נדנדה – עשה זאת בעצמך

המצרכים:

1 ילדה שמאוד מאוד רוצה נדנדה

1 עץ בעל ענף עבה. או חזק. או רעוע אם זה מה שיש.

1 קרש עבה ורחב מספיק (למשל: רוחב 20 ס"מ עובי 5 ס"מ)

4 מטר חבל עבה (בקוטר לפחות 2 ס"מ)

מסור יד, מקדחה

איזולירבנד, מצית, סכין יפני, עיפרון, סרגל או מטר למדידה

קצת עזרה מיוטיוב (בעיקר בקשירת הקשרים)

אופן ההכנה:

מחפשים עץ ראוי בשכונה. עושים סיור מקדים בין שאר הנדנדות התלויות מחוץ לבתים בבלוק על מנת לקבל השראה ולבדוק על איזה עצים הן תלויות.

מנסרים את קרש העץ ברוחב הרצוי (ברוחב ישבן ממוצע + כ-10 ס"מ בשביל החבלים. אנחנו ניסרנו ברוחב 60 ס"מ). קודחים חורים רחבים בארבע פינות, במרחק של כ-3-5 ס"מ מהקצה. אם החורים לא מספיק רחבים יש להרחיב אותם בעזרת חורים צמודים נוספים או סיבוב המקדחה בתוך החור בעודה פועלת על מנת להרחיב אותו.

נדנדה
אגב ככה נראית החצר האחורית שלנו

נדנדה נדנדה

נדנדה
אפשר לנצל את הזמן בכדי לשיר ולרקוד
נדנדה
בואו נבדוק איזה חור יותר רחב

נדנדה

מודדים את אורך החבלים הרצויים וחותכים אותם בהתאם. לא לשכוח לסמן באיזולירבנד את מקום החיתוך (על מנת שהחבל לא יפרם מיד בחיתוך, הוא מהודק באיזולירבנד שהדבקנו), שורפים את קצה החבל החתוך בעזרת מצית.

נדנדה

נדנדה

קושרים את החבל בקשרים מסובכים שמלווים בשיר הסבר ביוטיוב, זורקים את הקשר מעבר לענף. מעבירים את החבל בקשר ואז בחורים של צד אחד של הקרש. עושים את אותו הדבר עבור הצד השני של הקרש. קושרים את הנדנדה בגובה הרצוי.

נדנדה נדנדה

לא לשכוח להדק היטב את הקשרים, רצוי במתיחה חזקה.

הנדנדה שלכם מוכנה!

נדנדה

זה הזמן לקפוץ משמחה ולחבק את כל אלה שעזרו להגשים את החלום. עכשיו נותר רק להתיישב עליה ולהתנדנד. אפשר להשתמש בשארית החבל שנותרה על מנת למשוך את הנדנדה ולנדנד את האחות היושבת בה. הנדנוד יעיל יותר כאשר שרים שירים (נד-נד, או שירים מומצאים. אין הגבלה על סוג השיר).

נדנדהנדנדה נדנדה נדנדה

נדנדה

נדנדה

תהנו!

נדנדה
האושר ממשיך בכל דקה פנויה מאז. בדרך לגן למשל

סבא וסבתא בקצה השני של העולם

הבננות שלנו זכו בסבאסבתא מופלאים. סבא וסבתא ועוד סבא וסבתא וכולם אוהבים אותן, משקיעים בהן, נהנים מהן, ושמחים איתן.

ואני לא מדברת עכשיו על איך הם כהורים לנו, לי ולרם. כי ברור שלא נהיים "סבא וסבתא מופלאים" בלי להיות קודם הורים טובים, ומעורבים-אבל-לא-נדחפים, ומשקיעים-אבל-לא-כופים-את-עצמם ועוזרים-ולא-מצפים-לתמורה ועוד מיני סופרלטיבים. אני לא מדברת על זה.

אני מדברת על סבא וסבתא שאוהבים את הנכדות שלהן (בסדר בסדר, גם את שאר הנכדים. הפוסט הזה הוא על הבננות שלי!) בלי גבול, באמת. נהנים להיות איתן גם כשהן קטנות ושבריריות וגם כשהן גדולות ועקשניות. גם בלילות כשרם היה תורן ואני פחדתי להשאר לבד עם המפלצות הקטנות. גם באמבטיות הראשונות כשאני עוד לא רציתי לקלח אותן לבד. גם כשאנחנו נסענו לסופשבוע או לחו"ל וצריך לקחת לגן, ולארח אותן ימים ולילות. גם באזעקות במלחמה. גם בבילויי אחר הצהריים או שבת בבריכה. מכל וכל. גם בשמחה וגם בעצב.

