טוב, אצלינו בוונקובר זה לא היה ליקוי חמה מלא, רק 80%, אבל בכל זאת ההתלהבנו והשתתפנו בחגיגה.

הכנו סוג של מצלמת נקב (כמעט כמו בשיעור הראשון שנה א' במחלקה לצילום בבצלאל. כמעט)

ניסינו לראות בגינה של הבית את הליקוי בעזרת המצלמה שהכנו.

נסענו למוזיאון המדע המשובח של ונקובר, לראות את ליקוי החמה משם. נחרדתי לגלות שלא רק אני חשבתי על הרעיון הזה אלא עוד כמה אלפי אנשים שהגיעו לשם. לשם שינוי היה יום יפה, בלי אף ענן בשמיים (ובלי עשן השריפות שכיסה את השמיים במשך ימים ארוכים לאחרונה) וכולם עמדו שם עם עזרי צפייה שונים. המשקפיים הייעודיים אזלו להשגה כבר לפני כמה שבועות, אבל אנשים הגיעו עם כל מני סוגי משקפיים, מצלמות נקב פתוחות וסגורות, חפצים מנוקבים (מסננת למשל!) וטלסקופים. אפילו לא חשבתי להתקרב למוזיאון לאור התור שהשתרך מפתחו, אבל הבננות ממש ביקשו והתקדמנו לבדוק מקרוב. למזלנו היה תור זעום למנויים, וכעבור כמה דקות נכנסנו למוזיאון.

פנינו לחצר המוזיאון להמשיך לצפות משם בליקוי החמה, וקיבלנו מאחד העובדים כרטיס קרטון עם חור, איתו אפשר להקרין את הליקוי על המדרכה. כל כך פשוט!

אחרי כשתי דקות אחד ההורים שהיה שם שאל אותי אם כבר ראינו את הליקוי בעזרת משקפיים, וכשעניתי שלא מיד הציע את המשקפיים שלו כדי שנוכל לצפות במו עינינו. זה היה מגניב כל כך! התמונות הבאות הן של הרגע שבו הבננות אחת אחרי השניה הרכיבו לראשונה את המשקפיים. (תמרול אמרה: "אבל אמא בכלל לא רואים את השמש, רואים רק את הירח…)

מפתיע כמה שהשמש מסנוורת אפילו שהיא מכוסה כמעט כולה

אני זוכרת שראיתי פעם בארץ ליקוי חמה חלקי, ולא ממש הבנתי מה הביג דיל. גם עכשיו לא התכוננתי לזה במיוחד בגלל הזיכרון ההוא. אבל אחרי שראיתי את הסרטונים שאחותי שלחה מאורגון, שם נראה ליקוי חמה מלא, ולמשך דקה וחצי כל העולם החשיך, הבנתי.

יאללה עוד שנתיים יש בארגנטינה!