רכיבה על אופניים זה כל כך Vancouverite!*

כולם פה רוכבים על אופניים.

רוכבים על אופניים לעבודה (חונים בחניית אופניים, בניגוד לחניית רכבים שפשוט אין בה מספיק מקום מראש, ומחליפים בגדים בחדר ייעודי).

רוכבים על אופניים בכל עונות השנה (שלג לא מפחיד אותם, ובטח ובטח לא הגשם שיורד 80% מהזמן).

50% מהשאלות במבחן התאוריה הן על כללי נהיגה בסביבת אופניים. בתור נהגים צריך לדעת את כל סימני הידיים של רוכבי האופניים, צריך להסתכל מעבר לכתף לפני כל מעבר נתיב בגלל האופניים, ובכלל, אנחנו (נהגי הרכבים) קצת כמו "אורחים" על הכביש. מספר רב של נתיבים הם נתיבים משותפים עם אופניים, או סגורים לכלל כלי-הרכב, חוץ מלאופניים. (פירוט בפוסט שכתבתי על מבחן הנהיגה ב-BC).

בקיץ כל חנויות הספורט (שבחורף מוכרות ציוד סקי) עוברות הסבה לחנויות אופניים. מאות אופני יד-שניה עומדים מחוץ לחנויות ובתוכן, וכל ציוד נלווה מוצע לרוכב מצעיר ועד זקן. כמו בכל ספורט פה (ולכל וונקוברייט אמיתי יש את הספורט "שלו") יש את כל האקססוריז הדרושים להיות רוכב אופניים אמיתי, מנעליים ועד כפפות. ממחזיר אור ועד קישוט לכידון. אבל הכי חשוב: הקסדה.

כולם רוכבים עם קסדה. זה כל-כך יוצא דופן לראות מישהו רוכב ללא קסדה שהבננות מציינות את זה בכל פעם מחדש. (כמו שהן מתלהבות "תראי אמא יש לה נעליים Rainbow" הן מופתעות: "תראי אמא, האיש הזה רוכב בלי קסדה").

מטפלים באופניים. דבר ידוע הוא שצריך להכניס את האופניים שלך לכיוונון (משהו כמו טיפול 10,000 לאוטו) מדי כמה חודשים. הטיפול כולל דברים כמו שימון, חיזוק, כיוונון מחדש של ההילוכים וכד'.

מסביב לפארק הגדול בוונקובר (ואחת האטרקציות התיירותיות המרכזיות פה) סטנלי-פארק, יש רק מסלול הליכה ומסלול רכיבה על אופניים. אנחנו רכבנו את המסלול הזה ביחד פעמיים בנתיים. מקובל גם לרכב במעלה ההרים, ולכל אתרי הטיולים פה באופניים (אבל עד כאן).

מדובר כמובן על אופניים רגילים. בלבד. אף אחד לא רוכב על אופניים חשמליים. וזו לא עיר שטוחה (זו אמנם לא סן-פרנסיסקו, אבל ממש לא שטוחה).

אחר-הצהריים ובסופי-שבוע ניתן לראות משפחות שלמות, או הורה אחד וכמה ילדים, רוכבים על אופניים בצידי הכביש.

ילדים מגיל הליכה רוכבים על אופניים. ילדים ממש קטנים רוכבים על אופני-דחיפה, וילדים קטנים על אופניים קטנים. יש פה מידות אופניים שלא ראיתי מעולם בארץ (12" מישהו?) וכולם, אבל כולם, רוכבים. בלי גלגלי-עזר. באמת, לא ראיתי פה ילד אחד (חוץ משלי) שרוכב עם גלגלי-עזר. אז איך הם לומדים?

בקיץ יש קייטנת אופניים. בכל שבוע בקיץ, באינספור מוקדים בעיר נפתחת קייטנה של Pedalheads, חמישה ימים של רכיבה על אופניים. לקטנטנים יש חוג של שעה. לגדולים יותר יש קייטנה של חצי יום עד יום שלם, לפי רמות. כל חמישה ילדים מוצמדים למדריך או שניים ולומדים ומתרגלים רכיבה. ביום הראשון של קייטנת האופניים של עלמה היא למדה להתחיל לרכב (היא הסירה את גלגלי-העזר שלושה שבועות קודם אבל פחדה מאוד), לעצור, לאותת עם יד אחת לפניה שמאלה, להסתכל אחורה מעבר לכתף, לנסוע בסללום בין קונוסים, וכנראה עוד מליון דברים. ביום השלישי היא כבר רכבה בטור בצד הכביש עם הקבוצה והמדריכה שלה, מאותתת לפני פניה ונוסעת לפי חוקי הכביש.