סבא וסבתא "משקיענים". לא רק במתנות (ובגדים וצעצועים וכיופים). סבא וסבתא שבאים לכל יום-הולדת בגן. ושבאים כשאפשר גם למסיבות של החגים. סבים שבאים למסיבות סיום ומתרגשים איתנו ועם הבננה מגודל המעמד. סבא וסבתא שמכירים את קוד הכניסה לגנים ואת השומר כי הם באים להוציא מהגן לפעמים. סבא שלוקח לגן בכל בוקר כי הבננה השניה קטנטונת ונולדה בדצמבר ("אז למה שהיא תצא מהבית סתם"). סבתא שלוקחת איתה למספרה, ולעשות לק, לעצמה ועל הדרך גם לבננה, בכיף. סבתא שתמיד נותנת לשחק לה בשרשראות. סבתא שתמיד רואים סימן אודם על הבננה במקום של הנשיקה. סבים שמתנדבים ללמד בגן על מיקרוסקופ ומדגימים על טיפה של דם. סבא שעושה שטויות וצחוקים. סבא עם שפם מדגדג. סבתא שמתחפשת בפורים והולכת מחופשת לפורימון. סבתות שמשחקות כדורגל. סבא וסבתא שמכינים עם הבננות קובות ומחבוז וריבה וקציצות. סבים שכיף לישון אצלם, גם בשבת בצהריים אבל גם איתם במיטה. סבים שמקריאים סיפורים. סבים ששרים שירים. סבתא שלוקחת על הכתפיים. סבא שלוקח את הבננה במנשא בכל שמורת הבניאס, כולל בתוך המים, כי אמא ואבא לא יכולים. סבא וסבתא שעושים בייביסיטר, כי אמא נתקעה בעבודה אז "מה הבעיה, נקפוץ". סבתות שבאות בכל שבוע לאחר הצהריים אחד "לבלות קצת" עם הבננות. כל שבוע. סבתא שמציירת בסבלנות אין קץ כל מה שהבננה תבקש. סבתא שלוקחת לגינה וקונה ארטיק, ועושה עוד סיבוב בחוץ, ועוד טיול קטן, ולא מתעייפת. סבא וסבתא שמארחים אצלם בגינה ימי הולדת + בריכה + חברים. סבתא שבאה איתנו בטיסה עד לונדון רק כדי לעזור במסע הארוך לונקובר. סבא וסבתא שמחבקים, ומלטפים, ושרים שיר ערש. סבא וסבתא שמקשיבים קשב אמיתי, בלי הסחות דעת לסיפורים ולשירים של הבננות. סבים שכיף לרקוד מולם. סבים שלוקחים לטיולים. סבים שבונים בקוביות, ובלגו, ומשחקים בתחפושות ובאיפורים. סבתא שתופרת תחפושות. סבתא שמזמינה את המתנות הכי שוות. סבתות שאופות "פליי דו" וקורצות עוגיות שוב ושוב, כמה שהבננה תבקש. סבא וסבתא סבלניים. סבא וסבתא שצוחקים מהבדיחות של הבנות. סבא וסבתא שמתמוגגים מכל תעלול חדש, או הישג, או "יצירה" של הבננות.

וזה לא רק בשביל להתחנף כל הרשימה הזאת. יש לי הוכחות:

סבא וסבתא סבא וסבתא סבא וסבתא סבא וסבתא סבא וסבתא סבא וסבתא

סבא וסבתא סבא וסבתא סבא וסבתא סבא וסבתא סבא וסבתא סבא וסבתא

סבא וסבתא סבא וסבתא סבא וסבתא סבא וסבתא סבא וסבתא

סבא וסבתא סבא וסבתא סבא וסבתא סבא וסבתא סבא וסבתא

סבא וסבתא

סבא וסבתא סבא וסבתא

סבא וסבתא

סבא וסבתא "משקיענים". כבר אמרתי.

הבעיה היא שכל הסבא וסבתא האלה, גרים עכשיו בצד השני של העולם.

אז מדברים בסקייפ/וואטסאפ/טלפון/מסנג'ר. ומתגעגעים מאוד מאוד מאוד. ושולחים מתנות. אבל זה לא זה. אז באים לבקר.

לסבא וסבתא וסבא וסבתא המופלאים, לכבוד הביקורים שלכם אצלינו עכשיו בספטמבר ובאוקטובר. התגעגענו. בעיקר הבננות. איזה כיף שאתם תכף כאן.

