שתהיה יפה ושונה השנה

שנת הלימודים התחילה אצלינו בשבוע שעבר. ביום רביעי חצי בית ספר, ביום חמישי החצי השני וביום שישי כל התלמידים.

שנת לימודים רגילה, לא אונליין, לא כמה ימים, לא ימים מקוצרים. יום מלא, שבוע מלא.

שנת לימודים הכי לא רגילה. אחרי חודשיים וחצי בבית, מתוכם כמעט חודשיים למידה אינטנסיבית אונליין (בבית ספר הפרטי שלנו. למידה של ימים שלמים, שיעורים לייב בגוגל-קלאסרום) ועוד חודש של יומיים בשבוע בכיתה ושאר הימים אונליין. אחרי חופש גדול וארוך במיוחד שהכל עדיין בחצי-כוח.

שנת לימודים שמנסה להשלים את הפערים משנה שעברה ולהתמודד עם שינויים והגדרות חדשות לנורמאלי.

אבל שנת לימודים שמתחילה בשמחה אמיתית והתרגשות גדולה. אולי אפילו יותר מבכל שנה. תכלס' יש ילדים שלא נפגשו חצי שנה.

והנה עוד שנת לימודים מתחילה. השנה החמישית שלנו כאן. מזג אוויר אפוקליפטי – עשן השרפות ממדינות מערב ארצות-הברית הגיע הנה ואנחנו כבר כמה ימים נושמים עשן, מריחים עשן ולא רואים אופק. בחדשות מהארץ גם לא רואים אופק. יש סגר. אין סגר. צריך סגר. כמה זמן הסגר. יש טיסות. אין טיסות. לא כדאי לצאת החוצה במזג אוויר הזה. לא כדאי לטוס לארץ כי יש שם 4000 נדבקים ביום. אבל לא ראיתי את ההורים שלי כבר שנה.

כמה טוב שיש התחלה חדשה. בכל הכאוס הזה של העולם תחת קורונה, יש לבננות סיבה לקום בבוקר, ללבוש מדים ולראות ילדים. ללמוד משהו חדש. להיות עסוקות. להתגאות במה שהן עושות. אני מאוד מעריכה את זה שבית-הספר חזר, וגם הן.

אני לא מקנאה בילדי ישראל והוריהם. אפילו נקודת האור הזו הוחשכה לכם. ומסכנים כל תושבי המדינות שהיערות שלהם נשרפים סביבם בכל הכוח.

שתהיה לכולנו שנה חדשה וטובה ושונה. פליז שונה.

צילום גלית לוינסקי
היום הראשון של עלמה
צילום גלית לוינסקי
היום הראשון של תמר
צילום גלית לוינסקי
היום הראשון של שתיהן

צילום גלית לוינסקי צילום גלית לוינסקי

לפוסטים קודמים על תחילת שנת הלימודים: כל עוד הולך לו בן ואב בעקבותיו בשנה שעברה 2019, ספירת המלאי 2018, סיום החופש הגדול 2017, סיום החופש הגדול 2016, היום הראשון בגן 2015

הליכה לגינה

היום עלמה הלכה לבד לגינה.

בת 9 ושלושה ימים.

מרחק של שני בלוקים, חציית כביש קטן (בקצה הרחוב), שלוש סמטאות (Alley – הכביש שמאחורי הבתים), וכביש קצת יותר עמוס ובו רמזור.

יש שיצקצקו בלשונן.ם ויגידו עכשיו "הגיע הזמן, בארץ הולכים כבר לגן לבד". ויש שיבינו לליבי.

בקיץ שעבר אמרתי לבננות שבעוד שנה אני מצפה שכל אחת תדע כמה דברים חשובים בחיים (Life skills): עלמה (כשתהיה בת 9) לחצות לבד כביש וללכת לבד למכולת הקרובה, לקנות ולשלם לבד ולחזור הביתה. תמר (כשתהיה בת 6 וחצי) לקרוא שעון ולשרוך שרוכים. עבדנו על זה לאורך השנה. עלמה מתרגלת כבר שנה לחצות כבישים בעצמה (כשאנחנו חוצים בסמוך ומחזיקים את היד של תמר) והיא שילמה בקפיטריה בJCC הרבה פעמים (לפני הקורונה כשהיה פתוח). האמת שמכל עניין הכסף/עודף/קנייה במכולת של האיראנים לא העסיקו אותי בכלל. מה שהטריד אותי זה ההליכה לבד – חציית הכביש – לא – לדבר – עם – זרים.

לפני כמה שנים, היה איזה מקרה ברחוב של חברים שלנו שהוביל אותי לשיחה עם הבננות על לא לדבר עם זרים. תוך כדי השיחה הכמו-תמימה – שיחה שכל הורה חייב לעשות עם הילד שלו כמה פעמים בחיים – גיליתי שאני מסתבכת באזהרות. התחלתי להתבלבל בכל האיזור האפור של מה נחשב "לדבר עם זרים" מה נחשב "להיות מנומסת", וכשהלב שלי התחיל לדהור כמו משוגע כשהסברתי ש"גם אם מישהו זר מבקש עזרה אסור לך לעזור" הרגשתי שאני צריכה להפסיק לפני שאכניס אותן לחרדות שלי. אחרי שנרגעתי קצת החלטתי להסביר בצורה הכי קונקרטית שיש, בלי להכנס לפרטי הטראומה האישית שלי (בכיתה ב' גבר זר ביקש ממני שאראה לו איפה הברז בחדר הזבל, הייתי ילדה טובה והראתי לו. הוא בתמורה הראה לי את איבר המין שלו וביקש שאגע בו. ברחתי משם לפני שזה נהיה גרוע יותר, אבל זה היה נורא מספיק בשביל לשנות לי את כל החיים לנצח, ובשביל שהידיים שלי ירעדו עכשיו כשאני מקלידה 36 שנה אחרי). שיננתי להן: את ילדה. את יכולה לדבר עם כל ילד או ילדה זרים ולהכיר חברים. אבל כל מבוגר זר שפונה אלייך – אין לך מה להגיד מעבר לשלום-שלום. את לא צריכה להיות מנומסת. את לא צריכה לעזור. אף מבוגר לא צריך את העזרה של ילד. את לא צריכה לענות על שאלות. תמיד את יכולה לענות ב- "אסור לי לדבר עם זרים". "ובכלל", הדגשתי, "את תמיד עם אחד מאיתנו."

עד שהיא תלך לבד.

יש לציין שזה כל-כך מבלבל עבורן בגלל שהבננות גדלות פה כקנדיות סופר-מנומסות. כל פניה לבחור שנותן גלידה בגלידריה היא רצף ארוך של "בבקשה" ו"תודה" שבקושי אפשר להבין איזה טעם היא רוצה, בסגנון "אפשר לקבל בבקשה כדור אחד בבקשה של גלידת שוקולד בבקשה בגביע בבקשה, תודה רבה". אז מה זאת אומרת שאם מישהו מבקש עזרה אני לא אעזור לו?!

היום הגיע הזמן הזה. הבטחנו שזה יהיה בגיל תשע והיא חגגה יומולדת לפני שלושה ימים. לפני כשבועיים היא אמרה לנו שהיא עוד לא מוכנה ללכת לבד. אבל היום בצהריים, כשנהיה משעמם ותמר רצתה להשאר להרכיב פאזל ואחרי שהיא שאלה כל הבוקר "מתי נלך לגינה" שאלתי אותה אם היא רוצה ללכת לבד. היא חשבה קצת ואז חייכה ואמרה שכן. עם תיק קטן ושעון-יד ובקבוק מים, ואחרי אזהרות נוספות של רם לגבי הכביש (היא החליטה ללכת בדרך הארוכה כדי לחצות את הכביש הקצת-יותר-עמוס במעבר חציה עם רמזור רק שזה צומת עם כביש ממש עמוס ופה מותר לפנות שמאלה בכתום אז צריך שיראו אותה מעבר לצומת) וחזרה גנרלית שלי (מה קורה אם מישהו מדבר איתך?) אמרתי לה שאני אלך במרחק בלוק מאחוריה עד שתחצה את כל הכבישים. (כבר חצי שנה אני מתכננת שאלך מאחוריה בלי להגיד אבל ברגע האמת חשבתי שזה לא כל-כך הוגן). עלמה הסתכלה עלי וענתה לי "תלכי חצי בלוק מאחורי כדי שאוכל לראות אותך".

בהתרגשות ואחרי ברכת "בהצלחה" ו"אני סומכת עלייך – תסמכי על עצמך" היא יצאה לדרך. שמחה. כזאת קטנה. כזאת גדולה. הלכתי אחריה וצילמתי. באמצע הדרך היא עצרה וקראה לי לבוא. שאלה אם לא עדיף לחצות פה באמצע הרחוב ולא להגיע עד הצומת. הסברתי לה למה לא (ונחרדתי, אחרי כל מה שלימדנו אותך?!) היא המשיכה ולשמחתה הרבה אנשים חצו את הכביש בצומת המרומזר והיא חצתה איתם. צעקתי לה "תהני!" מעבר לכביש ונופפתי לשלום.

