השבוע לא הצבעתי בבחירות שוב, בפעם החמישית ברצף לדעתי. טוב, הארבע האחרונות – ברור, וגם אחת קודם אם אני לא טועה, כי אנחנו פה כבר כמעט חמש שנים. איבדתי כבר את הספירה.

אני לא מבינה את האנשים בארץ שלא מצביעים בבחירות. אין שום מצב שהייתי בארץ ולא הייתי מממשת את זכותי לבחור. למרות הייאוש והאכזבה והעייפות מכל הפוליטיקה הבלתי נסבלת בארץ. אבל זו אני (וכל מי שאני מכירה לדעתי). אני יודעת שהרבה מאוד אנשים לא הצביעו הפעם. אני לא מבינה אותם אבל זה המצב.

כמו שאני לא מבינה את אלה שניתנה להם הזכות להתחסן והם סירבו לה. אני יודעת שאני לא יכולה להבין, כי אני לא שותפה להרגשה שלהם, ויש לאנשים הרבה חששות סביב החיסון הזה וסביב המהירות בה הוא ניתן. ובכל זאת. אני מחכה בקוצר רוח לתורי להתחסן, שאמור להגיע בתחילת יוני, אם קצב בחיסונים פה ימשיך כמתוכנן.

ובנוסף, אני לא מבינה איך שוב נפלה רוחי מתוצאות הבחירות. חשבתי שאני לא מצפה לכלום. לפני כמה שבועות כבר אמרתי לאחותי שאני לא מצפה שיקרה שום שינוי. איך אפשר להתאכזב כשלא מצפים לכלום? מתברר שאפשר.

שנת הקורונה הזו הגדילה להוכיח כמה חופש יש וכמה אין לנו. סה"כ אנחנו חיים על פי תפיסת עולם דמוקרטית. חופש הבחירה הוא אחת מהחירויות. חופש התנועה הוא חירות שניתנה לי בתוקף היותי אזרחית במדינה דמוקרטית, ולקחתי אותו כמובן מאליו. הקורונה הוכיחה לי שגם את החירות הזו ניתן לעקל, ובמפתיע. שלא כמו בארץ לא היה פה שום "סגר" משמעותי. בכל שלב של המגפה, גם כשלא התקיימו לימודים בבתי הספר באפריל ובמאי 2020 לא אסרו עלינו לצאת מהבית, ולא ספרו לנו קילומטרים. בתקופה מסויימת בוטלו כל הטיסות (כמו בכל העולם) ואז הן חזרו.  ואז לתקופה של כחודשיים – עד לפני שבועיים נתב"ג היה סגור. התחושה הזו שאי אפשר לטוס הביתה, לארץ, היא תחושה מאוד קשה. גם למי ש"הביתה" לא חד משמעי בשבילה.

הקורונה שיבשה לחלוטין את תחושת החופש לבחור בעצמי. להחליט מתי לנסוע ולאן. מסוכן לטוס לטייל. אסור להכנס לישראל. הבחירה לא בידי.

החיים מלאים בחירות. קטנות וגדולות. אני בוחרת מה לאכול בצהריים. אני בוחרת מה ללבוש. אני בוחרת מה ואם לפרסם בפייסבוק. אני בחרתי לחיות את חיי עם רם. אבל רוב הדברים הם כמובן לא לבחירתינו. אם הייתי יכולה הייתי עוצרת את הזמן. מרפאת מחלות. בוחרת שיקירי יחיו לנצח, או לפחות לאורך הזמן שהם בוחרים. בדברים הגדולים באמת אין לנו בחירה – מי יוולד לנו. מה יהיו הפחדים שלנו, מה יהיה העתיד.

לכן אני שמחה מהבחירות שכן יש לי. גם אם הן קשות. ההתלבטות בין החיים בוונקובר או בישראל היא קשה ומשמעותית. היא משפיעה על חיינו בהווה ועל חיי הבנות שלי בעתיד. חוסר הבחירה גם משפיע על חיינו ברמה היום-יומית. אבל אני מזכירה לעצמי שהיא בחירה בין שתי אפשרויות טובות. וזה שיש לי את האפשרות לבחור זו פריווילגיה. אני מעריכה אותה. למרות שאני סובלת כל יום וכמעט כל שעה מההתלבטות הזו.

