Prizes, prizes, a quarter only!""

01/08/2019 ~ galitcolors ~ 18 תגובות

אתמול תמרול החליטה שהיא צריכה להקים דוכן, ולמכור בו "פרסים".

רעיון הדוכן עולה פה מדי פעם, זה הרי עובד חזק בצפון אמריקה וכבר יצא לנו לראות ולקנות בדוכני ילדים. הבנות רצו פעם להקים דוכן לממכר לימונדה (מסמסנו את זה, למרות שקניתי תרכיז לימונדה למקרה שזה יצוץ שוב. הלימונים פה יקרים להחריד, אין מצב ללימונדה טבעית!) ובקנדה דיי האחרון עלמה הקימה בפיקניק שהיינו בו דוכן ללימוד שזירת צמידים.

הפעם הרעיון, והביצוע היה של תמר. תמרול הכינה שלטים, לקחה משטח שיהיה הדוכן, הכינה ארנק (בלי) כסף, ואספה מגוון שטויות ופיצ'עפקעס ש"היא לא צריכה יותר" לטענתה, לדוכן שלה. "בכמה כסף תמכרי כל דבר?" שאלתי אותה. "בשבעה דולר". ענתה תמרול בהחלטיות אופיינית. "שבעה דולר? זה המון כסף. מה דעתך על 25 סנט? ככה כל ארבעה קווטרס שתקבלי יהיה לך דולר שלם אחד". – הסברתי. משום מה שזה שכנע אותה.

אתמול בסוף לא הלכנו להקים את הדוכן. היה יום ארוך ולא היה לנו כוח אחרי הצהריים, וגם – שכנענו אותה – מטפטף בחוץ, אף אחד לא יעבור ברחוב שלנו ויקנה. היום, לעומת זאת, כבר היה ברור שהדוכן הזה חייב לצאת לפועל. הדוכן הזה קום יקום! וכך היה:

אחרי-הצהריים הלכנו ל'יום ללא מכוניות' באחד הרחובות בעיר. יום ללא מכוניות זה יום מימי סוף-השבוע הקיציים, ובו יש דוכנים לממכר דברים, לאורך בלוקים רבים. סוגרים את הרחוב למכוניות, וכולם באים להסתובב בין הדוכנים, להאזין להופעות חיות, לקנות דברים, לטעום בחינם, לקבל פרסים והפתעות שיווקיות, וכו'. בכל סופשבוע בקיץ יש רחוב אחר, מהרחובות הראשיים בעיר שסגור למעין פסטיבל חד פעמי כזה. Rain or Shine! – בכל מזג אוויר.

למזלינו כבר לא ירד גשם כשהגענו. מצאנו כיסא זרוק בדרך, ועליו תמר הקימה את הדוכן שלה. מיד עלמה התגייסה למשימה והתחילה "לשווק" את הדוכן של תמר. שתיהן אחזו בשלטים שתמר הכינה וקראו לעוברים ושבים לבוא ולרכוש משהו מה"פרסים" שלהן.

"Prizes, prizes, a quarter only!" צעקה עלמה בגרון ניחר. בגלל המוזיקה מהופעה חיה לידינו בקושי מישהו שמע אותה. תמרול בחרה דווקא לרקוד כאסטרטגיה שיווקית. היא פיזזה ליד הדוכן והצביעה עליו תוך כדי ריקוד. אחרי כמה דקות אחת הפקחיות של הפסטיבל באה להסביר, בהתנצלות, שהדוכן חייב לעבור רחוק יותר, מעבר לרחוב הראשי. "זה כל-כך חמוד" היא אמרה, "אבל אסור". הזכרנו לתמר שלא שילמנו עבור הקמת הדוכן שלה לעירייה ולכן צריך להעביר אותו הצידה. היא קיבלה את זה דווקא בהבנה.

ואז, הלא יאמן קרה. לאט לאט, פעם שתי בחורות, פעם אישה עם ילד, פעם בחור צעיר, ניגשו לדוכן וקנו. כל אחד דיבר קצת עם הבננות, הן הסבירו על הפריטים השונים, הציעו, הסבירו מה עבודת יד של תמר, מה כדאי למדוד, ואנשים קנו עוד ועוד דברים. והם לא שילמו קווטר. חלק השאירו דולר, חלק חמישה דולר. הם לא הסכימו לקחת עודף, למרות שאנחנו (ההורים) ניסינו לשכנע. בכל-זאת, הפיצ'פקעס שתמר לא צריכה הם לא באמת "פרסים". לא נעים…

חוץ משני אנשים, שרם הלך בסתר ונתן להם מטבע של קווטר, וביקש בלחישה שיקנו משהו מהבנות שלו (כדי שנתקדם כבר עם העניין הזה) – וכל אחד מהם השאיר כמובן הרבה יותר כסף מהקווטר הסודי – ניגשו איזה 15 אנשים מיוזמתם לדוכן הזה.

נכון שהבנות מאוד חמודות, אבל אין מה לומר, גם הקנדים האלה הם משהו.

תוך משהו כמו 45 דקות, הבנות הרוויחו 20 דולר ומכרו כמעט את כל סחורתן. מרוצות עד הגג הן נכנסו לחנות מכולת סמוכה וקנו לעצמן ארטיקים, שכר לעמלן.

בדרך הביתה תמר התחילה לגלגל רעיונות לעוד דוכנים. דוכן לימונדה, דוכן מאכלים ש"אני אכין לבד ואת – עלמה תמכרי. אני יודעת להכין כמה דברים ממש טעימים". ועוד ועוד. הראש הפיננסי שלה התחיל לעבוד. היא כבר מתכננת את המיזם הבא.

