איזה כיף שאני עדיין מוקפת בחורות מוכשרות

לפני שלוש שנים כתבתי את הפוסט הזה – על החדר של הבננות בישראל, שהיה כולו חפצים משגעים עשויים עבודת-יד, רובם הגדול מעשי ידי חברותי ואחותי המוכשרות כל-כך.

לפני שנתיים וחצי כמעט (אלוקה!) עברנו לוונקובר שני מבוגרים, שתי ילדות, ושמונה מזוודות. אבל כמה מזל שבין הבגדים, הנעליים, והספרים בעברית הבאנו קצת מהטוב הזה. וכך, הרבה מהדברים היפים כל-כך שחברותי המוכשרות הכינו/תפרו/סרגו/חיברו/הרכיבו בידיהן האמונות ורעיונותיהן היצירתיים – מלווים אותנו גם היום, במרחק עשרות אלפי קילומטרים מהחדר ההוא בישראל.

אז החדר קטן יותר, והרהיטים בו הם יד-שניה מאחותי וחברותיה שכאן, וצבע הקירות הוא מין בז', שזו ממש לא היתה הבחירה הראשונה שלי… אבל שוב, בעיקר כשהחדר מסודר, רואים את כל היופי שמקיף את הבננות בזמן שהן משחקות, קוראות וישנות. וזה שהן יודעות שכל חפץ כזה נעשה בעבודת-יד מעלה את ערכו פי כמה וכמה (או לפחות זה מה שאני מנסה ללמד אותן): "את יודעת מי הכין לך את הפיל הזה?" – "שיני הכינה לי אותו כשנולדתי". "את זוכרת שרוטב שלחה לנו את השרשרת הזו מישראל? היא סרגה אותה בעצמה" – "כן אמא". "את יודעת שהדס נתנה לך את הסוס הזה? היא תפרה אותו בעצמה!" "אני יודעת אמא, ראיתי בתמונות".
טוב, אולי הן עונות באופן אוטומטי אבל זה המינימום שאני יכולה לעשות (:

מה שנחמד זה שבגלל שהגענו לוונקובר דווקא, המקום בו אחותי ומשפחתה גרים (בבית הכי יפה בוונקובר), זכיתי לקבל חזרה לשימוש דברים שאני הכנתי לפני שנים לאחייניות שלי. מד-הגובה המאוייר היה מתנה לפני שנים, והכיסא הקטן שמונח במרכז החדר היה מתנה שעשיתי לאחייניתי המתוקה נגה לכבוד גיל שנה. אני זוכרת שקניתי את הכיסא בנגריה ברחוב שנקין תל-אביב, צבעתי אותו בלקה ואז איירתי עליו מגוון איורי פו-הדב מכל צדדיו. היא כבר לא משתמשת בו – לפני כמה ימים מלאו לה 20!

אבל חוץ מצבע הקירות וגודל החדר, השיעור האמיתי שאני הייתי צריכה לעבור הוא להבין שהן גדלות, וכבר יש להן טעם משלהן, יצירות משלהן, ובעיקר – שהחדר הזה הוא שלהן. למה אני מתכוונת? את החדר שלהן בארץ תכננתי כשהייתי בהריון עם עלמה. הזמנתי את טפט-העץ שאני בחרתי, והדבקנו אותו על הקיר. אני ריהטתי את החדר, אני סידרתי את המדפים, אני בחרתי איפה ישבו הבובות, איפה יהיו המשחקים, איפה הספרים… אני. כשהן גדלו קצת והפכו מתינוקות שוכבות לילדות שובבות הן היו משחקות בכל החפצים, והיו מחזירות אותם בסוף היום (אני הייתי מחזירה, אבל נגיד ש) למקום שאני קבעתי מראש.
היום עלמה בת שבע וקצת, ותמר בת תכף-חמש. החדר שלהן מכיל יצירות שלהן, ציורים תלויים על הקירות, מתחת למיטות מחביאים סודות. יש יותר מדי חפצים ששומרים ולא זורקים כי – זה החדר שלהן. יש להן את החפצים שהן שמות במיטה, ויש את אלה שעל המדף למזכרת, ואת הציורים שאסור לזרוק, והקופסא עם הדברים הפרטיים, והקופסא עם החפצים הסודיים, וכו' וכו' וכו'. וזה כך, וטוב שכך. אז אני שמחה שכשהחדר מסודר אפשר לראות איפה המיטות, ואם רואים קצת אסתטיקה בעיניים (מעבר לכל המתנות בדולר והסליים והקשקושים) – עשיתי את שלי.

אז בואו תהיו סבלניים, זה לא חדר בסגנון אינסטגרם, יש יותר מדי בלגאן וחפצים מיותרים ושטויות, אני יודעת. אבל זה חדר שחיים בו, ליתר דיוק חיות בו – שתי ילדות, עם טעם משלהן. אני שמחה שהן עדיין אוהבות ומעריכות את כל היופי וההשקעה שהן מוקפות בה.

כך החדר נראה:  (ממליצה בחום ללחוץ על כל תמונה להגדלה)

חדר בנות גלית לוינסקי
החדר של הבננות גרסת ונקובר
חדר בנות גלית לוינסקי
הצד של עלמה
חדר בנות גלית לוינסקי
הצד של תמר
חדר בנות גלית לוינסקי
קומפקטי ומגניב

והנה קצת יותר מקרוב ובכבוד הראוי: (ולמי שרק "עובר" על התמונות – שימו לב שבין התמונות ישנן יצירות של עלמה ותמר). להגדלה לחצו על התמונה.

מול החדר שלהן יש קיר של מסדרון צר, שכולו מוקדש לעבודות וציורים של הבנות:

עבודות יד צילום גלית לוינסקי עבודות יד צילום גלית לוינסקי

ו… כמו קיר הציורים, גם החדר כל הזמן משתנה. לפני כמה שבועות הן החליטו פתאום שהן רוצות להצמיד את המיטות, להזיז את הספרייה והשטיח ולעשות לעצמן פינת כריות. מה יכולתי לעשות? עזרתי להן לסובב את המיטות ולנקות את האבק שגילינו בשינוי החדר.

אז ככה החדר נראה נכון לעכשיו:

חדר של בנות צילום גלית לוינסקי

והעיקר שמרוצים.

אז תודה ושוב ושוב תודה לרוטב ולשין ול"מותק" הדס הול על העבודות והיצירות לאורך השנים. אנחנו שומרות עליהן היטב היטב ומעריכות את המאמץ וההשקעה שלכן. וכן – זו מזכרת מעולה.

ולמי שאיו חשק להכנס לפוסט המקורי על החדר של הבנות בישראל אני עושה תזכורת קטנה. הנה התמונות עם ההסברים. כשחיפשתי את התמונות האלה שמחתי לגלות כמה דברים באמת הבאנו איתנו, ומיד התגעגעתי לדברים שלא… יום אחד, כשנחזור לישראל ונפרק את המחסן החפצים יחזרו לחיינו. ובנתיים אנחנו אוגרים חפצים (וזכרונות) חדשים.

חדר בנות גלית לוינסקי חדר בנות גלית לוינסקי

פוסטים נוספים בהקשר הזה: על צילומי בגדים ל"מותק" הדס הול, על הבובות שרוטב סרגה לבננות, טפט עץ בחדר של הבנות בישראל, על תיק הספר שתפרתי וסחבנו עד ונקובר… אחרי שהוספתי לו צד באנגלית כמובן

יוניקורן וארנבת בפונצ׳ו

יש לי חברה שקוראים לה רוטב. רותם בשבילכם. הכרנו ב״בצלאל״, ביום הראשון במחלקה לצילום, והתחברנו מיד. ומאז לא נפרדו דרכינו. זאת אומרת דרכינו נפרדו כי גרנו בערים שונות, (רוב הזמן) ועכשיו ביבשות שונות. אבל רוטב היא חברה-אחות כזו. תמיד בלב. נפש תאומה.
ב״בצלאל״ עופר מהמחסן תמיד התבלבל בנינו – הוא טען שאנחנו דומות. הוא היה קורא לנו ״האחיות וילנסקי״ (על שם הפלאש למי שמכיר, וכפרפראזה על הלוינסקי שלי). Anyway.

וכבר סיפרתי פעם שזכיתי בחברות מוכשרות, רובן בכלל עובדות בכל מני מקצועות אחרים – לאו דווקא ״יצירתיים״ לפי ההגדרה המסורתית (דוקטורית לביולוגיה, ראש צוות בחברת היי-טק, רואת-חשבון, מנהלת אדמיניסטרטיבית בלהקת ריקוד) אבל הן חושבות באופן יצירתי. וחלקן – כמו רוטב – לא מפסיקות ליצור.

