שנת הלימודים התחילה אצלינו בשבוע שעבר. ביום רביעי חצי בית ספר, ביום חמישי החצי השני וביום שישי כל התלמידים.

שנת לימודים רגילה, לא אונליין, לא כמה ימים, לא ימים מקוצרים. יום מלא, שבוע מלא.

שנת לימודים הכי לא רגילה. אחרי חודשיים וחצי בבית, מתוכם כמעט חודשיים למידה אינטנסיבית אונליין (בבית ספר הפרטי שלנו. למידה של ימים שלמים, שיעורים לייב בגוגל-קלאסרום) ועוד חודש של יומיים בשבוע בכיתה ושאר הימים אונליין. אחרי חופש גדול וארוך במיוחד שהכל עדיין בחצי-כוח.

שנת לימודים שמנסה להשלים את הפערים משנה שעברה ולהתמודד עם שינויים והגדרות חדשות לנורמאלי.

אבל שנת לימודים שמתחילה בשמחה אמיתית והתרגשות גדולה. אולי אפילו יותר מבכל שנה. תכלס' יש ילדים שלא נפגשו חצי שנה.

והנה עוד שנת לימודים מתחילה. השנה החמישית שלנו כאן. מזג אוויר אפוקליפטי – עשן השרפות ממדינות מערב ארצות-הברית הגיע הנה ואנחנו כבר כמה ימים נושמים עשן, מריחים עשן ולא רואים אופק. בחדשות מהארץ גם לא רואים אופק. יש סגר. אין סגר. צריך סגר. כמה זמן הסגר. יש טיסות. אין טיסות. לא כדאי לצאת החוצה במזג אוויר הזה. לא כדאי לטוס לארץ כי יש שם 4000 נדבקים ביום. אבל לא ראיתי את ההורים שלי כבר שנה.

כמה טוב שיש התחלה חדשה. בכל הכאוס הזה של העולם תחת קורונה, יש לבננות סיבה לקום בבוקר, ללבוש מדים ולראות ילדים. ללמוד משהו חדש. להיות עסוקות. להתגאות במה שהן עושות. אני מאוד מעריכה את זה שבית-הספר חזר, וגם הן.

אני לא מקנאה בילדי ישראל והוריהם. אפילו נקודת האור הזו הוחשכה לכם. ומסכנים כל תושבי המדינות שהיערות שלהם נשרפים סביבם בכל הכוח.

שתהיה לכולנו שנה חדשה וטובה ושונה. פליז שונה.

לפוסטים קודמים על תחילת שנת הלימודים: כל עוד הולך לו בן ואב בעקבותיו בשנה שעברה 2019, ספירת המלאי 2018, סיום החופש הגדול 2017, סיום החופש הגדול 2016, היום הראשון בגן 2015

היום עלמה הלכה לבד לגינה.

בת 9 ושלושה ימים.

מרחק של שני בלוקים, חציית כביש קטן (בקצה הרחוב), שלוש סמטאות (Alley – הכביש שמאחורי הבתים), וכביש קצת יותר עמוס ובו רמזור.

יש שיצקצקו בלשונן.ם ויגידו עכשיו "הגיע הזמן, בארץ הולכים כבר לגן לבד". ויש שיבינו לליבי.

בקיץ שעבר אמרתי לבננות שבעוד שנה אני מצפה שכל אחת תדע כמה דברים חשובים בחיים (Life skills): עלמה (כשתהיה בת 9) לחצות לבד כביש וללכת לבד למכולת הקרובה, לקנות ולשלם לבד ולחזור הביתה. תמר (כשתהיה בת 6 וחצי) לקרוא שעון ולשרוך שרוכים. עבדנו על זה לאורך השנה. עלמה מתרגלת כבר שנה לחצות כבישים בעצמה (כשאנחנו חוצים בסמוך ומחזיקים את היד של תמר) והיא שילמה בקפיטריה בJCC הרבה פעמים (לפני הקורונה כשהיה פתוח). האמת שמכל עניין הכסף/עודף/קנייה במכולת של האיראנים לא העסיקו אותי בכלל. מה שהטריד אותי זה ההליכה לבד – חציית הכביש – לא – לדבר – עם – זרים.

