היו חמציצים, ולימון מהעץ שבגינה, והיו מליון מתנות שחלקן לא נפתחו מרוב עומס
היה חוף ים מהמם, וחברים ברחבי הארץ, וגם פקקים בכל מקום
היה ליל הסדר, וארוחת חג, והרבה משפחה, והיה גם ערב פרידה של שלוש נשים קרירות מ"אורנה ואלה"
היה פיקניק משפחתי, מפגש משפחתי, בת-מצווה. והיו גם ערבים שקטים עם חברים בבית
היה עמוס ומעייף, והיה גם רגוע ונעים בבית עם ההורים
היו לבננות אלף מפגשים ועיסוקים, וגם אחר-הצהריים אחד פנוי לצפות בסרטי וידאו משפחתיים, ולעלעל באלבומים
היו שטויות עם סבא וסבתא, וכדורגל עם בני-דודים, ולק בקניון, ולהרגיש בבית בכמה בתים, אבל היה גם "אמא, מתי חוזרים הביתה? אמרת שבאים רק לכמה ימים"
היה קצר מדי. לא הספקתי להתגעגע לוונקובר. ומצד שני היה מתיש ומיציתי כבר בשבוע הראשון.
ככה (בערך) זה נראה:
זמן שקטסבא רוני והלימוןסבא רוני ממשיך עם הלימוןיש לכם את אותות חוש ההומור. בול.העיקר שכולם מרוציםאיה ותמר. סיפור אהבה.איה ותמר. חוף דורקר במים! מה חשבתם?! סוף מרץ, בכל זאת
"מלאך בשלג" גרסת ישראלתמרול סופרת במחבואים
חמציצים ראשונים לעונה
מתגלצ'ים עם חברים
טבע פראי נוסח דרום תל-אביב
פפפוווו
הבננות צופות בסרט החתונה שלנו. קטעים.היו לנו כמה חובות – דברים שצריך לחפש באלבומים בארץ
כדורגל
תמר השופטת!
תמרול, אורי ויונתן גיבורי על. או אבירים.סבים ונכדה קורציםבנות דודותוהעיקר: היה גם חומוס. הצלחנו.
וככה היה הביקור שלנו בפסח בשנה שעברה: ביקור מולדת 2017
הדבר היחיד שאני מתגעגעת אליו בארץ הוא חומוס. חומוס טוב, עם פלאפל טרי ולא מלוח מדי, סלט קצוץ דק דק, וחמוצים. במלח.
חומוס, ואנשים.
לא מתגעגעת ללחץ, לחדשות שמקיפות אותך מכל-עבר, לתחושה שכל הזמן "צריך להיות בעניינים" ולקרוא/להקשיב/לצפות במידע העדכני ביותר. לא מתגעגעת לצפיפות באיזורי קניות, לריח הסיגריות ברחוב, לאלימות בכביש. ממש לא.
אני מתגעגעת ליקרים לי: להורים שלי, למשפחה שלי מכל הצדדים, לחברים המאוד-טובים שמכירים אותי שנים ושהשיחה איתם מתחילה מיד מאיפה שהפסיקה, גם אם זה היה מזמן. להם אני מתגעגעת מאוד.
אני מתגעגעת לקרבה שהבננות מרגישות למשפחה שלהן. לטבעיות של להיות עם סבא וסבתא. לאהבה והחברות עם בני-הדודים. למובן-מאליו שבזה, להיות עם הדודות שלהן, לראות את הבננות שלי מרגישות אצלם בבית.
אני מתגעגעת להרגשת השייכות. ההרגשה ש"מכירים אותי". שמעריכים אותי כצלמת. שאני לא צריכה לשווק את עצמי, הקשר קיים, הם כבר מכירים. אני עובדת. יש לי קיום מקצועי בעולם.
כנראה שאני מתגעגעת. מתגעגעת לעוד כמה דברים חוץ מחומוס.
אבל בגלל זה אני כל-כך אמביוולנטית לגבי הביקור בארץ בחופשת הפסח. אני בטוחה שיהיה אושר גדול להפגש עם בני-המשפחה והחברים. אני אתרגש ואשמח והלב שלי יתפוצץ מרגשות. הבננות יהנו וירגישו בבית. אולי אני אפילו אספיק לאכול חומוס לפני שהחג יכנס.
