כל העולם במה

מה המכנה המשותף בתמונות הבאות?

הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
סיאטל, הבננות שרות על הטריבונה ליד מוזיאון המוזיקה
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
ברוקיז, באחד מחניוני הלילה

הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
עלמה מול ילדי הגן שלה
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
תמרול גרסת רפונזל. אם יש אקססוריז יש כבר הופעה
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
גם בגינה שלנו יש זמן להופעה
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
הסלון שלנו כאן הוא הבמה המרכזית
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
הרקדה ב-JCC, עלמה ותמר עולות על הבמה להרקיד
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
סלע שטוח הוא במה, מה לא ידעתם?!
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
הבננות מצטרפות להופעת רחוב בונקובר
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
הופעה בחדר עוד בישראל
הבנות מופיעות צילום גלית לוינסקי
"עכשיו את שרה ואני רוקדת ואחר-כך נתחלף"

ככה זה כשאת ילדה, וכל רגע של שקט, הוא הזדמנות לשיר?

כל אבן מוגבהת או גזע עץ כרות – במה?

כל ענף הוא מיקרופון?

וכל בן משפחה שנקרה לאיזור – קהל?

או שרק אצלינו זה ככה?

ואני לא מדברת בכלל על ההופעות על במה אמיתית, בסיום חוג או הופעת סוף-שנה.

משום מה זכורות לי היטב הופעות שלי כילדה על במת-בית הספר, מופעי סוף שנה, הצגה בנושא זהירות בדרכים, ה"פסטיניצי" (פסטיבל הזמר של שבט "רעים" בצופים)… הופעתי עם כולם, לא בהופעת סולו חלילה, אבל נהנתי מאוד.

איפשהו מסוף התיכון ועד בכלל ההנאה מזה חלפה עד לכדי פחד-קהל משתק. ב"בצלאל" העברתי הרצאות מול הכיתה שלי בקול רועד, אפילו מבחנים בעל-פה גרמו לי לסבל רב, על סף התקף חרדה.

לעמוד מול כיתה שלמה – אני לא מסוגלת לחשוב על זה בכלל. למרות שהוצאתי תעודת הוראה ב"מדרשה" ונאלצתי לעשות התנסויות בכיתה.

ועכשיו, רגע לפני יומולדתי ה-41, החלטתי לעשות מעשה! לא עוד! אני לא מתכוונת לעמוד על במה ולהופיע חלילה, זה לא, אבל אני כן אנסה להתגבר על הפחד ולקפוץ למים הרדודים והנעימים בסביבתי הקרובה. אחלו לי הצלחה (ואחלו לי גם נרשמים…)

להיות ישראלי/ת בתפוצות

כשאת חיה מחוץ לישראל, את בעצם יכולה לבחור כמה "ישראלית" להיות. זו בחירה אקטיבית.

אין צפירה ביום הזיכרון.

כולם נוסעים ביום כיפור.

גם אין עדלאידע בפורים, זיקוקים ביום-העצמאות, פקקים בליל-הסדר.

אין סרטי-שואה בטלויזיה אחרי שחוזרים מבית-הספר ביום השואה.

אין "אווירה של יום שישי" ביום שישי בצהריים. גם אין שקט של שבת בבוקר.

אין חדשות. בשביל לקרוא חדשות אני נכנסת ל-Ynet.

אין "אווירה של מלחמה". לא מתקרב הקיץ ואיתו מתגנב החשש שהנה, זה שוב מתחיל.

כשנופלים טילים ברמת הגולן ואני באמצע שיעור קרמיקה אף אחד מסביבי לא יודע מה עובר לי בראש ולמה אני לא מצליחה למרכז את החומר.

לפני שאני מעלה פוסט חדש לבלוג, רגע לפני ה-Publish אני נכנסת ל-Ynet רק כדי לוודא שלא קרה משהו בדיוק עכשיו בארץ ורק אני לא מודעת אליו.

Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski

אבל אפשר לבחור כמה ישראלית אני רוצה להרגיש היום:

יש JCC – המרכז הקהילתי היהודי שמקפיד לחגוג את כל החגים. כולל טקס יום הזיכרון, כולל הפנינג בפורים, כולל סופגניות בחנוכה. כולל הכל. רק צריך להגיע.

יש הופעה ביום העצמאות. הופעה מושקעת, של אחד האמנים המובילים בארץ (בשנה שעברה היו ג'יין בורדו, השנה שלומי שבן אירח את נינט) באולם הכי יפה בונקובר.

