מתברר שיומולדת ארבעים יכול להיות יומולדת משמח, עם רגעים כייפיים, מילים טובות, חברה מעולה, ומזכרות לכל (שאר) החיים.
מתברר שהיום של היומולדת יכול להיות ״סתם אחלה יום״, לקום בבוקר לחיבוקים ונשיקות מהבנות האהובות בתבל, ולקבל כל מני ברכות ומתנות קטנות שהן חשבו שישמחו אותי. מתברר שאפשר לעשות ״סיבוב״ עם אחותי ברחוב שאנחנו הכי אוהבות להסתובב בו בעיר, לקנות לעצמי תבנית שרציתי מלא זמן והתקמצנתי, לדבר עם כל הדברים בעולם, לשבת לקשקש בבית קפה ולחזור לאחר-הצהריים נעים עם הבננות שלי. מתברר שפתחו גלידריה ממש לידינו ואפשר פשוט לקפוץ לשם ולטעום את הטעמים המוזרים שהם מכינים שם במקום.
מתברר שזה משמח כשבערב במסעדה שיצאנו אליה מחכים עוד שלושה זוגות של חברים טובים (ובתוכם אחותי וגיסי) וכולם פשוט רוצים להעביר ערב בחברה טובה ואווירה נעימה, באכילת אוכל איטלקי משובח ובמצב רוח טוב.
מתברר שהאזניים המתאימות שמעו את הווישליסט שלי ופינקו אותי בדברים שאפשר לבקש רק ליומולדת ארבעים, ״יומולדת של גדולים״ (סיר סיר למשל)…
מתברר שברכות של חברות טובות בוואטסאפ יכלות לעשות לי טוב על הלב לכמה ימים, עד כדי כך שאני ארצה לשמור אותן.
מתברר שאין כמו ארבעה ימים עם אחותי בסן-פרנסיסקו בשביל להרגיש טוב, גם עם הגיל. צעירה אבל עם אמצעים (הרי באיזה עשור קודם יכולתי להרשות לעצמי לנסוע / יכולתי להנות ככה מכל העולמות / היו לי אנשים שממש חיכו לי שאחזור וישנו בלילה עם חולצת הפיג׳מה שלי מרוב געגועים?!)
מתברר ש״האנשים שלי״ כבר מכירים אותי. הם יודעים איך לשמח אותי (גם כשאני טוענת שאני לא רוצה שום הפתעות, ורוצה ארוחה רק לשנינו במסעדה. האנשים הרלוונטיים יודעים לא להבהל ממני, כי נהנתי בטירוף), להזמין לי את הדברים המתאימים ביותר (סיור שוקולד בסן-פרנסיסקו למשל), לקחת אותי למקומות המגניבים ביותר (מישהו אמר סן-פרנסיסקו כבר בפוסט הזה??) וגם, לא לשכוח לפרוט על הנים הנוסטלגי.
הגיסות, הגיס והחותנים שלי ידעו בדיוק למי לפנות כדי לגרום לי לדמוע מהתרגשות באמצע ארוחת ערב בחצי-עמידה במטבח של זרים, שלושה שבועות אחרי יום-הולדתי. בשיתוף פעולה מדוייק (אוי לא, כתבתי מדוייק בפוסט. גם אני נפלתי בטרנד. אבל מה אני אעשה?! יש תואר-השם קולע יותר במקרה הזה?!) אז בשיתוף פעולה נדיר ומדוייק (!!!) בין גיסתי מעיין לנעמה אורבך המוכשרת בטירוף, נרקחה לי המתנה המושלמת לפריטה על הנים הנוסטלגי המפותח שלי: קיבלתי ״רגעים בקופסא״: אוסף גלויות המכנס אינספור רגעים חשובים או מצחיקים או מרגשים או משמחים. תמונות מהחיים שלי מהשנים האחרונות, שאפשר ממש להחזיק ביד. זהו אוסף מקיף ומרגש של עשרות תמונות שאני צילמתי, מודפסות כגלויות. רק לשבת להתבונן ולהתמוגג.
נעמה "חיטטה" בבלוג שלי ושלפה במיומנות תמונות שמכילות את כל מה שאני אוהבת, כל מי שאני אוהבת. כל תמונה מזכירה לי אירוע אחד או מיליון רגעים, כל תמונה מצחיקה או משמחת או מכווצ׳צ׳ת לי את הלב.
כל תמונה בול.
המתנה הזאת היא אני.
תודה למעיין, שרון, גל, יאיר, רוני ודליה, שאתם מכירים אותי ככה בשביל לקלוע בול. תודה על האהבה שאני מרגישה בכל פעם שאני מעיפה מבט בקופסא הזו שמונחת לי ליד המיטה. תודה שבאתם עד לכאן כדי להביא לי אותה (: ככה זה הרבה יותר כיף לקבל מתנה…
ותודה לנעמה ש״הגשמת״ לי את המתנה המעולה הזו, משלב הליקוט המשובח (כמעט נפלתי שוב ל״מדוייק״. בעיה, זה שוב הכי מתאים) ועד להפקה היפהפיה.
או. אז יש את ההרים – הרי הרוקיז, שברגע שהם מתגלים הנשימה נעתקת. ממש. נופים עוצרי נשימה של טבע פראי וכביר, הרים נישאים שכבר מרחוק ניתן לראות את שרידי המהלכים הגיאולוגיים העצומים שיצרו אותם. ההרים מתאפיינים בפסגות מחודדות, ובשכבות קרקע זוויתיות שניתן לראות למרחוק. בין ההרים ופסגותיהם המושלגות זורמים נהרות של מי שלגים הניקווים לאגמים בצבעי כחול-טורקיז-תכלת-ירוק לגווניהם.
אבל, כמו שניתן להבין – עם כל הכבוד ליופי העצום והרב הזה, את הבננות בנות הכמעט-שש ושלוש וחצי שלי כל זה מעניין מאוד, אבל באופן מוגבל. זאת אומרת, "וואו, איזה נוף! אבל מה עושים עכשיו?!".
כמו כל משפחה גם אנחנו כבר מכירים את סף הסבלנות, רמת ההתעניינות ואת היכולות והמגבלות שלנו. אנחנו ארבעה אנשים עם תחומי עניין משותפים אך גם שונים, ולשימחתינו הצלחנו לשלב ולגוון ולמצוא בכל יום דברים שיעניינו אותנו. כן, גם את הבננות אבל גם אותי ואת רם, ואני שמחה לשתף ולתת רעיונות למי שבדרך (או סתם בא לו לשטוף את העיניים בנופים ולקנא, כי אי אפשר שלא. מהמם שם, באמת!)
