יום אחד, לפני הרבה הרבה שנים (נגיד, בשביל הסיפור) מצאנו (אני? שין? אני ושין? מי זוכר) תמונה בתוך אחת ממעטפות התמונות והמסמכים בבית הורי. יש שם מסמכים מגרמניה בני יותר ממאה וחמישים שנים, ותמונות עתיקות עוד יותר.

תמונה של גרטרוד בריגר והוגו הורביץ ביום נישואיהם. הוריה של סבתי אילזה.

לקחנו את התמונה לממסגר החביב עלינו בתל-אביב, ביחד עם תמונתה של סבתי כתינוקת. בחרנו מסגרת, וכשהיתה מוכנה צמד התמונות נתלו בבית הורי.

כעבור זמן מה, כשהחלטנו להכין לאבי עץ שורשים מפואר מלווה בתמונות, הוצאתי את התמונה מהמסגרת וסרקתי אותה. בהזדמנות הבאה כשנסעתי לממסגר החביב נתתי לו שוב את המסגרת הפתוחה עם התמונה, שרק יסגור את המסגרת מחדש. כשבאתי לאסוף את המסגרות (באותה תקופה הייתי ממסגרת הרבה. חובבת תמונות ומסגרות) התברר ש…

התמונה אבדה. גם המסגרת. התמונה בת ה-100 פלוס שנים, אבדה בחנות המסגור.

אתם יודעים בוודאי איך נראית חנות מסגור קטנה בתל-אביב. מכל עבר פזורות מסגרות, הזמנות עבודה, ניירות פספרטו, לייסטים ושאריות. הממסגר חיפש וחיפש, וגם אני התחלתי לפשפש בפחים ובמדפים העמוסים, לשווא. התמונה שלנו, איננה.

100 ומשהו שנים היא נשמרה, הגיעה לישראל ביחד עם אמא של סבתי, לפני שזו חזרה לגרמניה למות ביריה ביערות ריגה, נשמרה על ידי סבתא אילזה, ואז בארון בחברת מסמכים בני גילה, ואז על הקיר בבית הורי, ואז היא פשוט נעלמה. "כנראה מישהו לקח אותה בטעות" אמר לי הממסגר המצטער. כנראה.

מה יכולתי לעשות? בבושת פנים סיפרתי להורי, ודאגתי להם לחלופה, תמונה שתהיה תלויה באותו מקום של כבוד, ותראה לכל הפחות דומה. חיקוי חדש למקור העתיק. מזל שהיתה לי סריקה של התמונה (הרי זו היתה הסיבה לפתיחת המסגרת הארורה). הדפסתי אותה על נייר מט, נתתי לממסגר להדביק את ההדפסה על נייר עבה ולמסגר במסגרת דומה.

והנה נתלו להן על הקיר התמונה בת ה–100 של סבתי התינוקת, ולצידה החיקוי בן מספר הימים של תמונת הוריה.

שוין.

חודשים חלפו, ופתאום, יום בהיר אחד, התקשר אלי אותו ממסגר תל-אביבי חביב, וסיפר שהתמונה חזרה. באמת מישהו לקח אותה בטעות, והנה, הוא החזיר אותה.

תמונה אחת, 100 שנים, מסע מגרמניה לישראל, וטיולונצ'יק של כמה חודשים ברחבי הארץ, ובחזרה לרמת-גן.

התמונה חזרה אל הקיר.

אגב אבא שלי לא שם לב, אני מבטיחה לכם. אחרי שאעלה את הפוסט אני בטוחה שהוא ישאל: "על איזה תמונה את בכלל מדברת? היא היתה שם תמיד."

וכך

זכיתי בתמונה (כמעט) מקורית של סבא וסבתא רבא שלי על קיר התמונות שלי בבית במעגל

וגם אחותי מיסגרה לה אחת כזו, ליד המיטה בביתה בונקובר.

גרמניה. ישראל. קנדה.

ותם הסיפור.

עוד סיפורים על תמונות תוכלו לקרוא כאן: בקטגוריה סיפור תמונה.

מה המכנה המשותף בתמונות הבאות?

ככה זה כשאת ילדה, וכל רגע של שקט, הוא הזדמנות לשיר?

כל אבן מוגבהת או גזע עץ כרות – במה?

כל ענף הוא מיקרופון?

וכל בן משפחה שנקרה לאיזור – קהל?

או שרק אצלינו זה ככה?