שיאללה, כמה כסף!

שלוש שנים and counting

16/07/201916/07/2019 ~ galitcolors ~ 14 תגובות

ב-16 ליולי 2016 נסענו לרילוקיישן לשנתיים.

היום אנחנו סוגרים את השנה השלישית.

קראתי עכשיו את הפוסטים שכתבתי לפני, ובחודשים הראשונים כאן. מסקנה ראשונה: פעם כתבתי יותר טוב. כנראה שכמו שהעניין של הציבור בבלוגים דועך, גם יכולת הכתיבה וההתמסרות שלי בשלבי נסיגה.

מסקנה שניה: קפצנו למים של הרילוקיישן, שזה היה קשה ומאתגר ומפחיד מאוד, והבעיה העיקרית היא שהמים נעימים.

במובנים רבים יותר "קל" לחיות פה. לא בגלל השכר – רם עבד פה שלוש שנים בשכר של מתמחה והרוויח פחות מבארץ, ואני רק עכשיו התחלתי להרוויח שכר לעמלי (וכמות העבודה עוד לא קרובה לזו שעבדתי בארץ). המיתוס הזה שכולם עושים רילוקיישן כדי להתעשר הוא מיתוס שמופרך מיד כשמגלים את מחיר המחייה בוונקובר.

קל יותר כי יותר רגוע. כי יש זמן לנשום. כי הסביבה פחות ביקורתית. כי לא "נכנסים" לך לחיים. כי שקט ברחוב בלילה כאילו אנחנו גרים במושב, ואנחנו גרים בלוק אחד מאחד הרחובות הראשיים בעיר. כי מקבלים אותך לבית-ספר היהודי בלי לבדוק מה רמת (או אם בכלל) היהדות שלך. כי אנשים מתאמצים להיות נעימים.

מצד שני קשה יותר. אחרי שלוש שנים הרבה קשרים עם חברים בארץ מתרופפים. קשה לבקר בארץ רק פעם בשנה (ובביקור הזה להספיק לראות הכל, לפגוש את כולם וגם לנסות להנות. זה בדרך כלל לא עובד אצלי ביחד). קשה מאוד להיות רחוקים כל-כך מהמשפחה. זה מרחק מאוד גדול, ותחושת אזלת היד כשאת רק רוצה לחבק את הבנאדם, ובמקום זה צריך להתקשר, מתסכלת. קשה לבסס קשרים על שיחות טלפון, להבין ניואנסים, להפגין רגשות בוואטסאפ, לחייך למצלמת וידאו.

ואחרי שלוש שנים קשה לא להרגיש שייכת לפה (כי אין מה לעשות, זה לוקח הרבה יותר משלוש שנים) וכבר לא להרגיש שייכת לארץ. אני קוראת כל יום Ynet, ובכל יום מרגישה – אני לא מאמינה שזו הארץ שלי, לא יכול להיות שזה מה שקורה למדינה שלי. מקריאת חדשות בלבד החיים נראים הרבה יותר גרוע מהמציאות.

הבעיה שמרחוק, המדינה לא מעוררת בי שום געגוע. אני מתגעגעת לאנשים. מאוד. לפעמים הגעגוע תופס בגרון וממש מרפה את הגוף. אבל אני לא מאמינה שאחרי שלוש שנים אני לא מתגעגעת – ארצה. כמעט. הייתי בטוחה לגמרי שאחרי שנתיים – מקסימום שלוש, הגעגועים יכריעו אותי.

אני מתגעגעת למדינה של היַלְדוּת שלי, של טבע ואנשים והגיון ותחושה של מדינה שאוהבים וסומכים עליה. כולם. כולנו.

אני מתגעגעת ללהרגיש חלק. הבעיה שמכאן יותר קשה לבחור להרגיש חלק מזה.

יש את המצקצקים שעכשיו אומרים "ידענו שהם לא יחזרו". אז לא, אנחנו עדין לא "לא חוזרים".

אנחנו נשארים. בנתיים, עוד שנה.

בלב קרוע ממחשבות על איפה כדאי להזדקן (משבר גיל ה-42?) ואיפה נכון לגדל את הילדים.

Canada Day Galit Lewinski — קנדה-דיי הראשון שלנו כאן, ברוקיז הקנדיים, יולי 2017

קנדה דיי השנה, יולי 2019, בוונקובר

קנדה דיי השנה, יולי 2019, בוונקובר. עלמה הקימה דוכן צמידים אבל זה כבר לפוסט הבא

פוסטים נוספים בנושא הרהורי רילוקיישן: על ההכנות לרילוקיישן (בירוקרטיה דאגה ועוד קצת סידורים), "אתם לא תחזרו" (על המחשבות של חברים לקראת הרילוקיישן שלנו) רשמים ראשונים מוונקובר (על הימים הראשונים פה), בין תיירים לדיירים (על השבועות הראשונים פה), הרילוקיישן כלידה (הרהורים ארבעה חודשים אחרי), געגועים לישראל (חצי שנה לרילוקיישן), שנה כאן (כשעוד הייתי צעירה ואופטימית), שנה וחצי למנאייק (כשחשבנו שאנחנו נשארים שלוש שנים וזו נקודת החצי), להיות ישראלית בתפוצות (עוד הרהורי רילוקיישן).

קמפּ סלון

09/07/201916/07/2019 ~ galitcolors ~ 7 תגובות

הנה התחיל החופש הגדול, ועמו הקייטנות.