יש הופעות של אמנים מישראל, במחיר מגוחך בשיתוף הקהילה. מאז שהגענו הופיעו פה: דן תורן, שלום  חנוך, עידן רייכל, דיויד ברוזה, יזהר אשדות. אנחנו עדיין מייחלים ליהודית רביץ. ישנן הרצאות של סופרים ואורחים ישראלים בתחומים נוספים.

יש בית-ספר יהודי – למי שרשום אליו. הוא חוגג את כל החגים היהודיים והישראלים ובגדול. מי בכלל מכיר את סיפור ל"ג בעומר?! אני מכירה. כי תמר ועלמה סיפרו לי. הן גם חגגו בהפנינג ל"ג בעומר, עשו סדר טו' בשבט וטיול מיוחד לכבודו, וחגגו כל נר של חנוכה בנפרד. וזאת כמובן בנוסף לחגים ה"גדולים". בשביל להרגיש אווירת חג כאן צריך להתאמץ, ובית-הספר יוצא מגידרו כדי שהילדים יהנו מהחגים.

יש "פסטיבל הריקוד" שהוא פסטיבל שלם סביב הופעות חוגי ריקודי-העם שמתקיימים בבתי-הספר היהודיים ובמרכז הקהילתי. לפסטיבל מגיעות גם להקות מחו"ל – השנה הגיעו להקה מקרית-שמונה, ולהקה ממיאמי. חוץ מההופעות יש גם הפנינג חינמי (הפנינג בכל הזדמנות. תמיד עם אוכל ישראלי). את הרקדנים האורחים מארחות משפחות יהודיות, ובנוסף לריקודים בפסטיבל יש גם מסיבות לחבר'ה הצעירים, הרקדות וכד'. כן, עלמה משתתפת בחוג ריקודי-עם במשך כל השנה. מי בוחר חוג ריקודי-עם בגיל 6 בארץ?!

*****

בימים האחרונים אני מרגישה יותר ישראלית מבדרך כלל. החדשות מהארץ יושבות לי כמו אבן על הלב, וחוץ מישראלים – אין לי עם מי לדבר עליהם. קנדים לעולם לא יבינו. מי שגדל פה לא יכול לדעת איך זה לפחד ממלחמה, להבהל מרעש של אופנוע כי הוא מזכיר אזעקה, או לישון במיטה של ההורים כילדה מפחד כי אבא במלחמה בלבנון. הם לא יכולים להבין את המורכבות של לא להסכים עם המדיניות של המדינה שלך, אבל לרצות להגן עליה. להבין שיש שני צדדים. רוב היהודים פה מאוד מחוברים לארץ, מבקרים בה, או אפילו חיו בה כמה שנים. אבל ישראל איננה המולדת שלהם.

בימים האחרונים אני מרגישה את כובד המילה ״מולדת״. זו שמושכת אותי אליה בחזרה, למרות שלפעמים היא כל-כך רעה ואכזרית. לבניה וגם לשכניה.

האם בה אגדל את בנותי? כדי שגם הן יגדלו עם פוסט-טראומה מודחקת מאזעקות וריצות למקלט ופיגועים באוטובוסים?  אולי זו הזדמנות לבחור עבורן מולדת חדשה.

Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski Festival Ha'rikud 2018 Galit Lewinski

התמונות מתוך פסטיבל הריקוד ונקובר 2018 . צילום: גלית לוינסקי Photos: Festival Ha'Rikud Vancouver 2018 / Galit Lewinski

אביב ארוך וצבעוני

בעוד בארץ האביב "קצר וחטוף ושובר את הלב"* בין פסח לימי-זיכרון ועצמאות, שטפונות וברד לא צפוי… פה בונקובר האביב ארוך, צבעוני וממלא את הלב. אמנם גם באביב יורד המון גשם, אבל הנה הגיע מאי, והרי ידוע ש- "April showers bring May flowers".

אז יצאנו תמרול ואני להסתכל על האביב מסביב לבלוק שלנו , חמושות במצלמות (אני במצלמה ותמרול בטלפון, עלמה העדיפה להשאר לשחק אצל השכנים).