זהו, נגמר החופש

שבעה וחצי שבועות של חופש. חופש אמיתי, שלי ושל הבננות שלי. חופש של לקום מאוחר בבוקר, לא למהר לצאת, לאכול ביחד ארוחת בוקר מאוחרת, ולהתחיל את היום. כל יום עשינו "משהו" מחוץ לבית, לפעמים רק הלכנו לגינה הקרובה, לפעמים נסענו לטייל. לפעמים רק אנחנו, לפעמים עם שין אחותי ונטע, לפעמים עם חברים חדשים שהכרנו. רוב הימים היתה שמש או לפחות היה נעים. לפעמים ירד גשם. בכל יום בילינו גם שעות רבות בבית, עם הצבעים והדפים והלגו והפליימוביל והמגנטים והתחפושות והבובות. ולמדנו להסתדר רק אנחנו, לא השתעממנו לרגע. ואם השתעממנו מיד הוצאנו "משהו" חדש מהארון. עוד משחק או פאזל או חרוזים. או החלפנו דיסק במערכת והתחלנו לרקוד. והבננות שלי למדו לשחק המון ביחד, אחת עם השניה. והמון לבד. וגילו שגם לשבת להסתכל מהחלון זה מעניין, במיוחד כשיש טרקטור שמתקן את הביוב בדיוק ממול. ואני למדתי לבשל ולאפות כשיש לידי בננות, ולמדתי שהן בעצם יודעות להעסיק את עצמן, ויכולות לחכות בסבלנות, ומסוגלות להבין ש"עכשיו אני עסוקה" ואפילו ש"עכשיו אני נחה קצת". ונחנו בכל יום בצהריים. מי שנחה בשינה, ומי שעיינה בספרים במיטה ומי שסידרה בשקט את המטבח או ישבה קצת ליד המחשב.נגמר החופש נגמר החופש נגמר החופשנגמר החופש

נגמר החופש
"מחנה"

ובכל יום הספקנו גם לעשות סידורים כשצריך (ללכת לסופר, לדואר, למתנ"ס), וגם לעשות דברים של כיף (אפילו אם זה רק להכנס לחנות פליימוביל או להפריח בועות סבון בגינה שלנו). גם להיות ביחד, וגם לתת מרווח וזמן אחת לשניה. וכל החששות שלי של אף-פעם-לא-הייתי-איתן-כל-כך-הרבה-זמן-רצוף-ביחד-איך-אני-אסתדר-איך-אני-אבשל-כל-יום-שתי-ארוחות-ואצליח-לעשות-סידורים-ואיך-הן-לא-ישתעממו-בלי-חברים-משפחה-סבתות-גן-חוגים-ואיך-אני-לא-אאבד-את-זה-אחרי-שבוע-הרי-אני-בנאדם-חסר-סבלנות – ——התפוגגו.

נגמר החופש
בגינה שלנו
נגמר החופש
בטלפון עם ישראל

gal_3332 gal_3516

זה לא שהיתה רק אידיליה, כל אחת מאיתנו איבדה סבלנות באיזשהו שלב, וגם "הפרדנו כוחות" מדי פעם, ופעם אחת ממש ביקשתי מרם ש"יקח אותן בוקר שלם כי אני חייבת טיפה זמן לעצמי לעצמי לבד לבד לבד לבד בלי אף אחד לידי לנשום לבד דחוף", אבל אחרי שעתיים וחצי של הסתובבות לבד ברח' גרנוויל חזרתי לעצמי ולהנות. כן. נהננו ביחד.

ומחר זה נגמר. מחר בבוקר מתחיל הגן. בהדרגה, מחר זו רק ההיכרות, אבל ממחר זה שוב לקום-מוקדם-להתלבש-צחצוח-לאסוף-שיער-מהר-מהר-מהר-למה-את-מתעכבת-אנחנו-מאחרות-לקחת-תיקים-נו-תנעלי-כבר-אנחנו-מאחרות-תאכלו-בדרך-אין-זמן-איזה-מזל-לא-איחרנו! כמו שהיה בכל יום בשנת הלימודים האחרונה.

ויותר מכך, ממחר זו התחלה חדשה, אמיתית, לכולנו. ואני מתאפקת כבר כמה ימים לא להדאיג אותן, לא להעביר להן את החששות שלי, את הדאגות שלי בשבילן, אבל אני באמת מאוד דואגת. איך יהיה לתמר שנסגרת בעצמה כשנכנסת למסגרת חדשה בגן חדש שכולם מדברים בו אנגלית והיא לא ראתה אותו מעולם, ולא מכירה אף חבר או חברה? איך יהיה לעלמה שכל כך אוהבת לספר ולהסביר ולחשוב בקול רם – כשהיא לא יכולה להתבטא באנגלית בכלל? האם היא תשתתק בגלל זה? או תרגיש מתוסכלת? האם תמר תסכים בכלל ללכת לגן? או שתכעס עלי על ה"בגידה"? ואם עלמה שכל כך מתרגשת להתחיל גן חדש מחר תרצה להמשיך ללכת לגן גם אחרי היום הראשון – שהיא תבין כמה הוא שונה ממה שהיא מכירה?

כ ו ל ם אומרים לי שיהיה בסדר, שילדים "תופסים בצ'יק את האנגלית" ש"בחנוכה קורה נס חנוכה והילדים פותחים את הפה ומדברים אנגלית", שזה "ה-גיל לעבור כי עכשיו הם כמו ספוג". בסדר בסדר הבנתי. אני יודעת שיהיה בסדר, ואפילו שיהיה מצויין. אבל יש שלושה חודשים עד חנוכה ושלושה חודשים – 90 יום – של קושי זה המון. אני מקווה שאיכשהו להן הנס יקרה כבר עכשיו, והן יסתגלו מהר, ויהיו סבלניות להבין מה קורה סביבן, ויכירו חברים ולא יהיו בודדות. ושאני אהיה סבלנית. ולא אהיה בודדה.

