לטייל עם כלבובה

כלבה בטיול גלית לוינסקי
פיצה ואני צופות על לייק לואיז, אחרי טיפוס של כשלוש שעות

פעם לפני שנים כתבתי פוסט על איך זה לטייל בחוצלארץ עם ילדים קטנים. אז לפני שבוע שתי הבננות נסעו לקמפ (עלמה כבר היתה שבועיים בקמפ מרים ואז הגיע תורה של תמר להצטרף לשבוע) ואנחנו – הורים צעירים ותינוקת, נסענו לטייל.

לא ממש היה לי כוח לזה, לצאת איזור הנוחות שלי (תרתי משמע), ופיצה עדיין ממש קטנטונת, ואיך היא תהיה בנסיעות, ויותר מהכל, לא היה לי מצברוח והתגעגעתי נורא לבנות.

אבל כמה טוב שנסענו. להשאר לבד בבית הריק ורק להמשיך עם השגרה היה רעיון רע, וככה הזמן גם עובר לאט יותר. נסענו לטייל וראינו נופים מקסימים, חלק בפעם שניה, וגם גילינו נקודות חדשות ותצפיות מהממות.

פיצה היתה החברה המושלמת לטיול. גילינו שבעצם יותר קל בהרבה לטייל איתה מאשר להיות איתה בבית. היא לא קופצת ונושכת ונובחת כל-כך הרבה כי היא עסוקה בטיולים. בנסיעות הארוכות היא ישנה בקרייט (תא טיסה ראיתי שקוראים לזה בעברית) שלה ונכנסת אליו בשמחה, פשוט כי היתה עייפה. ובחדר/ במוטל / בבקתה היא היתה שמחה כי היינו כל היום ביחד איתה.

ערב אחד יצאתי מהמקלחת ומצאתי את רם ופיצה ישנים, הוא על הספה והיא על הרצפה לרגליו, כל מאבקי הכוח והאילופים נשארו מאחור.

אפילו במקום להתעורר כל יום בשש היא המשיכה לישון עד 8, אפילו 9 בבוקר, עד מתי שאנחנו החלטנו לקום. מתברר שלא הפיפי מעיר אותה בבוקר אלא זה שהיא רוצה שנבוא להיות איתה. וכיוון שישנו כולנו באותו החדר היא פשוט המשיכה לנמנם בלי סוף.

ללילה הראשון לא סגרנו חדר מראש, כי לא ידענו עד לאן נצליח להגיע. נצליח לנסוע שעה איתה בקרייט? שעתיים? שלוש? היא תנבח? היא תבכה? נצליח להגיע עד ורנון במרחק חמש וחצי שעות נסיעה? אז הצלחנו להגיע לוורנון עם שתי הפסקות ארוכות בדרך, ולנו במוטל דרכים קלאסי כי זה מה שהיה פנוי ומוכן לארח כלבים (מי שעוקב אחרי באינסטגרם אולי ראה את המוטל הכי מוטלי שיש, ישר על הכביש הראשי). אבל אחרי שהבנו שהיא כזו מעולה בנסיעות הרשנו לעצמינו לשנות את התכנית ובוקר אחד, אפילו לא בשעה מוקדמת במיוחד, ובמקום לעשות מסלול יפה בפארק הלאומי בו היינו – החלטנו לנסוע שלוש שעות ללייק לואיז הזכור לנו לטובה מהטיול שלנו לרוקיז לפני חמש שנים (גוועלד איך הזמן רץ). וכך פיצה זכתה לבקר שוב בפרובינציית הולדתה – אלברטה.

פיצה טיילה וטיפסה על הרים.

פיצה נכנסה לאגם ושחתה בשמחה.

פיצה פגשה הרבה כלבים ואנשים, וראתה נופים מאוד יפים (למרות שלא כל-כך התעניינה בהם).

גם אנחנו למדנו להכיר אותה יותר: מתי היא עייפה וצריכה לנוח – אולי אפילו לקחת אותה על הידיים בחלק מהמסלול. מתי היא נושכת מתוך עייפות. מתי היא צריכה פיפי ורוצה שנוציא אותה, מתי היא אוהבת להכנס לאגם ומתי מפחדת.

ואנחנו ישבנו בערבים וריפרשנו את האתר של הקמפ לראות אם העלו תמונות של הבנות, והעברנו את הזמן עד שובן בנעימים.

בעוד שבועיים ניסע כל המשפחה ביחד לחופשה ראשונה עם פיצה, מקווה שיהיה כיף לפחות כמו בטיול הזה!

כלבה בטיול גלית לוינסקי
פיצה ואנחנו מטיילים ברבלסטוק.
כלבה בטיול גלית לוינסקי
התצפית היתה שווה את הטיפוס ואת היתושים
כלבה בטיול גלית לוינסקי
כובשת עוד פסגה
כלבה בטיול גלית לוינסקי
מצאו את הכלבובה ואותי בתוך כל הירוק הזה
כלבה בטיול גלית לוינסקי
חושבת שהיא עז
כלבה בטיול גלית לוינסקי
פיצה חונכת את הסאפ
כלבה בטיול גלית לוינסקי
to infinity and beyond!
כלבה בטיול גלית לוינסקי
בעצם אנחנו עוד ברדודים
כלבה בטיול גלית לוינסקי
האיש וכלבתו

כלבה בטיול גלית לוינסקי

כלבה בטיול גלית לוינסקי
עוד אגם בדרך לפסגה
כלבה בטיול גלית לוינסקי
מופ בסחיטה
בהפסקה לחילוץ עצמות בקלונה

