מה לקחתי איתי משנת 2020

ישבתי וקראתי את הפוסט שכתבתי לפני שנה על מה אני עשיתי ב-2019. ישבתי וגיחכתי. כמה הייתי גאה אז בעצמי על שהצלחתי לצאת מגבולות עצמי ולהצמיח ענפים ועלווה חדשה על העץ שנעקר מאדמתו (שמטאפורה קצת עילגת לעצמי). אבל באמת – כמה הספקתי!

וכמו כולנו, תכננתי להמשיך ולצמוח.

תיכננתי להמשיך לטוס לפחות פעמיים בשנה ארצה (עדיף שלוש). הטיסה המשפחתית בפסח בוטלה וגם הטיסה שלי עם תמר בקיץ. בסוף טסתי לשלושה ימים בתחילת הסגר השני ואפילו לא חיבקתי את ההורים שלי.

תיכננתי להמשיך ללמד צילום ילדים חמודים מבית הספר היהודי. השיעורים האחרונים של מרץ בוטלו, והחוגים לא נפתחו מחדש עם חידוש הלימודים החלקי ביוני. בספטמבר לא פתחתי את החוג מחדש כי ידעתי שאני רוצה מתישהו לטוס ארצה לראות את ההורים שלי ולא יכולתי להתחייב מתי. בטח לא יכולתי להעלם לשבועיים בידוד. בשעה טובה אני פותחת את החוג מחדש עכשיו, אחרי חופשת החורף!

תיכננתי להמשיך לעבוד. השווצתי פה ש"2020 היא השנה הראשונה שלי שסגורים בה אירועים ששה חודשים קדימה". הכל בוטל. הכל. השמחות בוטלו או שהפכו להיות בזום ואני תיעדתי מקסימום את המשפחות ושמונת האורחים שלהם. אירועי סיום השנה במרכז הקהילתי בוטלו. ההתכנסויות והכנסים שצילמתי קבוע בארבע השנים שלי כאן – בוטלו. בכל זאת נכנסו מדי פעם עבודות חדשות ואני שמחה בכל עבודה. שמחה שעדיין זוכרים שאני קיימת ושיש לי הזדמנות לצלם. לא יכולה להתלונן. לעומת אחיותי ואחי הצלמות והצלמים בארץ – לפחות קיבלתי מענקים ראויים מהמדינה. אבל בהחלט ישבתי חודשים וצברתי אבק על המצלמות ומועקה על הלב. קשה לא לעבוד.

תכננתי להמשיך לטייל. היה לנו טיול מתוכנן ומוזמן לקיץ בקרוואן בפארקים הגדולים של ארצות הברית – לגראנד קניון ולברייס ולזיון. היה מאוד קשה להשלים עם העובדה שהכל בוטל ולא נוכל לנסוע לשם. בהחלטה כמעט רגעית ומאוד נבונה רם הציע שלא נוותר לחלוטין על חלום החזרה לקרוואן אלא ניסע בתוך בריטיש-קולומביה (ביקשו להשאר כל אחד בפרובינציה שלו), הלא בריטיש-קולומביה ידועה ביופיה. ואכן זה היה טיול מושלם.

סיפרתי על כל המקומות שביקרנו בהם בשנת 2019. עכשיו אנחנו בתום שבועיים של חופשת חורף בבית. פעם ראשונה שאנחנו נשארים בבית בחופשת החורף ולא נוסעים לסיאטל או דיסנילנד וקליפורניה, או לפחות ל Great Wolf Lodge לגלוש במגלשות מים. בוני הנרי – הרופאה הראשית של בריטיש קולומביה ביקשה לפני חודש וחצי שנישאר בבית. אז אנחנו נשארים. גם ככה אי אפשר לחצות את הגבול וקר מדי לטייל. אבל – שוב אני לא יכולה להתלונן. עשינו לנו חופשת-בית כייפית עם הבננות. אנחנו משחקים ומציירים (עם שרון רם לאור כמובן) ועושים מסיבות פיג'מות ואופים ובונים במרציפן. ולא נורא, כי –

לא תכננתי להתחיל לעשות סקי. אבל אני עושה! זה משהו שלא יכולתי לדעת בתחילת 2020, שבשנה הזו אלמד משהו חדש, שאני מאוד מפחדת ממנו ונמנעת ממנו כבר ארבע שנים (זה ה-מקום לעשות סקי, היתה פה אולימפיאדת חורף!). למד, חברתי היקרה באה לבקר אותי מניו-יורק בתחילת השנה ואיכשהו, לא ברור איך ולמה (דברים שעושים רק עם חברה של שלושים שנה כנראה) הלכתי איתה לשיעור סקי ראשון. מאז אמנם הכל נסגר ובוטל וכו', אבל עם תחילת העונה פה חזרתי להר, ואפילו עשיתי מסלול ירוק! עכשיו אנחנו יכולים ללכת לסקי ארבעתינו. מי היה מאמין?! בטח לא אני.

לא תכננתי לבלות ימים שלמים וחודשים ארוכים עם הבנות שלי, בבית וגם בחוץ. אף אחד מאיתנו הרי לא תכנן. ולא "גיליתי את הבנות שלי" כמו שאמרו הרבה הורים בסגר הראשון בארץ כי אנחנו מכירות כבר ממזמן. אבל גיליתי ששיעמום זה לא נורא, ולא כל הזמן צריך לעשות פרוייקטים גדולים. הבנות גילו בעצמן את השקט, והקריאה, וגילו מחדש כמה כיף לשחק אחת עם השניה לפעמים אפילו ימים שלמים. גם כשהתחילה שנת הלימודים (אצלינו היא התחילה בספטמבר והלימודים לא הפסיקו גם בגל השני למזלינו הגדול) וחזרו החוגים בחרנו ממש מעט חוגים – חוג אחד לכל אחת, כדי שיהיה להן זמן רגוע בבית אחרי בית-הספר. אנחנו באמת המון זמן ביחד ועושות גם פרוייקטים גדולים וקטנים, וגם לא עושות כלום או שכל אחת עסוקה בשלה. וכיף לנו יחד. וגם זה הרי לא ימשך לאורך זמן, עלמה כבר בת 9, כמה זמן עוד תהיה לה סבלנות להיות עם ההורים שלה?!

היה ברור לי שאמשיך לכדר בחימר, כמו שעשיתי בעשר שנים האחרונות. אבל הסטודיו נסגר במרץ ועדיין לא נפתח מחדש. במקום זה חזרתי לצייר. בכלל לא זכרתי כמה שאני נהנית מזה עד שהכרתי את שרון רם לאור והגחליליות שלה.

אז כן, רוב מה שתכננתי לא קרה, והיתה זו "שנת הקורונה", עם כל הרע והנורא שהיא הביאה איתה ועם כל הזמן שלנו ביחד שהוא בכל זאת רובו רק טוב וטוב.

והמשכתי עם הבלוג, הבלוג חוגג היום 6 שנים! וזה הפוסט ה-305 במספר.

יאללה שנת 2021, בואי נתחיל כבר. ההורים שלי מחוסנים, וכמעט כל מי שאני מכירה בני ה-60 פלוס בארץ  מחוסן וזה בעיקר מה שחשוב לי. אני מקווה שנוכל לטוס ולבוא לבקר בארץ. אני מקווה שיתחילו לחסן פה בזריזות קצת יותר גדולה מהאיטיות הקנדית הרגילה (שזה הצד השני של ניהול המגיפה באחריות ובמקצועיות) והדברים יתחילו לחזור לנורמאליות. השנה הזאת לימדה אותי מה שהיידישאים ידעו כבר מזמן, ש"האדם מתכנן והאלוהים צוחק". לא רוצה לתכנן, רוצה לקוות. שיהיה טוב ושקט ובטוח. ושאוכל לחבק את ההורים שלי, בקרוב מאוד.

אמן.

תמונות להמחשת הדברים שנכתבו לעיל:

goodbye 2020 Galit Lewinski
קנדה דיי 1 ביולי 2020. אני ותמר היינו אמורות להיות בטיסה לישראל. במקום זה עשינו מטוס ב"כאילו"
goodbye 2020 Galit Lewinski
זום פרידה מהבית ספר. טקס סיום השנה, יוני 2020
goodbye 2020 Galit Lewinski
אחד מהרעיונות של תמר. שלושתינו בחולצות/שמלות של "מותק"/הדס הול
goodbye 2020 Galit Lewinski
אחרי חודשיים בבית עשינו גיחה לוויסלר. מאי 2020
goodbye 2020 Galit Lewinski
קיץ 2020, טופינו
goodbye 2020 Galit Lewinski
קיץ 2020, טופינו. אנחנו לבד באחד החופים המדהימים באיזור טופינו
goodbye 2020 Galit Lewinski
הגשמנו את חלום הקרוואן בטיול מרהיב בבריטיש קולומביה. בדרך לשמורת רבלסטוק. אוגוסט 2020
goodbye 2020 Galit Lewinski
ערב ראשון בטיול הקיץ שלנו. צילום: רם משאל
goodbye 2020 Galit Lewinski
שמיים של אוגוסט, שמורת רבלסטוק, 2020
goodbye 2020 Galit Lewinski
אחת התמונות האהובות עלי מהשנה הזו. אנחנו, באחד המקומות היפים בעולם. זה היה יום טוב. שמורת קוקיטני, אוגוסט 2020

