אצלינו נגמרה עונת הכדורגל (לפני שלושה חודשים, אבל הזמן רץ והפוסטים נדחקים).
השנה עלמה השתתפה בחוג כדורגל בליגת הספורט של ונקובר – Vancouver Athletic Football Club.
הליגה פועלת בכל רחבי ונקובר, וגם בערים השכנות. לכל שכונה יש קבוצה, הקבוצות לפי גילאים, ורובן בחלוקה לפי מין – בנים/בנות בנפרד.
עלמה היתה שייכת לקבוצה של איזור דגלאס-פארק, 12 בנות מתחת לגיל 8.
שם הקבוצה: Shooting Stars
מגרש הבית: דגלאס פארק.
מאמנים: קווין, סוזנה ופול (ההורים של פייג', סופיה ואייבי בהתאמה)
מדי הקבוצה: צבע סגול, בהשאלה מהליגה. נעלי פקקים ומגני קרסוליים באחריות אישית.
אימון: בכל יום רביעי בין 18:00-19:00, במגרש עד נובמבר, באולם ספורט מנובמבר. משחקים: בכל יום שבת, במגרש הבית או במגרשים אחרים.
כבר כתבתי כאן בעבר, על החשיבות של ספורט קבוצתי לבנות – עליה למדתי בעקבות פוסט של רונית כפיר, וגם על החיבה המשפחתית שלנו לצפייה במשחקי ספורט – כדורגל, כדורסל, הוקי. לכן, (וגם בגלל אילוצים טכניים), יצא שכמעט לכל אימון ומשחק הגענו כולנו. לפעמים רק ההורה המסיע, בדרך כלל גם תמר הצטרפה, ורוב הפעמים הגענו שלושתינו – לעודד את העלמה והקבוצה שלה.
כמו כל-כך הרבה דברים פה בקנדה, גם מאחורי אימון הקבוצות והאירגון של הליגה עומדים הורים מתנדבים. המאמנים של הקבוצה – הורים, את הציוד בסוף המשחק – כולם עומדים ואוספים. את הכיבוד לבנות הקבוצה למשחקים ההורים מביאים לפי תור, לכולן: פרי למחצית, חטיף אנרגיה לסיום. כבר בהרשמה לליגה הייתי צריכה לרשום למה כל אחד מאיתנו מתנדב, או שאנחנו מוותרים ומשלמים תוספת מחיר כבר בהרשמה. אני ורם התנדבנו לעזור ביום הצילומים של הקבוצות (שהיה פרוייקט ראוי בפני עצמו. הערצתי את הצלם על הבירוקרטיה המטורפת של לצלם עשרות קבוצות בזו אחרי זו, עשר דקות לכל קבוצה, במשך 8 שעות).
הבנות למדו את חוקי המשחק באימונים ותוך כדי משחק. מאוד מעודדים את המאמץ, המאמנים מפרגנים לכל ניסיון הבקעה ולכל מסירה. ההורים שעומדים מהצד צועקים קריאות עידוד, ומוחאים כפיים לכל התקדמות במשחק. באחד המשחקים היה אבא אחד מהקבוצה היריבה, שכל הזמן התקרב ונתן הוראות לשחקניות. ההתנהגות האגרסיבית הזו התקבלה ברוח מאוד לא טובה. ברור שכולם רוצים לנצח, אבל המטרה האמיתית היא לשחק.
ספירת הניקוד תמיד היתה במילמולים אצלינו. גם כי בדרך כלל לא ניצחנו, וגם כי המאמן שלח להורים הרצאת טד מעניינת (במקום שיחת הכנה) על איך לעודד ילדים לשחק, ולא לגרום להם להיות מודעים רק לניצחון או הפסד: Changing the game in youth sports. (הרצאה מומלצת מאוד!)
אז בתחילת העונה, רוב הילדות עוד לא ממש ידעו לשחק. וכמו שג'ון או'סליבן אומר בהרצאה הנ"ל: משחק כדורגל של ילדות בגיל הזה נראה כך – יש גוש גדול של ילדות (משתי הקבוצות) שרץ מצד אחד של המגרש לצד השני. מדי פעם מישהי מנסה לבעוט לכיוון השער, לפעמים לשער הנכון, לעיתים הנגדי. ויש הרבה צחקוקים וקפיצות וריקודים תוך כדי. לקראת סיום העונה כבר היה ניתן לראות ממש מהלכים טובים, של העברת הכדור מאחת לשניה, והתפרסות (מסויימת) של השחקניות במגרש.
בכל שבת נסענו למגרש הביתי או למגרש (עם נוף מהמם) אחר ברחבי ונקובר, לשחק כנגד קבוצה אחרת באותו גיל (Under 8). בנות הקבוצה שיחקו נגד קבוצות שונות בליגה, כולן קבוצות עם שמות "מעצימים": Racing Cheetahs, Rainbow Lightning, Warriors, Thunderbolts, Blue Flames וכו'. השופט היה נער או נערה בת 12 בחולצה צהובה. ההורים מסמנים בעזרת דגלים את גבולות המגרש.
תמיד משחקים בחוץ. נכון, עונת הכדורגל היא דווקא בסתיו ובחורף, אבל ספורט זה ספורט, ואם צריך, תמיד אפשר ללבוש עוד שכבה מתחת למדים. באחד המשחקים בפברואר היה כל-כך קר שעלמה ושאר הבנות שיחקו עם מעיל מתחת למדים ואני ותמר קפאנו בפאתי המגרש. נתתי לעלמה את הכפפות שלי כי היא היתה השוערת באותה מחצית וכמעט לא זזה, ואני החזקתי את האצבעות שלא ינשרו לי בנתיים.
הבנות עולות למגרש בתורות, ארבע בכל פעם ושוערת אחת בכל מחצית. אף אחת לא אוהבת להיות שוערת אז התפקיד הזה עובר בסבב בין הבנות. המאמנים מחליפים שחקניות בכל כמה דקות, וחברותיהן לקבוצה שמחכות על הספסל -מעודדות בגרונות ניחרים: "Go Purple! Go Purple!" עד ששוב מגיע תורן לעלות למגרש לשחק.
תכלס' מה שהכי חשוב זה שעלמה נהנתה. היא לאט לאט הפסיקה לפחד מהכדור (ומגוש הילדות סביבו) והשתתפה במאמצים לכוון לשער. הקפדנו לא לתת לה עצות ו"ללמד אותה", הרי זו היא שמשחקת שם בחוג, ואנחנו רק אלה שצופים מהצד.
לספטמבר הבא כבר רשומות לנו שתי שחקניות בליגה: עלמה (לקבוצה Under 9) ותמר (לקבוצת Under 6).