אבל אני יודעת גם שאני לא אספיק להרגיש "שייכת". ביקור של שניים-עשר יום, של ג'ט-לג, וחג, ופקקים, ובלגאן של פסח. ולא תמיד כשפוגשים חברה אחרי שנה השיחה ממשיכה מאיפה שהסתיימה. לא תמיד האינטימיות נוצרת מיד. לא תמיד החברוּת מתגברת על העייפוּת. וכל דקה שהבננות לא "מבלות זמן איכות" עם מישהו היא דקה מבוזבזת, כי תכף נגמר וטסים בחזרה. וצריך להספיק גם כמה סידורים ורופאים ומסמכים ודברים שיש לי רק בארץ. וכל רגע בפקק הוא רגע פחות בשיחה עם חברה, פחות חוויות וזכרונות לבננות.
אני לא רוצה להתאכזב.
אני לא רוצה לאכזב.
אני עייפה מראש. וזה עוד לפני שהתחילו ה-24 שעות של הטיסות.
עלמה בת שנתיים וחצי. ככה זה כשגרים דקה מפלאפל אורדע ("פלאפל אביתר" כי הוא בבעלות "אביתר" מ"קרובים-קרובים")
טעים טעים גם כשהפיתה מתפרקת
זו בכלל קובה שסבתא דליה הכינה. אבל זה הולך טוב עם חומוס
בשנה שעברה, לכבודינו הישראלים, היה "החורף הקשה ביותר בשלושים שנה האחרונות בוונקובר". או משהו כזה. כולם דיברו על כמויות השלג שלא נמס, שהם לא זוכרים את העיר קפואה ככה במשך שבועות שלמים, על המחדל של העירייה שלא פינתה את הרחובות משלג בזמן ועכשיו הכל קפא, וכו' וכו'. ירד שלג, הרבה, ולמרות שכולם האמינו שהוא ימס תוך יום (כמו בדרך כלל) הוא פשוט קפא ונשאר קפוא במשך כחודש וחצי. כולנו החלקנו על המדרכות הקפואות, נסענו לאט בכבישים הקפואים, פינינו את השלג והקרח מהמדרכות ממול הבית ופיזרנו מלח (כשסוף סוף היה בסופר. כמעט חודש היה מחסור במלח-כביש ובאתי שלג).
השנה לעומת זאת… היה חורף מאוד גשום. קצת שלג בדצמבר, שנמס לו ונעלם כעבור כמה ימים, ו"חודש ינואר הכי גשום בשמונים שנה האחרונות" או משהו כזה. כל הזמן צריך שיאים במזג-האוויר פה, מסתבר.
ואני, שזכרתי היטב את טראומת החודש-וחצי-קרח-על-הכביש-סיוט-לנהוג משנה שעברה שמחתי קצת, בלב. נכון, השלג חוויה מהממת, בעיקר כשהוא יורד מהשמיים לאיטו. זו באמת תופעת טבע מדהימה לישראלית-מדברית שכמוני. אבל אחר-כך כשהוא מצטבר וצריך לפנות, ולפזר, ובעיקר לנהוג בו… זה מעייף.
ואז, לפני יומיים, כמו שחזו בתחזית, בדיוק בתשע בבוקר התחיל לרדת שלג, ולא הפסיק עד הבוקר למחרת. 30 ס"מ שלג, בפחות מיממה. לשמחתי רם לקח את הבנות לבית הספר, וכשהתחילו להגיע המיילים על סגירת בית-הספר מוקדם, התברר שגם כמה מטופלים של רם ביטלו והוא יספיק לקחת את הבנות בחזרה מבית-הספר. והמשמעות היא שירד ממני עול הנהיגה, ונשאר רק סופשבוע של לובן טהור, רך, וכייפי.
כיף של להסתכל בחלון ולהקשיב לשלג שיורד בדממה.
כיף של ללכת ברחוב ולהתענג על היופי
כיף של להסתכל בגינה שלנו, שכבר מזמן לא פורחת, נראית כמו תפאורה מהאגדות
סיבובים במזחלת בגינה. זוכרים את הגינה שלנו בקיץ? אין זכר
זו המדרכה ממול הבית. השכנים במעלה הרחוב כבר פינו את המדרכה שלהםSnow angel
עוד עונה על הנדנדה
כיף של ללכת לפארק ולהחליק במזחלת
כולם באו לפארק. זה היה מקסיםגולשות בכיףתמרול גולשת וטועמת שלג. ניצול מירבי של הזמןתמרול צועדת בצעדים של רם כדי לא לשקוע בשלג
הא הא! אני ועלמה גולשות! היה סופר כיף
כיף של שמש אמיתית שיוצאת ומחממת, והכל לבן ומסנוור
כיף של להצטרף לשכנים שלנו שבנו איגלו בחצר הבית. הם סיפרו שזה מה שהם עשו כילדים, היא בגרמניה והוא בקוויבק. סיפרנו להם שאנחנו, בילדותינו בישראל היינו בונים ארמונות מסועפים בחול של חופי תל-אביב.