חזרתי הביתה לספור את הדקות עד ארבע ורבע.

היא חזרה שמחה וגאה. עוד אצבע שהשתחררה מאחיזתי.

צילום גלית לוינסקי
עלמה צועדת
צילום גלית לוינסקי
וצועדת
צילום גלית לוינסקי
ואני מאחוריה
צילום גלית לוינסקי
חוצה את הכביש בגאווה
צילום גלית לוינסקי
ככה היא דילגה לה בשמחה אחרי שחצתה את הכביש
צילום גלית לוינסקי
אתם חייבים לראות מקרוב
צילום גלית לוינסקי
הולכת לגינה להתנדנד. זה בסך הכל מה שרצתה…
צילום גלית לוינסקי
כשחזרה הביתה שמחה וגאה

 

?למה תמיד הפרידות קשות

מה שהכי קשה בכל הסיפור הזה של הרילוקיישן, זה שאחרי שעוברים את השנה הראשונה והקשיים של ההתחלה, ואחרי ההתאקלמות, ולימוד האנגלית של הבנות, וההסתגלות לחיים במדינה עם בירוקרטיה שונה וכללים תרבותיים שונים, ואחרי שלומדים לנהוג לפי חוקי תנועה שונים ובעיר שונה ומתרגלים לקרוא חדשות מהארץ בשעות הפוכות, ולדבר בטלפון עם הארץ בשעות לא נוחות, ואחרי שכבר מתחילים להתמצא ולהבין את הכללים הבלתי כתובים, ולהרגיש מספיק נוח, ולהתחיל לעבוד במקצוע שלך ולהתחיל להרוויח כסף (ולא רק להודות לכל מי שלוקח אותך לעבוד בהתנדבות) ולהתרגל לתמצת את כל האהבה שלך לאנשים בארץ לשבועיים – שלושה גג של ביקור, ולמלא כל יממה שם ב-18 שעות של מפגשים וחוויות כדי להספיק למלא את מצברי-ישראל כמה שיותר שיחזיקו אותך עד לפעם הבאה, ולהנות מהשגרה של החיים ולא רק מההתרגשות של חוויות חדשות –

מה שהכי קשה זה שבסוף כבר יש לך חברים, אפילו חברים טובים, ואז הם עוזבים.

חלק מהישראלים פה באים עם איזשהו חוזה עבודה או ויזה זמנית (כמונו) ואז הם יודעים לכמה זמן פחות או יותר באו, והם עוזבים בסיום החוזה או הויזה. יש כאלה שנדמה שהם פה מאז ומעולם (בקיצור הגיעו לפנינו) והם ״חוזרים״ אבל לא יודעים מתי. המרכאות לא נכתבו בזלזול חלילה, הן מסמלות ציטוט. גם אנחנו ״חוזרים״ – כך אנחנו אומרים לעצמינו ולכל מי ששואל, אבל בנתיים תאריך החזרה משתנה ונדחה משנה לשנה. יש את אלה שכבר הרבה שנים פה, ולא מתכננים לחזור, והסוג האחרון הוא של מי שחיפש כבר מהארץ איך לעבור, והצליח להשיג ויזה או חוזה עבודה כי רצה לעזוב את ישראל. הם לא מתכננים לחזור.

החודש אנחנו סוגרים פה ארבע שנים, וכמות הפרידות בימים האחרונים שברה שיאים. מי שהקורונה שיבשה לו את תאריך החזרה המתוכנן, מי שהקורונה האיצה תהליך ארוך של פרידה, ומי שהקורונה חידדה את היתרונות והחסרונות – כולם התרכזו לשבועיים של פרידות ועזיבות, והותירו אותי עצובה.

מי היה מאמין שבארבע שנים אספיק להתחבר ככה לאנשים? אז להפתעתי לא דרושות לי ארבע שנים. היו לי כאן חברויות שהתחילו ביום אחד ומיד הפכו ״רציניות״, והיו הכרויות שהתחילו לפני ארבע שנים ואף פעם לא הבשילו לחברות. אבל יש כאן בקהילה הזו סוג של ערבות הדדית ותמיכה שכנראה לא נמצאת בקהילה דומה במספרה בארץ. למה אני מתכוונת? במספרים – גרים פה כמה אלפי ישראלים (במטרו-ונקובר = ונקובר וסביבתה) ולא כולם משתמשים במוסדות היהודיים או בקבוצות הפייסבוק הישראליות. אז איך מכירים? מכירים בדרך-כלל האחד דרך השני, או שמישהו חדש שמגיע פונה ומבקש עזרה ואז נפגשים, או אפילו במקרה (כך הכרנו שתי משפחות שקרובות לנו במיוחד – מלגשת בגינה לאנשים שמדברים עברית).

אין משפחה בסביבה (חוץ מלמעטים שזכו – כמוני), ובאין החברויות ותיקות-השנים מהארץ – אנחנו הופכים למשפחה ולחברים האחד של השני. את ארוחות השבת אנחנו עורכים ביחד, את החגים חוגגים ביחד, את קבוצות התוכן אנחנו חולקים (יש פה כמה אירגונים מהתנדבות שמייצרים תוכן ופונים לקהילה), את שאלות ה״איפה קונים״ ו״מישהו מכיר״ חולקים בפייסבוק ובקבוצות נוספות. הרוב המוחלט של חברי פה הם ישראלים (ושתי משפחות מעורבות). יש לנו משפחה אחת שאני יכולה להגדיר כ״חברים״ והם קנדים אסלים.

השבוע חברים טובים שלנו חוזרים ארצה. הם חלמו תמיד לחזור לישראל, עוד מאז שהגיעו לוונקובר כזוג צעיר ללא ילדים וללא מקצוע. כשהכרנו אני זוכרת שהילה אמרה: ״אני כבר לא מתחברת עם מי שמגיע לפה רק לשנתיים!״, אבל פליידייט אחד ארוך במיוחד – כשהאבות לקחו את בנותינו הבכורות לסקי ואני ותמר נשארנו אצל הילה ודניאל לדאבל פליידייט – כנראה שבר את הבטחתה.

אני יכולה לספור על כף יד אחת את הנשים שממש חדרו לליבי פה בוונקובר, חברות אמיתית, לא רק בגלל הנסיבות המשותפות. בשבוע הבא אוכל לומר ששלוש מהן כבר לא גרות פה. אחת עברה לפני שבועיים לגור בניו-יורק ושתיים חזרו ארצה.

ארבע שנים. עם כל שנה שעוברת נהיה קצת יותר קשה לחזור, ונהיה קצת יותר בודד להשאר.

משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי
משפחת גרנות, רגע לפני שעוזבים את ונקובר
משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי
זהו, גלי מיצתה

משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי

פוסטים קודמים בנושא ותק ברילוקיישן: על ההכנות לרילוקיישן (בירוקרטיה דאגה ועוד קצת סידורים), "אתם לא תחזרו" (על המחשבות של חברים לקראת הרילוקיישן שלנו), רשמים ראשונים מוונקובר (על הימים הראשונים פה), בין תיירים לדיירים (על השבועות הראשונים פה), הרילוקיישן כלידה (הרהורים ארבעה חודשים אחרי), געגועים לישראל (חצי שנה לרילוקיישן), שנה כאן (כשעוד הייתי צעירה ואופטימית), שנה וחצי למנאייק (כשחשבנו שאנחנו נשארים שלוש שנים וזו נקודת החצי), להיות ישראלית בתפוצות (עוד הרהורי רילוקיישן), חצי חיים (על נקודת החצי של תמר, שנתיים וחצי בארץ ושנתיים וחצי פה), שלוש שנים and counting (לפני שנה).

איך גיליתי את היהדות בגולה

השבוע תמר לקחה מהספריה ספר. (הספריות עדיין סגורות אבל אפשר להזמין ולבוא לאסוף)

על יהדות בגולה גלית לוינסקי

הסיפור הוא על בקסטר החזיר שרצה להיות כשר. הכל התחיל באי-הבנה: בקסטר חשב שבשביל להיות אורח בארוחת שבת (שעליה סיפר זקן חביב שעשה לו ממש חשק) הוא צריך להיות כשר. הוא מנסה בדרכים שונות להפוך לכשר אבל ללא הצלחה, כי חזיר לא יכול להיות כשר! עד שהוא פוגש רַבָּה (רבי אישה) שמסבירה לו שהוא צריך להיות כשר רק אם אוכלים אותו, והוא מוזמן לארוחת שבת ונהנה מאוד. הסוף.