goodbye 2020 Galit Lewinski

goodbye 2020 Galit Lewinski
מעבירות שיעור ציור בזום לשתי הסבתות שבארץ. אנחנו קוראים לזה "סבתא יוצרת".
goodbye 2020 Galit Lewinski
עוד אחד מהפרוייקטים של השנה. כשלא רקמתי או ציירתי – תפרתי. תרנגולות לג'אגלינג
goodbye 2020 Galit Lewinski
אחד הפרוייקטים המגניבים שעשינו – בובות להלבשה של עצמינו
goodbye 2020 Galit Lewinski
אם אין את מי לצלם… טוב שיש לי את דוגמניות הבית
goodbye 2020 Galit Lewinski
המסלול הירוק בנוף שמשקיף על ונקובר. מסלול פנורמה, סייפרס. דצמבר 2020. צילום: רם משאל
goodbye 2020 Galit Lewinski
החלטנו לצלם את ה"צילום בלבן" המסורתי בפסח למרות שלא היה למי לתת את התמונות
goodbye 2020 Galit Lewinski
חנוכה 2020 כבר רגילים לחגוג את החגים לבד. יאללה, אפשר לבקש שפורים יהיה פתוח?
פוסטי סיכום שנה בשש השנים מאז קיים הבלוג: סיכום שנת 2015 – השנה הראשונה של הבלוג, סיכום שנת 2016, סיכום שנת 2017, סיכום שנת 2018. סיכום שנת 2019 אותו כתבתי לפני שנה על המיטה במלון בסיאטל, מתרגשת לקראת הזיקוקים בחצות. בסוף הזיקוקים בוטלו בגלל הרוח. אולי זה היה רמז מטרים…

הומלסים

אחרי היומולדת של תמר שאלנו אותה מה היא רוצה לעשות בכסף שהיא שומרת ל״תרומה". כשהתחלנו עם חלוקת דמי-הכיס השתמשנו בשיטה שאחותי הציעה – ללמד את הבנות לחלק את כספן לשלושה חלקים (לא שווים): כסף לשימוש, כסף לחיסכון ולהפריש כסף לתרומה. בדרך כלל לא מופרש כסף לתרומה משני הדולר שתמר מקבלת לשבוע (כיתה ב׳=2 דולר) אבל מדי פעם כשהיא מקבלת יותר (למשל ביומולדת) מופרש קצת כסף לתרומה. הרבה זמן הכסף הזה נשמר בצד עד שבאמת עושים איתו משהו. פעם אחת עלמה תרמה את כספי התרומה שלה למחלקת השיקום לילדים שרם עובד בה. בפעם נוספת היא תרמה לאיכות הסביבה.

בקיצור ולעניין, לתמר היה רעיון לתרום את הכסף למשאית אוכל (Food truck) שתחלק אוכל להומלסים בדאון-טאון. כאן אני צריכה לפתוח סוגריים ולהסביר שוונקובר, כמו ערים במערב ארצות הברית (סיאטל למשל) ידועה בכמות ההומלסים הרבה שבה בגלל מזג-האוויר הנוח יחסית לשאר המדינה. הומלסים נודדים הנה מאיזורים מוכי חורף ונשארים פה. זו בעיה ידועה וקשה מאוד שהעירייה מתקשה להתמודד איתה. יש איזורים בדאון-טאון שעם רדת החשיכה ניתן לראות מאות אנשים מצטופפים יחד על המדרכות, ומנהלים חיים שלמים שנסתרים מהעין שלנו – האנשים שחוזרים לביתם הבטוח.

יש מערך של בתי תמחוי, אכסניות ועזרה שונה ל״תושבי מזרח הדאונטאון״ (downtown eastside residents) כמו עזרה בגמילה מסמים, אספקה של מחטים נקיות ותחליפי סם, ואגודות שמתנדבות לסייע. האמת המרה היא שמדובר באלפי אנשים, וזה עוד לפני עשרה חודשי קורונה. מכת הסמים קשה פה יותר מכל מחלה, תאונות דרכים או קורונה. בחודשי הקורונה הפרובינציה הגיעה לשפל של בממוצע 5 נפטרים ליום ממנת-יתר. באוכלוסיה של 5 מליון תושבים. אני משתדלת לא להסתובב בכלל באיזורים האלה גם במהלך היום, ובטח שלא בלילה.

סגור סוגריים – אתמול תמר ורם דיברו על התרומה בעזרת רעיון הפוד-טראק הזה שתמר הגתה, ורם הציע לה שהם יעשו את זה בעצמם. עלמה, שהיתה גם באוטו בדרך חזרה מהבריכה, התנדבה לעזור בהכנות, ואני שמעתי על זה בבית. חשבתי שזה רעיון יפה (שלבטח יתמסמס תוך כמה ימים). אני על כל פנים לא מתנדבת להתקרב לזרים בדאון-טאון בכלל או להומלסים בפרט. אני יודעת שהם לא "נחשבים" אלימים או מסוכנים. אבל אני  אישית (כאישה?) לא מתקרבת לזרים אלא אם אני חייבת. רם קונה אוכל להומלסים גם ככה.

אז היום, אחרי שיחות הוידאו בבוקר עם סבאסבתא שבארץ (אנחנו בחופשת חורף מבלי שום טיול או תכנית משמעותית מפאת הגבלות הקורונה) הוחלט ללכת על ״פרוייקט האוכל״ המדובר. רם והבנות הכינו רשימת קניות לסופר, אספו את כספי התרומה של תמר, ועוד קצת כסף שעלמה הפרישה וקצת שנשאר ממכירת הרחוב שהבנות עשו בקיץ שעבר (לפני שנה וחצי) ויצאו לסופר לקניות.

כשהם חזרו עמדנו והכנו ארבעים סנדויצ׳ים משלושה סוגים שנבחרו כטעימים ושיהיו פופולריים ביותר בעינינו: סלט ביצים, נקניק+גבינה ועוף. כולם שודרגו בתוספת מיונז, חסה ועגבניה, ונעטפו בניילון נצמד (לא מצאנו פיתרון יעיל אחר שלא מזיק לאיכות הסביבה. כנראה שאנחנו מצליחים לתרום לעולם באופן אחד בלבד בכל פעם).

מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי
תמר שומרת את הכסף של התרומה בקופת צדקה

מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי

נסענו ארבעתינו לפינת רחוב שאנחנו מכירים באיסט-סייד באיזור שיש בו הכי הרבה מחוסרי-בית. אני באתי על תקן הנהגת ועלמה התלבטה אם היא תצא או תישאר באוטו. אחרי שמצאנו חניה החלטנו שכולנו נצא, ומקסימום נחזור.

לא היינו צריכים להתקדם יותר משלושים מטר. במשך רבע שעה חילקנו ארבעים סנדוויצ׳ים ושלושים תפוחי-עץ אדומים. החזקנו שקיות עם הסנדויצ׳ים לפי הסוגים השונים והצענו לכמה אנשים, ואז התחילו להתקרב אנשים נוספים שראו שאנחנו מחלקים אוכל. כל אחד בחר סנדוויץ׳, ותמר הציעה תפוחים. כולם הודו לנו בנימוס ואיחלו חג שמח או שנה טובה. חלק החמיאו לבנות איזה חמודות, איזה משפחה נחמדה. איש אחד קרא לתמר איינג׳ל והיא זרחה. חלק עצרו לעטות מסכה לפני שהתקרבו, חלק חיכו קצת אחרי שקיבלו את הסנדוויץ׳ וכשהצענו להם עוד אחד הם שמחו לקחת והודו לנו שוב. הסנדוויץ׳ האם אנד צ׳יז (נקניק וגבינ״צ) היה הכי פופולארי, אבל כולם נלקחו בשמחה. כולם הודו בנימוס, אף אחד לא לקח מאיתנו אלא לקח רק מה שהושטנו לו. כמה לקחו כריך נוסף ואמרו שיתנו לחבר / אישתי שבהריון, בן-זוג.

אחרי כמה דקות עלמה (בת 9) ביקשה לחזור לאוטו. היא הסבירה לי שאמנם הם מנומסים ונחמדים אבל עדיין קשה לה לראות אותם. אמרתי לה שאני מבינה. בכל חיי בישראל ראיתי פחות מחוסרי בית מברבע שעה הזאת באיסט-הייסטינגס. תמר (בת ה-7) היתה כולה במשימה ואפילו פנתה בעצמה לאנשים והציעה תפוחים וכריכים. שמחנו שהבנות ראו בעצמן שהם גם אנשים, עם העדפות ורצונות, ונימוס קנדי.

כל הסיפור הזה לקח לא יותר מעשר-חמש עשרה דקות. חזרנו לאוטו שלנו ונסענו בבגדינו החמים כמה דקות, לבית המחומם והבטוח שלנו, שלושה קילומטר משם. לא עזרנו הרבה, אפשר לומר אפילו שעזרנו במתי מעט, לאנשים ספורים, אבל נתנו ארוחה טרייה מעשה ידינו לשלושים-ארבעים איש והיינו גאים, כולנו.