פיצה

כלבובה גלית לוינסקי
הרבה זמן לא כתבתי, אבל
קרה משהו שמצדיק את המאמץ, הכתיבה, התמונות
הצטרפה לנו תינוקת למשפחה
קוראים לה פיצה
היא הגיעה אלינו קטנה קטנה, בת 8 שבועות. היא הגיעה קטנה במטוס גדול, מהפרובינציה השכנה- אלברטה. היא טסה בגבורה במשך שעתיים וחיכתה לנו בדממה
עוד לא הכרנו
רק נפגשנו לשיחת זום קצרה שבוע וחצי קודם
התרגשנו כבר חודשים, מאז שידענו שאמא שלה- סולו, בהריון
שמחנו כל-כך כשקיבלנו את ההודעה שהיא נולדה, אחות לשלושה בנים ושתי בנות
כמה ימים לפני שהיא הגיעה הלכנו לקנות לה דברים, לפי רשימה. כמו הורים בפעם הראשונה, לפני הלידה, שדדנו את כל ה״שילב״ המקומי של החיות
סידרנו לה פינה בבית
גלגלנו שטיח, פינינו צעצועים, שלא תחנק אם תכניס לפה
למדנו בקורס אילוף אונליין חודש לפני ההגעה, יושבים ארבעה ומסכמים סיכומים
ואז הגיע היום
התעוררנו מוקדם, מחכים להודעה שהיא המריאה.
אחרי שעה יצאנו לשדה התעופה, מוקדם, שהיא לא תצטרך לחכות.
ושם היא היתה, לבנה, עייפה ויפה, חיכתה לנו בתוך המלונה שלה
מיד הוצאנו אותה ולקחנו החוצה, לבגאז' של האוטו. דיברנו מילים רכות בקול שקט, שלא תיבהל, שלא תפחד, עוד נסיעה קצרה ואת בבית.
בבית הלכנו ישר לחצר. "זו גם החצר שלך" אמרנו לקטנטונת שריחרחה הכל לאט. לאט היא ניגשה גם אלינו ומהר מהר לקערת האוכל שהוגשה לה. את האוכל היא מכירה מבית אמא.
אחרי כמה דקות היא הפשירה, התחילה לרוץ ולקפוץ ולשחק.
מרוב התרגשות כולנו התעייפנו מוקדם.
באותו לילה היא קצת בכתה כשהלכה לישון, אבל אבא רם ישן על הספה ליד המלונה שלה, שלא תהיה לבד.
כמעט שבוע הוא ישן שם, כל לילה הרחיק את המלונה קצת יותר. השמיכי שלה מהבית, והכלבלב עם דפיקות הלב המלאכותיות אירחו לה חברה במלונה הקטנטונת שלה.
חודש עבר. פיצה גדלה ויפתה
היא כלבה שמחה וקופצנית, נובחת ונושכת אותנו בלי סוף, שמחה תמיד למשחק, ויותר למשהו טעים (נגיד אפונה- Sugar peas) והכי לליטופים, עדיף בבטן.
היא מתכרבלת על הרגליים של עלמה (אבל רק כשעייפה)
היא חושבת שתמר היא אחת האחיות להמלטה שלה, וקופצת עליה לשחק לה בתלתלים
היא תמיד מוכנה לזנק עלי למשחק כשאני חוזרת מלזרוק לה את שקית הקקי לפח, מתכופפת ועושה פרצוף מפחיד. ״פיצה״ אני אומרת לה, ״את לא מפחידה אותי״ (למרות שהיא קצת כן עם הפרצוף הזה);
היא תמיד תעדיף להשאר בבית מאשר ללכת לטיול, וכשמרגישה שמסתובבים לכיוון הבית, גם אם זה במרחק ארבעה בלוקים- מתחילה לרוץ בשמחה. כל הדרך עד הבית היא מושכת, וכשמגיעה הביתה עושה מיד פיפי של היכרות על הדשא.
היא נראית כמו סמרטוט רצפה רטוב אחרי טיול בגשם
ומופ (סמרטוט רצפה אמריקאי) כשרטובה ממש
היא עוד לא כל-כך יודעת איך לשחק עם כלבים אחרים, נזכרת לאט ולומדת עם מי כדאי להתחבר
היא מאוד אוהבת אנשים, בעיקר ילדים
המקום האהוב עליה לנוח בבית – מתחת לספה. עכשיו כשכבר צפוף לה שם, היא קופצת בזינוק על הספה ומשתלטת על כולה
היא נובחת על כל צעצוע חדש כאילו הוא יקום וישחק איתה, גם אם זו עצם
לפעמים היא חושבת שהיא חתול והולכת בשיווי משקל על המשענת
היא כבר כמעט לא עושה פיפי בבית, רק אם שכחנו להוציא אותה בזמן, או כשאנה העוזרת מגיעה ואותה היא אוהבת במיוחד אז בורח לה קצת מרוב שמחה
היא יודעת להשאר לבד, אפילו לארבע שעות, אבל מאוד שמחה שאנחנו חוזרים
כשהיא עייפה היא נשכבת כמו שטיח קטן על הבטן לנוח
וכשנרדמת על הרצפה היא נראית כמו פרוסת עוגה שנפלה על הצד- כל האיברים פרוסים לאותו כיוון, והחלומות שלה מרעידים את הפרוסה ברעידות קטנות ומהירות
היא בכל התמונות שהדפסתי לבנות ושלחתי להן במכתבים לקמפ, כי ברור שאליה הן מתגעגעות
—————————————
פיצה שלנו
ברוכה הבאה למשפחה
לא ידענו כמה עבודה זה גורה קטנה ושובבה, אבל כולנו נרתמנו למשימה
בחיים לא חשבתי שאוהב ככה כלב
שאסבול נביחות ונשיכות רק כי הבטיחו לי שבסבלנות אינסופית ואילוף נכון יום אחד זה יעבור לך
שיום אחד אוכל להחזיר את השטיח לסלון, ולתלות את מגבת הידיים, יום אחד לא אהיה מלאת שריטות ונשיכות
ושאת תתכרבלי איתי בלי לנסות לפתות אותי למשחק
פיצה שלנו
ברוכה הבאה למשפחה
אנחנו אוהבים אותך כל כך, את לגמרי אחת מאיתנו
כלבובה גלית לוינסקי
לכבוד פיצה התחלנו מסורת חדשה של צילום בלבן וחום
תמונות להמחשת השובבות
כלבה גלית לוינסקי
מתכוננים לבואה של פיצה
כלבה גלית לויסנקי
מכינים את הבית, מיטה, פן, כלי אוכל, סנאגל פאפי לישון איתו בלילה, ותמרול שמחממת לה את המיטה
כלבובה גלית לוינסקי
המפגש המרגש. איזו פיצית!
כלבובה גלית לוינסקי
אחרי שנה של שיכנועים הגענו לרגע הזה – ביום שבו פיצה הגיעה
כלבובה גלית לוינסקי
ישנה פרוסה כפרוסה
כלבובה גלית לוינסקי
היום הראשון. זו החצר שלך!
כלבובה גלית לוינסקי
הכי יפה בעולם
כלבובה גלית לוינסקי
זה כמה ימים לפני שהיא עשתה לי חור בטרנינג הזה עם השיניים
כלבובה גלית לוינסקיכלבובה גלית לוינסקי
כלבובה גלית לוינסקי
המקום החביב על פיצה – מתחת לספה
כלבובה גלית לוינסקי
לפני שהיה מותר לה ללכת לגינת כלבים – רצה עם האחיות שלה
כלבובה גלית לוינסקי
היא היחידה במשפחה שנולדה בקנדה ויש לה אזרחות מלידה
כלבובה גלית לוינסקי
סליחה על הצילום סלולרי: פיצה חושבת שהיא חתול ומנסה לקפוץ לשיש שממול. זה לא נגמר טוב
כלבובה גלית לוינסקי
אמבטיה ספונטנית וראשונה
כלבובה גלית לוינסקי
"אמא תראי מה הם עושים לי, מה את מצלמת?!"
כלבובה גלית לוינסקי
מתולתלת מסרקת מתולתלת

16 ביולי 2016 היה לפני שש שנים

הבוקר קפץ לי זיכרון בפייסבוק לפוסט שכתבתי לפני שלוש שנים, כשסגרנו פה שלוש שנים.

"זה היום", אמרתי לעצמי, קצת מופתעת וקצת לא. אני זוכרת היטב את התאריך, את הטיסה, את המעבר. אפילו חשבתי על זה לפני כמה ימים שתכף מגיע התאריך שממנו אני סופרת, ואנחנו פה תכף שש שנים. אבל הבוקר זה לא היה לי בראש. עלמה כבר שבוע וחצי בקמפ, עוד שבוע וחצי טו-גו. תמר מצטרפת אליה מחרתיים. היתה לי הרבה עבודה השבוע והרבה עריכות. אני ורם ופיצה נוסעים לחופשה קצרצרה בעוד יומיים כדי לא להיות לבד בבית הריק כשהבנות יהיו בקמפ וצריך לארוז. הראש שלי היה מלא בדברים אחרים. אבל הנה. הגיע התאריך. והנה, חלפה עוד שנה.

קראתי את הפוסט שכתבתי בפייסבוק, ונכנסתי ללינק לפוסט בבלוג. עברו שלוש שנים ואני מרגישה כמעט אותו הדבר, איך זה יתכן? איך הזמן טס בדברים מסויימים וכמעט עומד במקום במובן הזה? אני עדיין לא מרגישה שייכת לפה, ובו זמנית עדיין לא רוצה לחזור ארצה.

מה כן השתנה? רם הפך לאיש צוות בבית חולים, וקיבל קידום גדול לפני שנה ולפני כמה ימים קידום גדול עוד יותר. סומכים עליו פה, ורוצים אותו פה, ומוכנים להשקיע בו כדי שישאר.

לי יש הרבה עבודה. טפו טפו, אני מלמדת שני חוגים בשבוע, שלושה סמסטרים בשנה. יש לי לקוחות חוזרים, שאני מצלמת את האחות/האח בבת מצווה, יש לי ברית של ילד שני באותה משפחה בסוף החודש (או אחרי שהתינוק יוולד סופסוף). יש לי פניות לצילומים מפה לאוזן (ופייסבוק) בלבד, ומסורות של התנדבות בבית-הספר שאני מצלמת בכל שנה.