מאז שאני מכירה אותה רוטב יודעת את כל מלאכות היד הקלאסיות – תפירה/רקמה/סריגה, והיא לא מפסיקה ללמוד ולהשתכלל בהן. וגם לא מפסיקה להעניק מתנות לנו ולכל חבריה. הו כמה שזכינו.

הבובה הראשונה שרוטב סרגה לעלמה היתה הג׳ירפה (שזכתה לכינוי הג׳ירפה היפָה-פָה של דודה רותם) והיא העניקה לה אותה ממש כשנולדה. כהורים לחוצים לילדה ראשונה בכלל לא נתנו לעלמה לשחק בה. ״שלא תבלע  איזה פונפון!״ נחרדנו. היא רק היתה מונחת לקישוט בחודשים הראשונים, והיתה חלק מ"טקס הלילה טוב" בכל ערב. בזבוז כזה!

ג׳ירפה רותם מזרחי צילום גלית לוינסקי
ג׳ירפה רותם מזרחי צילום גלית לוינסקי

מאז עברנו למגורים זמניים בוונקובר, והג׳ירפה נשארה בארץ. גם רוטב.

 מדי פעם היא ממשיכה לשלוח לבננות גם לכאן ספרים, דגלונים סרוגים, מתנות קטנות. ככה קצת תשומת-לב ברוטב, כאילו אנחנו עוד גרים בארץ ואנחנו נפגשות אחת לשבוע-שבועיים אצלינו בבית.

בקיץ האחרון רוטב שלחה לבננות תמונות של קטלוג חיות סרוגות. שיבחרו להן. תמרול בחרה מיד (כצפוי): יוניקורן. עלמה התלבטה והתלבטה ובסוף ביקשה ״ארנב, ושיהיה אפשר להלביש אותו.״ אבל אין ארנב בקטלוג. ״לא נורא״ אמרה לי רוטב, ״אני אהפוך את החמור לארנב, וגם אסרוג לו פונצ׳ו״. ככה, בקטנה.

בובת יוניקורן רותם מזרחי
זה לא הדבר הכי מתוק שראיתם?
בובת יוניקורן רותם מזרחי
אלוהים נמצאת בפרטים הקטנים
בובת ארנבת רותם מזרחי
פונצ׳ו כמו של גדולים
בובת ארנבת רותם מזרחי
מי שמביט בי מאחור.

בובת ארנבת רותם מזרחי

כשהבובות הגיעו לידי הבננות השמחה היתה עצומה. רוטב שלחה להן אותן בתוך תיקי-שוק סרוגים (שמאז גנבתי לעצמי). עלמה מיד הכניסה את הארנבון שלה לתיק הגב, והשאירה את ראשו בחוץ, שיוכל להסתכל. הוא גם הפך לאורח כבוד אצלה במיטה. תמרול – שהיא תמיד היתה פחות מחוברת לבובות – משחקת בו בעולם הדמיוני שלה.

יוניקורן רותם מזרחי צילום גלית לוינסקי

רוטב אהובה שלי, תודה על הכל. תודה על שאת את.

מתגעגעת כבר!

 

"לא חייכתי כי הצלמת לא היתה אמא שלי"

בשבוע שעבר היו הצילומים השנתיים בבית-הספר.

הצילומים האישיים – בהם כל תלמיד מצטלם בנפרד, לא הצילום הכיתתי שנעשה לקראת סוף השנה. לקראת הצילומים ההורים מקבלים התראה, ויום קודם תזכורת, כך שכל הילדים יוכלו לבוא במדים נקיים ומסודרים, לסדר את השיער, ולבנים מזכירים לחבוש כיפה.

בבוקר הבננות בחרו תסרוקת, והלכו במיטב מדיהן לבית-הספר.

אחר-הצהריים כשהבננות נכנסו לאוטו שאלתי אותן על היום שהיה, ואיך היו הצילומים. שאלתי אותן באיזה שתי עמידות ביקשו מהן לעמוד (אני כבר זוכרת מהשנים הקודמות), והן הדגימו לי באוטו. הראשונה – ככה עם הידיים על המתניים, והעמידה השניה – כך עם יד אחת. בעוד תמר מדגימה אני רואה שהיא מחייכת בחצי חיוך בלבד, חיוך עם פה סגור, חיוך ממש לא תמרולי. "אבל לא חייכת ככה? חייכת חיוך אמיתי, נכון?" שאלתי את תמר בתקווה. ״כן חייכתי ככה״ ענתה התמרול. ״אבל למה?״ שאלתי, ״כי התביישתי, כי זה לא אמא שלי היתה הצלמת״.

צילום אישי בבית הספר

ועם המשפט הזה נזרקתי בבת-אחת לעוד סיפור מיתולוגי משפחתי, סיפור ששמעתי כמה פעמים כילדה. אני, גלית, פעוטה ביום צילומים בגן טלמונה. מגיע צלם ומצלם את כל הילדים, ורק אני לא מחייכת בתמונות, כועסת. ״למה לא חייכת?״ שאלו אותי הורי כשקיבלו את התמונות בתוך תיקיית קרטון מהודרת נוסח שנות ה-80. ״כי לא אבא היה הצלם, ואני אוהבת שרק אבא מצלם אותי״.

אבא שלי רופא, אבל הוא צלם חובב שאוהב לצלם מאז שהיה נער, כשקיבל את מצלמת הבוקסה הראשונה שלו, ועד היום. הוא היה זה שצילם אותנו תמיד – את המשפחה, הטיולים, האירועים המיוחדים וגם כך סתם, את החיים. אני צלמת, והאנשים שאני הכי אוהבת לצלם הן הבננות שלי. הן כל-כך רגילות להיות מצולמות שהן מחייכות, נעמדות, או מתעלמות לחלוטין – תלוי במצב הרוח שלהן (ובמה שאני מבקשת). בנות של צלמת. ולמרות שזו השנה השלישית של תמר בבית-הספר ונקובר-תלמוד-תורה, מתברר שלרגעים היא עדיין מתביישת. מודעת לעצמה לחלוטין, היא בחרה לא לזכות את הצלמת ב״חיוך אמיתי״.

מזל שבתמונה השניה היא כבר השתחררה.

אולי היא כבר הכירה את הצלמת.

להנאתכם התמונות החמודות שניתן להזמין מהן, השנה ובשנתיים הקודמות:
ולגבי זכויות היוצרים שאני מפרה פה: הזמנו ושילמנו על תמונות. התמונות המופיעות פה להמחשה של חבילת האפשרויות שמקבלים כדי להזמין עותקים (ובאתר שלהם יש עוד מליון רקעים ואפשרויות). כל זכויות הצילום שמורות לחברת Mylifetouch.ca

הבלוג מראיינת מומחית אורחת: שרון גולדמן על התנדבות

כשרם חזר מהמספרה בשבת האחרונה הוא סיפר לנו על הספרית שלו – "בחורה כזו מגניבה, כולה קעקועים ותספורת ועניינים, סיפרה לי שהיא לומדת פיתוח קול או משהו כזה. וככה תוך כדי שיחה היא אומרת – בימי ראשון אני במספרה, בימי שלישי אני לומדת, בימי שני יש לי את ההתנדבות שלי…"

וגם השכן שלנו מלמטה- ג'יימס, בחור צעיר, רווק, שיש לו נגריה. ניפגשנו למטה בגינה שלנו והוא שאל על החופש, וכשרם שאל איך עבר החופש שלו הוא אמר משהו כמו "סבבה, היינו פה, קצת התנדבתי פה בשכונה – בניתי פרגולה לגינה הקהילתית, היינו בים, כאלה".

כנראה ששנתיים וחצי זה מעט זמן פה, כי אנחנו עדיין מופתעים.

כשהתחילה שנת הלימודים הראשונה של הבנות פה בוונקובר, בבית-הספר היהודי נתתי את מספר כרטיס האשראי שלי, כתנאי להתנדבות של 12 שעות שנתיות. אם אני לא עומדת בשעות ההתנדבות אליהן אני מחוייבת – בסוף השנה בית-הספר ימשוך מחשבוני 300 דולר, או את הסכום היחסי לפי השעות שכן תרמתי. בתחילה, כמובן, התקוממתי. 'אני כבר תרמתי מספיק בחיים שלי', חשבתי ביני לביני, 'אני שירתתי שנתיים בצבא ועוד חצי שנה של"ת בנח"ל', 'הייתי מדריכה בצופים', 'תרמתי דם' ועוד מגוון קיטורים בסגנון 'תרמתי בעבודה'. פשוט לא הבנתי את זה. למה? למה בית-ספר פרטי שעולה עשרות אלפי דולרים בשנה לכל תלמיד צריך גם את ההתנדבות שלי?!

