החופש לבחור

השבוע לא הצבעתי בבחירות שוב, בפעם החמישית ברצף לדעתי. טוב, הארבע האחרונות – ברור, וגם אחת קודם אם אני לא טועה, כי אנחנו פה כבר כמעט חמש שנים. איבדתי כבר את הספירה.

אני לא מבינה את האנשים בארץ שלא מצביעים בבחירות. אין שום מצב שהייתי בארץ ולא הייתי מממשת את זכותי לבחור. למרות הייאוש והאכזבה והעייפות מכל הפוליטיקה הבלתי נסבלת בארץ. אבל זו אני (וכל מי שאני מכירה לדעתי). אני יודעת שהרבה מאוד אנשים לא הצביעו הפעם. אני לא מבינה אותם אבל זה המצב.

כמו שאני לא מבינה את אלה שניתנה להם הזכות להתחסן והם סירבו לה. אני יודעת שאני לא יכולה להבין, כי אני לא שותפה להרגשה שלהם, ויש לאנשים הרבה חששות סביב החיסון הזה וסביב המהירות בה הוא ניתן. ובכל זאת. אני מחכה בקוצר רוח לתורי להתחסן, שאמור להגיע בתחילת יוני, אם קצב בחיסונים פה ימשיך כמתוכנן.

ובנוסף, אני לא מבינה איך שוב נפלה רוחי מתוצאות הבחירות. חשבתי שאני לא מצפה לכלום. לפני כמה שבועות כבר אמרתי לאחותי שאני לא מצפה שיקרה שום שינוי. איך אפשר להתאכזב כשלא מצפים לכלום? מתברר שאפשר.

שנת הקורונה הזו הגדילה להוכיח כמה חופש יש וכמה אין לנו. סה"כ אנחנו חיים על פי תפיסת עולם דמוקרטית. חופש הבחירה הוא אחת מהחירויות. חופש התנועה הוא חירות שניתנה לי בתוקף היותי אזרחית במדינה דמוקרטית, ולקחתי אותו כמובן מאליו. הקורונה הוכיחה לי שגם את החירות הזו ניתן לעקל, ובמפתיע. שלא כמו בארץ לא היה פה שום "סגר" משמעותי. בכל שלב של המגפה, גם כשלא התקיימו לימודים בבתי הספר באפריל ובמאי 2020 לא אסרו עלינו לצאת מהבית, ולא ספרו לנו קילומטרים. בתקופה מסויימת בוטלו כל הטיסות (כמו בכל העולם) ואז הן חזרו.  ואז לתקופה של כחודשיים – עד לפני שבועיים נתב"ג היה סגור. התחושה הזו שאי אפשר לטוס הביתה, לארץ, היא תחושה מאוד קשה. גם למי ש"הביתה" לא חד משמעי בשבילה.

הקורונה שיבשה לחלוטין את תחושת החופש לבחור בעצמי. להחליט מתי לנסוע ולאן. מסוכן לטוס לטייל. אסור להכנס לישראל. הבחירה לא בידי.

החיים מלאים בחירות. קטנות וגדולות. אני בוחרת מה לאכול בצהריים. אני בוחרת מה ללבוש. אני בוחרת מה ואם לפרסם בפייסבוק. אני בחרתי לחיות את חיי עם רם. אבל רוב הדברים הם כמובן לא לבחירתינו. אם הייתי יכולה הייתי עוצרת את הזמן. מרפאת מחלות. בוחרת שיקירי יחיו לנצח, או לפחות לאורך הזמן שהם בוחרים. בדברים הגדולים באמת אין לנו בחירה – מי יוולד לנו. מה יהיו הפחדים שלנו, מה יהיה העתיד.

לכן אני שמחה מהבחירות שכן יש לי. גם אם הן קשות. ההתלבטות בין החיים בוונקובר או בישראל היא קשה ומשמעותית. היא משפיעה על חיינו בהווה ועל חיי הבנות שלי בעתיד. חוסר הבחירה גם משפיע על חיינו ברמה היום-יומית. אבל אני מזכירה לעצמי שהיא בחירה בין שתי אפשרויות טובות. וזה שיש לי את האפשרות לבחור זו פריווילגיה. אני מעריכה אותה. למרות שאני סובלת כל יום וכמעט כל שעה מההתלבטות הזו.

ליל הסדר נוסף בלי המשפחה שלי. לא העלתי בדעתי שזה אפשרי, והנה, בפעם השניה ברצף אנחנו לא נוסעים ארצה בפסח. הבנות שלי לא ראו את ההורים שלי כבר שנתיים. מה שאנחנו נאחזים בו זה תכנון החופשה הבאה בארץ. בקיץ, אם הקורונה וביבי יואילו לאפשר לנו להכנס.

בנימה אופטימית זו –

שיהיה חג חירות שמח!

לפני חמש שנים נתנו במתנה לחג הפסח מסגרות עם תמונות שלנו בלבן לסבאסבתא. מאז בכל ביקור בפסח אני מחליפה להם את התמונה לתמונה מעודכנת שלנו. ב-2020 כמעט שכחנו להצטלם מרוב השוק על הטיסה שבוטלה, ואז על ליל-הסדר לבד ועל כל החיים שהשתנו פתאום. השנה לא ויתרנו על צילומים בלבן לכבוד פסח. גם אם אי אפשר להכניס אותם בנתיים למסגרות בבית של ההורים שלנו.

בעזרת השמש בקרוב נתחבק, וזה יהיה יותר נעים מאי פעם.

תמונה משפחתית גלית לוינסקי
אורזות תמונות משפחתיות, פסח 2016

תמונה משפחתית גלית לוינסקי

תמונה משפחתית גלית לוינסקי
אנחנו, מרץ 2016
תמונה משפחתית גלית לוינסקי
אנחנו, מרץ 2017
תמונה משפחתית גלית לוינסקי
אנחנו, מרץ 2018
תמונה משפחתית גלית לוינסקי
אנחנו, מרץ 2019
תמונה משפחתית גלית לוינסקי
אנחנו, אפריל 2020
תמונה משפחתית גלית לוינסקי
אנחנו, מרץ 2021
אחרי שסיימתי לכתוב את הפוסט מצאתי את הפוסט מלפני שנתיים בדיוק, שנכתב ביום הבחירות (כמו זה) וכלל את הצילומים בלבן לכבוד פסח. אז הצילומים בלבן ובחירות מ2019 כאן. והצילומים בלבן למסגרות לפני הפרידה בפסח 2016 כאן וכאן הצילומים בלבן מראש השנה, 2015.

פורים 11#: קטשופ וצ'יפס, באנג'י וג'ייד ראביט

פורים 2021, מה יש לדבר. אחרי שנה מוזרה, עצובה ומעייפת הגיע שוב החג האהוב עלי. לא יאמן שהקורונה הארורה התחילה לפני שנה, מיד בתום חגיגות פורים 2020… למזלינו בתי הספר פתוחים ויש מסיבת-פורים השנה. במתכונת שונה אמנם – כל שכבה בנפרד וכל שאר המסיבות (במרכז הקהילתי למשל) היו בזום, אבל יש מסיבה בבית-הספר, ויש בשביל מה להשקיע בתחפושת!

השנה הבננות בחרו בתחפושת זוגית, כל אחת עם החברה הכי טובה שלה. לרגע חששתי שאשאר מובטלת מעבודת הכנת התחפושות, עד שהתברר שרעיונות מפורטים יש, אבל בכל זאת הן ישמחו לעזרתי בהכנת התחפושת עצמה.

בגלל הקורונה אסור להפגש אצלינו בבתים. אסור פליידייטים, למרות שהבנות לומדות באותה כיתה עם החברות ונמצאות בבית ספר בלי מסכות (בתוך הכיתה). השתדלנו לשמור על הכללים ככל האפשר ולהפגש רק בחוץ (תוך התחשבות במזג האוויר).

איזה כיף שיש לבננות כאלה חברות טובות שבוחרות להתחפש איתן בתחפושת משותפת מגניבה!

והנה הן, תחפושות זוגיות מגניבות, פורים שנת 2021:

קטשופ וצ'יפס: עלמה ואלי

Ketchup and Fries גלית לוינסקי
שתי חברות טובות, קטשופ וצ'יפס. מתאימות בכל הפרטים הקטנים, מהעגילים, הקשת ועד המסכה

עלמה ואלי – חברות נפש, התחפשו יחד שנה שניה ברצף. החליטו למה יתחפשו, ונפגשו לפליידייט אחד בחצר לתכנון וסקיצה. אחר כך אני ועלמה הלכנו לרכוש את המוצרים החסרים ולחפש בבית שאריות בדים וניירות. אמא של אלי הזמינה עבורה בגד גוף אדום וחצאית אדומה, והבנות החמודות נפגשו שוב לפגישה קצרה של יצירה. עקרונית קבענו שנכין הכל בחוץ מפאת איסורי הקורונה, אבל בגלל שהיה קר וגשום ישבנו שלושתינו במסכות בחדר הכניסה של הבית שלנו, עם דלת הכניסה פתוחה כל הזמן. היה קר, אבל הצלחנו לייצר בשעה וחצי את כל התחפושת של אלי. את התחפושת של עלמה השלמנו לבד כבר בתוך הבית.