הנה, הוצאתי הכל. גם כל הדמעות כבר יצאו (הן ישנות, זה זמן טוב, אני לא צריכה לדאוג שאני מפילה עליהן  את הדאגות שלי). התיקים כבר מוכנים, הבגדים מקופלים ליד המיטה. לכל אחת מחכה עוגיית שוקולד צ'יפס טרייה בתיק האוכל החדש, לעידוד.

Wish us luck!

נגמר החופש
היום הראשון בגן. ספטמבר 2016
ככה זה נראה הבוקר. וככה זה נראה ביום הראשון לגן ספטמבר 2015

נהייתה לה פה חבורה

מפה לשם, כחלק מהמעבר שלנו לונקובר, נהייתה לה פה חבורה.

הן תמיד הסתדרו טוב הבננות שלי, אוהבות-משחקות-כועסות-מתנצלות-ממשיכות, אבל תמיד היה מאוד ברור מי הגדולה, המנוסה, המלמדת, המוותרת, האחראית והבוגרת, שיש לה חברים משלה ועניינים חשובים לארגן (עלמיק בת החמש) ומי הקטנה, הברדקיסטית, הדעתנית, ששרה כל הזמן ברקע ובלי ששמים לב הולכת ומפרקת לעלמה את המבנים ומשחקת לה בדברים, וחוטפת ומבקשת מיד "סליחה" באופן מאוד לא אמין (תמרול בת השנתיים וחצי).

ברור שזה גם בגלל שהיינו חודש בבית בלי אבא לפני ההגעה לכאן, רק הבנות, "צוות משאל*" ומאוד מאוד התקרבנו. היינו המון ביחד בשלבים מרגשים, מלחיצים, ולעיתים קשים (סיום אריזות, ניתוח בקע לתמרול, מעבר לבית של סבא וסבתא, הטיסה שסבתא ליוותה אותנו עד לונדון אבל משם היינו רק שלושתינו).

וגם בגלל שהגענו הנה לחופשת קיץ ארוכה בלי גן, בלי חברים, בלי כמעט ילדים שאנחנו מכירים (מכירים את הבנות של אחותי שעם כל הכבוד גדולות ועסוקות בענייניהן חוץ מבלשחק איתנו, ופוגשים ילדים דוברי אנגלית בגינה. הבנות מדברות איתם עברית, ועלמה רצה אלי כל רגע לבקש תרגום: "אמא – איך אומרים בואי אחרי?" "איך אומרים זאת היא תמר?" שפה זה לא ממש מכשול בין ילדים, אבל זה תמיד רק לזמן קצר ואז הם הולכים).

גם בגלל שחסר להן חברה, שתי ילדות שנמצאות בגן מגיל שמונה חודשים כל אחת, תמיד במסגרות עם הרבה ילדים, אוהבות חברה, רגילות לשחק בקבוצה גדולה, ופתאום הן רק שתיים.

וגם בגלל שהן גדלו ויש להן הרבה נושאים משותפים: שתיהן אוהבות יצירה (עלמה כותבת ומציירת, תמר גוזרת כל דבר שהיא מניחה עליו יד), שתיהן אוהבות לרקוד ולשיר, לבנות במגנטים, לשחק בפליימוביל (שהיה במקור של עלמה עד שתמרול גילתה את הדרך להגיע אליו). שתיהן אוהבות לשחק בבובות, לשמוע סיפורים, לראות תכניות באייפד. ומה שלא שתיהן אוהבות האחת מלמדת את השניה.

חבורה
אחות קטנה אחות גדולה

חבורה חבורה חבורה חבורה

חבורה

מפה לשם, מאז שהגענו לפה, הן הפכו לחבורה. הן משחקות המון ביחד: ממציאות, בונות, מפרקות, מכינות ספרים מאויירים, מכינות לי אוכל דמיוני. סביב לשולחן האוכל יש להן הווי שלהן, שכולל בדיחות פנימיות. במושב האחורי של האוטו יש כל הזמן שיחות, שירים (וריבים), וגם באמבטיה שוטפות אחת את השניה ומטפלות בלוויתן המתנפח שלהן. חלק מאלה תמיד היו. לאחרונה פשוט יש להן עולם שלם משל עצמן: "עלמה אני צריכה פיפי! תביאי לי את השרפרף!" – אני שומעת את תמרול צועקת מהשרותים. "בואי תמר, אני אנעל לך את הכפכפים" – מארון הנעליים בכניסה. "בואי נבנה ביחד חללית" – מחדר העבודה/משחקים. "אני יכולה למרוח אותך" – מורחות בקרם שיזוף אחת את השניה. "בואי נעשה לאמא ואבא הפתעה" – זוממות משהו בחדר השני.חבורה

חבורה
מתקשטות במדבקות לקראת היציאה מהבית
חבורה
תעלול המנוחה על הרצפה ולא במיטות
חבורה
עלמה חותכת לתמר פנקייקים
חבורה
תחביב ידוע לאסוף מקלות

חבורה

חבורה
חולה רקדנית ורופאה רקדנית
חבורה
מכינות ברכת יומולדת לאבא

ואז המלעיל של ה'חבורה' מרים ראשו, כשהן נכנסות אלינו לחדר בצעד איטי, מתאמצות לא לחייך: "אנחנו לא רוצות לנוח היום צהריים" (אחרי שהסתודדו בחדר ואזרו אומץ ביחד), או כשהן זוממות תעלול מרגש במיוחד: "אמא אל תבואי רגע לחדר" (מחליפות בגדים או מחליטות לסדר את הבלגאן בחדר). זה כבר יותר מ"אחיות טובות". הן קרטל.