ליל הסדר נוסף בלי המשפחה שלי. לא העלתי בדעתי שזה אפשרי, והנה, בפעם השניה ברצף אנחנו לא נוסעים ארצה בפסח. הבנות שלי לא ראו את ההורים שלי כבר שנתיים. מה שאנחנו נאחזים בו זה תכנון החופשה הבאה בארץ. בקיץ, אם הקורונה וביבי יואילו לאפשר לנו להכנס.

בנימה אופטימית זו –

שיהיה חג חירות שמח!

לפני חמש שנים נתנו במתנה לחג הפסח מסגרות עם תמונות שלנו בלבן לסבאסבתא. מאז בכל ביקור בפסח אני מחליפה להם את התמונה לתמונה מעודכנת שלנו. ב-2020 כמעט שכחנו להצטלם מרוב השוק על הטיסה שבוטלה, ואז על ליל-הסדר לבד ועל כל החיים שהשתנו פתאום. השנה לא ויתרנו על צילומים בלבן לכבוד פסח. גם אם אי אפשר להכניס אותם בנתיים למסגרות בבית של ההורים שלנו.

בעזרת השמש בקרוב נתחבק, וזה יהיה יותר נעים מאי פעם.

אחרי שסיימתי לכתוב את הפוסט מצאתי את הפוסט מלפני שנתיים בדיוק, שנכתב ביום הבחירות (כמו זה) וכלל את הצילומים בלבן לכבוד פסח. אז הצילומים בלבן ובחירות מ2019 כאן. והצילומים בלבן למסגרות לפני הפרידה בפסח 2016 כאן וכאן הצילומים בלבן מראש השנה, 2015.

בסוף השבוע האחרון נחגג פה יום המשפחה, מה שהופך אצלינו בבית-הספר למעין "חופשת אמצע הסמסטר" של חמישה ימים. (בתי הספר של הפרובינציה לוקחים תמיד יום השתלמות אחד לפני, בית הספר שלנו יום השתלמות אחד אחרי, וסופשבוע ארוך. סה"כ חמישה ימים, שישי-שלישי). במקביל ירד השלג הראשון של העונה, היה סופשבוע קר וביתי, וניצלנו אותו לפעילות משפחתית נהדרת שתכננו כבר כמה ימים לפני.

בהשראת מחברת הראיונות של נעמה מגשימת מתנות (שקראתי עליה לפני שנה וסימנתי לי בראש שאנחנו חייבים לעשות כזו מחברת בחופשה המשפחתית הבאה עם הסבים, שלא קרתה בנתיים בגלל הקורונה) ופוסט מרגש במיוחד של מיכל מיאסניק שקראתי לאחרונה (על ראיונות ומשחקים משותפים בזום לנכדי רילוקיישן עם הסבים שבארץ) בנינו ראיונות משלנו לסבאסבתא של הבננות.

הרי אין מה לחכות, אנחנו כאן והם שם כבר יותר משנה, ובנתיים הגעגועים גוברים והפגישה הפיזית רק נדחית ונדחית. הזמנו את ארבעת הסבים/סבתות לארבעה מפגשי זום, כל אחד בנפרד, לפי לוח זמנים שהבנות בנו. לפני כל מפגש עלמה ותמר ישבו וכתבו שאלות שעניינו אותן. השאלות נעו על ציר רחב משאלות על העבר – הילדות של הסבים, לימודים בבית הספר היסודי, מתי הכירו את בן/בת הזוג, עד שאלות על ההווה – היומיום בתקופת הקורונה, וגם כל מני העדפות ותחביבים.

הרעיון היה לשאול אותם על עצמם, מתוך המחשבה שאמנם אנחנו מדברים הרבה בטלפון, אבל בדרך כלל הסבים שואלים את הבנות עליהן, והן מספרות על העיסוקים שלהן ומראות דברים שהן בוחרות ולא ההפך. הפעם לתת במה לכל סבא/סבתא בעצמם ולשמוע מהם על עצמם. במה הם עסוקים? מה מעניין אותם? מה הם אוהבים? מה הם אהבו לעשות / לשחק / ללמוד?

עלמה (בת 9.5) הכינה לכל אחד מהארבעה שאלות אישיות, המתאימות לבנאדם הספציפי. בעקבות כל ראיון שעבר השאלות השתנו קצת, לפעמים היא בחרה לשאול את אותה שאלה כמה אנשים. שאלות לדוגמא של עלמה: מי היתה החברה הכי טובה שלך כשהיית ילדה? האם אהבת ממתקים כשהיית ילדה? מה רצית להיות כשהיית קטנה? האם אהבת ללמוד בבית הספר? באיזה גיל עברת דירה? מה אתה לוקח איתך לעבודה? יש יום בשבוע שאתה אוהב? האם היית באיזושהי מלחמה? באיזה גיל טסת במטוס בפעם הראשונה? איך הרגיש לטפל בי? באיזה מקומות מגניבים היית בחיים שלך? יש לך משהו ברפואה ללמד אותי? איזה תפקיד אהבת לשחק במשחק כדורגל?