עלמה ואלי ידעו בדיוק מה הן רוצות, והכינו את הרוב לבד. לשמחתי הן זורמות ופחות פרפקציוניסטיות ממני, כך שכל מה שיצא – הן היו סופר מרוצות וגאות. שימו לב לקשת צ'יפס לשיער של אלי, הצ'יפס התלת מימדי והעגילים של עלמה, כי הפרטים הקטנים מקפיצים את התוצאה!

קטשופ גלית לוינסקי

באנג'י וג'ייד ראביט – הארנבים מהסרט Over The Moon: תמר ותמר

Jade rabbit גלית לוינסקי
תמר ותמר, ארנבון וארנבון

כשתמר ותמר, החברות הכי טובות כבר שלוש שנים – החליטו להתחפש יחד – הן בחרו בדמויות מסרט אהוב על שתיהן  – Over The Moon (שלא נראה לי שאף אחד אחר מכיר, הן צפו בו ביום שהוא יצא לנטפליקס אי אז כשעוד היה מותר להפגש בבתים). ארנבת לבנה וארנב ירקרק שמתאהבים בסוף הסרט ונשארים ביחד. קלאסי לא?!

למרות הפרשי הגובה ההפוכים תמר שלי בחרה להיות הארנב הגבוה, הרי הוא ג'ייד ראביט. אניווי, מיד התגייסתי למשימה. לייצר ארנב זה מאוד קל, במיוחד שיש לנו הרבה פרטי לבוש מתאימים (הטייץ הירוק שימש את עלמה בתחפושת קרשינדו הגמד, נעלי הבית היו בכלל של האחיינית שלי)

תמר עברה על כל ארגז התחפושות העצום שלנו, ובחרה מהבדים שיש לי כבר דברים שאולי יתאימו עבור שתיהן. תפרתי את הגוף מבד פליס ירקרק שקנינו, אזניים נקנו בחנות הפארם שלידינו (תכף איסטר, אזני ארנב זה הקטע), חיברנו זנב מפונפון שנשאר מתחפושת טינקרבל של עלמה מלפני ארבע שנים. הדפסתי לתמריות עותקים של תמונה שהן בחרו מהסרט, כדי ש(כל) מי שלא יכיר יוכל לדעת למה הן התחפשו.

תמר עפה על התחפושת שלה, ממש, באושר אמיתי. כמה אני שמחה מהיכולת שלהן להיות שמחות וגאות באמת במה שהן (ואני) הכנו.

>חפושת ארנב גלית לוינסקי

היום – יום שישי – היתה מסיבת הפורים בבית-הספר. השנה החגיגות היו במקביל לכל הכיתות, ובנפרד לכל שכבה. אסור להם להתערבב עם שכבות אחרות. היה מאוד מאוד שמח, ואני התנדבתי לצלם את הילדים המחופשים כך שזכיתי גם להכנס לבית הספר (אסור למבוגרים להכנס מאז תחילת הקורונה), גם לצלם את הבננות מחופשות ושמחות, וגם להנות בעצמי בחג האהוב עלי (:

Jade rabbit גלית לוינסקי

חג פורים שמח ובריא לכולנו!

לכל הרעיונות שלנו לתחפושות: מלחיה ופלפליה וקרמיט הצפרדע, מאמה-מיה: דונה והדיינמוסהגמד קרשינדו והנסיכה בלדמבו, טינקרבל וגפילטע-פיששמש ירח וכוכביםשוקולד-מנטה-מסטיק, מגוון רעיונות לתחפושות זוגיות ומשולשות: מיץ פטל, ג'ירפה ואריה, האריה שאהב תות, צ'ה-גווארה ופידל קסטרו, פרת משה רבינו, סופרמנית קטנה, אבא מלווה וילדה בטיול שנתי – כולן בפוסט הזה. פוסטים נוספים על פורים: תחפושות משפחתיות, וארגז התחפושות שלנו.

בד או מסטיק?

בסוף השבוע האחרון נחגג פה יום המשפחה, מה שהופך אצלינו בבית-הספר למעין "חופשת אמצע הסמסטר" של חמישה ימים. (בתי הספר של הפרובינציה לוקחים תמיד יום השתלמות אחד לפני, בית הספר שלנו יום השתלמות אחד אחרי, וסופשבוע ארוך. סה"כ חמישה ימים, שישי-שלישי). במקביל ירד השלג הראשון של העונה, היה סופשבוע קר וביתי, וניצלנו אותו לפעילות משפחתית נהדרת שתכננו כבר כמה ימים לפני.

בהשראת מחברת הראיונות של נעמה מגשימת מתנות (שקראתי עליה לפני שנה וסימנתי לי בראש שאנחנו חייבים לעשות כזו מחברת בחופשה המשפחתית הבאה עם הסבים, שלא קרתה בנתיים בגלל הקורונה) ופוסט מרגש במיוחד של מיכל מיאסניק שקראתי לאחרונה (על ראיונות ומשחקים משותפים בזום לנכדי רילוקיישן עם הסבים שבארץ) בנינו ראיונות משלנו לסבאסבתא של הבננות.

הרי אין מה לחכות, אנחנו כאן והם שם כבר יותר משנה, ובנתיים הגעגועים גוברים והפגישה הפיזית רק נדחית ונדחית. הזמנו את ארבעת הסבים/סבתות לארבעה מפגשי זום, כל אחד בנפרד, לפי לוח זמנים שהבנות בנו. לפני כל מפגש עלמה ותמר ישבו וכתבו שאלות שעניינו אותן. השאלות נעו על ציר רחב משאלות על העבר – הילדות של הסבים, לימודים בבית הספר היסודי, מתי הכירו את בן/בת הזוג, עד שאלות על ההווה – היומיום בתקופת הקורונה, וגם כל מני העדפות ותחביבים.

הרעיון היה לשאול אותם על עצמם, מתוך המחשבה שאמנם אנחנו מדברים הרבה בטלפון, אבל בדרך כלל הסבים שואלים את הבנות עליהן, והן מספרות על העיסוקים שלהן ומראות דברים שהן בוחרות ולא ההפך. הפעם לתת במה לכל סבא/סבתא בעצמם ולשמוע מהם על עצמם. במה הם עסוקים? מה מעניין אותם? מה הם אוהבים? מה הם אהבו לעשות / לשחק / ללמוד?

עלמה (בת 9.5) הכינה לכל אחד מהארבעה שאלות אישיות, המתאימות לבנאדם הספציפי. בעקבות כל ראיון שעבר השאלות השתנו קצת, לפעמים היא בחרה לשאול את אותה שאלה כמה אנשים. שאלות לדוגמא של עלמה: מי היתה החברה הכי טובה שלך כשהיית ילדה? האם אהבת ממתקים כשהיית ילדה? מה רצית להיות כשהיית קטנה? האם אהבת ללמוד בבית הספר? באיזה גיל עברת דירה? מה אתה לוקח איתך לעבודה? יש יום בשבוע שאתה אוהב? האם היית באיזושהי מלחמה? באיזה גיל טסת במטוס בפעם הראשונה? איך הרגיש לטפל בי? באיזה מקומות מגניבים היית בחיים שלך? יש לך משהו ברפואה ללמד אותי? איזה תפקיד אהבת לשחק במשחק כדורגל?

מעניין לראות רק מהשאלות שהיא כתבה מה שמעסיק את עלמה בעצמה. גם רם ואני נכחנו בראיונות, וגם האחות של המראיינת וכך גם אנחנו זכינו לשמוע סיפורים, וללמוד דברים חדשים שלא ידענו על ההורים שלנו. הבנות נדהמו לשמוע שסבא רוני טס לחו"ל לראשונה כשהוא היה בן שלושים ומשהו, נגעלו לשמוע שסבתא אסתר שתתה ביצים חיות אם הן נשברו כשהובילה את הביצים של התרנגולות מהמשק לצרכנייה, התעניינו לשמוע שסבתא דליה חזרה להיות חברה של החברה הכי טובה שלה מהתיכון, אחרי ארבעים שנה, ולמדו שסבא אורי מאוד מתגעגע ללמד סטודנטים.

תמר (בת 7) בנתה בהתחלה לארבעתם את אותו ראיון, אבל לקראת הראיון של סבא אורי היא החליטה לשנות אותו קצת. שאלות שחזרו אצל תמר היו: איך הרגישה תקופת נער (=תקופת הנעורים)? איך הרגיש לטפל בתינוקות?  מה המאכל האהוב עליך? מה המספר האהוב עליך? מה האות האהובה? והשלב המבדח במיוחד – שלב השאלה הקצרה, שאחרי כמה שאלות כולם נכנסו אליו וענו: – קר/חם? – פה/אף? – מיץ/שוקו? – כחול/לבן? – בית/חווה? – פס/משובץ? – בד/מסטיק? ("מה? מה או מסטיק? לא שמעתי") – משולש/ריבוע?