לכל בני המשפחה של אחותי יש אופניים, וגם לרם שרוכב לעבודה, לעלמיק ולתמרול (שרוכבת על אופני דחיפה אבל מחכה לה כבר זוג עם פדלים, שהועבר לה מחברה וונקוברייט שרוכבת על אופניים גדולים יותר).

ורק לי אין.

כנראה שאני עוד לא וונקוברייט אמיתית.

>>>

*וונקוברייט= ככה הוונקובראים מכנים את עצמם.

ועכשיו, לתמונות!

וונקוברייט אמיתיים רוכבים בכל עונות השנה:

קייטנת אופניים: תמרול לא נרשמה לקייטנה אז פיצינו אותה בזמן רכיבה עצמאי:

 

מתברר שיומולדת ארבעים יכול להיות יומולדת משמח, עם רגעים כייפיים, מילים טובות, חברה מעולה, ומזכרות לכל (שאר) החיים.

מתברר שהיום של היומולדת יכול להיות ״סתם אחלה יום״, לקום בבוקר לחיבוקים ונשיקות מהבנות האהובות בתבל, ולקבל כל מני ברכות ומתנות קטנות שהן חשבו שישמחו אותי. מתברר שאפשר לעשות ״סיבוב״ עם אחותי ברחוב שאנחנו הכי אוהבות להסתובב בו בעיר, לקנות לעצמי תבנית שרציתי מלא זמן והתקמצנתי, לדבר עם כל הדברים בעולם, לשבת לקשקש בבית קפה ולחזור לאחר-הצהריים נעים עם הבננות שלי. מתברר שפתחו גלידריה ממש לידינו ואפשר פשוט לקפוץ לשם ולטעום את הטעמים המוזרים שהם מכינים שם במקום.

מתברר שזה משמח כשבערב במסעדה שיצאנו אליה מחכים עוד שלושה זוגות של חברים טובים (ובתוכם אחותי וגיסי) וכולם פשוט רוצים להעביר ערב בחברה טובה ואווירה נעימה, באכילת אוכל איטלקי משובח ובמצב רוח טוב.

מתברר שהאזניים המתאימות שמעו את הווישליסט שלי ופינקו אותי בדברים שאפשר לבקש רק ליומולדת ארבעים, ״יומולדת של גדולים״ (סיר סיר למשל)…

מתברר שברכות של חברות טובות בוואטסאפ יכלות לעשות לי טוב על הלב לכמה ימים, עד כדי כך שאני ארצה לשמור אותן.

מתברר שאין כמו ארבעה ימים עם אחותי בסן-פרנסיסקו בשביל להרגיש טוב, גם עם הגיל. צעירה אבל עם  אמצעים (הרי באיזה עשור קודם יכולתי להרשות לעצמי לנסוע / יכולתי להנות ככה מכל העולמות / היו לי אנשים שממש חיכו לי שאחזור וישנו בלילה עם חולצת הפיג׳מה שלי מרוב געגועים?!)

מתברר ש״האנשים שלי״ כבר מכירים אותי. הם יודעים איך לשמח אותי (גם כשאני טוענת שאני לא רוצה שום הפתעות, ורוצה ארוחה רק לשנינו במסעדה. האנשים הרלוונטיים יודעים לא להבהל ממני, כי נהנתי בטירוף), להזמין לי את הדברים המתאימים ביותר (סיור שוקולד בסן-פרנסיסקו למשל), לקחת אותי למקומות המגניבים ביותר (מישהו אמר סן-פרנסיסקו כבר בפוסט הזה??) וגם, לא לשכוח לפרוט על הנים הנוסטלגי.

הגיסות, הגיס והחותנים שלי ידעו בדיוק למי לפנות כדי לגרום לי לדמוע מהתרגשות באמצע ארוחת ערב בחצי-עמידה במטבח של זרים, שלושה שבועות אחרי יום-הולדתי. בשיתוף פעולה מדוייק (אוי לא, כתבתי מדוייק בפוסט. גם אני נפלתי בטרנד. אבל מה אני אעשה?! יש תואר-השם קולע יותר במקרה הזה?!) אז בשיתוף פעולה נדיר ומדוייק (!!!) בין גיסתי מעיין לנעמה אורבך המוכשרת בטירוף, נרקחה לי המתנה המושלמת לפריטה על הנים הנוסטלגי המפותח שלי: קיבלתי ״רגעים בקופסא״: אוסף גלויות המכנס אינספור רגעים חשובים או מצחיקים או מרגשים או משמחים. תמונות מהחיים שלי מהשנים האחרונות, שאפשר ממש להחזיק ביד. זהו אוסף מקיף ומרגש של עשרות תמונות שאני צילמתי, מודפסות כגלויות. רק לשבת להתבונן ולהתמוגג.