אחרי ההתנגדות הראשונית, ובעיקר הלחץ של 'מה אני אצטרך לעשות ועם מי אני אצטרך לדבר בשביל זה', התחלתי להבין שיש המון אפשרויות להתנדבות בבית-הספר, מגזירת ניירות כדי לעזור למורות, דרך טיגון לביבות בחנוכה, קישוטים בחגים, ליווי טיולים, עזרה ברכישת מצרכים ועוד ועוד. תכל'ס מלבד האפשרויות האלה שמתפרסמות כמעט בכל שבוע במיילים שבית הספר שולח, כמעט כל אחד יכול למצוא איזו התנדבות שמתאימה לו. אני פניתי למורות של הבנות, ואחר כך לאחראית על קשרי החוץ והמדיה, סיפרתי שאני צלמת והצעתי את שרותי. מאז צילמתי לבית הספר עשרות שעות בהתנדבות (הרבה מעבר ל-12 שאליהן אני מחוייבת בכל שנה), ליוותי טיולים, ציירתי שלטים והכנתי סנדוויצ'ים. "טוב, את לא ממש עובדת" בטח תאמרו לעצמכם. אבל זה לא עובד ככה.

אז איך זה עובד? כדי לנסות לפצח את החידה של רוח ההתנדבות הקנדית לישראלי הממוצע גייסתי את אחותי, שרון גולדמן (אותה חלקכם מכירים מהפוסט הקודם על הבית היפה ביותר בוונקובר), הפעם על תקן ישראלית/קנדית. שרון גרה עם משפחתה בקנדה כ-17 שנים, חמש מתוכן בטורונטו והשאר בוונקובר. היא מתנדבת באופנים שונים כבר 17 שנים, ויותר מכך, לפני יומיים, בפגישה השנתית של ה-JCC הוענק לה פרס מטעם המחלקה לתרבות ישראלית של המרכז הקהילתי היהודי על התנדבות יוצאת דופן לאורך השנים.

מה זו התנדבות בקנדה? ראיון עם שרון גולדמן.

שרון, תעזרי לנו להבין, למה בכלל אנשים מתנדבים פה?

ש: הגישה פה בצפון אמריקה היא שחלק ממה שאנחנו עושים בחיים היא תרומה כדי ליצור קהילה, קהילה היא לא מובנית, והיא לא מובנת מאליה, צריך ליצור אותה. בעצם כדי ליצור לנו תחושת שייכות. יש כל מני חלקים כאן שאני מרגישה שייכת אליהם, וכדי להיות שייכת את תורמת מזמנך, וגם תורמת כסף.
בית-הספר הוא אחת מהקהילות שאנחנו שייכים אליה. כך גם ה-JCC – המרכז הקהילתי, ויש קהילות יותר שכונתיות, ובלימודים או מקום העבודה, וכד'.

איפה את תורמת?

ש: אני תורמת לבית הספר של הבנות שלי (בית הספר היהודי והתיכון היהודי), ל-JCC (המרכז הקהילתי היהודי) , ולפדרציה היהודית. לפעמים תורמת כסף לארץ.

למה חייבים להתנדב? מה עושה מי שעובד במשרה מלאה?

ש: בבתי-הספר הפרטיים צריך להתנדב, גם בתיכון היהודי צריך לתת 12 שעות, גם בבתי ספר פרטיים אחרים. הרבה אנשים מוצאים את הזמן, הם מתאמצים. אנשים אחרים מעדיפים לתרום את הכסף (ה-300 דולר). לחלק מהאנשים 12 השעות שהם מתנדבים שוות יותר מ-300 דולר. הם לאו דווקא מתנדבים בגלל הכסף. הם גם מתנדבים בעוד מקומות, לא רק בבית-הספר שמחייב אותם.
בעיני יש בזה את הנתינה, את מקדמת את האינטרסים שלך וגם מרגישה שייכת למשהו.
זה משהו שאם לא בא מהבית ומהקהילה –  מחנכים לזה בבית-הספר כחלק מההתנהלות היומיומית. צדקה, תרומות, Food Bank, שני דולר פה ושם.
בקהילה היהודית זה חלק מהערכים שלנו – צדקה, עזרה לזולת. בית הספר מלמד את זה.

איך בית הספר מלמד את הילדים לתרום?

ש: כמו שתמר אוספת כסף לצדקה בכל יום שישי, ובסוף השנה שעברה הלכו כל ילדי הגן עם הגננות לסופר וקנו אוכל לנזקקים בכסף שאספו. בכל חודש יש יום איסוף מזון לנזקקים היהודים, יש יום של איסוף מעילים ובגדי חורף, טואלטיקה, גרביים וכד'. בדרך כלל זה לנזקקים מהקהילה היהודית, אבל השבוע דווקא אספו כסף שמטרתו שליחת ילדים באוגנדה ללימודים בבית-ספר. (הערת הבלוג – תשאלו את עלמה: היא לא יודעת איפה זה אוגנדה אבל יודעת להסביר בדיוק שכל ילד עולה 50 דולר למדינה לשנת לימודים).
זה ברמה היומיומית. בכל שבוע יש משהו. מעבר לקופסא של הקרן -קיימת שיש בכל כיתה. בכיתות הגבוהות יש את "חסד קלאב" שהם בעצם מתנדבים לעזור בקהילה שלהם – בתוך בית הספר. לעזור לילדים הצעירים מהם בתור בקפיטריה, לשמור בחצר, לעזור בספריה. הם גם אחראים על איסוף התרומות והמזון לפוד-בנק. גם כל עניין החונכות – לכל ילד בכיתה ז' יש חניך בכיתה א'. (הערת הבלוג: עלמה בכיתה ב' והיא חונכת של ילדה בגן חובה, בכיתה של תמר. בכל שבוע יש לכל הכיתה זמן חונכות, וכל ילד וילדה מקריאים סיפור, משחקים או עושים פעילות עם החניך שלהם).

בכיתות הגבוהות (ו', ז') יש שיעור בנושא, קוראים לו "תיקון עולם אין אקשן". השיעור הוא לגיל בני המצווה, והם לומדים על ההתבגרות של עצמם ביחס למשפחה ולקהילה. הם לומדים גם על החובות והזכויות שלהם כשהם גדלים, ועל האחריות שלהם. הם מתנדבים באיסוף מזון לנזקקים, וגם הולכים לעזור בבית תמחוי בדאון טאון. (הערת הבלוג: בוונקובר יש בעיה קשה של מחוסרי בית, בעיקר בדאון טאון).
לקראת סיום בית הספר, בכיתה ז' עובדים על פרוייקט גדול, MVP (Mitzvah Volunteer Program). פרוייקט של כיתה ז' שבו מלמדים אותם את המשמעות של להתבגר – המקום שלהם בעולם ומה יכולים לעשות בשביל אנשים אחרים. זה הפרוייקט המסכם. כל ילד צריך לבחור עמותה וללמוד עליה ולהציג אותה בפני החברים לכיתה ולאסוף כסף בצורה משותפת (על ידי בקשת תרומות,  עבודה בכל מני דברים – כמו למכור עוגיות, לימונדה, לעשות גראז' סייל, לעשות בייביסיטר ולתרום את הכסף,  או לתרום מהכסף שהם מקבלים לבר/בת-מצווה). בסוף כל התהליך הילדים מחליטים איך לחלק את הכסף בין העמותות. הבת הצעירה שלי הרצתה ואספה כסף לעמותה הנקראת Obakki שאוספת כסף במטרה לדאוג למים נקיים וחפירת בארות בכפרים מרוחקים באפריקה.
בבית הספר התיכון יש Rec-Week שבו כל שכבה הולכת להתנדב במשהו שבוע שלם, לחלק מרק בבתי תמחוי, וכד', כל בית-ספר עושה את זה ברמה מסויימת. בבתי ספר ציבוריים זה קצת אחרת יש כמות שעות שהם צריכים לתרום בהתנדבות.

זה כ"כ טבוע ומצופה מאנשים פה, שיש אוניברסיטאות שזה חלק מדרישות הקבלה שלהן. בשביל להתקבל צריך לא רק ציונים, צריך לכתוב חיבורים ולהראות שאת בנאדם שמעבר ללשבת וללמוד, עושה דברים בשביל להעשיר את עצמו ואת הסביבה. כך למשל באונטיברסיטת UBC.