כל בוקר התכנסנו לשיחת זום (על המחשב, כיאה למעמד. הטלפון פחות מחייב), עלמה הזמינה את הסבא/סבתא המיועד להכנס לשיחה, והבננות התיישבו עם מחברת לשאול שאלות ולהקשיב לתשובות. יצא לנו טוב שהיה חופש של חמישה ימים. השיחה ארכה בדרך כלל כשעה (ב10 בבוקר שלנו, 8 בערב בארץ), עם הרבה סיפורים שעלו תוך כדי ושאלות שנשאלו בספונטניות. היה גם שלב של שאלות מהקהל (אני ורם). סבא אורי היה המרואיין הרביעי, והראיון שלו עורר הרבה התרגשות וציפייה. סבא אורי ידוע כ"לא מספר סיפורים" באופן ספונטני, ובכלל לא אוהב לדבר בטלפון, כך שהבנות מתגעגעות ממש לדבר איתו. סיפרתי להן שאני גיליתי בבגרותי שלמרות שהוא לא מנדב סיפורים בעצמו, אם שואלים אותו שאלה ספציפית הוא יענה עליה בשמחה, ויספר אפילו סיפורי ילדות. ואכן כל הראיונות היו טובים ומעניינים, לסבים ולנכדות היתה הסבלנות לספר ולהקשיב וכולנו נהננו והחכמנו.

אין כמו תשומת לב אישית. גם לנכדות, גם לסבים וסבתות. הרי אם מישהו כזה חמוד ואהוב היה בונה ראיון במיוחד בשבילי גם אני הייתי נהנית ומשתפת פעולה.

זה היה רעיון נהדר! סבא רוני הציע שנערוך ראיונות רבעוניים. אפשר לסכם במילה אחת: הצלחה!
ואפשר לסכם בכמה תמונות:

ראיונות גלית לוינסקי ראיונות גלית לוינסקי ראיונות גלית לוינסקי ראיונות גלית לוינסקי ראיונות גלית לוינסקי ראיונות גלית לוינסקי ראיונות גלית לוינסקי

ראיונות גלית לוינסקי ראיונות גלית לוינסקי ראיונות גלית לוינסקי

פוסט על מחברת הראיונות של נעמה אורבך, היא נעמה מגשימת מתנות, אפשר לקרוא כאן.
פוסט על פרוייקט חיבור בין דורי של ילדים/ות ומבוגרים משמעותיים בחייהם של מיכל מיאסניק, אפשר לקרוא כאן.

מה לקחתי איתי משנת 2020

ישבתי וקראתי את הפוסט שכתבתי לפני שנה על מה אני עשיתי ב-2019. קראתי וגיחכתי. כמה הייתי גאה אז בעצמי על שהצלחתי לצאת מגבולות עצמי ולהצמיח ענפים ועלווה חדשה על העץ שנעקר מאדמתו (זוהי מטאפורה קצת עילגת לעצמי). אבל באמת – כמה הספקתי!

וכמו כולנו, תכננתי להמשיך ולצמוח.

תיכננתי להמשיך לטוס לפחות פעמיים בשנה ארצה (עדיף שלוש). הטיסה המשפחתית בפסח בוטלה וגם הטיסה שלי עם תמר בקיץ. בסוף טסתי לשלושה ימים בתחילת הסגר השני ואפילו לא חיבקתי את ההורים שלי.

תיכננתי להמשיך ללמד צילום ילדים חמודים מבית הספר היהודי. השיעורים האחרונים של מרץ בוטלו, והחוגים לא נפתחו מחדש עם חידוש הלימודים החלקי ביוני. בספטמבר לא פתחתי את החוג מחדש כי ידעתי שאני רוצה מתישהו לטוס ארצה לראות את ההורים שלי ולא יכולתי להתחייב מתי. בטח לא יכולתי להעלם לשבועיים בידוד. בשעה טובה אני פותחת את החוג מחדש עכשיו, אחרי חופשת החורף!

תיכננתי להמשיך לעבוד. השווצתי פה ש"2020 היא השנה הראשונה שלי שסגורים בה אירועים ששה חודשים קדימה". הכל בוטל. הכל. השמחות בוטלו או שהפכו להיות בזום ואני תיעדתי מקסימום את המשפחות ושמונת האורחים שלהם. אירועי סיום השנה במרכז הקהילתי בוטלו. ההתכנסויות והכנסים שצילמתי קבוע בארבע השנים שלי כאן – בוטלו. בכל זאת נכנסו מדי פעם עבודות חדשות ואני שמחה בכל עבודה. שמחה שעדיין זוכרים שאני קיימת ושיש לי הזדמנות לצלם. לא יכולה להתלונן. לעומת אחיותי ואחי הצלמות והצלמים בארץ – לפחות קיבלתי מענקים ראויים מהמדינה. אבל בהחלט ישבתי חודשים וצברתי אבק על המצלמות ומועקה על הלב. קשה לא לעבוד.

תכננתי להמשיך לטייל. היה לנו טיול מתוכנן ומוזמן לקיץ בקרוואן בפארקים הגדולים של ארצות הברית – לגראנד קניון ולברייס ולזיון. היה מאוד קשה להשלים עם העובדה שהכל בוטל ולא נוכל לנסוע לשם. בהחלטה כמעט רגעית ומאוד נבונה רם הציע שלא נוותר לחלוטין על חלום החזרה לקרוואן אלא ניסע בתוך בריטיש-קולומביה (ביקשו להשאר כל אחד בפרובינציה שלו), הלא בריטיש-קולומביה ידועה ביופיה. ואכן זה היה טיול מושלם.

סיפרתי על כל המקומות שביקרנו בהם בשנת 2019. עכשיו אנחנו בתום שבועיים של חופשת חורף בבית. פעם ראשונה שאנחנו נשארים בבית בחופשת החורף ולא נוסעים לסיאטל או דיסנילנד וקליפורניה, או לפחות ל Great Wolf Lodge לגלוש במגלשות מים. בוני הנרי – הרופאה הראשית של בריטיש קולומביה ביקשה לפני חודש וחצי שנישאר בבית. אז אנחנו נשארים. גם ככה אי אפשר לחצות את הגבול וקר מדי לטייל. אבל – שוב אני לא יכולה להתלונן. עשינו לנו חופשת-בית כייפית עם הבננות. אנחנו משחקים ומציירים (עם שרון רם לאור כמובן) ועושים מסיבות פיג'מות ואופים ובונים במרציפן. ולא נורא, כי –

לא תכננתי להתחיל לעשות סקי. אבל אני עושה! זה משהו שלא יכולתי לדעת בתחילת 2020, שבשנה הזו אלמד משהו חדש, שאני מאוד מפחדת ממנו ונמנעת ממנו כבר ארבע שנים (זה ה-מקום לעשות סקי, היתה פה אולימפיאדת חורף!). למד, חברתי היקרה באה לבקר אותי מניו-יורק בתחילת השנה ואיכשהו, לא ברור איך ולמה (דברים שעושים רק עם חברה של שלושים שנה כנראה) הלכתי איתה לשיעור סקי ראשון. מאז אמנם הכל נסגר ובוטל וכו', אבל עם תחילת העונה פה חזרתי להר, ואפילו עשיתי מסלול ירוק! עכשיו אנחנו יכולים ללכת לסקי ארבעתינו. מי היה מאמין?! בטח לא אני.

לא תכננתי לבלות ימים שלמים וחודשים ארוכים עם הבנות שלי, בבית וגם בחוץ. אף אחד מאיתנו הרי לא תכנן. ולא "גיליתי את הבנות שלי" כמו שאמרו הרבה הורים בסגר הראשון בארץ כי אנחנו מכירות כבר ממזמן. אבל גיליתי ששיעמום זה לא נורא, ולא כל הזמן צריך לעשות פרוייקטים גדולים. הבנות גילו בעצמן את השקט, והקריאה, וגילו מחדש כמה כיף לשחק אחת עם השניה לפעמים אפילו ימים שלמים. גם כשהתחילה שנת הלימודים (אצלינו היא התחילה בספטמבר והלימודים לא הפסיקו גם בגל השני למזלינו הגדול) וחזרו החוגים בחרנו ממש מעט חוגים – חוג אחד לכל אחת, כדי שיהיה להן זמן רגוע בבית אחרי בית-הספר. אנחנו באמת המון זמן ביחד ועושות גם פרוייקטים גדולים וקטנים, וגם לא עושות כלום או שכל אחת עסוקה בשלה. וכיף לנו יחד. וגם זה הרי לא ימשך לאורך זמן, עלמה כבר בת 9, כמה זמן עוד תהיה לה סבלנות להיות עם ההורים שלה?!