נעמה "חיטטה" בבלוג שלי ושלפה במיומנות תמונות שמכילות את כל מה שאני אוהבת, כל מי שאני אוהבת. כל תמונה מזכירה לי אירוע אחד או מיליון רגעים, כל תמונה מצחיקה או משמחת או מכווצ׳צ׳ת לי את הלב.

כל תמונה בול.

המתנה הזאת היא אני.

תודה למעיין, שרון, גל, יאיר, רוני ודליה, שאתם מכירים אותי ככה בשביל לקלוע בול. תודה על האהבה שאני מרגישה בכל פעם שאני מעיפה מבט בקופסא הזו שמונחת לי ליד המיטה. תודה שבאתם עד לכאן כדי להביא לי אותה (: ככה זה הרבה יותר כיף לקבל מתנה…

ותודה לנעמה ש״הגשמת״ לי את המתנה המעולה הזו, משלב הליקוט המשובח (כמעט נפלתי שוב ל״מדוייק״. בעיה, זה שוב הכי מתאים) ועד להפקה היפהפיה.

שימחתם אותי כל כך! תודה.

וזה הפוסט שכתבתי לפני שנה על המחשבות על גיל ארבעים. בנתיים אני מרוצה.

אז מה עושים ברוקיז?

או. אז יש את ההרים – הרי הרוקיז, שברגע שהם מתגלים הנשימה נעתקת. ממש. נופים עוצרי נשימה של טבע פראי וכביר, הרים נישאים שכבר מרחוק ניתן לראות את שרידי המהלכים הגיאולוגיים העצומים שיצרו אותם. ההרים מתאפיינים בפסגות מחודדות, ובשכבות קרקע זוויתיות שניתן לראות למרחוק. בין ההרים ופסגותיהם המושלגות זורמים נהרות של מי שלגים הניקווים לאגמים בצבעי כחול-טורקיז-תכלת-ירוק לגווניהם.

אבל, כמו שניתן להבין – עם כל הכבוד ליופי העצום והרב הזה, את הבננות בנות הכמעט-שש ושלוש וחצי שלי כל זה מעניין מאוד, אבל באופן מוגבל. זאת אומרת, "וואו, איזה נוף! אבל מה עושים עכשיו?!".

כמו כל משפחה גם אנחנו כבר מכירים את  סף הסבלנות, רמת ההתעניינות ואת היכולות והמגבלות שלנו. אנחנו ארבעה אנשים עם תחומי עניין משותפים אך גם שונים, ולשימחתינו הצלחנו לשלב ולגוון ולמצוא בכל יום דברים שיעניינו אותנו. כן, גם את הבננות אבל גם אותי ואת רם, ואני שמחה לשתף ולתת רעיונות למי שבדרך (או סתם בא לו לשטוף את העיניים בנופים ולקנא, כי אי אפשר שלא. מהמם שם, באמת!)

המסלול שלנו היה בכיוון ההפוך מבהמלצות ברוב הספרים, (למשל הספר קנדה מערב וצפון מערב ארה״ב / מסלולים, שבנינו את המסלול בעזרתו ובעזרת אחותי המומחית) פשוט כי אנחנו גרים בוונקובר אז התחלנו שם. אבל ניתן לעשות את המשולש הזה מכמה כיוונים. אנחנו נסענו מוונקובר לג'אספר – באנף – יוהו – קלגרי.

והנה חלק מהדברים שראינו ועשינו בדרך:

מפלי Bridal vail falls

לקישור.