אחרי חודשים של ציפייה, פחד, והתרגשות הגיע הרגע ועלמה (בת כמעט 8) נסעה לחמישה ימים ולילות בקמפּ-מרים. תבינו, מחנות קיץ זה אחד הדברים הכי קנדיים שיש. הילדים מחכים כל השנה לרגע שיעלו על האוטובוס ויסעו לבדם לאחד המחנות פה. יש שלושה מחנות קיץ יהודיים באיזור שלנו. שכטר (נחשב הכי דתי, והוא בכלל בוושינגטון) קמפּ התקווה (הכי מבוקש, הכי "עשיר", כל היום הילדים מבלים בבריכה, או כמו שהאחייניות שלי מגדירות אותו: "שום ערכים, רק עושים שם כיף") וקמפּ מרים (מחנה של תנועת הנוער הבונים-דרור, שהיא עקרונית תנועה סיציאליסטית אבל הורי החניכים מכל הקשת הפוליטית, והוא המחנה שנחשב הכי "ישראלי").

אני אמנם חדשה בסצנת הקמפִּים, אבל אני דודה של וותיקות המחנה. שתיים מהאחייניות הקנדיות שלי הולכות למחנה כבר שנים. אין מקום בכלל למחשבה על אחד הקמפּים המתחרים, כבר מהארץ אני יודעת ש-אם כבר ללכת לקמפּ אז רק לקמפּ מרים. למה לקמפּ מרים? "כי שם יש ערכים, שם יש פעולות, יש תורניות מטבח, שירותים…." בקיצור נשמע שזר לא יבין זאת, אבל מי שהולך שנה אחת לקמפּ מרים, לא מנסה אף מחנה אחר. זה ירדנה מול עופרה של הקמפּים, וברור שאנחנו בצד של מרים פה.

ושלא כמו מחנה קיץ בארץ, באמת באמת – אין פה מבוגרים. במטבח מבשל צוות המטבח – שהוא נוער. ראש המחנה (שנקראת "הראש") בת 20 וקצת, הצוות הפסיכולוגי לתמיכה בחניכים ("מלוָוה") הן בנות עשרים, המצילים בבריכה – נוער, החובשים במרפאה – נוער. יש רופא אחד שבא לבקר פעם ביום (גיסי, כמה נוח, בשבוע שעלמה נמצאת – המשפחה שלהם חזק בקמפּ הזה) ויש את האחראית על המחנה מול ההורים שהיא מבוגרת. כל השאר – נוער נוער נוער.

וככה זה, מילדים אחרי כיתה ב' (כמו עלמה) שיוצאים לחמישה לילות, ועד הבוגרים, אפשר לצאת בהדרגה לשבוע, שבועיים או שלושה, או להשאר שם שני מחזורים וחלוץ (כל הקיץ תכלס') כמו שהאחייניות שלי "עושות. עד גיל 24. מעל גיל 24 כבר אסור לבוא למחנה. די, הם הרי כבר "מבוגרים!

ומה הם עושים שם? אני לא ממש יודעת. נצטרך לחכות שעלמה תחזור ותספר. ממה ששמעתי וראיתי: המחנה בן ה-100 שנה ממוקם בשטח סגור באי גבּריוֹלה. יש מגרש כדורגל ומגרש כדורסל, ויש בריכה, ויש הרקדת ריקודי עם ביום שישי, וקבלת שבת, ויש טיולים לקבוצות הבוגרות וקמפינג, ויש חתירה בקנו בים, ושירים בכל בוקר, ויש נדנדה על חבל למי שקם מוקדם – לפני ההשכמה של המחנה. הם ישנים בבקתות עץ, על מיטות קומותיים. מתקלחים מקסימום פעם ביומיים (יש מחסור במים על האי, כי כל המים נשאבים מבארות). כל קבוצה נמצאת עם המדריכ/ה שלה מהבוקר עד הערב, כולל מקלחת משותפת (בעירום! דוגמא אישית!) ולינה משותפת באותו חדר. ויש פעולות בנושאים שונים, מפעולה על שיר הפלמ"ח ועד דיונים על ג'נדר בקנדה.

ואגב ג'נדר. בטפסי ההרשמה של עלמה (בת כמעט 8) היינו צריכים למלא תחביבים, וגם באיזה ג'נדר היא מעדיפה שיפנו אליה- היא, הוא או הם. כל המחנה מאוד אינקלוּסיב – למשל שינו את כל שמות הקבוצות מ"ניצנים", "בונים" וכו' ל"ניצנימוֹת", "בונימוֹת", והצוות הוא "מדריכימוֹת". גם תאי השירותים מחולקים לפי ג'נדר אך פתוחים לכולם.

ותמר? תמר מתה מקנאה. כל הזמן דאגנו שעלמה תתחרט, וכשהמחנה יתקרב הלחץ יגבר, והיא לא תרצה בסוף ללכת. בעודינו שקועים בעידוד ומילים טובות על הקמפּ כמעט פספסנו את תמר שמתפוצצת מקנאה. עד שהיא התפרצה יום אחד לפני כשבועיים: "גם אני רוצה ללכת לקמפּ מרים! למה רק עלמה יכולה?". כל מילות הניחומים וההסברים לא עזרו. לבסוף הבריק במוחי רעיון: את תעשי קמפּ בבית! עם שקי- שינה, ופעילויות מיוחדות, וסליפּ-אוֹבר בסלון! תמר שמחה מאוד, ורם העניק שלו את השם המנצח: "קמפּ סלון" (על משקל "קמפּ שלום" של ה-JCC).