היה ברור לי שאמשיך לכדר בחימר, כמו שעשיתי בעשר שנים האחרונות. אבל הסטודיו נסגר במרץ ועדיין לא נפתח מחדש. במקום זה חזרתי לצייר. בכלל לא זכרתי כמה שאני נהנית מזה עד שהכרתי את שרון רם לאור והגחליליות שלה.

אז כן, רוב מה שתכננתי לא קרה, והיתה זו "שנת הקורונה", עם כל הרע והנורא שהיא הביאה איתה ועם כל הזמן שלנו ביחד שהוא בכל זאת רובו רק טוב וטוב.

והמשכתי עם הבלוג, הבלוג חוגג היום 6 שנים! וזה הפוסט ה-305 במספר.

יאללה שנת 2021, בואי נתחיל כבר. ההורים שלי מחוסנים, וכמעט כל מי שאני מכירה בני ה-60 פלוס בארץ  מחוסן וזה בעיקר מה שחשוב לי. אני מקווה שנוכל לטוס ולבוא לבקר בארץ. אני מקווה שיתחילו לחסן פה בזריזות קצת יותר גדולה מהאיטיות הקנדית הרגילה (שזה הצד השני של ניהול המגיפה באחריות ובמקצועיות) והדברים יתחילו לחזור לנורמאליות. השנה הזאת לימדה אותי מה שהיידישאים ידעו כבר מזמן, ש"האדם מתכנן והאלוהים צוחק". לא רוצה לתכנן, רוצה לקוות. שיהיה טוב ושקט ובטוח. ושאוכל לחבק את ההורים שלי, בקרוב מאוד.

אמן.

תמונות להמחשת הדברים שנכתבו לעיל:

goodbye 2020 Galit Lewinski
קנדה דיי 1 ביולי 2020. אני ותמר היינו אמורות להיות בטיסה לישראל. במקום זה עשינו מטוס ב"כאילו"
goodbye 2020 Galit Lewinski
זום פרידה מהבית ספר. טקס סיום השנה, יוני 2020
goodbye 2020 Galit Lewinski
אחד מהרעיונות של תמר. שלושתינו בחולצות/שמלות של "מותק"/הדס הול
goodbye 2020 Galit Lewinski
אחרי חודשיים בבית עשינו גיחה לוויסלר. מאי 2020
goodbye 2020 Galit Lewinski
קיץ 2020, טופינו
goodbye 2020 Galit Lewinski
קיץ 2020, טופינו. אנחנו לבד באחד החופים המדהימים באיזור טופינו
goodbye 2020 Galit Lewinski
הגשמנו את חלום הקרוואן בטיול מרהיב בבריטיש קולומביה. בדרך לשמורת רבלסטוק. אוגוסט 2020
goodbye 2020 Galit Lewinski
ערב ראשון בטיול הקיץ שלנו. צילום: רם משאל
goodbye 2020 Galit Lewinski
שמיים של אוגוסט, שמורת רבלסטוק, 2020
goodbye 2020 Galit Lewinski
אחת התמונות האהובות עלי מהשנה הזו. אנחנו, באחד המקומות היפים בעולם. זה היה יום טוב. שמורת קוקיטני, אוגוסט 2020

goodbye 2020 Galit Lewinski

goodbye 2020 Galit Lewinski
מעבירות שיעור ציור בזום לשתי הסבתות שבארץ. אנחנו קוראים לזה "סבתא יוצרת".
goodbye 2020 Galit Lewinski
עוד אחד מהפרוייקטים של השנה. כשלא רקמתי או ציירתי – תפרתי. תרנגולות לג'אגלינג
goodbye 2020 Galit Lewinski
אחד הפרוייקטים המגניבים שעשינו – בובות להלבשה של עצמינו
goodbye 2020 Galit Lewinski
אם אין את מי לצלם… טוב שיש לי את דוגמניות הבית
goodbye 2020 Galit Lewinski
המסלול הירוק בנוף שמשקיף על ונקובר. מסלול פנורמה, סייפרס. דצמבר 2020. צילום: רם משאל
goodbye 2020 Galit Lewinski
החלטנו לצלם את ה"צילום בלבן" המסורתי בפסח למרות שלא היה למי לתת את התמונות
goodbye 2020 Galit Lewinski
חנוכה 2020 כבר רגילים לחגוג את החגים לבד. יאללה, אפשר לבקש שפורים יהיה פתוח?
פוסטי סיכום שנה בשש השנים מאז קיים הבלוג: סיכום שנת 2015 – השנה הראשונה של הבלוג, סיכום שנת 2016, סיכום שנת 2017, סיכום שנת 2018. סיכום שנת 2019 אותו כתבתי לפני שנה על המיטה במלון בסיאטל, מתרגשת לקראת הזיקוקים בחצות. בסוף הזיקוקים בוטלו בגלל הרוח. אולי זה היה רמז מטרים…

הומלסים

אחרי היומולדת של תמר שאלנו אותה מה היא רוצה לעשות בכסף שהיא שומרת ל״תרומה". כשהתחלנו עם חלוקת דמי-הכיס השתמשנו בשיטה שאחותי הציעה – ללמד את הבנות לחלק את כספן לשלושה חלקים (לא שווים): כסף לשימוש, כסף לחיסכון ולהפריש כסף לתרומה. בדרך כלל לא מופרש כסף לתרומה משני הדולר שתמר מקבלת לשבוע (כיתה ב׳=2 דולר) אבל מדי פעם כשהיא מקבלת יותר (למשל ביומולדת) מופרש קצת כסף לתרומה. הרבה זמן הכסף הזה נשמר בצד עד שבאמת עושים איתו משהו. פעם אחת עלמה תרמה את כספי התרומה שלה למחלקת השיקום לילדים שרם עובד בה. בפעם נוספת היא תרמה לאיכות הסביבה.

בקיצור ולעניין, לתמר היה רעיון לתרום את הכסף למשאית אוכל (Food truck) שתחלק אוכל להומלסים בדאון-טאון. כאן אני צריכה לפתוח סוגריים ולהסביר שוונקובר, כמו ערים במערב ארצות הברית (סיאטל למשל) ידועה בכמות ההומלסים הרבה שבה בגלל מזג-האוויר הנוח יחסית לשאר המדינה. הומלסים נודדים הנה מאיזורים מוכי חורף ונשארים פה. זו בעיה ידועה וקשה מאוד שהעירייה מתקשה להתמודד איתה. יש איזורים בדאון-טאון שעם רדת החשיכה ניתן לראות מאות אנשים מצטופפים יחד על המדרכות, ומנהלים חיים שלמים שנסתרים מהעין שלנו – האנשים שחוזרים לביתם הבטוח.

יש מערך של בתי תמחוי, אכסניות ועזרה שונה ל״תושבי מזרח הדאונטאון״ (downtown eastside residents) כמו עזרה בגמילה מסמים, אספקה של מחטים נקיות ותחליפי סם, ואגודות שמתנדבות לסייע. האמת המרה היא שמדובר באלפי אנשים, וזה עוד לפני עשרה חודשי קורונה. מכת הסמים קשה פה יותר מכל מחלה, תאונות דרכים או קורונה. בחודשי הקורונה הפרובינציה הגיעה לשפל של בממוצע 5 נפטרים ליום ממנת-יתר. באוכלוסיה של 5 מליון תושבים. אני משתדלת לא להסתובב בכלל באיזורים האלה גם במהלך היום, ובטח שלא בלילה.

סגור סוגריים – אתמול תמר ורם דיברו על התרומה בעזרת רעיון הפוד-טראק הזה שתמר הגתה, ורם הציע לה שהם יעשו את זה בעצמם. עלמה, שהיתה גם באוטו בדרך חזרה מהבריכה, התנדבה לעזור בהכנות, ואני שמעתי על זה בבית. חשבתי שזה רעיון יפה (שלבטח יתמסמס תוך כמה ימים). אני על כל פנים לא מתנדבת להתקרב לזרים בדאון-טאון בכלל או להומלסים בפרט. אני יודעת שהם לא "נחשבים" אלימים או מסוכנים. אבל אני  אישית (כאישה?) לא מתקרבת לזרים אלא אם אני חייבת. רם קונה אוכל להומלסים גם ככה.

אז היום, אחרי שיחות הוידאו בבוקר עם סבאסבתא שבארץ (אנחנו בחופשת חורף מבלי שום טיול או תכנית משמעותית מפאת הגבלות הקורונה) הוחלט ללכת על ״פרוייקט האוכל״ המדובר. רם והבנות הכינו רשימת קניות לסופר, אספו את כספי התרומה של תמר, ועוד קצת כסף שעלמה הפרישה וקצת שנשאר ממכירת הרחוב שהבנות עשו בקיץ שעבר (לפני שנה וחצי) ויצאו לסופר לקניות.