מסקנות לקראת הפעם הבאה:

  1. 50 דולר קנדי מספיק להכנת כ-40 סנדוויצ׳ים מושקעים ושלושים תפוחי עץ, במיוחד אם קונים בסופר זול יחסית.
  2. החשש שלי שאנשים יהיו נבוכים או שנרגיש מתנשאים הופרך כשפגשנו באדם הראשון. כולם שמחים לקבל אוכל, ואנשים רעבים שמחים עוד יותר.
  3. כדאי לבחור פרי רך יותר כמו קלמנטינה, הרבה אנשים לא לקחו תפוח כי הראו שחסרות להם שיניים.
  4. זה נחמד להכין מבחר סנדוויצ'ים כדי לתת לאנשים אפשרות בחירה, אבל ההאם-אנד צ׳יז היה הבחירה הראשונה משלושתם. אחותי סיפרה לנו לאחר מעשה שכשהבנות שלה נשלחו בתקופת התיכון להתנדב בבתי התמחוי בעיר, ביקשו מההורים לשלוח איתם גבינה צהובה. אנשים פה מאוד אוהבים כריך עם גבינה צהובה. אולי זה משהו שחסר להם יותר. אולי כי גבינה צהובה יקרה יותר מנקניק זול.
  5. עלמה אמרה שהיא תשמח לעזור בקניות ובהכנת הכריכים אבל תעדיף להשאר להבא בבית.
  6. כמה מזל צריך בחיים האלה, וכמה מזל יש לנו.
מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי
גאות ומרוצות

מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי

לסיום אני מצרפת כתבה מעניינת על מחקר שנעשה בוונקובר ופורסם ממש עכשיו:

https://www.cbc.ca/news/canada/british-columbia/new-leaf-project-results-1.5752714

אתמצת אותו למי שאין חשק לקרוא:

לניסוי בוונקובר נבחרו 115 הומלסים שהיו ללא קורת גג לפחות ששה חודשים. כל הנבחרים היו ללא בעיות התמכרות קשות או בעיות נפשיות קשות. לחמישים מהם נתנו 7,500$ במזומן לכל אחד, לשאר לא נתנו כסף והם היו קבוצת הביקורת. עקבו אחרי כולם במשך שנה.

התוצאות המפתיעות: לאלה שקיבלו כסף מזומן היה מקום מגורים אחרי שלושה חודשים בממוצע (לעומת חמישה חודשים בקבוצת הביקורת) וביטחון תזונתי אחרי חודש אחד. הם הוציאו 39% פחות על סמים ואלכוהול בהשוואה לקבוצת הביקורת (שלא קיבלו כסף בכלל). אחרי שנה רבים מהם הצליחו לחסוך לפחות 1000$. בראיונות עם משתתפי המחקר- הרבה מהם אמרו שהכסף נתן להם אפשרות לממן הכשרה מקצועית שעזרה להם לצאת ממעגל העוני. ההוצאה הציבורית על מחוסר בית בבריטיש קולומביה היא 55,000$ בשנה בממוצע על שירותים סוציאליים ושירותי בריאות. מתוכם כ-8100$ על מקלטים ללינה. (שנחסכו בעצם כשאנשים מצאו לעצמם מקום מגורים).

המסקנה: בניגוד לתפיסה הרווחת שמחוסרי בית ישתמשו בכסף מזומן למטרות שליליות – רובם הצליחו לנתב את הכסף למטרות חיוביות. מסקנה נוספת – קנדה מוציאה המון כסף על מחוסרי הבית שלה. מדינה עם ערכים סוציאליים (לכל מי שמתבלבל עם ארצות-הברית).

יומולדת קורונה

לתמר יש יומולדת אחרונה בשנה האזרחית במשפחה שלנו – באמצע דצמבר. ולכן בשבוע שעבר הגיע תורה לחוות יומולדת קורונה. כמעט כולנו כבר חווינו אותה – כל מי שחגג מאז אמצע מרץ שעבר – יומולדת ב"חצי כוח", יומולדת בלי חברים או בלי משפחה או בלי לצאת מהבית – כל אחד לפי הגל שנפל עליו ולפי האיסורים הרלוונטיים בחודש שלו.

אני חגגתי בווינדו-שופינג מול חלונות ראווה של חנויות סגורות ברובן, ביולי. עלמה חגגה באוגוסט ביומולדת בפארק עם חברים, בחוץ, בלי עוגה אבל עם ממתקים ארוזים בשקיות נפרדות לכל החברים. אחותי חגגה יומולדת עגול באוקטובר, עם שש חברות במסכות על המרפסת החיצונית שבביתה (ב-10 מעלות צלזיוס). האחיינית שלי חגגה בסוף נובמבר עם חברים בזום. ותמר חגגה בבית, איתנו. (ולא הזכרתי בכלל את הבר-מצווה ובת-מצווה שנחגגו בארץ בדרכים יצירתיות ומיוחדות לשמח את החתן והכלה).

אנחנו בעיצומו של גל שני פה בבריטיש קולומביה, וכבר למעלה מחודש מתבקשים לא לקיים שום אירוע חברתי ולא להכנס לשום בית שהוא לא הבית בו גרים, לא לקיים מפגשים חברתיים כולל פליידייטס בפנים או בחוץ, ולהמנע מארוחות משותפות (כולם חוששים מה יקרה פה בקריסמס ולכן מפמפמים את ההוראות כבר כמה שבועות מראש).

כל הדלקות הנרות של חנוכה שלנו השנה היו בזום, ככה חגגנו עם המשפחה בארץ ועם המשפחה והחברים שפה. ואמנם בית הספר ממשיך כסדרו, וכולנו מעריכים את עד אין קץ את המאמץ הכרוך בכך, אבל לגבי כל השאר – ההוראות משתנות בכל שבוע.

את מסיבת היומולדת לחברות של תמרול דחינו עד להודעה חדשה כבר לפני כמה שבועות. קיווינו שנוכל לפחות להפגש לארוחה משפחתית עם המשפחה של אחותי אבל ככל שהתאריך התקרב הבנו שזה גם לא יקרה.

אם כך – נחגוג בעצמינו בכל הכלים המצויים בידינו!

כמובן שמרוב רצון לפצות אותה נסחפתי בהכנות, וכמו תמיד הבנתי בדיעבד שהיא היתה מרוצה גם מרבע מכמות המתנות, אבל… יומולדת 7 יש רק פעם אחת.

תמרול קמה לבית מקושט בצבעים האהובים עליה (עלמה ואני עמלנו על כך בערב הקודם), ולעוגת יומולדת אישית וברכות וחיבוקים מאיתנו.

יומולדת לתמר גלית לוינסקי
ביומולדת במהלך שנת הלימודים קמים מוקדם! אני, רם ועלמה נולדנו בחופש הגדול אז כולנו שמחים בשבילה שיש לה בית-ספר ביומולדת

יומולדת לתמר גלית לוינסקי

היא הלכה לבית ספר ומשם לחוג בלט ושמחה מתשומת הלב של המורות והחברות שלה לאורך כל היום.

יומולדת לתמר גלית לוינסקי

והיא חזרה הביתה לחגיגה משפחתית מלאה ממתקים ומתנות מאיתנו, ומעלמה, מסבאסבתא שהגשימו לה את חלום הבובה התאומה שלה, ומשין והאחייניות החמודות שלי שהביאו לה מתנות שמתאימות לה בול, ואת מק-אנד-צ'יז הכי טוב שיש (שאחותי מכינה והוא המאכל האהוב ביותר בעולם על תמרול )

זה היה יום טוב.

יומולדת לתמר גלית לוינסקי
עלמולי ואני קישטנו בערב הקודם ומיד אחרי בית הספר כשתמר היתה בחוג
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
קישוטים בצבעי אדום-שחור-לבן. אדום זה הצבע האהוב עליה
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
תמרול ביקשה ממני יום קודם שזו תהיה עוגה בצורת חנוכיה
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
יומולדת בחנוכה, נר שישי+שמש=יומולדת 7
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
פעם ראשונה בחיים שאני מכינה "שולחן יומולדת"
יומולדת גלית לוינסקי
האושר מצוי בפרטים הקטנים
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
חוץ ממתנות קנויות היו פה כמה חלומות שהוגשמו כמו פלטה אמיתית של ציירים וכמה ספרי פופ-אפ שקיבלנו יד שניה
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
תמר חזרה הביתה במצברוח מרומם
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
עלמיק הכינה מצגת יומולדת לאחות הכי טובה בעולם
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
Seven is heaven
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
יש! עשית לי עוגת חנוכיה כמו שרציתי!

יומולדת לתמר גלית לוינסקי

יומולדת לתמר גלית לוינסקי
פאזל 1000 חלקים לפאזל-מאסטר שלנו.
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
זו התמונה שעל הפאזל, מקנדה דיי ביולי האחרון בו תמר ואני היינו אמורות להיות בטיסה לישראל, ובמקום זה שיחקנו במטוס בכאילו

יומולדת לתמר גלית לוינסקי

יומולדת לתמר גלית לוינסקי
עלמה הזמינה מתנה באמזון – מכונית אדומה על שלט. תמר שמרה את המתנה שלה לסוף כי ידעה שזו המתנה השווה ביותר
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
מתנות מדודה ובנות-דודות שנפתחות בפתח הדלת
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
מתנות שוות במיוחד, אבל מה עם השש מעלות והמכנסיים הקצרים?!
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
מתנות מעולות בשש מעלות. חיבוקים לעומת זאת – אסור
יומולדת לתמר גלית לוינסקי
זה היה יום טוב.

אגב, גם עלמה כתבה על המסיבונת שלנו בבלוג הפרטי שלה (מומלץ! מומלץ! אני לא משוחדת!) אתם מוזמנים להכנס לפוסט שלה – לחצו כאן.