הבנות סיימו כיתה ה' וג' לפני כמה ימים. הכי טובות בשכבה שלהן בעברית, ועדיין צריכות לעשות שיעורי בית בעברית בסופשבוע ובחופש, כי ההורים שלהן מכריחים אותן. אוהבות מאוד את הארץ ואת המשפחה אבל מרגישות – בייחוד תמר (8.5) שזה הבית, כאן, בקנדה. זה לא גורע מההתרגשות לנסוע לבקר בארץ או מהציפייה לביקורים הנדירים כאן. רוב המשפחה שלנו בארץ והן מתגעגעות מאוד, ואחרי ביקור בארץ מאוד קשה לחזור לשגרה ולעכל את הוויתור הגדול על הקרבה למשפחה. אבל אחרי כמה ימים השגרה – כמו שגרה, משתלטת חזרה על החיים, והיומיום מנצח.

כל החברים שהיו לי כאן חזרו בשלב זה או אחר ארצה (ומשפחה אחת עזבה לניו-יורק). כולם. הכרנו חברים חדשים, חברים טובים ויקרים לנו מאוד, אבל המצב הזה שמישהו נקרע ממני ומהחיים שלי בבת אחת, ביום בהיר אחד (ביום מעונן סביר להניח כי זו וונקובר) הוא לא משהו שהתרגלתי אליו. אני בטוחה גם שאני מתחברת ומתמסרת לחֲבֵרוּת יותר לאט עם הזמן. כי כל הזמן יושבת שם בקצה החברות הפרידה שמחכה לנו. השאלה – מי יחזור קודם? אנחנו או אתם?

השבוע צילמתי משפחה מקסימה שהגיעה לטיול מישראל. צילמתי להם את החתונה לפני 14 שנים, והשבוע הם הגיעו לוונקובר, וחצי בספונטניות דפי הציעה "אם אנחנו כאן, אולי תעשי לנו צילומי משפחה?" זה היה כיף ממש. כששוחחנו היה לי מעניין לראות קצת את העיר דרך העיניים שלהם. "לא קשה פה עם כל השקט? זה באמת כל-כך רגוע?" שאלו דפי ויונתן. כן, זה באמת כל-כך רגוע. דפי כתבה לי אחר כך שהיא היתה נטרפת מהשעמום והשקט. אז כן, שקט.

מכבדים פה את הפרטיות ואת המרחב האישי. זה מאוד נעים שלא מתערבים לי בעניינים בהערות ברחוב, ומצד שני קשה לי עדיין להתקרב לאנשים לא ישראלים. גם מי שאני מחשיבה כחברה לקח לי הרבה יותר זמן להבין את הגבולות האישיים שלה, מה מתאים לה.

שקט פה ורגוע, אתרי החדשות לא משדרים לי לחץ. אני קוראת גם Ynet בכל יום, אבל מרגישה שיש לי את הפספקטיבה לראות כמה במשך שנים החדשות בארץ הלחיצו אותי. כולנו בארץ חיים בדריכות, הרף מאוד גבוה, החדשות מגבירות את המתח. גיליתי שגם פה קורים דברים אבל משדרים אותם אחרת. ולא, זה לא שאין להם חדשות ולכן כותבים על מזג-האוויר. יש פה בעיות קשות של הומלסים, יש פה מדינה מדרום (ארצות הברית, המדינה שכל-כך נערצת על-ידי ישראל) שיש בה נערים שרוצחים ילדים בבתי-ספר בכל כמה חודשים, גם כאן יש בעיות כלכליות ואקלימיות שמשפיעות על כל התושבים. כאן לא מפרטים בחדשות על איך מישהו נרצח ומראים תמונה מטושטשת קלות שאני אחלום עליה בלילה. כאן מדברים על האקלים כי הוא חשוב לכולנו, כי זה חשוב לפנות זמן לדון בזה ברמה המדינית. וכי יש להם משאבים – זמן וכסף – לעסוק בזה.

וכן, אין פה מלחמות. איזה כיף להם שאין.

רם ואני עברנו השבוע את מבחן האזרחות שלנו בקנדה. למדנו ביחד (בעיקר כי רם, שהוא למוד לימודים כרופא, רצה לוודא שאני – שלא ישבתי ללמוד מטקסט מאז שסיימתי את בצלאל – אתיישב על התחת ואקרא את החומר). גילינו שקנדה, שמכה על חטא יום ביומו על הפשעים שעוללה לעמים הילידים (מי שפעם קראו להם אינדיאנים), התנהגה בגזענות עוד הרבה פעמים לאורך ההיסטוריה. נגד הסינים (מס לראש), אוקראינים אחרי מלחמת העולם ה-1 (כליאה במחנות), נגד היפנים אחרי מלחמת העולם ה-2 (גירוש), נגד היהודים שברחו מאירופה (בזמן מלחמת העולם השניה). הופתענו לגלות שחוברת לימוד של 60 עמודים שמלמדת על ההיסטוריה של קנדה מאז שגילו אותה האירופאים, מבנה השלטון, הגאוגרפיה והתרבות, בתוך החוברת הזו שמכילה יותר מדי שמות ותאריכים לשנן, כתוב גם כל המידע הזה – על פשעי הגזענות לעמים אחרים. זו מדינת הגירה, כמו שהיא גאה להיות אחת מחבר העמים הבריטי היא גאה להיות רבת לאומים ועמים. וגם מודה בפשעים שלה בריש גלי. בחוברת הלימוד הרשמית לאזרחות, כדי שכולם ידעו לא לחזור על הטעויות.

יהיה מוזר לקבל עוד אזרחות מלבד האזרחות הישראלית שלי. אזרחות שלא נולדתי אליה אלא בחרתי בה באופן אקטיבי.

אחרי שש שנים, מתברר שאפילו זה – עוד לא זמן לסיכומים. אני לא מתחייבת להיות תושבת, גם אחרי שנקבל (בתום תהליך הבירוקרטיה המייגע) את האזרחות. אני לא מוותרת על הזכות להיות אזרחית ישראל.

כמו בפוסט מלפני שלוש שנים אסיים בתמונות מקנדה דיי שלנו לאורך (חלק) מהשנים:

Canada Day Galit Lewinski
קנדה-דיי הראשון שלנו כאן, ברוקיז הקנדיים, יולי 2017
Canada Day Galit Lewinski
קנדה דיי בטופינו. יולי 2018
goodbye 2020 Galit Lewinski
קנדה דיי 1 ביולי 2020. אני ותמר היינו אמורות להיות בטיסה לישראל. במקום זה עשינו מטוס ב"כאילו"
גלית לוינסקי
צילום: אלי עצבה. קנדה דיי בוונקובר עם חברים טובים, 2022
פוסטים קודמים בנושא הרהורי ברילוקיישן: על ההכנות לרילוקיישן (בירוקרטיה דאגה ועוד קצת סידורים), "אתם לא תחזרו" (על המחשבות של חברים לקראת הרילוקיישן שלנו), רשמים ראשונים מוונקובר (על הימים הראשונים פה), בין תיירים לדיירים (על השבועות הראשונים פה), הרילוקיישן כלידה (הרהורים ארבעה חודשים אחרי), געגועים לישראל (חצי שנה לרילוקיישן), שנה כאן (כשעוד הייתי צעירה ואופטימית), שנה וחצי למנאייק (כשחשבנו שאנחנו נשארים שלוש שנים וזו נקודת החצי), להיות ישראלית בתפוצות (עוד הרהורי רילוקיישן), חצי חיים (על נקודת החצי של תמר, שנתיים וחצי בארץ ושנתיים וחצי פה), שלוש שנים and counting (לפני שלוש שנים). למה תמיד הפרידות קשות? (ארבע שנים ובדידות) והפוסט שכתבתי לפני שנה – על חמש שנים.

פורים 12#: m&m ופינגווין אדום

השנה אחת הבנות התחפשה באחת התחפושות החמודות והמוכרות בצפון אמריקה (m&m ביחד עם שתיים מחברותיה) ואחת בתחפושת שרק היא מכירה.