לפני כמה שנים, היה איזה מקרה ברחוב של חברים שלנו שהוביל אותי לשיחה עם הבננות על לא לדבר עם זרים. תוך כדי השיחה הכמו-תמימה – שיחה שכל הורה חייב לעשות עם הילד שלו כמה פעמים בחיים – גיליתי שאני מסתבכת באזהרות. התחלתי להתבלבל בכל האיזור האפור של מה נחשב "לדבר עם זרים" מה נחשב "להיות מנומסת", וכשהלב שלי התחיל לדהור כמו משוגע כשהסברתי ש"גם אם מישהו זר מבקש עזרה אסור לך לעזור" הרגשתי שאני צריכה להפסיק לפני שאכניס אותן לחרדות שלי. אחרי שנרגעתי קצת החלטתי להסביר בצורה הכי קונקרטית שיש, בלי להכנס לפרטי הטראומה האישית שלי (בכיתה ב' גבר זר ביקש ממני שאראה לו איפה הברז בחדר הזבל, הייתי ילדה טובה והראתי לו. הוא בתמורה הראה לי את איבר המין שלו וביקש שאגע בו. ברחתי משם לפני שזה נהיה גרוע יותר, אבל זה היה נורא מספיק בשביל לשנות לי את כל החיים לנצח, ובשביל שהידיים שלי ירעדו עכשיו כשאני מקלידה 36 שנה אחרי). שיננתי להן: את ילדה. את יכולה לדבר עם כל ילד או ילדה זרים ולהכיר חברים. אבל כל מבוגר זר שפונה אלייך – אין לך מה להגיד מעבר לשלום-שלום. את לא צריכה להיות מנומסת. את לא צריכה לעזור. אף מבוגר לא צריך את העזרה של ילד. את לא צריכה לענות על שאלות. תמיד את יכולה לענות ב- "אסור לי לדבר עם זרים". "ובכלל", הדגשתי, "את תמיד עם אחד מאיתנו."

עד שהיא תלך לבד.

יש לציין שזה כל-כך מבלבל עבורן בגלל שהבננות גדלות פה כקנדיות סופר-מנומסות. כל פניה לבחור שנותן גלידה בגלידריה היא רצף ארוך של "בבקשה" ו"תודה" שבקושי אפשר להבין איזה טעם היא רוצה, בסגנון "אפשר לקבל בבקשה כדור אחד בבקשה של גלידת שוקולד בבקשה בגביע בבקשה, תודה רבה". אז מה זאת אומרת שאם מישהו מבקש עזרה אני לא אעזור לו?!

היום הגיע הזמן הזה. הבטחנו שזה יהיה בגיל תשע והיא חגגה יומולדת לפני שלושה ימים. לפני כשבועיים היא אמרה לנו שהיא עוד לא מוכנה ללכת לבד. אבל היום בצהריים, כשנהיה משעמם ותמר רצתה להשאר להרכיב פאזל ואחרי שהיא שאלה כל הבוקר "מתי נלך לגינה" שאלתי אותה אם היא רוצה ללכת לבד. היא חשבה קצת ואז חייכה ואמרה שכן. עם תיק קטן ושעון-יד ובקבוק מים, ואחרי אזהרות נוספות של רם לגבי הכביש (היא החליטה ללכת בדרך הארוכה כדי לחצות את הכביש הקצת-יותר-עמוס במעבר חציה עם רמזור רק שזה צומת עם כביש ממש עמוס ופה מותר לפנות שמאלה בכתום אז צריך שיראו אותה מעבר לצומת) וחזרה גנרלית שלי (מה קורה אם מישהו מדבר איתך?) אמרתי לה שאני אלך במרחק בלוק מאחוריה עד שתחצה את כל הכבישים. (כבר חצי שנה אני מתכננת שאלך מאחוריה בלי להגיד אבל ברגע האמת חשבתי שזה לא כל-כך הוגן). עלמה הסתכלה עלי וענתה לי "תלכי חצי בלוק מאחורי כדי שאוכל לראות אותך".