חבורה

כבר כתבתי שאחת מהמטרות שלנו ברילוקיישן הזה היא להיות ביחד. הן כבר גילו את ה"ביחד" הזה, ולי זה מחמם את הלב.

*"צוות משאל" – כשאנחנו מנסים לגייס אותן לאיזו משימה, לתקתק עניינים או לעמוד באתגר, אנחנו מזכירים להן שאנחנו צוות. "צוות משאל".

מסיבת בלוק

הרגע חזרנו ממסיבת בלוק. מסיבה שכונתית, באמצע הכביש, בין הבתים ברחוב שלנו.

תכל'ס זה היה הבלוק של אחותי אבל היא הזמינה אותנו להצטרף (ואנחנו גרים באותו רחוב במרחק כמה בלוקים גם ככה).

זו היתה יוזמה של שני שכנים. הם עברו בין הבתים והזמינו את כולם כבר לפני כמה ימים, חילקו פלאיירים, וביקשו שכל מי שיגיע יבוא משהו לאכול, +כיסא, שולחן, כאלה. ברור שלא רציתי ללכת (צריך לדבר עם אנשים חדשים) אבל רם אמר שיהיה מגניב (היתה כזו מסיבה בבלוק שלנו כמה ימים לפני שהגענו, הוא הלך), ושין אחותי ונטע באות, אז הכנתי עוגיות שוקולד צ'יפס ובאנו.

הם סגרו את הרחוב לאורך בלוק אחד, הביאו כיסאות, ברביקיו, שולחן לאוכל, כלים חד פעמיים. השכנים המארגנים הביאו צידנית מלאה בשתיה קרה, גירים צבעוניים לילדים, בועות סבון. לאט לאט הגיעו עוד ועוד אנשים, כל אחד הביא משהו מהבית – מזרן, עוד כיסא, כשלברביקיו נגמר הגז מישהו אחר גרר את הברביקיו שלו מהבית.

מסיבת בלוק

הגענו די בהתחלה, קצת במבוכה הצגנו את עצמנו, כל אחד אמר איפה הוא גר. גם הם לא מכירים האחד את השני. "אה אתם מהבית הירוק? אנחנו מפה בבית החום, גרים פה כבר ארבעים שנה. ממול גרה פאם, היא משכירה ללורי וג'וליה. זה הבן שלי (מציג את בנו השחור, הוא לבן), אתם רואים שאנחנו לא דומים". הם חיים שם כבר שנים, אבל כמה פעמים אתה פוגש את השכנים ברחוב? הילדים לומדים בבתי ספר שונים, חלק מהשכנים מבוגרים, הרבה בתים מחולקים ומושכרים לזוגות צעירים ולסטודנטים.

לאט לאט הגיעו עוד אנשים. מבוגרים וצעירים, כמה משפחות. ישבו, שתו בירה, פטפטו, הכירו. אלינו התקרב מיד אביחי, הוא ופסקל אשתו עברו לפני שבועיים ממונטריאול בעקבות עבודה. הוא ישראלי, שמע את ה"ניגון" של העברית שלנו מרחוק ובא לבדוק מי מדבר עברית. הם מצפים לילד, היא לא עובדת, התחילה את חופשת הלידה שלה (שנה חופשת לידה. חצי שנה ראשונה מקבלת 75% מהשכר שלה, בחצי השנה הנוספת 50%). עם הבנות שלנו התחילה לשחק לורי, צעירה ששוכרת אצל פאם יחידת דיור. היא גם עברה לא מזמן, והיא שיחקה עם הבנות בדיגדוגים ומשחקי ידיים, למרות שהן לא מדברות אנגלית. הן התאהבו בה מיד.

מסיבת בלוק

מסיבת בלוק

מסיבת בלוק מסיבת בלוק מסיבת בלוק מסיבת בלוק

תמרול במסיבת בלוק
צילום התמרול: נטע

לקראת השעה שבע כל איזור המסיבה היה מלא, אנשים אכלו, אחרים סתם ישבו על הדשא. חלק ישבו ופיטפטו על הכיסאות, אחרים בעמידה. להקה בת ארבעה נגנים התחילה לנגן ולשיר. הבננות רקדו, ורצו בין האנשים אוספות לעצמן חברים חדשים (מבוגרים דווקא).