עלמה: m&m

M&M זו תחפושת קבוצתית ידועה, קלה וכייפית במיוחד. כל מה שצריך זה כמה חברות, בגדים בצבעי יסוד, ואות M אחת לבנה לכל אחת.

עלמה, אלי וליאורה (מצטרפת חדשה, בשנתיים האחרונות עלמה מתחפשת עם חברתה אלי למלח-פלפל ולקטשופ וצ'יפס) הכינו בעצמן לגמרי את התחפושת. אני והאמהות האחרות היינו צריכות לקפוץ לדולר-סטור לקנות כמה אקססוריז, ולתאם פגישה בין הבנות (שאין להן טלפונים עדיין – כן, הן בנות 10.5 – אבל יש להן מליון פעילויות ולכן קשה להפגש מחוץ לשעות בית הספר) אבל את כל ההדבקה, גזירה, שידוך, רעיונות, המצאות וביצוע – הבנות עשו לגמרי לבד. אפילו ננזפתי כמה פעמים ב"אמא אני מסתדרת" עד שהצלחתי לשחרר.

הן לגמרי הסתדרו והכינו תחפושת מקסימה לבד!

הבעיה היחידה – שאין לנו אף צילום משותף שלהן. השנה לא התנדבתי לצלם בבית הספר ואותן, ספציפית, לא צילמו ביום הקצרצר של מסיבת הפורים. אז הנה עלמה, סוכריית M&M ירוקה ומתוקה, ודמיינו לידה גם צהובה וכחולה שמחות וטעימות:

 תחפושת M&M גלית לוינסקי
עלמה M&M
 תחפושת M&M גלית לוינסקי
עלמה בפוזה כמו של אחת מסוכריות השוקולד על העטיפה

תמר: פינגווין אדום עושה ספורט

כשהיינו בביקור בישראל בקיץ האחרון – סבתא דליה ותמר ביקרו בנחלת בנימין ותמר בחרה לעצמה בובת פינגווין אדום עושה ספורט. כשהגענו לפני כחודש לדבר על תחפושות לפורים תמר מיד אמרה "אני אתחפש למירבל מאנקנטו!". מגניב, חשבתי לי, תחפושת קלה, רק צריך להשיג משקפיים. למחרת היא לא הצליחה להרדם בלילה ממחשבות. בבוקר קמה ואמרה לי "אני מתחפשת אליו" – בעודה מחזיקה את בובת הפינגווין האדום. זה כבר יהיה מסובך יותר, חשבתי לעצמי. מזל שיש לנו חודש להכנות (וחתונה בקפריסין באמצע אבל מי סופר).

תחפושת פינגווין אדום גלית לוינסקי
זה הפינגוין האדום שעושה ספורט

אבל תמר כמו תמר, יודעת בדיוק מה היא רוצה. ציירנו סקיצה, הלכנו לחנות בדים, והתחלנו בביצוע. זה לא היה קל אבל בכוחות משותפים והרבה דבק חם תמר ואני ייצרנו את השיחזור המושלם!

תחפושת פינגווין אדום גלית לוינסקי
כל תחפושת טובה מתחילה בסקיצה

איך אומרים סול באנגלית? איפה בכלל מוכרים סול צהוב? מאיזה חומר נכין את הכנפיים? כל זאת ועוד נפתרו לאט לאט, לפני החתונה בקפריסין ובעיקר בסופשבוע שלפני מסיבת הפורים. סיימנו את ההכנות כבר ביום שבת, תמר הצטלמה, וכל שנותר הוא לחכות למסיבה בבית הספר.

תודו שהפינגווין האדום החדש (תמרול) יצא עוד יותר חמוד מהמקורי:

תחפושת פינגווין אדום גלית לוינסקי
תמר פינגווין אדום עושה ספורט. שימו לב למשקולת הכבדה!
תחפושת פינגווין אדום גלית לוינסקי
כמיטב התחפושות בבית הזה צריך לקחת את הרפרנס ביחד עם התחפושת, כדי שהציבור יבין
תחפושת פינגווין אדום גלית לוינסקי
מי יותר חמוד?

תחפושת פינגווין אדום גלית לוינסקי

כמיטב התחפושות בבית הזה – מומלץ לקחת רפרנס ביחד עם התחפושת, כדי שהציבור הרחב יבין. אנחנו כבר מנוסות בתחפושות שרק אנחנו מבינות (ראו תחפושות בשנים קודמות בסוף הפוסט) והעיקר שאנחנו מרוצות!

אני, השנה הוזמנתי למסיבת תחפושות + יום האישה, שבוע לפני פורים. כיוון שזה היה יומיים בלבד אחרי שחזרתי מקפריסין (מקווה עוד לכתוב פה פוסט שלם על החתונה המדהימה בקפריסין ועל איך זה לטוס חצי עולם בשביל חוויה בלתי נשכחת של שלושה וחצי ימים בקפריסין ובחזרה, עם שתי בננות) ולא היה לי זמן ממש להשקיע, היתה לי הברקה של תחפושת מהירה ופמיניסטית: האישה מהפוסטר We Can Do It!

תחפושת אישה חזקה גלית לוינסקי
We Can Do It

וכמובן שלקחתי איתי את הרפרנס (:

זה עדיין החג האהוב עלי! ושמחה שגם אני השקעתי בעצמי השנה, ולא רק לבשתי שאריות של תחפושות שהכנתי לבנות…

חג פורים שמח!

ושפוטין יעזוב את אוקראינה בשקט

לכל הרעיונות שלנו לתחפושות, גם כאלה שהן הומור פנימי: קטשופ וצ'יפס וארנבים, מלחיה ופלפליה וקרמיט הצפרדעמאמה-מיה: דונה והדיינמוסהגמד קרשינדו והנסיכה בלדמבו, טינקרבל וגפילטע-פיששמש ירח וכוכביםשוקולד-מנטה-מסטיק, מגוון רעיונות לתחפושות זוגיות ומשולשות: מיץ פטל, ג'ירפה ואריה, האריה שאהב תות, צ'ה-גווארה ופידל קסטרו, פרת משה רבינו, סופרמנית קטנה, אבא מלווה וילדה בטיול שנתי – כולן בפוסט הזה. פוסטים נוספים על פורים: תחפושות משפחתיות, וארגז התחפושות שלנו.

שלג על עירי

בחופשת החורף הזו קיבלנו מתנה גדולה. ביקור משפחתי של שבועיים: סבתא דליה (אמא של רם), מעיין (אחות של רם) ונגה, אסף ואיה (האחיינים שלי, בני-הדודים של הבננות, הילדים של מעיין ויאיר) הגיעו לבקר אותנו. מישראל הגשומה ומוכת הקורונה הישר לוונקובר הגשומה ומוכת הקורונה, רק אחרת.

קיבלנו מתנה ענקית של ביקור חם ואוהב וצפוף (אבל צפיפות טובה, מזל שעברנו לא מזמן לבית הרבה יותר גדול ויש לנו מקום לארח בכיף), אוכל טוב, חברה משובחת, חברים אהובים לחיבוקים ומשחקים, ומנוחה לגעגועים העזים לפחות לשבועיים (הבעיה שאחרי ביקור תמיד מתגעגעים הרבה יותר… זה המצב שלנו כרגע).

אז הצלחנו לא להדבק בקוביד

לעשות מסיבת תחילת השנה האזרחית ולקפוץ משמחה ב12 בלילה

ללכת למוזיאון, להחליק על הקרח, לנסוע לדאונטאון, ללכת לראות אורות קריסמס בואן-דוזן ועל הר גראוס

ולחגוג לתמר יומולדת 8 בהיקף משפחתי (הרבה יותר רחב מהרגיל שלנו)

שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
יומולדת 8 לתמר בחברת נציגות נאותה משני הצדדים
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
יומולדת 8 עם הבת דודה האהובה ביותר ועוגת גלידה – כיאה לילידת דצמבר
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
טוב שיש לנו הרבה מקום בבית כי הכי כיף ככה
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
מזל שתמר שמרה את המיטת קומותיים (:
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
הרבה זמן קריאה ומשחקים בבית
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
אין כמו פיתה מהארץ
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
זמן טוב לטאקי
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
Happy New Year

שלג על עירי צילום גלית לוינסקי שלג על עירי צילום גלית לוינסקישלג על עירי צילום גלית לוינסקי

שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
אין, אין על הילדים האלה!

