בסוף אוגוסט הוחלט בארץ שמי שמגיע מ"מדינה ירוקה" לא צריך בידוד. וזה היה הסימן שחיכיתי לו מאז מרץ – סימן שאני צריכה לקנות כרטיס ולהגיע לביקור בארץ. בקנדה עדיין יש חובת בידוד של שבועיים לנכנסים מכל מדינות העולם, לכן חיכיתי ששבועיים מצד אחד ירדו. למה? כי להעלם לחמישה שבועות (לפי החישוב של שבועיים בידוד בארץ+שבוע ביקור+שבועיים בידוד בקנדה בחזרה) זה יותר קשה לאירגון מלהיות הורה לא מתפקד במשך שלושה שבועות, שלא לדבר על עבודה – שלי וגם של רם בתור ההורה האחראי השני.
כמעט שלושה שבועות התלבטתי אם ומתי לנסוע. בעיקר חששתי ש"חלון ההזדמנויות" הזה יסגר פתאום ברגע שרמת התחלואה פה בקנדה תעלה והיא כבר לא תחשב "מדינה ירוקה". אבל בארץ הכריזו על סגר מלפני ראש השנה ומספרי הנדבקים כבר גירדו את ה-7000. לבוא ממדינה שמתמודדת בהצלחה יחסית עם הקורונה – מבחינה בריאותית, חברתית וכלכלית, לישראל בדיוק בחגים זה להכניס ראש בריא למיטה חולה. ליטרלי.
למה לבוא? כי לא ראיתי את ההורים שלי שנה. מראש השנה שעבר. כי אני מתגעגעת אליהם ברמות שקשה לתאר. כי אני מרגישה את החוסר הזה בגוף. כי אין לדעת מתי אני שוב אוכל לנסוע פתאום בעולם שאי אפשר לתכנן בו יותר דבר.
למה לא לבוא? כולם, כולל ההורים שלי המליצו לי לדחות את הביקור לאחרי הסגר. אחרי שישתפר. אחרי שהמספרים המשוגעים של הנדבקים ירדו. כשיהיה אפשר לפחות לנסוע בארץ אם כבר אני מגיעה. תכלס', רק רם, אחותי, ושתי חברות שלי שדווקא גרות בניו-יורק הבינו למה דווקא עכשיו ולמרות הכל.
החששות העיקריים שלי היו:
1. אני לא רוצה להדביק את ההורים שלי בקורונה. זה הסיוט הכי גדול שלי.
2. אני לא רוצה להדבק בקורונה. נשמעת כמו חרא מחלה.
3. אני לא רוצה "להתקע" בארץ. עדיף שלא אפגוש אף אחד שמתגלה כחולה מאומת כדי לא להכנס לבידוד. עדיף גם שלא אדבק באיזו שפעת עונתית פשוטה כי אני צריכה לחזור בטיסה.
ההורים שלי בקבוצת סיכון בגלל גילם, ולמרות שאין בארץ חובת בידוד החלטתי לבקר אותם באופן שישמור עליהם ככל האפשר. אמנם אני בריאה למיטב ידיעתי, אבל המעבר בשלושה שדות-תעופה ושני מטוסים הדאיג אותי מאוד. אני לא אהיה זו שתביא להורים שלי את הקורונה – ויהי מה.
התכוננתי לביקור הזה כמו אל מבצע צבאי. אם לפני כל ביקור בארץ אני עסוקה בלחפש מתנות ולהצטייד בשוקולדים ורשימת קניות ותכניות לביקור, הפעם קניתי מסכות רפואיות, קניתי כמה סוגי אלכוג'ל (נוזל וספריי), שכרתי חדר בשכונה של ההורים שלי, הזמנתי קניות בישראל שיגיעו לפני – כדי שלא אצטרך להכנס לשום חנות (ספרים בעברית וקרם עיניים אם לדייק) ובעיקר עשיתי הכנה נפשית.
הכנה הנפשית להורי ולהורים של רם, ולכל מי שהתכוון לבוא לפגוש אותי למרות הסגר – הסבר על איך אני מתכוונת לעשות את זה: שאני לא אשן בבית של אף אחד אלא באייר-בי-אן-בי, שאני לא אוכלת עם אף אחד באותו חדר, שאני לא נוסעת עם אף אחד במכונית (חוץ מנהג מונית מנתב"ג ולנתב"ג בחלונות פתוחים) שאני לא אגע באף אחד, שאני אכנס לבית של הורי רק אם החלונות פתוחים לגמרי, שכל מי שפוגש אותי, גם אם זה בתוך הבית – יעטה מסכה. שזה יהיה רק ככה. שזה יהיה רק בדרך שלי, או שלא בכלל.
