סיאטל, הבננות שרות על הטריבונה ליד מוזיאון המוזיקהברוקיז, באחד מחניוני הלילה
עלמה מול ילדי הגן שלהתמרול גרסת רפונזל. אם יש אקססוריז יש כבר הופעהגם בגינה שלנו יש זמן להופעה
הסלון שלנו כאן הוא הבמה המרכזיתהרקדה ב-JCC, עלמה ותמר עולות על הבמה להרקידסלע שטוח הוא במה, מה לא ידעתם?!הבננות מצטרפות להופעת רחוב בונקובר
הופעה בחדר עוד בישראל"עכשיו את שרה ואני רוקדת ואחר-כך נתחלף"
ככה זה כשאת ילדה, וכל רגע של שקט, הוא הזדמנות לשיר?
כל אבן מוגבהת או גזע עץ כרות – במה?
כל ענף הוא מיקרופון?
וכל בן משפחה שנקרה לאיזור – קהל?
או שרק אצלינו זה ככה?
ואני לא מדברת בכלל על ההופעות על במה אמיתית, בסיום חוג או הופעת סוף-שנה.
משום מה זכורות לי היטב הופעות שלי כילדה על במת-בית הספר, מופעי סוף שנה, הצגה בנושא זהירות בדרכים, ה"פסטיניצי" (פסטיבל הזמר של שבט "רעים" בצופים)… הופעתי עם כולם, לא בהופעת סולו חלילה, אבל נהנתי מאוד.
איפשהו מסוף התיכון ועד בכלל ההנאה מזה חלפה עד לכדי פחד-קהל משתק. ב"בצלאל" העברתי הרצאות מול הכיתה שלי בקול רועד, אפילו מבחנים בעל-פה גרמו לי לסבל רב, על סף התקף חרדה.
לעמוד מול כיתה שלמה – אני לא מסוגלת לחשוב על זה בכלל. למרות שהוצאתי תעודת הוראה ב"מדרשה" ונאלצתי לעשות התנסויות בכיתה.
ועכשיו, רגע לפני יומולדתי ה-41, החלטתי לעשות מעשה! לא עוד! אני לא מתכוונת לעמוד על במה ולהופיע חלילה, זה לא, אבל אני כן אנסה להתגבר על הפחד ולקפוץ למים הרדודים והנעימים בסביבתי הקרובה. אחלו לי הצלחה (ואחלו לי גם נרשמים…)
כשאת חיה מחוץ לישראל, את בעצם יכולה לבחור כמה "ישראלית" להיות. זו בחירה אקטיבית.
אין צפירה ביום הזיכרון.
כולם נוסעים ביום כיפור.
גם אין עדלאידע בפורים, זיקוקים ביום-העצמאות, פקקים בליל-הסדר.
אין סרטי-שואה בטלויזיה אחרי שחוזרים מבית-הספר ביום השואה.
אין "אווירה של יום שישי" ביום שישי בצהריים. גם אין שקט של שבת בבוקר.
אין חדשות. בשביל לקרוא חדשות אני נכנסת ל-Ynet.
אין "אווירה של מלחמה". לא מתקרב הקיץ ואיתו מתגנב החשש שהנה, זה שוב מתחיל.
כשנופלים טילים ברמת הגולן ואני באמצע שיעור קרמיקה אף אחד מסביבי לא יודע מה עובר לי בראש ולמה אני לא מצליחה למרכז את החומר.
לפני שאני מעלה פוסט חדש לבלוג, רגע לפני ה-Publish אני נכנסת ל-Ynet רק כדי לוודא שלא קרה משהו בדיוק עכשיו בארץ ורק אני לא מודעת אליו.
אבל אפשר לבחור כמה ישראלית אני רוצה להרגיש היום:
יש JCC – המרכז הקהילתי היהודי שמקפיד לחגוג את כל החגים. כולל טקס יום הזיכרון, כולל הפנינג בפורים, כולל סופגניות בחנוכה. כולל הכל. רק צריך להגיע.