אז כשארזנו לקמפּ מרים לפי רשימת הציוד – תמר ארזה לה גם תיק לקמפּ שלה. ובימים האחרונים הוציאה את שקי-השינה ופרסה אותם, מוכנים לשימוש בסלון. עלמה התרגשה, יותר ויותר מיום ליום, ובניגוד לחששותינו – נסעה לה לקמפ בשמחה גדולה, בלי להביט לאחור (באמת! היא אשכרה נפרדה והלכה לה לאוטובוס). ותמר, שסובלת מכאבי בטן כבר כמה ימים, ואפילו התעוררה מהשינה בלילה מרוב כאבים, מיד כשהאוטובוס של עלמה נסע – הסתובבה לחבק אותי ואמרה בדמעות: "אני מתגעגעת לעלמה".

עד היום חשבתי שתמר רק מקנאה בעלמה נורא. היום נפל לי האסימון. היא מתגעגעת, הרבה יותר מאיתנו.

היה לנו יום מוזר אתמול. כבר היו לנו פה פעמיים לילות שעלמה נסעה לישון בקמפינג עם מחנה הקיץ של ה-JCC (מתחילים עם זה מגיל בוגרי גן-חובה. לא, זה לא יאמן) אבל הפעם זה לחמישה ימים ולילות, לא לילה אחד. אי אפשר להתקשר אל הילדים בקמפּ, או לבוא לבקר. אני קצת לא מאמינה שנתנו לה, בת קצת פחות משמונה, לנסוע. כששמעתי על זה לראשונה בארץ – על האחייניות שלי שנוסעות בגיל 10 לשלושה שבועות וההורים אפילו לא יכולים להתקשר אליהן הזדעזעתי! מה זה פה? צבא?! אבל אנחנו מנסים להכנס לראש הקנדי. המחנה מעלה תמונות של החניכים לאתר פרטי, שרק קרובי משפחה מורשים להכנס אליו. וגם אחיינית שלי שלחה תמונות ווידיואים של עלמה (מזל שיש לנו קשרים בהנהלה).

לתמר היה חוג כדורגל, ואחר כך היה טיול של קמפּ-סלון לחברים. ואחר-כך היתה סדנת שזירת צמידים מגומיות (תמר העבירה את הסדנא לעצמה ולחבריה הדמיוניים לקמפּ). וכשהיא סיימה שלושה צמידים היא ביקשה שאצלם ואשלח לעלמה. הסברתי לה שאין לי איך לשלוח לעלמה תמונות, אז תמר כתבה לה מכתב וציירה את הצמידים שהכינה.

ביום השני בקמפּ סלון היתה קייטנת כדורגל וגם טיול של כל ילדי המחנה (תמר וחבריה הדמיוניים) עם המדריך רם לבריכה. הם חזרו מאוד עייפים, ומרוצים. הדינמיקה בבית השתנתה לגמרי. ילדה אחת, שני הורים. אין שוב ויכוח או ריב, תמרול העקשנית משתפת פעולה עם כל הנעשה בבית מבלי להתווכח או להתעקש. מצד שני היא גם עצובה, עצב אמיתי, כמה פעמים ביום. היא מתגעגעת לעלמה.

לא נותר אלא לספור את הימים, ולקוות שעלמה תחזור בטוב. בתמונות נראה שהיא נהנית בטירוף, עצמאית, משתתפת, שמחה. חבורה של ילדים על אי עם הנוף הכי יפה בעולם, עושים כיף. כמה רע זה כבר יכול להיות?! וגם אצלינו בקמפ סלון עושים חיים. מוזמנים להצטרף במחזור הבא…

מחנה קיץ גלית לוינסקי — התכנית של תמר לקמפ סלון – היא כתבה באחד מימי הגן האחרונים, וציירה אותה ואת דניאל בשקי שינה בסלון

דברים שעושים בקמפ סלון:

כתבתי את הפוסט הזה לפני חמישה ימים, יום אחרי שעלמה נסעה לקמפ. היום בצהריים היא חזרה. נסענו לאסוף אותה עם כל הילדים האחרים מהמעבורת. כולנו עמדנו נרגשים, מחכים לילדים שלנו שירדו במדרגות ונראה סופסוף מה מצבם באמת. עלמה חזרה צרודה, שמחה, חייכנית, ותמר קפצה עליה וחיבקה וחיבקה וחיבקה, ולא עזבה אותה. עלמה חזרה גדולה באיזה שנתיים שלוש, נשבעת. במהלך הנסיעה באוטו הביתה ירד גשם, ובין סיפור לסיפור היא התעצבה לה. "מה קרה עלמולי?" שאלתי כשהתחילה לדמוע. "אני רוצה לחזור למחנה. היה נורא קצר! הייתי נשארת שם עוד חודש. כל הילדים בקבוצה שלי היו נשארים. את בטוחה שזה היה חמישה ימים?! מרגיש לי כמו יום אחד".

מה הקטע עם היוניקורן?

27/06/2019 ~ galitcolors ~ 6 תגובות

יוניקורן? חד-קרן? הסוס הזה עם ה- Horn על המצח?

מה הקטע איתו?

יומולדת חמש של תמר היתה כולה בסימן יוניקורן. מההזמנה, דרך האירוע ועד המתנות. יוניקורן, קשת בענן, וגם קצת נסיכות וארמונות ואיפור ושמחה כללית.

כיוון שתמרול ילידת דצמבר (כן אני מספרת על אירוע שהתרחש לפני כחצי שנה) היא עדיין לא הכירה מספיק את ילדות הכיתה שלה (מגן חובה מערבבים ומחלקים מחדש את הכיתות בכל שנה בבית ספר שלנו) ורצתה לעשות מסיבה קטנה מאוד, רק לחברות, בבית.