המסלול שלנו היה בכיוון ההפוך מבהמלצות ברוב הספרים, (למשל הספר קנדה מערב וצפון מערב ארה״ב / מסלולים, שבנינו את המסלול בעזרתו ובעזרת אחותי המומחית) פשוט כי אנחנו גרים בוונקובר אז התחלנו שם. אבל ניתן לעשות את המשולש הזה מכמה כיוונים. אנחנו נסענו מוונקובר לג'אספר – באנף – יוהו – קלגרי.
כמו שסיפרתי בפוסט על הקרוואן, התחלנו את הטיול בנסיעה של שעתיים. כדי לנצל את היום, כדי להתרגל לקרוואן, ופשוט כדי להתחיל. כדי שהיום לא יחלוף בנסיעה בלבד קפצנו למפלים, לא רחוקים מוונקובר, אבל שווים את העצירה. וכצפוי במפלים על שם הינומה – זכינו לראות שם גם חתן-כלה וכל השושבינים בצילומי חתונה באווירת יער. החתן, הכלה והשושבינים היו לבושים כמו פיות/אֶלפים ולא יכולנו שלא לעמוד ולבהות קצת (וגם לצלם תמונה, בכל זאת אני חובבת צילומי חתונות…)
גם היום השני למסע היה בעיקר יום של נסיעה. ועם כל הכבוד לאטרקציה של לנסוע בקרוואן, ולנוחות של שולחן (יצירה, משחקים, אוכל) מול הבננות לאורך כל הנסיעה, גם את היום הזה תיבלנו בעצירה בדרך. זה עוד לא אגם בשמורה, "סתם" אגם. אבל אימצנו לנו מסורת בטיול הזה – להשתדל בכל יום למצוא "איפה אפשר לטבול, לפחות את הרגליים". המים הקפואים לא מהווים מכשול לשאיפה הזו. וגם העלוקות לא, כך התברר.
שיט מהיר ומקסים בסירת מנוע מאויישת בכ-12 תיירים נפעמים, על הנהר, עם נוף מדהים. תמרול לא כל-כך נהנתה מהשיט עצמו, מהרוח בפנים והרעש של המנוע. עלמה בהתחלה פחדה ואז התחילה להנות. אחרי שיט בנוף מרהיב השייטת כיוונה את הסירה לשפת הנהר שם היא חיפשה סימני תזוזה מרחוק. על שפת הנהר ראינו דוב שחור. זה היה מדהים! כולנו הבטנו בו בדממה, המומים מחיית הפרא בסביבת המחייה הטבעית שלה – דוב שחור אוכל ענפים על שפת המים.
זה הנוף
וזה הדוב
בחברה המארגנת מבטיחים שבכל שיט יאותר לפחות דוב אחד. כולנו הסכמנו שהשיט עצמו היה כל-כך יפה שהיינו מרוצים גם ככה. כמובן שהיינו מרוצים עוד יותר שראינו דוב…
שמורת ג'אספר מרהיבה ביופיה, ויש בה יחסית פחות מטיילים. מסלול יפהפה לאורך קניון ברוחב 3 מ׳ שחצב הנהר בהר. אח״כ נסיעה ל- Maligne Lake וטיול סביבו במסלול Moose lake loop. (המסלול קליל ונוח, אבל אני כל הזמן פחדתי שיבואו דובים כי שכחנו באוטו את הפעמונים, מזל שהדובים חכמים מאיתנו). בדרך חזרה, בנסיעה בקרוואן ראינו התקהלות של כלי רכב ואנשים. עצרנו גם וראינו שני דובים שחורים והמון סנאי סלע. גילינו שהדרך הכי טובה לראות חיות זה לעצור בכל פעם שיש התקהלות של אנשים!
הנה אנחנו!
שרפות יער עצומות מתחוללות כל שנה בבריטיש קולומביה ובאלברטה. גם ברגעים אלה
הסנאי חשב לתומו שיקבל אוכל. אבל לא! אנחנו מטיילים מחונכים
האגמים סביב ג'אספר Lake Annette, Patricia Lake ו-Pyramid Lake
יום גשום בשמורה היפה הזו, ובכל זאת התעקשנו ללכת לטייל. מסלול קליל סביב Lake Annette בגשם סוחף, ותצפיות באגמים היפהפיים Patricia Lake ו-Pyramid Lake. החשש במזג אוויר כזה היה מבחינתי בעיקר העננים הנמוכים, שמנעו מאיתנו לצפות ביופי הזה של הרים נישאים מעל אגמי מראה. אבל מצאנו יופי גם בעננים. ולגבי הטיול בגשם – זו היתה חוויה. צילצלנו לנו בפעמונים נגד דובים, למרות שהמסלול ראשי ומתוייר, צעדנו במעילי גשם וסיפרנו סיפורים מצחיקים. היה כיף!
מימין אגם תכול, משמאל אגם ירוקמקום טוב לתלות את הפעמונים
לאורך הדרך ניתן לעשות עצירות לתצפיות קצרות, לפעמים רק כדי לעצור ליד משהו יפה, לפעמים פשוט כי אסור לפספס. יש המון מפלים בדרך, ואלה בין המרשימים. כמות אדירה של מים זורמת מנהר רחב לתוך קניון צר. וכישראלים (או כבני אדם?) אנחנו מאוד מתפעלים מהרבה מים.
כביש הקרחונים הוא כביש מספר 93, המקשר בין שמורת ג'אספר לבאנף. הדרך הזו נחשבת לאחת הדרכים היפות בעולם. מצד שני ידענו שלבננות הסבלנות לראות הרים עוצרי נשימה ותצפיות מהממות תיגמר די מהר, ולכן החלטנו מראש לעצור ל"אטרקציה". ועוד איזה אטרקציה! ולמי שמגיע בלי ילדים/מלווה בילדים גדולים יותר ובעלי מוטיבציה משלנו, הבנו שהדרך רצופה מסלולי הליכה שאסור להחמיץ. הלוואי והיינו יכולים לטייל גם ברגל לאורך הדרך הזאת. זה כבר יקרה בפעם הבאה. בנתיים הסתפקנו בנסיעה ועצירה בנקודות תצפית, וב-
מה זה אטרקציה?! זה היה אחד ההיילייטים בטיול שלנו. מדובר בנסיעה קצרה באוטובוס-טרקטור שכזה לגליישר העצום (שהולך וקטן בכל שנה לצערינו) בשדה הקרח קולומביה. הטרקטור מביא את כל המוני התיירים לקרחון עצמו, להליכה וטיול חופשי במשך כ-45 דקות. נכון, זה מאוד תיירותי, אבל זה גם מגניב אש. הזכיר לי את הטיול שלי ושל רם בגליישר פרנץ-יוזף בניו-זילנד. צילמנו, הצטלמנו, טעמנו קרח (חלקנו) ונסענו בטרקטור ענק. המון חוויות מרגשות ביום אחד!