יש הופעה ביום העצמאות. הופעה מושקעת, של אחד האמנים המובילים בארץ (בשנה שעברה היו ג'יין בורדו, השנה שלומי שבן אירח את נינט) באולם הכי יפה בונקובר.
יש הופעות של אמנים מישראל, במחיר מגוחך בשיתוף הקהילה. מאז שהגענו הופיעו פה: דן תורן, שלום חנוך, עידן רייכל, דיויד ברוזה, יזהר אשדות. אנחנו עדיין מייחלים ליהודית רביץ. ישנן הרצאות של סופרים ואורחים ישראלים בתחומים נוספים.
יש בית-ספר יהודי – למי שרשום אליו. הוא חוגג את כל החגים היהודיים והישראלים ובגדול. מי בכלל מכיר את סיפור ל"ג בעומר?! אני מכירה. כי תמר ועלמה סיפרו לי. הן גם חגגו בהפנינג ל"ג בעומר, עשו סדר טו' בשבט וטיול מיוחד לכבודו, וחגגו כל נר של חנוכה בנפרד. וזאת כמובן בנוסף לחגים ה"גדולים". בשביל להרגיש אווירת חג כאן צריך להתאמץ, ובית-הספר יוצא מגידרו כדי שהילדים יהנו מהחגים.
יש "פסטיבל הריקוד" שהוא פסטיבל שלם סביב הופעות חוגי ריקודי-העם שמתקיימים בבתי-הספר היהודיים ובמרכז הקהילתי. לפסטיבל מגיעות גם להקות מחו"ל – השנה הגיעו להקה מקרית-שמונה, ולהקה ממיאמי. חוץ מההופעות יש גם הפנינג חינמי (הפנינג בכל הזדמנות. תמיד עם אוכל ישראלי). את הרקדנים האורחים מארחות משפחות יהודיות, ובנוסף לריקודים בפסטיבל יש גם מסיבות לחבר'ה הצעירים, הרקדות וכד'. כן, עלמה משתתפת בחוג ריקודי-עם במשך כל השנה. מי בוחר חוג ריקודי-עם בגיל 6 בארץ?!
*****
בימים האחרונים אני מרגישה יותר ישראלית מבדרך כלל. החדשות מהארץ יושבות לי כמו אבן על הלב, וחוץ מישראלים – אין לי עם מי לדבר עליהם. קנדים לעולם לא יבינו. מי שגדל פה לא יכול לדעת איך זה לפחד ממלחמה, להבהל מרעש של אופנוע כי הוא מזכיר אזעקה, או לישון במיטה של ההורים כילדה מפחד כי אבא במלחמה בלבנון. הם לא יכולים להבין את המורכבות של לא להסכים עם המדיניות של המדינה שלך, אבל לרצות להגן עליה. להבין שיש שני צדדים. רוב היהודים פה מאוד מחוברים לארץ, מבקרים בה, או אפילו חיו בה כמה שנים. אבל ישראל איננה המולדת שלהם.
בימים האחרונים אני מרגישה את כובד המילה ״מולדת״. זו שמושכת אותי אליה בחזרה, למרות שלפעמים היא כל-כך רעה ואכזרית. לבניה וגם לשכניה.
האם בה אגדל את בנותי? כדי שגם הן יגדלו עם פוסט-טראומה מודחקת מאזעקות וריצות למקלט ופיגועים באוטובוסים? אולי זו הזדמנות לבחור עבורן מולדת חדשה.
התמונות מתוך פסטיבל הריקוד ונקובר 2018 . צילום: גלית לוינסקי Photos: Festival Ha'Rikud Vancouver 2018 / Galit Lewinski
בעוד בארץ האביב "קצר וחטוף ושובר את הלב"* בין פסח לימי-זיכרון ועצמאות, שטפונות וברד לא צפוי… פה בונקובר האביב ארוך, צבעוני וממלא את הלב. אמנם גם באביב יורד המון גשם, אבל הנה הגיע מאי, והרי ידוע ש- "April showers bring May flowers".
אז יצאנו תמרול ואני להסתכל על האביב מסביב לבלוק שלנו , חמושות במצלמות (אני במצלמה ותמרול בטלפון, עלמה העדיפה להשאר לשחק אצל השכנים).
