נו, מזמן לא כתבתי על מזג האוויר בונקובר… נהייתי ממש קנדית, מזג האוויר הוא נושא השיחה החביב פה.

מישהו פה אמר לי לא מזמן, שבונקובר אפשר לראות באותו יום כמה עונות מתחלפות. הנה למשל לפני שבוע: בבוקר קר מאוד, הטמפרטורה קרובה לאפס מעלות והייתי צריכה לגרד את הקרח משמשת המכונית בשביל לנסוע. בצהריים התחמם קצת, הטמפרטורה טיפסה אפילו עד 9 מעלות, השמש בצבצה והעננים שטו להם למקום אחר. אחר הצהריים נסעתי לקחת את הבננות מבית-הספר, שמש חזקה, שמיים כחולים, אפילו הרכבתי משקפי שמש. התעכבנו קצת בבית-הספר (הן רצו להשאר לשחק בחצר) ובעודינו בחוץ ראינו ערפל מתקרב. כשיצאנו כעבור ארבעים וחמש דקות כל הדרך כבר היתה מכוסה ערפל סמיך.

מאז שבנינו את הנדנדה מחוץ לבית, לא עובר יום שבו עלמה לא שואלת: "אפשר לצאת לנדנדה?". היא יודעת שהיא צריכה לשאול כי הנדנדה מחוץ לגדר של הבית וצריך לבקש רשות, וגם כי מתוך הבית לא מרגישים את מזג-האוויר שבחוץ. "קר היום נורא, תלבשי מעיל!" או "יורד גשם כבר שבוע, הנדנדה רטובה" – אלה מהתשובות הנפוצות, כי הבננות כאילו לא מאמינות בכל בוקר מחדש שבחוץ קר, למרות שכל-כך נעים בפנים.

לנדנדה הרטובה הן כבר מצאו פיתרון – אפשר לעמוד עליה ולהתנדנד. לבוץ שמתחת לה (בסתיו, חורף, אביב) / חול אבקתי יבש (בקיץ) רם כבר מצא פתרון – פיסת שטיח דשא מלאכותי. וכך, חוץ מימים ממש יוצאי דופן, אין יום מבלי איזה נדנוד, לפחות קצר, בנדנדה.

וככה זה נראה: עונות השנה על הנדנדה

(אפשר ללחוץ על כל תמונה להגדלה)

וכמו שאומר יהונתן גפן: "אני אוהב את החורף, ואת הקיץ ואת הסתיו, ואת האביב ואת מה שעכשיו…" כי באופן רשמי החורף התחיל לפני פחות משבוע, אבל כישראלים אנחנו כבר מרגישים שזה הכי-חורף שיש.

אני מעירה את הבננות בשבע בבוקר, בחוץ חושך מצרים.

"בוקר טוב" אני אומרת, וגוללת את הוילון. מנורת הרחוב היחידה בבלוק מאירה באור קלוש.

רוב הזמן מעונן. המון גשם, ביומיים האחרונים שלג. מדי כמה ימים מפציעה השמש ומאירה, וגם אם זה רק לכמה דקות אפשר ממש להרגיש איך היא מאירה את האנשים מבפנים. לא רק אני, כולם מרגישים את זה. פתאום אפשר לראות אנשים מסתובבים בחוץ, הולכים ברגל. לא רק מתתקדמים ממקום למקום.

כשאני אוספת את תמר מהגן, ב-15:20 הגננת נפרדת לשלום ומאחלת "Have a nice evening".  תודה. גם לך.

בכל שנה כשמזיזים את השעון לשעון חורף אני באבל, לפחות יומיים אני מרגישה את זה, חזק. בסך הכל שעה, אבל הנה היום מתקצר עוד קצת, ויותר מהר.

עכשיו יש פה אור בערך בין שמונה בבוקר לארבע וחצי אחר-הצהריים, אבל כבר בשלוש וחצי אפשר להרגיש שהשמיים מתקדרים, מאפירים, מתקרבים לאדמה.

