספקנו לתפוס עוד אחר-הצהריים אחד של דובדבן פורח ברחוב שלנו:

אפילו לעונות השנה יש כאן פנאי.

אביב גלית לוינסקי
אביב, נדנדה ולילך. עץ הדובדבן הפך ירוק בנתיים.
"קצר פה כל-כך האביב" / דויד גרוסמן*
פוסטים נוספים שכתבתי בנושא אביב בונקובר: עונות השנה על הנדנדה, איך יודעים שבא אביב?, ארבע עונות בגינה שלנו

הרגשות שלי כואבות

שנה וחצי אחרי שעברנו לוונקובר והבנות התחילו לשמוע אנגלית, ולהבין שיש שפות שונות בעולם.

שנה אחרי שתמר פתחה את הפה ואמרה לראשונה משפט באנגלית (ואני התחלתי לדמוע מהתרגשות… כל-כך דאגתי כבר שהילדה לא מדברת. בכלל. שותקת בגן.)

הגיע השלב הבא.

השלב שבו כל משפט שהבננות אומרות מכיל לפחות מילה אחת באנגלית.

השלב שהן לפעמים בוחרות לשחק בינהן באנגלית.

השלב שבו הן מתחילות באופן אוטומטי לספר על מה שקרה בבית-ספר ובגן באנגלית (כי זה קרה באנגלית הרי).

השלב שהן מתרגמות משפטים שהן חושבות באנגלית לעברית משובשת.

זה מתבטא למשל בשאלות שבנויות הפוך:

תמר: "איזה מסעדה אנחנו הולכים ל?" (What restaurant are we going to)

עלמה: "איך זה נראה כמו?" (How does it look like)

ממשיך למגוון שיבושים:

עלמה: "זה מה שדיברתי על" (This is what I was talking about)

תמר:  "זה הכאיב לי את האזניים" (It hurts my ears)

עלמה: "האם אני נכונה?" (Am I right)

תמר: "אם מישהו לוקח Hair-cut" (שואלת על מישהו שמסתפר)

עלמה: "חלק דברים היו שם" (Some things were there)

תמר: "אם הם יזוזו לגרמניה אנחנו נתגעגע אליהם" (Move to Germany)

עלמה: "בוא על פה" (Come over here)

תמר: "אבא אני Abasick כי אני מתגעגעת אלייך" (שיבוש של Homesick)

עלמה: "אני טובה" (כששואלים אם רוצה עוד משהו לאכול –  I’m good)

תמר: "תשימי לי את זה בגודל הצודק" (Right size)

עלמה: "בטוח" (נגיד: הכל בסדר? בטוח For sure)

תמר: "פעם צעקתי בשבילכם" (I called for you)

עלמה: "אם אתה נוגע בו אתה יכול להכין מישהו חולה" (Make someone sick)

תמר: "מכין את הבטן שלי כואבת", "מה מכין את זה מאוד ארוך?" (Makes my Tummy hurt, What makes it so long)

עלמה: "תשאל את אמא לבוא" (Ask Ima to come)

תמר: "אתה בדרך שלי" (You're in my way)

עלמה: "ראו אותו על הטלויזיה" (They saw him on TV)

תמר: "ג'וליאנה היא ארבע אני הייתי שלוש" (She's four, I was three)

עלמה: "אין לי רעיון" (I have no idea)

תמר: "משהו רץ פנימה על הרגל שלה" (Something ran over her leg)

והחמוד מכל…

תמר: "הרגשות שלי כואבות" (You hurt my feelings)

reading Galit Lewinski

וכאן תוכלו לקרוא על: איך לומדים אנגלית בשלושה חודשים (או שלא…)