כמו שסיפרתי בפוסט על הקרוואן, התחלנו את הטיול בנסיעה של שעתיים. כדי לנצל את היום, כדי להתרגל לקרוואן, ופשוט כדי להתחיל. כדי שהיום לא יחלוף בנסיעה בלבד קפצנו למפלים, לא רחוקים מוונקובר, אבל שווים את העצירה. וכצפוי במפלים על שם הינומה – זכינו לראות שם גם חתן-כלה וכל השושבינים בצילומי חתונה באווירת יער. החתן, הכלה והשושבינים היו לבושים כמו פיות/אֶלפים ולא יכולנו שלא לעמוד ולבהות קצת (וגם לצלם תמונה, בכל זאת אני חובבת צילומי חתונות…)

Mcconnell Lake

לקישור

גם היום השני למסע היה בעיקר יום של נסיעה. ועם כל הכבוד לאטרקציה של לנסוע בקרוואן, ולנוחות של שולחן (יצירה, משחקים, אוכל) מול הבננות לאורך כל הנסיעה, גם את היום הזה תיבלנו בעצירה בדרך. זה עוד לא אגם בשמורה, "סתם" אגם. אבל אימצנו לנו מסורת בטיול הזה – להשתדל בכל יום למצוא "איפה אפשר לטבול, לפחות את הרגליים". המים הקפואים לא מהווים מכשול לשאיפה הזו. וגם העלוקות לא, כך התברר.

שיט לצפייה בדובים ב- Blue River

 לקישור

שיט מהיר ומקסים בסירת מנוע מאויישת בכ-12 תיירים נפעמים, על הנהר, עם נוף מדהים. תמרול לא כל-כך נהנתה מהשיט עצמו, מהרוח בפנים והרעש של המנוע. עלמה בהתחלה פחדה ואז התחילה להנות. אחרי שיט בנוף מרהיב השייטת כיוונה את הסירה לשפת הנהר שם היא חיפשה סימני תזוזה מרחוק. על שפת הנהר ראינו דוב שחור. זה היה מדהים! כולנו הבטנו בו בדממה, המומים מחיית הפרא בסביבת המחייה הטבעית שלה – דוב שחור אוכל ענפים על שפת המים.

בחברה המארגנת מבטיחים שבכל שיט יאותר לפחות דוב אחד. כולנו הסכמנו שהשיט עצמו היה כל-כך יפה שהיינו מרוצים גם ככה. כמובן שהיינו מרוצים עוד יותר שראינו דוב…

Maligne Canyon / Jasper

לקישור

שמורת ג'אספר מרהיבה ביופיה, ויש בה יחסית פחות מטיילים. מסלול יפהפה לאורך קניון ברוחב 3 מ׳ שחצב הנהר בהר. אח״כ נסיעה ל- Maligne Lake וטיול סביבו במסלול Moose lake loop. (המסלול קליל ונוח, אבל אני כל הזמן פחדתי שיבואו דובים כי שכחנו באוטו את הפעמונים, מזל שהדובים חכמים מאיתנו). בדרך חזרה, בנסיעה בקרוואן ראינו התקהלות של כלי רכב ואנשים. עצרנו גם וראינו שני דובים שחורים והמון סנאי סלע. גילינו שהדרך הכי טובה לראות חיות זה לעצור בכל פעם שיש התקהלות של אנשים!

האגמים סביב ג'אספר  Lake Annette, Patricia Lake ו-Pyramid Lake

לקישור

יום גשום בשמורה היפה הזו, ובכל זאת התעקשנו ללכת לטייל. מסלול קליל סביב Lake Annette בגשם סוחף, ותצפיות באגמים היפהפיים Patricia Lake ו-Pyramid Lake. החשש במזג אוויר כזה היה מבחינתי בעיקר העננים הנמוכים, שמנעו מאיתנו לצפות ביופי הזה של הרים נישאים מעל אגמי מראה. אבל מצאנו יופי גם בעננים. ולגבי הטיול בגשם – זו היתה חוויה. צילצלנו לנו בפעמונים נגד דובים, למרות שהמסלול ראשי ומתוייר, צעדנו במעילי גשם וסיפרנו סיפורים מצחיקים. היה כיף!

Athabasca Falls

לקישור

לאורך הדרך ניתן לעשות עצירות לתצפיות קצרות, לפעמים רק כדי לעצור ליד משהו יפה, לפעמים פשוט כי אסור לפספס. יש המון מפלים בדרך, ואלה בין המרשימים. כמות אדירה של מים זורמת מנהר רחב לתוך קניון צר. וכישראלים (או כבני אדם?) אנחנו מאוד מתפעלים מהרבה מים.