להעסיק במשך שעתיים שמונה בנות חמש-שש אצלינו בבית זה לא מסובך. לקחתי על עצמי את המשימה בשמחה, והיתה לי עזרה חשובה מאוד: עלמה – בהפעלות, גלי האחיינית שלי – שהיתה על עמדת האיפור (כמה שבנות בגיל הזה אוהבות שבאה טינאייג'רית מאופרת מהמם בעצמה לצייר להן פרפרים על הפנים…) ורם – האחראי על האוכל.

בתכנית: תחפושות (כאן התברר שרק תמרול שלי עוד אוהבת להתחפש כל יום, שאר הבנות לא ממש התעניינו בזה)
ארמון (שהכנתי מבעוד מועד בהשראת הטירה המהממת ששירה גנני הכינה)
פינות להסתובבות חופשית: איפור (גלי-כאמור), קעקועים, ויצירה: צביעה וקישוט יוניקורן על קנווס שהכנתי מראש
אוכל (פיצה כמו שמקובל פה בכל יום-הולדת ראוי) מלווה בפירות וירקות בצבעי הקשת
עוגה (כי אין חגיגה בלי)
פיניאטה (יוניקורן כמובן)
למקרה שישאר זמן ולא נדע מה לעשות: הכנתי קאפקייקס וקישוטים שהבנות יוכלו לקשט לעצמן

אז הנה התמונות:

את הארמון הכנתי מקרטון יומיים לפני האירוע. כשתמר ראתה אותו היא התאהבה בו ממש כמוני, אך מיד הכריזה: "אני הולכת לצבוע אותו!" היה לי מאוד קשה לשחרר, הרי אני קונטרול-פריק! ומצד שני, הכנתי אותו בשבילה… התפשרנו על צביעת אבני הקשתות, וזה יצא כל-כך יפה! וגם עזר להפיג את המתח הרב של תמרול לפני המסיבה.

יום הולדת יוניקורן גלית לוינסקי — ארמון לתמרול

המסיבה היתה מתוקה מאוד (איזה מזל שמסיבות פה הן רק שעתיים! יש שעת הגעה ושעת איסוף, וצריך לציין בהזמנה מראש אם לא רוצים שההורים ישארו – כי תכלס' אין מקום אצלינו לשמונה בנות והוריהן, וגם ככה – מי צריך הורים ביומולדת?!)

פינות היצירה והאיפור עבדו מצויין (רק מהר מכפי שחשבתי. צריך לזכור להבא)

את העוגה קישטתי לתמר לפי הסבר מפורט שלה (והיא היתה כל-כך מרוצה!)

הפיניאטה היתה אתגר אמיתי – כמו שצריך (תמיד אני מפחדת שאיזה ילדה תצא בשן ועין לפני שהפיניאטה הזו תסכים להקרע…)

את קישוט הקאפקייקס עשינו עוד לפני הפיצה (מתברר שהפיצריה שכחה את ההזמנה שלנו והתעכבה בחצי שעה קריטית!)

ושקיות ההפתעה חולקו בשמחה

Unicorn Birthday party Galit Lewinski — בכזה אירוע יש כמה שלבים, ובכל איחד מהם הציץ איזה יוניקורן

היה מצויין, וכיף, ומלא יוניקורנס וקשתות בענן!

ואז, אחרי שנגמר, והבית מלא בובות יוניקורן, בלון יוניקורן, מנורת יוניקורן, פאזל יוניקורן, שאריות קישוטים ומפיות בהתאם, אז,בדיוק, נזכרתי ששבועיים לפני שעברנו לוונקובר עלמה חגגה יומולדת חמש עם ילדי הגן שלה בישראל. ואני, שנותרתי בארץ עם סידורים אחרונים, ארגזים מחכים לאריזה ולב דואב מהפרידה הגדולה המתקרבת – ביליתי בוקר שלם בקישוט עוגת יומולדת – יוניקורן כמובן, לעלמה. (כי זו דרכי להתמודד עם לחץ גדול מדי)…

וכך נסגר המעגל.

לפני שבועיים תמר חגגה יומולדת חצי (כן כן, כבר חמש וחצי), וכמיטב המסורת קישטה בעצמה את העוגה שלה. היא ביקשה שאבנה לה שכבות ליצירת עוגה בצורת הר-געש (לא יוניקורן!) אותו מילאה בגנאש שוקולד סמיך.

מזל טוב וחצי תמרול!

יומולדת חצי

הר געש פעיל

כמעט שירים ושערים

06/06/201907/06/2019 ~ galitcolors ~ 9 תגובות

אצלינו נגמרה עונת הכדורגל (לפני שלושה חודשים, אבל הזמן רץ והפוסטים נדחקים).

השנה עלמה השתתפה בחוג כדורגל בליגת הספורט של ונקובר – Vancouver Athletic Football Club.

הליגה פועלת בכל רחבי ונקובר, וגם בערים השכנות. לכל שכונה יש קבוצה, הקבוצות לפי גילאים, ורובן בחלוקה לפי מין – בנים/בנות בנפרד.

עלמה היתה שייכת לקבוצה של איזור דגלאס-פארק, 12 בנות מתחת לגיל 8.

שם הקבוצה: Shooting Stars

מגרש הבית: דגלאס פארק.

מאמנים: קווין, סוזנה ופול (ההורים של פייג', סופיה ואייבי בהתאמה)

מדי הקבוצה: צבע סגול, בהשאלה מהליגה. נעלי פקקים ומגני קרסוליים באחריות אישית.