בכל יום – בערך בתשע בבוקר – אני אופטימית. בכל יום מחדש. אני מרגישה שכל היום לפני, "היום אני אספיק", היום אני אעשה", "היום אני אכין". בערך באחת וחצי אני כבר מציאותית ורואה שמה שלא קרה עד עכשיו סביר שלא אספיק היום. בשלוש אני יוצאת לקחת את הבנות מבית-הספר, וזהו, בחמש נגמר היום. "אמא, כבר ערב?" תמרול שואלת. חושך בחוץ, מרגיש כמו אמצע הלילה. שלוש פעמים בשבוע האחרון תמרול נרדמה באוטו, או בבית, סתם אחר הצהריים. ואחרי שהן הולכות לישון, בשמונה בערב, יש עוד שעות ארוכות של לילה. אני מספיקה הרבה, אבל הכל מרגיש מאוחר בלילה.

היום הקצר בשנה.

כמה שאני שונאת את כמויות החושך האלה. ממחר הימים יתחילו להתארך. בהתחלה לא נרגיש את זה, בחודש-חודשיים הראשונים. בסוף פברואר כבר נתחיל לשים לב שאנחנו לא נוסעות באור השחר לבית-הספר בבוקר. אחר-כך אני אראה שעוד יש דמדומים כשנגמרים החוגים אחר-הצהריים. מפה לשם כבר יהיה אור עד עשר בלילה, שזה הדבר הכי מעודד בעולם. מחכה בקוצר רוח.

במסגרת שעות ההתנדבות שלי בבית הספר (כל משפחה מחוייבת לתת 12 שעות התנדבות בשנה) נודבתי להעביר שיעור צילום מזורז לכיתות ה'. הבנות שלי הולכות גם הן לגן ולבית-הספר VTT בונקובר, ואלן, העומדת בראש מחלקת לימודי היהדות מכירה אותי כבר מצילומי אירועים בית-ספריים בשנה שעברה.

כשאלן פנתה אלי בתחילת שבוע שעבר עם הרעיון היא ידעה בדיוק מה היא מחפשת ומה היא צריכה. בשנה שעברה עשו את אותו פרוייקט עם כתות ה', וצלמת-אמא אחרת הנחתה אותו. אלן הסבירה לי שהיא רוצה שאפתח בהסבר קצר של עשר דקות על צילום ועל מהות הפרוייקט, ואחר כך אקח את התלמידים בקבוצות של 4-5 ילדים החוצה לפינות שונות של בית הספר בכדי לצלם. לצורך העניין גוייסו מצלמות דיגיטליות ישנות מהקהילה (מוטיב התרומה והעזרה פה מאוד בולט. אהיה חייבת לכתוב על זה בהזדמנות). כמובן שנענתי מיד בחיוב. לא שחסרות לי שעות התנדבות (לדעתי כבר סיימתי את כל ה-12 שלי, ורק אמצע דצמבר), אבל אם מבקשים עזרה מבית-הספר אני באמת שמחה להתנדב, וללכת לצלם עם הילדים נשמע טוב.

"אני אשמח להעביר את הפרוייקט" עניתי לאלן. "והכל אפשרי, אני מבינה שהזמן דוחק לפני חנוכה, אני מבינה שזה יהיה מאוד מהיר, רק שעה לכל כיתה. רק דבר אחד אני לא יכולה לעשות: אני לא יכולה לדבר עשר דקות מול הכיתה, את זה את תצטרכי לעשות". כן. אני יודעת אנגלית. כן, אפילו יש לי תעודת הוראה, עשיתי הסבת אקדמאים להוראת אמנות במדרשה בבית ברל. וכן, גם שם בועדת-הקבלה הסברתי שיש לי פחד קהל נוראי והם הבטיחו שהגעתי למקום הנכון, ששם במדרשה הם ילמדו אותי להתגבר ולדבר מול הכיתה. זה לא קרה. סיימתי (שנתיים? שלוש? לא זוכרת כבר) שנות הסבה שם, כולל התנסות, ועדיין אני לא מסוגלת לעמוד מול כיתה.