כביש הקרחונים

לקישור

כביש הקרחונים הוא כביש מספר 93, המקשר בין שמורת ג'אספר לבאנף. הדרך הזו נחשבת לאחת הדרכים היפות בעולם. מצד שני ידענו שלבננות הסבלנות לראות הרים עוצרי נשימה ותצפיות מהממות תיגמר די מהר, ולכן החלטנו מראש לעצור ל"אטרקציה". ועוד איזה אטרקציה! ולמי שמגיע בלי ילדים/מלווה בילדים גדולים יותר ובעלי מוטיבציה משלנו, הבנו שהדרך רצופה מסלולי הליכה שאסור להחמיץ. הלוואי והיינו יכולים לטייל גם ברגל לאורך הדרך הזאת. זה כבר יקרה בפעם הבאה. בנתיים הסתפקנו בנסיעה ועצירה בנקודות תצפית, וב-

Columbia ice field

לקישור

מה זה אטרקציה?! זה היה אחד ההיילייטים בטיול שלנו. מדובר בנסיעה קצרה באוטובוס-טרקטור שכזה לגליישר העצום (שהולך וקטן בכל שנה לצערינו) בשדה הקרח קולומביה. הטרקטור מביא את כל המוני התיירים לקרחון עצמו, להליכה וטיול חופשי במשך כ-45 דקות. נכון, זה מאוד תיירותי, אבל זה גם מגניב אש. הזכיר לי את הטיול שלי ושל רם בגליישר פרנץ-יוזף בניו-זילנד. צילמנו, הצטלמנו, טעמנו קרח (חלקנו) ונסענו בטרקטור ענק. המון חוויות מרגשות ביום אחד!

החלק השני של ה"אטרקציה" הוא נסיעה לתצפית על חמשת הקרחונים בשדה הקרח קולומביה, לאורך טיילת  ה- Sky walk שממוקמת חלקה באוויר, מעל העמק והנהר. עוצר נשימה, תראו בעצמכם:

 Lake Luise  לייק לואיז

לקישור

ללייק לואיז כדאי להגיע מוקדם. כיוון שהוא כל כך פופולארי (ומהמם, זה לא בלי סיבה) החניה מוגבלת וגם כמות התיירים מעיקה. אבל ברגע שמתרחקים 50 מטר מהכניסה – כבר לא כל כך מרגישים את התיירים. מסלול הליכה לתצפית Fairview lookout ותצפית על כל האגם. בגלל שזה יותר מ-50 מטר (ובעלייה) שם כבר הרגשנו די לבד. הליכה מסביב לאגם Lake shore וטבילה באגם. שם איכשהו אני נפלתי לגמרי, הטלפון נסדק, ההוד של המצלמה נשבר, הברך והידיים נחבלו, אבל לכולנו שלום. הבנות מיד נחלצו לעזרתי ודאגו נורא.

High Tea במלון פיירמונט, על לייק לואיז

לקישור

בצהריים הלכנו לנו למסיבת תה במלון פיירמונט מול אגם לואיז, לכבוד יום הולדתי ה-40. (הזמנו מקום בבוקר אחרי שוידאנו שהבנות בחינם, זה עולה 55 דולר לאדם…). דיברנו עם הבננות כל הבוקר על מה זה מסיבת תה, ובמלון הן נהגו בי כמו במלכה. כולנו נהננו, הבנות שתו שוקו, אכלנו סקונס וסנדוויצ׳ונים, והמון קינוחים.

Moraine lake

לקישור

מה, עוד אגם? אז כן. זה אגם יפהפה, עם טיפוס קליל לתצפית נהדרת, וגם, שוב הזדמנות לטבול רגליים או להשתכשך (אם אתם ממש עמידים לקור).  אגב במורין לייק וגם בלייק לואיז אפשר לשכור סירה (במחיר  מופקע אמנם, אך בטיול הזה כבר איבדתם את השיקול הכספי מזמן. הכל נורא יפה ומאוד יקר…)

Johnston Canyon

לקישור

כבר ציינתי שבאנף היא שמורה יותר מתויירת מג׳אספר,  בג׳ונסטון קניון הרגשנו את זה יותר מכל. זה קניון מקסים, צר ועם שני מפלים מרשימים שאפשר להתקרב אליהם אבל הוא היה כל-כך צפוף ומתוייר שזה המסלול היחידי בטיול שלנו שהייתי מוותרת עליו. במקומו הייתי שמחה להגיע לנקודה מרוחקת יותר אבל יותר שקטה. אבל אין מה להתלונן, נהר היה? היה. מפלים שאפשר להרטב מטיפותיהם היו? היו. גלידה בסוף היתה? זה העיקר.