על יהדות בגולה גלית לוינסקי
יש בספר גם הרבה מלפפונים חמוצים, חלה וקיגל כמאכלים יהודיים מסורתיים
על יהדות בגולה גלית לוינסקי
בקסטר החזיר מחפש מוצרים יהודיים
על יהדות בגולה גלית לוינסקי
הרבה מלמדת את בקסטר על כשרות

כמה דברים שלא היו יכולים לעבור בארץ היו כאן, בעשרים העמודים המאויירים של ספר ראשית-קריאה זה?

הדמות הראשית – חזיר. בארץ היה לנו צעצוע  של טרקטור נוסע שנקנה ב"שילב". בצעצוע היה חוואי שנהג בטרקטור וגרר עגלה מלאה חיות: תרנגולת מקרקרת בלחיצה, סוס צוהל בלחיצה, כבשה פועה, פרה גועה וכמובן היפופוטם שנוחר בלחיצה בקול של חזיר – כי לא ימכרו צעצוע עם חזיר בישראל והרי היפופוטם הוא חיית משק הגיונית לגמרי.

הרַבָּה האישה. היא לא רבנית (אשת הרב) אלא רַבָּה שמסבירה לחזיר במאור פנים את חוקי התורה. לא רק שאין הדרת נשים וילדות מהספר, מובן ומקובל שיש גברים ונשים, ילדים וילדות מאויירים. (קופת-חולים כללית, תנובה – תלמדו).

העלילה הפלורליסטית. אצלינו בגולה לא כולם יהודים, ולכן כשהחזיר הולך לתחנת האוטובוס הוא פוגש כל מני אנשים מכל מני תרבויות. מן הסתם החזיר עצמו אינו יהודי, אבל היהודים הנחמדים מזמינים אותו להתארח בביתם לארוחת שבת.

הנמשל: יש אוכל כשר, לא מקום כשר או אדם כשר. (ההפך מכל מקום הסעדה אפשרי בארץ).

הספר נחתם במכתב להורים:

"Encourage hachnasat orchim in your family. Talk with your children about showing kindness toward those left out because of shyness, an unusual appearance, being new, or any other reason. Share the fact that everyone eventually feels different from others in some way. Encourage your children to leave a welcome card on a new child's desk at school or tape an original drawing to a neighbour's mailbox; ask your children to accompany you to the door when guests arrive at your home."

בקיצור: קבלו את האחר, פיתחו את ביתכם לזר, ובעיקר למדו את ילדכם איך להיות אנשים טובים (Kind באנגלית, אין בדיוק תרגום לזה): לברך שכנים חדשים, להשאיר פתק משמח לילד חדש בכיתה וכד'.


אני ישראלית.

גדלתי בבית ישראלי, ששומר את המסורת היהודית לפי הגרסה המשפחתית החילונית הפרטית שלנו: חוגגים את כל החגים אבל לא צמים ביום כיפור, יום השבת נועד למנוחה, האזנה לתקליטים, פעולות בצופים ובעיקר לטיולים בארץ ולנסיעה לים. את נרות שבת היינו מדליקים בילדותי אני ואבא שלי דווקא. ככה זה עבד לנו.

כשהגענו לקנדה והבנות התחילו ללכת לבית-ספר יהודי שמחתי שיהיו חשופות לעברית וחששתי מ"דתיות יתר". מה זה אומר שהן לומדות תפילות בכיתה? כיוון שזה כל-כך זר לי מיד התחלתי לדאוג. בגיל שלוש תמר היתה שרה לעצמה "שמע ישראל" בשרותים. עלמה למדה תפילות שבת וברכות כבר בכיתה א', והיתה שואלת אותי אם אני זוכרת את המילים. ואני, שמעולם לא למדתי לברך את ברכת המזון הייתי שולחת אותה לשאול את המורה.

אבל פה גם גיליתי שיש יהדות אחרת. יהדות בה יש פחות דגש על ההגדרה "דתיים" או "חילונים". יהדות בה מלמדים בבית-הספר את המשמעות של "צדקה", "הכנסת אורחים", "דרך ארץ". לא כמילים אלא כעידוד להתנהגות. להיות "מנטש". ובבית ספר אף אחד לא בודק "מיהו יהודי". מי שנרשם ללימודים הוא יהודי מספיק.

לפני יומיים צילמתי עלייה לתורה בבית כנסת קונסרבטיבי בוונקובר. התקבלתי בסבר פנים יפות, אישה-צלמת-במכנסיים. לא הרגשתי לרגע שאני עושה משהו לא בסדר, או שאני נכנסת לבית-כנסת "שלהם" או שאני צריכה להתאים את עצמי. הרגשתי ברוכה-הבאה.

זה לא שאני הופכת דתיה פתאום. אני לא מאמינה באלוהים וזה מכשול משמעותי. אני גם לא מתיימרת להכיר את הדת מעבר למעט שמוגש לפני. אני כן שמחה להרגיש שדווקא פה היהדות מקבלת אותי כמו שאני, לא שופטת אותי על מראה או לבוש, ושמלמדים את הבנות שלי שדרך ארץ חשובה הרבה יותר מחוקי הדת למינהם.

בימים אלו בהם אנשים כה רבים נאבקים להכרה בשוויון שלהם בעצם היותם בני אדם – לא צריך ללכת רחוק. יש את הכל כבר אצלינו מתברר. בעיקר אם משאירים את כל הלכלוך וההתלהמות והשחיתות בחוץ (והגזענות הטבעית שלנו), ומסתכלים בעיניים תמימות רק ביופי שיש בדת הזו.

קורונה – סיכום ביניים

 בעוד בארץ חוזרים לשגרה במרץ, ויש שיאמרו – במהירות מפתיעה, פה בבריטיש-קולומביה בקנדה, כיאה לקנדים – לוקחים את הזמן. החזרה לשגרה פה איטית, וכמו כל ההתנהלות מול האתגר הזה – הכל מחושב, שקול ומגובה בגרפים ותחזיות מתמטיות. מה אני אגיד – עד עכשיו זה דווקא עבד להם. בריטיש-קולומביה היתה אחת הפרובינציות הראשונות עם חולי קורונה מאובחנים, ובכל זאת, נפגעה מעט מאוד יחסית. בעוד באונטריו ובקוויבק הקורונה עדיין משתוללת עם מאות נדבקים ביום – פה מספר החולים המאובחנים עומד על חולים בודדים ביום כבר למעלה משבועיים. (ודווקא הרחיבו את הקריטריונים, כל אדם שחש ברע זכאי לבדיקה).

באמצע השבוע שעבר נפתחו כמה ברים ומסעדות, מספרות ומכוני יופי. הישיבה בברים – שולחן כן – שולחן לא. אין תפריטים, אין אוכל, בחירה מתוך תפריט מצומצם של משקאות. החנויות לא ממהרות להפתח, והחנויות שכן נפתחו מקפידות על תורים מרווחים ברחוב וכניסה של אנשים בודדים בכל פעם. מעודדים הזמנה אונליין ואיסוף במקום. רוב האנשים שעברו לעבוד מהבית ממשיכים בכך. הפארקים וגני-המשחקים עדיין סגורים. אבל גם לקנדים נמאס. נכון שאנחנו מנסים ללכת באופן מרווח על המדרכות אבל בכל יום עם מזג-אוויר סביר כל החופים וכל פיסת דשא מתמלאים קבוצות קבוצות (מרווחות לרוב) של אנשים.

גם הביטולים להמשך הקיץ והסתיו ממשיכים. הפארקים הלאומיים יהיו פתוחים לקמפינג רק לתושבים. קייטנות הקיץ בוטלו או הפכו לקייטנות יומיות בעיר (עלמה מחכה לשבועיים שלה בקמפ-מרים על האי גבריולה מהרגע שחזרה בשנה שעברה). החוגים בוטלו. אפילו הלימודים באוניברסיטת בריטיש-קולומביה הוכרזו כאונליין בסמסטר הסתיו הקרוב. מתי יתחילו לחזור לשגרה? השאיפה היא להקל ולהגיע לששים אחוז המגע החברתי (ביחס לרגיל) ולהמשיך כך עד שיהיה חיסון.

 בתי הספר התחילו ללמד את ילדי העובדים במקצועות רפואיים לפני כשבועיים. הבנות שלי נשארו ללמוד אונליין בבית איתי. למיטב ידיעתי רוב בתי-הספר הציבוריים מספקים תכנית לימודים מינימלית עד לא בכלל. לשמחתי בית-הספר של הבנות שלנו חזר לעבוד אונליין אחרי פסח באופן מעורר התפעלות. לקח להם קצת זמן להתבשל ולמצוא את הנוסחה, והשבועיים שלפני פסח היו קשים מאוד וכללו בעיקר משימות עצמאיות ושיחת עידוד יומית עם אחת המורות. מאז פסח יש לילדים מערכת מסודרת, בכל יום מ-9:00 עד 14:15 הן לומדות ארבעה שיעורים אונליין בני חצי שעה, הכוללים לימודים לפי הנושאים הקבועים: אנגלית, חשבון, מדעים, עברית, יהדות וכל השיעורים המקצועיים: ספורט, מוזיקה, אמנות ודרמה. בין השיעורים יש עוד שני חצאי שעה של משימות יומיות והפסקות. אפילו שיעורי העשרה ופגישה שבועית עם היועצת יש להן.