למחרת התייצבתי מול כיתה ה'1, מצויידת בשתי מצלמות שלי ועוד חמש מצלמות שבית-הספר הספיק גייס, מול 20 תלמידי הכיתה, כולם נראים ילדים מבית יהודי טוב, שקטים, קשובים, מתלהבים להחזיק מצלמה ביד. עדיין לא הצלחתי להרים אליהם את העיניים. אלן הסבירה על הפרוייקט מהנקודות ששלחתי לה יום קודם במייל – קצת על חיפוש האור, הסתכלות על אור וחושך, צילום בשחור-לבן, וניסתה לדובב אותי להמשיך. אמרתי שנתחלק מיד לקבוצות ואני אמשיך להסביר להם כבר בפועל מה עושים.

עשיתי את הפרוייקט הזה במשך קצת יותר משעה לכל כיתה, בשני ימים נפרדים. בכל עשר דקות פגשתי חבורה חדשה של ילדים, מתרגשים להחזיק את המצלמה וממהרים כבר להתחיל לצלם. הסברתי להם בקצרה איך להחזיק את המצלמה, איפה ללחוץ בשביל לצלם, איך להסתכל בתוצאה וגם על מה להסתכל, מה לחפש, לבחור להתבונן מקרוב או מרחוק, טיפונת על קומפוזיציה – רק בפן המעשי ביותר, ושיחררתי אותם לרוץ ולצלם.

ונהנתי מכל רגע.

זה היה מאוד מאוד לחוץ, צריך להספיק לצלם לפני ההפסקה. 20 ילדים מכל כיתה, כל אחד בקצב אחר. קצת אינטריגות בין הילדים. אבל רוב הילדים כל-כך נהנו והתרגשו, שפשוט נדבקתי מהם. כמה זה מרגש, כמה כיף להחזיק את החפץ הזה, הקסם הזה שלוקח את המציאות ושם אותה בתוך פריים. כמה כוח יש לצילום. כל ילד או ילדה שסיימו לצלם כמה פריימים ניגשו אלי וביחד הסתכלנו על מה שצילמו ובחרנו את הפריים האחד שאותו נדפיס. ואיזה דברים הם צילמו! חלק מהילדים לא "התחברו" למשימה. חלק לא לגמרי הבינו או שלא היה להם חשק "להכנס לזה". אבל חלק סיפרו לי בעיניים קורנות שלאבא/דוד שלהם יש "מצלמה גדולה" כמו שלי, שלפעמים הם מצלמים בה. אחת הילדות סיפרה לי שלקחה קורס צילום בקיץ. וחלק פשוט נהנו לחפש קרן שמש או לצלם את העלים או לחפש זווית מעניינית מתוך מתקן השעשועים בחוץ.

בבית עברתי על 39 התמונות שהילדים בחרו להדפיס והמרתי אותם לשחור לבן. שיחקתי קצת עם הקונטרסט, ושלחתי להדפסה. חלק מהפריימים היו נהדרים. כמה יצירתיות, וזה כשיש להם רק כמה דקות לצלם, ובקושי שמעו הסבר על הפרוייקט. הם רק רצו לנסות, לצלם, להתבונן. הילדים האלה, אלה שנולדו עם הסמרטפון ביד, התלהבו להחזיק מצלמה דיגיטלית כמעט בת גילם, אמיתית, ולצלם.

אחרי יומיים פנתה אלי אשה אחת בסופר שליד בית-הספר. היא שאלה אם אני "הצלמת". סיפרה לי שהבת שלה, שבדרך-כלל לא מספרת לה כלום על מה שקורה בלימודים, סיפרה בהתלהבות על שיעור הצילום הזה, ועלי, ושהיא נהנתה מאוד לצלם. האמת – גם אני מאוד מאוד נהנתי. אולי בפעם הבאה אני אצליח אפילו לדבר מול כל הכיתה ביחד.

מי יודע. אולי אני בעצם מסוגלת.