Spiral Tunnels

לקישור

נקודת תצפית על חלק מסויים במסילת הרכבת שעובר בשלושה מישורים במקביל. מה הכוונה? בגלל  הטיפוס בגובה שהרכבת צריכה לעשות במסלולה בין הרי הרוקיז נחצבו בתחילת המאה מנהרות בהרים, בתוכן רכבת המשא הארוכה והאיטית עושה סיבוב ויוצאת במישור גבוה יותר. אם מחכים בנקודת התצפית ניתן לראות את הרכבת נכנסת ויוצאת משלוש מנהרות, ובגלל שהיא כל כך ארוכה רואים אותה בשלושה מישורים במקביל. תכל׳ס מה שאני זוכרת הכי מההסבר באתר זה שמסילת הרכבת המסובכת הזו נבנתה על ידי 1000 פועלים בשמונה חודשים, בתשלום של 1.25 דולר ליום עבודה. עבדות בקיצור.

Natural Bridge over the Kicking Horse River

לקישור

עוד נקודת תצפית מגניבה שהגענו אליה ממש במקרה. אני ורם התפעלנו מהכמויות האדירות של המים שחצבו גשר טבעי בסלע, בעוד הבנות רקדו לצלילי שיר שהמציאו. כל אחד ותחומי העניין שלו.

Emerald Lake

לקישור

אז בסוף מצאנו לנו את אגם הטורקיז המושלם לשוט בו בסירה (ואפילו מעט יותר בזול). נכון, זה עוד אגם טורקיז מושלם, כמה כבר אפשר (אולי אתם תוהים). אבל בשלב הזה של הטיול הבנו שלא צריך ״להספיק״ אלא להיות, ואכן היינו שם כמה שעות. גם בשיט, גם בטבילה במים הקפואים ובמשחקים מומצאים שונים.  לא צריך הרבה בכדי להנות מהשלווה והיופי.

Banff Gondola   הרכבל בבאנף  

לקישור

״עוד רכבל לתצפית?״ שאלתי את עצמי כשראינו את התור של השעתיים וחצי לרכבל בבאנף, ״כמה יפה כבר יכול להיות שם למעלה?״ תהיתי. הרי אנחנו מכירים רכבלים ותצפיות מהממות מהסביבה הקרובה לנו פה בוונקובר. ובכל זאת החלטנו לחכות. מזל! קנינו כרטיסים ובילינו את שעות ההמתנה במשחקי קלפים שהבאנו מהבית, בצל, למול הנוף. כשעלינו לתצפית בהחלט התגלה לנו מחזה מרהיב של 360º נוף הרים יפהפה. היה שווה את ההמתנה. למעלה על הרכס יש מסלול קצר לנקודה הגבוהה ביותר שם ממוקמת הבקתה שאליה היו החזאים מטפסים ברגל, בעשרות השנים לפני שנבנה הרכבל.

העיירה באנף

לקישור

את העיירה באנף השארנו לסוף, כשנהיה שבעים מטיולים ומהרים ומאגמים. אבל האמת שלא מיצינו גם שם. שכרנו אופניים ורכבנו לטיול משפחתי לאורך Sundance canyon, שהתגלה כמעייף וקשה במיוחד לאור החום והיתושים שתקפו אותנו בעקשנות.  בפאתי העיירה ראינו חוות סוסים, ממנה יצאו טיולי סוסים שונים. הזמנו לבננות ״רכיבה על סוסי פוני״. להפתעתינו התברר ש״סוסי הפוני״ היו בעצם סוסים רגילים, העונים לשמות Strawberry ו-Pilgrim. באופן מפתיע ושונה מחוויות רכיבה קודמות בארץ, הסוסים היו כל כך רגועים ונינוחים שאפילו דמיינתי לי שהם לא סובלים מחייהם בחווה הזאת, בפאתי באנף. הבננות התלהבו ונהנו. עלמיק לא הפסיקה לדבר עם הקאווגירל שלה, ותמרול פשוט ליטפה בעדינות את הסוס התותי, וחייכה לאורך כל הסיבובים שהוא צעד איתה.  קינחנו טיול רגלי בעיירה, עד המפלים המפורסמים שלה.

***

את סיום הטיול חגגנו בארוחה ליד הקרוואן שלנו, בזיקוקים ומרשמלו ובחלוקת שלל לתושבי הקרוואנים הסמוכים.

למחרת ארזנו את עצמינו ונסענו להחזיר את הקרוואן בקלגרי. איזו עיר שטוחה וחסרת נוף!

היה טיול משגע, מדהים, ומלא חוויות וסיפורים. היה כיף כל כך.

וכיף גם לחזור הביתה, לוונקובר.