ואלה קצת מהתמונות שלי:

אביב גלית לוינסקי

אביב גלית לוינסקי

ואלה קצת מהתמונות של שתמרול צילמה:

למחרת המשכנו מחוץ למרכז הקהילתי, כשחיכינו לעלמה שהיתה בחוג. ריח הפריחה היה משגע, אבל לא הצלחנו למצוא בדיוק את המקור שלו. הרחנו אחד אחד את כל סוגי הפרחים שהיו שם (בעיקר צבעונים), והריח לא היה מהם.

אביב גלית לוינסקי אביב גלית לוינסקי

אביב גלית לוינסקי אביב גלית לוינסקי

אביב גלית לוינסקי
פיקניק על הספסל ליד המרכז הקהילתי
אביב גלית לוינסקי
וזה הנוף שמולנו. Douglas Park

חלף שבוע, היו עוד כמה ימי שמש, וגם ימי גשם, וזהו, פריחת הדובדבן ברחוב שלנו הסתיימה ונשרה. מעכשיו ועד סוף הקיץ יפרחו אחד אחד כל העצים והשיחים, כל אחד בתורו בפריחה יחודית ומרשימה, ואחר-כך יפנה את קדמת הבמה לתפרחת של צמח אחר. היום פורח אצלינו בגינה הלילך. בשבוע הבא בוודאי כל פרחיו ינשרו וצמח אחר יפרח באופן מרהיב. וחוזר חלילה.

הספקנו לתפוס עוד אחר-הצהריים אחד של דובדבן פורח ברחוב שלנו:

אפילו לעונות השנה יש כאן פנאי.

אביב גלית לוינסקי
אביב, נדנדה ולילך. עץ הדובדבן הפך ירוק בנתיים.
"קצר פה כל-כך האביב" / דויד גרוסמן*
פוסטים נוספים שכתבתי בנושא אביב בונקובר: עונות השנה על הנדנדה, איך יודעים שבא אביב?, ארבע עונות בגינה שלנו

הרגשות שלי כואבות

שנה וחצי אחרי שעברנו לוונקובר והבנות התחילו לשמוע אנגלית, ולהבין שיש שפות שונות בעולם.

שנה אחרי שתמר פתחה את הפה ואמרה לראשונה משפט באנגלית (ואני התחלתי לדמוע מהתרגשות… כל-כך דאגתי כבר שהילדה לא מדברת. בכלל. שותקת בגן.)

הגיע השלב הבא.

השלב שבו כל משפט שהבננות אומרות מכיל לפחות מילה אחת באנגלית.

השלב שהן לפעמים בוחרות לשחק בינהן באנגלית.

השלב שבו הן מתחילות באופן אוטומטי לספר על מה שקרה בבית-ספר ובגן באנגלית (כי זה קרה באנגלית הרי).

השלב שהן מתרגמות משפטים שהן חושבות באנגלית לעברית משובשת.

זה מתבטא למשל בשאלות שבנויות הפוך:

תמר: "איזה מסעדה אנחנו הולכים ל?" (What restaurant are we going to)

עלמה: "איך זה נראה כמו?" (How does it look like)

ממשיך למגוון שיבושים:

עלמה: "זה מה שדיברתי על" (This is what I was talking about)

תמר:  "זה הכאיב לי את האזניים" (It hurts my ears)

עלמה: "האם אני נכונה?" (Am I right)

תמר: "אם מישהו לוקח Hair-cut" (שואלת על מישהו שמסתפר)

עלמה: "חלק דברים היו שם" (Some things were there)

תמר: "אם הם יזוזו לגרמניה אנחנו נתגעגע אליהם" (Move to Germany)

עלמה: "בוא על פה" (Come over here)

תמר: "אבא אני Abasick כי אני מתגעגעת אלייך" (שיבוש של Homesick)

עלמה: "אני טובה" (כששואלים אם רוצה עוד משהו לאכול –  I’m good)

תמר: "תשימי לי את זה בגודל הצודק" (Right size)

עלמה: "בטוח" (נגיד: הכל בסדר? בטוח For sure)

תמר: "פעם צעקתי בשבילכם" (I called for you)

עלמה: "אם אתה נוגע בו אתה יכול להכין מישהו חולה" (Make someone sick)

תמר: "מכין את הבטן שלי כואבת", "מה מכין את זה מאוד ארוך?" (Makes my Tummy hurt, What makes it so long)

עלמה: "תשאל את אמא לבוא" (Ask Ima to come)

תמר: "אתה בדרך שלי" (You're in my way)

עלמה: "ראו אותו על הטלויזיה" (They saw him on TV)

תמר: "ג'וליאנה היא ארבע אני הייתי שלוש" (She's four, I was three)

עלמה: "אין לי רעיון" (I have no idea)

תמר: "משהו רץ פנימה על הרגל שלה" (Something ran over her leg)

והחמוד מכל…

תמר: "הרגשות שלי כואבות" (You hurt my feelings)

reading Galit Lewinski

וכאן תוכלו לקרוא על: איך לומדים אנגלית בשלושה חודשים (או שלא…)

קמפינג

קמפינג. לישון באוהל.

