Beautiful British Colombia

אנחנו גרים בוונקובר, בפרובינציית בריטיש קולומביה בקנדה.

בריטיש קולומביה כל-כך יפה שעל כל לוחיות הרישוי של המכוניות כאן כתוב ״ביוטיפול בריטיש קולומביה״. למדינות אחרות בארה״ב ופרובינציות אחרות בקנדה כתוב דברים כמו: אלברטה – "Wild Rose country", איידהו – "World famous potatoes", אונטריו – "Yours to discover", וכד'.

מספר רכב בריטיש קולומביה

סיפרתי פה רבות על הטיולים שלנו בסביבה הקרובה לונקובר, והקרובה פחות, ועל הטיול הגדול שלנו לרוקיז בקיץ שעבר (חלק ניכר מהשמורות ברוקיז שייכים לפרובינציה שלנו). 

השנה בחרנו לנסוע לטיול הקייצי שלנו לוונקובר איילנד, לאיזור טופינו. ונקובר-איילנד הוא אי ששטחו כשטח מדינת ישראל, הממוקם מערבית לוונקובר ול״מיין לנד״ – ליבשת. הוא השטח המערבי ביותר של קנדה. יש סביבו המון ״איי לוויין״ – איים שם בעצמם יעדי טיול וקיט. ביקרנו בו כבר באחד מסופי השבוע הארוכים הראשונים שלנו בקנדה, לפני כשנתיים, אבל אז ביקרנו רק בעיר הבירה ויקטוריה. לפני שנה שטנו לאחד האיים הקרובים לוונקובר-איילנד – גבריולה, והיה כל כך יפה ונעים שאנחנו נחזור אליו שוב באמצע הקיץ. 

חופש צילום גלית לוינסקי
נופשים בגבריולה

אז מה יש לעשות בוונקובר איילנד? אשתף במה שאנחנו עשינו בו.

ויקטוריה. (כאן הלינק)

היינו בה כאמור – לסופשבוע ארוך לפני כשנתיים. עיר שקטה וחביבה (שקטה יחסית לונקובר אליה תושבי המקום מתייחסים כאל כרך סואן וצפוף). היה בה פסטיבל מוזיקת פולק חביב להנאת הציבור, שיט מומלץ לצפייה בלויתנים (הם רבים באיזור הזה בגלל שזה לא ממש האוקיינוס או משהו כזה), ופעילויות נעימות כמו גן פרחים ענק במרחק שעה נסיעה, וכד׳. הפעם לא נסענו אליה אלא לאיזור טופינו. 

ונקובר איילנד צילום גלית לוינסקי
ויקטוריה, ונקובר איילנד
ונקובר איילנד צילום גלית לוינסקי
לויתן קטלן
ונקובר איילנד צילום גלית לוינסקי
לויתן קטלן
ונקובר איילנד צילום גלית לוינסקי
גם כלבי ים יש פה

ונקובר איילנד צילום גלית לוינסקי

ונקובר איילנד צילום גלית לוינסקי
פסטיבל פולק בויקטוריה

ונקובר איילנד צילום גלית לוינסקי

איזור טופינו. (כאן הלינק)

שמעתי המלצות על טופינו עוד כשגרנו בארץ. אפילו שמעתי ש״זה המקום הכי יפה בכל מערב קנדה״. לא הייתי עדיין במספיק מקומות בכדי לצאת בהצהרה כזו, אני רק יכולה להגיד שזה אחד המקומות היפים שראיתי בחיי. ואני הייתי בניו-זילנד. 

פורט אלברני. (כאן הלינק)

עצרנו ללילה הראשון בעיירה באמצע הדרך לטופינו, לא כי הדרך ארוכה כל-כך, כמו שאנחנו כמשפחה לא חובבים נסיעות ארוכות. גרנו במלון מתוק שבבעלות זוג מורמונים נחמדים, וטיילנו על המזח הקפוא של הנמל של פורט אלברני, ״הנמל העמוק ביותר בצפון אמריקה!״ כמו שהסביר לנו בעל-המלון. העובדה הזו מאוד הבהילה את עלמה, וניסיתי להסביר לה שגם כך כל הימים באותו גובה – גובה פני הים, וזה לא משנה לנו מה העומק של המים. בכל מקרה, שם התחלנו את טיול הקיץ שלנו, ב- 14 מעלות ורוח קרה. איפה הקיץ?! תהיתי, וזה רק סימן לנו את הכיוון הקריר של הטיול. (יודעת שאתם מקנאים שם בישראל, אבל זה מוזר לארוז פה לחופשה קייצית קנדית, וכצפוי ארזתי מעט מדי דברים ארוכים לכולנו). תכלס׳ – עיירת רפאים טיפוסית לאיזור, מי שעוצר פה בדרך כלל הוא בדרך לטופינו כנראה, ולכן אחרי השעה חמש אחר-הצהריים בקושי רואים אדם ברחוב. מה שכן ראינו היה במבי רועה בצד הכביש. מיד עצרנו להתבונן וארבע מצלמות נשלפו לתיעוד הרגע. האדם היחידי שעבר שם התבונן בנו במבט של ״מי אלה התיירים המטורפים האלה״, כאילו עצרנו בחריקת בלמים לצלם חתול רחוב ברמת-גן. 

