למד (ליאורה בשבילכם), חברה שלי מכיתה ז'

חברות שהתחילה כמו שחברויות בגיל כזה מתחילות. או אולי כמו שרק החברות שלנו התחילה.

שתי ילדות כותבות מכתבים בכתב סתרים, מספרות זו לזו סיפורים על גארפילד וזיגי, משאירות פתקים ומעטפות בתיבת הדואר אחת של השניה.

שתי ילדות שמתבגרות, ועוברות את מיני הזוועות של התיכון ביחד, חולמות, ממציאות, מדברות את העולם שלהן.

אחר כך היו שנים של רוקסן, ולהמציא ריקודים על הטריבונות בבית ספר, ולצאת לרקוד בשישי בקולוסאום,  כי איתך לא התביישתי לרקוד

ולהדריך ביחד בצופים

ולראשג"ד יחד. רק איתך. צוות ז' בנות!

משרטטות דגמים של מתקנים למחנה הגדול באמצע הלילה על ה"בום".

וצבא. ועבודה. ואת בממר"ם ואני מתדלקת בתחנת דלק. וחברים. וצלילה. ואילת. ואת מתחתנת. ואני ורם מתחילים לצאת. ואז נולד נועם. ואז ואז ואז.

חברות על פני 30 שנה, לא פחות.

ואת כתבת את זה לפני שנסעתי, הרבה יותר טוב ממני, ובכל פעם שאני נתקלת בזה אני לא עוצרת את הדמעות:

ובשלוש שנים האחרונות על פני שתי יבשות. ואין מצב שאני בארץ ולא רואה אותך. אין מצב. כי תמיד השיחה ממשיכה מאיפה שהיא הפסיקה, ותמיד היא עמוקה תוך שתי דקות, ותמיד את רואה אותי כמו שאני, אפילו יותר ממה שאני מבינה.

חברות אמת. למד וגימל. זה ממך הרי.

ועכשיו את נוסעת לרילוקיישן. מצטרפת אלי ליבשת. אמריקה!

ודווקא היום, יותר מתמיד אני דואגת – מתי נתראה עכשיו? את הרי לא תחכי לי בבית בפסח עם צלחת של תמרים ופטפוטים עד אמצע הלילה כשהג'ט לג מכריע.

מרחק 5.5 שעות טיסה. זה הכל.

מתי את באה לבקר?

---

קבלי רצף תמונות אישיות מדי: (או שנאמר, מזל שאין לי פה אלבומי ילדות)

בדרך כלל אני לא מאלה שכותבת ברכות אישיות (מדי) בפייסבוק, אבל יאללה, זה הבלוג שלי, מותר.

היא לא כשרה

ואין לה סכך

היא בכלל במטבח

אבל היא סוכת השלום שלנו, מלאה שמחה ואור ואהבה,

ועצם בנייתה שימח את כולנו כל-כך שמיד רצינו לשבת בה, ולשחק, ולהזמין את כל האושפיזין שנמצאים בעיר

אז לכל מי שרוצה לשבת בסוכה חמימה, בלי סכך אבל עם קישוטים, בלי ארבעת המינים אבל עם תופינים, בלי צבע שנוזל על הסדינים מהגשם, אבל עם הסברים והדגמות של תמר על איך לגזור Snow Flake מנייר

אתם ברוכים הבאים!

אז מי בא לסוכתינו היפה?

פוסטים נוספים על חג סוכות: בשנה שעברה – סוכות בחרוזים, סוכה במרפסת הבית שלנו בארץ.

יש לנו חלון גדול בסלון, ועל סף החלון, יש מן מדרגה כזו – ספסל.

כמה פשוט וחכם, להרחיב ככה את סף החלון. כך החלון הוא לא רק בשביל להציץ החוצה, אלא מקום ישיבה, ומשחק וגם מנוחה, וכל זאת תוך התבוננות נוחה פנימה והחוצה בו זמנית.

זה המקום האהוב עלי בבית.

וגם על הבנות.

זה מקום מצויין לצפיה ברחוב, במיוחד אם קורה שם משהו מעניין.

יש לנו חלון בסלון.

החלון הכי גדול בבית.

הוא פונה לכיוון דרום. בימים של שמש היא נכנסת בעד הזכוכית ומחממת את כל הבית.

דרכו אפשר לראות את הרחוב.

דרכו אפשר לראות את הגינה הקטנה שלנו, ואת הנדנדה על העץ.

דרכו אפשר להביט בעצים.

דרך החלון בסלון אני רואה את עונות השנה המתחלפות. את השלג הראשון. את עץ הדובדבן פורח בוורוד. את השלכת. את הגינה הפורחת בצבעים עליזים.

הבנות קיבלו טושים מיוחדים לזכוכית, ולאורך השנים מעטרות את חיינו.

לאחרונה עלמה התחילה לכתוב לכל הרחוב את קורותינו על החלון. רק הפוך.

שפת החלון רחבה, מעין ספסל ארוך. כשרק עברנו לבית הכחול פחדתי שהבנות יפלו למטה. אבל אי אפשר היה למנוע מהן לטפס. הצבנו שם שרפרף, שיהיה להן קל לטפס ולרדת. והחלון תמיד סגור כשהן שם.

המושב על שפת החלון זה המקום הכי יפה בבית.

ואני, מתברר, אוהבת להיות בתוך הבית.

הספסל הזה, המדרגה של שפת החלון היא מקום מצויין למשחקים, לעציצים שלי, ליצירות האמנות של הבנות.

וגם לחנוכיה בחנוכה כמובן.

בכל פעם שאני עוברת ורואה את הבנות משחקות של על שפת החלון אני עוצרת להסתכל על היופי הזה. השמש שמאירה אותן. האור האחורי בשיער.

צריך לאמץ את רעיון הספסל לכל בית שנגור בו. הספסל שבפתח החלון.

 

עוד פוסטים על עונות השנה בוונקובר: עונות השנה על הנדנדה, עונות השנה בגינה שלנו, על סימני הסתיו, על הסתיו הראשון שראיתי, על החורף הראשון, על השלג הראשון, על האביב הראשון ועל האביב בכלל