 מה-1 ליוני המערכת תתחיל להשתנות משום שבתי-הספר מחוייבים להפתח במתכונת מצומצמת. בית-הספר  שלנו יפתח לכל מי שהצהיר שמעוניין, ולמספר ימים שונה לפי הגיל. כיתות א׳-ג׳ (כולל עלמה ותמר) יחזרו ליומיים בשבוע משבוע הבא ("אבל אסור לחבק את המורות" אומרת תמרול) ובשאר הימים ימשיכו בלימודים מרחוק. אגב, הרוב הגדול של ההורים לא שולחים חזרה את ילדיהם ללימודים. הטיעונים הנפוצים שקראתי בקבוצת הוואטסאפ של האמהות הם ״לא מרגישות בטוח״, ״הלימודים אונליין עובדים טוב בשבילנו״, ״חבל לנו לשנות את השגרה שלהם עד שהתרגלו״, ו״למה להסתכן בשביל 6 ימי לימוד סך-הכל״. אני מבינה את כל הטיעונים, ובכל זאת אנחנו ידענו מיד – לבנות שלנו זה מתאים. לפחות שינסו, שירגישו שיש איזו שגרה באופק, ושהחופש הגדול לא יהפוך להמשך מתסכל של כל התקופה הזו. שיראו חברים, שישנו אווירה. ואולי, אני מרשה לעצמי לקוות, זה יוריד את עומס החרדות והגעגועים.

האיסורים עלינו לא היו קשים כמו על הישראלים. אין חובה של חבישת מסכה. לא הוגבלנו במרחק יציאה מהבית בשום שלב. להפך, הרופאה הבכירה של בריטיש קולומביה ד"ר בוני הנרי, זו האחראית על התידרוכים היומיים – שבה ועודדה את כולם לצאת לאוויר, ללכת. אין תחליף נפשי להזזת הגוף ויציאה לאוויר הפתוח. (אני צריכה להזכיר לעצמי את זה מדי יום כשמתעצלת. הרבה פעמים זה לא עוזר).

הפסדנו הרבה בתקופה הזו. ביטלנו ביקור משפחתי בארץ. רם ביטל טיול שחלם עליו שנים. כל העבודה שלי בוטלה. הבנות התחילו לפחד מדברים חדשים ולפתח תסמינים של חרדה. אני מודה למזלינו הטוב שלא נפגענו מהמחלה ואף אחד קרוב לנו לא נפטר ממנה, ולא שוכחת להעריך את העובדה שמצבינו הכלכלי כמעט לא נפגע. רם המשיך לעבוד ואני קיבלתי פיצוי מהמדינה, הבננות המשיכו ללמוד והמורות שלהן מתאמצות ללמד ולהעשיר בתנאי לימוד קשים להפליא.

אבל גם הרווחנו הרבה: זמן משפחתי יומיומי. הבנות הרוויחו שעות על גבי שעות של משחק משותף, יצירה, משחקי דמיון אחת עם השניה, הרכבת פאזלים (תמר זכתה לתואר ״פאזל-מאסטר״ בבית לאחר שהתחילה להרכיב בעצמה פאזלים של 500 חלקים לבד. והיא בת 6), כתיבת סיפורים, המצאות, ושירה (עלמה החליטה שהיא רוצה להיות משוררת. ומדענית.) הבנות רוכבות על אופניים כמו שֵׁדות (אין כמו אימונים שלוש פעמים בשבוע). ועצמאות. העצמאות לצאת לבד לסיבוב ברחוב (בלי כבישים) והעצמאות להכין לעצמן ארוחה. למדנו לנקות את הבית כולנו ביחד. הרווחנו שלוש ארוחות ביחד כל יום (שתיים עם רם) וצפייה משותפת ב Our Planet וב״ריקוד האחרון״ על מייקל ג׳ורדן.

הקושי הכי גדול – שלי, הוא אי-הוודאות. איך יראה הקיץ? האם נוכל לנסוע לטייל בקראוון את הטיול שאנחנו חולמים עליו? איך יהיה הקיץ לבננות שכמהות לחברה ילדית? מתי אוכל לחזור לעבוד בצילום אירועים? והשאלה החשובה מכל: מתי סופסוף אני אוכל לעלות על טיסה ולפגוש את ההורים שלי (בלי לשבת בסגר בארץ או אחרי שאכנס לקנדה – בטורונטו)?

כאדם סופר-מתוכנן שאני קבלתי סטירה מצלצלת. ״למדתי שיעור״ – כך אומרים. אמא שלי לימדה אותי את זה  כבר לפני שנים: ״ דער מענטש טראַכט און גאָט לאַכט״  היא מלמלה ביידיש במקרים של חוסר התאמה בין הרצוי למצוי. האלוהים של מי – אני לא יודעת, אבל הוא בהחלט בילבל את כולנו.

קטנות:

 רגע מרגש ממש #1: בסוף השבוע שעבר הורשנו לפגוש, להתקרב ואפילו לחבק בני משפחה. אחרי חודשיים וחצי הלכנו ל״קפה ועוגה״ אצל אחותי בבית. בכניסה כולנו היינו קצת בשוק, עמדנו מבחוץ כמה רגעים לפני שממש פסענו פנימה, ואני דמעתי וצחקתי בשחרור. דבר כל-כך קטן היה כל-כך מרגש.

רגע מרגש ממש #2: בשבת צילמתי לראשונה מזה חודשיים וחצי. צילמתי משפחה (שהזמינה אותי לצלם את האירוע שלהם לפני יותר משנה, ואז-קורונה) בחצר הקדמית (לא הוזמנתי להכנס פנימה בהתנצלות), על רקע הבית שלהם, והיה ממש כיף. לא ישנתי בלילה מההתרגשות, עד כדי כך.

כמה תמונות שצולמו בשבועיים האחרונים, רגע לפני שמאי נגמר לו:

מאי בקורונה גלית לוינסקי
הרחוב שלנו כשעצי הדובדבן עוד פרחו
מאי בקורונה גלית לוינסקי
כל יום ב19:00 עדיין יוצאים החוצה למחוא כפיים לצוותים הרפואיים

מאי בקורונה גלית לוינסקי

מאי בקורונה גלית לוינסקי
נסענו לסופשבוע בוויסלר. היינו הכי לבד שאפשר לדמיין באחד המקומות הכי תיירותיים בבריטיש קולומביה
מאי בקורונה גלית לוינסקי
האושר הוא –
מאי בקורונה גלית לוינסקי
עלמה למדה לקלוע זרי פרחים בתקופה הזו

מאי בקורונה גלית לוינסקי

מאי בקורונה גלית לוינסקי
האושר הוא #2: לטבול רגליים במי שלגים
מאי בקורונה גלית לוינסקי
בימי חמישי אנחנו מציירות (קצת על חשבון בית ספר) בסדנא של שרון רם לאור וקרן שביט
מאי בקורונה גלית לוינסקי
מההמצאות של תמרול: אם לא חייבים ללבוש מדים לבית ספר אז נתלבש כתאומות. קיבלנו פתקים עם הוראות יומיים מראש. השמלות: "מותק" של הדס הול

השמלות/חולצות מהתמונה האחרונה: "מותק" / הדס הול

ובחוץ משתולל לו אביב

בכל הזמן הזה של הקורונה התחיל לו האביב המשגע של ונקובר. הוא הפציע בהדרגה, אחר כך מילא את כל העין, ועכשיו כבר ממש משתולל לו בחוץ.

לאורך כל התקופה לא אסרו עלינו לצאת החוצה ולא הגבילו זמן או מרחק. אבל בגלל האווירה והאיסור להתקרב, ובגלל שגרת הלימודים העמוסה אנחנו יוצאות בדרך כלל לשעה קלה בכל יום. לפעמים ברגל, לרוב רוכבות על אופניים בשכונה (הבנות רוכבות ואני הולכת לידן ומאזינה לטל ואביעד באוזניות ומשלימה קצת זמן איכות עם תכנית הבוקר, שזה חלק משמעותי משגרת חיי בשנים האחרונות וכיוון שאין לי דקה לבד בחודש וחצי האחרונים זו הדרך שלי לשמור על שפיות…). בסופשבוע רוכבים יותר רחוק או הולכים לשחק בפארק בכדור עם חברים תוך שמירה על מרחק צעקות. פעם אחת הרחקנו לטייל ליד אגם שאנחנו אוהבים לבקר בו. זה היה כמו לפתוח את השער לכלבלבים, הבנות רצו לאורך כל המסלול, רוב הזמן תוך צעקות בקולי קולות. כמה שהן כמהות לחופש, למרחבים. אבל האמת שרוב הימים היציאה מהבית מתמצה בכמה דקות הליכה מסביב לבלוק, ויש ימים (בעיקר לאחרונה שדי, כבר מיציתי) שאני לא יוצאת בכלל. הבנות משחקות קצת בגינה הקדמית שלנו, או הולכות לסיבוב לבד מסביב לבלוק ואני נשארת בבית.