נתת לבת שלך לתרום את הכסף שהיא קיבלה לבת-המצווה שלה?!

ש: לגבי תרומת הכסף של הבת -מצווה – הלכתי לפני כמה שנים להרצאה בבית-הספר על איך ללמד ילדים על משמעות הכסף וחיסכון. הסבירו שאת צריכה לדבר עם הילד להחליט מראש איך כדאי לחלק את הכסף שיש לו: נגיד אחוז מסויים לביזבוזים, אחוז לחיסכון, ואחוז לצדקה. הבת שלי גייסה לפרוייקט כסף מחברים ומכרים שלהם הסבירה על האגודה, היא גם מכרה סליים בבית-הספר ואספה את הכסף, וכן, גם תרמה מהכסף שלה.

לילדים יש גם את האפשרות של Toony Birthday, יש לזה כל מני גרסאות. בעיקרון הרעיון הוא שליומולדת של ילד האורחים – ילדי הגן או הכיתה לא קונים מתנה אלא נותנים שני טוניס (טוני הוא מטבע של שני דולר קנדי) אחד הילד אוסף וקונה מתנה לבחירתו, ואת הטוני השני הוא משתמש לתרומה לאגודה לבחירתו. זה מלמד את הילדים גם להעריך את המתנה שהם מקבלים, במקום אוסף של מתנות קטנות שהן הרבה פעמים מיותרות או חסרות ערך, גם מלמד על להמנע מפזרנות בתרבות השפע והקפיטליזם, וגם שאם יש לך כסף לעצמך, חשוב לתתן גם למי שאין לו. (הערת הבלוג: עוד לא הצלחתי לשכנע את בנותי הפרטיות לעשות יומולדת טוני, למרות שהן הוזמנו להרבה כאלה. הפשרה שהגענו אליה היא סכום כסף קטן מהדודים במקום כמה מתנות. עלמה קנתה לעצמה נעליים מאירות בסכום הזה, ואת החצי השני תרמה לסאני היל – מרכז לשיקום והתפתחות הילד בוונקובר).

איפה את מתנדבת? תני לנו דוגמאות של אופנים שאפשר להתנדב פה

ש: היו שנים שהתנדבתי לעזור למורה לעברית בבית-הספר היהודי – התחייבות של פעם בשבוע. לימדתי עברית. בכיתה של הבת האמצעית שלי, משום מה במשך שנתיים לא היתה העשרה בעברית, והמורה איפשרה לי להוציא ילדים ולעשות העשרה. היינו קוראים ביחד בעיתון 'ינשוף' – קיצור החדשות בעברית קלה, עבדתי לפי תכנית הלימודים. לא חושבת שזה קיים כבר.

אני מתנדבת בשני בתי-הספר של הבנות שלי את ה-12 שעות בכל אחד שאני מחוייבת לתת. חוץ מזה היו שנים שהייתי בוועדה של ה-Pac (אירגון ההורים שמארגן פעילויות חברתיות בבית הספר) אני מתנדבת הרבה שנים בוועדה של חוג ריקודי-העם בJCC, בוועדה של יום העצמאות של הפדרציה היהודית. כל הדברים האלו חייבם מתנדבים כי אחרת זה לא יקרה. אי אפשר להסתמך על כוח האדם המינימלי של האגודות האלה, אם רוצים משהו שמעבר צריך לתת מעצמך. כל הוועדות האלה זה אנשים שמתכנסים ונותנים רעיונות והרבה פעמים הם צריכים לבצע את זה בעצמם אחר-כך. למשל בריקודי-עם יש את פסטיבל הריקוד שהוא גולת הכותרת של החוג. בפסטיבל יש הופעות של כל הרפרטואר של הריקודים שלמדו ומזמינים קבוצות אורחות (מחו"ל – מישראל, מקסיקו, ארצות הברית) וצריך לארח אותם, להסתובב איתם, ארוחת ערב, מסיבות ופעילויות. – יש לכך סיבסוד מהפדרציה אבל נעזרים באנשים פרטיים כי בלי זה זה לא ילך. הרבה פעמים אירחנו בבית נערות ממדינות אחרות שבאו לתקופה של פסטיבל הריקוד, או נערים ונערות שבאו למחנות הקיץ מישראל. גם ביום-העצמאות  – בכל שנה מארגנים את המופע הגדול של ערב יום-העצמאות, אבל צריך לדאוג גם לאמנים עצמם, חברי הוועדה הם אלו שמסיעים אותם, דואגים לאוכל ולדברים טכניים.

Choices – צ'ויסיס, זו השנה השניה שאני מתנדבת והשנה הייתי הקו-צ׳ר (= אחת משלוש האחראיות על האירוע). צ'ויסס הוא ערב לנשים בלבד, המורכב מארוחת-ערב ושתי הרצאות. הרצאה אחת של מישהי מהקהילה שהושפעה מהפדרציה או שהפדרציה עזרה לה והשניה של מישהי מבחוץ – בכל מני נושאים שמתקשרים ליהדות או לפדרציה. (הערת הבלוג: זהו אירוע מאוד חגיגי המשלב מינגלינג עם נשות הקהילה, לאפשרות לכל מני תרומות קטנות להגרלות, ושתי הרצאות. השנה – בגלל שאחותי היהתה בין המארגנות – גם אני הייתי. ההרצאה הראשונה היתה של חברת הקהילה שנפגעה קשה בפיגוע בירושלים ב-1997, והשניה היתה הרצאה של בת של ניצולת מלחמת העולם השניה, פולניה שהצילה יהודים והוכרה כחסידת אומות העולם, שתי ההרצאות היו מרגשות ומעוררות השראה ומחשבה).

צ'ויסס הוא אירוע מאוד גדול, יש מאחורינו את הפדרציה, לא היינו עושים את זה בלעדיהם. מה זה האירוע? ערב שחוגג את הבחירה של כל אישה לתרום לפדרציה היהודית. בעצם כל האירוע הוא תרומה. צריך לתרום כדי לקנות כרטיס כניסה, ומחוייבים לתרום סכום כבר בשלב ההרשמה. בכל שנה מגיעות 500 נשים, והן תורמות גם במהלך הערב באמצעות הרשמה להגרלות על פרסים. זה אירוע של הפדרציה, ולמרות המחיר היקר של כרטיס הכניסה, צ'ויסס בסופו של דבר מכניס סכום אפסי לעומת הכסף שהפדרציה אוספת בכל השנה.

מה היא הפדרציה היהודית ומדוע בכלל אנחנו צריכים לתרום כסף (וזמן) לכל הגופים האלה?

ש: הפדרציה היהודית היא ארגון גג שהתפקיד שלו להיות מאחורי הקהילה היהודית בתפוצות ולעזור בקשרים בין הקהילה לארץ ובתרומות לארץ. הפדרציה נרתמת גם לעזרה לקהילות אחרות לא רק ליהודים (למשל אסון ההוקי הגדול שהיה בקנדה לפני כשנה). יש קשרים בין הפדרציות של צפון אמריקה.

הפדרציה עוזרת גם לנזקקים יהודים בעיר – גם לנזקקים באופן חד פעמי – מי שפתאום נפל עליו משהו והוא זקוק לעזרה, וגם עזרה קבועה. הפדרציה היא זו שמסבסדת טיולים של בתי הספר היהודיים לארץ, ועוזרת בכלל לקיום של בתי-הספר היהודיים ומחנות הקיץ היהודיים. הפדרציה היא זו שעוזרת בסבסוד שכר הלימוד הגבוה למי שלא משתכר מספיק.

לכל הגופים האלה – הפדרציה, בתי-הספר היהודיים, אירגוני הנוער, ק.ק.ל – יש מערך שלם של אירגון תרומות. יש קמפיין איסוף תרומות שנתי לכל גוף בנפרד, ובתקופה שגוף אחד מריץ קמפיין – לא יהיה קמפיין לגוף אחר. יש  אנשים שזה התפקיד שלהם – נשלחים מיילים, וגם פונים ישירות לאנשים, והכל כדי לעודד תרומות. כל הארוחות היוקרתיות – כמו למשל ארוחת הספורט – מגייסת כסף לJCC, יש ארוחת ערב חגיגית לגיוס כספים לבית-הספר. אלו ארוחות שכרטיס הכניסה שלהן עולה מאות דולרים, ומטרתן תרומה בלבד.
למשל שיפוץ בית הספר היהודי – שיפוץ שארך שנתיים ועלה למעלה מעשרים מליון דולר, כולם מתרומות של הקהילה. כולנו תרמנו (הערת הבלוג: גם אנחנו תרמנו איזה סכום שהתחלק בח"י דולרים. קמפיין איסוף הכספים לשיפוץ ובניית האגף החדש המשיך כדי לכסות את סכום ההשקעה, למרות שהגענו לוונקובר בדיוק כשהאגף החדש בבית-הספר נפתח! זכינו).