כשהם חזרו עמדנו והכנו ארבעים סנדויצ׳ים משלושה סוגים שנבחרו כטעימים ושיהיו פופולריים ביותר בעינינו: סלט ביצים, נקניק+גבינה ועוף. כולם שודרגו בתוספת מיונז, חסה ועגבניה, ונעטפו בניילון נצמד (לא מצאנו פיתרון יעיל אחר שלא מזיק לאיכות הסביבה. כנראה שאנחנו מצליחים לתרום לעולם באופן אחד בלבד בכל פעם).

מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי
תמר שומרת את הכסף של התרומה בקופת צדקה

מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי

נסענו ארבעתינו לפינת רחוב שאנחנו מכירים באיסט-סייד באיזור שיש בו הכי הרבה מחוסרי-בית. אני באתי על תקן הנהגת ועלמה התלבטה אם היא תצא או תישאר באוטו. אחרי שמצאנו חניה החלטנו שכולנו נצא, ומקסימום נחזור.

לא היינו צריכים להתקדם יותר משלושים מטר. במשך רבע שעה חילקנו ארבעים סנדוויצ׳ים ושלושים תפוחי-עץ אדומים. החזקנו שקיות עם הסנדויצ׳ים לפי הסוגים השונים והצענו לכמה אנשים, ואז התחילו להתקרב אנשים נוספים שראו שאנחנו מחלקים אוכל. כל אחד בחר סנדוויץ׳, ותמר הציעה תפוחים. כולם הודו לנו בנימוס ואיחלו חג שמח או שנה טובה. חלק החמיאו לבנות איזה חמודות, איזה משפחה נחמדה. איש אחד קרא לתמר איינג׳ל והיא זרחה. חלק עצרו לעטות מסכה לפני שהתקרבו, חלק חיכו קצת אחרי שקיבלו את הסנדוויץ׳ וכשהצענו להם עוד אחד הם שמחו לקחת והודו לנו שוב. הסנדוויץ׳ האם אנד צ׳יז (נקניק וגבינ״צ) היה הכי פופולארי, אבל כולם נלקחו בשמחה. כולם הודו בנימוס, אף אחד לא לקח מאיתנו אלא לקח רק מה שהושטנו לו. כמה לקחו כריך נוסף ואמרו שיתנו לחבר / אישתי שבהריון, בן-זוג.

אחרי כמה דקות עלמה (בת 9) ביקשה לחזור לאוטו. היא הסבירה לי שאמנם הם מנומסים ונחמדים אבל עדיין קשה לה לראות אותם. אמרתי לה שאני מבינה. בכל חיי בישראל ראיתי פחות מחוסרי בית מברבע שעה הזאת באיסט-הייסטינגס. תמר (בת ה-7) היתה כולה במשימה ואפילו פנתה בעצמה לאנשים והציעה תפוחים וכריכים. שמחנו שהבנות ראו בעצמן שהם גם אנשים, עם העדפות ורצונות, ונימוס קנדי.

כל הסיפור הזה לקח לא יותר מעשר-חמש עשרה דקות. חזרנו לאוטו שלנו ונסענו בבגדינו החמים כמה דקות, לבית המחומם והבטוח שלנו, שלושה קילומטר משם. לא עזרנו הרבה, אפשר לומר אפילו שעזרנו במתי מעט, לאנשים ספורים, אבל נתנו ארוחה טרייה מעשה ידינו לשלושים-ארבעים איש והיינו גאים, כולנו.

מסקנות לקראת הפעם הבאה:

  1. 50 דולר קנדי מספיק להכנת כ-40 סנדוויצ׳ים מושקעים ושלושים תפוחי עץ, במיוחד אם קונים בסופר זול יחסית.
  2. החשש שלי שאנשים יהיו נבוכים או שנרגיש מתנשאים הופרך כשפגשנו באדם הראשון. כולם שמחים לקבל אוכל, ואנשים רעבים שמחים עוד יותר.
  3. כדאי לבחור פרי רך יותר כמו קלמנטינה, הרבה אנשים לא לקחו תפוח כי הראו שחסרות להם שיניים.
  4. זה נחמד להכין מבחר סנדוויצ'ים כדי לתת לאנשים אפשרות בחירה, אבל ההאם-אנד צ׳יז היה הבחירה הראשונה משלושתם. אחותי סיפרה לנו לאחר מעשה שכשהבנות שלה נשלחו בתקופת התיכון להתנדב בבתי התמחוי בעיר, ביקשו מההורים לשלוח איתם גבינה צהובה. אנשים פה מאוד אוהבים כריך עם גבינה צהובה. אולי זה משהו שחסר להם יותר. אולי כי גבינה צהובה יקרה יותר מנקניק זול.
  5. עלמה אמרה שהיא תשמח לעזור בקניות ובהכנת הכריכים אבל תעדיף להשאר להבא בבית.
  6. כמה מזל צריך בחיים האלה, וכמה מזל יש לנו.
מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי
גאות ומרוצות

מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי

לסיום אני מצרפת כתבה מעניינת על מחקר שנעשה בוונקובר ופורסם ממש עכשיו:

https://www.cbc.ca/news/canada/british-columbia/new-leaf-project-results-1.5752714

אתמצת אותו למי שאין חשק לקרוא:

לניסוי בוונקובר נבחרו 115 הומלסים שהיו ללא קורת גג לפחות ששה חודשים. כל הנבחרים היו ללא בעיות התמכרות קשות או בעיות נפשיות קשות. לחמישים מהם נתנו 7,500$ במזומן לכל אחד, לשאר לא נתנו כסף והם היו קבוצת הביקורת. עקבו אחרי כולם במשך שנה.

התוצאות המפתיעות: לאלה שקיבלו כסף מזומן היה מקום מגורים אחרי שלושה חודשים בממוצע (לעומת חמישה חודשים בקבוצת הביקורת) וביטחון תזונתי אחרי חודש אחד. הם הוציאו 39% פחות על סמים ואלכוהול בהשוואה לקבוצת הביקורת (שלא קיבלו כסף בכלל). אחרי שנה רבים מהם הצליחו לחסוך לפחות 1000$. בראיונות עם משתתפי המחקר- הרבה מהם אמרו שהכסף נתן להם אפשרות לממן הכשרה מקצועית שעזרה להם לצאת ממעגל העוני. ההוצאה הציבורית על מחוסר בית בבריטיש קולומביה היא 55,000$ בשנה בממוצע על שירותים סוציאליים ושירותי בריאות. מתוכם כ-8100$ על מקלטים ללינה. (שנחסכו בעצם כשאנשים מצאו לעצמם מקום מגורים).

המסקנה: בניגוד לתפיסה הרווחת שמחוסרי בית ישתמשו בכסף מזומן למטרות שליליות – רובם הצליחו לנתב את הכסף למטרות חיוביות. מסקנה נוספת – קנדה מוציאה המון כסף על מחוסרי הבית שלה. מדינה עם ערכים סוציאליים (לכל מי שמתבלבל עם ארצות-הברית).

יומולדת קורונה

לתמר יש יומולדת אחרונה בשנה האזרחית במשפחה שלנו – באמצע דצמבר. ולכן בשבוע שעבר הגיע תורה לחוות יומולדת קורונה. כמעט כולנו כבר חווינו אותה – כל מי שחגג מאז אמצע מרץ שעבר – יומולדת ב"חצי כוח", יומולדת בלי חברים או בלי משפחה או בלי לצאת מהבית – כל אחד לפי הגל שנפל עליו ולפי האיסורים הרלוונטיים בחודש שלו.

אני חגגתי בווינדו-שופינג מול חלונות ראווה של חנויות סגורות ברובן, ביולי. עלמה חגגה באוגוסט ביומולדת בפארק עם חברים, בחוץ, בלי עוגה אבל עם ממתקים ארוזים בשקיות נפרדות לכל החברים. אחותי חגגה יומולדת עגול באוקטובר, עם שש חברות במסכות על המרפסת החיצונית שבביתה (ב-10 מעלות צלזיוס). האחיינית שלי חגגה בסוף נובמבר עם חברים בזום. ותמר חגגה בבית, איתנו. (ולא הזכרתי בכלל את הבר-מצווה ובת-מצווה שנחגגו בארץ בדרכים יצירתיות ומיוחדות לשמח את החתן והכלה).

אנחנו בעיצומו של גל שני פה בבריטיש קולומביה, וכבר למעלה מחודש מתבקשים לא לקיים שום אירוע חברתי ולא להכנס לשום בית שהוא לא הבית בו גרים, לא לקיים מפגשים חברתיים כולל פליידייטס בפנים או בחוץ, ולהמנע מארוחות משותפות (כולם חוששים מה יקרה פה בקריסמס ולכן מפמפמים את ההוראות כבר כמה שבועות מראש).

כל הדלקות הנרות של חנוכה שלנו השנה היו בזום, ככה חגגנו עם המשפחה בארץ ועם המשפחה והחברים שפה. ואמנם בית הספר ממשיך כסדרו, וכולנו מעריכים את עד אין קץ את המאמץ הכרוך בכך, אבל לגבי כל השאר – ההוראות משתנות בכל שבוע.