למי שנמאס כבר מקורונה (עד מתי קוביד 19?!) ורוצה קצת אסקפיזם בדמות ימים טובים, הנה פוסטים קודמים על ימי-הולדת: על יומולדת חמש בצורת יוניקורן של תמר, תמר בת ארבע – באחד הפוסטים האהובים עלי, כאן עלמה בת 4, מחשבות על עלמה בת 6, אלבום יומולדת, כאן יש שנה בתמונות של עלמה, כאן יש שנה בתמונות של תמר (שגם היה הפוסט הראשון בבלוג), וכאן מאחורי הקלעים של שנה בתמונות, כאן תמר בת שנה! כאן ימי הולדת בגן-הורדים, כאן כתבתי על עוגות יומולדת (כשעוד הייתי מתעסקת עם הרעל הקרוי "בצק סוכר"- תכל'ס עד שנה שעברה), כאן על חגיגות יומולדת-חצי המסורתיות, מתנות שקיבלתי ליומולדת 40, והוידאו הענק שעשינו לרם לכבוד יומולדת 40!

עולם כמנהגו

ושוב סתיו.

כל כך מוזר, אצלי בראש יש תחושה שהעולם קצת עצר אי שם במרץ-אפריל, ומאז הכדור מסתובב בקצב אחר. אני מנסה להזכר בחודשים הקודמים והם נראים לי כאילו חלפו לפני מאה שנה, ומצד שני חלפו רק הרגע.

הסתיו כבר כאן, עם הגשם והעננים, והטמפרטורות שיורדות, ושעות האור שמתקצרות, והעלים שמחליפים צבע ונושרים.

הסתיו הוא העונה הכי יפה כאן. אולי האביב, קשה להחליט. אבל ביום שהשמש מפציעה ומאירה את העצים זה באמת – הדבר הכי יפה שיש. אני לא מפסיקה להתפעל מצבעי העלים על העצים, ומהיופי הזה שהטבע מייצר, כמעט כבדרך אגב, בכל שנה מחדש.

בעולם שלנו החיים התהפכו והשתנו מאז הקורונה. אני מתגעגעת כל-כך לשגרה שלפני הקורונה, לחופש לנסוע  למקומות ולטוס ארצה, לחירות להסתובב בעיר בחופשיות, ליכולת לפגוש אנשים ולארח, ולהתחבק.

אבל עולם הטבע נשאר כשהיה.

ותכף יגיע החורף האפור והקר, ותכף תסתיים השנה שכמעט כולה היתה תחת הכישוף הזה של הקורונה.

סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
אהובות שלי, מצטלמות מקצועיות
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
זה הסתיו
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
נחושות לאסוף עלים לערימה שאפשר לקפוץ בה
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
זה הסתיו עם הענן
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
שוב אוספות עלים
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
בננות ועלים של סתיו

סתיו בוונקובר גלית לוינסקי

סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
נחושים לעמוד במשימה
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
יש שם עלמה מתחת לערימה הזו
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
על עלה ועלמה
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
"עכשיו אני!"

סתיו בוונקובר גלית לוינסקי

סתיו בוונקובר גלית לוינסקי

סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
צצות כמו פטריות אחרי הגשם

סתיו בוונקובר גלית לוינסקי

כאן הבנות מצטלמות בסתיו בשנה שעברה, וכאן על צבעי העלים בסתיו, וזה ב2018,  זה הסתיו בשנה הראשונה שלנו פה (וואו, כמה קטנות הן היו), עונות השנה בגינה שלנו, ועונות השנה על הנדנדה שממול הבית.

איך טסתי 45 שעות בשביל להיות בארץ 60 שעות בקושי

בסוף אוגוסט הוחלט בארץ שמי שמגיע מ"מדינה ירוקה" לא צריך בידוד. וזה היה הסימן שחיכיתי לו מאז מרץ – סימן שאני צריכה לקנות כרטיס ולהגיע לביקור בארץ. בקנדה עדיין יש חובת בידוד של שבועיים לנכנסים מכל מדינות העולם, לכן חיכיתי ששבועיים מצד אחד ירדו. למה? כי להעלם לחמישה שבועות (לפי החישוב של שבועיים בידוד בארץ+שבוע ביקור+שבועיים בידוד בקנדה בחזרה) זה יותר קשה לאירגון מלהיות הורה לא מתפקד במשך שלושה שבועות, שלא לדבר על עבודה – שלי וגם של רם בתור ההורה האחראי השני.

כמעט שלושה שבועות התלבטתי אם ומתי לנסוע. בעיקר חששתי ש"חלון ההזדמנויות" הזה יסגר פתאום ברגע שרמת התחלואה פה בקנדה תעלה והיא כבר לא תחשב "מדינה ירוקה". אבל בארץ הכריזו על סגר מלפני ראש השנה ומספרי הנדבקים כבר גירדו את ה-7000. לבוא ממדינה שמתמודדת בהצלחה יחסית עם הקורונה – מבחינה בריאותית, חברתית וכלכלית, לישראל בדיוק בחגים זה להכניס ראש בריא למיטה חולה. ליטרלי.

למה לבוא? כי לא ראיתי את ההורים שלי שנה. מראש השנה שעבר. כי אני מתגעגעת אליהם ברמות שקשה לתאר. כי אני מרגישה את החוסר הזה בגוף. כי אין לדעת מתי אני שוב אוכל לנסוע פתאום בעולם שאי אפשר לתכנן בו יותר דבר.

למה לא לבוא? כולם, כולל ההורים שלי המליצו לי לדחות את הביקור לאחרי הסגר. אחרי שישתפר. אחרי שהמספרים המשוגעים של הנדבקים ירדו. כשיהיה אפשר לפחות לנסוע בארץ אם כבר אני מגיעה. תכלס', רק רם, אחותי, ושתי חברות שלי שדווקא גרות בניו-יורק הבינו למה דווקא עכשיו ולמרות הכל.

החששות העיקריים שלי היו:

1. אני לא רוצה להדביק את ההורים שלי בקורונה. זה הסיוט הכי גדול שלי.

2. אני לא רוצה להדבק בקורונה. נשמעת כמו חרא מחלה.

3. אני לא רוצה "להתקע" בארץ. עדיף שלא אפגוש אף אחד שמתגלה כחולה מאומת כדי לא להכנס לבידוד. עדיף גם שלא אדבק באיזו שפעת עונתית פשוטה כי אני צריכה לחזור בטיסה.

ההורים שלי בקבוצת סיכון בגלל גילם, ולמרות שאין בארץ חובת בידוד החלטתי לבקר אותם באופן שישמור עליהם ככל האפשר. אמנם אני בריאה למיטב ידיעתי, אבל המעבר בשלושה שדות-תעופה ושני מטוסים הדאיג אותי מאוד. אני לא אהיה זו שתביא להורים שלי את הקורונה – ויהי מה.

התכוננתי לביקור הזה כמו אל מבצע צבאי. אם לפני כל ביקור בארץ אני עסוקה בלחפש מתנות ולהצטייד בשוקולדים ורשימת קניות ותכניות לביקור, הפעם קניתי מסכות רפואיות, קניתי כמה סוגי אלכוג'ל (נוזל וספריי), שכרתי חדר בשכונה של ההורים שלי, הזמנתי קניות בישראל שיגיעו לפני – כדי שלא אצטרך להכנס לשום חנות (ספרים בעברית וקרם עיניים אם לדייק) ובעיקר עשיתי הכנה נפשית.

הכנה הנפשית להורי ולהורים של רם, ולכל מי שהתכוון לבוא לפגוש אותי למרות הסגר – הסבר על איך אני מתכוונת לעשות את זה: שאני לא אשן בבית של אף אחד אלא באייר-בי-אן-בי, שאני לא אוכלת עם אף אחד באותו חדר, שאני לא נוסעת עם אף אחד במכונית (חוץ מנהג מונית מנתב"ג ולנתב"ג בחלונות פתוחים) שאני לא אגע באף אחד, שאני אכנס לבית של הורי רק אם החלונות פתוחים לגמרי, שכל מי שפוגש אותי, גם אם זה בתוך הבית – יעטה מסכה. שזה יהיה רק ככה. שזה יהיה רק בדרך שלי, או שלא בכלל.

אבל ההכנה הנפשית העיקרית היתה לעצמי. כאן בקנדה קל לי לשמור על ההנחיות. כאן יש שיתוף פעולה של הציבור ושל הממסד. גם כאן, כמו בארץ, כל אחד מפרש את ההנחיות לפי הבנתו, אבל חששתי שבארץ אני אסחף אחרי ה"זה שום דבר" הכללי ואגמיש את החוקים. ועם כל הכבוד, אם בארץ יש אלפי נדבקים ביום, סיכוי גבוה שאני אפגוש אחד מהם, אפילו בסגר, ולא, אני ממש לא רוצה להדבק בחרא הזה. לא להדביק, אבל גם לא להדבק.

אחרי חצי שנה של שמירה על מרחק חברתי וכללי היגיינה, לטוס עם אנשים נוספים במטוס צפוף, לאכול אוכל בישיבה צפופה ליד זרים, להוריד את המסכה בשביל להצטלם במעבר דרכונים – הכל מרגיש כאילו טבלתי את היד עד המרפק בצלחת פטרי ענקית. המודעות לכל שיעול של אדם אקראי במטוס, לכל אדם שהוריד מסכה לסנטר ומתעכב להעלות אותה, לכמות חפצים שאני צריכה לגעת בהם בדרך לאסלה בשרותים… רק מהדאגה לא הצלחתי לישון.