ואלה קצת מהתמונות שלי:
ואלה קצת מהתמונות של שתמרול צילמה:
למחרת המשכנו מחוץ למרכז הקהילתי, כשחיכינו לעלמה שהיתה בחוג. ריח הפריחה היה משגע, אבל לא הצלחנו למצוא בדיוק את המקור שלו. הרחנו אחד אחד את כל סוגי הפרחים שהיו שם (בעיקר צבעונים), והריח לא היה מהם.
גם בונקובר הבטון מתקלף
פיקניק על הספסל ליד המרכז הקהילתיוזה הנוף שמולנו. Douglas Park
חלף שבוע, היו עוד כמה ימי שמש, וגם ימי גשם, וזהו, פריחת הדובדבן ברחוב שלנו הסתיימה ונשרה. מעכשיו ועד סוף הקיץ יפרחו אחד אחד כל העצים והשיחים, כל אחד בתורו בפריחה יחודית ומרשימה, ואחר-כך יפנה את קדמת הבמה לתפרחת של צמח אחר. היום פורח אצלינו בגינה הלילך. בשבוע הבא בוודאי כל פרחיו ינשרו וצמח אחר יפרח באופן מרהיב. וחוזר חלילה.
הספקנו לתפוס עוד אחר-הצהריים אחד של דובדבן פורח ברחוב שלנו:
כשהייתי ילדה זכור לי קמפינג בסיני. הייתי בת 4-5, אני זוכרת שנסענו המון שעות באוטו, המשפחה שלי ביחד עם עוד משפחה של חברים, אני זוכרת ביסלי לפנות בוקר בדרך הלוך (ושהקאתי אותו בצד הדרך), אני זוכרת כמה ימים של כיף וחול וים ומים מג'ריקנים ענקיים. אין לי מושג איך ההורים שלי הביאו הכל מהבית – אוהל ואוכל ושק"שים ומים ובגדים לכמה ימים.
טוב כאן אני רואה שעלמה דומה לי. כנראה שהיא באמת מהמשפחה (:
איזה קולית אמא שלי נראית?!
אבל איפה החולצה הזאת של אמא שלי?! למה היא לא הגיעה אלי בסוף?!
בתשע שנותי בצופים ישנתי ב"מחנה הגדול" ב"מאהל", שזה לא באמת אוהל, אלא מבנה מסנדות וחבלים, שקשרנו במו ידינו במגוון "כפיתות" וקשרים מתוחכמים.
בצבא שרתתי כפקידת לשכה ופקידה פלוגתית בגדוד נח"ל, כולה 10 חודשים הייתי על מדים (כי הייתי בת גרעין אז "נאלצתי" לעזוב לשל"ת אמצע ולהאחזות …) אני זוכרת אימון אחד ברמת הגולן במהלכו ישנו כל הבנות של הגדוד בשני אוהלים ענקיים ("אוהל 11"?) שלושה חודשים של סוף קיץ וסתיו ברמת הגולן, תחת שמש קופחת וגשם עז, עד שיום אחד חזרנו לבסיס וכל האוהל היה על האדמה. התמוטט בסופה שהיתה בסוף השבוע…
בשנות רווקותי ישנתי כמה לילות בודדים באוהל על שפת הכינרת, נמסה מחום ומזבובים, או קופאת מקור הלילה באוהל במדבר עם חברים.
רם ואני באוהל על שפת הכנרת, צעירים ועליזים
לפני כשנתיים במסגרת 'להספיק כמה שיותר זמן איכות עם משפחה לפני הנסיעה' נסענו ללילה של קמפינג על חוף הים בחוף-דור. ביום הראשון סבלתי מכל רגע, כל דקה, כל שניה. הרגשתי כל גרגר חול שנכנס לי בין אצבעות הרגליים וכעסתי על כל גרגר חול שנכנס לי לאוהל ולמצעים. עם בוא הבוקר התחלתי להנות. ים, חופש, אז מה אם נאלצתי לישון בשביל זה באוהל.