אימון: בכל יום רביעי בין 18:00-19:00, במגרש עד נובמבר, באולם ספורט מנובמבר. משחקים: בכל יום שבת, במגרש הבית או במגרשים אחרים.

סתיו, כדורגל בנות גלית לוינסקי — המגרש הביתי: שבת סתווית בדגלאס – פארק

כבר כתבתי כאן בעבר, על החשיבות של ספורט קבוצתי לבנות – עליה למדתי בעקבות פוסט של רונית כפיר, וגם על החיבה המשפחתית שלנו לצפייה במשחקי ספורט – כדורגל, כדורסל, הוקי. לכן, (וגם בגלל אילוצים טכניים), יצא שכמעט לכל אימון ומשחק הגענו כולנו. לפעמים רק ההורה המסיע, בדרך כלל גם תמר הצטרפה, ורוב הפעמים הגענו שלושתינו – לעודד את העלמה והקבוצה שלה.

כמו כל-כך הרבה דברים פה בקנדה, גם מאחורי אימון הקבוצות והאירגון של הליגה עומדים הורים מתנדבים. המאמנים של הקבוצה – הורים, את הציוד בסוף המשחק – כולם עומדים ואוספים. את הכיבוד לבנות הקבוצה למשחקים ההורים מביאים לפי תור, לכולן: פרי למחצית, חטיף אנרגיה לסיום. כבר בהרשמה לליגה הייתי צריכה לרשום למה כל אחד מאיתנו מתנדב, או שאנחנו מוותרים ומשלמים תוספת מחיר כבר בהרשמה. אני ורם התנדבנו לעזור ביום הצילומים של הקבוצות (שהיה פרוייקט ראוי בפני עצמו. הערצתי את הצלם על הבירוקרטיה המטורפת של לצלם עשרות קבוצות בזו אחרי זו, עשר דקות לכל קבוצה, במשך 8 שעות).

הבנות למדו את חוקי המשחק באימונים ותוך כדי משחק. מאוד מעודדים את המאמץ, המאמנים מפרגנים לכל ניסיון הבקעה ולכל מסירה. ההורים שעומדים מהצד צועקים קריאות עידוד, ומוחאים כפיים לכל התקדמות במשחק. באחד המשחקים היה אבא אחד מהקבוצה היריבה, שכל הזמן התקרב ונתן הוראות לשחקניות. ההתנהגות האגרסיבית הזו התקבלה ברוח מאוד לא טובה. ברור שכולם רוצים לנצח, אבל המטרה האמיתית היא לשחק.

ספירת הניקוד תמיד היתה במילמולים אצלינו. גם כי בדרך כלל לא ניצחנו, וגם כי המאמן שלח להורים הרצאת טד מעניינת (במקום שיחת הכנה) על איך לעודד ילדים לשחק, ולא לגרום להם להיות מודעים רק לניצחון או הפסד: Changing the game in youth sports. (הרצאה מומלצת מאוד!)

אז בתחילת העונה, רוב הילדות עוד לא ממש ידעו לשחק. וכמו שג'ון או'סליבן אומר בהרצאה הנ"ל: משחק כדורגל של ילדות בגיל הזה נראה כך – יש גוש גדול של ילדות (משתי הקבוצות) שרץ מצד אחד של המגרש לצד השני. מדי פעם מישהי מנסה לבעוט לכיוון השער, לפעמים לשער הנכון, לעיתים הנגדי. ויש הרבה צחקוקים וקפיצות וריקודים תוך כדי. לקראת סיום העונה כבר היה ניתן לראות ממש מהלכים טובים, של העברת הכדור מאחת לשניה, והתפרסות (מסויימת) של השחקניות במגרש.

בכל שבת נסענו למגרש הביתי או למגרש (עם נוף מהמם) אחר ברחבי ונקובר, לשחק כנגד קבוצה אחרת באותו גיל (Under 8). בנות הקבוצה שיחקו נגד קבוצות שונות בליגה, כולן קבוצות עם שמות "מעצימים": Racing Cheetahs, Rainbow Lightning, Warriors, Thunderbolts, Blue Flames וכו'. השופט היה נער או נערה בת 12 בחולצה צהובה. ההורים מסמנים בעזרת דגלים את גבולות המגרש.

תמיד משחקים בחוץ. נכון, עונת הכדורגל היא דווקא בסתיו ובחורף, אבל ספורט זה ספורט, ואם צריך, תמיד אפשר ללבוש עוד שכבה מתחת למדים. באחד המשחקים בפברואר היה כל-כך קר שעלמה ושאר הבנות שיחקו עם מעיל מתחת למדים ואני ותמר קפאנו בפאתי המגרש. נתתי לעלמה את הכפפות שלי כי היא היתה השוערת באותה מחצית וכמעט לא זזה, ואני החזקתי את האצבעות שלא ינשרו לי בנתיים.

הבנות עולות למגרש בתורות, ארבע בכל פעם ושוערת אחת בכל מחצית. אף אחת לא אוהבת להיות שוערת אז התפקיד הזה עובר בסבב בין הבנות. המאמנים מחליפים שחקניות בכל כמה דקות, וחברותיהן לקבוצה שמחכות על הספסל -מעודדות בגרונות ניחרים: "Go Purple! Go Purple!" עד ששוב מגיע תורן לעלות למגרש לשחק.

תכלס' מה שהכי חשוב זה שעלמה נהנתה. היא לאט לאט הפסיקה לפחד מהכדור (ומגוש הילדות סביבו) והשתתפה במאמצים לכוון לשער. הקפדנו לא לתת לה עצות ו"ללמד אותה", הרי זו היא שמשחקת שם בחוג, ואנחנו רק אלה שצופים מהצד.