החלק השני של ה"אטרקציה" הוא נסיעה לתצפית על חמשת הקרחונים בשדה הקרח קולומביה, לאורך טיילת ה- Sky walk שממוקמת חלקה באוויר, מעל העמק והנהר. עוצר נשימה, תראו בעצמכם:
ללייק לואיז כדאי להגיע מוקדם. כיוון שהוא כל כך פופולארי (ומהמם, זה לא בלי סיבה) החניה מוגבלת וגם כמות התיירים מעיקה. אבל ברגע שמתרחקים 50 מטר מהכניסה – כבר לא כל כך מרגישים את התיירים. מסלול הליכה לתצפית Fairview lookout ותצפית על כל האגם. בגלל שזה יותר מ-50 מטר (ובעלייה) שם כבר הרגשנו די לבד. הליכה מסביב לאגם Lake shore וטבילה באגם. שם איכשהו אני נפלתי לגמרי, הטלפון נסדק, ההוד של המצלמה נשבר, הברך והידיים נחבלו, אבל לכולנו שלום. הבנות מיד נחלצו לעזרתי ודאגו נורא.
לייק לואיז מהתצפית. והבניין הענק? מלון פיירמונטכן זה הצבע של האגםמטיילים סביב האגם. ברגע שמתרחקים 50 מטר מהכניסה מתמעטים התיירים של האוטובוסים
בצהריים הלכנו לנו למסיבת תה במלון פיירמונט מול אגם לואיז, לכבוד יום הולדתי ה-40. (הזמנו מקום בבוקר אחרי שוידאנו שהבנות בחינם, זה עולה 55 דולר לאדם…). דיברנו עם הבננות כל הבוקר על מה זה מסיבת תה, ובמלון הן נהגו בי כמו במלכה. כולנו נהננו, הבנות שתו שוקו, אכלנו סקונס וסנדוויצ׳ונים, והמון קינוחים.
מה, עוד אגם? אז כן. זה אגם יפהפה, עם טיפוס קליל לתצפית נהדרת, וגם, שוב הזדמנות לטבול רגליים או להשתכשך (אם אתם ממש עמידים לקור). אגב במורין לייק וגם בלייק לואיז אפשר לשכור סירה (במחיר מופקע אמנם, אך בטיול הזה כבר איבדתם את השיקול הכספי מזמן. הכל נורא יפה ומאוד יקר…)
כבר ציינתי שבאנף היא שמורה יותר מתויירת מג׳אספר, בג׳ונסטון קניון הרגשנו את זה יותר מכל. זה קניון מקסים, צר ועם שני מפלים מרשימים שאפשר להתקרב אליהם אבל הוא היה כל-כך צפוף ומתוייר שזה המסלול היחידי בטיול שלנו שהייתי מוותרת עליו. במקומו הייתי שמחה להגיע לנקודה מרוחקת יותר אבל יותר שקטה. אבל אין מה להתלונן, נהר היה? היה. מפלים שאפשר להרטב מטיפותיהם היו? היו. גלידה בסוף היתה? זה העיקר.
זה היה יום העצמאות ה-150 של קנדה. היינו חייבים להצטלם במשהו אדום
נקודת תצפית על חלק מסויים במסילת הרכבת שעובר בשלושה מישורים במקביל. מה הכוונה? בגלל הטיפוס בגובה שהרכבת צריכה לעשות במסלולה בין הרי הרוקיז נחצבו בתחילת המאה מנהרות בהרים, בתוכן רכבת המשא הארוכה והאיטית עושה סיבוב ויוצאת במישור גבוה יותר. אם מחכים בנקודת התצפית ניתן לראות את הרכבת נכנסת ויוצאת משלוש מנהרות, ובגלל שהיא כל כך ארוכה רואים אותה בשלושה מישורים במקביל. תכל׳ס מה שאני זוכרת הכי מההסבר באתר זה שמסילת הרכבת המסובכת הזו נבנתה על ידי 1000 פועלים בשמונה חודשים, בתשלום של 1.25 דולר ליום עבודה. עבדות בקיצור.
עוד נקודת תצפית מגניבה שהגענו אליה ממש במקרה. אני ורם התפעלנו מהכמויות האדירות של המים שחצבו גשר טבעי בסלע, בעוד הבנות רקדו לצלילי שיר שהמציאו. כל אחד ותחומי העניין שלו.
אז בסוף מצאנו לנו את אגם הטורקיז המושלם לשוט בו בסירה (ואפילו מעט יותר בזול). נכון, זה עוד אגם טורקיז מושלם, כמה כבר אפשר (אולי אתם תוהים). אבל בשלב הזה של הטיול הבנו שלא צריך ״להספיק״ אלא להיות, ואכן היינו שם כמה שעות. גם בשיט, גם בטבילה במים הקפואים ובמשחקים מומצאים שונים. לא צריך הרבה בכדי להנות מהשלווה והיופי.
חייבים לטבול בכל יום אמרנו, לא?!
האגם משנה את צבעיו בכל רגע, לפי תנועת השמש ומעוף העננים
״עוד רכבל לתצפית?״ שאלתי את עצמי כשראינו את התור של השעתיים וחצי לרכבל בבאנף, ״כמה יפה כבר יכול להיות שם למעלה?״ תהיתי. הרי אנחנו מכירים רכבלים ותצפיות מהממות מהסביבה הקרובה לנו פה בוונקובר. ובכל זאת החלטנו לחכות. מזל! קנינו כרטיסים ובילינו את שעות ההמתנה במשחקי קלפים שהבאנו מהבית, בצל, למול הנוף. כשעלינו לתצפית בהחלט התגלה לנו מחזה מרהיב של 360º נוף הרים יפהפה. היה שווה את ההמתנה. למעלה על הרכס יש מסלול קצר לנקודה הגבוהה ביותר שם ממוקמת הבקתה שאליה היו החזאים מטפסים ברגל, בעשרות השנים לפני שנבנה הרכבל.