מקימים את האוהל
את היומיים האחרונים לקייטנה של עלמה הקיץ ב-JCC בילתה (עם יתר קבוצות הקייטנה בגילאי 6-12) בקמפינג באחד האגמים היפים באיזור. כן, בגיל 6, לילה בקמפינג, לבד עם המדריכים. הקנדים מאוד מאוד אוהבים Camps בקיץ, והם מתחילים איתם בגיל מאוד צעיר. היא נהנתה בטירוף!
בסופשבוע הכמעט-אחרון של הקיץ הצטרפנו לחבורה עליזה של ישראליים מקומיים שעושים קמפינג על בסיס קבוע (3-4 פעמים בכל קיץ, כבר כמה שנים). אקדים ואומר שהתלבטנו אם לנסוע או לא. לא היה לנו ממש ציוד, ולישון באוהל? למה בעצם? זה לא קרוואן, ובטח לא מלון… אבל החלטנו לאזור אומץ, (עזר לי להחלטה הפוסט של רונית כפיר על החופשה שלהם בפארקים הלאומיים של ארה"ב, בה את רוב הלילות עברו באוהל, שממש עשה לי חשק). "רק לילה אחד", אמרנו לעצמינו, "מה כבר יקרה, ואם נוסעים אז עדיף לנסוע עם כזו חבורה מנוסה, שתלמד אותנו את כל הטריקים".
אז מה אני אגיד על קמפינג בפארק הלאומי Sasquatch בקנדה?
אין מקלחות, אסור להבעיר אש בגלל השרפות (אבל מותר מנגל על גז), יש יתושים, קר בלילה, יש רק שרותים "עם חור" (כשעלמה אמרה לי שבקמפינג יהיו שירותים "עם חור" התחלתי ללמד אותה "על יבש" בבית איך לכרוע ואיך להקפיד שהמכנסיים ישארו יבשים. היא מיד תיקנה אותי, אלו לא שרותי "בול פגיעה" כמו בימי הצופים העליזים שלי, אלא שרותים עם אסלה, רק עם בור ניקוז במקום ביוב. בכל מקרה היא לא מסכימה להשתמש בהם).
יש אתר קמפינג מסודר ונוח, ומאוד נקי, עם שולחנות ואדמה משוטחת לבניית האוהלים, יש פקחים שמסדרים ומנקים ומוודאים שכולם שומרים על החוק (שאסור להבעיר אש למשל), יש מי שתיה זורמים, ובעיקר יש נוף מהמם, אגם לרחוץ בו, גינה לשחק בה עם הילדים, ואנשים מאוד נחמדים.
היו חמציצים, ולימון מהעץ שבגינה, והיו מליון מתנות שחלקן לא נפתחו מרוב עומס
היה חוף ים מהמם, וחברים ברחבי הארץ, וגם פקקים בכל מקום
היה ליל הסדר, וארוחת חג, והרבה משפחה, והיה גם ערב פרידה של שלוש נשים קרירות מ"אורנה ואלה"
היה פיקניק משפחתי, מפגש משפחתי, בת-מצווה. והיו גם ערבים שקטים עם חברים בבית
היה עמוס ומעייף, והיה גם רגוע ונעים בבית עם ההורים
היו לבננות אלף מפגשים ועיסוקים, וגם אחר-הצהריים אחד פנוי לצפות בסרטי וידאו משפחתיים, ולעלעל באלבומים
היו שטויות עם סבא וסבתא, וכדורגל עם בני-דודים, ולק בקניון, ולהרגיש בבית בכמה בתים, אבל היה גם "אמא, מתי חוזרים הביתה? אמרת שבאים רק לכמה ימים"
היה קצר מדי. לא הספקתי להתגעגע לוונקובר. ומצד שני היה מתיש ומיציתי כבר בשבוע הראשון.