מעניין לראות רק מהשאלות שהיא כתבה מה שמעסיק את עלמה בעצמה. גם רם ואני נכחנו בראיונות, וגם האחות של המראיינת וכך גם אנחנו זכינו לשמוע סיפורים, וללמוד דברים חדשים שלא ידענו על ההורים שלנו. הבנות נדהמו לשמוע שסבא רוני טס לחו"ל לראשונה כשהוא היה בן שלושים ומשהו, נגעלו לשמוע שסבתא אסתר שתתה ביצים חיות אם הן נשברו כשהובילה את הביצים של התרנגולות מהמשק לצרכנייה, התעניינו לשמוע שסבתא דליה חזרה להיות חברה של החברה הכי טובה שלה מהתיכון, אחרי ארבעים שנה, ולמדו שסבא אורי מאוד מתגעגע ללמד סטודנטים.

תמר (בת 7) בנתה בהתחלה לארבעתם את אותו ראיון, אבל לקראת הראיון של סבא אורי היא החליטה לשנות אותו קצת. שאלות שחזרו אצל תמר היו: איך הרגישה תקופת נער (=תקופת הנעורים)? איך הרגיש לטפל בתינוקות?  מה המאכל האהוב עליך? מה המספר האהוב עליך? מה האות האהובה? והשלב המבדח במיוחד – שלב השאלה הקצרה, שאחרי כמה שאלות כולם נכנסו אליו וענו: – קר/חם? – פה/אף? – מיץ/שוקו? – כחול/לבן? – בית/חווה? – פס/משובץ? – בד/מסטיק? ("מה? מה או מסטיק? לא שמעתי") – משולש/ריבוע?

כל בוקר התכנסנו לשיחת זום (על המחשב, כיאה למעמד. הטלפון פחות מחייב), עלמה הזמינה את הסבא/סבתא המיועד להכנס לשיחה, והבננות התיישבו עם מחברת לשאול שאלות ולהקשיב לתשובות. יצא לנו טוב שהיה חופש של חמישה ימים. השיחה ארכה בדרך כלל כשעה (ב10 בבוקר שלנו, 8 בערב בארץ), עם הרבה סיפורים שעלו תוך כדי ושאלות שנשאלו בספונטניות. היה גם שלב של שאלות מהקהל (אני ורם). סבא אורי היה המרואיין הרביעי, והראיון שלו עורר הרבה התרגשות וציפייה. סבא אורי ידוע כ"לא מספר סיפורים" באופן ספונטני, ובכלל לא אוהב לדבר בטלפון, כך שהבנות מתגעגעות ממש לדבר איתו. סיפרתי להן שאני גיליתי בבגרותי שלמרות שהוא לא מנדב סיפורים בעצמו, אם שואלים אותו שאלה ספציפית הוא יענה עליה בשמחה, ויספר אפילו סיפורי ילדות. ואכן כל הראיונות היו טובים ומעניינים, לסבים ולנכדות היתה הסבלנות לספר ולהקשיב וכולנו נהננו והחכמנו.

אין כמו תשומת לב אישית. גם לנכדות, גם לסבים וסבתות. הרי אם מישהו כזה חמוד ואהוב היה בונה ראיון במיוחד בשבילי גם אני הייתי נהנית ומשתפת פעולה.

זה היה רעיון נהדר! סבא רוני הציע שנערוך ראיונות רבעוניים. אפשר לסכם במילה אחת: הצלחה!
ואפשר לסכם בכמה תמונות:

פוסט על מחברת הראיונות של נעמה אורבך, היא נעמה מגשימת מתנות, אפשר לקרוא כאן.

פוסט על פרוייקט חיבור בין דורי של ילדים/ות ומבוגרים משמעותיים בחייהם של מיכל מיאסניק, אפשר לקרוא כאן.

שנת הלימודים התחילה אצלינו בשבוע שעבר. ביום רביעי חצי בית ספר, ביום חמישי החצי השני וביום שישי כל התלמידים.