ממתינים לעלות ברכבלממתינים ומשחקים בצל
היה שווה לחכותהנקודה הכי גבוהה באיזור. הנוף יפהפה לכל הכיוונים
את העיירה באנף השארנו לסוף, כשנהיה שבעים מטיולים ומהרים ומאגמים. אבל האמת שלא מיצינו גם שם. שכרנו אופניים ורכבנו לטיול משפחתי לאורך Sundance canyon, שהתגלה כמעייף וקשה במיוחד לאור החום והיתושים שתקפו אותנו בעקשנות. בפאתי העיירה ראינו חוות סוסים, ממנה יצאו טיולי סוסים שונים. הזמנו לבננות ״רכיבה על סוסי פוני״. להפתעתינו התברר ש״סוסי הפוני״ היו בעצם סוסים רגילים, העונים לשמות Strawberry ו-Pilgrim. באופן מפתיע ושונה מחוויות רכיבה קודמות בארץ, הסוסים היו כל כך רגועים ונינוחים שאפילו דמיינתי לי שהם לא סובלים מחייהם בחווה הזאת, בפאתי באנף. הבננות התלהבו ונהנו. עלמיק לא הפסיקה לדבר עם הקאווגירל שלה, ותמרול פשוט ליטפה בעדינות את הסוס התותי, וחייכה לאורך כל הסיבובים שהוא צעד איתה. קינחנו טיול רגלי בעיירה, עד המפלים המפורסמים שלה.
טיולי סוסים יוצאים מהחווהילדה אחת מאושרת בשקטילדה שניה מאושרת בקול
נחושות להכנס, בהתחלה. אחר כך מתברר כמה קר באמת והן הולכות לשחק על החוף עם חברים חדשים שהרגע הכירו
***
את סיום הטיול חגגנו בארוחה ליד הקרוואן שלנו, בזיקוקים ומרשמלו ובחלוקת שלל לתושבי הקרוואנים הסמוכים.
למחרת ארזנו את עצמינו ונסענו להחזיר את הקרוואן בקלגרי. איזו עיר שטוחה וחסרת נוף!
היה טיול משגע, מדהים, ומלא חוויות וסיפורים. היה כיף כל כך.
פוסט מחווה לשלי גרוס, המלכה האם של הבלוגים (ללא ספק. וגם הבלוג שלה היה הראשון שקראתי, ומאז עוקבת באדיקות). הפוסט מוקדש לאחותי האהובה שין, שלקחה אותי לסן-פרנסיסקו (וגם הכירה לי את הבלוג של שלי גרוס לפני מאתיים שנה בערך). את רואה? הכל בזכותך!
>>>
איפה הייתי: ארבעה ימים בסן-פרנסיסקו עם שין אחותי, טיול שקיבלתי במתנה מאחותי לכבוד יום הולדתי העגול.
מה עשיתי: ביליתי ארבעה ימים בעיר מקסימה, טיילתי, טיפסתי, רכבתי, צפיתי, אכלתי, והתענגתי על שוקולד, וכל זה במזג אוויר נעים וקריר, עם בת הזוג המושלמת: אחותי שין.
ארבעה ימים בסן פרנסיסקו. כמיטב המסורת שלנו בבילויים משותפים, מיצינו – אני ושין – כל יום עד תום. הגענו מוקדם בבוקר ביום שישי, ועזבנו ביום שני בערב, ובארבעה ימים שהיו לנו הספקנו לטייל ברגל בדאון -טאון, בצ'יינה-טאון ובליטל-איטלי, לטפס לתצפיות בגבעת הטלגרף, לרכוב באופניים לסוסאליטו ולחזור במעבורת, לעשות קניות, לבלות שלוש שעות בסיור שוקולד משובח, לאכול גלידה בגררדלי, להנות מבוקר במוזיאון ה- SFMOMA, לעבור בחנות המוזיאון היהודי, בגני ירבה בואנה, לפטפט בלי סוף, לדלג על ארוחות כי אנחנו עסוקות מדי, לחלוק מנות במסעדות כי אנחנו אוהבות כמעט את אותם דברים, וגם לישון, והרבה.
>>>
סיפור אישי עם יותר מדי מידע (ומסקנה):
"You've made it!!!! yeh!!! צעקו לעברינו חבורת הבנות האוסטרליות שעובדות בחברת השכרת האופניים, כשחזרנו מיום ארוך של דיווש נגד הרוח ובתוך ענן על גשר הזהב בדרך לעיירה סוסאליטו, ומיד הוסיפו: "Are you twins?". שלוש פעמים (רק בארבעה ימים האלה) שאלו אותנו אנשים אם אנחנו תאומות. זה כבר קרה לנו הרבה פעמים בעבר. ויש ביננו שבע שנים! שבע! אני יודעת שאנחנו כנראה מאוד דומות, אבל בתור הצעירה שביננו, שבדיוק התחילה את העשור החמישי לחייה (גוועלד) יש להסיק מסקנה אחת ויחידה: אני חייבת להתחיל לעשות ספורט.
>>>
עוד מחווה קטנה לפני סיוםסן-פרנסיסקו בקיץ – הצעת הגשה. אם כבר מחווה לשלי גרוס
יש חברים חדשים שהם כבר חברים ולא חדשים. יש לבנות חברות טובות. יש משפחה. יש ארוחות משפחתיות. יש ארוחות חג עם משפחה וחברים. יש אירועים של הקהילה. חוגגים ימי הולדת ביחד. יש מסעדות אהובות. יש בריכה מועדפת. יש לבנות שפה חדשה. הן מרגישות בנוח בגן, בבית ספר, בקייטנה, בקהילה. יש בית ספר פרטי ומושקע. היו מסיבות סיום מרגשות בבית ספר, בגנים, בחוגים. יש קהילה מאוד תומכת, ונעימה ומזמינה. יש לי חוג קרמיקה. יש לי סדר שלפיו אני קונה בסופר. יש תחליף ל"שוקולית", וגם לרוב הדברים האחרים. יש לי רישיון נהיגה ואני נוסעת לכל מקום שאני רוצה. יש לי קצת עבודות, והן משמחות אותי. יש סופי שבוע ארוכים ומלאים בשעות משפחתיות. יש לרם שעות פנאי. יש לנו זמן לצאת לדייטים. יש לנו בייביסיטריות שהן גם אחייניות. יש טיולים שעשינו כבר כמה פעמים, בכמה עונות. יש מזג אוויר נעים בקיץ. יש מיליון חוויות חדשות.
אין:
אין את ההורים שלי פה. אין לי את החברות הטובות-טובות שלי, שבארץ. אין הרגשת שייכות. אין חומוס נורמאלי בשום מקום. אין לי הרבה עבודה, שזה גם כיף ומשאיר לי זמן לתחביבים, וגם מקור גדול לחוסר נחת. אין לי כירורג-שד ללכת אליו לבדיקה שנתית. אין לי גם את הספר-רופא שיניים-קוסמטיקאית-שיננית-שלי, אבל יש מחליפים מקומיים אם ממש צריך. עדיין לא מבינה איך המערכת הרפואית עובדת פה. עדיין נתקעת באמצע משפט ומתחרטת שהתחלתי לדבר. אין לי חוש הומור באנגלית, פשוט אין. אני גם לא מצליחה להבין דקויות, הרבה פעמים לא מבינה בכלל, בעיקר באנגלית עם מבטא אסייתי.