ולשמחת כולנו ירד מלאאאאא שלג. קיווינו שהמשפחה תקבל את חוויית השלג המלאה, וכן כך היה. אומרים שירד הכי הרבה שלג בלילה אחד בוונקובר כמו שלא ירד מאז 1996. או 1966. לא בקיאה בפרטים, אבל מבחינתי זה היה הכי הרבה שלג שירד בלילה אחד מאז שהגענו הנה, ואז באמת היה השלג הכי קשה שוונקובר חוותה (מאז 1966? בואו לא ניתפס לפרטים), ובעיקר היה זה החורף שהשאיר אותי בטראומה מנהיגה בשלג ובקרח מאז ולעולם לדעתי. אבל שוין, הפעם היינו בחופש! לא חייבים לנהוג!

ושלג, אין מה לומר, זה אחד הדברים הכי יפים שהטבע נתן לאדם. יפה לראות אותו יורד – נופל בחתיכות עבות ואיטיות מהשמיים, מרחף לו ונושר. מקסים לראות שלג בחוץ – ערמות רכות של לבן שמכסות את כל העולם בשמיכה לבנה. כיף לשחק בו – לבנות אנשי שלג או לקפוץ עליו, להעיף שלג באוויר או לגלוש בו (כיף למי שלא אכפת לו מאיברי גוף קפואים ומכחילים. אני מוציאה יד מהכפפה רק בשביל לצלם. גם ככה בטמפרטורות סבירות האצבעות שלי סגולות, אז עד כאן. אבל שאר הציבור נהנה).

ומבחינתינו זו היתה מתנה כפולה. כי בנוסף לחוויה של לגור ביחד ולשחק ביחד מהבוקר עד הערב, לקרוא ספרים ביחד, לשיר, ליצור, להמציא, לבשל, לאפות, לבלות 24 שעות ביממה ביחד ולתת אחד לשני תשומת לב כמו שאפשר לקבל רק ממשפחה –

קיבלנו את המתנה של לראות את הכל בעיניים חדשות – של תיירים. כולנו עדיין מתפעלים מהיופי של העיר הזו והטבע שמקיף אותה. כולנו מתלהבים מהשלג הראשון ובטח כשיורדת כזו כמות נכבדת של שלג. אבל בזכותכם – דליה, מעיין, נגה, אסף ואיה – נסענו לראות גם את השלג בסכר קליבלנד, את פארק קווין אליזבת' המושלג, יצאנו לגלוש על מזחלות בקנזינגטון פארק עם הנוף המדהים, נסענו לטראוט לייק לבדוק מה עושים הברווזים כשהאגם קפוא (התשובה – נוחתים על הקרח ומחכים שיפשיר כך נראה) ולחוף הים של ג'ריקו ביץ' לראות איך נראה חול-ים מכוסה בשלג. וזה היה פשוט מדהים. כיף לראות את כל המקומות היפים האלה בעיניים סקרניות, כאילו להתבונן בפעם הראשונה.

צילום גלית לוינסקי שלג בוונקובר
כשהשלג מתחיל לרדת בחלוני
צילום גלית לוינסקי שלג בוונקובר
הרחוב החדש שלנו בשלג
צילום גלית לוינסקי שלג בוונקובר
ימים של קריסמס
צילום גלית לוינסקי שלג בוונקובר
ש ל ג ! נגה והשלג
צילום גלית לוינסקי שלג בוונקובר
איש שלג ראשון לעונה. נגה ועלמה בונות את הבסיס
צילום גלית לוינסקי שלג בוונקובר
איש שלג ראשון לעונה. תמר ואסף ממשיכים בבטן

שלג בקווין אליזבת' פארק:

צילום גלית לוינסקי שלג בוונקובר
נוף מהאגדות, חמש דקות מהבית

צילום גלית לוינסקי שלג בוונקובר שלג גלית לוינסקי

שלג בוונקובר גלית לוינסקי
תמר ואסף גולשים על השלג (פעם ראשונה מני רבות)
שלג בוונקובר צילום גלית לוינסקי
עלמה ואסף
שלג בוונקובר צילום גלית לוינסקי
עלמה ואסף הגולשים הצעירים
שלג בוונקובר צילום גלית לוינסקי
הנוף של וונקובר מקווין אליזבת' פארק.

התמונה הנ"ל היא חלק ממסורת של צילום הנקודה הזו בקווין אליזבת' פארק בעונות השנה המשתנות. הוספתי אותה גם שם. (אפשר לראות פה בלינק)

שלג בוונקובר צילום גלית לוינסקי שלג בוונקובר צילום גלית לוינסקי שלג בוונקובר צילום גלית לוינסקי

ספניש בנקס – ככה נראה חול ים מכוסה בשלג
שלג בוונקובר צילום גלית לוינסקי שלג בוונקובר צילום גלית לוינסקי שלג בוונקובר צילום גלית לוינסקי

שלג צילום גלית לוינסקי
גם דמבו ובנסון הגיעו איתנו לחוף

תצפית על גשר האריות ונורת' ונקובר
שלג על עירי צילום גלית לוינסקישלג על עירי צילום גלית לוינסקי

טראוט לייק או: "לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא?"

שלג על עירי צילום גלית לוינסקי

שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
נגה ורם צפים על האגם
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
מחליקים על השלולית

קנזינגטון פארק: הפארק עם הנוף הכי יפה והכי קר בוונקובר

שלג על עירי צילום גלית לוינסקי

שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
ו… שוב פעם מזחלות שלג
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
כווולם עם המזחלות שלהם
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
Go Alma!
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
עלמה נגה ואסף גולשים

ואז קמנו לבוקר כזה, אחרי שהצטברה כמות של 20 ס"מ שלג בלילה אחד:

שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
החצר של הבית שלנו
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
כשיורד כל-כך הרבה שלג ולא מפנים את הכבישים אפשר לעשות מזחלות ברחוב
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
שיירה של זוחלים
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
מנוחה על שמיכה של שלג

קליבלנד דאם- סכר קליבלנד

שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
סכר קליבלנד
סכר קליבלנד צילום גלית לוינסקי
כדי לסבר את העין, סכר קליבלנד ביום קיץ
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
חייבים לצלם!
סכר קליבלנד צילום גלית לוינסקי
טוב אם כבר מצאתי תמונות מיום קיץ בסכר קליבלנד. אוגוסט 2016
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
טעימות

שלג על עירי צילום גלית לוינסקי

שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
תשלמו לי אני לא נשכבת על השלג מבחירה

הם נסעו לפני שבוע ויומיים בחזרה. מאז האריכו פה את חופשת החורף לילדי וונקובר בגלל הקוביד, ורק היום, אחרי שלושה שבועות, הבננות חזרו ללימודים. אנחנו מתגעגעים מאוד מאוד מאוד. ואיך לומר, לא יצאנו לשלג מאז. אולי הבנות, כשבאו חברים. אני מסתכלת על השלג מבפנים ומחכה לשמש שתציץ ותמלא לי שוב את הלב.

החיים מביקור לביקור. ביקור שלנו בארץ. ביקור שלכם פה.

פוסטים קודמים של ישראלית בשלג: השלג הראשון שלנו כאן שהיה היפה מכל, עשרה דברים שאפשר לעשות בשלג, ארבע עונות בגינהה-21 בדצמבר – היום הראשון של החורף, השלג האחרון לעונה, ואחד האהובים עלי ביותר – אני, שתי ילדות, ו-Snow Day אחד.

New-York, New-York

באמצע החיים

ובאמצע הקורונה

נסעתי לבקר את למד בניו-יורק.