בהתרגשות ואחרי ברכת "בהצלחה" ו"אני סומכת עלייך – תסמכי על עצמך" היא יצאה לדרך. שמחה. כזאת קטנה. כזאת גדולה. הלכתי אחריה וצילמתי. באמצע הדרך היא עצרה וקראה לי לבוא. שאלה אם לא עדיף לחצות פה באמצע הרחוב ולא להגיע עד הצומת. הסברתי לה למה לא (ונחרדתי, אחרי כל מה שלימדנו אותך?!) היא המשיכה ולשמחתה הרבה אנשים חצו את הכביש בצומת המרומזר והיא חצתה איתם. צעקתי לה "תהני!" מעבר לכביש ונופפתי לשלום.

חזרתי הביתה לספור את הדקות עד ארבע ורבע.

היא חזרה שמחה וגאה. עוד אצבע שהשתחררה מאחיזתי.

מה שהכי קשה בכל הסיפור הזה של הרילוקיישן, זה שאחרי שעוברים את השנה הראשונה והקשיים של ההתחלה, ואחרי ההתאקלמות, ולימוד האנגלית של הבנות, וההסתגלות לחיים במדינה עם בירוקרטיה שונה וכללים תרבותיים שונים, ואחרי שלומדים לנהוג לפי חוקי תנועה שונים ובעיר שונה ומתרגלים לקרוא חדשות מהארץ בשעות הפוכות, ולדבר בטלפון עם הארץ בשעות לא נוחות, ואחרי שכבר מתחילים להתמצא ולהבין את הכללים הבלתי כתובים, ולהרגיש מספיק נוח, ולהתחיל לעבוד במקצוע שלך ולהתחיל להרוויח כסף (ולא רק להודות לכל מי שלוקח אותך לעבוד בהתנדבות) ולהתרגל לתמצת את כל האהבה שלך לאנשים בארץ לשבועיים – שלושה גג של ביקור, ולמלא כל יממה שם ב-18 שעות של מפגשים וחוויות כדי להספיק למלא את מצברי-ישראל כמה שיותר שיחזיקו אותך עד לפעם הבאה, ולהנות מהשגרה של החיים ולא רק מההתרגשות של חוויות חדשות –

מה שהכי קשה זה שבסוף כבר יש לך חברים, אפילו חברים טובים, ואז הם עוזבים.

חלק מהישראלים פה באים עם איזשהו חוזה עבודה או ויזה זמנית (כמונו) ואז הם יודעים לכמה זמן פחות או יותר באו, והם עוזבים בסיום החוזה או הויזה. יש כאלה שנדמה שהם פה מאז ומעולם (בקיצור הגיעו לפנינו) והם ״חוזרים״ אבל לא יודעים מתי. המרכאות לא נכתבו בזלזול חלילה, הן מסמלות ציטוט. גם אנחנו ״חוזרים״ – כך אנחנו אומרים לעצמינו ולכל מי ששואל, אבל בנתיים תאריך החזרה משתנה ונדחה משנה לשנה. יש את אלה שכבר הרבה שנים פה, ולא מתכננים לחזור, והסוג האחרון הוא של מי שחיפש כבר מהארץ איך לעבור, והצליח להשיג ויזה או חוזה עבודה כי רצה לעזוב את ישראל. הם לא מתכננים לחזור.

החודש אנחנו סוגרים פה ארבע שנים, וכמות הפרידות בימים האחרונים שברה שיאים. מי שהקורונה שיבשה לו את תאריך החזרה המתוכנן, מי שהקורונה האיצה תהליך ארוך של פרידה, ומי שהקורונה חידדה את היתרונות והחסרונות – כולם התרכזו לשבועיים של פרידות ועזיבות, והותירו אותי עצובה.