סיכום וראיית העולם הישראלית, שהפכה לקנדית

ש: כשהגעתי הנה בהתחלה, לא הבנתי (כמו ישראלים אחרים) שבית-הספר, בית-הכנסת, המרכז הקהילתי היהודי ואפילו מחנות-הקיץ לא יתקיימו בלי תרומות של אנשים פרטיים. תרומות של זמן ושל כסף. זו האחריות של כל היהודים ששייכים לקהילה. אני לא הבנתי את זה בהתחלה כי בארץ זה לא ככה.
בהתחלה הרגשתי שכל הזמן יש "איזה משהו". שוב מבקשים מבית-הספר עוד שני דולר, עוד שעות התנדבות, עוד תרומות של מוצרי מזון. בארץ יש יותר הרגשה של "תרמתי בעבודה". זה טבוע בתרבות שלנו. למרות שגדלנו בבית שכן תורמים ל'אגודה למען החייל' ול'אגודה למלחמה בסרטן', ומתנדבים במשמר-האזרחי.
פה אני מרגישה שזה שלי, ואני רוצה שזה יקרה אז אני צריכה לעודד את זה ככל יכולתי. אני רוצה אמנים מובילים שיופיעו ביום-העצמאות, אני רוצה שיהיה חוג לריקודי-עם, אני רוצה שתהיה פדרציה ובית-ספר יהודי וחוגים – אז אני צריכה לתת מעצמי. לכן אני גם הולכת לכל ההופעות של האמנים שמגיעים לכאן מהארץ להרצות או להופיע. אם הם הגיעו עד הנה, אני יכולה לקנות כרטיס ולהגיע להופעה שלהם.
וזה לא רק בקהילה היהודית – זה כך גם בשכונה ובעיר.

הערת הבלוג: בארץ גם התנדבתי בגנים של עלמה ושל תמר, למרות שאי אפשר להשוות בין כמות השעות שהתנדבתי בארץ לזו שאני מתנדבת פה. האם זה בגלל שיורידו לי 300 דולר אם לא אתרום 12 שעות התנדבות? אולי בגלל שבארץ זה בכל מקרה "שלנו", אני פחות מרגישה שאני צריכה "להתאמץ"? אולי בגלל שכאן, בגולה, בקהילה יהודית פצפונת, אני מרגישה "שייכת" לקהילה, יותר מבכל שכונה שגרתי בה אי-פעם בישראל?

תודה רבה לשרון שעזרה לי קצת לנסות להסביר את התופעה המוזרה הזו של התנדבות בקנדה, מקווה שהצלחנו לסקרן אתכם.

ועכשיו כמה תמונות משעשעות, אחרי כל המלל הזה:
דמי כיס ותרומה גלית לוינסקי
דמי הכיס של עלמה מחולקים לפי נושאים

הבית הכי יפה בוונקובר

כשאחותי וגיסי ראו את הבית לראשונה, בשנת 2011, הוא היה שייך לזוג מבוגר, והיה ידוע בתור "הבית הירוק". צבוע בצבעוניות קנדית קלאסית מבחוץ – ירוק, בורדו וחום. מבפנים הבית, בן ה-100 שנה (נבנה ב-1912) היה כהה ואפלולי, קירותיו בצבעי חום-ירוק, עם חיפויי עץ כהה על הקירות הפנימיים, אופייניים לבניה קנדית של לפני מלחמת העולם הראשונה. הם היו צריכים הרבה דמיון ו"ויז'ן", בשביל לראות את הפוטנציאל הגלום בו.

את שיפוץ המטבח וחדרי השירותים והמקלחת ביצעו אנשי מקצוע לפני שבני המשפחה נכנסו להתגורר בבית. את כל השיפוץ הפנימי – שיוף וצביעת כל העץ – רצפה, מדרגות וחיפויי קיר, צביעת הקירות וכל 'הלבשת הבית' עשו שרון ורן בעצמם, ובעיקר אחותי היקרה והמוכשרת. במשך חודשים היא עברה חדר-חדר וצבעה, ליקטה והתאימה רהיטים וחפצים לאופי של החדר והבית. כל חדר של הבנות קיבל כיוון משלו, בשיתוף הילדה ועם שידרוגים והתאמות בעקבות שינויי טעם והתבגרות. מצחיק לראות שמאז שצילמתי את התמונות, כבר השתנה קצת העיצוב, גם בחדרי הבנות, וגם חפצים שהוחלפו בשאר החדרים.

הבית שלהם הוא בית במראה מאוד "קנדי" קלאסי – בעיקר מבחינת המבנה והחלוקה, עם השפעה מודרנית, וישראלית, ועם הרבה טעם אישי. הוא מתפתח ומשתנה כל הזמן, חפצים נודדים בין חדרים, ולעיתים מאוחסנים עד שיגיע שוב זמנם "לצאת לאור". הוא בית חי ונושם, משתנה. יש בו מן העתיק –  כמו למשל זגוגיות החלונות העדינות אשר הן מקוריות מתחילת המאה הקודמת, ומן המודרני והחדש לגמרי. אני מאוד מאוד אוהבת את הטעם של אחותי המשלבת בין ישן וחדש, בין טרנדי לקלאסי באופן כל-כך נעים לעין, חם וביתי. בקיצור, אני אמנם משוחדת כי אני אוהבת את בעלי הבית, אבל כאחת שראתה את ההתפתחות וההשקעה העצומה בכל פרט קטן – אני יכולה לומר – זה הבית הכי יפה בוונקובר! לפחות לטעמי, אבל יש לי טעם מעולה (:

אחותי גם אוהבת לחדש בעצמה חפצים ורהיטים, הרבה מהרהיטים בבית היא קנתה בחנויות יד שניה או גראז' סיילים, שייפה, צבעה, וריפדה בעצמה. כן גם רוב הכריות בבית היא תפרה, כשיש עיטורים על הקירות היא עשתה אותם במו ידיה, ועוד ועוד. המון עבודת יד (והערכה לעבודות יד של אחרים) יש בבית הזה.

הצטרפו אלי לסיור בבית, בכל חדר תראו כמה תמונות "לפני" והרבה תמונות "אחרי". אפשר להגדיל כל תמונה בלחיצה!

הבית מבחוץ

כך הבית נראה מבחוץ לפני שצבעו אותו, צבוע בירוק בקבוק וחום:

הבית נצבע בגווני אפור-לבן -שחור. את המדרגות שרון צובעת בעצמה מדי קיץ. אחרי החורף האכזרי פה צריך לחדש את הצבע, בכל שנה מחדש. כך הבית נראה כיום:

בית ונקובר גלית לוינסקי
הבית באביב
בית ונקובר גלית לוינסקי
הבית בסתיו
בית ונקובר גלית לוינסקי
בכניסה לבית נטוע עץ מייפל שהופך לאדום יפהפה בסתיו

המסדרון

ניכנס לבית דרך הדלת הראשית, הדלת המקורית מלפני 100 ומשהו שנים, למסדרון שמוביל מימין ומשמאל לחדרי המשפחה, הסלון, המטבח והחדר של הבת הבכורה. בקצה המדרגות המובילות לקומת המגורים.

נתחיל בתמונות ה"לפני":

וכך הוא נראה כיום:

בלוג גלית לוינסקי
מסדרון צר וארוך, וגם בו יצירת אמנות של אמן פרסט ניישן (אינדיאני מה שנקרא) קנדי
בלוג גלית לוינסקי
צלחת מאויירת על ידי האמנית ליאת יניב
בלוג גלית לוינסקי
שרון שייפה וצבעה מחדש את עץ המדרגות

חדר המשפחה

משמאל, מעבר לדלת הזכוכית ישנו חדר המשפחה (חדר הטלויזיה בעברית מדוברת), וכך הוא נראה לפני:

בלוג גלית לוינסקי
חדר המשפחה – דיירים קודמים

ועכשיו:

בלוג גלית לוינסקי בלוג גלית לוינסקי

בלוג גלית לוינסקי
חדר המשפחה, שימו לב לציור העדין בזהב על הקיר. עבודת יד של שרון.