אביב בונקובר גלית לוינסקי
כל התמונות צולמו במרחק הליכה מסביב לבית, ברדיוס קילומטר

אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי

כל התקופה הזו, כמו איזה חור בזמן. הזמן עצר מלכת וגם התקדם בצורה מסחררת במקביל. איך כבר עבר חודש וחצי כשכל יום נראה כמו היום שעבר? מצד שני, אני כבר לא זוכרת איך נראית שגרה. איך זה לצאת לעבוד, ולקחת את הבנות לבית ספר ולחוגים ולהספיק את כל מטלות היום, והנה חולף לו האביב ומי יודע מה יבוא אחריו. קיץ? איזה מין קיץ מוזר – ללא קייטנות או חופשות או ביקורים?

והטבע בשלו. ניצנים – פרחים – נשירה – עלים ירוקים.

הימים הולכים ומתארכים, יש עדיין אור בחלון כשהבנות נכנסות למיטה לישון.

אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי

אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי

אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקיאביב בונקובר גלית לוינסקי

ברחוב שלנו נטועים עצי דובדבן. כל החורף הם עומדים ערומים, קצת כפופים, כעורים ומתקלפים. באביב מתחילים לראות את הניצנים מפציעים, ואז בבת אחת (כך זה מרגיש) כל הרחוב מתמלא פריחה ורודה, אשכולות צפופים של פרחים שממלאים את כל העץ עד שהוא נראה כעומד להתפוצץ. ועכשיו, אחרי כשבוע וחצי של פריחה סוערת – הנשירה מתחילה. עלי הכותרת הורודים מתעופפים עם כל משב רוח קל וממלאים את המדרכה. רגע, חכו שניה, אולי תאטו הפעם? והנה העצים הורודים שלנו מתכוננים לסיום הסבב השנתי שלהם. כבר נגמר?! עוד לא הספקתי.

ואנחנו מדברות כבכול בוקר בשגרת הקורונה עם הארץ, ורואות בעיניים כלות את ההקלות שבארץ, איך כולם נפגשים ומתארחים ומתחבקים. פה אמנם הסגר לא היה כל-כך מלא איסורים וקשה אבל ההקלות לא נראות באופק. הפרובינציה נוקטת צעדים איטיים ומדודים, כמו בכל התקופה הזו, ולא ממהרת לעשות שינויים.

והנה, אוטוטו, האביב בחוץ כמעט נגמר. ואנחנו – כאילו נשארנו מחוץ לרצף הזמן. עדיין פה, בבית.

אביב בונקובר גלית לוינסקי
כל שלבי פריחת הדובדבן

אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי

אביב בונקובר גלית לוינסקי
ניצנים ופרחים

אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי

אביב בונקובר גלית לוינסקי
כל עץ הוא כמו זר פרחים ענק
אביב בונקובר גלית לוינסקי
פריחה מלאה, אי אפשר להסיר את המבט

אביב בונקובר גלית לוינסקי

אביב בונקובר גלית לוינסקי

אביב בונקובר גלית לוינסקי
והשלכת הורודה – כל הרחוב מתמלא קונפטי ורדרד

אביב בונקובר גלית לוינסקיאביב בונקובר גלית לוינסקיאביב בונקובר גלית לוינסקיאביב בונקובר גלית לוינסקיאביב בונקובר גלית לוינסקי

אביב בונקובר גלית לוינסקי
אין על הנדנדה הזו

 

מִשׁתבּללים

חודש בבית.

הקורונה תפסה כל משפחה בצורה אחרת. ככה זה נראה אצלינו:

רם עובד כמעט כרגיל. (הימים שלו בעבודה אחרים לגמרי מלפני חודש – הוא לא רואה מטופלים אלא פוגש אותם בזום ועושה ישיבות רבות משתתפים בעמידה בחוץ בצעקות, אבל מבחינתינו הוא ממשיך ללכת כל בוקר לעבודה ולחזור אחר הצהריים). כל העבודה שלי התבטלה, כל האירועים, החוג שאני מלמדת אחרי הצהריים התבטל ביחד עם הלימודים, ואף אחד לא רוצה לעשות צילומי משפחה או פורטרטים במצב הבלתי ברור הזה. לבנות התבטלו הלימודים, החוגים והופעות סוף השנה. ייצרנו לנו שגרת לימודים בבית ואחרי שבוע התארגנות בית-הספר התחיל ללמד אונליין למשך שבועיים עד חופשת הפסח. בשבוע הבא בית-הספר יחזור לשגרת לימודים אונליין חדשה ומשופרת (כך הובטח לנו לפחות).

איך זמן הבית שלנו נראה?

למידה דרך מסכים, שיחה עם המורה במסכים, צפיה בסרטים במסכים, ריקודים וספורט במסכים, שיחה כל בוקר עם ישראל במסכים, יצירה דרך מסכים, שיעור פסנתר במסכים. יחסית לבנות בלי טלפון שחולקות טבלט ובו מותר לצפות רק בבוקר בסוף השבוע – נראה שבחודש הזה הן השלימו זמן מסך של כל השנים האחרונות.

שקט.

זמן חופשי.

קריאה.

יצירה יצירה יצירה. שלושתינו חזרנו לרקום (עבודה שכל אחת התחילה בנפרד לפני המון זמן ועכשיו חזרה להיות רלוונטית), אנחנו מעבירות אחת לשניה כמעט כל יום שיעור יצירה, או עושות יצירה על פי האינסטגרם של שירה גנני. תמר אפילו צילמה הדרכת יצירה של שירה בעצמה (הוידאו בסוף).

הצגות. הופעות. ריקודים. מופעי סלון כל יומיים.

הבנות לומדות כל בוקר, גם עכשיו בחופשת הפסח. אנחנו צריכות את השגרה הזו, ומשהו לחכות לו בכל יום. אתמול תמר העבירה לשלושתינו שיעור עברית, ובו לימדה אותנו איך להכין עיתון משפחתי.

עצמאות. יותר זמן בבית הוא הזדמנות להציע רעיונות ולבצע אותם לבד.

תספורת ביתית.

בכל יום בשעה שבע בערב יוצאים לעשות רעש ולהריע לצוותים הרפואיים.

מקננים. יצא שהזמנו וקנינו לפני הקורונה כמה רהיטים. בשלושה סופי-שבוע פנויים שונים הרכבנו לבנות מיטת קומותיים, כוורת מדפים לחדר, וספרייה חדשה בסלון. אמנם אין לנו למי להראות ולהשוויץ, אבל דווקא בתקופה זו של השתבללות יש לנו בית נעים יותר מהרגיל להנות ממנו.

ביקורים מרוחקים. מקפיצים עוגיות לאחותי ונשארים לדבר קצת משני עברי המדרגות. פוגשים חברים בפארק לשיחת צעקות וזריקת כדור או פריזבי. חסכתי מכם את התמונות, שלא ישבר לכם הלב מקנאה. מותר לנו לצאת החוצה ליותר מ-100 מטר תוך שמירה על מרחק ואנחנו מקפידים לצאת בכל יום לפחות לסיבוב מסביב לבלוק.

המון משחקי דמיון, ברביות, פאזלים.

בתוך כל הדאגה, תחושת חוסר היעילות שלי, התסכולים של כולנו, הפחדים של הבנות, המצב הזה של הלא-נודע, והעצב על כל התוכניות שהתבטלו, משתדלים להסתכל ולראות את הטוב. ויש בזה גם די הרבה טוב:

המון זמן ביחד.

המון אוכל טעים בבטן.

הרבה פחות הוצאות (חוץ מעל מוצרי מזון). אפילו מחיר הדלק ירד. לא שצריך דלק כרגע, רק רם נוסע לעבודה וחוזר הביתה.

הרבה רכיבה על אופניים. שקט מכל הבלגאן של חוגים, בית-ספר, מחוייבויות חברתיות.

טוב אחרי שכתבתי את כל אלה אני מבינה כמה אני מתגעגעת.