מסיבת בלוק מסיבת בלוק מסיבת בלוק מסיבת בלוק

מסיבת בלוק מסיבת בלוק

כל כמה רגעים ניגש אלינו מישהו, הציג את עצמו, פתח בשיחה. אלן (השכן המארגן) ביקר שלושה שבועות בישראל לפני כמה שנים. מישהי פיטפטה איתי על תמר, ועל השם תמר, שנפוץ גם בקהילה שלה (היא ארמנית במקור). אחרת שיבחה בפני את עלמה על איך שהיא רוקדת. איש אחד ניגש אלי והחמיא לי על הצלחת שבה הגשתי את העוגיות (אמא שלי הכינה אותה בחוג קדרות). עם פסקל שבהריון דיברתי על חופשת הלידה שלה ועל הלידה המוקדמת של עלמה. וכל זה באנגלית הרצוצה שלי כשאני משתדלת להמעיט בדיבור ולסיים בזריזות ובהצלחה כל משפט שאני מתחילה.

וכולנו הרגשנו בנוח, ונעים, ושמחנו כל כך שבאנו. גם אנחנו כאורחים מהבלוק הסמוך ("ברוכים הבאים לונקובר! בהצלחה!") גם הבנות ששיחקו מיד עם כמה ילדים אחרים, ונהנו מתשומת לב המבוגרים. גם כל הסובבים אותנו. נראה שכל אחד מצא את מקומו

מסיבת בלוק מסיבת בלוק

מה זה?! הקנדים לא ידועים כאנשים קרים? כל אחד לביתו? סגורים? למה הם כל כך נחמדים אלינו? מי בכלל יוזם כזאת מסיבה, סתם כך ביום שישי אחר הצהריים באוגוסט? לא מסיבת צעירים דווקא, לא לכבוד איזה חג. פשוט בשביל הקהילה. כדי שנכיר אחד את השני. כדי שיהיה נעים לעבור ברחוב, אולי ניפגש מדי פעם על המדרכה. והגיעו ככה אנשים, בכל הגילאים, ושוחחו מבוגרים עם צעירים וההפך, ונהנו ממזג האוויר וממוזיקה טובה ואוכל טעים.

שוב הופתעתי לגלות שהם פשוט אנשים לא צינים. אין פה שום אינטרס חבוי. הם לא מכירים, וישמחו להכיר. זו כל המטרה. וזה מפתיע אותי כי אנחנו – הישראלים – מצטיירים בעיני עצמנו כאנשים חמים, פתוחים, וחברותיים.

ולא רק שאני לא מדמיינת מסיבה כזו אצלינו ברחוב המעגל ברמת גן, גם לא נראה לי שהייתי באה.

מסיבת בלוק מסיבת בלוק

אולימפיאדה

איזו אכזבה האולימפיאדה הזו.

לא מהספורטאים חלילה, מהמשחקים עצמם או מההשגים. ממש לא.

פשוט מאז שאני ילדה אני אוהבת לצפות באולימפיאדה. אני זוכרת את עצמי צופה בטקס פתיחת האולימפיאדה ב-1984, מול הטלויזיה אצל חברים של הורי בחיפה. כילדה הייתי צופה בכל התחרויות ששודרו (קיץ, חופש גדול, ערוץ אחד), ובעיקר האתלטיקה, השחיה וכמובן התעמלות הקרקע והמכשירים שריתקו אותי. הייתי צופה עם אבא שלי בריצות הקצרות, אני זוכרת את המרתון, מירוצי השליחים וריצת המשוכות. הייתי מתרגשת בשביל המתעמלות הצעירות והשריריות של התעמלות הקרקע. אני וחברות ילדותי הערצנו את הסרט "נדיה" וצפינו בו שוב ושוב (עד לא מזמן. אחלה סרט).

ההזדהות עם המתחרים: ההתרגשות איתם מהמעמד, והקושי על פניהם בהמתנה, המתח לפני קבלת הניקוד. הציפייה לתוצאה שתופיע על המסך, ואז ההקלה או השמחה או האכזבה, עוברת כזיק בעיניים, חיוך או לא, ומיד ממשיכים הלאה, מרימים יד וניפוף פרידה, או מחכים לנסיון נוסף לשפר את התוצאה. כמה כוח נפשי.