בלוג גלית לוינסקי

בלוג גלית לוינסקי

הסלון

ממול לחדר המשפחה, מימין למסדרון ישנו הסלון. כל החדרים מופרדים בדלתות בינהם.

כך הוא נראה אצל הדיירים הקודמים:

ואחרי הרבה מאמץ, צביעה, עיצוב ושינויים, כך הסלון נראה כיום:

בית בלוג גלית לוינסקי
הסלון, מבט מפינת האוכל
סלון צילום גלית לוינסקי
הסלון, מבט ימינה מהכניסה לבית

סלון צילום גלית לוינסקי סלון צילום גלית לוינסקי

סלון צילום גלית לוינסקי
הסלון, מבט מפינת האוכל הסמוכה
סלון צילום גלית לוינסקי
מבט מהסלון אל פינת האוכל, אפשר לסגור דלתות הזזה מעץ כדי להפריד בין החדרים
סלון צילום גלית לוינסקי
מבט מהסלון לחדר המשפחה משמאל ולפינת האוכל מימין

סלון צילום גלית לוינסקי

סלון צילום גלית לוינסקי
חלון מקורי מעל הספריה
סלון צילום גלית לוינסקי
גזע עץ עתיק ששוייף ונצבע. הגולדמנים אוהבים לאסוף פיסות זרוקות של טבע הביתה: ענפים, איצטרובלים שנשרו, גזעים שנוסרו והושארו ביער.
סלון צילום גלית לוינסקי
ברקע צילום "הגולשות" שלי, גם לי יש אותו בסלון בישראל
סלון צילום גלית לוינסקי
מדפי הספריה, שילוב של עבודות יד, עבודות אמנות וטבע

סלון צילום גלית לוינסקי סלון צילום גלית לוינסקי

סלון צילום גלית לוינסקי
מנורה שהגיעה "עם הבית". עקרונית בקנדה מקובל להשכיר (ולמכור) בתים עם אהילים, מוטות וילונות וכו'.

פינת האוכל

מהסלון נמשיך לחדר הבא, הצמוד אליו: פינת האוכל. גם פינת האוכל נשארה כחדר בפני עצמו, עם דלת כניסה. כשהגודלמנים אוכלים ומארחים הם מביאים את האוכל מהמטבח הסמוך. כל-כך שונה מהבניה הישראלית, מה"חלל הפתוח"! אחרי שמתרגלים יש לכך המון יתרונות.
גם בפינת האוכל היה חיפוי עץ כהה על הקירות, בנוסף לקורות העץ שבתקרה. בבחירה אמיצה החדר הפך את פניו לחלוטין כשהעץ שוייף ונצבע בלבן. ראיתי את החדר הזה לפני שנים ב"לפני". אי אפשר לתאר כמה שנראה קטן יותר, צפוף יותר וקודר הרבה יותר מעכשיו.

הנה הצצה ל"לפני":

כשהחלו לשפץ את הבית שרון ורן גילו תוך ארון הבילט-אין שאריות עיתונים משנת 1915. קפסולת זמן ממש.

והנה המהפך העצום שהחדר הזה עבר:

בית בלוג גלית לוינסקי
פינת האוכל, מוארת ונעימה
בית בלוג גלית לוינסקי
פינת האוכל, מבט מהסלון מבעד לדלתות ההזזה
בית בלוג גלית לוינסקי
פינת האוכל, מבט מהסלון הסמוך

בית בלוג גלית לוינסקי

בית בלוג גלית לוינסקי
מבט מפינת האוכל אל עבר הסלון, כל חיפויי הקיר נצבעו לבן
בית בלוג גלית לוינסקי
ההסקה שנשארה נצבעה ברוב החדרים בצבע זהב והפכה לתוספת דקורטיבית
בית בלוג גלית לוינסקי
הארונות המקוריים, בצביעה חדשה

בית בלוג גלית לוינסקי

בית בלוג גלית לוינסקי
המקום האהוב על כולנו, ובעיקר הבנות של שתי המשפחות לשבת, לקרוא ולשוחח

המטבח

בקצה המסדרון ישנו המטבח.

המטבח הירוק/צהוב של "לפני":

המטבח נצבע לבן, ושינה לחלוטין את פניו. זהו החדר הכי מואר בבית, והוא נעים ומזמין ומשדר ניקיון ורעננות גם באמצע בישול ארוחה.

בלוג גלית לוינסקי
המטבח. צילום שרון גולדמן.
בלוג גלית לוינסקי
המטבח. צילום: שרון גולדמן

חדר השינה של נגה

בקצה המסדרון, מול המטבח יש פניה לחדר רחצה ושרותים (שמפאת אורכו של הפוסט לא אכניס אותם, למרות שהם מאוד יפים), וכניסה לחדר השינה של הבת הבכורה – נגה.

כך הוא נראה אצל הדיירים הקודמים:

וכך הוא נראה היום: שילוב צבעים מנצח, חדר נעים, בהיר ושימושי.

חדר, צילום גלית לוינסקי
החדר של נגה, מבט מהמסדרון

חדר, צילום גלית לוינסקי

חדר, צילום גלית לוינסקי
חלק מהארונות בנויים מאחורי דלת בקיר, כך במקור
חדר, צילום גלית לוינסקי
מבט מהמיטה לדלת הכניסה
חדר, צילום גלית לוינסקי
השולחן לא מסודר כל-כך בדרך כלל. בכל זאת בעלת החדר כבר לומדת באוניברסיטה!
חדר, צילום גלית לוינסקי
קיר תמונות אישיות
חדר, צילום גלית לוינסקי
אור חלון יפהפה
חדר, צילום גלית לוינסקי
ציור שאני ציירתי ונתתי לחדר הראשון של נגה, כשהיא נולדה
חדר, צילום גלית לוינסקי
שידת איקאה פשוטה ששרון ונגה צבעו

החדר של גלי

בראש המדרגות, בכניסה לקומה השניה, צמוד לחדר הרחצה השני (שגם אליו לא אתייחס מפאת אורכו של הפוסט) נמצא החדר של הבת האמצעית – גלי. החדר בצבעי שחור/לבן.
ככה הוא נראה אצל הדיירים הקודמים:

את הקיר הזה הזיזו כדי להגדיל את חדר הרחצה הצמוד. זה הפך לקיר השחור

וכך החדר היפה הזה נראה היום:

חדר שחור-לבן צילום גלית לוינסקי
קיר צבוע כלוח שחור. גם הוא השתנה לאורך השנים
חדר שחור-לבן צילום גלית לוינסקי
חדר שחור/לבן
חדר שחור-לבן צילום גלית לוינסקי
חדר בשחור-לבן

חדר שחור-לבן צילום גלית לוינסקי

חדר שחור-לבן צילום גלית לוינסקי
משמאל לקיר השחור יש "נוק" קטן – פינת התבודדות קטנטנה, עם כריות על הרצפה. החלל הזה נוצר כתוצאה מהזזת קיר חדר הרחצה הסמוך
הנוף מהחדר של גלי הכי יפה בבית

חדר השינה של ההורים

זה החדר האחרון ששרון טיפלה בו, כמובן. ראשית היא קילפה צבע ושיפצה וצבעה חדר-חדר, קודם את החדרים של הבנות, אחר כך את הסלון, פינת האוכל וחדר המשפחה, ובסוף בסוף, הגיעה לחדר הזה, חדר השינה. גם הוא היה ירקרק במקור, ונצבע לבן בעבודת עץ מפרכת.
כך הוא נראה כשהבית נקנה:

ותראו איזה חדר מדהים הוא עכשיו:

חדר שינה צילום גלית לוינסקי
חדר השינה, מבט מהמסדרון
חדר שינה צילום גלית לוינסקי
חדר השינה שהוא גם פינת עבודה של שרון

חדר שינה צילום גלית לוינסקי חדר שינה צילום גלית לוינסקי

חדר שינה צילום גלית לוינסקי
על הקיר צילום מהנשיונל פארק ג'ושוע טרי, אותו צילמה: שרון גולדמן
חדר שינה צילום גלית לוינסקי
תמונה של אמא שלי אסתר, אמא צעירה לבתה הבכורה שרון. צילם: אורי לוינסקי
חדר שינה צילום גלית לוינסקי
שידה שידיותיה הוחלפו
חדר שינה צילום גלית לוינסקי
"התמונה האבודה" של סבי-אבי, מהפוסט על התמונה האבודה
חדר שינה צילום גלית לוינסקי
הארון המדהים שכל בחורה חולמת עליו. החיסרון היחידי שלו – הוא שקוף ולכן חייב להיות מסודר
ספרי מסלולים נטע דגני שרון גולדמן צילום גלית לוינסקי
על השולחן היו מונחים ספרי הטיולים של "מסלולים" (באמת!) של נטע דגני ושרון גולדמן
חדר שינה צילום גלית לוינסקי
עוד פורטרט של אבא שלנו כילד – הפעם על כלי קרמיקה שהכנתי בסדרה של הפורטרטים, כל כלי הקרמיקה על השולחן הם עבודת יד שלי או של אמא שלי
חדר שינה צילום גלית לוינסקי
רקמה בדואית שהיתה בחדר ילדותה של שרון בישראל