אלף תמונות – אני יודעת. יש לי הרבה מה לצלם. וידאו בסוף כבונוס למתמידים:

זמן בית גלית לוינסקי
יצירה על פי שירה גנני
זמן בית גלית לוינסקי
שיעור עם המורה
זמן בית גלית לוינסקי
שיחה עם ישראל. כל בוקר, סופסוף אנחנו חולקים זמן עירות
זמן בית גלית לוינסקי
שיעור פסנתר על המסך
זמן בית גלית לוינסקי
בונים ספרייה
זמן בית גלית לוינסקי
שיעור יוגה מול מסך
זמן בית גלית לוינסקי
שיעור מוסיקה
זמן בית גלית לוינסקי
שעת סיפור
זמן בית גלית לוינסקי
שיעור עברית נוסח אמא
זמן בית גלית לוינסקי
שיעור עברית נוסח אמא
זמן בית גלית לוינסקי
קבלת שבת של הבית ספר
זמן בית גלית לוינסקי
אמא תצלמי אותי ואז אני אצייר את הצילום
זמן בית גלית לוינסקי
אמא תצלמי אותי ואז אני אצייר את הצילום
זמן בית גלית לוינסקי
מריעים לצוות הרפואי. כל ערב בשעה שבע, כבר חודש.
זמן בית גלית לוינסקי
יומולדת לדמבו. כולנו הוזמנו למסיבה
זמן בית גלית לוינסקי
פאזל נשים משפיעות ורם מקריא עליהן במקביל
זמן בית גלית לוינסקי
הדרכת יצירה של הבית ספר
זמן בית גלית לוינסקי
ליל הסדר בבית
זמן בית גלית לוינסקי
תספורת. רואים כמה שנינו חוששים מהתוצאה. צילום: עלמה משאל
זמן בית גלית לוינסקי
הצגה של הבנות. הן כתבו תסריט, חילקו תפקידים ועשו חזרות.
זמן בית גלית לוינסקי
תמרול והפיל המעופף שהיא הכינה
זמן בית גלית לוינסקי
שיעור עברית של תמר: עיתון משפחתי
זמן בית גלית לוינסקי
שיעור עברית: הכנת עיתון משפחתי
זמן בית גלית לוינסקי
מסיבת תה
זמן בית גלית לוינסקי
מפגש בנות דודות
זמן בית גלית לוינסקי
ביקור בנות דודות
זמן בית גלית לוינסקי
אבנים?! העיקר שיש לנו חצר

תמר בהדרכה בעקבות שירה גנני:

אביב בצל קורונה

מי אני ומה אני שאגיד משהו על הקורונה.

הקורונה, זו שבאה וחטפה לנו את שנת 2020, זו שהתחילה משמועות ותוך חודש הפכה לנו את החיים, את סדר היום, את סדר העדיפויות. זו שחיברה את כל העולם ל״כפר גלובלי״ קטן ומוכה מגפה, זו שמאיימת על החיים של כל האנושות – החיים הגשמיים והחיים שלנו כפי שאנחנו מכירים אותם. מי יודע מי יהיה איתנו כשהטירוף הזה יגמר, ומה ישאר מהעולם ומהכלכלה שלו.

בהתחלה הודענו לבננות שאולי לא נטוס לישראל השנה בפסח. אחר כך זה הפך לביטול, ולשנה הראשונה שלא נחגוג את פסח בארץ. לאן ניסע לטייל אם כך? עוד התחבטנו. לא כדאי לחצות גבולות, נישאר פה בבריטיש קולמביה. תוך פחות משבוע הבנו שאין מצב שרם יקח חופש מהעבודה בתקופה כזו, ובטח שאין שום מקום שיארח אותנו, ותוך כמה ימים נוספים בוטלו הלימודים, אנשים התחילו לעבוד מהבית, נסגרו מקומות הבילוי, הספריות, המרכזים הקהילתיים, אחר כך הגינות הציבוריות, ואז נתבקשנו להשאר בבית. כמו כמעט בכל העולם.

פה בקנדה כל ההנחיות וההגבלות מגיעות כמה ימים אחרי ישראל. בהתחלה זה היה בהפרש יותר גדול – כשבישראל סגרו את הגבול פה עדיין המשיכו לטוס אפילו לסין. כשבישראל פרסמו ״מעקב אפידימיולוגי״  אחרי מעשיו של כל חולה מס׳ חדש, פה המשיכו לצמצם בדיקות. בימים האחרונים נסגר הפער כמעט, ויומיים אחרי סגירת גני השעשועים בארץ גם פה אסרו כניסה לגני משחקים.

קנדה היא לא ארצות-הברית. מערכת הבריאות פה היא ציבורית. היא גם לא ישראל, ובאופן מאוד בולט (למי שקורה כל יום וויאנט) מתחילת המשבר המדיניות היתה לא להלחיץ את הציבור. מאחורי הקלעים בריטיש קולומביה רכשה מכונות הנשמה ובדיקות לקורונה, והתחילה להערך לקטסטרופה כבר לפני חודש. לפני כשבועיים מערכת הבריאות החלה לבטל את כל הניתוחים האלקטיביים, ולפנות את בתי החולים מתפוסה של כ-105% ל-60%, תוך פינוי מסיבי של מיטות חולים (4000 מיטות פנויות כרגע כך דיווח לי נציג הבריאות המשפחתי – רם). יש פה (כנראה) יותר חולים ממה שיודעים, כי ההנחיות לבדיקות מאוד ספציפיות. רק מי שמפתח תסמינים נשימתיים קשים נבדק, ורק מי שחייב הולך לבית-חולים. כל שאר החולים, מאובחנים ולא מאובחנים כלל – מתבקשים להשאר בבית לתקופה של 14 יום או עד שמחלימים לגמרי. כשביבי (וכל משפחת נתניהו כמובן) נבדקו לקורונה – בלי תסמינים ובלי חשיפה – סופי טרודו (אשתו של ראש הממשלה הקנדי) נכנסה לבידוד כי התגלתה כחולה בקורונה. ראש הממשלה ג׳סטין טרודו נכנס מיד לבידוד, אבל לא נבדק משום שאין לו תסמינים והוא לא רצה לבזבז בדיקת קורונה. ג׳סטין טרודו גם מדבר אל העם כל יום בשמונה ורבע בבוקר, אך גם הוא וגם הדוברים של הפרובינציות השונות עסוקים בהסברה לציבור שמטרתה להרגיע ובמקביל להניע את הציבור לפעולה (לא להכניס לפאניקה, ומצד שני לא להכניס לשאננות). רם מאזין קבוע לבוני הנרי – הרופאה הראשית של בריטיש קולומביה – שמעדכנת בכל יום בנהלים, בכמות ובמצב החולים. אני חושבת שהוא קצת מעריץ אותה (וכמוהו כמה מליוני תושבי הפרובינציה), עומדת בכל יום כשלצידה מאזין שר הבריאות המקומי, ומתורגמן ללקויי שמיעה מהצד השני. האמת שקשה שלא, אחרי שנשברה בשידור חי כשבישרה על הנפטר הראשון מבית-חולים סיעודי בצפון ונקובר. (ולמי שנכנס ללינק שצירפתי – תראו כמה התקשורת אוהדת את הרגישות שלה).

יש עוד מליון הבדלים כמובן. קנדה היא לא ישראל – היא הרבה פחות צפופה מישראל, התושבים הרבה יותר ממושמעים, ו״ריחוק חברתי״ הוא הרחבה של השמירה על ״פרסונל ספייס״ – המרחב האישי שגם ככה מקובל פה. כולם גם פה מפחדים מאוד, ובכל זאת מתקשים לא לצאת לגנים ולפארקים בסופשבוע יפה. פה לא סגרו את הגבולות ובמשך חודש נכנסו עוד ועוד תושבים שחזרו מסין ומאירן -פשוט כי הם חזרו הביתה.

ומה ביומיום? כמעט ואין פה שירותי משלוחים מהסופר. במובן הזה זה כמעט שנות ה-80 פה. אתמול הלכתי לקנייה גדולה בסופר כי לא יכולתי לדחות אותה יותר – נגמרו הירקות בבית. האווירה בסופר היתה אפוקליפטית. חיכינו בחוץ – עשרות לקוחות ועגלותיהם הריקות, עומדים במרווחים וחמושים מי במסכה ומי בכפפות – הכל כדי להרגיש קצת מוגנים מהאוייב הלא -נראה. הורשנו להכנס בקבוצות קטנות כדי לשמור על עומס קבוע בחנות עצמה. המדפים הענקיים הריקים הלחיצו אותי לקנות יותר מדי מהמוצרים שכן מצאתי. אני מבינה שאין מחסור עולמי בשמן זית, אבל אם כבר מצאתי בירכתי המדף את הבקבוק הנכסף אז קניתי מיד שניים. קניתי כדי להרגיש ש״עשיתי משהו״, וגם כדי שלא אצטרך לחזור לשם בקרוב, ואולי כי גם ככה לכסף שלנו לא יהיה ערך בסוף המסע הזה, אז לפחות נהיה מושקעים בשלושה בקבוקי שמן זית כתית איכותי.