האולימפיאדה הזו "עברה עלי" בונקובר, והיא החלה שלושה שבועות אחרי שהגעתי עם הבנות לכאן. בלי כבלים ובלי טלויזיה (היא עוד לא הגיעה, קיבלנו אותה מתנה לפותחי חשבון הבנק) צפינו בשידורים דרך אתר החדשות הקנדי ה-CBC. סרטוני הוידאו באתרים הישראלים לא נפתחים כאן, כך שלא יכולנו לראות את התחרויות של המתחרים הישראלים. הקנדים כמובן משדרים את ענפי הספורט שמעניינים אותם, ושבהם משתתפים ספורטאים קנדים, כמו רוגבי, טרמפולינה, קפיצה למים, ריצות, ורכיבה קבוצתית מוזרה על אופניים. ענפי הספורט שהם משדרים מעניינים כשלעצמם, נהננו לראות במשך יומיים קפיצה למים ולעודד את הקופצות הקנדיות, אבל העריכה של השידורים קצת מאכזבת – לא רואים את התחרות כולה אלא השידור עובר מתחרות לתחרות כל הזמן, וקצת קשה לעקוב. אני מניחה שזה ככה גם בארץ. אולימפיאדה אולימפיאדה

אולימפיאדהאולימפיאדה

מתחילת שידור האולימפיאדה הלהבתי את הבנות, וסיפרתי להן כמה שזו תחרות מרגשת, שמגיעים ספורטאים מכל העולם, וישבנו ביחד לצפות סביב המחשב שלי. לא הצלחתי להראות להן תקציר של טקס הפתיחה בשום אתר. חלק מהזמן צפינו בסרטונים ערוכים של מקצה אחד בלבד, או תרגיל קרקע אחד, ובשאר הזמן השארנו ברקע את השידור הישיר. בשום שלב לא הצלחתי להראות להן טקס זכיה במדליה מההתחלה ועד הסוף! הסברתי שזוכים, ואז עולים על הפודיום מקבלי מדלית הארד, ואז מקבלי מדלית הכסף ואז הזהב, ושמושמע ההימנון של המדינה ברקע. אבל לא ראינו טקס כזה, תמיד קוטעים את השידור לפני ההימנון. לא הצלחנו לראות את ההתרגשות של הזוכים מהמעמד המטורף הזה. (אפשר כמובן לחפש ביוטיוב, אבל כל הרעיון זה לצפות בתחרות שלמה, להתרגש, לקוות, ואז לשמוח עם הזוכים).אולימפיאדה אולימפיאדה

חמישה ימים לפני תום המשחקים הגיעה הטלויזיה והתחלנו לצפות בשידורי ה-CBC במסך הגדול.

אולימפיאדה אולימפיאדה אולימפיאדהמה שכן – עלמה ותמר עודדו באופן פעיל את המתמודדים (הקנדים בעיקר אבל גם אחרים), ועלמה שמחה גם בשביל הישראלים וגם בשביל הקנדים "כי גם הם מהקבוצה שלנו". תמר מקפידה לצעוק "וואוו!!!" ולהתלהב מהקפיצות המושלמות למים. בסך הכל נהננו, אבל אני מרגישה חוסר מהחוויה הסוחפת של ימי האולימפיאדה של ילדותי. אולי זו אני שהתבגרתי, אולי זו המולטימדיה שסביבי.

אולימפיאדה
עושות תרגילי קרקע נוסח בננות

בין תיירים לדיירים

הימים הראשונים ברילוקיישן עוברים עלי בהרגשה המוזרה של 'בין תיירים למתגוררים'. מצד אחד אנחנו גומעים את העיר, מחפשים בכל רגע פנוי מקום לנסוע אליו, פארק חדש לגלות, רחוב לתור אותו, מסעדה מעניינת. אנחנו לא חוזרים על אותו מקום פעמיים, כל הזמן מסתובבים ומבלים. ומצד שני בסוף כל יום (ובדרך כלל גם באמצע למנוחת הצהריים של תמר) אנחנו חוזרים הביתה למקלחת (וטיפול כינים שסחבנו מהארץ) ולישון במיטות שלנו. מצד אחד הכל חדש ומסעיר ומבלבל וגדול ומרשים ויפה וירוק ופורח וזורם, מצד שני זה בית, עם ארוחות לבשל וכביסה לכבס וסידורים של בית כמו למיין את המיחזור ולעשות קניות בסופר.

מרגיש קצת כמו Airbnb, רק בבית ממש ממש שווה וחמוד. ושכל הדברים שלנו בו פחות או יותר. ושאני משקיעה הרבה אנרגיה בלהכיר את הסופר והאוטו והדרך לעשות פה דברים. ושהולכים אחה"צ לגינה. ושרם עובד בכל יום. ושלא צריך למהר ולסמן וי על האתרים כי אנחנו פה גם מחר, וגם בקיץ הבא, וגם בשנתיים הקרובות.

מוזר.

מצד אחד כשרואים את הגלידה האהובה עלינו מניו-יורק עוצרים את האוטו בחריקת בלמים כי "חייבים לאכול Cold stone" (כמו בכל טיול שלנו שהופך להיות "טיול קולינארי", שמחשבים את המסלול שלנו לפי הארוחות שצריך להספיק).

מצד שני מבשלים ואוכלים בבית. צריך לשמור על שגרה כלשהי, לדאוג לאכול בריא, לא לאכול בחוץ יותר מדי, לא לדלג על ארוחות. רם הגשים חלום ו"קיבל מאיתנו ליומולדת" מכשיר ברביקיו הממוקם מחוץ לדלת של המטבח. כיוון שרם הוא היחידי שעובד (או נמצא במסגרת) כרגע, הוא מיד השתלב בסדר היום המקומי בו אוכלים ארוחה קלה בצהריים, ומרגיש צורך לארוחה חמה יותר בערב. אנחנו נעות בין ארוחת ערב ישראלית לארוחה חמה איתו בערב.