כדוגרל בנות צילום גלית לוינסקי — המלכה האם

מדליה כדורגל גלית לוינסקי — אחרי המשחק האחרון כל המשתתפים מקבלים מדליה ותעודה

soccer Galit Lewinski — כל משחק נגמר ב"כיפים" בין הקבוצות וטור של בנות אומרות אחת לשניה: Good game! Good game!

לספטמבר הבא כבר רשומות לנו שתי שחקניות בליגה: עלמה (לקבוצה Under 9) ותמר (לקבוצת Under 6).

תמרול באה לעודד לבושה בהתאם

אהוביק באימון

לפוסטים אחרים בנושא: כדורגל בנות – על צפיה במשחק כדורגל של גלי, מ-כ-ב-י על צפייה במשחק כדורסל, הוקי קרח – על צפייה בהוקי קרח, והפוסט הבלתי נשכח של רונית כפיר: גבוהה יותר, מהירה יותר, חזקה יותר, על חשיבות ספורט לנערות.

ניו-יורק עם ילדות

23/05/2019 ~ galitcolors ~ 6 תגובות

מיד, אחרי הביקור בישראל, בדרך חזרה לוונקובר, עצרנו לשבוע בניו-יורק. זה היה מתוכנן (קנינו כרטיסים מראש) אבל הטיול הכי-פחות-מתוכנן שלנו עד כה. היה אמור להיות לרם כנס שם, התלבטנו אם זה יתאים לנו להשאר, החלטנו ללכת על זה, בסוף הכנס ירד מהפרק ו -כך יצא – שהיינו שבעה ימים בניו-יורק, אחרי שבועיים בביקור בארץ.

זה לא פוסט עצות או טיפים.

מי אני שאייעץ לאחרים?! בשלב הזה של חיי המשפחתיים הבנתי כבר שכל משפחה שונה, כמו שכל ילדה שלנו שונה, כמו שכל אחד מאיתנו שונה וכו' וכו'.

אז זה לא פוסט עצות, רק חוויות, סובייקטיביות, שלנו.

ועכשיו אחרי ההקדמה וההתראה:

שבוע בניו-יורק, עם ילדות

תקופה: סוף אפריל תחילת מאי. מזג-אוויר, קריר, גשום, רוח. ויום אחד כמעט שרבי.

מגבלות: חדר די עלוב במלון, כמו שחדר במחיר סביר+ נראה בניו-יורק. ג'ט-לג.

גילאים: שני מבוגרים, שתי ילדות בנות 7.5 ו-5.

מה עושים? (או כרוח הפוסט ללא עצות – מה עשינו?)

בניו-יורק, כמו שטיילנו בפעמים קודמות כמבוגרים בניו-יורק, נמצאים כל היום מחוץ למלון. גם כך החדר קטן וצפוף (ומלא מזוודות מלאות מתנות מישראל) וגם כי – הגענו עד הנה וכו'.

ומה אם מזג-האוויר לא מאפשר? – הולכים למקומות סגורים כמו מוזיאון הטבע, והספריה הציבורית (אם אתם רוצים באמת המלצות – אלה שתי ההמלצות העיקריות שלי. הספרייה היתה מפתיעה בכמה שהיא יפה ומעניינת, ומוזיאון הטבע – היו חסרות לנו כמה שעות בשביל בכלל להתחיל למצות. הקדשנו לו זמן קצר מדי.)

ניו יורק צילום גלית לוינסקי — מוזיאון הטבע

ומה אם יוצאת השמש במפתיע? מנצלים את מזג-האוויר היפה לתצפית ספונטנית מהאמפייר-סטייט-בילדינג, יוצאים לשיט לפסל החירות, הולכים על ההיי-ליין, הולכים לטייל בשכונות השונות, הולכים לסיבוב בסנטרל פארק.

מה אוכלים? מוצאים מקום חביב קרוב למלון שאפשר "לסגור" בו ארוחות בקלות, ויש לכל אחד מאיתנו משהו לאכול בו. עדיף בית קפה או מזנון (לנו היה מעבר לכביש Bread and Butter – מזנון שיש בו ארוחות לאורך כל היום, כל סוגי המזון וברמה גבוהה, ובעיקר, הייתרון שלא צריך לחכות לשירות אלא קונים, אוכלים, הולכים). לאורך היום אפשר לקנות ברחוב (נקניקיות, בייגלים, אוכל בפוד-טראקס) ולהצטייד בירקות ופירות בסופר או בדוכנים מדי כמה ימים. כמובן שיש אינסוף אפשרויות בכל מקום שנמצאנו בו, אבל הכי שמחנו (רם ואני) למצוא סניף של "מזנון" של אייל שני, בצ'לסי מרקט. חבל שלא הספקנו לעבור שם שוב לאיזה פיתה.

מה עושים עם הג'ט-לג? כיוון שאנחנו למודי ג'ט-לג מכל הביקורים ונקובר-ישראל (הפרש של 10 שעות), אנחנו כבר יודעים מראש מה הולך להיות. יודעים, ובכל זאת מתבאסים בכל פעם מחדש. ג'ט-לג הוא הרי השטן, בעיקר עם בנות צעירות שלא מצליחות להעסיק את עצמן ומעירות את כל שאר המנסים לישון (אמרה במירמור), במיוחד בחדר פצפון בניו-יורק. אז קמנו מוקדם (לא נורא – הכל נפתח מוקדם, זאת הרי ניו-יורק) ונרדמנו מוקדם (אפשר לקחת מונית בשעת דחק כשכולם גמורים מעייפות, למרות שיש לנו כרטיס שבועי לסאבווי). וגם פרשנו לישון שנ"צ ג'ט-לג פעם אחת. העיקר לא להלחץ, זאת רק עייפות.