כל הצילומים צולמו על ידי ילדי Grade 5  VTT,  מפאת שמירה על פרטיות הילדים אין קרדיט אישי לצילומים

פעם, לפני מליוני שנים, בעידן הקרח אולי, הכרתי את רם. הוא היה סטודנט לרפואה בשנה שישית, ואני אמרתי לעצמי שאני חייבת את זה לאבא שלי, לצאת עם רופא, לפחות לנסות.

מאז, כמו שאמרתי, עברו אי-אלו שנים,

ורם סיים את הלימודים,

ועבר את הבחינות של הדוקטורט.

אחר -כך הוא  עשה את הההתמחות

ובחינות המומחיות.

ובין תורנות לתורנות נולדו לנו שתי בנות.

ואז הוא עשה שנתיים תת-התמחות בארץ

ושנה וחצי פה, בונקובר.

ועכשיו הוא נסע לעשות את הבחינות של התת-התמחות. הוא נסע לארבעה שבועות לארץ, ללמוד, אחרי שלמד פה למבחן קצת יותר משנה.

אני לא מבינה איך אפשר ללמוד כל-כך הרבה, כל-כך הרבה חומר ובמשך כל-כך הרבה חודשים, ואיך זוכרים את הכל, ועוד בגילנו, ועם כל הסחות הדעת והתדלדלות תאי-המוח. אבל –

לא רוצה להלחיץ, אבל יאללה, תעבור כבר את המבחן ותחזור אלינו. 

כמה צפון-אמריקאי מצידינו.

"קפצנו" לארה"ב לכמה שעות.

קפצנו = נסענו לגבול בשביל לחדש את אישור המעבר היבשתי, כדי שבחופשת החורף הקרבה בצעדי-ענק לא נצטרך להתעכב בגבול אלא נוכל לעבור בזריזות, ולהמשיך בנסיעה למחוז חפצינו (אתר נופש חורפי בשם GreatWolf Lodge במרחק כ-ארבע שעות נסיעה מונקובר, מבלי עיכובים מיותרים בגבול). בכניסה הקודמת שלנו לארה"ב דרך היבשה (לפני שנה) שוטרי הגבול האמריקאים דיברו אלינו כל-כך לא יפה, בכזו התנשאות ותוקפנות שזה ממש השפיע לי על כל היום הראשון של הטיול. התבאסתי להיות "אצלהם" במדינה "שלהם", אפילו שזה היה ביקור בסיאטל שהיא חצי-בקנדה מבחינתם. המעבר היבשתי לבעלי דרכונים זרים, יכול להיות בלתי נסבל. כל מי שצריך לחדש את ה"אסטה" (לבעלי דרכון שלא זקוק לויזה לארה"ב, כמו דרכון גרמני – אני והבנות) או לחדש את טופס I-94 (גם לבעלי דרכונים שיש בהם ויזה, כמו דרכון ישראלי – רם) צריך לחכות בתוך בניין המעבר האמריקאי, בתור ארוך (לפני שנה זה לקח לנו יותר משעתיים), בבניין בו באופן כמעט מופגן יש תא שירותים אחד למאות האנשים הממתינים בתור. (אני והבנות עמדנו בתור של חצי שעה לתא השרותים הזה. אני, ושתי ילדות, אחת בת פחות משלוש). אז השנה ניסינו לחסוך את הבלגאן הזה ולהתכונן מראש. ביום ראשון גשום וחסר תוכניות מיוחדות, לא בתחילת סוף-שבוע ארוך, לא בחג, נסענו במיוחד בכדי לעבור את התור, לקבל את האישור ולחזור הביתה.