הכי אני דואגת להורים שלי ושל רם שבארץ. ולא בגלל הגיל והמצב הבריאותי שלהם, הם בסדר כרגע. בעיקר כי הם לא מספיק ממושמעים, כמו ההורים של רוב חברותי. כנראה ששנים של הלחצות של התקשורת, ודאגה קיומית בלתי פוסקת בארץ הביאה את כל הדור הזה לחשוב שהוא עבר כבר הכל, וקצת קורונה לא יכולה לו. ואני מבקשת – עברתם דברים קשים הרבה יותר, תהיו סבלניים ותנו לגל הזה לחלוף בלי להפגע. מה זה כבר חודש-חודשיים בבית? תשתדלו להשאר בריאים נפשית, ואל תצאו למגפה שבחוץ.

איך אנחנו עוברים את החופשה הכפויה הזו? קיבלנו את פני האביב במסיבה בבית (תמר התעקשה), הבנות לומדות אונליין כמה שרק הן (ואני) יכולות. עדיין מותר לצאת קצת החוצה אז אנחנו מנסות לנצל את המצב כמה שעוד ניתן, במיוחד בימי השמש הספורים.

האביב היפה, שכל השנה אנחנו מחכים לו, חולף לו מבעד לחלון.

שיגמר כבר, שנקום בצד השני בריאים ומחוזקים נפשית. .


אז בסוף כתבתי על הקורונה. לא התכוונתי האמת, פשוט ראיתי את הפוסט הקודם פה בבלוג, על פורים, והוא נראה לי כאילו נכתב בעשור אחר, אז, לפני שהטירוף הגיע אלינו.

מעט תמונות מאחת התקופות המוזרות שחווינו: (כל התמונות צולמו בחמישה הימים האחרונים, והן מתכנסות לכיוון הבית עם ההנחיות), בונוס לגוללים עד הסוף!

אביב וקורונה גלית לוינסקי
חוף הים בסוף השבוע
אביב וקורונה גלית לוינסקי
תמרול קופאת ובורחת
אביב וקורונה גלית לוינסקי
זוהי תחילתה של הפריחה
אביב וקורונה גלית לוינסקי
אביב
אביב וקורונה גלית לוינסקי
ניצנים בכל מקום
אביב וקורונה גלית לוינסקי
רכבנו לפארק. ברקע – גן שעשועים סגור ומוקף סרט אדום
אביב וקורונה גלית לוינסקי
הכנות למסיבת האביב
אביב וקורונה גלית לוינסקי
מסיבת האביב כללה גם "ציור אביבי"
אביב וקורונה גלית לוינסקי
שיעור ראשון אונליין. כל ילד היה צריך להכיר לשאר את הסטאפי האהוב
אביב וקורונה גלית לוינסקי
קטעים פה. מאתגרים טכנולוגית את אמא, כל היום אני פותרת בעיות טכנולוגיות, ואז שוברת את הראש עם לוח הכפל.
אביב וקורונה גלית לוינסקי
היום תמר התחילה ללמוד הקלדה עיוורת! אף פעם לא מוקדם מדי מתברר
אביב וקורונה גלית לוינסקי
שיעור ריקוד בבית
אביב וקורונה גלית לוינסקי
האביב מעבר לפינה. אבל האם נוכל להגיע עד לפינה כדי לראות אותו?!

אביב וקורונה גלית לוינסקי

ושני וידואים מעולים שעשה ליאור נוימן (שבא לשאול את הבננות שאלות, ביום האחרון שהרשנו לאנשים עוד להכנס אלינו הביתה לפני שבוע וקצת):

פורים 10#: מלח/פלפל וקרמיט הצפרדע

השנה, פורים 2020: הבננות החליטו כבר לפני למעלה מחודש למה הן רוצות להתחפש. חסל סדר תחפושת משפחתית (תכלס גם בהאלווין לא הצלחנו למצוא משהו שכולם רצו אז לא כל שכן בפורים שהוא בעינינו עדיין החג המרכזי). עלמה בחרה להתחפש עם חברה למלח/פלפל, ותמר לקרמיט הצפרדע שר שיר בביצוע ספציפי (הסבר בהמשך).  מה שכן – זה שהן יודעות בדיוק מה הן רוצות עושה לי את החיים קלים בעזרה בביצוע התחפושת (בעיקר אם זו תחפושת קלה. אני לא מקנאה בכל התחפושות הסופר-מסובכות שאני רואה ברחבי הפייסבוק, שנראה שלמצוא חיסון לקורונה לוקח פחות זמן מלהצליח להכין אותן).

האלווין גלית לוינסקי
האלווין 2019: נסיכה ונסיך ושני אסירים

קבלו אותן: תחפושות משאל לפורים 2020:

מלחיה ופלפליה

פורים גלית לוינסקי

עלמה וחברתה הטובה אלי החליטו שהן רוצות להתחפש ביחד השנה, ובחרו במלח/פלפל בתור התחפושת המשותפת.

זו ללא ספק התחפושת הכי קלה שהכנו אי-פעם. מזל, כי היה לנו רק פליידייט אחד להכין אותה. בפליידייט אחד של קצת פחות מארבע שעות הספקנו להעלות רעיונות לתחפושת, לחפש רפרנסים ברשת, לנסות חומרים שונים (בריסטול, שקף, בד) בתור החומר העיקרי של התחפושת, להסיע את תמר לפליידייט שלה, לנסוע לחנות בדים לקנות בדים, לנסוע לדולר-סטור לקנות מלחיה ופלפליה, לחזור הביתה, לאכול, להכין את התחפושת ולהצטלם!

זו תחפושת קלילה להכנה, נוחה ללבוש, וזולה במרכיבים. קנינו חצי מטר בד כותנה עבה בשחור ולבן, גזרנו את החור לצוואר,  הדבקנו את הצדדים של השמלה בדבק חם. הבנות גזרו לעצמן את האות המתאימה מחתיכות לבד שקנינו, והדבקנו אותן עם דבק חם. הכובע עשוי מרצועת בריסטול כסוף, וממולא בנייר כסף שעליו הבנות כתבו את האות הרלוונטית בנקודות בעזרת טוש שחור. קל ממש! לא לשכוח – המלחיה והפלפליה עצמן, כדי שהן יוכלו לתבל את מי שהן פוגשות בדרך!

פורים גלית לוינסקי

והנה כך תוך פחות משעה גזרנו, הדבקנו, מדדנו, והכנו את התחפושת בקלות ובשמחה

פורים גלית לוינסקי
עלמה ואלי גוזרות אותיות בלבד
פורים גלית לוינסקי
מלחיה ופלפליה מוכנות לתבל!
פורים גלית לוינסקי
על הראש האותיות S, P
פורים גלית לוינסקי
תמונה לרפרנס – למקרה שאחת מתחפשת ללא השניה

קרמיט הצפרדע שר את The Rainbow connection

פורים גלית לוינסקי
קרמיט הצפרדע התמרולי

כן, תמר הודיעה לנו לפני כחודש שזו תהיה התחפושת שלה. זה היה שיר שלמדה בגן לכבוד מסיבת סיום גן-חובה בשנה עברה, והוא השיר האהוב עליה.

כרגיל, תמר ידעה בדיוק איך היא רוצה להתחפש. הצעתי לה כמה רעיונות כדי להקל על הביצוע, וכיוון שהיא היתה חולה בבית במשך כמה ימים לפני החג הספקנו לנסוע לקנות כמה מצרכים שהיו חסרים לנו (ומזל שבדולר-סטור מוכרים עכשיו דברים לכבוד חג סנט-פטריק ומצאנו המון דברים ירוקים שימושיים). יש לציין שאת ההשראה לתחפושת – בובת הקרמיט הענקית – האחייניות שלי העבירו לנו בלי קשר כשעברנו לקנדה, והוא חבר יקר כבר שלוש וחצי שנים, וגם הגיטרה שלנו ולא נקנתה במיוחד.

הסקיצה שתמר עשתה כדי שנדע איך להכין את התחפושת

פורים גלית לוינסקי

במקור תמר רצתה להכניס את בובת הקרמיט דרך השמלה שלה, אבל הסכימה לנסות לקשור אותה על הגוף בעזרת חגורת מזוודות ירוקה. את כפות הידיים וכפות הרגליים גזרנו מלבד לפי שרטוטים שתמר הכינה, וחיברנו בגומי לנעליים ולכפפות ירוקות. הרעיון והביצוע של קשת העיניים הוא בלעדי של תמרול. הדפסתי לה תמונה של קרמיט מהקליפ של השיר כדי שתוכל להראות למי שלא מכיר (אם במקרה היא תפגוש מישהו שלא מכיר…?!)