את מסיבת היומולדת לחברות של תמרול דחינו עד להודעה חדשה כבר לפני כמה שבועות. קיווינו שנוכל לפחות להפגש לארוחה משפחתית עם המשפחה של אחותי אבל ככל שהתאריך התקרב הבנו שזה גם לא יקרה.

אם כך – נחגוג בעצמינו בכל הכלים המצויים בידינו!

כמובן שמרוב רצון לפצות אותה נסחפתי בהכנות, וכמו תמיד הבנתי בדיעבד שהיא היתה מרוצה גם מרבע מכמות המתנות, אבל… יומולדת 7 יש רק פעם אחת.

תמרול קמה לבית מקושט בצבעים האהובים עליה (עלמה ואני עמלנו על כך בערב הקודם), ולעוגת יומולדת אישית וברכות וחיבוקים מאיתנו.

יומולדת לתמר גלית לוינסקי
ביומולדת במהלך שנת הלימודים קמים מוקדם! אני, רם ועלמה נולדנו בחופש הגדול אז כולנו שמחים בשבילה שיש לה בית-ספר ביומולדת

יומולדת לתמר גלית לוינסקי

היא הלכה לבית ספר ומשם לחוג בלט ושמחה מתשומת הלב של המורות והחברות שלה לאורך כל היום.

יומולדת לתמר גלית לוינסקי

והיא חזרה הביתה לחגיגה משפחתית מלאה ממתקים ומתנות מאיתנו, ומעלמה, מסבאסבתא שהגשימו לה את חלום הבובה התאומה שלה, ומשין והאחייניות החמודות שלי שהביאו לה מתנות שמתאימות לה בול, ואת מק-אנד-צ'יז הכי טוב שיש (שאחותי מכינה והוא המאכל האהוב ביותר בעולם על תמרול )

זה היה יום טוב.

יומולדת לתמר גלית לוינסקי
עלמולי ואני קישטנו בערב הקודם ומיד אחרי בית הספר כשתמר היתה בחוג
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
קישוטים בצבעי אדום-שחור-לבן. אדום זה הצבע האהוב עליה
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
תמרול ביקשה ממני יום קודם שזו תהיה עוגה בצורת חנוכיה
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
יומולדת בחנוכה, נר שישי+שמש=יומולדת 7
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
פעם ראשונה בחיים שאני מכינה "שולחן יומולדת"
יומולדת גלית לוינסקי
האושר מצוי בפרטים הקטנים
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
חוץ ממתנות קנויות היו פה כמה חלומות שהוגשמו כמו פלטה אמיתית של ציירים וכמה ספרי פופ-אפ שקיבלנו יד שניה
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
תמר חזרה הביתה במצברוח מרומם
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
עלמיק הכינה מצגת יומולדת לאחות הכי טובה בעולם
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
Seven is heaven
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
יש! עשית לי עוגת חנוכיה כמו שרציתי!

יומולדת לתמר גלית לוינסקי

יומולדת לתמר גלית לוינסקי
פאזל 1000 חלקים לפאזל-מאסטר שלנו.
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
זו התמונה שעל הפאזל, מקנדה דיי ביולי האחרון בו תמר ואני היינו אמורות להיות בטיסה לישראל, ובמקום זה שיחקנו במטוס בכאילו

יומולדת לתמר גלית לוינסקי

יומולדת לתמר גלית לוינסקי
עלמה הזמינה מתנה באמזון – מכונית אדומה על שלט. תמר שמרה את המתנה שלה לסוף כי ידעה שזו המתנה השווה ביותר
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
מתנות מדודה ובנות-דודות שנפתחות בפתח הדלת
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
מתנות שוות במיוחד, אבל מה עם השש מעלות והמכנסיים הקצרים?!
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
מתנות מעולות בשש מעלות. חיבוקים לעומת זאת – אסור
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
זה היה יום טוב.

אגב, גם עלמה כתבה על המסיבונת שלנו בבלוג הפרטי שלה (מומלץ! מומלץ! אני לא משוחדת!) אתם מוזמנים להכנס לפוסט שלה – לחצו כאן.

למי שנמאס כבר מקורונה (עד מתי קוביד 19?!) ורוצה קצת אסקפיזם בדמות ימים טובים, הנה פוסטים קודמים על ימי-הולדת: על יומולדת חמש בצורת יוניקורן של תמר, תמר בת ארבע – באחד הפוסטים האהובים עלי, כאן עלמה בת 4, מחשבות על עלמה בת 6, אלבום יומולדת, כאן יש שנה בתמונות של עלמה, כאן יש שנה בתמונות של תמר (שגם היה הפוסט הראשון בבלוג), וכאן מאחורי הקלעים של שנה בתמונות, כאן תמר בת שנה! כאן ימי הולדת בגן-הורדים, כאן כתבתי על עוגות יומולדת (כשעוד הייתי מתעסקת עם הרעל הקרוי "בצק סוכר"- תכל'ס עד שנה שעברה), כאן על חגיגות יומולדת-חצי המסורתיות, מתנות שקיבלתי ליומולדת 40, והוידאו הענק שעשינו לרם לכבוד יומולדת 40!

עולם כמנהגו

ושוב סתיו.

כל כך מוזר, אצלי בראש יש תחושה שהעולם קצת עצר אי שם במרץ-אפריל, ומאז הכדור מסתובב בקצב אחר. אני מנסה להזכר בחודשים הקודמים והם נראים לי כאילו חלפו לפני מאה שנה, ומצד שני חלפו רק הרגע.

הסתיו כבר כאן, עם הגשם והעננים, והטמפרטורות שיורדות, ושעות האור שמתקצרות, והעלים שמחליפים צבע ונושרים.

הסתיו הוא העונה הכי יפה כאן. אולי האביב, קשה להחליט. אבל ביום שהשמש מפציעה ומאירה את העצים זה באמת – הדבר הכי יפה שיש. אני לא מפסיקה להתפעל מצבעי העלים על העצים, ומהיופי הזה שהטבע מייצר, כמעט כבדרך אגב, בכל שנה מחדש.

בעולם שלנו החיים התהפכו והשתנו מאז הקורונה. אני מתגעגעת כל-כך לשגרה שלפני הקורונה, לחופש לנסוע  למקומות ולטוס ארצה, לחירות להסתובב בעיר בחופשיות, ליכולת לפגוש אנשים ולארח, ולהתחבק.

אבל עולם הטבע נשאר כשהיה.

ותכף יגיע החורף האפור והקר, ותכף תסתיים השנה שכמעט כולה היתה תחת הכישוף הזה של הקורונה.

סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
אהובות שלי, מצטלמות מקצועיות
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
זה הסתיו
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
נחושות לאסוף עלים לערימה שאפשר לקפוץ בה
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
זה הסתיו עם הענן
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
שוב אוספות עלים
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
בננות ועלים של סתיו

סתיו בוונקובר גלית לוינסקי

סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
נחושים לעמוד במשימה
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
יש שם עלמה מתחת לערימה הזו
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
על עלה ועלמה
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
"עכשיו אני!"

סתיו בוונקובר גלית לוינסקי

סתיו בוונקובר גלית לוינסקי

סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
צצות כמו פטריות אחרי הגשם

סתיו בוונקובר גלית לוינסקי

כאן הבנות מצטלמות בסתיו בשנה שעברה, וכאן על צבעי העלים בסתיו, וזה ב2018,  זה הסתיו בשנה הראשונה שלנו פה (וואו, כמה קטנות הן היו), עונות השנה בגינה שלנו, ועונות השנה על הנדנדה שממול הבית.

איך טסתי 45 שעות בשביל להיות בארץ 60 שעות בקושי

בסוף אוגוסט הוחלט בארץ שמי שמגיע מ"מדינה ירוקה" לא צריך בידוד. וזה היה הסימן שחיכיתי לו מאז מרץ – סימן שאני צריכה לקנות כרטיס ולהגיע לביקור בארץ. בקנדה עדיין יש חובת בידוד של שבועיים לנכנסים מכל מדינות העולם, לכן חיכיתי ששבועיים מצד אחד ירדו. למה? כי להעלם לחמישה שבועות (לפי החישוב של שבועיים בידוד בארץ+שבוע ביקור+שבועיים בידוד בקנדה בחזרה) זה יותר קשה לאירגון מלהיות הורה לא מתפקד במשך שלושה שבועות, שלא לדבר על עבודה – שלי וגם של רם בתור ההורה האחראי השני.

כמעט שלושה שבועות התלבטתי אם ומתי לנסוע. בעיקר חששתי ש"חלון ההזדמנויות" הזה יסגר פתאום ברגע שרמת התחלואה פה בקנדה תעלה והיא כבר לא תחשב "מדינה ירוקה". אבל בארץ הכריזו על סגר מלפני ראש השנה ומספרי הנדבקים כבר גירדו את ה-7000. לבוא ממדינה שמתמודדת בהצלחה יחסית עם הקורונה – מבחינה בריאותית, חברתית וכלכלית, לישראל בדיוק בחגים זה להכניס ראש בריא למיטה חולה. ליטרלי.