ואני לא מדברת בכלל על ההופעות על במה אמיתית, בסיום חוג או הופעת סוף-שנה.

משום מה זכורות לי היטב הופעות שלי כילדה על במת-בית הספר, מופעי סוף שנה, הצגה בנושא זהירות בדרכים, ה"פסטיניצי" (פסטיבל הזמר של שבט "רעים" בצופים)… הופעתי עם כולם, לא בהופעת סולו חלילה, אבל נהנתי מאוד.

איפשהו מסוף התיכון ועד בכלל ההנאה מזה חלפה עד לכדי פחד-קהל משתק. ב"בצלאל" העברתי הרצאות מול הכיתה שלי בקול רועד, אפילו מבחנים בעל-פה גרמו לי לסבל רב, על סף התקף חרדה.

לעמוד מול כיתה שלמה – אני לא מסוגלת לחשוב על זה בכלל. למרות שהוצאתי תעודת הוראה ב"מדרשה" ונאלצתי לעשות התנסויות בכיתה.

ועכשיו, רגע לפני יומולדתי ה-41, החלטתי לעשות מעשה! לא עוד! אני לא מתכוונת לעמוד על במה ולהופיע חלילה, זה לא, אבל אני כן אנסה להתגבר על הפחד ולקפוץ למים הרדודים והנעימים בסביבתי הקרובה. אחלו לי הצלחה (ואחלו לי גם נרשמים…)

שנה וחצי אחרי שעברנו לוונקובר והבנות התחילו לשמוע אנגלית, ולהבין שיש שפות שונות בעולם.

שנה אחרי שתמר פתחה את הפה ואמרה לראשונה משפט באנגלית (ואני התחלתי לדמוע מהתרגשות… כל-כך דאגתי כבר שהילדה לא מדברת. בכלל. שותקת בגן.)

הגיע השלב הבא.

השלב שבו כל משפט שהבננות אומרות מכיל לפחות מילה אחת באנגלית.

השלב שהן לפעמים בוחרות לשחק בינהן באנגלית.

השלב שבו הן מתחילות באופן אוטומטי לספר על מה שקרה בבית-ספר ובגן באנגלית (כי זה קרה באנגלית הרי).

השלב שהן מתרגמות משפטים שהן חושבות באנגלית לעברית משובשת.

זה מתבטא למשל בשאלות שבנויות הפוך:

תמר: "איזה מסעדה אנחנו הולכים ל?" (What restaurant are we going to)

עלמה: "איך זה נראה כמו?" (How does it look like)

ממשיך למגוון שיבושים:

עלמה: "זה מה שדיברתי על" (This is what I was talking about)

תמר:  "זה הכאיב לי את האזניים" (It hurts my ears)

עלמה: "האם אני נכונה?" (Am I right)

תמר: "אם מישהו לוקח Hair-cut" (שואלת על מישהו שמסתפר)

עלמה: "חלק דברים היו שם" (Some things were there)

תמר: "אם הם יזוזו לגרמניה אנחנו נתגעגע אליהם" (Move to Germany)

עלמה: "בוא על פה" (Come over here)

תמר: "אבא אני Abasick כי אני מתגעגעת אלייך" (שיבוש של Homesick)

עלמה: "אני טובה" (כששואלים אם רוצה עוד משהו לאכול –  I’m good)

תמר: "תשימי לי את זה בגודל הצודק" (Right size)

עלמה: "בטוח" (נגיד: הכל בסדר? בטוח For sure)

תמר: "פעם צעקתי בשבילכם" (I called for you)

עלמה: "אם אתה נוגע בו אתה יכול להכין מישהו חולה" (Make someone sick)

תמר: "מכין את הבטן שלי כואבת", "מה מכין את זה מאוד ארוך?" (Makes my Tummy hurt, What makes it so long)

עלמה: "תשאל את אמא לבוא" (Ask Ima to come)

תמר: "אתה בדרך שלי" (You're in my way)

עלמה: "ראו אותו על הטלויזיה" (They saw him on TV)

תמר: "ג'וליאנה היא ארבע אני הייתי שלוש" (She's four, I was three)

עלמה: "אין לי רעיון" (I have no idea)

תמר: "משהו רץ פנימה על הרגל שלה" (Something ran over her leg)

והחמוד מכל…

תמר: "הרגשות שלי כואבות" (You hurt my feelings)

וכאן תוכלו לקרוא על: איך לומדים אנגלית בשלושה חודשים (או שלא…)