בעצת הגוגל-מאפס החלטנו לעבור במעבר-גבול קצת מזרחי יותר מהמעבר גבול העיקרי בדרך לסיאטל. זו התבררה כעצה נכונה מטעם גוגל, כי ההמתנה למעבר גבול אמנם היתה ארוכה אבל זהו מעבר גבול קטן יותר ולכן עוברים בו פחות אנשים, משמע תור יותר קצר בתוך הבניין. את פנינו בגבול קיבל שוטר אמריקאי חמור סבר וזועף, שנזף בנו קשות על כך שלא החזרנו את הטופס פג-התוקף הקודם, כי "מבחינת ארצות הברית אתה עדיין בתוכה, ועובר עברה פדרלית". רם התנצל ואמר שהוא לא ידע שצריך להחזיר את הטופס (מתי?! איך אתה אמור לדעת שזו הפעם האחרונה שאתה עובר את הגבול?!) אבל התשובה הזו לא הניחה את דעתו של השוטר: "אתה לא יכול לקרוא את ההוראות שמאחור?" הוא הרים את קולו, "ככה אתה מתייחס לויזה שלך? אתה רוצה שאני פשוט אבטל לך את הויזה גם?!" נבח עלינו השוטר. אני מקווה שהבנות שישבו בשקט מאחור לא הבינו. למרות שיותר סביר להניח שהן דווקא הבינו, לפחות את הנימה התוקפנית.

חפויי ראש נכנסנו שוב לבניין מעבר-הגבול, הפעם ערוכים, למודי נסיון מהשנה שעברה, מצויידים בכל הניירות והטפסים, במשחקים לבנות, ובעיקר באורך-רוח ובידיעה שזה יקח זמן, ויהיה כרוך בנזיפות נוספות. לשמחתינו גילינו שזה "סניף" יותר קטן, ויש בו פחות תנועה ולכן פחות תור. ולהפתעתינו הרבה, אחרי כ-20 דקות המתנה בלבד, השוטר שחידש לנו את טפסי המעבר הדרושים היה כמעט חביב. רם אפילו הרשה לעצמו לבקש הסבר, מתי אמורים להחזיר את הטופס הארור, זה שבגללו ננזפנו בכניסה מהשוטר השני, והשוטר (החדש, הכמעט-חביב) ענה, מחביא חיוך מזלזל ש"חלק מהשוטרים לוקחים את זה יותר קשה". "אתה לא באמת יכול לדעת שזה יהיה המעבר האחרון שלך כשאתה גר קרוב לגבול. בקרוב לא תהיה יותר כל הניירת הזו. מבטיחים לנו את זה כבר ארבע שנים".

שמחים וטובי-לב נסענו לכמה שעות לאחת העיירות הקרובות – בלנהיים, להרגיש אמריקאים ליום אחד. עשינו קניות מופרזות ולא נחוצות בטארגט, אכלנו אוכל מופרז בפוד-קוורט, הסתובבנו קצת בקניון הגדול-יותר-מדי בבלנהיים, מילאנו דלק בזול וחזרנו לגבול "שלנו", בחזרה לקנדה.

"אצלינו" בקנדה השוטרים במעבר-הגבול נחמדים. הם שואלים את השאלות הנחוצות בנעימות וביעילות, ובעיקר לא "מחפשים אותך". "למה נכנסתם לארה"ב?" שואל השוטר הקנדי. "בשביל לחדש את הטופס I-94." עונה רם. "אה – כדי להתכונן מראש, בוודאי. כמה כסף הוצאתם היום?" 100" דולר." זהו? בסדר. כדאי שתסגור את החלון מאחור שהילדה לא תתקרר."

וזהו. שיחה של שתי דקות, והנה אנחנו שוב בקנדה. פה הדלק יותר יקר, הדולר יותר חלש, כשאתה ממתין ברכב יש מכל עבר שלטים של "אנא כבה את המנוע בזמן ההמתנה, בואו נשמור על הסביבה שלנו", אין אף Rest Area מלא ממסעדות פאסט-פוד כל הדרך עד ונקובר, לא רואים אף שלט Gun-Show" לחובבי הז'אנר, ובצד הזה, ברגע שאנחנו עוברים את הגבול אנחנו מרגישים בבית.

כן, מרגישים כבר קצת קנדים (במיוחד בהתנשאות על האמריקאים חובבי הנשק, התוקפנים, האגרסיביים, הקפיטליסטים).

וגם – מה לעשות, אולי הכל פשוט יחסי.