ללא ספק יש הרבה יותר "יש". יש חוויה נהדרת שאני מאוד שמחה שקפצנו למים שלה, כי הם נעימים לנו. בהסתכלות אחורה על יולי לפני שנה – המצב שלי עכשיו מועדף עלי בהרבה. שמחה שעברנו את כל "תקופת המעבר" שהיא היתה הקשה מכל תקופה אחרת שאני זוכרת, ושמחה שעברנו גם את "תקופת ההסתגלות", שהבנות לא ידעו לדבר אנגלית, ואני לא ידעתי אפילו איפה מחליפים סוללה בשעון (התשובה אגב: בצ'יינה טאון כמובן). כתבתי ש"אין כמו הים בארץ", אבל יש אוקיינוס ויש בו גאות ושפל והוא מהמם. טוב לנו פה. אני שמחה שיש לנו עוד שנה להינות מכל זה, ושזו כבר תהיה השנה השניה. שנה שניה בבית ספר, חורף בפעם השניה, הכל יותר קל כשכבר מכירים.
בוגרי הרילוקיישן נוהגים לומר: השנה הראשונה קשה, בשנה השניה מתחילים להנות, בשנה השלישית מתחילים להתגעגע. אנחנו פה שנה, ונהנים מאוד. יאללה, מוכנה לעוד אחת!
ג'ריקו ביץ' לפני שנהג'ריקו ביץ' וונקובר. למעלה: יולי 2016. למטה: יולי 2017
נסענו לאחד עשר יום לטיול ברוקיז הקנדים, בקרוואן. שילוב מושלם של הגשמת חלום של כולנו (החלומות של עלמה: לטוס בכדור פורח ולנסוע בקרוואן. הנה וי אחד נוסף לרשימה) וטיול חובה לכל קנדי (גם אם קנדים זמניים) – הרי הרוקיז! היה נפלא. באמת. מזג האוויר האיר לנו פנים, הקרוואן היה נהדר – מאובזר למופת, הנוף – נו, באמת שאין מילים לתאר (בגלל זה מצורפות לפוסט מליון תמונות), ובעיקר – למרות האינטנסיביות הסתדרנו נהדר ביננו, והיה פשוט כיף. נוספו לנו אינספור חוויות קטנות וגדולות לזכור.
ביום שבת, באחת עשרה בבוקר רם החנה את הקרוואן מול הבית שלנו בוונקובר, וההרפתקה שלנו החלה:
מחשבות ומסקנות מטיול בן אחד עשר יום בקרוואן:
1. צפוף בקרוואן. לא משנה כמה הוא גדול, וכמה הילדים קטנים. לקח לנו יום אחד להבין שברגע שחונים, מיד צריך "לשפוך" את כולם החוצה, למען רווחת הכלל. גם הבננות צריכות קצת לחלץ את העצמות, וגם אני צריכה מרווח תנועה מינימלי בשביל להתחיל להיזכר איפה שמתי כל דבר בשעתיים שהעמסנו את הקרוואן בכל תכולת הבית שלנו. לבננות בעצמן גם לקחו איזה יום-יומיים להבין שבעצם גם להן עדיף ככה – בחוץ, לבד, ביחד, להמציא משחקים ולשחק עם עצמן, ולא לבזבז דקה נוספת בפנים. כל זה כמובן אפקטיבי כשלא יורד גשם (חזק מדי).
2. קרוואן זה דבר גדול. יותר גדול מהאוטו הענק שלנו בוונקובר. למרות ששכרנו קרוואן בינוני בגודלו (ראינו בדרך קרוואנים גדולים פי שלושה וארבעה משלנו). אין מראה אחורית, ובכלל לא מומלץ לנסוע ברוורס ללא הכוונה מבחוץ כי באמת לא רואים כלום מאחורה. יש שבילים ואתרים שאי אפשר להכנס אליהם עם קרוואן (ככה נאלצנו לוותר על כמה אתרים, ואולי זה טוב כי יש כל כך הרבה מה לראות). מצד שני אחרי כמה ימים של הסתגלות רם נהג בו כמו מלך הכביש, אפילו החנה ברוורס בין שני קרוואנים חונים (זה הישג כביר – למי שלא הבין).
3. הקרוואן מאובזר בהכל, כמו בית קטן וחכם. ניתן לראות שכל וו וכל וילון נבחר ונתלה לאחר ניסיון של שנים רבות. הקירות מלאים ארונות איחסון שונים, מתחת למושבים מגירות איחסון, הוא מצוייד במקרר, מיקרו שהוא גם תנור, וכיריים. ארונות המטבח אובזרו בכמעט כל כלי המטבח שניתן לחשוב עליהם בשימוש יומיומי – קומקום חשמלי, קערות, סירים, מסננת, מצת, מחבט נגד יתושים, מטאטא ויעה, וכו'. נכון, צריך להוסיף כסף עבור קרוואן מאובזר, ובכל זאת, לא מקבלים רק את המינימום, אלא את המקסימום. למשל – לא רק כוסות שתיה, אלא ספלים לשתיה חמה וכוסות יין. אם כבר מטיילים, אז בכיף. ומה שעוד יותר חשוב – למרות כל הקפיצות והטלטולים של הדרך – כל המדפים מצויידים במעצור שכזה, וכל דלתות הארונות נסגרות בטריקה – כך שהכלים נשמרים שלמים ואפילו לא נופלים עליכם ברגע שפותחים את הדלת…
4. בכל הזדמנות שיש, מלאו מים ורוקנו את הקרוואן ממים אפורים. לא נראה לי שצריך לפרט. ובכל זאת: לקרוואן יש מיכל מים נקיים, מיכל מים אפורים = מי הניקוז מהכיורים, ומיכל "מים שחורים" = ביוב מהשרותים. בערב הראשון כשחנינו בחניון הקרוואנים ייעץ לנו איש חביב מהקרוואן השכן – "עזבו, אין מה לרוקן כל יום, מספיק פעם בכמה ימים, אפילו שבוע". כנראה בגלל שהוא התגורר בקרוואן ענק, בגודל של כמעט אוטובוס (ואולי מיכל המים האפורים שלו היה בגודל כל הקרוואן שלנו). טעות שלמדתי על בשרי, כשעמדתי בסוף אותו ערב במי המקלחת שלא מתנקזים יותר. איכס.