פורים גלית לוינסקי
מכינה קשת עיניים
פורים גלית לוינסקי
קרמיט וקרמיט נועלים נעליים
פורים גלית לוינסקי
שר יפה הקרמיט הזה
פורים גלית לוינסקי
שני צפרדעים
פורים גלית לוינסקי
תמרול בדיוק למדה בכיתה על צפרדעים. מידע שימושי לחג!
פורים גלית לוינסקי
לא כבד לך?!

"לא כבד לך?!" שאלתי אותה כשהיתה לבושה וקשורה לקרמיט ולגיטרה. "לא!" ענתה תמרול בעקשנות אופיינית.

למזלינו את הגיטרה ואת בובת הצפרדע אפשר להוריד ממנה בשיחרור החגורה בלבד. מקווה שמחר במסיבת התחפושות היא תסכים להתהלך בלעדיהם.

ואני? אני התחפשתי השנה ללילה. שילוב של תחפושות הירח והכוכבים שעשינו לפני כמה שנים, אבל בגרסה מינימליסטית. בתחפושת שלי אין לי הרבה כוח להשקיע. חבל, אולי עכשיו כשהבנות כבר דואגות לעצמן (כמעט) אני אחזור לתחפושות יצירתיות לעצמי!

פורים גלית לוינסקי
פלפליה ולילה הלכו למסיבת פורים בJCC

חג פורים שמח ובריא לכולנו!

לכל הרעיונות שלנו לתחפושות: מאמה-מיה: דונה והדיינמוס, הגמד קרשינדו והנסיכה בלדמבו, טינקרבל וגפילטע-פיששמש ירח וכוכביםשוקולד-מנטה-מסטיק, מגוון רעיונות לתחפושות זוגיות ומשולשות: מיץ פטל, ג'ירפה ואריה, האריה שאהב תות, צ'ה-גווארה ופידל קסטרו, פרת משה רבינו, סופרמנית קטנה, אבא מלווה וילדה בטיול שנתי – כולן בפוסט הזה. פוסטים נוספים על פורים: תחפושות משפחתיות, וארגז התחפושות שלנו.

הבית הכחול

בשנים האחרונות גיליתי שאני אוהבת להיות בבית. אני אוהבת לצאת ולהפגש עם חברים, אוהבת ללכת להסתובב בעיר, מרגישה מחוייבת לצאת לעשות ספורט. אבל אם זה תלוי בי, סביר להניח, שבבוקר פנוי – אשאר בבית. מזל שיש לי גם עבודה לעשות מהבית, כך שזה מסתדר לי עם האישיות.

 גלית לוינסקי הבית מבחוץ

יש לנו בית לא גדול, מה שנקרא פה 3 Bedroom – פה סופרים רק את חדרי השינה. חדר שינה של רם ושלי,  חדר השינה של הבננות, וחדר עבודה/משחקים/אורחים/בלגאן. חוץ מזה יש מטבח די גדול עם פינת אוכל קטנה וסלון. אנחנו גרים בקומה העליונה, מתחתינו מושכרות שתי דירות חדר.

מתאים למידותינו.

לא לתמיד, אבל למידות העכשיויות שלנו.

חוץ מזה שלמי יש כוח לעבור.

אני מעדיפה להצטמצם ולצטופף ולהפטר מרהיטים אם צריך, ולא לעבור.

מחזיק מפתחות גלית לוינסקי
צרור המפתחות שלי והמחזיק שאומר הכל (ותודה לשין שקנתה לי מחזיק מפתחות תואם אופי)

אחרי שגרתי המון שנים בבית אחד – בדירה במעגל, היה לי מאוד קשה להפרד. אבל יש משהו מאוד נעים במעבר לבית ריק, במיוחד מעבר כזה קיצוני של יבשת אחרת – כי נכנסים לבית באמת ריק. לא לקחנו איתנו מהארץ הרבה, בגדים, ספרים, כמעט כלום. זה היה שיעור יפה בפרידה מחפצים, בלחשוב מה צריך ומה סתם נשאר איתי מכוח האינרציה, בלקחת רק את מה שיש לו ערך שימושי.

זה היה מאוורר. הגענו לבית עם ארונות ריקים, מעט רהיטים שקיבלנו מאחותי וחברותיה, רק הריהוט המינימנלי ההכרחי שרם קנה באיקאה.

שלוש וחצי שנים אחר כך: ארונות עולים על גדותיהם, מליון חפצים שאין להם מקום, יותר מדי בגדים/קופסאות איחסון/צעצועים/תיקים/מזכרות/פיצ'פקעס.

ובדיוק השבוע רם אמר לי – אולי אנחנו צריכים לעבור לבית גדול יותר.

פצצה.

כי מבחינתי כאמור, עדיף לוותר על ספה מאשר לארוז שוב את כל חפצי ולנדוד, גם אם זה שני רחובות מערבה.

וגם – זה אישור בעיני לכך שאנחנו אוגרים יותר מדי. אם צריך עוד מקום, ואנחנו נותרנו עדיין אותה כמות האנשים במשפחה – סימן שאגרנו יותר מדי חפצים. ומי זה אגרנו? אני. והבנות. טוב אותן אי אפשר להאשים, הן נקשרות לכל פיסת נייר שציירו עליה, ולכל קופסת קורנפלקס שנגזרה והוכרזה כ"בית ליוניקורן". ואני שומרת. אולי נצטרך? אולי פעם אוהב שוב את התיק הזה? אולי אחזור ללבוש מידה 36?

ופחות נעים בבית כשהוא מבולגן. והבלגאן גם ממלא לי את המוח, קשה לי לעבוד בחדר לא מסודר, לא כל שכן להסתובב בבית שיש בו חפצים ללא מקום קבוע. מדי פעם אני מסתערת על הבלגאן ואומרת לבנות: אם זה על הרצפה, סימן שאת לא צריכה את זה. אולי אני צריכה לעשות את הגבול הזה גם לעצמי: אם אין לחפץ הזה מקום של קבע (במגירה או קופסא של עוד מאותו סוג או נושא) סימן שאני לא צריכה את זה.

אני רוצה לחיות בבית שאני יודעת בדיוק מה יש בו, ואיפה למצוא את מה שאני צריכה בשתי דקות מקסימום. לא רוצה שוב לאגור דברים ולגלות אותם אחרי 10 שנים כשאני אורזת את הבית (כמו מגוון חפצים ש"אולי אני אצטרך" שמצאתי בבוידעם כשארזתי את הבית במעגל).

באנו לרילוקיישן של שנתיים. ארזנו בית וחפצים שנאספו בעשרות שנים למחסן אחד קטן. אנחנו באמצע השנה הרביעית כרגע. מדי פעם אני נזכרת באיזה חפץ שנשאר בארץ ואומרת לעצמי – חבל שלא לקחתי אותו. איך לא לקחתי אותו?! אבל את רוב הדברים – ארגזים על ארגזים שעומדים צפופים במחסן אחד קטן בהרי ירושלים – סביר להניח שאמסור ברגע שאפתח את הארגז. חוץ מהאלבומים והספרים שלי. אליהם אני באמת מתגעגעת.

 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
הבית הכחול בחורף
 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
הבית הכחול בקיץ

אז מה זה הבית הזה? איפה זה "הבית"? כמה בכיתי כשעזבתי את הבית שלי ברחוב המעגל. אהבתי אותו אהבת אמת, ומעבר לכך שהדירה היתה של סבתא שלי והיו לי זכרונות ילדות רחוקים ממנה, כשהיא היתה שלי היא הפכה לבית. הבית האמיתי הראשון שלי אחרי בית ההורים. וכשנכנסנו לכאן, הדירה ששכרנו בוונקובר, ששכרנו אותה מתמונות באינטרנט, בלי להיות בה פיזית אפילו פעם אחת, דירה שצבועה בחום בהיר עם מטבח כהה וארונות קיר קנדיים – מי בכלל חשב שארגיש פה אי פעם בבית.

וכן. הבית הכחול הוא ממש בית.

כי אני רגילה אליו.

כי נוח לי פה.

ובעיקר כי המשפחה שלי פה. אז זה הבית.

ובשבועות הקרובים יהיו פה שינויים – שינויים (קלים) בעיצוב הבית. אבל למרות שאני לא אוהבת שינויים – אני מתרגשת. אפשר גם בתוך הקבוע והמוכר להתחיל משהו חדש. וכנראה שזה בדיוק הזמן לפנות קצת מקום בבית (ובלב) וליצור לי קצת יותר מרווח נשימה בתוך הבית.

 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
שלג ותכול
 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
הבית הכחול בקיץ
 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
הבית הכחול באביב, בשבועיים האלה שבהם הלילך שלנו פורח
 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
הבית הכחול בשלג
 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
הרחוב שלנו בשלג האחרון
 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
האביב היפהפה