ארבעה ימים עמוסים בחוויות, מוזיאונים, הצגה בברודווי, שיטוט בסנטרל פארק, ביקור בספריה העירונית, כמה חנויות מוזיאון נהדרות, כמה שוקי אוכל מקורים ושוק אמצע השבוע פתוח, הרבה הליכה ברגל, הרבה נסיעות בסאבווי, כמה סנדוויצ'י אבוקדו מנצחים (גיליתי שכמון הולך מעולה עם אבוקדו!), ארוחת בוקר משולשת עם רימון, עוגיות שוקולד צ'יפס משלושה מקורות שונים, קצת חנויות, המון לגו, פארק ברוקלין ברידג' נהדר אחד, והרבה הרבה (הרבה) דיבורים.

מרגע שנפגשנו בברוקלין בשמונה בבוקר ביום רביעי, ועד שישבנו לחכות למונית שתגיע לאסוף אותי לשדה התעופה ביום ראשון בבוקר פשוט לא סתמנו את הפה. על מה דיברנו כל הזמן הזה? איך עוד יש לנו על מה לדבר אחרי כמה ימים רצופים ביחד? לא ברור. אבל גם בחמש בבוקר כשלמד אירחה לי חברה בעודי מחכה למונית המשכנו לפטפט בעיניים טרוטות.

בסך הכל ארבעה ימים, וטיסות, והרגשתי כאילו אני ביקום מקביל.

גיליתי כמה שכיף לנסוע לבד. לפעמים.

וכמה יפה השכונה שלמד גרה בה, ושברוקלין יפה ומגניבה ומעניינת, וגם מאוד גדולה וגם מגוונת.

וכמה נהנתי להסתובב לבד בשכונה. ולראות מקרוב איך החברים שלי חיים, לאיזה בית-ספר הילדים הולכים, ואיפה הם קונים לחמניות, ואיך השוקו בבית-קפה הקרוב, ואיך הם עושים קניות באיקאה בלי שיש להם אוטו. איפה יש את הפיצה הטובה והמקום עם העוגת-גבינה-ניו-יורק-סטייל המומלצת, והבייגלים השווים ביותר.

לפני שנה וחצי למד קפצה לבקר אותנו בוונקובר לביקור נהדר ומלא חוויות ושמחה, וכשנפרדנו למד הציעה שאחזיר לה ביקור. אז לא באמת חשבתי שאני אעשה את זה, כי אני לא אוהבת לנסוע לבד באופן כללי ומפחדת מהבירוקרטיה האמריקאית באופן ספציפי, אבל עשיתי את זה וזה היה שווה כל רגע של בירוקרטיה מסורבלת ובדיקות קורונה מציקות.

נהנתי מכל רגע, ממש מכל דקה, ואני כל-כך שמחה שבאתי. וגם לא מאמינה שזהו, נגמר.

ועכשיו לתודות:

תודה לרם שעודד אותי לנסוע, תמך, הזמין לי כרטיסים ודאג לסידורי הנסיעה וגם לכל תפעול הבית והבנות בזמן שאני נסעתי לי לבלות.

תודה ללמד, ניב, נועם וגלי על אירוח חמים ונעים, על הסיורים וההסברים, על הארוחות ובעיקר על שפתחתם לי את הבית והלב ונתתם לי הרגשה של קבלה מרצון, ושל אירוח לא מתאמץ.

ובעיקר תודה ענקית ללמד שעזרת לי לקפוץ למים ולבוא למרות החששות שלי, להתמודד עם שדי הבירקרטיה הפרטיים שלי ולהקטין אותם למימדים האמיתיים שלהם. ותודה על ארבעה ימים עמוסי חוויות גדולות וקטנות, ומנוחה, והליכה, ושיחות אינסופיות (עדיין לא ברור על מה).

סתיו בניו-יורק, מתי בפעם הבאה?

ועכשיו – טה טה טה טה – לתמונות:

New York Galit Lewinski
סנטרל פארק בשמש אביבית

New York Galit Lewinski New York Galit LewinskiNew York Galit Lewinski

New York Galit Lewinski
השכונה של למד בברוקלין
ציור של למד את ברוקלין. מדהים בעיני

New York Galit Lewinski

New York Galit Lewinski
אפשר להתלהב עוד ועוד מהשכונה?
New York Galit Lewinski
הכי ניו-יורק
New York Galit Lewinski
אני יודעת שאני גרה בצפון אמריקה אבל וואו, ניו-יורק!
New York Galit Lewinski
אחת התמונות האהובות עלי מהטיול הזה. היה לי בוקר לבד, ועצרתי להסתכל על המחזה הזה במשך כמה דקות. להסתכל ולצלם.
New York Galit Lewinski
קיר של חנות ספרים
New York Galit Lewinski
קיר של בית קפה

New York Galit LewinskiNew York Galit LewinskiNew York Galit Lewinski

New York Galit Lewinski
מנהטן מפארק הברוקלין ברידג'

New York Galit Lewinski

New York Galit Lewinski
רואים בצד ימין את גשר ברוקלין?
ציור של למד את גשר ברוקלין

New York Galit LewinskiNew York Galit Lewinski

New York Galit Lewinski
גשר ברוקלין על כל תפארתו

ועכשיו נקנח בתמונות מהטלפון שלי, פרידה ראויה מהאייפון 8 שזכה להיות שוב בניו-יורק, רגע לפני שקניתי לו יורש. אין מה לעשות, התמונות החווייתיות ביותר הן תמיד בטלפון:

פרצופים בלגו סטור
אין מה לעשות, אנחנו אינפנטיליות אבל יודעות בדיוק מה לקנות אחת לשניה!
עוגיות או לא להיות
קוביד בסאבווי
אבוקדו וביצים
אבוקדו וביצים, למד ורימון
בתערוכה המשגעת של דיור
אם אין קולד סטון נסתפק בבן אנד ג'ריס
ג'ספר ג'ונס בוויטני. אמריקה.
פוסטים קודמים בנושא ביקורים הדדיים ומחשבות נוספות: כאן כתבתי על הביקור של למד בוונקובר, רגע לפני הקורונה, כאן למד סיכמה את אותו ביקור, וכאן כתבתי על המעבר של למד ומשפחתה לניו-יורק, וזה הביקור הקודם שלי בניו-יורק, כשנסענו כולנו.

עוד סתיו

סוף אוקטובר. הסתיו בשיאו. העלים הופכים צהובים, כתומים, אדומים, חומים. הגשם יורד כמעט בלי הפסקה, ורוחות אוקטובר נושבות. בלילה אני מתעוררת מהגשם, לפעמים מהרוח הנושבת בחוזקה, ולפעמים סתם מתעוררת ולא יודעת למה.

זה הסתיו השישי שלי בוונקובר. לפני שהגעתי הנה לא ראיתי סתיו. אני זוכרת שבגן בארץ עלמה למדה למנות את סמני הסתיו על אצבעות ידיה הקטנות – אפודה, ענן, חילזון, נחליאלי, חצב.

כאן הכרתי סימני סתיו חדשים. הדלעות שנמכרות מחוץ לסופר. מתחיל להיות קר ואנחנו מפעילים את החימום בבית. הימים המעוננים תמיד. גשם, שמתחיל אי שם בספטמבר ומרגיש כאילו הוא ממשיך ברצף עד מאי. אני מרגישה צורך להכין את המרק הראשון לעונה. בסופר יש שורות של קופסאות ממתקים, כולם קונים ומצטיידים לקראת האלווין. למה נתחפש השנה? אני מעלה מהגראז' את קופסת התחפושות הענקית ואנחנו מפשפשות בה וממציאות תחפושות. הבנות תולות את כל הקישוטים ששמרנו מהשנים הקודמות לקראת האלווין. עם מי נלך לעשות טריק-אור-טריט? מתי נספיק לגלף דלעות השנה?

