צילומים בלבן 2019. שוב התכנסנו בסוף מרץ, שבועיים לפני הנסיעה השנתית ארצה לביקור המשפחתי בפסח, להצטלם צילום משפחתי בלבן.

מסורת היא מסורת, הרי צריך להחליף את התמונה במסגרת בבית אצל סבא וסבתא.

הפעם זה היה ממש קצר. התרעתי בפני כולם ערב קודם: מחר מצטלמים תמונה משפחתית בלבן. ההכנה מראש עוזרת לכולנו. הבגדים נבחרו, הפלאשים הוקמו, המצלמה על טיימר.

צילמנו כמה תמונות ברצף, כולם כבר מתורגלים אז לא צריך הרבה מאמץ. עשינו כמה תמונות לפי בקשתי, ואז רם, עלמה ותמר הציעו רעיונות לצילומים נוספים.

עכשיו, רק נותר לי לבחור.

כולם לחייך למצלמה!

אוקי, כולם מחייכים, אולי נעשה קצת שיגועים?!

מה עדיף? תמונה שכולם חמודים וייצוגיים –

או תמונה שכולנו שמחים וצוהלים?

תמונה שאני ביימתי: "כולם להסתכל על המצלמה ולחייך חיוך יפה!" –

או תמונה שעלמה ביימה של ה"צחוקים" של מאחורי הקלעים? –

או אולי בכלל תמונה שתמר ביימה – לפי הראש התמרולי האופייני –

לצערי לא הצבעתי השנה בבחירות. קנינו את הכרטיסים לביקור בארץ מוקדם מדי, לפני שביבי החליט שצריך עוד פעם לבחור בו. בפעם הראשונה בחיי, ישבתי במרחק עצום מהארץ, בידיעה שאפילו את המעט שיכולתי לא עשיתי.

אצלי שעת צהריים, אצלכם חצות. המדגמים ב-Ynet מראים קרב צמוד. לפני ארבע שנים הלכתי לישון אופטימית וקמתי למציאות משוסעת עוד יותר מאי-פעם. הלילה (אצלי) אדע את התוצאות. ואולי אכתוב את כל הפוסט הזה מההתחלה.

בנתיים אני בוחרת תמונה בכחול ולבן. ומקווה שיאיר בוקר חדש ובהיר על המדינה האהובה שלי, מעבר לאוקיינוס. 

והנה קצת צילומים בלבן מהשנים הקודמות:

 

פוסטים על מסורת ה"צילומים-בלבן": ככה זה התחיל, ככה זה המשיך, ככה זה עובד.

לפני כמה ימים ישבנו בבית קפה, הבננות ואני.

הן ניסו לשכנע אותי שכדאי לעשות להן אחות קטנה.

הסברתי להן שזה לא יקרה.

"עד מתי הגוף עוד יכול, אמא?" עלמה שאלה.

"אבל תחשבי על זה, אמא", עלמה ביקשה.

תמר כבר עברה להתעניין בסנדוויץ' שלה.

פעם, אני זוכרת, ניסיתי לדמיין מה זה כשיש תינוקת בבית. הייתי בהריון עם עלמה, וההריון היה מאוד מוחשי ופיזי, אבל לא הצלחתי לדמיין נוכחות של תינוקת בחיינו, שלא לדבר על ילדה. בכלל לא תפשתי את הקונספט שהם תינוקות בהתחלה, אבל אחר-כך, וזה יקח כמה שנים, הם גדלים. שצריך להחליט אם רוצים מטפלת או פעוטון, ומה דעתינו על מסכים, ועל ממתקים בגינה, ועל שעות שינה ו… ו… ו… וזוהי רק ההתחלה. כי כעבור כמה שנים זה כבר לא רק מה אנחנו רוצים, או מחליטים, או חושבים שנכון. יש לתינוקת הזו – עכשיו כבר בת 5 – דעות משל עצמה.

פעם מזמן, אחרי שעלמה נולדה, ממש באחד הימים אחרי הלידה, רם אמר לי: "בואי נעשה עוד אחת, אני מוכן". "בוא נדבר על זה בעוד שנה" -אמרתי אני, מלטפת בקצה האצבעות את התפרים של הניתוח הקיסרי. ואז, באמת עברה שנה וחשבתי – אבל מה רע לנו ככה? היינו שלישיה, אבא-אמא-עלמה, וסופסוף הדברים התחילו להסתדר, הרגשתי שהכאוס של ההתחלה נשלט יותר, ברור לי יותר.

"אבל מה רע לנו ככה?" שאלתי את רם. "בואי נעשה לה אחות" – הוא אמר. "שלא תהיה לבד בעולם".

וככה נולדה תמר. בשביל עלמה. לפני שהיא היתה עצמה כבר היה לה יעוד.

אבל זה היה התירוץ הרשמי. הרי תמרול היא כוח ואישיות ובנאדם נפרד לחלוטין. ילדה עצמאית ודעתנית ושודדת ובעלת ביטחון וחוכמה.

ויש להן אחת את השניה. יש להן גם אותנו ואת עצמן ואת העולם. והן רבות וכועסות ואוהבות – כמו כל אחיות.

הן הפוכות לגמרי באופי, בדרך ההסתכלות על העולם, בחוויה האישית.

מלח ופלפל.

כל אחת מוסיפה בעצמה, אבל טעים עוד יותר ביחד.

פוסטים נוספים בנושא: על עלמה הבכורה, על תמר הילדה השניה, על להיות אחיות, עונות השנה על הנדנדה

שין ואני נסענו לביקור של שבוע בישראל. סיכמתי בקצרה את רשמי מהביקור במטוס בדרך חזרה:

קצר. מדי. עובר כמו יומיים בקושי. הג׳ט לג ממשיך עד יום הנסיעה חזרה.