אז אני אגלה לכם את הסוף של הסיפור. בסוף אזרתי את האומץ והגעתי. וביליתי שלושה ימים חמים אך נעימים עם הורי, ואפילו ראיתי חברה טובה ומשפחה שבאו להפגש בגינה למרות הסגר. הספקתי ללכת להליכה עם אבא שלי, ולאכול פשטידת תפוחי-אדמה שאמא שלי הכינה לי, ולצייר כמה שעות טובות איתה. ונהנתי לשוחח עם ההורים, ולהיות איתם ביחד בבית (במרחק, ועם חלון פתוח) ופשוט להיות ביחד – לא דרך מסך או טלפון.

אבל ביום השלישי אחרי יממה של הודעות סותרות בתקשורת, מירי רגב הודיעה שמי שקנה כרטיס טיסה לפני 14:00 יטוס, ויצומצמו הטיסות היוצאות בשבוע הקרוב. אז לפני שאייר-קנדה יחליטו שאין להם מספיק נוסעים ואני לא אוכל לקנות כרטיס, או ששוב מישהו שקורא לעצמו הנהגה בארץ ישנה את דעתו החלטתי שגם שלושה ימים זה ביקור, ואת יום-כיפור אני כבר אעשה בקנדה.

זו היתה החלטה משותפת שלי עם הורי. גם הם חשבו שלהשאר תלויה בהחלטות שמשתנות כל רגע זה מיותר, ושחוץ מלהגיע כדאי שיהיה לי גם איך לחזור. אני לא מתחרטת על זה שבאתי, וגם לא על זה שהחלטתי לחתוך באמצע את הביקור ולברוח ב'מטוס המנוסה' (קראתי לו כך משום שהמטוס היה מלא לחלוטין. נראה לי שעוד אנשים החליטו שעדיף לצאת מלהתקע). גם לא על השבועיים שאני יושבת פה לבד בחדר בזמן שהבית מתנהל לו מאחורי הדלת.

זה היה שווה את זה.

רק החיבוק, החיבוק שנותר תלוי בנינו ולא ניתן למימוש היה קשה משדימיינתי. ראיתי אותם סופסוף, אחרי שנה, אבל לא יכולתי לחבק אותם כשנפרדנו מחוץ למונית. רק דמענו במרחק שני מטר.

אני כבר שבוע פה בבית, מה שאומר שאני יכולה לנשום לרווחה שבאמת לא הבאתי איתי קורונה לאף אחד בישראל. עוד שבוע בדיוק אחבק את הבנות שלי בכל הכוח, ואדמיין שזה פיצוי על החיבוק ההוא. חיבוק הפרידה שלא מומש.


ככה זה נראה ממקום מושבי המרוחק בסלון:

צילום גלית לוינסקי
החדשות בארץ מבאסות. וכל הזמן יש חדשות.
צילום גלית לוינסקי
כיף לראות אותם גם אם ממרחק
צילום גלית לוינסקי
הנוף ממקום מושבי בסלון
צילום גלית לוינסקי
לפחות ציירנו ביחד כמה שעות טובות.

ככה זה נראה מהחדר בו אני מתבודדת:

צילום גלית לוינסקי
מביאים לי אוכל לתא
צילום גלית לוינסקי
אנחנו אוכלים ביחד את ארוחת הערב, אני מחוץ לחדר והם הביאו שולחן מחוץ למטבח

שתהיה יפה ושונה השנה

שנת הלימודים התחילה אצלינו בשבוע שעבר. ביום רביעי חצי בית ספר, ביום חמישי החצי השני וביום שישי כל התלמידים.

שנת לימודים רגילה, לא אונליין, לא כמה ימים, לא ימים מקוצרים. יום מלא, שבוע מלא.

שנת לימודים הכי לא רגילה. אחרי חודשיים וחצי בבית, מתוכם כמעט חודשיים למידה אינטנסיבית אונליין (בבית ספר הפרטי שלנו. למידה של ימים שלמים, שיעורים לייב בגוגל-קלאסרום) ועוד חודש של יומיים בשבוע בכיתה ושאר הימים אונליין. אחרי חופש גדול וארוך במיוחד שהכל עדיין בחצי-כוח.

שנת לימודים שמנסה להשלים את הפערים משנה שעברה ולהתמודד עם שינויים והגדרות חדשות לנורמאלי.

אבל שנת לימודים שמתחילה בשמחה אמיתית והתרגשות גדולה. אולי אפילו יותר מבכל שנה. תכלס' יש ילדים שלא נפגשו חצי שנה.

והנה עוד שנת לימודים מתחילה. השנה החמישית שלנו כאן. מזג אוויר אפוקליפטי – עשן השרפות ממדינות מערב ארצות-הברית הגיע הנה ואנחנו כבר כמה ימים נושמים עשן, מריחים עשן ולא רואים אופק. בחדשות מהארץ גם לא רואים אופק. יש סגר. אין סגר. צריך סגר. כמה זמן הסגר. יש טיסות. אין טיסות. לא כדאי לצאת החוצה במזג אוויר הזה. לא כדאי לטוס לארץ כי יש שם 4000 נדבקים ביום. אבל לא ראיתי את ההורים שלי כבר שנה.

כמה טוב שיש התחלה חדשה. בכל הכאוס הזה של העולם תחת קורונה, יש לבננות סיבה לקום בבוקר, ללבוש מדים ולראות ילדים. ללמוד משהו חדש. להיות עסוקות. להתגאות במה שהן עושות. אני מאוד מעריכה את זה שבית-הספר חזר, וגם הן.

אני לא מקנאה בילדי ישראל והוריהם. אפילו נקודת האור הזו הוחשכה לכם. ומסכנים כל תושבי המדינות שהיערות שלהם נשרפים סביבם בכל הכוח.

שתהיה לכולנו שנה חדשה וטובה ושונה. פליז שונה.

צילום גלית לוינסקי
היום הראשון של עלמה

צילום גלית לוינסקי
היום הראשון של תמר

צילום גלית לוינסקי
היום הראשון של שתיהן

צילום גלית לוינסקי צילום גלית לוינסקי

לפוסטים קודמים על תחילת שנת הלימודים: כל עוד הולך לו בן ואב בעקבותיו בשנה שעברה 2019, ספירת המלאי 2018, סיום החופש הגדול 2017, סיום החופש הגדול 2016, היום הראשון בגן 2015

הליכה לגינה

היום עלמה הלכה לבד לגינה.

בת 9 ושלושה ימים.

מרחק של שני בלוקים, חציית כביש קטן (בקצה הרחוב), שלוש סמטאות (Alley – הכביש שמאחורי הבתים), וכביש קצת יותר עמוס ובו רמזור.

יש שיצקצקו בלשונן.ם ויגידו עכשיו "הגיע הזמן, בארץ הולכים כבר לגן לבד". ויש שיבינו לליבי.

בקיץ שעבר אמרתי לבננות שבעוד שנה אני מצפה שכל אחת תדע כמה דברים חשובים בחיים (Life skills): עלמה (כשתהיה בת 9) לחצות לבד כביש וללכת לבד למכולת הקרובה, לקנות ולשלם לבד ולחזור הביתה. תמר (כשתהיה בת 6 וחצי) לקרוא שעון ולשרוך שרוכים. עבדנו על זה לאורך השנה. עלמה מתרגלת כבר שנה לחצות כבישים בעצמה (כשאנחנו חוצים בסמוך ומחזיקים את היד של תמר) והיא שילמה בקפיטריה בJCC הרבה פעמים (לפני הקורונה כשהיה פתוח). האמת שמכל עניין הכסף/עודף/קנייה במכולת של האיראנים לא העסיקו אותי בכלל. מה שהטריד אותי זה ההליכה לבד – חציית הכביש – לא – לדבר – עם – זרים.

לפני כמה שנים, היה איזה מקרה ברחוב של חברים שלנו שהוביל אותי לשיחה עם הבננות על לא לדבר עם זרים. תוך כדי השיחה הכמו-תמימה – שיחה שכל הורה חייב לעשות עם הילד שלו כמה פעמים בחיים – גיליתי שאני מסתבכת באזהרות. התחלתי להתבלבל בכל האיזור האפור של מה נחשב "לדבר עם זרים" מה נחשב "להיות מנומסת", וכשהלב שלי התחיל לדהור כמו משוגע כשהסברתי ש"גם אם מישהו זר מבקש עזרה אסור לך לעזור" הרגשתי שאני צריכה להפסיק לפני שאכניס אותן לחרדות שלי. אחרי שנרגעתי קצת החלטתי להסביר בצורה הכי קונקרטית שיש, בלי להכנס לפרטי הטראומה האישית שלי (בכיתה ב' גבר זר ביקש ממני שאראה לו איפה הברז בחדר הזבל, הייתי ילדה טובה והראתי לו. הוא בתמורה הראה לי את איבר המין שלו וביקש שאגע בו. ברחתי משם לפני שזה נהיה גרוע יותר, אבל זה היה נורא מספיק בשביל לשנות לי את כל החיים לנצח, ובשביל שהידיים שלי ירעדו עכשיו כשאני מקלידה 36 שנה אחרי). שיננתי להן: את ילדה. את יכולה לדבר עם כל ילד או ילדה זרים ולהכיר חברים. אבל כל מבוגר זר שפונה אלייך – אין לך מה להגיד מעבר לשלום-שלום. את לא צריכה להיות מנומסת. את לא צריכה לעזור. אף מבוגר לא צריך את העזרה של ילד. את לא צריכה לענות על שאלות. תמיד את יכולה לענות ב- "אסור לי לדבר עם זרים". "ובכלל", הדגשתי, "את תמיד עם אחד מאיתנו."