במבי צילום גלית לוינסקי במבי צילום גלית לוינסקי

במבי צילום גלית לוינסקי

במבי צילום גלית לוינסקי
ממש ספארי באפריקה

מה שכן, בדרך לעיירת הרפאים פורט אלבני עצרנו לטיול ביער פיות אמיתי. Cathedral Grove יער של עצי מחט עצומים בגובהם, בני מאות שנים. ראינו כבר יערות יפים בפרובינציה היפה שלנו, אבל זה באמת יער יפה באופן מיוחד. העצים הגבוהים והרחבים, המוני גזעים שנפלו בסופה אחת ענקית ב-1997 מונחים בין השרכים והצמחיה הנמוכה שיכולה לצמוח דרך האור המועט שחודר בין עלוות העצים הצפופה. יפהפה.

יער צילום גלית לוינסקי
עץ בן 800 שנים
יער צילום גלית לוינסקי
תמר השתלבה בקיים

יער צילום גלית לוינסקי

יער צילום גלית לוינסקי

יער צילום גלית לוינסקי
גזע קטן מוטל בצד הדרך

יער צילום גלית לוינסקי

יער צילום גלית לוינסקי
הבננות החליטו שזה פרפר, הן שמרו אותו ונתנו לו שם

את הנסיעה בין פורט אלבני לאיזור טופינו עברנו ביום מעונן וגשום, מה שלא הפריע לנו להנות מדרך עוצרת נשימה, לאורך נחלים, מפלים, נהרות ופסגות הרים (את הפסגות לא ראינו בדרך הלוך, רק בדרך חזור). 

נחל בדרך לטופינו צילום גלית לוינסקי נחל בדרך לטופינו צילום גלית לוינסקי

איזור טופינו – יוקללת Tofino – Ucluelet (כאן הלינק)

בצד המערבי ביותר של האי ונקובר נמצאת שמורת טבע יפהפה – Pacific Rim National Park, ומשני צידיה שתי העיירות הנ״ל – טופינו ויוקללה. ומה יש בשמורה? כל כולה יערות גשם צפופים ורטובים, השוכנים ממש לאורך רצועת החוף של האוקיינוס. הגאות והשפל בחופים המרהיבים חושפים רצועות חוף חולי ולבן, או סלעי וקשוח, עצים הצומחים ממש על קו המים, והמוני מינים של חיות-יער וחיות-ים.

כל חוף נראה קצת אחרת, לא טיילנו בכולם אבל נראה לי שכל מסלול שהיינו עושים היינו נהנים לא פחות. כשיפה – אז יפה. 

ביום הראשון טיילנו בשני מסלולים, וכשחזרנו לבקתה שלנו בעל-המלון סיפר לנו שהמסלול שעשינו בבוקר נסגר אחר-הצהריים עקב דובה שהתנפלה על מטיילים. המטיילים הספיקו לברוח לרכב שלהם, והמסלול נסגר על מנת למצוא את הדובה והגור שלה, אבל אני כבר ידעתי שלא אצליח לישון בלילה. 

״גם סביב בקתות המלון מסתובבים דובים״ – הוא טרח להוסיף, ״אבל הם ממש פחדנים, אין צורך להבהל״. יופי, ממש עזרת. ודווקא את הפעמונים לגירוש דובים שכחתי לארוז הפעם. 

שני המסלולים הנהדרים הם: Combers Beach Trail  – מסלול קצרצר ביער (עם דובה, מתברר), ויציאה לחוף חולי מהמם, Wild Pacific Trail – Lighthouse loop מסלול מעגלי וקליל לצלילי המגדלור שמסמן לספינות כיוונים בערפל הסמיך. זהו מסלול יער קל ומרובה נקודות תצפית נהדרות על החוף היפה.