ככה (בערך) זה נראה:
זמן שקטסבא רוני והלימוןסבא רוני ממשיך עם הלימוןיש לכם את אותות חוש ההומור. בול.העיקר שכולם מרוציםאיה ותמר. סיפור אהבה.איה ותמר. חוף דורקר במים! מה חשבתם?! סוף מרץ, בכל זאת
"מלאך בשלג" גרסת ישראלתמרול סופרת במחבואים
חמציצים ראשונים לעונה
מתגלצ'ים עם חברים
טבע פראי נוסח דרום תל-אביב
פפפוווו
הבננות צופות בסרט החתונה שלנו. קטעים.היו לנו כמה חובות – דברים שצריך לחפש באלבומים בארץ
כדורגל
תמר השופטת!
תמרול, אורי ויונתן גיבורי על. או אבירים.סבים ונכדה קורציםבנות דודותוהעיקר: היה גם חומוס. הצלחנו.
וככה היה הביקור שלנו בפסח בשנה שעברה: ביקור מולדת 2017
הדבר היחיד שאני מתגעגעת אליו בארץ הוא חומוס. חומוס טוב, עם פלאפל טרי ולא מלוח מדי, סלט קצוץ דק דק, וחמוצים. במלח.
חומוס, ואנשים.
לא מתגעגעת ללחץ, לחדשות שמקיפות אותך מכל-עבר, לתחושה שכל הזמן "צריך להיות בעניינים" ולקרוא/להקשיב/לצפות במידע העדכני ביותר. לא מתגעגעת לצפיפות באיזורי קניות, לריח הסיגריות ברחוב, לאלימות בכביש. ממש לא.
אני מתגעגעת ליקרים לי: להורים שלי, למשפחה שלי מכל הצדדים, לחברים המאוד-טובים שמכירים אותי שנים ושהשיחה איתם מתחילה מיד מאיפה שהפסיקה, גם אם זה היה מזמן. להם אני מתגעגעת מאוד.
אני מתגעגעת לקרבה שהבננות מרגישות למשפחה שלהן. לטבעיות של להיות עם סבא וסבתא. לאהבה והחברות עם בני-הדודים. למובן-מאליו שבזה, להיות עם הדודות שלהן, לראות את הבננות שלי מרגישות אצלם בבית.
אני מתגעגעת להרגשת השייכות. ההרגשה ש"מכירים אותי". שמעריכים אותי כצלמת. שאני לא צריכה לשווק את עצמי, הקשר קיים, הם כבר מכירים. אני עובדת. יש לי קיום מקצועי בעולם.
כנראה שאני מתגעגעת. מתגעגעת לעוד כמה דברים חוץ מחומוס.
אבל בגלל זה אני כל-כך אמביוולנטית לגבי הביקור בארץ בחופשת הפסח. אני בטוחה שיהיה אושר גדול להפגש עם בני-המשפחה והחברים. אני אתרגש ואשמח והלב שלי יתפוצץ מרגשות. הבננות יהנו וירגישו בבית. אולי אני אפילו אספיק לאכול חומוס לפני שהחג יכנס.
אבל אני יודעת גם שאני לא אספיק להרגיש "שייכת". ביקור של שניים-עשר יום, של ג'ט-לג, וחג, ופקקים, ובלגאן של פסח. ולא תמיד כשפוגשים חברה אחרי שנה השיחה ממשיכה מאיפה שהסתיימה. לא תמיד האינטימיות נוצרת מיד. לא תמיד החברוּת מתגברת על העייפוּת. וכל דקה שהבננות לא "מבלות זמן איכות" עם מישהו היא דקה מבוזבזת, כי תכף נגמר וטסים בחזרה. וצריך להספיק גם כמה סידורים ורופאים ומסמכים ודברים שיש לי רק בארץ. וכל רגע בפקק הוא רגע פחות בשיחה עם חברה, פחות חוויות וזכרונות לבננות.
אני לא רוצה להתאכזב.
אני לא רוצה לאכזב.
אני עייפה מראש. וזה עוד לפני שהתחילו ה-24 שעות של הטיסות.
עלמה בת שנתיים וחצי. ככה זה כשגרים דקה מפלאפל אורדע ("פלאפל אביתר" כי הוא בבעלות "אביתר" מ"קרובים-קרובים")
טעים טעים גם כשהפיתה מתפרקת
זו בכלל קובה שסבתא דליה הכינה. אבל זה הולך טוב עם חומוס