עד שהיא תלך לבד.

יש לציין שזה כל-כך מבלבל עבורן בגלל שהבננות גדלות פה כקנדיות סופר-מנומסות. כל פניה לבחור שנותן גלידה בגלידריה היא רצף ארוך של "בבקשה" ו"תודה" שבקושי אפשר להבין איזה טעם היא רוצה, בסגנון "אפשר לקבל בבקשה כדור אחד בבקשה של גלידת שוקולד בבקשה בגביע בבקשה, תודה רבה". אז מה זאת אומרת שאם מישהו מבקש עזרה אני לא אעזור לו?!

היום הגיע הזמן הזה. הבטחנו שזה יהיה בגיל תשע והיא חגגה יומולדת לפני שלושה ימים. לפני כשבועיים היא אמרה לנו שהיא עוד לא מוכנה ללכת לבד. אבל היום בצהריים, כשנהיה משעמם ותמר רצתה להשאר להרכיב פאזל ואחרי שהיא שאלה כל הבוקר "מתי נלך לגינה" שאלתי אותה אם היא רוצה ללכת לבד. היא חשבה קצת ואז חייכה ואמרה שכן. עם תיק קטן ושעון-יד ובקבוק מים, ואחרי אזהרות נוספות של רם לגבי הכביש (היא החליטה ללכת בדרך הארוכה כדי לחצות את הכביש הקצת-יותר-עמוס במעבר חציה עם רמזור רק שזה צומת עם כביש ממש עמוס ופה מותר לפנות שמאלה בכתום אז צריך שיראו אותה מעבר לצומת) וחזרה גנרלית שלי (מה קורה אם מישהו מדבר איתך?) אמרתי לה שאני אלך במרחק בלוק מאחוריה עד שתחצה את כל הכבישים. (כבר חצי שנה אני מתכננת שאלך מאחוריה בלי להגיד אבל ברגע האמת חשבתי שזה לא כל-כך הוגן). עלמה הסתכלה עלי וענתה לי "תלכי חצי בלוק מאחורי כדי שאוכל לראות אותך".

בהתרגשות ואחרי ברכת "בהצלחה" ו"אני סומכת עלייך – תסמכי על עצמך" היא יצאה לדרך. שמחה. כזאת קטנה. כזאת גדולה. הלכתי אחריה וצילמתי. באמצע הדרך היא עצרה וקראה לי לבוא. שאלה אם לא עדיף לחצות פה באמצע הרחוב ולא להגיע עד הצומת. הסברתי לה למה לא (ונחרדתי, אחרי כל מה שלימדנו אותך?!) היא המשיכה ולשמחתה הרבה אנשים חצו את הכביש בצומת המרומזר והיא חצתה איתם. צעקתי לה "תהני!" מעבר לכביש ונופפתי לשלום.

חזרתי הביתה לספור את הדקות עד ארבע ורבע.

היא חזרה שמחה וגאה. עוד אצבע שהשתחררה מאחיזתי.

צילום גלית לוינסקי
עלמה צועדת

צילום גלית לוינסקי
וצועדת

צילום גלית לוינסקי
ואני מאחוריה

צילום גלית לוינסקי
חוצה את הכביש בגאווה

צילום גלית לוינסקי
ככה היא דילגה לה בשמחה אחרי שחצתה את הכביש

צילום גלית לוינסקי
אתם חייבים לראות מקרוב

צילום גלית לוינסקי
הולכת לגינה להתנדנד. זה בסך הכל מה שרצתה…

צילום גלית לוינסקי
כשחזרה הביתה שמחה וגאה

 

?למה תמיד הפרידות קשות

מה שהכי קשה בכל הסיפור הזה של הרילוקיישן, זה שאחרי שעוברים את השנה הראשונה והקשיים של ההתחלה, ואחרי ההתאקלמות, ולימוד האנגלית של הבנות, וההסתגלות לחיים במדינה עם בירוקרטיה שונה וכללים תרבותיים שונים, ואחרי שלומדים לנהוג לפי חוקי תנועה שונים ובעיר שונה ומתרגלים לקרוא חדשות מהארץ בשעות הפוכות, ולדבר בטלפון עם הארץ בשעות לא נוחות, ואחרי שכבר מתחילים להתמצא ולהבין את הכללים הבלתי כתובים, ולהרגיש מספיק נוח, ולהתחיל לעבוד במקצוע שלך ולהתחיל להרוויח כסף (ולא רק להודות לכל מי שלוקח אותך לעבוד בהתנדבות) ולהתרגל לתמצת את כל האהבה שלך לאנשים בארץ לשבועיים – שלושה גג של ביקור, ולמלא כל יממה שם ב-18 שעות של מפגשים וחוויות כדי להספיק למלא את מצברי-ישראל כמה שיותר שיחזיקו אותך עד לפעם הבאה, ולהנות מהשגרה של החיים ולא רק מההתרגשות של חוויות חדשות –

מה שהכי קשה זה שבסוף כבר יש לך חברים, אפילו חברים טובים, ואז הם עוזבים.

חלק מהישראלים פה באים עם איזשהו חוזה עבודה או ויזה זמנית (כמונו) ואז הם יודעים לכמה זמן פחות או יותר באו, והם עוזבים בסיום החוזה או הויזה. יש כאלה שנדמה שהם פה מאז ומעולם (בקיצור הגיעו לפנינו) והם ״חוזרים״ אבל לא יודעים מתי. המרכאות לא נכתבו בזלזול חלילה, הן מסמלות ציטוט. גם אנחנו ״חוזרים״ – כך אנחנו אומרים לעצמינו ולכל מי ששואל, אבל בנתיים תאריך החזרה משתנה ונדחה משנה לשנה. יש את אלה שכבר הרבה שנים פה, ולא מתכננים לחזור, והסוג האחרון הוא של מי שחיפש כבר מהארץ איך לעבור, והצליח להשיג ויזה או חוזה עבודה כי רצה לעזוב את ישראל. הם לא מתכננים לחזור.

החודש אנחנו סוגרים פה ארבע שנים, וכמות הפרידות בימים האחרונים שברה שיאים. מי שהקורונה שיבשה לו את תאריך החזרה המתוכנן, מי שהקורונה האיצה תהליך ארוך של פרידה, ומי שהקורונה חידדה את היתרונות והחסרונות – כולם התרכזו לשבועיים של פרידות ועזיבות, והותירו אותי עצובה.

מי היה מאמין שבארבע שנים אספיק להתחבר ככה לאנשים? אז להפתעתי לא דרושות לי ארבע שנים. היו לי כאן חברויות שהתחילו ביום אחד ומיד הפכו ״רציניות״, והיו הכרויות שהתחילו לפני ארבע שנים ואף פעם לא הבשילו לחברות. אבל יש כאן בקהילה הזו סוג של ערבות הדדית ותמיכה שכנראה לא נמצאת בקהילה דומה במספרה בארץ. למה אני מתכוונת? במספרים – גרים פה כמה אלפי ישראלים (במטרו-ונקובר = ונקובר וסביבתה) ולא כולם משתמשים במוסדות היהודיים או בקבוצות הפייסבוק הישראליות. אז איך מכירים? מכירים בדרך-כלל האחד דרך השני, או שמישהו חדש שמגיע פונה ומבקש עזרה ואז נפגשים, או אפילו במקרה (כך הכרנו שתי משפחות שקרובות לנו במיוחד – מלגשת בגינה לאנשים שמדברים עברית).

אין משפחה בסביבה (חוץ מלמעטים שזכו – כמוני), ובאין החברויות ותיקות-השנים מהארץ – אנחנו הופכים למשפחה ולחברים האחד של השני. את ארוחות השבת אנחנו עורכים ביחד, את החגים חוגגים ביחד, את קבוצות התוכן אנחנו חולקים (יש פה כמה אירגונים מהתנדבות שמייצרים תוכן ופונים לקהילה), את שאלות ה״איפה קונים״ ו״מישהו מכיר״ חולקים בפייסבוק ובקבוצות נוספות. הרוב המוחלט של חברי פה הם ישראלים (ושתי משפחות מעורבות). יש לנו משפחה אחת שאני יכולה להגדיר כ״חברים״ והם קנדים אסלים.

השבוע חברים טובים שלנו חוזרים ארצה. הם חלמו תמיד לחזור לישראל, עוד מאז שהגיעו לוונקובר כזוג צעיר ללא ילדים וללא מקצוע. כשהכרנו אני זוכרת שהילה אמרה: ״אני כבר לא מתחברת עם מי שמגיע לפה רק לשנתיים!״, אבל פליידייט אחד ארוך במיוחד – כשהאבות לקחו את בנותינו הבכורות לסקי ואני ותמר נשארנו אצל הילה ודניאל לדאבל פליידייט – כנראה שבר את הבטחתה.

אני יכולה לספור על כף יד אחת את הנשים שממש חדרו לליבי פה בוונקובר, חברות אמיתית, לא רק בגלל הנסיבות המשותפות. בשבוע הבא אוכל לומר ששלוש מהן כבר לא גרות פה. אחת עברה לפני שבועיים לגור בניו-יורק ושתיים חזרו ארצה.

ארבע שנים. עם כל שנה שעוברת נהיה קצת יותר קשה לחזור, ונהיה קצת יותר בודד להשאר.

משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי
משפחת גרנות, רגע לפני שעוזבים את ונקובר

משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי
זהו, גלי מיצתה

משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי משפחת גרנות, צילום גלית לוינסקי

פוסטים קודמים בנושא ותק ברילוקיישן: על ההכנות לרילוקיישן (בירוקרטיה דאגה ועוד קצת סידורים), "אתם לא תחזרו" (על המחשבות של חברים לקראת הרילוקיישן שלנו), רשמים ראשונים מוונקובר (על הימים הראשונים פה), בין תיירים לדיירים (על השבועות הראשונים פה), הרילוקיישן כלידה (הרהורים ארבעה חודשים אחרי), געגועים לישראל (חצי שנה לרילוקיישן), שנה כאן (כשעוד הייתי צעירה ואופטימית), שנה וחצי למנאייק (כשחשבנו שאנחנו נשארים שלוש שנים וזו נקודת החצי), להיות ישראלית בתפוצות (עוד הרהורי רילוקיישן), חצי חיים (על נקודת החצי של תמר, שנתיים וחצי בארץ ושנתיים וחצי פה), שלוש שנים and counting (לפני שנה).

איך גיליתי את היהדות בגולה

השבוע תמר לקחה מהספריה ספר. (הספריות עדיין סגורות אבל אפשר להזמין ולבוא לאסוף)

על יהדות בגולה גלית לוינסקי

הסיפור הוא על בקסטר החזיר שרצה להיות כשר. הכל התחיל באי-הבנה: בקסטר חשב שבשביל להיות אורח בארוחת שבת (שעליה סיפר זקן חביב שעשה לו ממש חשק) הוא צריך להיות כשר. הוא מנסה בדרכים שונות להפוך לכשר אבל ללא הצלחה, כי חזיר לא יכול להיות כשר! עד שהוא פוגש רַבָּה (רבי אישה) שמסבירה לו שהוא צריך להיות כשר רק אם אוכלים אותו, והוא מוזמן לארוחת שבת ונהנה מאוד. הסוף.

על יהדות בגולה גלית לוינסקי
יש בספר גם הרבה מלפפונים חמוצים, חלה וקיגל כמאכלים יהודיים מסורתיים

על יהדות בגולה גלית לוינסקי
בקסטר החזיר מחפש מוצרים יהודיים

על יהדות בגולה גלית לוינסקי
הרבה מלמדת את בקסטר על כשרות

כמה דברים שלא היו יכולים לעבור בארץ היו כאן, בעשרים העמודים המאויירים של ספר ראשית-קריאה זה?

הדמות הראשית – חזיר. בארץ היה לנו צעצוע  של טרקטור נוסע שנקנה ב"שילב". בצעצוע היה חוואי שנהג בטרקטור וגרר עגלה מלאה חיות: תרנגולת מקרקרת בלחיצה, סוס צוהל בלחיצה, כבשה פועה, פרה גועה וכמובן היפופוטם שנוחר בלחיצה בקול של חזיר – כי לא ימכרו צעצוע עם חזיר בישראל והרי היפופוטם הוא חיית משק הגיונית לגמרי.

הרַבָּה האישה. היא לא רבנית (אשת הרב) אלא רַבָּה שמסבירה לחזיר במאור פנים את חוקי התורה. לא רק שאין הדרת נשים וילדות מהספר, מובן ומקובל שיש גברים ונשים, ילדים וילדות מאויירים. (קופת-חולים כללית, תנובה – תלמדו).

העלילה הפלורליסטית. אצלינו בגולה לא כולם יהודים, ולכן כשהחזיר הולך לתחנת האוטובוס הוא פוגש כל מני אנשים מכל מני תרבויות. מן הסתם החזיר עצמו אינו יהודי, אבל היהודים הנחמדים מזמינים אותו להתארח בביתם לארוחת שבת.

הנמשל: יש אוכל כשר, לא מקום כשר או אדם כשר. (ההפך מכל מקום הסעדה אפשרי בארץ).

הספר נחתם במכתב להורים:

"Encourage hachnasat orchim in your family. Talk with your children about showing kindness toward those left out because of shyness, an unusual appearance, being new, or any other reason. Share the fact that everyone eventually feels different from others in some way. Encourage your children to leave a welcome card on a new child's desk at school or tape an original drawing to a neighbour's mailbox; ask your children to accompany you to the door when guests arrive at your home."

בקיצור: קבלו את האחר, פיתחו את ביתכם לזר, ובעיקר למדו את ילדכם איך להיות אנשים טובים (Kind באנגלית, אין בדיוק תרגום לזה): לברך שכנים חדשים, להשאיר פתק משמח לילד חדש בכיתה וכד'.


אני ישראלית.

גדלתי בבית ישראלי, ששומר את המסורת היהודית לפי הגרסה המשפחתית החילונית הפרטית שלנו: חוגגים את כל החגים אבל לא צמים ביום כיפור, יום השבת נועד למנוחה, האזנה לתקליטים, פעולות בצופים ובעיקר לטיולים בארץ ולנסיעה לים. את נרות שבת היינו מדליקים בילדותי אני ואבא שלי דווקא. ככה זה עבד לנו.

כשהגענו לקנדה והבנות התחילו ללכת לבית-ספר יהודי שמחתי שיהיו חשופות לעברית וחששתי מ"דתיות יתר". מה זה אומר שהן לומדות תפילות בכיתה? כיוון שזה כל-כך זר לי מיד התחלתי לדאוג. בגיל שלוש תמר היתה שרה לעצמה "שמע ישראל" בשרותים. עלמה למדה תפילות שבת וברכות כבר בכיתה א', והיתה שואלת אותי אם אני זוכרת את המילים. ואני, שמעולם לא למדתי לברך את ברכת המזון הייתי שולחת אותה לשאול את המורה.

אבל פה גם גיליתי שיש יהדות אחרת. יהדות בה יש פחות דגש על ההגדרה "דתיים" או "חילונים". יהדות בה מלמדים בבית-הספר את המשמעות של "צדקה", "הכנסת אורחים", "דרך ארץ". לא כמילים אלא כעידוד להתנהגות. להיות "מנטש". ובבית ספר אף אחד לא בודק "מיהו יהודי". מי שנרשם ללימודים הוא יהודי מספיק.

לפני יומיים צילמתי עלייה לתורה בבית כנסת קונסרבטיבי בוונקובר. התקבלתי בסבר פנים יפות, אישה-צלמת-במכנסיים. לא הרגשתי לרגע שאני עושה משהו לא בסדר, או שאני נכנסת לבית-כנסת "שלהם" או שאני צריכה להתאים את עצמי. הרגשתי ברוכה-הבאה.

זה לא שאני הופכת דתיה פתאום. אני לא מאמינה באלוהים וזה מכשול משמעותי. אני גם לא מתיימרת להכיר את הדת מעבר למעט שמוגש לפני. אני כן שמחה להרגיש שדווקא פה היהדות מקבלת אותי כמו שאני, לא שופטת אותי על מראה או לבוש, ושמלמדים את הבנות שלי שדרך ארץ חשובה הרבה יותר מחוקי הדת למינהם.

בימים אלו בהם אנשים כה רבים נאבקים להכרה בשוויון שלהם בעצם היותם בני אדם – לא צריך ללכת רחוק. יש את הכל כבר אצלינו מתברר. בעיקר אם משאירים את כל הלכלוך וההתלהמות והשחיתות בחוץ (והגזענות הטבעית שלנו), ומסתכלים בעיניים תמימות רק ביופי שיש בדת הזו.

קורונה – סיכום ביניים

 בעוד בארץ חוזרים לשגרה במרץ, ויש שיאמרו – במהירות מפתיעה, פה בבריטיש-קולומביה בקנדה, כיאה לקנדים – לוקחים את הזמן. החזרה לשגרה פה איטית, וכמו כל ההתנהלות מול האתגר הזה – הכל מחושב, שקול ומגובה בגרפים ותחזיות מתמטיות. מה אני אגיד – עד עכשיו זה דווקא עבד להם. בריטיש-קולומביה היתה אחת הפרובינציות הראשונות עם חולי קורונה מאובחנים, ובכל זאת, נפגעה מעט מאוד יחסית. בעוד באונטריו ובקוויבק הקורונה עדיין משתוללת עם מאות נדבקים ביום – פה מספר החולים המאובחנים עומד על חולים בודדים ביום כבר למעלה משבועיים. (ודווקא הרחיבו את הקריטריונים, כל אדם שחש ברע זכאי לבדיקה).

באמצע השבוע שעבר נפתחו כמה ברים ומסעדות, מספרות ומכוני יופי. הישיבה בברים – שולחן כן – שולחן לא. אין תפריטים, אין אוכל, בחירה מתוך תפריט מצומצם של משקאות. החנויות לא ממהרות להפתח, והחנויות שכן נפתחו מקפידות על תורים מרווחים ברחוב וכניסה של אנשים בודדים בכל פעם. מעודדים הזמנה אונליין ואיסוף במקום. רוב האנשים שעברו לעבוד מהבית ממשיכים בכך. הפארקים וגני-המשחקים עדיין סגורים. אבל גם לקנדים נמאס. נכון שאנחנו מנסים ללכת באופן מרווח על המדרכות אבל בכל יום עם מזג-אוויר סביר כל החופים וכל פיסת דשא מתמלאים קבוצות קבוצות (מרווחות לרוב) של אנשים.

גם הביטולים להמשך הקיץ והסתיו ממשיכים. הפארקים הלאומיים יהיו פתוחים לקמפינג רק לתושבים. קייטנות הקיץ בוטלו או הפכו לקייטנות יומיות בעיר (עלמה מחכה לשבועיים שלה בקמפ-מרים על האי גבריולה מהרגע שחזרה בשנה שעברה). החוגים בוטלו. אפילו הלימודים באוניברסיטת בריטיש-קולומביה הוכרזו כאונליין בסמסטר הסתיו הקרוב. מתי יתחילו לחזור לשגרה? השאיפה היא להקל ולהגיע לששים אחוז המגע החברתי (ביחס לרגיל) ולהמשיך כך עד שיהיה חיסון.

 בתי הספר התחילו ללמד את ילדי העובדים במקצועות רפואיים לפני כשבועיים. הבנות שלי נשארו ללמוד אונליין בבית איתי. למיטב ידיעתי רוב בתי-הספר הציבוריים מספקים תכנית לימודים מינימלית עד לא בכלל. לשמחתי בית-הספר של הבנות שלנו חזר לעבוד אונליין אחרי פסח באופן מעורר התפעלות. לקח להם קצת זמן להתבשל ולמצוא את הנוסחה, והשבועיים שלפני פסח היו קשים מאוד וכללו בעיקר משימות עצמאיות ושיחת עידוד יומית עם אחת המורות. מאז פסח יש לילדים מערכת מסודרת, בכל יום מ-9:00 עד 14:15 הן לומדות ארבעה שיעורים אונליין בני חצי שעה, הכוללים לימודים לפי הנושאים הקבועים: אנגלית, חשבון, מדעים, עברית, יהדות וכל השיעורים המקצועיים: ספורט, מוזיקה, אמנות ודרמה. בין השיעורים יש עוד שני חצאי שעה של משימות יומיות והפסקות. אפילו שיעורי העשרה ופגישה שבועית עם היועצת יש להן.

 מה-1 ליוני המערכת תתחיל להשתנות משום שבתי-הספר מחוייבים להפתח במתכונת מצומצמת. בית-הספר  שלנו יפתח לכל מי שהצהיר שמעוניין, ולמספר ימים שונה לפי הגיל. כיתות א׳-ג׳ (כולל עלמה ותמר) יחזרו ליומיים בשבוע משבוע הבא ("אבל אסור לחבק את המורות" אומרת תמרול) ובשאר הימים ימשיכו בלימודים מרחוק. אגב, הרוב הגדול של ההורים לא שולחים חזרה את ילדיהם ללימודים. הטיעונים הנפוצים שקראתי בקבוצת הוואטסאפ של האמהות הם ״לא מרגישות בטוח״, ״הלימודים אונליין עובדים טוב בשבילנו״, ״חבל לנו לשנות את השגרה שלהם עד שהתרגלו״, ו״למה להסתכן בשביל 6 ימי לימוד סך-הכל״. אני מבינה את כל הטיעונים, ובכל זאת אנחנו ידענו מיד – לבנות שלנו זה מתאים. לפחות שינסו, שירגישו שיש איזו שגרה באופק, ושהחופש הגדול לא יהפוך להמשך מתסכל של כל התקופה הזו. שיראו חברים, שישנו אווירה. ואולי, אני מרשה לעצמי לקוות, זה יוריד את עומס החרדות והגעגועים.

האיסורים עלינו לא היו קשים כמו על הישראלים. אין חובה של חבישת מסכה. לא הוגבלנו במרחק יציאה מהבית בשום שלב. להפך, הרופאה הבכירה של בריטיש קולומביה ד"ר בוני הנרי, זו האחראית על התידרוכים היומיים – שבה ועודדה את כולם לצאת לאוויר, ללכת. אין תחליף נפשי להזזת הגוף ויציאה לאוויר הפתוח. (אני צריכה להזכיר לעצמי את זה מדי יום כשמתעצלת. הרבה פעמים זה לא עוזר).

הפסדנו הרבה בתקופה הזו. ביטלנו ביקור משפחתי בארץ. רם ביטל טיול שחלם עליו שנים. כל העבודה שלי בוטלה. הבנות התחילו לפחד מדברים חדשים ולפתח תסמינים של חרדה. אני מודה למזלינו הטוב שלא נפגענו מהמחלה ואף אחד קרוב לנו לא נפטר ממנה, ולא שוכחת להעריך את העובדה שמצבינו הכלכלי כמעט לא נפגע. רם המשיך לעבוד ואני קיבלתי פיצוי מהמדינה, הבננות המשיכו ללמוד והמורות שלהן מתאמצות ללמד ולהעשיר בתנאי לימוד קשים להפליא.

אבל גם הרווחנו הרבה: זמן משפחתי יומיומי. הבנות הרוויחו שעות על גבי שעות של משחק משותף, יצירה, משחקי דמיון אחת עם השניה, הרכבת פאזלים (תמר זכתה לתואר ״פאזל-מאסטר״ בבית לאחר שהתחילה להרכיב בעצמה פאזלים של 500 חלקים לבד. והיא בת 6), כתיבת סיפורים, המצאות, ושירה (עלמה החליטה שהיא רוצה להיות משוררת. ומדענית.) הבנות רוכבות על אופניים כמו שֵׁדות (אין כמו אימונים שלוש פעמים בשבוע). ועצמאות. העצמאות לצאת לבד לסיבוב ברחוב (בלי כבישים) והעצמאות להכין לעצמן ארוחה. למדנו לנקות את הבית כולנו ביחד. הרווחנו שלוש ארוחות ביחד כל יום (שתיים עם רם) וצפייה משותפת ב Our Planet וב״ריקוד האחרון״ על מייקל ג׳ורדן.

הקושי הכי גדול – שלי, הוא אי-הוודאות. איך יראה הקיץ? האם נוכל לנסוע לטייל בקראוון את הטיול שאנחנו חולמים עליו? איך יהיה הקיץ לבננות שכמהות לחברה ילדית? מתי אוכל לחזור לעבוד בצילום אירועים? והשאלה החשובה מכל: מתי סופסוף אני אוכל לעלות על טיסה ולפגוש את ההורים שלי (בלי לשבת בסגר בארץ או אחרי שאכנס לקנדה – בטורונטו)?

כאדם סופר-מתוכנן שאני קבלתי סטירה מצלצלת. ״למדתי שיעור״ – כך אומרים. אמא שלי לימדה אותי את זה  כבר לפני שנים: ״ דער מענטש טראַכט און גאָט לאַכט״  היא מלמלה ביידיש במקרים של חוסר התאמה בין הרצוי למצוי. האלוהים של מי – אני לא יודעת, אבל הוא בהחלט בילבל את כולנו.

קטנות:

 רגע מרגש ממש #1: בסוף השבוע שעבר הורשנו לפגוש, להתקרב ואפילו לחבק בני משפחה. אחרי חודשיים וחצי הלכנו ל״קפה ועוגה״ אצל אחותי בבית. בכניסה כולנו היינו קצת בשוק, עמדנו מבחוץ כמה רגעים לפני שממש פסענו פנימה, ואני דמעתי וצחקתי בשחרור. דבר כל-כך קטן היה כל-כך מרגש.

רגע מרגש ממש #2: בשבת צילמתי לראשונה מזה חודשיים וחצי. צילמתי משפחה (שהזמינה אותי לצלם את האירוע שלהם לפני יותר משנה, ואז-קורונה) בחצר הקדמית (לא הוזמנתי להכנס פנימה בהתנצלות), על רקע הבית שלהם, והיה ממש כיף. לא ישנתי בלילה מההתרגשות, עד כדי כך.

כמה תמונות שצולמו בשבועיים האחרונים, רגע לפני שמאי נגמר לו:

מאי בקורונה גלית לוינסקי
הרחוב שלנו כשעצי הדובדבן עוד פרחו

מאי בקורונה גלית לוינסקי
כל יום ב19:00 עדיין יוצאים החוצה למחוא כפיים לצוותים הרפואיים

מאי בקורונה גלית לוינסקי

מאי בקורונה גלית לוינסקי
נסענו לסופשבוע בוויסלר. היינו הכי לבד שאפשר לדמיין באחד המקומות הכי תיירותיים בבריטיש קולומביה

מאי בקורונה גלית לוינסקי
האושר הוא –

מאי בקורונה גלית לוינסקי
עלמה למדה לקלוע זרי פרחים בתקופה הזו

מאי בקורונה גלית לוינסקי

מאי בקורונה גלית לוינסקי
האושר הוא #2: לטבול רגליים במי שלגים

מאי בקורונה גלית לוינסקי
בימי חמישי אנחנו מציירות (קצת על חשבון בית ספר) בסדנא של שרון רם לאור וקרן שביט

מאי בקורונה גלית לוינסקי
מההמצאות של תמרול: אם לא חייבים ללבוש מדים לבית ספר אז נתלבש כתאומות. קיבלנו פתקים עם הוראות יומיים מראש. השמלות: "מותק" של הדס הול

השמלות/חולצות מהתמונה האחרונה: "מותק" / הדס הול