טופינו צילום גלית לוינסקי
לא אחד הדברים היפים שראיתם?!
טופינו צילום גלית לוינסקי
הבנות מיד מצאו פרוייקט

טופינו צילום גלית לוינסקי טופינו צילום גלית לוינסקי טופינו צילום גלית לוינסקי טופינו צילום גלית לוינסקי

טופינו צילום גלית לוינסקי

טופינו צילום גלית לוינסקי טופינו צילום גלית לוינסקי

טופינו צילום גלית לוינסקי
סליחה אבל הייתי חייבת להשוות רגע… חוף דור, ישראל, לפני שלושה חודשים
חוף דור צילום גלית לוינסקי
מלאכית בחוף דור, לפני שלושה חודשים
ואלה התמונות מ-Wild Pacific Trail – Lighthouse loop:

טופינו צילום גלית לוינסקי טופינו צילום גלית לוינסקי טופינו צילום גלית לוינסקי טופינו צילום גלית לוינסקי טופינו צילום גלית לוינסקי טופינו צילום גלית לוינסקי טופינו צילום גלית לוינסקי טופינו צילום גלית לוינסקי

היום השני באיזור היה גשום מאוד, ומעונן לכל אורכו. אם כבר גשם, החלטנו לטייל בתוך יער הגשם. מסלול מצויין בתוך יער הגשם היה- Rainforest B Trail. הפעם כבר יצאנו לדרך חמושים בפעמונים, ועטויים במעילי גשם חד פעמיים. שיואו כמה שיפה שם. מתברר שאיזור זה הוא אחד מהאיזורים הספורים בעולם שיש בו יער גשם ממוזג (בניגוד ליער גשם טרופי). הוא נראה כיער גשם בסרטים, כולל צמחיה עבותה, שרכים, שיחים ומטפסים. היער גשום (בפועל בדיוק ירד שוב גשם), ולח מאוד. פשוט לא חם, אלא נעים.

יער גשם קנדי צילום גלית לוינסקי
ככה נראה יער גשם קנדי

יער גשם קנדי צילום גלית לוינסקי

בדרך חזרה למלון עצרנו גם לראות את הגולשים. טופינו היא עיירת גולשים. הדבר בא לידי ביטוי בתזכורות בשמות המסעדות והמוטלים, בשלטים בצד הדרך, בחנויות שמוכרות ציוד גלישה (רק בקנדה: על אותו מתלה בחנות תלויים בגדי-ים ומעילי-גשם), ובבעל המלון שלנו למשל שנראה, לבוש ומדבר כמו גולש מזדקן. ואכן חליפת הגלישה שלו תלויה לייבוש בכניסה למלון. בקיצור, איפה הם גולשים הגולשים? בחוף Long Beach למשל. מתברר שקצת גשם ממש לא מטריד אותם. כנראה שהזרזיף של ה- Drizzle (גשם אופייני גם לוונקובר) משתלב היטב עם רסס הגלים. החוף הערפילי היה מלא במשפחות וקבוצות גולשים, ולנו נותר רק להתענג על היופי. 

חוף צילום גלית לוינסקי
תגדילו תגדילו מהמם שם
חוף צילום גלית לוינסקי
הבנתי שזה גן-עדן לגולשים

חוף צילום גלית לוינסקי חוף צילום גלית לוינסקי חוף צילום גלית לוינסקי

ביום השלישי יצאה השמש ושטפה בהדרה את הכל. ביום הזה חגגנו את קנדה דיי בשני חופים באיזור: South Beach ו- MacKenzie Beach וגילינו ש: 

  1. לא ממש משנה על איזה חוף אתם ״נופלים״ פה, סביר להניח שהוא יהיה ״אחד החופים הכי יפים שראיתם״. פשוט יפה פה. אין מספיק סופרלטיבים לתאר. 
  2. בכל מזג אוויר שהיינו בו (מעונן וסגרירי / שמשי ורוח חזקה) החוף יראה אחרת לגמרי, אבל יהיה מאוד יפה. 
  3. אין ממש שימוש לחמשת זוגות המכנסיים הקצרים שארזתי לכל אחת מהבנות לטיול. 
  4. כל זוג / משפחה קנדית ששתי בנות חמודות ירוצו אליהם בקנדה דיי ויציעו להם עוגיות מייפל יקח עוגיה אחת לפחות, אפילו אם רק מתוך נימוס ושמחת החג. חבורות של צעירים יסרבו בנימוס לעומת זאת.


חוף טופינו צילום גלית לוינסקי חוף טופינו צילום גלית לוינסקיחוף טופינו צילום גלית לוינסקי

חוף טופינו צילום גלית לוינסקי

חוף טופינו צילום גלית לוינסקי
קנדה דיי שני שלנו כאן. הקודם היה ברוקיז

חוף טופינו צילום גלית לוינסקי

חוף טופינו צילום גלית לוינסקי

חוף טופינו צילום גלית לוינסקי
זה כבר במקנזי ביץ'

חוף טופינו צילום גלית לוינסקי חוף טופינו צילום גלית לוינסקי

היום הרביעי והאחרון נסב רובו סביב התחרדנות בשמש בחופים היפים. השמש מאוד חזקה ומחממת,  אבל הרוח חזקה יותר… גם כשממש חמים ונעים לא ירדתי משתיים/שלוש שכבות.