5. לכל מקום שנוסעים הבית נוסע איתכם – זה אדיר. ביום הראשון עוד הכנו כריכים למסלול. אבל מיד (כשהבננות לא נגעו בכריכים) הבנו שהכל איתנו – לוקחים נשנושים לטיול, וכשחוזרים לקרוואן נאלתר כבר ארוחה זריזה. אני לא זוכרת טיול שאכלנו בו כל כך בריא! ירקות טריים עם כל ארוחה, בלי תפריט מסעדות שמנוני בכלל. לא חייבים לקחת על הגב ציוד לכל היום, אם עוצרים באמצע היום בקרוואן אפשר להתלבש / להתפשט לפי מזג האוויר המשתנה. לקרוואן יש גנרטור (ואפילו תא סולרי על הגג), כך שלא חייבים להיות מחוברים לחשמל או למים בשביל להשתמש בכל מה שרוצים. בסוף אחד המסלולים רם אפילו הספיק לעשות מקלחת חפוזה בחניון של המסלול, לו ולבנות הרטובות מהטבילה באגם.
6. אין מספיק מקומות חניה לקרוואנים, כדאי לבוא מוקדם. באופן כללי השתדלנו לצאת לטייל מוקדם עקב העומס הרב באתרים (טיילנו גם על סופשבוע ארוך של קנדה דיי – יום העצמאות ה-150 של קנדה, כל האתרים היו מלאים וכל מקומות הלינה מוזמנים חודשים מראש. הקנדים כנראה אוהבים מאוד לטייל בארצם. בצדק.) בימים בהם יצאנו מאוחר, או הגענו לאתר הראשון אחרי נסיעה, לפעמים נאלצנו לשנות את התוכנית מפאת – פשוט – חוסר מקום חניה. זה קרוואן, אי אפשר להחנות אותו בצד הדרך. למזלנו לא נאלצנו ממש לוותר על שום תכנית, מקסימום להתגמש קצת בזמנים.
7. אם כבר נוסעים בקראוון, הבחירה ברוקיז היתה מושלמת. בפארקים שהיינו בהם (ג'אספר, יוהו, באנף) יש חניוני קרוואנים נקיים, מסודרים, וגם יפים. כל האתרים ה"ציבוריים" (של רשות הפארקים הקנדית, בניגוד לחניוני קרוואנים פרטיים) משקיפים על נוף יפהפה, ובחלקם ניתן לטייל לנחל / אגם שיושב ממש בתוך החניון עצמו. עובדי החניונים שומרים על הטבע וגם על הניקיון, ומקפידים להזהיר מפני חיות הבר (בעיקר דובים), ואפילו לאסוף באופן אקטיבי חפצים שעלולים להריח ממזון אנושי. ערב אחד, מיד כשהגענו לחניון הלילה (כל החניות ממוספרות, ואת כל המקומות הזמנו חודשים מראש) עצר לידינו רכב של עובדי הפארק ונתן לנו את בועות הסבון שהשארנו בחוץ בבוקר. "חשבנו שעלול להיות ריח אנושי לבועות הסבון אז שמרנו אותם עבורכם בנתיים". כמה קנדי.
8. יש הווי קרוואנים. בחניוני הקרוואנים אנשים שומרים על שקט נעים – לא מפריעים אחד לשני להנות מהטבע, הילדים משחקים ביחד, מבוגרים מפטפטים בעליצות בדרך לפחי המיחזור הגדולים. בערב האחרון ביקשנו משוכן הקרוואן הסמוך שיצלם אותנו למזכרת עם הקרוואן. מיד הוא סיפר לנו על עצמו ומשפחתו שגרים בקלגרי ועולים בכל הזדמנות שיש להם לבקר בבאנף. הוא גר בקרוואן של הבן שלו כרגע, שחזר עם משפחתו הביתה. באותו ערב לאחר אריזה ממושכת העברנו לכל שוכני הקרוואנים השכנים שאריות מזון סגורות וחפצים שלא יכולנו לקחת בטיסה חזרה הביתה: ביצים, שימורים, דגני בוקר, בועות סבון, מכלי גז למנגל, ואפילו המנגל עצמו – חולקו בין השכנים שלנו.
9. הייתי עושה את הכל שוב. את הטיול לרוקיז אפשר לעשות מכמה כיוונים, להתחיל בקלגרי ולסיים בוונקובר, להתחיל בוונקובר ולנסוע דרך קמלופס לשמורת גליישר ולעלות ליוהו ובאנף, לוותר על ג'אספר. אנחנו נסענו מהבית בוונקובר לג'אספר, ומשם המשכנו ליוהו ובאנף (על המסלול והאתרים בפוסט הבא, אמן), סיימנו בקלגרי וחזרנו בטיסה לוונקובר. זה אומר שהתחלנו בעשר שעות נסיעה בקרוואן (שחילקנו ליומיים וחצי בגלל הבננות שלא חובבות נסיעות ארוכות), ורק בלילה השלישי הגענו בעצם לשמורת ג'אספר. רם אומר שבדיעבד היה עושה את זה אחרת, טס ומוותר על הנסיעה הארוכה בהתחלה. אני דווקא חשבתי שיש יתרון גדול בלהתחיל בבית (קניות של שבוע נדחסו למקרר ולארונות, ולא היינו צריכים לעשות כמעט שום השלמות של אוכל בדרך) ולהתחיל את הטיול לאט. למרות שאני בטוחה שיש יתרונות בלנסוע הפוך, להתחיל בקלגרי השטוחה והמשעממת ולגלות את הרוקיז המהממים נגלים למול עיניך בעליה לבאנף.
10. אל-תוש. אין גבול לכמות האל-תוש שצריך כשלנים כל כך קרוב לטבע. גם ככה ליתושים ממש לא אכפת ממנו, והדבר היחידי שעוזר זה הרשתות על החלונות בקרוואן. "מהר, מהר לסגור את הדלת" הפך משפט שגור אצלינו בימים האלה.