בשלב הבנייההאיגלו בסיום הבנייה הכיל בקלות שלושה ילדים ומבוגר
אחרי שנים של חינוך לתחפושות משפחתיות קם הגולם על יוצרו והנה, שנה שניה ברצף, שכל אחד מבני משפחתינו מתחפש למשהו אחר לחלוטין!
בשנה שעברה היינו טינקרבל (עלמה), דמבי (דמבו בת – תמר), גפילטע-פיש (אני) ופיראט (רם).
והשנה במסיבת פורים היינו קרשינדו הגמד (עלמה), הנסיכה בל (תמר), ברבאמא (אני) וגינה (רם, בהברקה של הרגע האחרון. הוא שונא את החג הזה ואנחנו מכריחות אותו להתחפש).
והנה שוב התכנסנו חודש לפני, הבננות ואני, לשיחת תחפושות. הפעם זה היה קל, כל אחת החליטה בשניה, הבנות לא השאירו מקום להיסוסים: עלמה אמרה: "קרשינדו!" ותמר אמרה: "אני אהיה בל!"
הנסיכה בל או: "את לא רוצה שאני אכין לך תחפושת?!"
תמר מציירת את הנסיכה בל
תמרול מחופשת לנסיכה בל
שאלתי בזעזוע מהול בצער עמוק, ותמרול ענתה בפשטות: "לא. אבל תקני לי כתר צהוב, טוב?". את השמלה של בל הבננות ירשו כבר ממזמן מבנות-דודתן, והיא נמצאת דרך קבע בארגז התחפושות. הכפפות הן מתחפושת של סינדרלה (גם תוצרת דיסני, גם של אחייניות שלי), את התיק ונעלי העקב (המזעזעות יש לציין) היא קיבלה מתנה ליומולדת 4 מחברות מהגן. והנה, תחפושת דיסני-אמיתית והעיקר שהילדה מרוצה עד הגג. מה שנקרא: אמא, שחררי.
הגמד קרשינדו
קרשינדו הגמד איור: אראלה
קרשינדו הגמד
ביקשתי מאמא שלי לקנות לעלמה את הספר "כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי" / דבורה עומר, כיוון שהוא זכור לי כספר שהיה אהוב עלי ביותר בילדותי. סיפרתי לעלמה שאחותי נהגה להקריא לי אותו במיטה לפני השינה, ושביתי את ליבה. קראנו בו רק קצת בנתיים, אבל היא הספיקה כבר להתאהב ולהתרגש מדמות הגמד המצחיקה. כששאלתי אותה למה היא תרצה להתחפש השנה היא ידעה מיד: לקרשינדו הגמד.
גם את עוגת יומולדת-החצי שלה בתחילת החודש היא קישטה בעצמה בצורת קרשינדו:
התלבטנו קצת יחד, אם ללכת על סגנון "הזקן מהיה-היה" – זקן המכסה את כל הגוף, וחששתי שהעניין יכביד על עלמיק במסיבות הפורים (וגם איך לעזאזל עושים כזה דבר?!) אז חזרתי למקורות. מלבד האיור בספר, כשחנ'לה גיבורת הסיפור פוגשת את הגמד לראשונה היא מתארת אותו ככה: "חמוד כזה, עיניים קטנות שחורות ונוצצות כמו ראש סיכה. זקן ארוך ולבן. כובע אדום. מכנסיים ירוקות ומעיל צהוב" (עמ' 14) וכך נפתרה הבעיה!
טייץ ירוק היה בארון. מעיל צהוב תפרתי מבד קנווס צהוב, בהשראת מעילי לוק-סקייווקר ממלחמת הכוכבים שמצאתי ברשת (ההדרכה הזו, יש לציין שזה היה הדבר המסובך ביותר שתפרתי בחיי), מצנפת אדומה (ההדרכה הזו, ואז שוב כי יצא קטן מדי), החלטתי שתתאים חגורה כחולה על הכרס עם אבזם גדול, 'סטייל' טוב-טוב הגמד – כדי להחזיק את המעיל (תפרתי מבד קנוס שנשאר לי מסינר שתפרתי לעצמי), וקינחנו בפונפון כחול למצנפת. (שאלתי את עלמה איזה צבע צמר לקנות לפונפון והיא ענתה בלי היסוס – כחול. למה להתלבט – הרי היא רואה אותו בעיני רוחה, רק צריך לשאול אותה). ליפפנו את הפונפון יחד – קצת עלמה והרבה אני, ממש כמו שהכנתי פונפונים בילדות.