למה לבוא? כי לא ראיתי את ההורים שלי שנה. מראש השנה שעבר. כי אני מתגעגעת אליהם ברמות שקשה לתאר. כי אני מרגישה את החוסר הזה בגוף. כי אין לדעת מתי אני שוב אוכל לנסוע פתאום בעולם שאי אפשר לתכנן בו יותר דבר.

למה לא לבוא? כולם, כולל ההורים שלי המליצו לי לדחות את הביקור לאחרי הסגר. אחרי שישתפר. אחרי שהמספרים המשוגעים של הנדבקים ירדו. כשיהיה אפשר לפחות לנסוע בארץ אם כבר אני מגיעה. תכלס', רק רם, אחותי, ושתי חברות שלי שדווקא גרות בניו-יורק הבינו למה דווקא עכשיו ולמרות הכל.

החששות העיקריים שלי היו:

1. אני לא רוצה להדביק את ההורים שלי בקורונה. זה הסיוט הכי גדול שלי.

2. אני לא רוצה להדבק בקורונה. נשמעת כמו חרא מחלה.

3. אני לא רוצה "להתקע" בארץ. עדיף שלא אפגוש אף אחד שמתגלה כחולה מאומת כדי לא להכנס לבידוד. עדיף גם שלא אדבק באיזו שפעת עונתית פשוטה כי אני צריכה לחזור בטיסה.

ההורים שלי בקבוצת סיכון בגלל גילם, ולמרות שאין בארץ חובת בידוד החלטתי לבקר אותם באופן שישמור עליהם ככל האפשר. אמנם אני בריאה למיטב ידיעתי, אבל המעבר בשלושה שדות-תעופה ושני מטוסים הדאיג אותי מאוד. אני לא אהיה זו שתביא להורים שלי את הקורונה – ויהי מה.

התכוננתי לביקור הזה כמו אל מבצע צבאי. אם לפני כל ביקור בארץ אני עסוקה בלחפש מתנות ולהצטייד בשוקולדים ורשימת קניות ותכניות לביקור, הפעם קניתי מסכות רפואיות, קניתי כמה סוגי אלכוג'ל (נוזל וספריי), שכרתי חדר בשכונה של ההורים שלי, הזמנתי קניות בישראל שיגיעו לפני – כדי שלא אצטרך להכנס לשום חנות (ספרים בעברית וקרם עיניים אם לדייק) ובעיקר עשיתי הכנה נפשית.

הכנה הנפשית להורי ולהורים של רם, ולכל מי שהתכוון לבוא לפגוש אותי למרות הסגר – הסבר על איך אני מתכוונת לעשות את זה: שאני לא אשן בבית של אף אחד אלא באייר-בי-אן-בי, שאני לא אוכלת עם אף אחד באותו חדר, שאני לא נוסעת עם אף אחד במכונית (חוץ מנהג מונית מנתב"ג ולנתב"ג בחלונות פתוחים) שאני לא אגע באף אחד, שאני אכנס לבית של הורי רק אם החלונות פתוחים לגמרי, שכל מי שפוגש אותי, גם אם זה בתוך הבית – יעטה מסכה. שזה יהיה רק ככה. שזה יהיה רק בדרך שלי, או שלא בכלל.

אבל ההכנה הנפשית העיקרית היתה לעצמי. כאן בקנדה קל לי לשמור על ההנחיות. כאן יש שיתוף פעולה של הציבור ושל הממסד. גם כאן, כמו בארץ, כל אחד מפרש את ההנחיות לפי הבנתו, אבל חששתי שבארץ אני אסחף אחרי ה"זה שום דבר" הכללי ואגמיש את החוקים. ועם כל הכבוד, אם בארץ יש אלפי נדבקים ביום, סיכוי גבוה שאני אפגוש אחד מהם, אפילו בסגר, ולא, אני ממש לא רוצה להדבק בחרא הזה. לא להדביק, אבל גם לא להדבק.

אחרי חצי שנה של שמירה על מרחק חברתי וכללי היגיינה, לטוס עם אנשים נוספים במטוס צפוף, לאכול אוכל בישיבה צפופה ליד זרים, להוריד את המסכה בשביל להצטלם במעבר דרכונים – הכל מרגיש כאילו טבלתי את היד עד המרפק בצלחת פטרי ענקית. המודעות לכל שיעול של אדם אקראי במטוס, לכל אדם שהוריד מסכה לסנטר ומתעכב להעלות אותה, לכמות חפצים שאני צריכה לגעת בהם בדרך לאסלה בשרותים… רק מהדאגה לא הצלחתי לישון.

אז אני אגלה לכם את הסוף של הסיפור. בסוף אזרתי את האומץ והגעתי. וביליתי שלושה ימים חמים אך נעימים עם הורי, ואפילו ראיתי חברה טובה ומשפחה שבאו להפגש בגינה למרות הסגר. הספקתי ללכת להליכה עם אבא שלי, ולאכול פשטידת תפוחי-אדמה שאמא שלי הכינה לי, ולצייר כמה שעות טובות איתה. ונהנתי לשוחח עם ההורים, ולהיות איתם ביחד בבית (במרחק, ועם חלון פתוח) ופשוט להיות ביחד – לא דרך מסך או טלפון.

אבל ביום השלישי אחרי יממה של הודעות סותרות בתקשורת, מירי רגב הודיעה שמי שקנה כרטיס טיסה לפני 14:00 יטוס, ויצומצמו הטיסות היוצאות בשבוע הקרוב. אז לפני שאייר-קנדה יחליטו שאין להם מספיק נוסעים ואני לא אוכל לקנות כרטיס, או ששוב מישהו שקורא לעצמו הנהגה בארץ ישנה את דעתו החלטתי שגם שלושה ימים זה ביקור, ואת יום-כיפור אני כבר אעשה בקנדה.

זו היתה החלטה משותפת שלי עם הורי. גם הם חשבו שלהשאר תלויה בהחלטות שמשתנות כל רגע זה מיותר, ושחוץ מלהגיע כדאי שיהיה לי גם איך לחזור. אני לא מתחרטת על זה שבאתי, וגם לא על זה שהחלטתי לחתוך באמצע את הביקור ולברוח ב'מטוס המנוסה' (קראתי לו כך משום שהמטוס היה מלא לחלוטין. נראה לי שעוד אנשים החליטו שעדיף לצאת מלהתקע). גם לא על השבועיים שאני יושבת פה לבד בחדר בזמן שהבית מתנהל לו מאחורי הדלת.

זה היה שווה את זה.

רק החיבוק, החיבוק שנותר תלוי בנינו ולא ניתן למימוש היה קשה משדימיינתי. ראיתי אותם סופסוף, אחרי שנה, אבל לא יכולתי לחבק אותם כשנפרדנו מחוץ למונית. רק דמענו במרחק שני מטר.

אני כבר שבוע פה בבית, מה שאומר שאני יכולה לנשום לרווחה שבאמת לא הבאתי איתי קורונה לאף אחד בישראל. עוד שבוע בדיוק אחבק את הבנות שלי בכל הכוח, ואדמיין שזה פיצוי על החיבוק ההוא. חיבוק הפרידה שלא מומש.


ככה זה נראה ממקום מושבי המרוחק בסלון:

צילום גלית לוינסקי
החדשות בארץ מבאסות. וכל הזמן יש חדשות.
צילום גלית לוינסקי
כיף לראות אותם גם אם ממרחק
צילום גלית לוינסקי
הנוף ממקום מושבי בסלון
צילום גלית לוינסקי
לפחות ציירנו ביחד כמה שעות טובות.

ככה זה נראה מהחדר בו אני מתבודדת:

צילום גלית לוינסקי
מביאים לי אוכל לתא
צילום גלית לוינסקי
אנחנו אוכלים ביחד את ארוחת הערב, אני מחוץ לחדר והם הביאו שולחן מחוץ למטבח

שתהיה יפה ושונה השנה

שנת הלימודים התחילה אצלינו בשבוע שעבר. ביום רביעי חצי בית ספר, ביום חמישי החצי השני וביום שישי כל התלמידים.

שנת לימודים רגילה, לא אונליין, לא כמה ימים, לא ימים מקוצרים. יום מלא, שבוע מלא.

שנת לימודים הכי לא רגילה. אחרי חודשיים וחצי בבית, מתוכם כמעט חודשיים למידה אינטנסיבית אונליין (בבית ספר הפרטי שלנו. למידה של ימים שלמים, שיעורים לייב בגוגל-קלאסרום) ועוד חודש של יומיים בשבוע בכיתה ושאר הימים אונליין. אחרי חופש גדול וארוך במיוחד שהכל עדיין בחצי-כוח.

שנת לימודים שמנסה להשלים את הפערים משנה שעברה ולהתמודד עם שינויים והגדרות חדשות לנורמאלי.