שנת לימודים רגילה, לא אונליין, לא כמה ימים, לא ימים מקוצרים. יום מלא, שבוע מלא.

שנת לימודים הכי לא רגילה. אחרי חודשיים וחצי בבית, מתוכם כמעט חודשיים למידה אינטנסיבית אונליין (בבית ספר הפרטי שלנו. למידה של ימים שלמים, שיעורים לייב בגוגל-קלאסרום) ועוד חודש של יומיים בשבוע בכיתה ושאר הימים אונליין. אחרי חופש גדול וארוך במיוחד שהכל עדיין בחצי-כוח.

שנת לימודים שמנסה להשלים את הפערים משנה שעברה ולהתמודד עם שינויים והגדרות חדשות לנורמאלי.

אבל שנת לימודים שמתחילה בשמחה אמיתית והתרגשות גדולה. אולי אפילו יותר מבכל שנה. תכלס' יש ילדים שלא נפגשו חצי שנה.

והנה עוד שנת לימודים מתחילה. השנה החמישית שלנו כאן. מזג אוויר אפוקליפטי – עשן השרפות ממדינות מערב ארצות-הברית הגיע הנה ואנחנו כבר כמה ימים נושמים עשן, מריחים עשן ולא רואים אופק. בחדשות מהארץ גם לא רואים אופק. יש סגר. אין סגר. צריך סגר. כמה זמן הסגר. יש טיסות. אין טיסות. לא כדאי לצאת החוצה במזג אוויר הזה. לא כדאי לטוס לארץ כי יש שם 4000 נדבקים ביום. אבל לא ראיתי את ההורים שלי כבר שנה.

כמה טוב שיש התחלה חדשה. בכל הכאוס הזה של העולם תחת קורונה, יש לבננות סיבה לקום בבוקר, ללבוש מדים ולראות ילדים. ללמוד משהו חדש. להיות עסוקות. להתגאות במה שהן עושות. אני מאוד מעריכה את זה שבית-הספר חזר, וגם הן.

אני לא מקנאה בילדי ישראל והוריהם. אפילו נקודת האור הזו הוחשכה לכם. ומסכנים כל תושבי המדינות שהיערות שלהם נשרפים סביבם בכל הכוח.

שתהיה לכולנו שנה חדשה וטובה ושונה. פליז שונה.

לפוסטים קודמים על תחילת שנת הלימודים: כל עוד הולך לו בן ואב בעקבותיו בשנה שעברה 2019, ספירת המלאי 2018, סיום החופש הגדול 2017, סיום החופש הגדול 2016, היום הראשון בגן 2015

היום עלמה הלכה לבד לגינה.

בת 9 ושלושה ימים.

מרחק של שני בלוקים, חציית כביש קטן (בקצה הרחוב), שלוש סמטאות (Alley – הכביש שמאחורי הבתים), וכביש קצת יותר עמוס ובו רמזור.

יש שיצקצקו בלשונן.ם ויגידו עכשיו "הגיע הזמן, בארץ הולכים כבר לגן לבד". ויש שיבינו לליבי.

בקיץ שעבר אמרתי לבננות שבעוד שנה אני מצפה שכל אחת תדע כמה דברים חשובים בחיים (Life skills): עלמה (כשתהיה בת 9) לחצות לבד כביש וללכת לבד למכולת הקרובה, לקנות ולשלם לבד ולחזור הביתה. תמר (כשתהיה בת 6 וחצי) לקרוא שעון ולשרוך שרוכים. עבדנו על זה לאורך השנה. עלמה מתרגלת כבר שנה לחצות כבישים בעצמה (כשאנחנו חוצים בסמוך ומחזיקים את היד של תמר) והיא שילמה בקפיטריה בJCC הרבה פעמים (לפני הקורונה כשהיה פתוח). האמת שמכל עניין הכסף/עודף/קנייה במכולת של האיראנים לא העסיקו אותי בכלל. מה שהטריד אותי זה ההליכה לבד – חציית הכביש – לא – לדבר – עם – זרים.