ההיילייט היה הזקן, הראתי לעלמה את התמונה של הזקן שתכננתי לעשות ברשת והיא מאוד התלהבה ממנו (ההדרכה הזו). הכנו אותו יחד, גזרנו וקשרנו ומדדנו. זו ללא ספק הדרך הכי נכונה להכין תחפושת – ביחד.
והו כמה שעלמיק היתה מרוצה! נכון שהיא תמיד מאוד מפרגנת ומרוצה מהתחפושת שלה, אבל בכל פעם מחדש זה מפתיע וכיף לי שהיא ככה. לא אכפת לה שהזקן קצת עקום, שהמעיל קצת משיר חוטים, שתפרתי בטעות את אבזם החגורה הפוך (שאמא פרפקציוניסטית). תכלס' לא אכפת לה שאף אחד בעולם כמעט, בטח לא בוונקובר, לא מכיר את קרשינדו הגמד. "אני אלך עם הספר, להראות לכולם!" היא הציעה, וכך היה.
הלכנו שמחים וטובי לב למסיבה ב-JCC, אני שוב צילמתי את המחופשים, רם הסתובב אומלל אחרי הבננות הנהנות ואסף אחריהן מעילים, מצנפות, זקן, חגורה, אזני-המן חצי אכולות, רעשנים שהן הכינו ועוד ועוד. רק תמר המשיכה לצעוד בנעלי העקב מפלסטיק שלה, כמו נסיכה אמיתית.
נסיכה וגמד
גמד, נסיכה וגינה פגשו ענן על מקל
פורים 2018 JCC
ברבאמא ותמרול שמוכנה כבר למסיבה הבאה
וככה זה נראה מאחורי הקלעים…
עלמיק ותמרול עוזרות
ברבאמא מצלמת
והתחפושות המשפחתיות? כנראה שהן שמורות לנו להאלווין. כי למה להתחפש רק פעם בשנה אם אפשר פעמיים?!
התכנסנו שלוש משפחות ישראליות (אחת ישראלית-קנדית) לצפייה משותפת בחוויית הסופרבול האמריקאי.
היו: ארבע וחצי שעות משחק ברוטו.
היו: שלושה גברים ישראלים שצפו באופן די-רצוף במשחק (כשלא החליפו חיתול/שמרו על ילד לא לקפוץ מהשולחן/אכלו/תיקנו בובה בחצי מבט. אבל זה בסדר, גם ככה המשחק מפסיק כל שלושים שניות בממוצע).
היו: שלוש נשים וששה ילדים שהעדיפו לפטפט/לשחק/לקרוא/לאכול/לקפוץ מהספות, ומדי פעם באו להתעדכן במשחק. לא חושבת שזה עניין של ג'נדר, יותר של משחק ארוך ומשעמם.
היו: צעקות עידוד ועצבים מהמשחק ("יייששששש!" מלווה בקימה חדה מהספה, "איי איי איי" ומבט מאוכזב הצידה).
משפחת שפירא בהופעת בכורה בבלוג
היו: יותר מדי הפסקות לפרסומות. לפחות יש פרסומות ממש איכותיות (אם כבר זו הפעם הראשונה בשנה וחצי שאני רואה פרסומות, שיהיה משהו שווה צפיה).
דווקא נגה מאוד התעניינה
היו: אוכל כל-אמריקאי שאביחי הישראלי ופסקל הפרנצ'-קנדית טרחו והכינו (עוף בברביקיו, כמה סוגי צ'יפסים, קטשופ, מיונז, בירות, גלידה לקינוח).
היו: נאצ'וז ומטבלים כדי לאזן את הכולסטרול: חומוס עדשים, טחינה, לבנה, וגוואקמולי – כולם תוצרת בית.
היו: הופעה של ג'סטין טימברלייק במחצית, ויותר מדי קהל שנשכר כדי להראות צעיר ושמח.
ביומולדת חצי יש חצי נר
היו: יומולדת-חצי לעלמה, אם כבר נפגשנו עם חברים בדיוק בחצי-יומולדת.
לא היו: התרגשות גדולה מסיום המשחק. אביחי אמר לבננות מראש את מי כדאי לעודד, ואכן הקבוצה הזו ניצחה. הן שמחו אבל היו כבר עם רגל אחת מחוץ לבית, בכל זאת המשחק ארך ארבע וחצי שעות. רם ואביחי כן שמחו. כל השאר פרשו קצת לפני הסוף.