מי היה מאמין שבארבע שנים אספיק להתחבר ככה לאנשים? אז להפתעתי לא דרושות לי ארבע שנים. היו לי כאן חברויות שהתחילו ביום אחד ומיד הפכו ״רציניות״, והיו הכרויות שהתחילו לפני ארבע שנים ואף פעם לא הבשילו לחברות. אבל יש כאן בקהילה הזו סוג של ערבות הדדית ותמיכה שכנראה לא נמצאת בקהילה דומה במספרה בארץ. למה אני מתכוונת? במספרים – גרים פה כמה אלפי ישראלים (במטרו-ונקובר = ונקובר וסביבתה) ולא כולם משתמשים במוסדות היהודיים או בקבוצות הפייסבוק הישראליות. אז איך מכירים? מכירים בדרך-כלל האחד דרך השני, או שמישהו חדש שמגיע פונה ומבקש עזרה ואז נפגשים, או אפילו במקרה (כך הכרנו שתי משפחות שקרובות לנו במיוחד – מלגשת בגינה לאנשים שמדברים עברית).

אין משפחה בסביבה (חוץ מלמעטים שזכו – כמוני), ובאין החברויות ותיקות-השנים מהארץ – אנחנו הופכים למשפחה ולחברים האחד של השני. את ארוחות השבת אנחנו עורכים ביחד, את החגים חוגגים ביחד, את קבוצות התוכן אנחנו חולקים (יש פה כמה אירגונים מהתנדבות שמייצרים תוכן ופונים לקהילה), את שאלות ה״איפה קונים״ ו״מישהו מכיר״ חולקים בפייסבוק ובקבוצות נוספות. הרוב המוחלט של חברי פה הם ישראלים (ושתי משפחות מעורבות). יש לנו משפחה אחת שאני יכולה להגדיר כ״חברים״ והם קנדים אסלים.

השבוע חברים טובים שלנו חוזרים ארצה. הם חלמו תמיד לחזור לישראל, עוד מאז שהגיעו לוונקובר כזוג צעיר ללא ילדים וללא מקצוע. כשהכרנו אני זוכרת שהילה אמרה: ״אני כבר לא מתחברת עם מי שמגיע לפה רק לשנתיים!״, אבל פליידייט אחד ארוך במיוחד – כשהאבות לקחו את בנותינו הבכורות לסקי ואני ותמר נשארנו אצל הילה ודניאל לדאבל פליידייט – כנראה שבר את הבטחתה.

אני יכולה לספור על כף יד אחת את הנשים שממש חדרו לליבי פה בוונקובר, חברות אמיתית, לא רק בגלל הנסיבות המשותפות. בשבוע הבא אוכל לומר ששלוש מהן כבר לא גרות פה. אחת עברה לפני שבועיים לגור בניו-יורק ושתיים חזרו ארצה.

ארבע שנים. עם כל שנה שעוברת נהיה קצת יותר קשה לחזור, ונהיה קצת יותר בודד להשאר.

פוסטים קודמים בנושא ותק ברילוקיישן: על ההכנות לרילוקיישן (בירוקרטיה דאגה ועוד קצת סידורים), "אתם לא תחזרו" (על המחשבות של חברים לקראת הרילוקיישן שלנו), רשמים ראשונים מוונקובר (על הימים הראשונים פה), בין תיירים לדיירים (על השבועות הראשונים פה), הרילוקיישן כלידה (הרהורים ארבעה חודשים אחרי), געגועים לישראל (חצי שנה לרילוקיישן), שנה כאן (כשעוד הייתי צעירה ואופטימית), שנה וחצי למנאייק (כשחשבנו שאנחנו נשארים שלוש שנים וזו נקודת החצי), להיות ישראלית בתפוצות (עוד הרהורי רילוקיישן), חצי חיים (על נקודת החצי של תמר, שנתיים וחצי בארץ ושנתיים וחצי פה), שלוש שנים and counting (לפני שנה).