בסוף כל אוגוסט, כשאני רואה את העלים הנושרים הראשונים על המדרכה אני חושבת בליבי – תכף יבוא הסתיו. אוי לא, כבר נגמר הקיץ? כי הקיץ פה חטוף וקצר, והסתיו יפה כל-כך ולא נורא קר, סתיו נהדר מקושט בצבעי שלכת מרהיבים. אבל הסתיו מבשר את בוא החורף. החורף הוא קר וחשוך. שעות מעטות של אור, ושעות רבות וארוכות של חושך. אני לא אוהבת את החורף. אני מפחדת לנהוג בשלג (ולכן לא ממש נהנית ממנו), שונאת שקר לי, ומתעצבת מהחושך.

העונות מתחלפות, השנים חולפות ואנחנו עדיין כאן.
לתמיד? לעכשיו? איפה יהיה לנו יותר טוב? כל בחירה היא ויתור. למה אי אפשר להציץ רגע לסוף הסיפור ולדעת מה היא הבחירה הנכונה?

וידאו מהמם של השלכת פה בשכונה בוונקובר (לא אני צילמתי אלא משפחה אהובה עלי מאוד שלא מעוניינת בקרדיט. האם יש אנשים בעולם שלא אוהבים להיות מפורסמים ברשת? הכצעקתה?!)

עונות השנה בפארק קווין אליזבת, מנקודת התצפית אל הדאון טאון וההרים בצפון:

עונות השנה גלית לוינסקי
קיץ 2016
עונות השנה גלית לוינסקי
סתיו 2017
עונות השנה גלית לוינסקי
חורף 2020
קווין אליזבת בחורף צילום גלית לוינסקי
חורף 2021
עונות השנה גלית לוינסקי
סוף החורף, מרץ 2019
עונות השנה גלית לוינסקי
חורף 2020
עונות השנה גלית לוינסקי
סוף הקיץ, 2018
עונות השנה גלית לוינסקי
סתיו 2019
עונות השנה גלית לוינסקי
סוף הקיץ, 2021
עונות השנה גלית לוינסקי
סתיו 2017
עונות השנה גלית לוינסקי
חורף 2013

פוסטים קודמים על הסתיו היפהפה בוונקובר:

כאן הבנות מצטלמות בסתיו בשנה שעברה, וכאן לפני שנתיים. וכאן על צבעי העלים בסתיו, וזה ב2018,  זה הסתיו בשנה הראשונה שלנו פה (וואו, כמה קטנות הן היו), עונות השנה בגינה שלנו, ועונות השנה על הנדנדה שממול הבית. כאן על עונות השנה בחלון בסלון, כאן כתבתי על ההאלווין הראשון שלנו.

 

מתרגשת כמו באחד בספטמבר

עלמה לא נרדמה אתמול בלילה. היא אמרה שהיא מרגישה את כל ההתרגשות, השמחה, הדאגה, העומס הרגשי של החודשיים האחרונים עם הביקור בישראל והמעבר דירה פה – "בבטן" היא אמרה והראתה לי איפה בדיוק.

תמר הכינה לעצמה את הילקוט החדש, עם תיק האוכל החדש ליד דלת הכניסה, ובין שני החדרים על הרצפה, הבנות הכינו את המדים, התחתונים, הגרביים ואפילו את הגומיות לשיער. שהכל יהיה מוכן לקראת היום הראשון ללימודים.

זה היה חופש ארוך, הכי ארוך שאני זוכרת. תמיד הוא ארוך כי הן יוצאות לחופש בשבוע האחרון של יוני, וחוזרות ביום שני שאחרי לייבור-דיי (שיוצא תמיד בסופ"ש הראשון של ספטמבר) אבל הפעם בגלל ראש השנה בית הספר היהודי נהנה מעוד שלושה ימי חופש, והילדים חזרו ללימודים ב-13 לספטמבר. 82 יום בסך הכל.

החופש הזה קצת הזכיר לי את החופש הגדול הראשון שלנו כאן, שלי ושל הבננות, ביולי 2016, כשהגענו עם שמונה מזוודות ועגלה, ורם חיכה לנו בבית מוכן אבל חצי ריק. אחרי שבילינו את חצי יולי בארץ עדיין נשארו שבעה שבועות לחופש בבית חדש, עיר חדשה, מדינה חדשה. אני זוכרת כמה התרגשנו לקראת תחילת הלימודים בבית ספר החדש ובשפה חדשה. אני זוכרת גם שבילינו המון המון זמן ביחד שלושתינו. זו היתה לי הפעם הראשונה שאין לבנות גן או קייטנה או משהו למשך כל-כך הרבה זמן ברצף.

אז להבדיל, את החופש הזה העברנו באינטנסיביות מוגזמת: חמישה שבועות ביקור בארץ, בחזרה לתשעה ימי אריזה בג'ט-לג, מעבר דירה, פריקה מהירה של שישים ומשהו הארגזים (כי באו לאסוף אותם אחרי שבוע), ואז נותרו לנו עדיין כמעט ארבעה שבועות. אבל כבוגרות קורונה וסגר לא לקחנו את זה יותר מדי קשה. עלמה הלכה לקייטנת תפירה קצרה, יצאנו להכיר את השכונה, ניסינו לפגוש כמה שיותר חברים כל עוד מותר, סידרנו את הבית והחדרים וכמהנו לקצת שגרה.

איזה מזל שהבנות לא עברו בית ספר. הן ספרו את הימים בגעגועים עזים, מחכות לרגע שיחזרו לכיתות, למורים, לשגרה. קיבלנו את החלוקה לכיתות החדשות בסוף שבוע שעבר ולשתי הבננות יש לפחות חברה טובה אחת איתה בכיתה. השנה נפתחת עם מעט מאוד איסורים ביחס לשנה שעברה. כל דבר שמותר שוב לעשות מתקבל בשמחה גדולה, שום דבר כבר לא מובן מאליו. מותר לאכול בקפיטריה. מותר להפגיש ילדים משכבות שונות. מותר לקיים טקסים. צריך לעטות מסכות – לא נורא. את השבועות שהרשו ללכת בלי מסכות במקומות סגורים פה בקנדה גם ככה פספסנו, היינו בישראל או בבידוד או במעבר. לא הספקנו להתרגל וכבר חזרו להנחיה של עטיית מסכות.

עלמה מתחילה היום כיתה ה'. תמר מתחילה היום כיתה ג'. שנת הלימודים השישית שלהן במערכת החינוך היהודית הקנדית. שיהיה לכולנו בהצלחה, ובהנאה, שילמדו, וישמחו, וימצאו מקום לביטוי עצמי, ויהיו גאות בעצמן.

ויש מסורות שנשארות איתנו, גם בבית החדש:

חזרה ללימודים גלית לוינסקי
שתי ילדות גדולות הולכות לבית הספר

חזרה ללימודים גלית לוינסקי

לפוסטים קודמים על תחילת שנת הלימודים: שתהיה יפה ושונה השנה 2021 לימודים בשנת קורונה בשנה שעברה, כל עוד הולך לו בן ואב בעקבותיו 2019, ספירת המלאי 2018, סיום החופש הגדול 2017, סיום החופש הגדול 2016, היום הראשון בגן 2015

חמש שנים and counting

יצא שאת תאריך החמש שנים שלנו בוונקובר ציינתי (בראש שלי) בעיצומו של ביקור בן חמישה שבועות בארץ, בדיוק חודש לפני מעבר דירה. מעבר דירה בתוך ונקובר הכוונה.

לא, ממש לא האמנתי כשרגלי דרכה בבית הכחול שלנו לפני חמש שנים שהשנים יחלפו ככה מהר, ובמקום לארוז מזוודות ולחזור ארצה נארוז ארגזים ונעבור בית.

חמישה השבועות של החופשה שלנו בארץ עברו בנעימים (אם מתעלמים מהחום הכבד של יולי אוגוסט ומהלחות של איזור המרכז), באינטנסיביות שביקור משפחתי אחרי שנתיים ומשהו של ביטולי טיסות יכול לייצר, ובהרבה פיצויים על חיבוקים וירטואליים וגעגועים קשים.

התכוננו לחופשה הזו בעיקר בהכנה נפשית לחום (וקצת רכישת כפכפים ומכנסיים קצרים), לבידודים (בסוף רק הבנות התבודדו עשרה ימים) ולשעמום (איכשהו חשבתי שישעמם לי. ברקמה שלי לא נגעתי בכלל, והמחשב לא נפתח לצפייה בנטפליקס אפילו פעם אחת!)