כשהייתי ילדה זכור לי קמפינג בסיני. הייתי בת 4-5, אני זוכרת שנסענו המון שעות באוטו, המשפחה שלי ביחד עם עוד משפחה של חברים, אני זוכרת ביסלי לפנות בוקר בדרך הלוך (ושהקאתי אותו בצד הדרך), אני זוכרת כמה ימים של כיף וחול וים ומים מג'ריקנים ענקיים. אין לי מושג איך ההורים שלי הביאו הכל מהבית – אוהל ואוכל ושק"שים ומים ובגדים לכמה ימים.

Galit Lewinski
טוב כאן אני רואה שעלמה דומה לי. כנראה שהיא באמת מהמשפחה (:

Galit Lewinski

Sinai Galit Lewinski
אבל איפה החולצה הזאת של אמא שלי?! למה היא לא הגיעה אלי בסוף?!

Sinai Galit Lewinski

קמפינג בסיני גלית לוינסקי

בתשע שנותי בצופים ישנתי ב"מחנה הגדול" ב"מאהל", שזה לא באמת אוהל, אלא מבנה מסנדות וחבלים, שקשרנו במו ידינו במגוון "כפיתות" וקשרים מתוחכמים.

בצבא שרתתי כפקידת לשכה ופקידה פלוגתית בגדוד נח"ל, כולה 10 חודשים הייתי על מדים (כי הייתי בת גרעין אז "נאלצתי" לעזוב לשל"ת אמצע ולהאחזות …) אני זוכרת אימון אחד ברמת הגולן במהלכו ישנו כל הבנות של הגדוד בשני אוהלים ענקיים ("אוהל 11"?) שלושה חודשים של סוף קיץ וסתיו ברמת הגולן, תחת שמש קופחת וגשם עז, עד שיום אחד חזרנו לבסיס וכל האוהל היה על האדמה. התמוטט בסופה שהיתה בסוף השבוע…

בשנות רווקותי ישנתי כמה לילות בודדים באוהל על שפת הכינרת, נמסה מחום ומזבובים, או קופאת מקור הלילה באוהל במדבר עם חברים.

אוהל בכנרת גלית לוינסקי
רם ואני באוהל על שפת הכנרת, צעירים ועליזים

לפני כשנתיים במסגרת 'להספיק כמה שיותר זמן איכות עם משפחה לפני הנסיעה' נסענו ללילה של קמפינג על חוף הים בחוף-דור. ביום הראשון סבלתי מכל רגע, כל דקה, כל שניה. הרגשתי כל גרגר חול שנכנס לי בין אצבעות הרגליים וכעסתי על כל גרגר חול שנכנס לי לאוהל ולמצעים. עם בוא הבוקר התחלתי להנות. ים, חופש, אז מה אם נאלצתי לישון בשביל זה באוהל.

Camping Galit Lewinski
מקימים את האוהל

Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski

Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski

את היומיים האחרונים לקייטנה של עלמה הקיץ ב-JCC בילתה (עם יתר קבוצות הקייטנה בגילאי 6-12) בקמפינג באחד האגמים היפים באיזור. כן, בגיל 6, לילה בקמפינג, לבד עם המדריכים. הקנדים מאוד מאוד אוהבים Camps בקיץ, והם מתחילים איתם בגיל מאוד צעיר. היא נהנתה בטירוף!

בסופשבוע הכמעט-אחרון של הקיץ הצטרפנו לחבורה עליזה של ישראליים מקומיים שעושים קמפינג על בסיס קבוע (3-4 פעמים בכל קיץ, כבר כמה שנים). אקדים ואומר שהתלבטנו אם לנסוע או לא. לא היה לנו ממש ציוד, ולישון באוהל? למה בעצם? זה לא קרוואן, ובטח לא מלון… אבל החלטנו לאזור אומץ, (עזר לי להחלטה הפוסט של רונית כפיר על החופשה שלהם בפארקים הלאומיים של ארה"ב, בה את רוב הלילות עברו באוהל, שממש עשה לי חשק). "רק לילה אחד", אמרנו לעצמינו, "מה כבר יקרה, ואם נוסעים אז עדיף לנסוע עם כזו חבורה מנוסה, שתלמד אותנו את כל הטריקים".

Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski

אז מה אני אגיד על קמפינג בפארק הלאומי Sasquatch בקנדה?

אין מקלחות, אסור להבעיר אש בגלל השרפות (אבל מותר מנגל על גז), יש יתושים, קר בלילה, יש רק שרותים "עם חור" (כשעלמה אמרה לי שבקמפינג יהיו שירותים "עם חור" התחלתי ללמד אותה "על יבש" בבית איך לכרוע ואיך להקפיד שהמכנסיים ישארו יבשים. היא מיד תיקנה אותי, אלו לא שרותי "בול פגיעה" כמו בימי הצופים העליזים שלי, אלא שרותים עם אסלה, רק עם בור ניקוז במקום ביוב. בכל מקרה היא לא מסכימה להשתמש בהם).

יש אתר קמפינג מסודר ונוח, ומאוד נקי, עם שולחנות ואדמה משוטחת לבניית האוהלים, יש פקחים שמסדרים ומנקים ומוודאים שכולם שומרים על החוק (שאסור להבעיר אש למשל), יש מי שתיה זורמים, ובעיקר יש נוף מהמם, אגם לרחוץ בו, גינה לשחק בה עם הילדים, ואנשים מאוד נחמדים.

Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski

Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski Camping Galit Lewinski

Camping Galit Lewinski

Camping Galit Lewinski

Camping Galit Lewinski

נשארנו לעוד לילה. ברור לא?!

הבלוג (ואני) היינו בחופשת מולדת

הבלוג (ואני, והבננות) היינו בחופשת מולדת קצרצרה, כי אפילו שזה היה טיפה פחות משבועיים, הג'ט לג כרסם כדרכו בכמה לילות וימים ראשונים.

אז מה היה לנו?

היתה שמש, והיה קצת גשם, והרבה אובך

היה חומוס, היו מצות, ומדפים מכוסים נייר בסופר

היו חמציצים, ולימון מהעץ שבגינה, והיו מליון מתנות שחלקן לא נפתחו מרוב עומס

היה חוף ים מהמם, וחברים ברחבי הארץ, וגם פקקים בכל מקום

היה ליל הסדר, וארוחת חג, והרבה משפחה, והיה גם ערב פרידה של שלוש נשים קרירות מ"אורנה ואלה"

היה פיקניק משפחתי, מפגש משפחתי, בת-מצווה. והיו גם ערבים שקטים עם חברים בבית

היה עמוס ומעייף, והיה גם רגוע ונעים בבית עם ההורים

היו לבננות אלף מפגשים ועיסוקים, וגם אחר-הצהריים אחד פנוי לצפות בסרטי וידאו משפחתיים, ולעלעל באלבומים

היו שטויות עם סבא וסבתא, וכדורגל עם בני-דודים, ולק בקניון, ולהרגיש בבית בכמה בתים, אבל היה גם "אמא, מתי חוזרים הביתה? אמרת שבאים רק לכמה ימים"

היה קצר מדי. לא הספקתי להתגעגע לוונקובר. ומצד שני היה מתיש ומיציתי כבר בשבוע הראשון.

ככה (בערך) זה נראה:
ביקור בישראל גלית לוינסקי
זמן שקט
ביקור בישראל גלית לוינסקי
סבא רוני והלימון
ביקור בישראל גלית לוינסקי
סבא רוני ממשיך עם הלימון
ביקור בישראל גלית לוינסקי
יש לכם את אותות חוש ההומור. בול.
ביקור בישראל גלית לוינסקי
העיקר שכולם מרוצים
איה ותמר. סיפור אהבה.
ביקור בישראל גלית לוינסקי
איה ותמר. חוף דור
ביקור בישראל גלית לוינסקי
קר במים! מה חשבתם?! סוף מרץ, בכל זאת