היינו במסלול Tonquin Trail ובחוף Tonquin Beach שלרגליו וסתם נהננו מהסביבה הציורית בטופינו עצמה.

טופינו צילום גלית לוינסקי
מתחרדנים על החוף

טופינו צילום גלית לוינסקי

טופינו צילום גלית לוינסקי
עוד הזדמנות לצייר את עצמן בחול

טופינו צילום גלית לוינסקי

טופינו צילום גלית לוינסקי
זה הנוף מהעיירה טופינו עצמה

בקיצור – היתה אחלה חופשת קיץ, קצרה ומהממת, ספגנו שמש, חזרנו שזופים (רק בפנים ובכפות הידיים) ומרוצים לחופש גדול עתיר תוכניות ונקובראיות.

גם לחזור הביתה כיף, ואחרי הנסיעה והשיט במעבורת חזרה, הבננות ממש התרגשו לראות שוב את ה״בית הכחול״. כשנכנסנו תמרול רצה לחדר השינה שלה וחיבקה את המיטות.

שיהיה חופש נעים ורגוע לכולנו!

כמה קטנות:

ולמה קוראים לונקובר איילנד ונקובר איילנד? מה, חסרים שמות? מסתבר שיש ממש אינפלציה בשמות באיזורינו. מלבד ונקובר (שלנו), יש לא רחוק מכאן – ממש שניה מהגבול יש את ונקובר של וושינגטון/ ארה״ב, צמוד לוונקובר של בריטיש קולומביה (שלנו) מצפון יש את נורת׳ ונקובר, וממערב את ווסט ונקובר, ויש גם הר ונקובר. מי היה הוונקובר הזה שעל שמו קרויים כל המקומות האלה? ג׳ורג׳ ונקובר – מגלה ארצות בריטי שהגיע לאי (אחרי הספרדים ואחרי ג׳יימס קוק) ב-1791.

לאורך כל הטיול נעזרנו בספר קנדה מערב / מסלולים / נטע דגני. – אני חייבת לפרגן, ספר מצויין. 

פוסטים נוספים על טיולים בבריטיש קולומביה: טיולים קרובים לבית בפוסט המשפחה המטיילת, קמפינג בססקוואץ', על טיול לרוקיז בקרוואן, ועוד אחד על מסלול הטיול ברוקיז.

האסיסטנטיות הקטנות

הזמנתי רקע חדש מאמזון

יש לי פה כזה אור-חלון יפה, שחבל לא לנצל אותו. למרות שאני לא מצלמת בסטודיו כבר שנים… "הפעם זה אחרת" אמרתי לעצמי. "לא עוד פלאשים! תאורה טבעית בלבד!".

הרקע הגיע

עם ריח עז של פלסטיק מסין

ואחרי שהרכבתי וגיהצתי ותליתי

הייתי חייבת לבדוק על מישהו את האור

והכיוון

והשעה הנכונה לצילום

אז יומיים לפני שההריונית החמודה שלי הוזמנה לצילומים, בדקתי על שתי "הריוניות" חמודות לא פחות:

בדיקת תאורה. צילום גלית לוינסקי
סודות מאחורי הקלעים: הרקע לא מגוהץ מספיק!
בדיקת תאורה. צילום גלית לוינסקי
קשה לתמרול להיות בהריון
בדיקת תאורה. צילום גלית לוינסקי
הבטן הדמיונית יותר גדולה ממנה

 

עוד פוסטים על להיות בת של צלמת, ועל ילדה עם מצלמה, ועוד אחת בדרך, על לעזור לאמא בסטודיו בגיל שנתיים, על הריונית באור טבעי,  והנה על הריון בחוץ

ילדה מספר 2

"למה עלמה בת שש וחצי לפני?!" שואלת תמרול בתסכול. היא לא מצליחה להבין למה היא נולדה שניה.

אז מה זה להיות ילדה שניה, על-פי תמרול:

ילדה שניה נולדת למשפחה שיש בה כבר ילדה. היא רגילה לחלוק בתשומת הלב, והאמת שהיא מרוצה מכך.

ילדות צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי

לילדה שניה יש המון צעצועים ומשחקים שהיו של הילדה הבכורה, אבל יותר מכל הצעצועים היא הכי אוהבת להסתכל על אחותה. בתור תינוקת  – עם כל הכבוד לטיולים וצעצועים ומשחקים, הכי כיף שאחותה מגיעה הביתה. בשביל מה צריך צעצועים מעודדי זחילה / הליכה / שקר כלשהו? הכי מעניין זה להסתכל על עלמה.