על המנגל תמרול ואבא

מצד אחד כמו כל התיירים אנחנו נוסעים לכל האתרים התיירותיים ו"כובשים" את כל היעדים שמופיעים בספר: סטנלי פארק, קווין אליזבת פארק, האקווריום, גרנוויל איילנד, הכפר האולימפי, GasTown.מתוקות בקווין אליזבת פארק יער בלין קניון

Lynn Canyon
Lynn Canyon

עלמיק בLynn Canyon

White Rock beach
White Rock beach

שפל White Rock beach

סטנלי פארק
סטנלי פארק. ממש הפארק הלאומי!

גזע עץ סטנלי פארק חוף ים בסטנלי פארק

מצד שני יש לנו "קשרים עם המקומיים" (אחותי ומשפחתה גרים פה כבר שמונה שנים) ואנחנו מכירים דרכם את המקומות ה"שווים" באמת. את חוף הים של ה-Spanish Banks, חוף הים של העיירה White Rock, טיול ב-Lynn Canyon ,את הבריכה הציבורית היפה שנפתחת רק בקיץ, את המקום עם המזרקות לילדים הכי קרוב לבית…

אגב בריכת השחיה – אני לא מצליחה להפנים עדיין את המחיר המגוחך (2.5 דולר קנדי למבוגר, 1.5 לילד בן 3-8) של הבריכה הנהדרת והנקייה הזו. וככה זה בכל הבריכות הציבוריות הפזורות בעיר. איך זה שאנחנו בישראל משלמים 65 ש"ח למבוגר בכניסה בשבת לבריכה שיש בה בקושי חצי מטר של דשא לאדם ?! ג'ריקו ביץ'

ג'ריקו ביץ'
שפל מופלא בג'ריקו ביץ'

ג'ריקו ביץ'

הבריכה
הבריכה העירונית המדוברת

תמר במזרקות עלמה במזרקה

הסכר
Cleveland-dam

מצד אחד אנחנו המון בחוץ, נהנים מהשמש הקיצית ומזג האוויר הנעים, מבלים Out-doors כמו כולם פה.

מצד שני יש לנו בית לחזור אליו. חדר עם המון המון צעצועים שהבאנו מהארץ ושהבנות של אחותי העבירו אלינו באהבה. יש לנו "זמן בית" בבוקר, בערב, ובדרך כלל גם בצהריים, לנוח ולשחק.בין תיירים לדיירים בין תיירים לדיירים

בין תיירים לדיירים

בין תיירים לדיירים

מצד אחד אנחנו בחופשה. לפחות אנחנו – הבנות, קמות מאוחר, נהנות ללכת ברחובות הסמוכים, לעשות כל יום אטרקציה אחרת, להעביר זמן איכות עם הבנות של אחותי.

בין תיירים לדיירים

בין תיירים לדיירים בין תיירים לדיירים

ומצד שני אנחנו נשארים. צריך להוציא מספר ביטוח לאומי, ללמוד להכיר את המפה של העיר, להוציא רישיון נהיגה (לא מאמינה שאני צריכה לעבור שוב טסט אחרי שיש לי רשיון כבר 22 שנה. ועוד באנגלית), לקנות רהיטים וחפצים לבית, לרשום לחוגים לשנה הבאה, לקנות תלבושת אחידה לגן.

מצד אחד אנחנו המון ביחד. ארבעתנו. כמו בחופשה משפחתית ארוכה וטובה.

מצד שני צריך להתרגל לדבר בטלפון/סקייפ/מסנג'ר/פייסטיים/וואטסאפ עם המשפחה והחברים האהובים שהשארנו בארץ. אנחנו עוד לא ממש מתגעגעים (מרגישים בחופשה – כבר אמרתי) אבל צריך לסגל הרגלי שיחה, ולמצוא זמן לדבר. כי מלבד הפרשי השעות הגדולים (עשר שעות הפרש) והעיסוקים הרבים של כולם, הזמן טס, וזה לא שניפגש בעוד שבוע לארוחת שבת עם סבא וסבתא או נקפוץ ביחד לגינה עם החברים. צריך ללמוד לדבר (ללמד את הבנות לדבר, להבין שעכשיו הן צריכות לפנות חמש דקות מעיסוקיהן ולהתרכז בשיחה, זה לא מובן מאליו) ואנחנו צריכים להיות מודעים ולפנות זמן לזה.בין תיירים לדיירים בין תיירים לדיירים

מצד אחד שנתיים זה המון זמן לא להיות בארץ. המון זמן לא לפגוש משפחה וחברים. להתגעגע. להרגיש לבד. להנות מהביחד שלנו. לחיות בשגרה אחרת, להתרגל לחשיבה אחרת. מצד שני מה זה שנתיים בחיים?