לפני כמה שנים, היה איזה מקרה ברחוב של חברים שלנו שהוביל אותי לשיחה עם הבננות על לא לדבר עם זרים. תוך כדי השיחה הכמו-תמימה – שיחה שכל הורה חייב לעשות עם הילד שלו כמה פעמים בחיים – גיליתי שאני מסתבכת באזהרות. התחלתי להתבלבל בכל האיזור האפור של מה נחשב "לדבר עם זרים" מה נחשב "להיות מנומסת", וכשהלב שלי התחיל לדהור כמו משוגע כשהסברתי ש"גם אם מישהו זר מבקש עזרה אסור לך לעזור" הרגשתי שאני צריכה להפסיק לפני שאכניס אותן לחרדות שלי. אחרי שנרגעתי קצת החלטתי להסביר בצורה הכי קונקרטית שיש, בלי להכנס לפרטי הטראומה האישית שלי (בכיתה ב' גבר זר ביקש ממני שאראה לו איפה הברז בחדר הזבל, הייתי ילדה טובה והראתי לו. הוא בתמורה הראה לי את איבר המין שלו וביקש שאגע בו. ברחתי משם לפני שזה נהיה גרוע יותר, אבל זה היה נורא מספיק בשביל לשנות לי את כל החיים לנצח, ובשביל שהידיים שלי ירעדו עכשיו כשאני מקלידה 36 שנה אחרי). שיננתי להן: את ילדה. את יכולה לדבר עם כל ילד או ילדה זרים ולהכיר חברים. אבל כל מבוגר זר שפונה אלייך – אין לך מה להגיד מעבר לשלום-שלום. את לא צריכה להיות מנומסת. את לא צריכה לעזור. אף מבוגר לא צריך את העזרה של ילד. את לא צריכה לענות על שאלות. תמיד את יכולה לענות ב- "אסור לי לדבר עם זרים". "ובכלל", הדגשתי, "את תמיד עם אחד מאיתנו."

עד שהיא תלך לבד.

יש לציין שזה כל-כך מבלבל עבורן בגלל שהבננות גדלות פה כקנדיות סופר-מנומסות. כל פניה לבחור שנותן גלידה בגלידריה היא רצף ארוך של "בבקשה" ו"תודה" שבקושי אפשר להבין איזה טעם היא רוצה, בסגנון "אפשר לקבל בבקשה כדור אחד בבקשה של גלידת שוקולד בבקשה בגביע בבקשה, תודה רבה". אז מה זאת אומרת שאם מישהו מבקש עזרה אני לא אעזור לו?!

היום הגיע הזמן הזה. הבטחנו שזה יהיה בגיל תשע והיא חגגה יומולדת לפני שלושה ימים. לפני כשבועיים היא אמרה לנו שהיא עוד לא מוכנה ללכת לבד. אבל היום בצהריים, כשנהיה משעמם ותמר רצתה להשאר להרכיב פאזל ואחרי שהיא שאלה כל הבוקר "מתי נלך לגינה" שאלתי אותה אם היא רוצה ללכת לבד. היא חשבה קצת ואז חייכה ואמרה שכן. עם תיק קטן ושעון-יד ובקבוק מים, ואחרי אזהרות נוספות של רם לגבי הכביש (היא החליטה ללכת בדרך הארוכה כדי לחצות את הכביש הקצת-יותר-עמוס במעבר חציה עם רמזור רק שזה צומת עם כביש ממש עמוס ופה מותר לפנות שמאלה בכתום אז צריך שיראו אותה מעבר לצומת) וחזרה גנרלית שלי (מה קורה אם מישהו מדבר איתך?) אמרתי לה שאני אלך במרחק בלוק מאחוריה עד שתחצה את כל הכבישים. (כבר חצי שנה אני מתכננת שאלך מאחוריה בלי להגיד אבל ברגע האמת חשבתי שזה לא כל-כך הוגן). עלמה הסתכלה עלי וענתה לי "תלכי חצי בלוק מאחורי כדי שאוכל לראות אותך".

בהתרגשות ואחרי ברכת "בהצלחה" ו"אני סומכת עלייך – תסמכי על עצמך" היא יצאה לדרך. שמחה. כזאת קטנה. כזאת גדולה. הלכתי אחריה וצילמתי. באמצע הדרך היא עצרה וקראה לי לבוא. שאלה אם לא עדיף לחצות פה באמצע הרחוב ולא להגיע עד הצומת. הסברתי לה למה לא (ונחרדתי, אחרי כל מה שלימדנו אותך?!) היא המשיכה ולשמחתה הרבה אנשים חצו את הכביש בצומת המרומזר והיא חצתה איתם. צעקתי לה "תהני!" מעבר לכביש ונופפתי לשלום.

חזרתי הביתה לספור את הדקות עד ארבע ורבע.

היא חזרה שמחה וגאה. עוד אצבע שהשתחררה מאחיזתי.