ילדות צילום גלית לוינסקי
תמרול היתה מחכה לרגע שעלמה תחזור מהגן

ואולי לכן גם ילדה שניה מתחילה להעמד / לזחול / לצייר / לטפס כל-כך מוקדם. הרי מבחינתה – הכל פה מחכה רק לה. "יש פה שולחן יצירה, מלא טושים וצבעים. מעולה, אתחיל לצייר לי פה" היא חושבת לעצמה בת כמה חודשים. "למה יש פה חלקים קטנטנים של פליימוביל, ודווקא על שולחן גבוה ובתוך מגש בעל דפנות? כנראה בשביל שאני אטפס לשם!" היא מהרהרת בגיל זעיר.

ילדה שניה היא עצמאית. היא לא נדרשת לעצמאות (בסגנון "את כבר גדולה") היא בוחרת בה. היא הרפתקנית, דעתנית, ולא ממש מחכה לאישור שלנו. (בזה היא ממש, אבל ממש, הפוכה מבת בכורה).

ילדות צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי

ילדה שניה מחליטה שהגיע הזמן לרכוב על אופניים. בלי גלגלי עזר. בגיל ארבע ודקה. מחליטה, ומתחילה.

ילדות צילום גלית לוינסקי
היום בו תמר למדה לרכוב על אופניים. בת ארבע וחודשיים

ילדות אופניים צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי

ילדה שניה מתחילה לכתוב – כי אחותה כותבת, ומנסה לקרוא, כי הגיע הזמן. "נו טוב, אם אני לא יודעת לקרוא, אז אני אקריא מהזיכרון שלי!" היא חושבת, ומקריאה לסבתא שלושה ספרים בטלפון.

ילדות עוטפות מתנות צילום גלית לוינסקי

כותבת בעצמה צילום גלית לוינסקי
תמר רוצה ללמוד לכתוב. בת ארבע וחודשיים, והאותיות שכתבה
כותבת צילום גלית לוינסקי
תמר כותבת ברכת תודה למורה שלה לריקוד

ילדה שניה מתעצבנת שהיא הקטנה. מצד שני בכל פעם שהיא מוצאת מישהו קטן ממנה היא מיד מרגישה כמו אמא שלו.

לילדה שניה (הזו לפחות) יש עולם פנימי שלם. היא חיה בתוך סיפור אינסופי, שהיא הגיבורה הראשית בו.

נסיכות צילום גלית לוינסקי
שירה וריקוד: תמר ודניאל

ילדות צילום גלית לוינסקי פליימוביל צילום גלית לוינסקי

נסיכות צילום גלית לוינסקי
עוד תמר ודניאל, שוב נסיכות, הפעם הנסיכות על הנדנדה

ילדה שניה היא דעתנית. היא גם מאוד החלטית. היא בוחרת לעצמה בגדים מהארון ויודעת שהם הכי יפים שיש. היא יודעת למה היא רוצה להתחפש. איזה צורה של עוגה תהיה לה. תמיד היא יודעת איזה טעם של גלידה היא רוצה. והיא אף פעם לא מתחרטת.

הרגשות שלה חזקים. היא לא מזייפת. כשהיא שמחה היא שמחה באמת. כשהיא עצובה – עצב העולם על כתפיה. כשהיא מפחדת היא זועקת מפחד. אולי זה לא כי היא שניה, אלא משום שהיא פשוט צעירה, כל הרגשות שלה עדיין טריים.

בריכה צילום גלית לוינסקי
תמרול תעלול
פסים צילום גלית לוינסקי
ילדה את אושר בעצמך
ילדה ואבא צילום גלית לוינסקי
אבא ובת

ילדה שניה אוהבת את אחותה הגדולה בכל ליבה. היא משגעת אותה ומתזזת אותה ומתעלמת ממנה, אבל היא גם משחקת איתה ודואגת לה ומחפשת קודם כל את ההערכה שלה, של עלמה.

ילדות אוכלות מצה צילום גלית לוינסקיילדות שותות צילום גלית לוינסקי ילדות בונות צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי ילדות פיראט צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי ילדות צילום גלית לוינסקי

ילדה שניה לא מוכנה, לא מבינה ולא מקבלת את זה שהיא צעירה יותר. אין דבר ולו אחד שהיא חושבת שהיא לא יכולה לעשות. פשוט לא עובר לה בראש. היא תמיד תנסה, גם אם זה כרוך בתסכול של לא להצליח.

ילדות מצלמות צילום גלית לוינסקי
מצלמות
ילדות צילום גלית לוינסקי
שרות ורוקדות
ילדות צילום גלית לוינסקי
עלמה במבט של "מישהו משתלט לי על השולחן שלי"
ילדה על אופניים צילום גלית לוינסקי
גם לרכב על אופני הבלאנס היא לימדה את עצמה

מתקנים צילום גלית לוינסקי

תמרול. לא מספר שתיים בכלום, ילדה שלי, רק נולדת שניה בסדר.

מזל טוב ליומולדת ארבע וחצי בובונת!

ילדות צילום גלית לוינסקי

ילדות צילום גלית לוינסקי
עם הסיכה של הופעת הריקוד "blackbird"
לקריאת עוד פוסטים על הילדונת הזו (חוץ מכל אלה שמודגשים לאורך הטקסט): הפוסט הראשון של הבלוג היה עם תמר, וגם הפוסט השני שהיה על הצילום החודשי שלה, כאן חגגנו לה יומולדת שנה, כשהפסקתי להניק אותה, וכאן כשהיא היתה בת שנתיים, על חיבתה לנעליים, פוסט אהוב במיוחד על האחיות עלמה ותמר, על היחסים של תמר עם הדג-דגיג, תמר מבלה בסטודיו לצילום, תמרול המתולתלת הרשמית של המשפחה, תמר ואיה, תמר כבר לא תינוקת, ומהזמן האחרון – כמובן על ההופעה הראשונה של תמר, ועל תמר מצלמת, על תמר בת ארבע ואבא.

מריחים אותו כבר, את החופש

אמצע יוני

אמנם גשום עכשיו בחוץ אבל בין הטיפות אפשר כבר להריח…

החופש הגדול. הנה הוא בא!

חגיגות סוף השנה בעיצומן: חוגי הריקוד כבר נגמרו, השבוע יגמר לעלמה חוג הקרמיקה ובשבוע הבא מסתיים הטה-קוון-דו. כל סופי השבוע שלנו עמוסים בימי הולדת של כל הילדים שמנסים להספיק לחגוג דקה לפני החופש. בבית-הספר יש הופעה של המקהלה, ומסיבת סיום בעברית לעלמה ("חגיגת הסידור" בשבילכם), ופיקניק סיום לתמר, וטיולי סוף השנה בשבוע הבא. האחייניות הגדולות שלי מתכוננות לצאת למחנה לכל הקיץ, כבר בסוף יוני. השכנים שלנו עוזבים לגרמניה (זה לא קשור לחופש פשוט ידעתי שזה באמצע יוני כבר כמה חודשים). היום תמר הוזמנה למדידת מדים לגן החובה בשנה הבאה (ציפור לבושה כחול כהה מכף רגל ועד ראש, בני-ברק זה כאן), ואני חורשת את האתרים השונים להזמין מדים לפני שיגמרו.

מתחילה להרגיש את ההתרגשות.

כמו לפני שנים, בבית-הספר היסודי, שה"חופש הגדול" ישב לו כגוש ענק בקצה לוח השנה, גדול ובלתי נכבש.

רק שעכשיו הוא מתוכנן. מחכים לו.

בתכנית שלנו לחופש: נסיעה שלנו לטופינו בוונקובר איילנד. סופשבוע בגבריולה. חוג שחייה לבנות. שבועיים קייטנה ב-JCC, שבוע קייטנת אופניים. ביקור של סבאסבתא משאלים. נסיעת משפוחה לאירופה. יומולדת לי, יומולדת לרם, יומולדת לעלמה. פסטיבלי רחוב נוסח ונקובר. שני מחזות-זמר (מאמא-מיה וסינדרלה). ים ונקובראי. חברים. אם נספיק גם קמפינג.

וחוץ מזה אני מקווה להרבה שמש, וגלידה ומצברוח טוב.

חופש. צילום גלית לוינסקי
מתכוננים לחופש: צילומים מטיולים שלנו בחודש האחרון
חופש. צילום גלית לוינסקי
כשהשמש יוצאת חייבים לצאת החוצה
חופש. צילום גלית לוינסקי
יער כמו בניו זילנד. פה בבריטיש קולומביה
הרבה שירים עוד לפנינו, אמן!
חופש. צילום גלית לוינסקי
עלמיק מצלמת ציפור בין ציפורים
חופש. צילום גלית לוינסקי
אין כמו משחקים מומצאים
חופש. צילום גלית לוינסקי
נדנדה טובה באמצע הדרך
ככה נראה החופש הגדול שלנו בשנה שעברה: בפוסט על ספר החופש הגדול. וכך נראה החופש הגדול הראשון שלנו בונקובר, וגם כאן דיברתי עליו, וגם כאן צילמתי אותו, וכאן רעיון מגניב לחופש.

BlackBird

תמר בלרינה Blackbird צילום גלית לוינסקי

היום הציפור שלי עלתה להופיע במופע סוף-השנה של חוגי אמנויות הבמה ב-JCC.

הציפור – תמרול, תכף בת 4.5, עם עוד שבע חברותיה לחוג הבלט, עלו לרקוד לצלילי BlackBird של הביטלס, על במה מול קהל של 300 איש.

כבר סיפרתי פה על המקום שנותנים לעמידה מול קהל בצפון אמריקה?

זה מאוד מקובל, שבסיום השנה בכל חוגי הריקוד, השירה והנגינה מסיימים בהופעה גדולה. ההורים רוכשים כרטיסים למופע, בנוסף לתשלום עבור תלבושות ייעודיות, ומגיעים לפרגן לצאצאים המופיעים.

גם בבית הספר עולים מופעים לחגים, מופע גדול באביב (Spring Musical), מופע של התזמורת, ומופעי סיום. אני יודעת שגם בארץ מופיעים על במות בבית-הספר, בחגים ובחוגים מסויימים. אבל כשעלמה סיימה חוג בלט ברמת-גן המופע היה באולם הספורט ומול ההורים בלבד.

אולי בגלל שתמר כל-כך התרגשה וספרה את הימים עד להופעה כבר שבוע,

אולי בגלל שהיא עשתה חזרות בבית, ולימדה את עלמה את התנועות,

אולי בגלל שהיא התאמצה לכתוב בעצמה את המילים של השיר ולתת במתנה למורה שלה לריקוד,

אולי בגלל שזה החוג הראשון שהיא השתתפה בו אי-פעם, ואפילו לא ידעתי אם היא תתמיד, בטח לא אם היא תסכים לעמוד על הבמה ולרקוד מול קהל,

אולי בגלל שהיא ציפור בת ארבע-כמעט-וחצי

אולי בגלל שהיא רקדה כל-כך יפה

אולי בגלל החיוך הנבוך-גאה שלה על הבמה

אולי בגלל כולם ביחד

לא הפסקתי לדמוע מרגע שהתחיל להתנגן הצליל הראשון, ועד מחיאות הכפיים הסוערות של הקהל.

תמר בלרינה Blackbird צילום גלית לוינסקי
אפשר ללחוץ על התמונה להגדלה!

תמר בלרינה Blackbird צילום גלית לוינסקי

מפאת צנעת הפרט של שאר הילדות אני לא מוסיפה פה תמונות ווידיואים, אבל אני מצרפת את השיר. תעצמו עיניים ותדמיינו את הדבר הכי מתוק שראיתם, ככה זה בדיוק היה.

סיפור על תמונה שאבדה

יום אחד, לפני הרבה הרבה שנים (נגיד, בשביל הסיפור) מצאנו (אני? שין? אני ושין? מי זוכר) תמונה בתוך אחת ממעטפות התמונות והמסמכים בבית הורי. יש שם מסמכים מגרמניה בני יותר ממאה וחמישים שנים, ותמונות עתיקות עוד יותר.

תמונה של גרטרוד בריגר והוגו הורביץ ביום נישואיהם. הוריה של סבתי אילזה.

לקחנו את התמונה לממסגר החביב עלינו בתל-אביב, ביחד עם תמונתה של סבתי כתינוקת. בחרנו מסגרת, וכשהיתה מוכנה צמד התמונות נתלו בבית הורי.

שתי תמונות עתיקות
ותודה לנגה שצילמה עבורי (:

כעבור זמן מה, כשהחלטנו להכין לאבי עץ שורשים מפואר מלווה בתמונות, הוצאתי את התמונה מהמסגרת וסרקתי אותה. בהזדמנות הבאה כשנסעתי לממסגר החביב נתתי לו שוב את המסגרת הפתוחה עם התמונה, שרק יסגור את המסגרת מחדש. כשבאתי לאסוף את המסגרות (באותה תקופה הייתי ממסגרת הרבה. חובבת תמונות ומסגרות) התברר ש…

התמונה אבדה. גם המסגרת. התמונה בת ה-100 פלוס שנים, אבדה בחנות המסגור.

אתם יודעים בוודאי איך נראית חנות מסגור קטנה בתל-אביב. מכל עבר פזורות מסגרות, הזמנות עבודה, ניירות פספרטו, לייסטים ושאריות. הממסגר חיפש וחיפש, וגם אני התחלתי לפשפש בפחים ובמדפים העמוסים, לשווא. התמונה שלנו, איננה.

100 ומשהו שנים היא נשמרה, הגיעה לישראל ביחד עם אמא של סבתי, לפני שזו חזרה לגרמניה למות ביריה ביערות ריגה, נשמרה על ידי סבתא אילזה, ואז בארון בחברת מסמכים בני גילה, ואז על הקיר בבית הורי, ואז היא פשוט נעלמה. "כנראה מישהו לקח אותה בטעות" אמר לי הממסגר המצטער. כנראה.

מה יכולתי לעשות? בבושת פנים סיפרתי להורי, ודאגתי להם לחלופה, תמונה שתהיה תלויה באותו מקום של כבוד, ותראה לכל הפחות דומה. חיקוי חדש למקור העתיק. מזל שהיתה לי סריקה של התמונה (הרי זו היתה הסיבה לפתיחת המסגרת הארורה). הדפסתי אותה על נייר מט, נתתי לממסגר להדביק את ההדפסה על נייר עבה ולמסגר במסגרת דומה.

והנה נתלו להן על הקיר התמונה בת ה–100 של סבתי התינוקת, ולצידה החיקוי בן מספר הימים של תמונת הוריה.

שוין.

חודשים חלפו, ופתאום, יום בהיר אחד, התקשר אלי אותו ממסגר תל-אביבי חביב, וסיפר שהתמונה חזרה. באמת מישהו לקח אותה בטעות, והנה, הוא החזיר אותה.

תמונה אחת, 100 שנים, מסע מגרמניה לישראל, וטיולונצ'יק של כמה חודשים ברחבי הארץ, ובחזרה לרמת-גן.

התמונה חזרה אל הקיר.

אגב אבא שלי לא שם לב, אני מבטיחה לכם. אחרי שאעלה את הפוסט אני בטוחה שהוא ישאל: "על איזה תמונה את בכלל מדברת? היא היתה שם תמיד."

וכך

זכיתי בתמונה (כמעט) מקורית של סבא וסבתא רבא שלי על קיר התמונות שלי בבית במעגל

וגם אחותי מיסגרה לה אחת כזו, ליד המיטה בביתה בונקובר.

גרמניה. ישראל. קנדה.

ותם הסיפור.

עוד סיפורים על תמונות תוכלו לקרוא כאן: בקטגוריה סיפור תמונה.

כל העולם במה

מה המכנה המשותף בתמונות הבאות?

הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
סיאטל, הבננות שרות על הטריבונה ליד מוזיאון המוזיקה
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
ברוקיז, באחד מחניוני הלילה

הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
עלמה מול ילדי הגן שלה
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
תמרול גרסת רפונזל. אם יש אקססוריז יש כבר הופעה
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
גם בגינה שלנו יש זמן להופעה
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
הסלון שלנו כאן הוא הבמה המרכזית
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
הרקדה ב-JCC, עלמה ותמר עולות על הבמה להרקיד
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
סלע שטוח הוא במה, מה לא ידעתם?!
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
הבננות מצטרפות להופעת רחוב בונקובר
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
הופעה בחדר עוד בישראל
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
"עכשיו את שרה ואני רוקדת ואחר-כך נתחלף"

ככה זה כשאת ילדה, וכל רגע של שקט, הוא הזדמנות לשיר?

כל אבן מוגבהת או גזע עץ כרות – במה?

כל ענף הוא מיקרופון?

וכל בן משפחה שנקרה לאיזור – קהל?

או שרק אצלינו זה ככה?

ואני לא מדברת בכלל על ההופעות על במה אמיתית, בסיום חוג או הופעת סוף-שנה.

משום מה זכורות לי היטב הופעות שלי כילדה על במת-בית הספר, מופעי סוף שנה, הצגה בנושא זהירות בדרכים, ה"פסטיניצי" (פסטיבל הזמר של שבט "רעים" בצופים)… הופעתי עם כולם, לא בהופעת סולו חלילה, אבל נהנתי מאוד.

איפשהו מסוף התיכון ועד בכלל ההנאה מזה חלפה עד לכדי פחד-קהל משתק. ב"בצלאל" העברתי הרצאות מול הכיתה שלי בקול רועד, אפילו מבחנים בעל-פה גרמו לי לסבל רב, על סף התקף חרדה.

לעמוד מול כיתה שלמה – אני לא מסוגלת לחשוב על זה בכלל. למרות שהוצאתי תעודת הוראה ב"מדרשה" ונאלצתי לעשות התנסויות בכיתה.

ועכשיו, רגע לפני יומולדתי ה-41, החלטתי לעשות מעשה! לא עוד! אני לא מתכוונת לעמוד על במה ולהופיע חלילה, זה לא, אבל אני כן אנסה להתגבר על הפחד ולקפוץ למים הרדודים והנעימים בסביבתי הקרובה. אחלו לי הצלחה (ואחלו לי גם נרשמים…)