אבל שנת לימודים שמתחילה בשמחה אמיתית והתרגשות גדולה. אולי אפילו יותר מבכל שנה. תכלס' יש ילדים שלא נפגשו חצי שנה.

והנה עוד שנת לימודים מתחילה. השנה החמישית שלנו כאן. מזג אוויר אפוקליפטי – עשן השרפות ממדינות מערב ארצות-הברית הגיע הנה ואנחנו כבר כמה ימים נושמים עשן, מריחים עשן ולא רואים אופק. בחדשות מהארץ גם לא רואים אופק. יש סגר. אין סגר. צריך סגר. כמה זמן הסגר. יש טיסות. אין טיסות. לא כדאי לצאת החוצה במזג אוויר הזה. לא כדאי לטוס לארץ כי יש שם 4000 נדבקים ביום. אבל לא ראיתי את ההורים שלי כבר שנה.

כמה טוב שיש התחלה חדשה. בכל הכאוס הזה של העולם תחת קורונה, יש לבננות סיבה לקום בבוקר, ללבוש מדים ולראות ילדים. ללמוד משהו חדש. להיות עסוקות. להתגאות במה שהן עושות. אני מאוד מעריכה את זה שבית-הספר חזר, וגם הן.

אני לא מקנאה בילדי ישראל והוריהם. אפילו נקודת האור הזו הוחשכה לכם. ומסכנים כל תושבי המדינות שהיערות שלהם נשרפים סביבם בכל הכוח.

שתהיה לכולנו שנה חדשה וטובה ושונה. פליז שונה.

צילום גלית לוינסקי
היום הראשון של עלמה

צילום גלית לוינסקי
היום הראשון של תמר

צילום גלית לוינסקי
היום הראשון של שתיהן

צילום גלית לוינסקי צילום גלית לוינסקי

לפוסטים קודמים על תחילת שנת הלימודים: כל עוד הולך לו בן ואב בעקבותיו בשנה שעברה 2019, ספירת המלאי 2018, סיום החופש הגדול 2017, סיום החופש הגדול 2016, היום הראשון בגן 2015

הליכה לגינה

היום עלמה הלכה לבד לגינה.

בת 9 ושלושה ימים.

מרחק של שני בלוקים, חציית כביש קטן (בקצה הרחוב), שלוש סמטאות (Alley – הכביש שמאחורי הבתים), וכביש קצת יותר עמוס ובו רמזור.

יש שיצקצקו בלשונן.ם ויגידו עכשיו "הגיע הזמן, בארץ הולכים כבר לגן לבד". ויש שיבינו לליבי.

בקיץ שעבר אמרתי לבננות שבעוד שנה אני מצפה שכל אחת תדע כמה דברים חשובים בחיים (Life skills): עלמה (כשתהיה בת 9) לחצות לבד כביש וללכת לבד למכולת הקרובה, לקנות ולשלם לבד ולחזור הביתה. תמר (כשתהיה בת 6 וחצי) לקרוא שעון ולשרוך שרוכים. עבדנו על זה לאורך השנה. עלמה מתרגלת כבר שנה לחצות כבישים בעצמה (כשאנחנו חוצים בסמוך ומחזיקים את היד של תמר) והיא שילמה בקפיטריה בJCC הרבה פעמים (לפני הקורונה כשהיה פתוח). האמת שמכל עניין הכסף/עודף/קנייה במכולת של האיראנים לא העסיקו אותי בכלל. מה שהטריד אותי זה ההליכה לבד – חציית הכביש – לא – לדבר – עם – זרים.

לפני כמה שנים, היה איזה מקרה ברחוב של חברים שלנו שהוביל אותי לשיחה עם הבננות על לא לדבר עם זרים. תוך כדי השיחה הכמו-תמימה – שיחה שכל הורה חייב לעשות עם הילד שלו כמה פעמים בחיים – גיליתי שאני מסתבכת באזהרות. התחלתי להתבלבל בכל האיזור האפור של מה נחשב "לדבר עם זרים" מה נחשב "להיות מנומסת", וכשהלב שלי התחיל לדהור כמו משוגע כשהסברתי ש"גם אם מישהו זר מבקש עזרה אסור לך לעזור" הרגשתי שאני צריכה להפסיק לפני שאכניס אותן לחרדות שלי. אחרי שנרגעתי קצת החלטתי להסביר בצורה הכי קונקרטית שיש, בלי להכנס לפרטי הטראומה האישית שלי (בכיתה ב' גבר זר ביקש ממני שאראה לו איפה הברז בחדר הזבל, הייתי ילדה טובה והראתי לו. הוא בתמורה הראה לי את איבר המין שלו וביקש שאגע בו. ברחתי משם לפני שזה נהיה גרוע יותר, אבל זה היה נורא מספיק בשביל לשנות לי את כל החיים לנצח, ובשביל שהידיים שלי ירעדו עכשיו כשאני מקלידה 36 שנה אחרי). שיננתי להן: את ילדה. את יכולה לדבר עם כל ילד או ילדה זרים ולהכיר חברים. אבל כל מבוגר זר שפונה אלייך – אין לך מה להגיד מעבר לשלום-שלום. את לא צריכה להיות מנומסת. את לא צריכה לעזור. אף מבוגר לא צריך את העזרה של ילד. את לא צריכה לענות על שאלות. תמיד את יכולה לענות ב- "אסור לי לדבר עם זרים". "ובכלל", הדגשתי, "את תמיד עם אחד מאיתנו."

עד שהיא תלך לבד.

יש לציין שזה כל-כך מבלבל עבורן בגלל שהבננות גדלות פה כקנדיות סופר-מנומסות. כל פניה לבחור שנותן גלידה בגלידריה היא רצף ארוך של "בבקשה" ו"תודה" שבקושי אפשר להבין איזה טעם היא רוצה, בסגנון "אפשר לקבל בבקשה כדור אחד בבקשה של גלידת שוקולד בבקשה בגביע בבקשה, תודה רבה". אז מה זאת אומרת שאם מישהו מבקש עזרה אני לא אעזור לו?!

היום הגיע הזמן הזה. הבטחנו שזה יהיה בגיל תשע והיא חגגה יומולדת לפני שלושה ימים. לפני כשבועיים היא אמרה לנו שהיא עוד לא מוכנה ללכת לבד. אבל היום בצהריים, כשנהיה משעמם ותמר רצתה להשאר להרכיב פאזל ואחרי שהיא שאלה כל הבוקר "מתי נלך לגינה" שאלתי אותה אם היא רוצה ללכת לבד. היא חשבה קצת ואז חייכה ואמרה שכן. עם תיק קטן ושעון-יד ובקבוק מים, ואחרי אזהרות נוספות של רם לגבי הכביש (היא החליטה ללכת בדרך הארוכה כדי לחצות את הכביש הקצת-יותר-עמוס במעבר חציה עם רמזור רק שזה צומת עם כביש ממש עמוס ופה מותר לפנות שמאלה בכתום אז צריך שיראו אותה מעבר לצומת) וחזרה גנרלית שלי (מה קורה אם מישהו מדבר איתך?) אמרתי לה שאני אלך במרחק בלוק מאחוריה עד שתחצה את כל הכבישים. (כבר חצי שנה אני מתכננת שאלך מאחוריה בלי להגיד אבל ברגע האמת חשבתי שזה לא כל-כך הוגן). עלמה הסתכלה עלי וענתה לי "תלכי חצי בלוק מאחורי כדי שאוכל לראות אותך".

בהתרגשות ואחרי ברכת "בהצלחה" ו"אני סומכת עלייך – תסמכי על עצמך" היא יצאה לדרך. שמחה. כזאת קטנה. כזאת גדולה. הלכתי אחריה וצילמתי. באמצע הדרך היא עצרה וקראה לי לבוא. שאלה אם לא עדיף לחצות פה באמצע הרחוב ולא להגיע עד הצומת. הסברתי לה למה לא (ונחרדתי, אחרי כל מה שלימדנו אותך?!) היא המשיכה ולשמחתה הרבה אנשים חצו את הכביש בצומת המרומזר והיא חצתה איתם. צעקתי לה "תהני!" מעבר לכביש ונופפתי לשלום.

חזרתי הביתה לספור את הדקות עד ארבע ורבע.

היא חזרה שמחה וגאה. עוד אצבע שהשתחררה מאחיזתי.

צילום גלית לוינסקי
עלמה צועדת

צילום גלית לוינסקי
וצועדת

צילום גלית לוינסקי
ואני מאחוריה

צילום גלית לוינסקי
חוצה את הכביש בגאווה

צילום גלית לוינסקי
ככה היא דילגה לה בשמחה אחרי שחצתה את הכביש

צילום גלית לוינסקי
אתם חייבים לראות מקרוב

צילום גלית לוינסקי
הולכת לגינה להתנדנד. זה בסך הכל מה שרצתה…

צילום גלית לוינסקי
כשחזרה הביתה שמחה וגאה