ועכשיו: לתמונות! כל התמונות בפוסט צולמו מתוך הקרוואן / בחניון לילה של קרוואנים / במרחק שלא עולה על 100 מטר מהקרוואן שלנו. פרס יקר ערך יוגרל בין מי ששורד עד סוף התמונות;)
פתאום חנה לנו קרוואן מול הביתקרוואן על רקע קרוואןפליימוביל קרוואן. תכל'ס גרסה מוקטנת לקרוואן שלנו, כולל המגירות
בבוקר הראשון, סיור התלהבות בפנים
מרוצה מעצמה. נכנסה לבד לקרוואן ולבשה את הבגדים של עלמה
אוכל של טיולים. גרסת הקרוואןצחוקים ב"חדר" של הבנותאין אגם או מקור מים שעלמה לא בדקה בו את טמפרטורת המיםהתארגנות של בוקראיזה מזל שהן מסתדרות כל כך טוב בינהן. אחרת זה היה עלול להיות מאוד צפוףטובלות בנהר שעובר צמוד לחניון הלילהזה הנוף מחניון הלילה שלנומוס. גילינו שבמקום לחכות לראות חיות צריך פשוט לעצור איפה שכולם עוצרים. כנראה שרואים שם משהולייק לואיז. לא סתם כולם באים לשםבקצה הימני התחתון אנשים סתומים. יש בכל העולם מתבררהנוף מהחלון. אי אפשר להפסיק לצלםככה זה נראה מהחלון. כל הזמן.ארוחת צהריים ליד שדה הקרחונים קולומביהעשרות מטרים של שלג. פסגות מרהיבות, הכל תוך כדי נסיעההרוקיז. נוף עוצר נשימהזו לא גלויה. זה אמיתי לגמרי
אהובות שלי
יש גם טוש חיצוני לקרוואן. למקרה של רגליים מלאות בוץ למשל…
לייק לואיז ופופיקנוף של ג'אספר, על גבי קרוואן בשמורת ג'אספרהמים קפואים, אז מה?!
סתם ארוחה ליד החניה
מרשמלו זה חובה בתפריט
נהר הסוס הבועטטיול סוסים בעיירה באנףהרבה אגמים יש ברוקיז. כל אחד יותר יפה מהשני.יום גשום. נו מה נעשה?! נישאר בקרוואן?!סיפור לפני השינה במיטה של הבננותשולחן אוכל/יצירה/משחקיםזה דווקא קרוואן של מישהו אחר
"משחקי קק"ל" בחניון של רשות הטבע הקנדית
"משחקי קק"ל" בחניון של רשות הטבע הקנדית
הוכחה שבאמת היינו שםאגם ויער שרוף. הרבה שרפות יער בתקופת הקיץיער שרוף , מהכבישחניון לילה לייק לואיז. חניון ציבורי, מהמםארוחת בוקרמשחקים ב"צלחת מנופפת" ע"פ תמרול
קנדה דיי – בתוך החניון הציבורי יש נוף מרהיב
בוקר איטי.
הבננות הדביקו קישוטים, שהקרוואן יהפוך לביתבראנצ' באיזה חניון בדרךהשולחן מול הבנות בנסיעה – מאוד שימושי! צריך אחד כזה בכל אוטוסתם אגם, אני אפילו לא זוכרת איך קראו לו. ביומיים נסיעה לג'אספרהצילו עלוקה!מטר מהקרוואן, לא צריך להתאמץ להכין כריכים לדרך
אוכלות "טוסט-אה-לה-רם"
אוכלות "טוסט-אה-לה-רם"
לילה ראשון, בודקים את כל המיטות
ובשבוע הבא – בלי נדר – פוסט שני על הרוקיז, הפעם קצת יותר אינפורמטיבי. תודה למי שהצטרף לחוויה שלנו!
כשביקרנו בארץ בפסח לקחתי את תמרול איתי לספר שלי, אבי אלימלך, שתראה אותי ותקבל השראה להסתפר גם. "רק קצוות!" הדגשתי בפני כל בני המשפחה המזועזעים, "כי הם כבר יבשים והיא לא עוד הסתפרה מעולם". זה ידוע לכל – מתברר, שאסור לספר תלתלים. לפחות לא כאלה תלתלים, צפופים, כמו של כבשה קטנה. היא הרי כל כך רוצה שיער ארוך (כל משחק דמיוני שלה מתחיל בזה שיש לה שמלה ושיער ארוך) ולוקח לו באמת המון זמן לגדול (לפחות לראות שהוא גדל. במקלחת הוא ארוך מאוד, אבל ברגע שהיא מסורקת הוא מתכווץ כמו קפיץ עד גובה הכתפיים). ולמה מספרה? אני אמנם מספרת את עלמה מאז שהיתה בת שלוש, אבל תלתלים כאלה – הבנתי – זה כבר סיפור למקצוענים, והספר שלי בוודאות יודע לספר תלתלים. לעניינינו, תמר באה איתי, מוכנה ומדקלמת "כן אמא, אני אסתפר אחרייך, ולא יהיו לי יותר קשרים בשיער אחר-כך" כמו שלימדתי אותה. היא ישבה בסבלנות והסתכלה על הלקוחות המסתפרים, ואז עלי: חופפת, ומסתפרת. תמרול ישבה בכיסא הפנוי במספרה והתבוננה בסקרנות ובדממה. וברגע האמת, כשהגיע תורה, כפי שחששתי – לא הסכימה להסתפר. טוב, יצאנו מצויידות בהסבר כללי על איך אני אספר אותה בבוא היום, ובתחושת הקלה (שלא יצא קצר מדי… ברור, גם אני חששתי).
תמר (לא) מסתפרת
עלמיק שמעה על כל הרעיון והתכעסה מיד: "למה רק היא?! גם אני רוצה להסתפר במספרה!". – "את לא רוצה שאני אספר אותך? כמו תמיד?" שאלתי, מבינה שכרגע נשללת ממני עוד זכות אימהית שחשבתי שניתנה לי לפחות לעוד כמה שנים, – "לא" היא ענתה באופן נחרץ, "אני רוצה מספרה". שכנעתי אותה שנלך כשנחזור לוונקובר, למספרה שהאחייניות שלי מסתפרות בה (כי למי יש זמן לעוד בוקר בתל אביב בלו"ז הצפוף שהיה לנו בביקור הזה).
קיוותי שהיא תשכח מזה – כמובן. כבר סיפרתי שלמרות חוסר ההגיון שבזה, קצת קשה לי לספר אותה קצר כמו שהיא מבקשת. תמיד אני גוזרת לה קצוות, אפילו 20 ס"מ אבל עדיין, לא ממש תספורת קצרה. אולי בגלל זה היא החליטה להתעקש על מספרה… הבינה שאי אפשר לסמוך עלי בעניין הזה (:
לפני שבוע עלמיק הזכירה לי את בקשתה להסתפר במספרה אמיתית, וקבעתי לה תור. לפני שנוסעים לחופשה (כי אין לדעת איך תהיה המקלחת בקרוואן), אחרי הופעת הריקוד (כדי שלא נצטרך להתמודד עם הקוקו הגבוה המחוייב להופעה בשיער קצר). "אני רוצה קצר כמו שלך!" היא הכריזה. "את בטוחה?" שאלתי, למרות שידעתי את התשובה. "כן!" היא ענתה. הילדה יודעת מה היא רוצה. תכל'ס כבר שנה וחצי היא חושבת על זה. "את בטוחה?" שאלה אותה אחותי, "אולי לא תוכלי לעשות תסרוקות". -"אני גם ככה לא אוהבת תסרוקות", אני אוכל ללכת לגן בשיער פזור", ענתה העלמה. "את בטוחה?" שאלה סבתא דליה בטלפון מהארץ. "אולי תחשבי על זה עוד קצת" – "יש לי עד יום שבת, אבל אני בטוחה. אני רוצה קצר כמו של אמא, אולי אפילו יותר קצר!".