מה עם ברודווי? הזמנו כרטיסים להצגת "אלאדין" מראש. כן, המחירים גבוהים מאוד, ולא קנינו באותו היום בטיימס-סקוור כרטיסים מוזלים כמו שתמיד עשינו, אבל – מתברר שיש גם הצגות צהריים. ובצהריים – כידוע, יש פחות עייפות מהג'ט-לג. רעיון גאוני של רם! ארבעתינו נהננו כל-כך. וגם נשארנו לפגוש את השחקנים ביציאה האחורית של התיאטרון. מה פתאום? כי תמר ביקשה, ורם שאל אם אפשר. ומתברר שכן, אפשר! (מזל שיש מי שמלמד אותן שרק צריך לשאול והן לא לוקחות דוגמא ממני).

איך מתניידים? הרבה ברגל, הרבה בסאבווי (כרטיס שבועי לשני המבוגרים, שתי הילדות בחינם – כך לפחות האישה בדלפק בתחנת הסאבווי טענה, למרות שזה היה נראה לנו מאוד תמוה), קצת באוטובוס (זה אותו כרטיס) קצת במוניות. הסאבווי בניו-יורק הוא מקום מאוד מלחיץ עם ילדים, מתברר. אם הרחובות צפופים ועמוסי טיפוסים מוזרים, אז הסאבווי הוא תמצית הצפיפות והמוזרות. התחנות מאוד מלוכלכות, והרכבות צפופות. גם בוונקובר יש רכבת תחתית, אפשר היה לחשוב שנהיה רגילים, אבל עומס הנתיבים, והצפיפות – אי אפשר להשוות. הכי מלחיץ – לעמוד על הרציף בזמן שהרכבת (לא זו שאנחנו צריכים) חולפת במהירות. כיוון שבביקור הראשון שלי עם רם בניו-יורק הופרדנו פעם אחת על-ידי דלתות הסאבווי שנסגרו בנינו (והיינו צריכים לתאם בסימנים איפה ניפגש אחר-כך וכל זה בשתי שניות לפני שהרכבת התחילה לנסוע) הבננות ידעו בדיוק מה עליהן לעשות כשנכנסים לתחנת סאבווי. (לתת יד ולא לעזוב אותנו עד שיוצאים חזרה לרחוב).

ומה קורה כשמתעייפים מלטייל? כמו בכל טיול שלנו (גם כתבתי את זה בחוצלארץ עם בננות), אנחנו משתדלים (משתדלים מאוד, לא תמיד יוצא) להתחשב בכל המשתתפים. זה אומר שאם הולכים למוזיאון, נחפש תצוגה שמעניינת את כולם. אם מחליטים על חצי יום הליכה ברחובות, נשלב בו גם שעה בגן שעשועים. ואם מתעייפים? מתגמשים.

מוקדי תיירות: לפסל החירות ידענו שאנחנו חייבים לשוט, וגם לטייל לרגליו, כי הבנות למדו עליו בבית הספר ומבחינתן ניו-יורק = פסל החירות. כדאי לקנות מראש כרטיסים, להגיע מוקדם, ולקחת בחשבון שגם בשבוע הכי אוף-סיזן בשנה, יש תור של שעה למעבורת. קחו בחשבון, לא אמרתי לוותר. האמפייר-סטייט-בילדינג היה בבלוק של המלון שלנו, אז לשמחתינו ביום שבו יצאה השמש הגענו ממש מוקדם והצלחנו לעלות לתצפית בראש הבניין בלי תור משמעותי. לכיכר טיימס הלכנו מספר פעמים, בעיקר כי בפעם הראשונה הבנות היו כל-כך עייפות שלא נראה לנו שהתרשמו מספיק מהטירוף, אז חזרנו לשם שוב, לוודא שהן מבינות את גודל השגעת. ולגבי הסיבוב באוטובוס התיירים עם הגג הפתוח…. לא חשבתי שבחיים יתפסו אותי על אוטובוס כזה בניו-יורק ("הייתי פה כבר חמש פעמים" "אנחנו כבר יודעים בעצמינו לאן כדאי ללכת בניו-יורק""הכי כיף להרגיש את העיר ברגליים" – מגוון תירוצים שחשבתי ואמרתי) אבל הבננות מאוד מאוד רצו לעלות עליו. וכך מצאנו את עצמינו בנסיעה של כמעט שלוש שעות בפקקים של מנהטן, על גג של אוטובוס פתוח לרוח הקרה, מאזינים לשירים והסברים על העיר. היה מאוד נחמד (וגם גילינו, ברבע שעה האחרונה, שיש את כל ההסבר בעברית באחד מערוצי השמע).

ולגבי התאמת הטיול לכולנו: שאני אהיה בניו-יורק ולא אלך לחנות הספרים סטראנד?! זה בסדר אם הבננות ישארו עם רם בנתיים לשחק בגן השעשועים ביוניון-סקוור. זה בסדר אם אני צריכה זמן בחנות אדידס ובנתיים השאר מחכים (עלמה עם המצלמה שלה, רם עם הטלפון, תמר רוקדת). זה בסדר אם נלך לחנות של ה-NBA כי רם רוצה. זה גם בסדר אם הבננות התעייפו ונוותר על ההליכה ברגל לליטל-איטלי. אי אפשר הכל.

אין ברירה, נצטרך לחזור שוב!

חיכיתם, קראתם, הייתם סבלניים, ועכשיו התמונות: