הנה התחיל החופש הגדול, ועמו הקייטנות.

אחרי חודשים של ציפייה, פחד, והתרגשות הגיע הרגע ועלמה (בת כמעט 8) נסעה לחמישה ימים ולילות בקמפּ-מרים. תבינו, מחנות קיץ זה אחד הדברים הכי קנדיים שיש. הילדים מחכים כל השנה לרגע שיעלו על האוטובוס ויסעו לבדם לאחד המחנות פה. יש שלושה מחנות קיץ יהודיים באיזור שלנו. שכטר (נחשב הכי דתי, והוא בכלל בוושינגטון) קמפּ התקווה (הכי מבוקש, הכי "עשיר", כל היום הילדים מבלים בבריכה, או כמו שהאחייניות שלי מגדירות אותו: "שום ערכים, רק עושים שם כיף") וקמפּ מרים (מחנה של תנועת הנוער הבונים-דרור, שהיא עקרונית תנועה סיציאליסטית אבל הורי החניכים מכל הקשת הפוליטית, והוא המחנה שנחשב הכי "ישראלי").

אני אמנם חדשה בסצנת הקמפִּים, אבל אני דודה של וותיקות המחנה. שתיים מהאחייניות הקנדיות שלי הולכות למחנה כבר שנים. אין מקום בכלל למחשבה על אחד הקמפּים המתחרים, כבר מהארץ אני יודעת ש-אם כבר ללכת לקמפּ אז רק לקמפּ מרים. למה לקמפּ מרים? "כי שם יש ערכים, שם יש פעולות, יש תורניות מטבח, שירותים…." בקיצור נשמע שזר לא יבין זאת, אבל מי שהולך שנה אחת לקמפּ מרים, לא מנסה אף מחנה אחר. זה ירדנה מול עופרה של הקמפּים, וברור שאנחנו בצד של מרים פה.

ושלא כמו מחנה קיץ בארץ, באמת באמת – אין פה מבוגרים. במטבח מבשל צוות המטבח – שהוא נוער. ראש המחנה (שנקראת "הראש") בת 20 וקצת, הצוות הפסיכולוגי לתמיכה בחניכים ("מלוָוה") הן בנות עשרים, המצילים בבריכה – נוער, החובשים במרפאה – נוער. יש רופא אחד שבא לבקר פעם ביום (גיסי, כמה נוח, בשבוע שעלמה נמצאת – המשפחה שלהם חזק בקמפּ הזה) ויש את האחראית על המחנה מול ההורים שהיא מבוגרת. כל השאר – נוער נוער נוער.

וככה זה, מילדים אחרי כיתה ב' (כמו עלמה) שיוצאים לחמישה לילות, ועד הבוגרים, אפשר לצאת בהדרגה לשבוע, שבועיים או שלושה, או להשאר שם שני מחזורים וחלוץ (כל הקיץ תכלס') כמו שהאחייניות שלי "עושות. עד גיל 24. מעל גיל 24 כבר אסור לבוא למחנה. די, הם הרי כבר "מבוגרים!

ומה הם עושים שם? אני לא ממש יודעת. נצטרך לחכות שעלמה תחזור ותספר. ממה ששמעתי וראיתי: המחנה בן ה-100 שנה ממוקם בשטח סגור באי גבּריוֹלה. יש מגרש כדורגל ומגרש כדורסל, ויש בריכה, ויש הרקדת ריקודי עם ביום שישי, וקבלת שבת, ויש טיולים לקבוצות הבוגרות וקמפינג, ויש חתירה בקנו בים, ושירים בכל בוקר, ויש נדנדה על חבל למי שקם מוקדם – לפני ההשכמה של המחנה. הם ישנים בבקתות עץ, על מיטות קומותיים. מתקלחים מקסימום פעם ביומיים (יש מחסור במים על האי, כי כל המים נשאבים מבארות). כל קבוצה נמצאת עם המדריכ/ה שלה מהבוקר עד הערב, כולל מקלחת משותפת (בעירום! דוגמא אישית!) ולינה משותפת באותו חדר. ויש פעולות בנושאים שונים, מפעולה על שיר הפלמ"ח ועד דיונים על ג'נדר בקנדה.

ואגב ג'נדר. בטפסי ההרשמה של עלמה (בת כמעט 8) היינו צריכים למלא תחביבים, וגם באיזה ג'נדר היא מעדיפה שיפנו אליה- היא, הוא או הם. כל המחנה מאוד אינקלוּסיב – למשל שינו את כל שמות הקבוצות מ"ניצנים", "בונים" וכו' ל"ניצנימוֹת", "בונימוֹת", והצוות הוא "מדריכימוֹת". גם תאי השירותים מחולקים לפי ג'נדר אך פתוחים לכולם.

ותמר? תמר מתה מקנאה. כל הזמן דאגנו שעלמה תתחרט, וכשהמחנה יתקרב הלחץ יגבר, והיא לא תרצה בסוף ללכת. בעודינו שקועים בעידוד ומילים טובות על הקמפּ כמעט פספסנו את תמר שמתפוצצת מקנאה. עד שהיא התפרצה יום אחד לפני כשבועיים: "גם אני רוצה ללכת לקמפּ מרים! למה רק עלמה יכולה?". כל מילות הניחומים וההסברים לא עזרו. לבסוף הבריק במוחי רעיון: את תעשי קמפּ בבית! עם שקי- שינה, ופעילויות מיוחדות, וסליפּ-אוֹבר בסלון! תמר שמחה מאוד, ורם העניק שלו את השם המנצח: "קמפּ סלון" (על משקל "קמפּ שלום" של ה-JCC).

אז כשארזנו לקמפּ מרים לפי רשימת הציוד – תמר ארזה לה גם תיק לקמפּ שלה. ובימים האחרונים הוציאה את שקי-השינה ופרסה אותם, מוכנים לשימוש בסלון. עלמה התרגשה, יותר ויותר מיום ליום, ובניגוד לחששותינו – נסעה לה לקמפ בשמחה גדולה, בלי להביט לאחור (באמת! היא אשכרה נפרדה והלכה לה לאוטובוס). ותמר, שסובלת מכאבי בטן כבר כמה ימים, ואפילו התעוררה מהשינה בלילה מרוב כאבים, מיד כשהאוטובוס של עלמה נסע – הסתובבה לחבק אותי ואמרה בדמעות: "אני מתגעגעת לעלמה".

עד היום חשבתי שתמר רק מקנאה בעלמה נורא. היום נפל לי האסימון. היא מתגעגעת, הרבה יותר מאיתנו.

היה לנו יום מוזר אתמול. כבר היו לנו פה פעמיים לילות שעלמה נסעה לישון בקמפינג עם מחנה הקיץ של ה-JCC (מתחילים עם זה מגיל בוגרי גן-חובה. לא, זה לא יאמן) אבל הפעם זה לחמישה ימים ולילות, לא לילה אחד. אי אפשר להתקשר אל הילדים בקמפּ, או לבוא לבקר. אני קצת לא מאמינה שנתנו לה, בת קצת פחות משמונה, לנסוע. כששמעתי על זה לראשונה בארץ – על האחייניות שלי שנוסעות בגיל 10 לשלושה שבועות וההורים אפילו לא יכולים להתקשר אליהן הזדעזעתי! מה זה פה? צבא?! אבל אנחנו מנסים להכנס לראש הקנדי. המחנה מעלה תמונות של החניכים לאתר פרטי, שרק קרובי משפחה מורשים להכנס אליו. וגם אחיינית שלי שלחה תמונות ווידיואים של עלמה (מזל שיש לנו קשרים בהנהלה).

לתמר היה חוג כדורגל, ואחר כך היה טיול של קמפּ-סלון לחברים. ואחר-כך היתה סדנת שזירת צמידים מגומיות (תמר העבירה את הסדנא לעצמה ולחבריה הדמיוניים לקמפּ). וכשהיא סיימה שלושה צמידים היא ביקשה שאצלם ואשלח לעלמה. הסברתי לה שאין לי איך לשלוח לעלמה תמונות, אז תמר כתבה לה מכתב וציירה את הצמידים שהכינה.

ביום השני בקמפּ סלון היתה קייטנת כדורגל וגם טיול של כל ילדי המחנה (תמר וחבריה הדמיוניים) עם המדריך רם לבריכה. הם חזרו מאוד עייפים, ומרוצים. הדינמיקה בבית השתנתה לגמרי. ילדה אחת, שני הורים. אין שוב ויכוח או ריב, תמרול העקשנית משתפת פעולה עם כל הנעשה בבית מבלי להתווכח או להתעקש. מצד שני היא גם עצובה, עצב אמיתי, כמה פעמים ביום. היא מתגעגעת לעלמה.

לא נותר אלא לספור את הימים, ולקוות שעלמה תחזור בטוב. בתמונות נראה שהיא נהנית בטירוף, עצמאית, משתתפת, שמחה. חבורה של ילדים על אי עם הנוף הכי יפה בעולם, עושים כיף. כמה רע זה כבר יכול להיות?! וגם אצלינו בקמפ סלון עושים חיים. מוזמנים להצטרף במחזור הבא…

דברים שעושים בקמפ סלון:

כתבתי את הפוסט הזה לפני חמישה ימים, יום אחרי שעלמה נסעה לקמפ. היום בצהריים היא חזרה. נסענו לאסוף אותה עם כל הילדים האחרים מהמעבורת. כולנו עמדנו נרגשים, מחכים לילדים שלנו שירדו במדרגות ונראה סופסוף מה מצבם באמת. עלמה חזרה צרודה, שמחה, חייכנית, ותמר קפצה עליה וחיבקה וחיבקה וחיבקה, ולא עזבה אותה. עלמה חזרה גדולה באיזה שנתיים שלוש, נשבעת. במהלך הנסיעה באוטו הביתה ירד גשם, ובין סיפור לסיפור היא התעצבה לה. "מה קרה עלמולי?" שאלתי כשהתחילה לדמוע. "אני רוצה לחזור למחנה. היה נורא קצר! הייתי נשארת שם עוד חודש. כל הילדים בקבוצה שלי היו נשארים. את בטוחה שזה היה חמישה ימים?! מרגיש לי כמו יום אחד".