עצמאות. מספיקים הרבה לבד. אפשר להספיק לעשות חמישה דברים שונים באותו יום. לכל יום יש התחלה מוקדמת וסוף בשעות המאוחרות. 

געגועים למשפחה שלי בוונקובר. השעות הפוכות, קשה למצוא זמן נוח לשני הצדדים לשיחה. וקשה לדבר בטלפון / שיחת וידאו / וואטאבר. הבננות עסוקות, קשה לבטא רגשות כשבדיוק מתארגנים לבית-הספר. עכשיו אני מעריכה עוד יותר את המאמץ של המשפחות שלנו בארץ לשמור על קשר. שיחה של כמה דקות ביום זה בקושי שיחה. מצד שני, איזה מזל שיש לנו את האופציה הזו. כשההורים שלי גרו בארצות-הברית הם התקשרו פעם בשנה, אולי. 

לינה אצל ההורים. אני ישנה לבד בחדר היַלְדוּת שלי, ובחדר הסמוך אחותי ישנה, ובחדר השלישי ההורים שלי. הרגשה מובנית של בית למרות שאני לא גרה בו כבר המון שנים.

געגועים. פעם ראשונה בשנתיים וחצי שאני גרה בוונקובר שאני מתגעגעת לארץ. לא רק לאנשים ספציפיים בארץ אלא לכל ההוויה של לגור בישראל. לקרבה של המשפחה. לחברים שנמצאים במרחק שיחת טלפון וכמה דקות נסיעה. גם אם זה נסיעה של שעה בפקקים, זה מרחק של כמה דקות. 

פקקים. אלוקה, כמה תנועה יש על הכביש. ״תנועה״ זה במקרה הטוב. כמויות של מכוניות נדחפות ונדחקות לאותו כיוון. בגלל זה השימוש בווייז בארץ הכרחי. כל תכנון היום מושפע מהשעות של הפקקים ומכיוון הפקקים. 

תנופת בניה. מכל עבר סוללים כבישים, בונים בניינים. ועדיין, כל הערים נראות לי אותו הדבר. גם כל איזורי התעשייה. 

שגרה. פעם ראשונה שאני מבקרת בשגרה ולא בחופשת הפסח. פסח הוא חג קשה, ידעתי את זה הרבה לפני שנסעתי לוונקובר. הפעם ההבדל בלט עוד יותר. כמה נעים לבקר אנשים בשגרה. כולם יותר רגועים. האירוח פחות מתאמץ. לא חייבים ״לעשות משהו״. אפשר פשוט להפגש, אם יוצא, וזה הרבה יותר מוצלח. 

מוכר. הכל מוכר ומובן. גם בסניף השכרת הרכב, גם בתחנת הדלק, גם ב״יד-שרה״. במקומות שלא הייתי בהם מעולם, נוח לי. אני מבינה את הסיטואציה. יודעת מתי צריך להתעקש, לא מתביישת לשאול שאלות. 

האוכל נורא יקר. גם מקומות בינוניים מרשים לעצמם לקחת סכומים של מסעדת עילית. אבל כשמגיעים למקום עם אוכל טעים, ויש המון כאלה, הוא מאוד מאוד טעים. יקר וטעים. 

יש מיץ תפוזים סחוט, וקל להשיג אותו. בכל יום בביקור הזה שתיתי מיץ תפוזים סחוט. וואו, כמה שאני אוהבת. 

לא כל האנשים בישראל נחמדים, אבל הרוב כן. איכשהו זכרתי שאנשים הרבה פחות נחמדים, ולחוצים, וכועסים. אולי בגלל פסח. 

אבל הם לא אדיבים. זה לא. לא בחנות, לא בטלפון, לא ברחוב. רובם יהיו משהו בין ישירים לאגרסיביים. אני מרחמת על התיירים. ההרגשה היא שצריך ידע מוקדם בשבל להתנהל. אי אפשר להיות ״חלש״. 

נתב״ג. זהו. כל-כך קצר וכבר נגמר. שינו פה את הבידוק הבטחוני, זה יותר מוקדם ויותר מהיר. מה שכן, יושבת שם איזה רוטנת אחת בשלב של בדיקת הדרכונים במכשיר הזה שסורק אותם. היא נזפה בנו אחד אחד, לפי התור. ״תניח את זה ככה״, ״מה אני צריכה לעשות את זה בשבילך?!״ ״תשימי את הטיקט, את לא יודעת מה זה הטיקט?״, ״נו קדימה מהר תעברי כבר״. אני ושין נזפנו בה בחזרה בתורינו. 

ביציאה מהארץ כבר חזרנו להיות ישראליות.

היום, ה15/2/19, תמר בת חמש וחודשיים, ואנחנו פה בוונקובר שנתיים ושבעה חודשים.

שזה בדיוק חצי מהחיים שלה.

לא פלא אם כך שהיא לא מוכנה לדבר על לחזור לישראל.

לא מוכנה לחשוב על זה.

אפילו לא ממש רוצה לנסוע לבקר.

ואם כבר הנושא עולה היא מסבירה שהיא תחזור לוונקובר לפני שתתגייס לצבא. כי היא לא רוצה למות במלחמה.

תודה באמת.

כאילו לא קשה להיות ישראלים גם ככה (:

אגב – השלט תלוי בצד הפנימי של הדלת, כמו ישראלים טובים שמפחדים מאנטישמיות (או מזה שהשלט ירטב בגשם האינסופי). פוסטים אחרים בנושא סיכומים ברילוקיישן: חצי שנה, שנה, שנה וחצי כאן.