החדר של נטע

אחרון חביב , בקצה המסדרון, הוא החדר המקסים של נטע – הבת הצעירה. הוא היה בכלל מן מחסן אצל הדיירים הקודמים, והפך בכישרון רב לחדר יפהפה. את המיטה בנו שרון ורן בעצמם, את ספסל הישיבה ליד החלון שרון ריפדה לפי בקשתה של נטע. קיר העיגולים נצבע על ידי שרון, לפי הצבעים שנטע בחרה. לחדר מחובר חדרון קטנטן שנטע משנה את יעודו מדי כמה חודשים. כשהיתה יותר צעירה הוא היה חדר משחקים ויצירה, עכשיו הוא יותר בסגנון "פינת זולה". בקיצור החדר מבטא את טעמה האישי המשתנה של מתבגרת, והוא מקסים.

כך החדר נראה לפני שהבית שופץ:

ו -טדאאם! ככה החדר נראה היום:

חדר נערה צילום גלית לוינסקי

חדר נערה צילום גלית לוינסקי
קיר העיגולים. זה לא טפט, שרון ציירה אותם אחד אחד
חדר נערה צילום גלית לוינסקי
זהו אינו טפט!
חדר נערה צילום גלית לוינסקי
החדר מואר גם בחלון מאורך וגם בחלון בגג
חדר נערה צילום גלית לוינסקי
זהו חדר עם גג משופע, עליית גג בצד ימין מאחורי הוילון החדר הנסתר של נטע
חדר נערה צילום גלית לוינסקי
לכיוון דלת הכניסה
חדר נערה צילום גלית לוינסקי
מפת העולם ונעצים המסמנים איפה בנות הבית ביקרו

חדר נערה צילום גלית לוינסקי חדר נערה צילום גלית לוינסקי חדר נערה צילום גלית לוינסקי

חדר נערה צילום גלית לוינסקי
פרוייקט הפולרויד של נטע

ולמי ששרד עד כאן, הנה הדובדבן שבקצפת. שרון הלכה לארכיון המרכזי של ונקובר ומצאה תמונות של הבית כשגרו בו בעליו הראשונים. התמונות צולמו בשנת 1916 ו-1926.

זה הרגע בו חובבי נוסטלגיה כמוני מחסירים פעימה.

City of Vancouver Archives, CVA1426-3 – 1916
City of Vancouver Archives, CVA1426-6 – 1926
City of Vancouver Archives, CVA1426-4 – 1926
בית צילום גלית לוינסקי
עכשיו התמונות מעטרות את מסדרון הכניסה לבית

תודה לכם שבאתם איתי לביקור הזה, ותודה מיוחדת למשפחת גולדמן שהכניסה אותי (ואתכם) לסיור בביתם המשגע. הבית האהוב עלי!

סינית, יפנית, וישראלית נפגשו בשיעור אנגלית

אחלו לי מזל-טוב, היום, באיחור של שנתיים בקנדה, אחרי הפסקה של 23 שנים, חזרתי ללמוד אנגלית.

ישבנו בחדר אחד – יהודיה קנדית (המורה ובעלת בית-הספר), ישראלית (אני), יפנית וסינית, ופטפטנו.

"תתחילו בלשבור את הקרח", הנחתה המורה, "אבל תהיו קנדיות. אף קנדי לא שואל אחד את השני "מאיפה אתה?" או "כמה שנים אתה כאן?" תשאלו שאלה "קנדית".

היפנית, איימי, שהיא כבר תלמידה ותיקה בבית-הספר לתרגול אנגלית, פתחה בשאלה הכי קנדית: "What are your plans for the weekend?" ואנחנו ענינו לה.

ג'יין, המורה, הזכירה לנו כל הזמן לענות, להגיב. "Good for you!" "Yeah. nice!", כאלה. אף קנדי לא מקשיב לסיפור ומהנהן, היא אמרה לי. את צריכה להגיב. Make a comment! ג'יין חזרה על התשובה הקנדית המשומשת "I should check it out!" שזה ה"אולי ניפגש מתישהו" האולטמטיבי הקנדי, ומשמעותו – אני לא מתכוונת לעשות את זה לעולם אבל אני מביעה התעניינות מנומסת במה שהרגע אמרת.

המשכנו לפטפט, כשג'יין ניסתה לגרום לנו להגיב, לשאול, ולענות תשובות מפורטות. תוך כדי רשמתי לפני ביטויים חדשים שלא הכרתי, או שלא ידעתי בדיוק איך להשתמש בהם עד עכשיו.

מדהים לגלות, כשחיים במדינה דוברת אנגלית, כמה אני זוכרת מלימודי האנגלית שלי (מבית הספר היסודי אפילו) וכמה הם היו מותאמים לנו, הישראלים. למשל, אני זוכרת שעל בעלי-חיים צריך לדבר כעל It. היום למדתי שזה לא מנומס לשאול אדם על הכלבה שלו כ"זה", במיוחד אם הבת-אדם הרגע ציינה שזו She. זה מצחיק עוד יותר לאור העובדה שאני עדיין חושבת על חפצים בתור זכר או נקבה, כמו בעברית, וכבר יצא לי לשאול מוכרת בחנות בגדים "Where is that shirt? I thought she was there" ולהתפדח קשות ברגע שהמוכרת הולכת. כן גלית, החולצה זה She  אבל הכלבה לא.

על ההגייה של אותיות כמו שהן נקראות – כבר מזמן למדתי (מהבנות שלי בעיקר) כמה שאני הוגה לא נכון.  מה אני אעשה?! זה לא רק מבטא, ככה לימדו אותי! (טוב, בואו נאשים את פועה המורה שלי לאנגלית ביסודי, שמן הסתם למדה כמוני אנגלית בבית-הספר) למשל הצירוף OO שלימדו אותנו להגיד "אֻו", בכלל מבוטא כמין "אֶה" – בצֶירה. כששאלתי את תמר משהו על הוָו, ותירגמתי לה כדי שתבין – Hook היא לא הבינה על מה אני מדברת, עד הפעם השלישית בערך. אה! לא הֻוק, הֶק!" תיקנה אותי. אני לא ממש מסוגלת לבטא את התנועה הזו. אותו הדבר לגבי אות הניקוד I. לימדו אותנו שהיא נשמעת כמו התנועה אִי, כמו י' בעברית. וגם זה נשמע הרבה פעמים כמו צֶירה.

ובחזרה לשיעור. הרבה פעמים ג'יין המורה חזרה והסבירה איך כדאי לדבר, איך קנדים יגיבו. למשל לא להשתמש ב- "I want you to…" אלא ב- "I believe it's better to…" וכד'. זה לא רק להיות "פוליטיקלי קורקט", זה להיות קנדי. להשתמש בביטויים שמכבדים את האדם שעמו משוחחים, כמו: "Your point is well taken", "Thank you for bringing it to my attention", במקום ה"תודה, הבנתי", שהיתה התגובה שהפטרתי בתחילה.

בתחילת השיעור ישבתי, קצת צינית, קצת מסוייגת, "אני לא בנאדם דברן" אמרתי לג'יין כשלא מצאתי תגובה מתאימה למה שג'סיקה (הבחורה הסינית) אמרה. "בשביל זה הגעת לפה" ג'יין הזכירה לי. אחרי "שבירת הקרח"  שהיתה קצת חורקת, עברנו למשחק תפקידים של יחסי עבודה במשרד. ג'סיקה (התלמידיה מסין) ואני נקראנו לשיחה אצל המנהלת שלנו (התלמידה מיפן) כי אנחנו מפטפטות ומצחקקות יותר מדי בזמן העבודה. אם בהתחלה הגבתי ב"אוקי, את צודקת, ננסה לא לדבר יותר" רק כדי לסיים את הדיון, לאט לאט התרככתי, ונתתי לעצמי "להכנס לדמות". נכון, לא כל משפט שהתחלתי ידעתי מראש כיצד הוא יסתיים, אבל את רובם סיימתי, ואפילו הבנות האחרות הבינו וענו לי.