מה שמפתיע זה שלא התגעגעתי לוונקובר. לקראת סוף הביקור התעייפתי מאוד מהאינטנסיביות, מלפגוש כל יום אנשים ומלא לישון ולאכול בבית שלי. אבל לא התגעגעתי. מאוד מוזר. כל הזמן הרגשתי שאני לא מספיקה- לבלות זמן איכות עם ההורים שלי, להפגש עם חברות שלי, להיות ביחד. פשוט התעייפתי. אבל אם היו לי כמה ימי מנוחה הייתי בכיף ממשיכה עוד שבועיים. אולי בגלל המעבר הצפוי לא התחשק לי לחזור. אולי בגלל חוסר היכולת להפסיק להתבונן מהצד, ותוך כדי להרגיש שאני מתבוננת על עצמי.

ועכשיו, שלושה ימים אחרי שחזרנו, בעיצומו של ג׳ט לג שהפרש של עשר שעות יכול לייצר – אנחנו אורזים את הבית שלנו, עוד שבוע עוברים.

למה עוברים? כי גדלנו בחמש שנים והבית לא גדל. כי עלמה רוצה חדר משלה, כי כנראה הגיע הזמן שיהיה לנו שולחן אוכל ראוי לאירוח. ובעיקר כי לא הצלחנו להחליט איפה נבלה את שארית חיינו (בואו נתחיל עם באיזו יבשת) אז בנתיים נשכור משהו יותר מרווח.

הבית החדש שלנו לא כחול ואין לו גינה פורחת וגם לא עץ מתאים לתליית נדנדה והוא לא במרחק הליכה מהאיזור הכי מגניב של רחוב מיין.

אבל בבית החדש יש חדר לעלמה, יש מרפסת אחורית עם דשא קטן, ויש מקום לשולחן אוכל גדול. ויש מזגן! מצרך חשוב מאוד בגלי החום שפקדו את איזורינו לאחרונה.

גם בו יש חדר אורחים.

כדי שתבואו.

חופשה בישראל גלית לוינסקי
אין כמו הים בארץ. צילם: רם משאל
חופשה בישראל גלית לוינסקי
החופש עם הסנדלים והתלתלים
חופשה בישראל גלית לוינסקי
בכנרת
חופשה בישראל גלית לוינסקי
תיירים אמיתיים
אורזים בית גלית לוינסקי
פרידה מהבית הכחול כשהפריחה בשיאה, כמו שהיתה כשהגענו הנה לפני חמש שנים
אורזים בית גלית לוינסקי
ג'ט לג
אורזים בית גלית לוינסקי
פרידה ממיטת קומותיים
אורזים בית גלית לוינסקי
אורזים במרץ
אורזים גלית לוינסקי
מחר עוברים
פוסטים קודמים בנושא ותק ברילוקיישן: על ההכנות לרילוקיישן (בירוקרטיה דאגה ועוד קצת סידורים), "אתם לא תחזרו" (על המחשבות של חברים לקראת הרילוקיישן שלנו), רשמים ראשונים מוונקובר (על הימים הראשונים פה), בין תיירים לדיירים (על השבועות הראשונים פה), הרילוקיישן כלידה (הרהורים ארבעה חודשים אחרי), געגועים לישראל (חצי שנה לרילוקיישן), שנה כאן (כשעוד הייתי צעירה ואופטימית), שנה וחצי למנאייק (כשחשבנו שאנחנו נשארים שלוש שנים וזו נקודת החצי), להיות ישראלית בתפוצות (עוד הרהורי רילוקיישן), חצי חיים (על נקודת החצי של תמר, שנתיים וחצי בארץ ושנתיים וחצי פה), שלוש שנים and counting (לפני שנתיים). למה תמיד הפרידות קשות? (ארבע שנים ובדידות)
פוסטים קודמים על ביקורים בישראל: פסח 2017, מחשבות לקראת הביקור בפסח 2018, פסח 2018פברואר 2019, פסח 2019, ספטמבר 2020 ביקור באמצע מגפה.

אין כזה דבר תמיכה מרחוק

למה אין כזה דבר תמיכה מרחוק?

כי מה זה משנה שאני רוצה לתמוך מפה, מהקצה השני של העולם?

למי זה עוזר שאני קוראת Ynet מבוקר עד ערב, ואחרי שכבר קראתי את "כל האינטרנט" והקשבתי לכל  הפודקאסטים אני שמה לי גלגל״צ, כדי שאם תהיה אזעקה אני אוכל להתקשר להורים שלי לבדוק שהם התעוררו, ולהכנס לוואטסאפ המשפחתי לראות שכולם בסדר, ולכתוב לכל החברות שלי ״את בסדר? אתן בחדר מדרגות?" ולקבל תמונה של חברה אהובה מחבקת את הילדונת שלה, כמעט ישנה, ובמבט מבועת נשענת על קיר חדר המדרגות?

ואם רם התכונן ללכת לצעדת תמיכה בישראל פה בוונקובר, בערב שבועות בצהריים, וברגע האחרון החלטנו להצטרף כולנו – כי חייבים להיות רבים יותר מההפגנה הפרו-פלסטינאית שהיתה ביום הקודם, ועם הפחד הגדול שלי מהאנטישמיות שהרים ראשו בעוז אחרי שהרביצו ליהודי בהפגנה בטורונטו, המארגנים הבטיחו שיש תמיכה מהמשטרה ואנחנו נשמור על הבנות רחוק מהכביש ונחזיק להן את היד למקרה שצריך פתאום לברוח, ונפקח שבעים עיניים לאורך כל הדרך, אבל נשתדל להראות ולהשמע כדי שיסקרו את זה בתקשורת, כי זו הדרך היחידה שאפשר אם כבר במשהו לתמוך מרחוק,

מה זה יעזור?

זה לא יעזור.

אבל אם בבית ספר היהודי, בכיתה ד׳ המורות לא יודעות איך לספר לילדים מה קורה עכשיו בישראל – אני אספר, ואסביר, יום אחרי יום. והבנות שלי ידעו את כל הסיפור וגם את המורכבות שלו, וכן, גם על הצד הפלסטינאי אספר, ועל כמה שהם מסכנים, ששולט בהם אירגון טרור והורס להם את התקווה לחיים, ואוסיף גם שהתססה באל-אקצה ומצעד דגלי ישראל בתוך הרובע המוסלמי הוא אסון שמתעתד לקרות, והתגרות מיותרת. וגם שזה עוזר לביבי לסכל את הקמת ממשלת השינוי שנגוזה עוד לפני שהוקמה, הן שומעות, כי התסכול הגדול שלנו צריך לצאת איכשהו, והן פה, רואות אותנו ומבינות.

וגם את זה שאמא שלהם עומדת ובוכה כשהיא קוראת חדשות אני לא אסתיר,

כי זה מה שיש. זה כנראה להיות ישראלי בתפוצות. לחיות עם לב חצוי, עם געגועים שצובטים את הלב ודאגה יומיומית למה שקורה בארץ שלי, ומנגד הקלה עצומה שהבנות שלי לא זוכרות איך נשמעת אזעקה.

שהן אמנם לא נרדמות בלילה מרוב דאגה, אבל לפחות לא מתעוררות מאזעקות.

צעדת תמיכה בישראל גלית לוינסקי
בסוף באנו כולנו
צעדת תמיכה בישראל גלית לוינסקי
ליד בניין העירייה בוונקובר
צעדת תמיכה בישראל גלית לוינסקי
צועדים מבניין העירייה עד למוזיאון האמנות של ונקובר
צעדת תמיכה בישראל גלית לוינסקי
מחוץ לארט-גלרי
צעדת תמיכה בישראל גלית לוינסקי
מחוץ לארט-גלרי. בצהוב הפגנה שקטה של סינים – מדיטציה למען הפסקת סחר באיברים בסין