מפה לשם השבוע שוב היתה שמועה על כינים בגן, וישבנו לעשות "סירוק כינים". באמצע רם התעצבן: "אי אפשר לסרק ככה עם כל הקשרים!" אמר לתמר (ולי, כי מאז המספרה העדפתי להדחיק את הקשרים ולהתמודד בסבלנות ובאמצעות עזרים כימיים שרכשתי בארץ). "אני יכולה לגזור לך טיפה? רק קצוות" שאלתי את תמר. באופן מפתיע תמרול הסכימה מיד. קמה, התיישבה על כיסא, מרוצה, ולמרות שזזה כל הזמן מההתרגשות, נתנה לי כמה דקות לספר לה את הקצוות. גז קצרצר ומתולתל נח על הרצפה וילדה אחת שמחה (ועם הרבה פחות קשרים) רצה הלמשיך להסתרק. כינים לא נמצאו בערב הזה, לשמחתינו.
וכך יצא שהתספורת הראשונה של תמר היתה ספונטנית, בערב, בלחץ ובעצבים (גם החשש מכינים, וגם גמר ה-NBA שנצפה ברקע), ותועדה באור-לא-משהו-כי יאללה-כבר-בוא-נסיים-עם-זה.
הפעם היא הסכימה
תמרול מנופפת בכבשה
עלמה, לעומת זאת, זכתה בטיפול מלא ומקיף של ספרית מקומית (מרוסיה האמת, כולם פה הרי מהגרים), ונהנתה מכל רגע. היא התרגשה כל כך שכמעט לא יכלה לחכות. הלכנו למספרה ברגל, 12 בלוקים, שבהם היא כל הזמן קפצה ודילגה ורצה. צילמתי אותה בחוץ, לפני, ותוך כדי כמובן. תספורת ראשונה במספרה! זה ביג דיל! ועלמיק ישבה נחושה והחלטית: "אני רוצה קצר כמו של אמא שלי. עד כאן" – הראתה את גובה הסנטר שלה עם היד. היא ישבה סבלנית לאורך כל התספורת (זה לקח די הרבה זמן, יש לה המון שיער) ולריסה – הספרית – שיתפה פעולה עם ההתלהבות שלה וההתרגשות שלי. והעיקר: ילדה שמחה ומרוצה. איזה אושר! בסוף תמרול ורם הגיעו והצטרפו בקריאות התפעלות.
עלמיק מתרגשת!
זהו!
עדיין מרוצה
עדיין מרוצה!
עדיין מרוצה!
לפני ואחרי
ורם, שמאז שאני מכירה אותו מגלח כל שבועיים-שלושה את הראש במכונה, החליט לעת זקנה ומפרצים לנסות לגדל שיער. זה נחמד מאוד, אבל כולנו עדיין מתרגלים…
אחרי שנת החורף הארוכה, בבת אחת, כאילו בפקודה משמיים (או אולי מהשורשים) כל הצמחיה בוונקובר התחילה להנץ, ואז לפרוח. נסענו לחופשת פסח בארץ, והשארנו מאחור ונקובר גשומה, אפורה, אך מלאה ניצנים. חזרנו אחרי שבועיים ביום שמשי במיוחד הישר לוונקובר פורחת באלף צבעים.
במיוחד בלטה פריחת הדובדבן. כל הרחובות נטועי עצים פה בוונקובר, בדרך כלל כל בלוק משני צדדיו נטועים אותו סוג של עצים. הבלוק שלנו ברובו עצי דובדבן, משני צידי הכביש. הדובדבן פרח במלוא תפארתו במשך כשבועיים-שלושה, (באיחור רב – כך הסביר לי נהג מונית מקומי, בגלל החורף הקר שהיה), לפני שעלי הכותרת החלו לנשור. כך היה עם כל סוגי העצים המקומיים, בכל בלוק ניתן היה לראות צבע שליט – ורוד או בורדו או לבן.
הרחוב שלנו כפי שנגלה לנו כשחזרנו מהארץהרחוב שלנו מהצד השניפריחת הדובדבן. קודם הפרחים, רק אחר כך העלים
הכל מתחדשהעיר פורחת באלף צבעים
מתברר שגם העץ עליו תלויה הנדנדה שלנו – הוא עץ דובדבן. כך יכולנו לבחון מקרוב את הפלא. העץ שהיה עירום כל חודשי החורף בבת אחת החל להנץ ולפרוח כולו בוורוד. אחר כך מתחילים לצמוח העלים הירוקים, ואז מתייבשים ונושרים בבת אחת עלי הכותרת הורודים, והעץ נשאר ירוק. שיעור קצר בבוטניקה פה מול הבית. בוקר אחד קמנו לרחוב מכוסה עלי כותרת וורודים, ואחרי כמה ימים הם הרקיבו, וזהו. נגמרה פריחת הדובדבן.
תוך כמה ימים כל הרחוב היה מלא עלי כותרת
תוך כמה ימים כל הרחוב היה מלא עלי כותרת
וכך זה עם כל פרחי הגינה שלנו. הצמחים שהתכופפו מעומס השלג בחורף האחרון, באורח פלא התאוששו, הזדקפו, והחלו לפרוח במגוון צבעים. ולמרות שהיו פה עדיין ימים קרים וגשומים, מתובלים בימי שמש עזה, הצמחים יודעים מה תפקידם בטבע. אותי זה הדהים, לא פחות. לתומי חשבתי שכל הצמחים מתו בחורף הקשה, אבל הטבע חזק בהרבה ממה שאני חושבת. בלי טיפול מיוחד, אפילו מבלי לפזר חומרי דישון, אחד אחד הצמחים התאוששו וחזרו לחיים.
כשהולכים פה ברחובות אפשר לראות שבכל כמה ימים מגיע תורו של צמח אחר לפרוח, כל צמח בזמן אחר מתחיל להנץ, וכמו נותן את כל כולו למופע חד-פעמי וקצר. כל צמח פורח בשיא תפארתו למשך כמה שבועות, וזהו, נושר ונשאר ירוק, עד המופע של השנה הבאה.
הגינה שלנו פורחת
גם הגינה שלנו פורחת בכל מני צבעיםבגינה של השכנים. פתאום כל העיר התמלאה בצבעונים לאיזה שבועיים
והנה הגיעה העונה שכל הוונקובראים מחכים לה: הקיץ. כל כך יפה פה בקיץ!