זה היה מתיש. שעתיים שלמות של להקשיב ולשוחח, ועוד באנגלית!

מחכה כבר למפגש בשבוע הבא!

reading a bed-time story photo by Galit Lewinski
עלמה מקריאה לתמר סיפור באנגלית לפני השינה
בית הספר שאני לומדת בו אנגלית: ETC English Training Centre
פוסטים נוספים על לימוד אנגלית: על אנגלית בשלושה חודשים, על תרגום מעברית לאנגלית: "הרגשות שלי כואבות", וספירת מלאי אחרי שנתיים. על רב-תרבותיות קנדית אופיינית: נלי ופרסיס ואני

מסימני הסתיו

  1. שלכת.
    מכל עבר, העצים משילים כמויות עצומות של עלים. כל עץ שני נצבע בצבעי השלכת היפהפיים. זהוב, צהוב, כתום, חום, ואדום כמעט זוהר, ממלאים את העין. עלמה אמרה לי השבוע: "אמא, את כל הזמן אומרת – תראו את העץ הזה! תראו כמה העלים יפים, תראו איזו שלכת! – די כבר". נמאס לה לשמוע אותי מתפעלת. מה לעשות, אני לא יכולה להפסיק.

    סתיו גלית לוינסקי
    רחוב, רגיל, לידינו
    סתיו גלית לוינסקי
    יש פה פשוט רחובות שנראים ככה

    סתיו גלית לוינסקי סתיו גלית לוינסקיסתיו גלית לוינסקי סתיו גלית לוינסקי סתיו גלית לוינסקי סתיו גלית לוינסקי

  2. הימים מתקצרים.
    כשאחר הצהריים מתחיל להחשיך כה מוקדם, כשקמים בחושך מוחלט בשבע בבוקר ומתארגנים באפלולית לצאת לבית הספר… זה סימן שהסתיו הגיע, ושהחורף מתקרב. עוד מעט יחליפו את השעון ובכלל אבדנו באפילה.

    סתיו גלית לוינסקי
    דגלאס פארק. הפארק האהוב בו עלמה משחקת כדורגל

    סתיו גלית לוינסקי

    סתיו, שלכת, גלית לוינסקי
    עלמיק. תמיד מוכנה לשתף פעולה
  3. דלעות.
    השנה לא הלכנו לקטיף דלעות. במקום זה, עלמה התחפשה לדלעת וצעדנו לכנסייה הסינית שנמצאת בבלוק שלנו. היה שם אירוע האלווין קטן, כמה דוכנים, פופקורן בחינם, דוכן יד שניה חינמי, בלונים, איפור פנים, והשיא – בגינה הקטנה שמאחורי הכנסייה פיזרו דלעות לאיסוף.
    גינת הדלעות המפוזרות העלתה שוב את הויכוח הותיק ביני לבין רם – האם הדלעות צומחות ככה בשדה או שמפזרים אותן לכבוד ה- Pumpkin Patch?. אולי הן צומחות בשדה הבוץ, אבל האם לכבוד האירוע מפזרים שם עוד כמה מאות דלעות?
    בכל מקרה כל העיר בסימן דלעות כבר למעלה מחודש. מוכרים, קונים, מגלפים, מקשטים. יש מליון סוגי דלעות בסופר, יש משקה דלעת, עוגת דלעת, פאי דלעת, מרק דלעת, ופרסומות לכל אלה למי שפספס.

    דלעת סתיו גלית לוינסקי
    בשנה שעברה השקענו יותר ונסענו ל-Pumpkin Patch אמיתי
    דלעת סתיו גלית לוינסקי
    שתי דלעות בשנה שעברה, אחד הימים לפני האלווין

  4. תוכניות לחורף
    כמו קנדים אמיתיים (או כמו עצמנו האמת, אנחנו ייקים – זה שלא בדם אז בלב – ואוהבים לתכנן קדימה) זה הזמן לתכנן את חופשת החורף. כבר סוף אוקטובר! אי אפשר לדחות יותר! חייבים לדעת מה נעשה בעוד
    חודשיים. תכלס, גם על חופשת האביב אנחנו כבר מדברים.

    סתיו, שלכת, גלית לוינסקי
    תמרול באור קסמים

    סתיו גלית לוינסקי
    היש דבר יפה מזה?!
  5. מתקרר בחוץ.
    הטמפרטורות יורדות, מעונן, ויורד המון המון (המון) גשם. בארץ כבר היינו אומרים שזה חורף – 15 מעלות וגשם, אבל פה אנחנו יודעים – החורף עוד לפנינו. החלפתי לבננות את הארון ל"ארון חורף" כבר לפני כמה שבועות. בבית עדיין הן לובשות את שמלות הקיץ שלהן, אבל בחוץ – איך לומר – כבר צריך מעיל. ועם כמה שהשלכת יפהפיה, וכשהשמש מציצה מבעד לעננים הכבדים ומלטפת את העצים אני מתמוגגת – החורף כבר מעבר לפינה, והוא קודר ועגמומי.

    טיפות טל על עלה – לחצו להגדלה
  6. יבש.
    יבש יבש יבש. הכל. האוויר, השיער, העור בכפות הידיים. רק הגשם רטוב.
  7. האלווין.
    ביום האחרון של אוקטובר נחגג החג. השנה חוץ מלקשט את הבית יומיים קודם, ו"לקטוף" דלעת אחת בגינה (מסעיף 3) לא ממש התכוננו. בבית-הספר היהודי מדגישים שזה לא חג יהודי ולא חוגגים אותו. יום לפני האלווין גילפנו דלעות, חתכתי בדים לתחפושת ואכלנו עוגיות מקושטות בציפוי סוכר כתום.
    ב"ליל כל הקדושים" עצמו כבר נכנסנו לאווירה בהתרגשות רבה. ה"אווירה" כוללת התארגנות מוקדמת (מקלחת ואוכל כי חוזרים מאוחר), התחפשות (החלטנו מזמן על התחפושת המשפחתית של רוח רפאים. לפני כמה ימים תמר – כמה צפוי – החליטה שהיא רוצה להתחפש לפרפר כדי שיראו לה את האיפור. שוין, העיקר כולנו מעופפים) צילום התחפושת, הכנת שלט Please take only one ליד קערת הממתקים שנשאיר מחוץ לדלת כשנלך לעשות Trick or Treat בשכונה. ההכנות הסתיימו יצאנו "לקרוע" את השכונה ולהבהיל את השכנים

    תכנית להאלווין עלמה משאל
    התכנית של עלמה לתחפושות

    תחפושת רוח רפאים גלית לוינסקי
    האלווין 2018!
  8. אני לא מפסיקה לצלם.
    איזה כיף שיצא לי לצלם כמה פעמים בחודש האחרון (לצלם לאחרים – עבודה) כי זכיתי לצאת שוב ושוב לצלם ביופי הזה. אבל גם בלי עבודה אני גוררת את הבננות בכל הזדמנות שמשית לצלם קצת את הסתיו. "נלך לקווין אליזבת' פארק? אבל מה נעשה שם?!" נשאלתי בפעם הראשונה. "אתן תשחקו ואני אצלם" עניתי. בפעם השלישית הן כבר הפסיקו להאמין לי, אבל המשיכו לבוא. נכון, אני מצלמת גם אותן, אבל גם הן נהנות לשחק בנתיים. לצערי המסקנה שלי היא שלמרות כל שנות הניסיון ולמרות המצלמה המעולה החדשה שלי – בתמונות הסתיו הזה לא יוצא יפה כמו במציאות. הצבעים, האווירה – רק עוברים באופן חלקי. לכן אני לא מפסיקה לצלם, אבל בעיקר לא מפסיקה להתפעל. עוצרת, מתבוננת ומנסה לתייק את זה באיזה מקום בראש שלא יעלם לי, שאזכור.

    סתיו, שלכת, גלית לוינסקי
    קצת כדורגל בשמש הסתווית

    סתיו גלית לוינסקי

    וזהו. נראה שעוד משב-רוח אחד והעלים האחרונים ינשרו מהעצים. עד האביב.

    סתיו, שלכת, גלית לוינסקי
    איזה מתוקות אתן בננות
עוד פוסטים בנושא (כי זו השנה השלישית שאני לא מפסיקה להתפעל פה מהסתיו): כאן כתבתי על הסתיו לראשונה, וכאן על האלווין הראשון שחגגנו, כאן על העונות בגינה שלנו, וכאן על עונות השנה על הנדנדה.