ביקור בישראל גלית לוינסקי

ביקור בישראל גלית לוינסקי
"מלאך בשלג" גרסת ישראל
ביקור בישראל גלית לוינסקי
תמרול סופרת במחבואים
ביקור בישראל גלית לוינסקי
טבע פראי נוסח דרום תל-אביב
ביקור בישראל גלית לוינסקי
הבננות צופות בסרט החתונה שלנו. קטעים.
ביקור בישראל גלית לוינסקי
היו לנו כמה חובות – דברים שצריך לחפש באלבומים בארץ
ביקור בישראל גלית לוינסקי
תמרול, אורי ויונתן גיבורי על. או אבירים.
ביקור בישראל גלית לוינסקי
סבים ונכדה קורצים
ביקור בישראל גלית לוינסקי
בנות דודות
ביקור בישראל גלית לוינסקי
והעיקר: היה גם חומוס. הצלחנו.
וככה היה הביקור שלנו בפסח בשנה שעברה: ביקור מולדת 2017

חומוס

הדבר היחיד שאני מתגעגעת אליו בארץ הוא חומוס. חומוס טוב, עם פלאפל טרי ולא מלוח מדי, סלט קצוץ דק דק, וחמוצים. במלח.

חומוס גלית לוינסקי חומוס גלית לוינסקי

חומוס, ואנשים.

לא מתגעגעת ללחץ, לחדשות שמקיפות אותך מכל-עבר, לתחושה שכל הזמן "צריך להיות בעניינים" ולקרוא/להקשיב/לצפות במידע העדכני ביותר. לא מתגעגעת לצפיפות באיזורי קניות, לריח הסיגריות ברחוב, לאלימות בכביש. ממש לא.

אני מתגעגעת ליקרים לי: להורים שלי, למשפחה שלי מכל הצדדים, לחברים המאוד-טובים שמכירים אותי שנים ושהשיחה איתם מתחילה מיד מאיפה שהפסיקה, גם אם זה היה מזמן. להם אני מתגעגעת מאוד.

אולי אני מתגעגעת גם לתל-אביב. ולים.

אני מתגעגעת לקרבה שהבננות מרגישות למשפחה שלהן. לטבעיות של להיות עם סבא וסבתא. לאהבה והחברות עם בני-הדודים. למובן-מאליו שבזה, להיות עם הדודות שלהן, לראות את הבננות שלי מרגישות אצלם בבית.

אני מתגעגעת להרגשת השייכות. ההרגשה ש"מכירים אותי". שמעריכים אותי כצלמת. שאני לא צריכה לשווק את עצמי, הקשר קיים, הם כבר מכירים. אני עובדת. יש לי קיום מקצועי בעולם.

כנראה שאני מתגעגעת. מתגעגעת לעוד כמה דברים חוץ מחומוס.

אבל בגלל זה אני כל-כך אמביוולנטית לגבי הביקור בארץ בחופשת הפסח. אני בטוחה שיהיה אושר גדול להפגש עם בני-המשפחה והחברים. אני אתרגש ואשמח והלב שלי יתפוצץ מרגשות. הבננות יהנו וירגישו בבית. אולי אני אפילו אספיק לאכול חומוס לפני שהחג יכנס.

אבל אני יודעת גם שאני לא אספיק להרגיש "שייכת". ביקור של שניים-עשר יום, של ג'ט-לג, וחג, ופקקים, ובלגאן של פסח. ולא תמיד כשפוגשים חברה אחרי שנה השיחה ממשיכה מאיפה שהסתיימה. לא תמיד האינטימיות נוצרת מיד. לא תמיד החברוּת מתגברת על העייפוּת. וכל דקה שהבננות לא "מבלות זמן איכות" עם מישהו היא דקה מבוזבזת, כי תכף נגמר וטסים בחזרה. וצריך להספיק גם כמה סידורים ורופאים ומסמכים ודברים שיש לי רק בארץ. וכל רגע בפקק הוא רגע פחות בשיחה עם חברה, פחות חוויות וזכרונות לבננות.

אני לא רוצה להתאכזב.

אני לא רוצה לאכזב.

אני עייפה מראש. וזה עוד לפני שהתחילו ה-24 שעות של הטיסות.

חומוס גלית לוינסקי
עלמה בת שנתיים וחצי. ככה זה כשגרים דקה מפלאפל אורדע ("פלאפל אביתר" כי הוא בבעלות "אביתר" מ"קרובים-קרובים")
חומוס גלית לוינסקי
זו בכלל קובה שסבתא דליה הכינה. אבל זה הולך טוב עם חומוס

חומוס גלית לוינסקי

עכשיו כבר יש לי תאבון…

חומוס גלית לוינסקי
מנגבת מלידה. רמת-גנית אסלית