אבל ההכנה הנפשית העיקרית היתה לעצמי. כאן בקנדה קל לי לשמור על ההנחיות. כאן יש שיתוף פעולה של הציבור ושל הממסד. גם כאן, כמו בארץ, כל אחד מפרש את ההנחיות לפי הבנתו, אבל חששתי שבארץ אני אסחף אחרי ה"זה שום דבר" הכללי ואגמיש את החוקים. ועם כל הכבוד, אם בארץ יש אלפי נדבקים ביום, סיכוי גבוה שאני אפגוש אחד מהם, אפילו בסגר, ולא, אני ממש לא רוצה להדבק בחרא הזה. לא להדביק, אבל גם לא להדבק.
אחרי חצי שנה של שמירה על מרחק חברתי וכללי היגיינה, לטוס עם אנשים נוספים במטוס צפוף, לאכול אוכל בישיבה צפופה ליד זרים, להוריד את המסכה בשביל להצטלם במעבר דרכונים – הכל מרגיש כאילו טבלתי את היד עד המרפק בצלחת פטרי ענקית. המודעות לכל שיעול של אדם אקראי במטוס, לכל אדם שהוריד מסכה לסנטר ומתעכב להעלות אותה, לכמות חפצים שאני צריכה לגעת בהם בדרך לאסלה בשרותים… רק מהדאגה לא הצלחתי לישון.
אז אני אגלה לכם את הסוף של הסיפור. בסוף אזרתי את האומץ והגעתי. וביליתי שלושה ימים חמים אך נעימים עם הורי, ואפילו ראיתי חברה טובה ומשפחה שבאו להפגש בגינה למרות הסגר. הספקתי ללכת להליכה עם אבא שלי, ולאכול פשטידת תפוחי-אדמה שאמא שלי הכינה לי, ולצייר כמה שעות טובות איתה. ונהנתי לשוחח עם ההורים, ולהיות איתם ביחד בבית (במרחק, ועם חלון פתוח) ופשוט להיות ביחד – לא דרך מסך או טלפון.
אבל ביום השלישי אחרי יממה של הודעות סותרות בתקשורת, מירי רגב הודיעה שמי שקנה כרטיס טיסה לפני 14:00 יטוס, ויצומצמו הטיסות היוצאות בשבוע הקרוב. אז לפני שאייר-קנדה יחליטו שאין להם מספיק נוסעים ואני לא אוכל לקנות כרטיס, או ששוב מישהו שקורא לעצמו הנהגה בארץ ישנה את דעתו החלטתי שגם שלושה ימים זה ביקור, ואת יום-כיפור אני כבר אעשה בקנדה.
זו היתה החלטה משותפת שלי עם הורי. גם הם חשבו שלהשאר תלויה בהחלטות שמשתנות כל רגע זה מיותר, ושחוץ מלהגיע כדאי שיהיה לי גם איך לחזור. אני לא מתחרטת על זה שבאתי, וגם לא על זה שהחלטתי לחתוך באמצע את הביקור ולברוח ב'מטוס המנוסה' (קראתי לו כך משום שהמטוס היה מלא לחלוטין. נראה לי שעוד אנשים החליטו שעדיף לצאת מלהתקע). גם לא על השבועיים שאני יושבת פה לבד בחדר בזמן שהבית מתנהל לו מאחורי הדלת.
זה היה שווה את זה.
רק החיבוק, החיבוק שנותר תלוי בנינו ולא ניתן למימוש היה קשה משדימיינתי. ראיתי אותם סופסוף, אחרי שנה, אבל לא יכולתי לחבק אותם כשנפרדנו מחוץ למונית. רק דמענו במרחק שני מטר.
אני כבר שבוע פה בבית, מה שאומר שאני יכולה לנשום לרווחה שבאמת לא הבאתי איתי קורונה לאף אחד בישראל. עוד שבוע בדיוק אחבק את הבנות שלי בכל הכוח, ואדמיין שזה פיצוי על החיבוק ההוא. חיבוק הפרידה שלא מומש.
ככה זה נראה ממקום מושבי המרוחק בסלון:
ככה זה נראה מהחדר בו אני מתבודדת:
